משנה ברורה על אורח חיים תרכט

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים תרכט |◄

סעיף א

(א) צריך שיהיה וכו' - דכתיב חג הסוכות תעשה וגו' באספך מגרנך ומיקבך ודרשינן שיעשה הסוכות ממה שמאסף מפסולת גורן ויקב דהיינו קשין ואשכולות ריקנין הלכך אין מסככין אלא בדבר שצומח מן הארץ והוא עכשיו תלוש ואינו מקבל טומאה דומיא דפסולת גורן ויקב שיש בהם כל הדברים הללו:

(ב) ואינו מקבל טומאה - פי' שאינו ראוי לקבל טומאה:

(ג) אע"פ שגידולו מן הארץ - כלומר שמתגדל על הארץ ולשון מן לאו דוקא:

(ד) מיני מתכות - כגון חתיכות מתכות שלא נעשו מהם שום כלים שעדיין אינם מקבלין טומאה ואף דיסודם ג"כ מן הארץ וה"ה עפר ממש אפ"ה אין מסככין בהם דבעינן דוקא שיהיו צומחין מן הקרקע ולא קרקע ממש:

סעיף ב

(ה) שפודין - של מתכות אבל של עץ אין מקבלין טומאה אפילו מדרבנן כמו חיצים זכרים דס"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ומותר לסכך בהן וא"כ דמיירי בשל מתכות הוא משנה שאינה צריכה דהא בלא"ה אין מסככין דהא אינו צומח מן הארץ [מ"א] והאחרונים יישבו קושיתו דמיירי בשל עץ ובראשי השפודין יש קצת ברזל וכה"ג גם העץ מקבל טומאה ע"י הברזל שבראשו אכן כיון דעיקר הסכך הוא מן השפוד שהוא של עץ שהוא צומח מן הארץ וא"צ לברזל לצורך הסכך הו"א דמותר לסכך בו קמ"ל דפסול הואיל ומקבל טומאה ע"י הברזל:

(ו) וארובות המטה - אפילו הם של עץ ואף שאינן מטה שלמה פסולין לסכוך הואיל דממטה שלמה קאתו:

(ז) וכל הכלים - אפילו מידי דמקבל טומאה רק מדרבנן:

(ח) שלא נשאר בהן שיעור וכו' - כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה גזרו בהן חכמים שלא לסכך בהן לעולם. אכן אותן הכלים שאפילו בשלמותן לא היו מקבלין טומאה אלא מדרבנן אם נשברו מותר לסכך בהן:

סעיף ג

(ט) בחצים שאין להם בית קבול - דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה:

(י) כשירה - ואם היו פעם אחת בברזל פסולים אע"פ שניטלו אח"כ דכיון דפעם אחת היו ראויים לקבל טומאה נשאר שם פסול עליהם וכנ"ל בס"ב קנים הנבראים חלולים אע"פ שיש להן בית קבול אין מקבלין טומאה לפי שלא נעשו לקבלה לפיכך מותר לסכך בהם וכן מותר לסכך בצנור לפי שלא נעשה לקבלה וכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר מקבל טומאה מדרבנן דדמי לבית קיבול. ולפ"ז אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפילו נשברה [מ"א וש"א] ועיין בבכורי יעקב דדעתו נוטה דבשעת הדחק יש להקל לסכך כשנשברה כיון דאפילו בעוד שהיא שלמה אין טומאתו אלא מדרבנן אין לגזור בשבורה וכנ"ל בסק"ח:

סעיף ד

(יא) כשלא נידק ולא ניפץ - ר"ל אף דמתחלה נשרו הגבעולין במים מ"מ כיון דעדיין לא נידק בכלל עץ הוא. ומשמע מלשון זה דאם היה נידק אף שלא ניפץ פסול ומסוף דבריו משמע דנידק וניפץ בעינן אבל נידק לחוד לא ועיין בפרישה וביאור הגר"א ומשמע שמצדדים להקל ומ"מ אין להקל אף בנשרו לחוד רק במקום הדחק:

(יב) פסולה - מדרבנן מפני שאין צורתו עומדת עליו ומחזי כאילו אינו מגידולי קרקע ועוד כיון דראוי לתתם לתוך כרים וכסתות ואז יקבלו טומאה וע"כ גם בנעורת שברי גבעולין הננער מן הפשתן אין מסככין בו דגם ממנו ראוי למלא כרים וכסתות. והנה לפי הטעמים האלו אפילו בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאין בנגעים אם נידק וניפץ אין מסככין בהם ועוד כתבו טעם מפני דכיון דכבר נידק וניפץ קרוב הוא לטוותו ויקבל טומאה ע"כ גזרו שלא לסכך בו ולפ"ז בצמר גפן וקנבוס דאין מקבל טומאה כלל לא שייך האי גזירה ויש להחמיר:

סעיף ה

(יג) של פשתן - אף שאין מקבלין טומאה שאינם כלי מ"מ נשתנה צורתן ואינו נראה כגידולי קרקע ופשוט דה"ה בחבלים של קנבוס:

סעיף ו

(יד) שאינה ראויה לשכיבה - אין הלשון מדוקדק דאי אינה ראויה כלל אמאי אמרינן דסתמא לשכיבה אלא ר"ל שאינה שאינה ראויה כ"כ וכן הוא בהדיא בטור:

(טו) אם היא קטנה - היינו כדי שכיבה:

(טז) סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה וכו' - פי' דכיון דסתמא לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה לכשישכב בה הזב וכיון שכן אף מעתה אינה ראויה לסיכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו וכנ"ל:

(יז) דהיינו שרוב וכו' - הנה אם עשאה בפירוש לסיכוך מהני אפילו במקום שאין מנהג מבורר בעיר בזה ולא אתי הרמ"א לאפוקי רק ההיפוך דאם המנהג בעיר לשכיבה לא מהני במה שהוא עושה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך דמי יודע דבר זה ואתו כ"ע לסכוכי בהו. ופעמים שדבר זה מהני גם להקל דהיינו אם עשאה סתמא או שאינו ידוע לן אם עשאה לסיכוך או לשכיבה ורוב בני העיר עושין אותה לסיכוך תלינן שגם הוא עשה לסיכוך:

(יח) אלא א"כ עשאה לשכיבה דהיינו וכו' - אין ר"ל לאפוקי אם היה המנהג לסיכוך אז גם מחשבה דידיה שחשב לשכיבה לא מהני מידי ומותר לסכך דזה אינו דכיון שחשב לשכיבה הרי ירדה לה תורת טומאה ואסור לסכך אלא אתי לאשמועינן דלאו דוקא אם עשאה לשכיבה אלא דה"ה אם מנהג המקום לשכיבה הוי כאלו עשאה בעצמו לשכיבה. ואם אינו ידוע מנהג המקום לכו"ע מותר לסכך בה כ"ז שלא ידעינן שעשאה לשכיבה. ודע דבמקומות הללו כל מחצלת עשויות לשכיבה וא"כ אפילו הוא עשאה לסיכוך ג"כ אין מסככין בם:

(יט) בענין שראויה לקבל - ר"ל כיון שראויה לקבל הרי יש עליה שם כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה וה"מ בסתמא אז אמרינן דכיון שיש לה שפה מוכח דנעשית לקבלה וממילא מקבלת טומאה אבל אם דעתו בהדיא לסיכוך אע"פ שיש לה שפה אינה מקבלת טומאה וקיבול זה אינו חשיב כלום כיון שאינה עשויה לקבלה ויש מאחרונים שסוברין דכיון שיש לה שפה בכל גווני מקבלת טומאה ואין מסככין בה:

(כ) אפילו אם ניטל שפתה - דומיא דכל שברי כלים שאין מסככין בהם מדרבנן וכנ"ל בס"ב:

(כא) אין מסככין בהם - ר"ל אפילו נעשו לסיכוך שאין מקבלין טומאה גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית שעשוי ממחצלאות ומחצלאות של תקרת הבית פסולין מן התורה שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה:

סעיף ז

(כב) יש להסתפק אם מותר וכו' - יש מאחרונים שמפרשי דהספק הוא אם מותר לסכך בסולמות [ומיירי שהסולם הוא רחב ארבעה טפחים דסכך פסול אינו פוסל באמצע פחות מד"ט כדלקמן בסימן תרל"ב] ומקום הספק הוא מפני שהוא פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן ויש צד לאיסור כיון דיש נקבים ביריכי הסולם שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול ויש מאחרונים שמפרשי דמיירי בסולם שאינו רחב דאי הוה רחב בודאי יש לנו להחמיר דדמי לבית קיבול ואין לסכך בו אלא מקום הספק הוא דהלא עכ"פ בכלל מעמיד הוא ואפשר דיש לנו להחמיר שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבוא לסכך בו ואע"ג שמעמידין הסכך על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם וכן העתיקו כמה אחרונים לדינא דלכתחלה יש ליזהר שלא להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים קי"ל דמותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כדמוכח בסוף סי' תר"ל:

(כג) ולכן אין לסכך עליו - עיין בד"מ [והעתיקו הגר"א בביאורו] דמיפשט פשיטא ליה דאסור לסכך בו דבית קיבול הוא ומקבל טומאה וממילא בודאי יש להחמיר שלא לסכך על גביו ומכ"ש בסולמות של עגלות או סולם של אבוס הנתון על שתי יתידות ומספוא שם למאכל בהמה בודאי בית קבול גמור הוא ומן התורה טמאין אכן כשאין להסולם נקבים והשליבות תקועין על היריכות במסמרים הם בכלל פשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אף מדרבנן ויש שמחמירין אף בזה משום לא פלוג:

(כד) ואפילו וכו' להחזיקו אסור - דגם זה בכלל מעמיד הוא ומלבד זה עכ"פ סכך פסול הוא:

(כה) שמקבלין טומאת מדרס - ר"ל שראויין לקבל ואפילו הן חדשים שבודאי לא נטמאו עדיין ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר י"א שמקבל טומאה מדרבנן דדמי לבית קבול וע"כ אין להניח מרא ומגריפה על הסכך להחזיקו או תחת הסכך להעמיד הסכך ואפילו נשברו:

סעיף ח

(כו) לחבר וכו' במסמרות של ברזל - זה מותר לכו"ע אפילו למאן דאוסר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כיון שאין סומך הסכך על המסמורים אלא שמחזיק בהם הכלונסות המעמידים להסכך ומטעם זה ג"כ מותר לקשרם להכלונסאות בבלאות או בחבלים של פשתן ואה"נ דלקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים ראוי ליזהר לכתחילה כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה [אחרונים]:

סעיף ט

(כז) מיני אוכלים - היינו מאכל אדם דאלו מאכל בהמה אין מקבל טומאה:

(כח) מקבלין טומאה וכו' - ואפילו אם לא הוכשרו עדיין פסולין:

(כט) ואין מסככין בהם - וכל בושם שאין נאכלין להנאת גופן כ"א לריח ומראה וכדומה מסככין בהן [פמ"ג] ולענין קנמון אף דהפמ"ג מיקל בבכורי יעקב הוכיח דכמין אוכל חשיב דהרי איתא לעיל בסימן ר"ב דמברכין עליו בפה"א:

סעיף י

(ל) אם פסולת מרובה על האוכל וכו' - דין זה הוא כלל והדר פרט דהיינו אם קצרם לאוכל הידים מצטרפים להאוכל ואם קצרם לסיכוך הידים מצטרפים עם הפסולת וכדלקמיה:

(לא) תורת אוכל - מן הדין אין הידים נקרא אוכל רק עד ג"ט אבל מפני שיש ידות שמצטרפות לאוכל אע"פ שגדולות הרבה כתב המ"א שיש להחמיר ולאסור בכל ידות אפילו גדולות הרבה. ולפ"ז יש ליזהר שלא לכסות בקשין של תבואה קודם שנחבטו מן התבואה. והנה הפמ"ג מפקפק קצת אפילו אחר שנחבטו ובבכורי יעקב משיג עליו ומסכים להט"ז לקמן בסי"ח דשרי. ומ"מ צריך ליזהר דשכיח הוא שעדיין נשאר מעט תבואה בשיבולים אפילו אחר שדש אותם ובזה עדיין נשאר על הקש תורת ידות ולכן אם רוצה לסכך בתבן וקש של תבואה טוב שיסיר השבולים מהם [בכוי"ע הנ"ל] ונראה דקשין של מין שבלין הנקצרין במגל דמדינא היד אינו כאוכל רק עד ג"ט אם יש בהשאר יותר מג"ט אין להחמיר אחר שנחבטו:

אין על סעיף יא

סעיף יב

(לב) סיכך בירקות וכו' - ר"ל באיזה מקומות שממהרין לייבש בתוך שבעת ימי החג ולנפול העלין והגבעולין וישאר אויר:

(לג) אע"פ שפסולים לסכך וכו' - דהסעיף זה איירי בירקות שראויים לאכילה ופסולים לסכך בהם והו"א דבשביל זה אין חל עליהם שם פסול אחר קמ"ל דלא אמרינן הכי:

(לד) לפסול בארבעה טפחים - כמבואר בסימן תרל"ב דסכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ואויר פוסל בין באמצע בין מן הצד בשלשה טפחים:

(לה) אלא כאויר חשיבי וכו' - היינו אפילו קודם שנתייבשו משום דכיון דכאשר נתייבשו מתפוררות ונופלות ואין הסוכה ראויה להתקיים לשבעה ימים גזור רבנן מהשתא. וכתבו הפוסקים דה"ה כשסיכך בירקות שאין ראויין לאכילת אדם דהן מצד עצמן אין מקבלין טומאה וראויין לסכך בהן אך שממהרין לייבש תוך שבעה ג"כ פסולין:

סעיף יג

(לו) המחובר - פי' המחובר מעיקרו כגון גפן ודלעת אבל תלוש ולבסוף חיברו כתב הב"י בסימן תרכ"ו בשם תה"ד דכשר:

(לז) אין מסככין בו - עיין בסימן תרכ"ו ס"ב לענין אם עבר וסיכך בהם ואח"כ קצצו:

סעיף יד

(לח) לכתחלה - ואם עבר וסיכך בהם כשרה לישב בה והיינו אף שיש להם סכך אחר אינו מחוייב לסכך מחדש. ואם היה ריח רע כ"כ שאין דעת האדם סובלתו יש לומר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו:

(לט) שנושרים - ודוקא כשנושרים תמיד אבל אם אינם נושרים אלא בשעת הרוח כשרה:

סעיף טו

(מ) וכן אסור לסכך בחבילה - אף דקאמר וכן היינו דכשם ההיא ענינא דסי"ד אסרו חכמים גם זה אסרו חכמים אבל מ"מ הכא חמירי יותר דאפילו בדיעבד אסור ולא דמי לסי"ד דהנהו לא פסילי אלא משום דלמא שביק להו ונפיק אבל חבילה פסולה דידה הוא משום דחיישינן דלמא עביד סוכה מן העשוי בדיעבד נמי פסלינן ליה ובמדינותינו שמוכרין אגודות ענפי אילנות שקורין יעלניק וקוצצין אותו לפזר בבית אפשר דאין דינם כחבילה כיון דאין דרך להניחן לייבשן דאדרבא כשיתייבשו אין שוין כלום [ח"א]:

(מא) בפיסול - כיון שלא הניחן לצל:

(מב) אינה נקראת חבילה - ר"ל ומותר לסכך בה לכתחלה וא"צ להתיר אותה:

(מג) משני ראשיה - ואם קשרן באמצע הוי אגד דיכולין לטלטלה:

אין על סעיף טז

סעיף יז

(מד) כיון וכו' - ר"ל ואינו דומה להא דאיתא בסימן תרכ"ו ס"ב דאם קצץ האילן העומד ע"ג הסוכה להכשירו ולהיות הוא עצמו מהסכך אינו מועיל עד שינענעו ג"כ ולהניחו לשם סכך דהקציצה לא מקרי עדיין מעשה וה"נ בענינינו ההתרה ע"ז אמר דשאני הכא שאין איסורה בעצם דהא הניח החבילה לשם סכך אלא משום גזירה אסרוה וכדלעיל בסט"ו משא"כ התם דפסולו מדאורייתא משום מחובר בעינן מעשה גמורה דהיינו הנענוע אחר הקציצה ולזה מסיים דחבילה שהניחה לייבשה שפסולו מן התורה דמי ממש להתם וצריך נענוע אחר ההתרה והנענוע הוא שיזיזם ממקומם:

סעיף יח

(מה) שרחבן ארבעה - טפחים שדומין לתקרת הבית וחיישינן שמא ישב תחת תקרת הבית שדר בו כל השנה וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא בית של כל ימות השנה:

(מו) הפכן על צידן - היינו שלא הטיל רחבן על הסוכה אלא השכיבן על צידן:

(מז) שאין בהם ארבעה - ל"ד ה"ה אפילו הן פחותין מג' והטעם דכיון דיש שם פסול עליהן נעשו כשפודין של מתכות הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן:

(מח) שדומין לכלים - ואע"פ שראויין לישיבה וגם ראויין להשתמש עליהן דהיינו להניח איזה דבר על גבן אעפ"כ אינן מקבלין טומאה כיון שלא יחדן לישיבה ולא לשום תשמיש אלא עומדין לבנין או לסחורה וגם משום גזירת תקרה אין בהן שאין רגילות לסכך הבית בנסרים קצרים שאין רחבן ד"ט:

(מט) ונהגו שלא וכו' - דילמא אתי לסכך בענין שלא יהא מטר יכול לירד שם. ויש מהראשונים שכתבו דכהיום מדינא אסור הואיל דבזמן הזה מסככין בתיהם בנסרים שאין בהן ד' טפחים איכא גזירת תקרה, ומ"מ יש לחוש גם לטעם הראשון וע"כ הלטי"ש אע"פ שאין בהם גזירת תקרה שאין מסככין בהם בתיהם מ"מ יש לחוש שיסכך כ"כ שלא יהיו הגשמים יורדים בתוכה וכ"ש בשינדלין:

(נ) כלל - כתבו הפוסקים דבשעת הדחק שאין להם במה לסכך מסככין בנסרים אפילו כשיש בהן ד' טפחים וה"ה בכל דבר שאסרו חכמים משום גזירה. אכן לענין ברכה יש דיעות בפוסקים עיין לקמן סימן תרמ"ט ס"ו ובחידושי הרשב"א בענינינו דעתו נוטה דיכול לברך:

סעיף יט

(נא) פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר - עד כאן לשון המשנה ודעת המחבר בדעה א' דמפני החמה הוא כפשטיה שהיתה הסוכה צילתה מרובה מחמתה ופירס עליה הסדין להגן שלא תכנס החמה כלל ומפני הנשר היינו שלא יהיו וכו':

(נב) פסולה - דהא קמסכך ומגין ע"ע בדבר המקבל טומאה:

(נג) לנאותה כשרה - דכיון דהוי צורך סוכה בטיל לגבה. ודוקא כשהיתה הסוכה צילתה מרובה מחמתה וכנ"ל דאל"ה פסולה:

(נד) בתוך ארבעה לסכך - דאם היה מרוחק יותר לא בטיל לגבי הסכך בכל גווני וכדלעיל בסימן תרכ"ז ס"ד:

(נה) וי"א שסוכה וכו' - דעה זו פליגא אדמעיקרא וס"ל דמה דאיתא במשנה פירס עליה סדין מפני החמה וכו' היינו באופן שצייר לקמיה דוקא אבל להגן מן החמה והעלין כשרה אפילו לישב תחתיו דבטיל הוא לגבי סוכה:

(נו) אבל אם לא כיון וכו' - פי' אם היה מסוככת יפה בענין שאין לחוש שע"י הנשר יהיה חמתה מרובה מצילתה ולא הוצרך לפרוס עליה סדין אלא להגן מפני החמה או מן העלין הנושרין כשרה [ב"י]:

(נז) ומיהו לכתחלה לא יעשה וכו' - דלא יאמרו הרואים שכונתו כדי לסכך ואפילו שלא בשעת אכילה אסור דיאמרו שמניחו שם גם בשעת אכילה:

(נח) שמכוין כדי להגין - זהו רק לדעת הי"א שהזכיר מתחלה אבל לדעה ראשונה אף באופן זה אסור ועיין בבה"ל דכן יש להחמיר למעשה וכ"כ הב"ח וש"א. ומ"מ בשעת הדחק שלא יכול לאכול בסוכה ע"י העלין הנושרין לתוך המאכל או ע"י גשמים הנוטפין או ע"י הרוח שמכבה הנרות מוטב לפרוס סדין תחת הסכך בתוך ד' טפחים משיאכל חוץ לסוכה אבל לא יברך ע"ז לישב בסוכה:

(נט) שרוי במים - עיין בבה"ל דלפי מה שהסכימו אחרונים דיש להחמיר כדעה ראשונה יש ליזהר שלא לפרוס אפילו לייבש אלא שלא בשעת אכילה: