פתיחת התפריט הראשי

משנה ברורה על אורח חיים שכד

סעיף אעריכה

(א) אין כוברין - מפני שהוא כמרקד:

(ב) התבן - הוא מה שמחתכין הקש במוריגין ועושין כל זנב השבולת תבן ומוץ הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברין אותו כדי שיפול המוץ ואשמועינן דאפילו זה אסור בשבת וכ"ש דאין לרקד התבואה מפסולת שלהן דזה הוא מרקד ממש וחייב:

(ג) נופל מאליו - דרך נקבי הכברה:

סעיף בעריכה

(ד) לא ימדוד - היינו בכלי המדה מפני שנראה כאלו הוא מודד למכור אבל ליקח בכלי אחר ולשער קב או קביים מותר וזהו שמסיים אלא שמשער וכו' ועיין בא"ר:

סעיף געריכה

(ה) אין גובלין וכו' - אף דאינו בר גיבול מ"מ גזרו רבנן שמא יבוא לגבל קמח דחייב משום לש [רמב"ם] ודעת הרבה ראשונים דאף במורסן חייב משום לש ועיין בבה"ל:

(ו) מורסן - ואין חילוק בין אם מגבל הרבה או מעט מעט:

(ז) אבל נותנים בו מים - ואם מותר ליתן מים לתוך הקמח באופן זה עיין בט"ז שכתב דזה תליא בשיטת הפוסקים דלהרמב"ם אסור ולשארי פוסקים מותר. וכל זה לדעה קמייתא זו אבל לדעת הי"א שהובא בסוף הסעיף דס"ל דאפי' לתוך המורסן אסור ליתן מים משום דנתינת המים זהו גיבולו כ"ש לתוך הקמח דהוא בכלל גיבול:

(ח) כיון שאינו וכו' - אבל אם ממרס או מסבב בהתרווד נראה כלש:

(ט) אפילו כור וכו' - והוא ששיעור זה צריך לו לחלק לפניהם באותו יום השבת דאל"ה אסור לטרוח טרחא דלא צריכא:

(י) יש אוסרים וכו' - הוא דעת בעל התרומות וסייעתו דפוסקין כרבי דס"ל דבנתינת מים לחוד חייב משום גבול בקמח ובמורסן ובאפר ובכל דבר וע"כ צריך שיתן עליו המים מבעוד יום ואפ"ה אסור לגבל למחר להדיא אם לא בהולכת שתי וערב וכנ"ל:

(יא) ועיין לעיל סימן שכ"א וכו' - ר"ל דשם נתבאר דנוהגין להחמיר כסברת בעל התרומה וכתב הח"א דבשעת הדחק יש להתיר ע"י א"י שהא"י יתן המים בשבת ויגבל ע"י שינוי הנ"ל. ואם המים היו רותחין אסור אפי' ע"י א"י לערות מכלי ראשון משום מבשל אלא יערה הא"י מתחלה המים לכלי שני ואח"כ ישפוך המים על המורסן. ודע דמורסן הנזכר בשו"ע הוא קליפת התבואה הנשארת בנפה כשמנפין את הקמח ולענין מוץ הנושרת בעת הדישה לא נזכר פה בשו"ע ועיין בבה"ל שבארנו דלענין מוץ בודאי יש ליזהר שלא ליתן המים בעצמו בשבת דלהרבה גדולי הראשונים חייב בזה משום לש:

סעיף דעריכה

(יב) ויש אומרים וכו' - כתב בתו"ש וכן בספר בית מאיר דכו"ע ס"ל הכי ומפני שלא מצא דין זה מפורש רק במקום אחד כתב יש מי שאומר ועיין בחידושי רע"א בשם מהריק"ש דדעתו דהרמב"ם חולק ע"ז. ומ"מ לדינא אין להקל דדעת רש"י והרמ"ך ג"כ דיש קושר ומתיר אף באוכלי בהמה וכמו שכתבתי לעיל בסימן שי"ז ס"ה בבאור הלכה ובח"א כתב דגם הרמב"ם מודה דבקש ותבן יש קושר ומתיר:

(יג) לעשותו אוכל - משום צערא דבהמה:

סעיף העריכה

(יד) שאינם ראוים - והוי בכלל שווי אוכלא דמותר:

סעיף ועריכה

(טו) דלועין - ודוקא כשהם קשים שאינם ראויים לאכול בלא חיתוך אבל כשהם רכים הוי בכלל מטרח באוכלים ואסור. ואפילו קשים לא יחתכם דק דק משום טוחן כדלעיל בסימן שכ"א סי"ב לענין חתיכת ירק דק דק וע"ש עוד דאיסור טחינה לא שייך רק אם דעתו להאכילם לאחר זמן אבל מה שדעתו להאכיל הדלועים והירקות וכה"ג לפני הבהמה והעופות בפ"א זה לא נחשב טחינה:

(טז) שנתלשו מאתמול - דאלו נתלשו היום אסור אפילו לטלטלן לכו"ע משום מוקצה:

סעיף זעריכה

(יז) בין שהיתה בריאה - ובספר א"ר מסתפק בבריאה דלא היתה דעתו כלל מבע"י שתמות ויאכיל ממנה לכלבים דיהיה אסור בטלטול לכו"ע משום מוקצה וכן בבאור הגר"א לא ברירא ליה בזה:

(יח) הקשה - ואפילו אם איננה קשה לגמרי שראוי להם לאכילה ע"י הדחק ג"כ בכלל שווי אוכלא הוא ושרי:

(יט) שא"א להם וכו' - וה"ה כשהיא רכה אך שהכלבים הם קטנים דכל נבלה קשה להם [גמרא]:

(כ) דק דק - דאע"ג דעופות אין יכולין לאכול כ"א כשחתוך דק דק מ"מ אסור משום חשש טחינה ועיין בבה"ל דזה קאי דוקא על בשר חי כשר אבל לא על בשר נבלה דזה מותר אפילו דק דק:

(כא) לפני עופות - ודוקא כשחותך להאכיל לאח"ז אבל כל מה שדעתו להאכיל בפ"א שרי [פמ"ג]:

סעיף חעריכה

(כב) אין חותכין שחת וכו' - אפילו חתיכות גדולות דלית בהו משום טחינה:

(כג) דבלא חיתוך וכו' - ומוכח מזה דמיירי ברכין אבל בחרובין קשין שאינם ראויים בלתי חיתוך מותר דבכלל שווי אוכלא הוא וכ"ז בחתיכות גדולות קצת אבל דקות אסור משום חשש טחינה אם מחתך להאכילם לאחר זמן:

סעיף טעריכה

(כד) אין אובסין וכו' - כ"ז משום טרחא טרחא יתירה:

(כה) שאינו יכול להחזירו - שתוחב לה לפנים מבית הבליעה:

(כו) למקום שאינה וכו' - ומשמע בגמרא דכל שאינו מרביץ את הבהמה אין יכול לתחוב כ"כ בעומק ומקום שיכול להחזיר הוא:

(כז) תרנגולים ואווזים וכו' - דהיינו שאסור לתחוב בגרונם המאכל עד שלא יהיו יכולין להחזירו. ואווזות שמפטמים אותם והורגלו בחול לאכול ע"י המראה ואין אוכלין בענין אחר מותר לומר לעו"ג להמרותן משום צער בע"ח אך לא ימרה אותן כ"א פ"א ביום אף שרגילין לאכול שני פעמים ביום כ"כ בתשובת רמ"א סי' ע"ט ומשמע שם דאי ליכא א"י שרי ההמראה אף ע"י ישראל משום צער בע"ח וטוב לעשות ע"י קטן עכ"ל המ"א בסימן ש"ה סקי"ב אבל בספר א"ר החמיר שלא להמרות ע"י ישראל וכדעת מהרש"ל האוסר בזה וכן בנתיב חיים מחמיר בזה אח"כ מצאתי במאירי ובחידושי הר"ן שנדפס מחדש על שבת משמע ג"כ דעתם כדעת האוסרין ועיין בבה"ל:

סעיף יעריכה

(כח) בפיהם - היינו למקום שיכולים להחזיר והוא הדין עצמו שזכר רמ"א מקודם וקצת פלא על רמ"א מה הוסיף בזה אחרי שנזכר בשו"ע בהדיא ואפשר כדי שלא נטעה בכונת המחבר. ודע דהא שמתירין למקום שיכולין להחזיר היינו דוקא אם הוא זהיר אז שלא לטלטלה דכל בע"ח הם מוקצים וכנ"ל בסימן ש"ח ס"מ ע"ש:

סעיף יאעריכה

(כט) לפני דבורים ולא לפני וכו' - אפילו הם שלו מ"מ אין מזונותיהן עליו דשכיחי להו בדברא וטרחא שלא לצורך היא:

(ל) ולא לפני חזיר - דאין מזונותיו עליו לפי שאסור לגדלו וכדאיתא בח"מ סימן ת"ט. ואם נפלו לו בפרעון חובו שמותר להשהותן עד שימצא למכרן בשויין מקרי מזונותן עליך ומותר ליתן להם מזונות:

(לא) לפני כלב - ואפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות כמו שאחז"ל שחס הקב"ה עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל ג' ימים ועיין בא"ר. ולפני כלב רע אסור כמו לפני חזיר דאסור משום דאסור לגדל חזירים וכלב רע [אחרונים]. יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך:

סעיף יבעריכה

(לב) להאכיל וכו' - לפי שמזונותיהן עליך שאין לו מה שיאכל כ"א מה שנותן לו האדם ודמי לאווזין ותרנגולין. ובטלטול הם אסורין כשאר בע"ח [פמ"ג]:

סעיף יגעריכה

(לג) מעמיד אדם בהמתו - דאיתא במכילתא למען ינוח יכול לא יניחנו תולש ועוקר כתיב למען ינוח ואין זה נוח אלא צער:

(לד) ולא חיישינן - דאיסורו חמיר וזהיר ביה:

(לה) לעמוד בפניה - כיון שאין קרוב לה כ"כ ליכא למיחש:

סעיף ידעריכה

(לו) ונותנים לפני שור - שאין השור קץ במאכל הנשאר מן החמור שאין מטיל ריר:

(לז) ואינו ראוי עוד לחמור - רק ע"י הדחק ומטרח בחנם ודוקא לחמור שאינו מינו הוא קץ במאכלו מפני הריר אבל לפני שור אחר שהוא מינו אינו קץ מפני הריר ומותר לכו"ע:

(לח) וליתן לפני אחרת - דשמא ימצא ריר בהאוכל ויקוץ בו ויהיה הטרחא בחנם. וכתבו האחרונים דאין למחות ביד הנוהגין היתר דיש להם על מי לסמוך אם לא במינים הידועים שמאכלם נמאס ברירין היוצאין מפיהם וקץ בהם המין האחר שהוא נותן לפניו:

סעיף טועריכה

(לט) לגרוף האבוס - שגורפין אותו שלא יתערב העפרורית שבאבוס בתבן ובשעורים שנותנין לפניו ויקוץ במאכלו:

(מ) דאתי לאשווי גומות - היינו דשם רגילות הוא שמכוין לאשויי כדי שלא יפלו השעורים בהגומות [תוספות] ולכן גזרינן גריפה אפילו באבוס שבכלי אבל מותר לגרוף תיבה בשבת מן הפסולת הנמצא בה דלא שייך לגזור:

(מא) לסלק התבן וכו' - דכשהוא רב רוצה לסלקו כדי שלא ידרסנו השור ברעי ואסור משום דבודאי יש בו מה שנמאס כבר במדרס רגליו ולא חזי לטלטול: