פתיחת התפריט הראשי

משנה ברורה על אורח חיים קסח

סעיף אעריכה


(א) מברך על השלם - משום הידור מצוה ואם לא היה לפניו רק פרוסה ונטל אותה כדי לברך עליה ובתוך כך הביאו לפניו שלמה מניח הפרוסה בתוך השלמה ומברך ואם כבר בירך על הפרוסה יבצע אותה:


(ב) פת קיבר וכו' וקטן וכו' - דמעלת שלם עדיף טפי אפילו באופן זה:


(ג) מניח הפרוסה וכו' - כדי לקיים מעלת השלמה דשעורין ומעלת החיטין דחשיבא טפי משעורין משום דאקדמיה בפסוק כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגו'. ומבואר בש"ס דמעיקר הדין פרוסה של חטין עדיפא אלא לצאת ידי שמים כל המעלות צריך להניח הפרוסה תחת השלמה וכו' וכתב המ"א דמ"מ אם היה השלמה מפת של שיפון [הוא שאנו קורין דגן ורוב הלחמים שלנו ממנו הוא] והפרוסה של חיטין [וכן אם היה של שעורין] אין להחמיר לבצוע על השלמה עם הפרוסה אלא יבצע על הפרוסה לבד דשיפון קיל אף משעורים משום דאין נזכרת בקרא בהדיא:


(ד) תחת השלמה וכו' - ואפילו הפרוסה גדולה מהשלמה נמי טוב שיניח שתיהם ביחד [פמ"ג]:


(ה) ואין לחוש לשני - אע"פ שהוא לפניו והוא מוקדם בפסוק או חביב או חשוב אינו חייב לאכול ממנו בשביל הקדמה זו [ב"י וט"ז] ומסתברא דדוקא אם אינו רוצה לאכול אלא מאחר אבל אם ברצונו שוה הוא לאכול מזה או מזה ושניהם מונחים לפניו אף שאינו רוצה לאכול משניהם יחד מצוה מן המובחר לבצוע על המוקדם בפסוק ושארי המעלות:

סעיף בעריכה


(ו) מברך על הגדולה - ודוקא כשהיו שניהם שוים ביופי אבל אם הקטנה נקיה והגדולה קיבר מברך על הקטנה:


(ז) יחברם יחד - והמ"א מפקפק בזה ודעתו דבחול א"צ להדר אח"ז ורק דבשבת דבעינן לחם משנה שלם יעשה זה ורק שיזהר שלא יקח עץ שהוא מוקצה לזה ובא"ר נוטה לדעת השו"ע:


(ח) שלא יהא נראה - אבל אם נראה להדיא שנתחבר יחד לא מקרי שלם וכדלקמן בסימן שס"ו ס"ו:

סעיף געריכה


(ט) ואפי' בשבת - ומ"מ אם יש לו אחר שלם לא יבצע ע"ז [א"ר]:


(י) ממה שיניחנו וכו' - דמעלת שלם עדיף ממעלת גדול וכנ"ל בס"א:


(יא) ממקום השלם שבה - ודוקא בזה דבאמת שלמה היא ורק במקום שהיתה דבוקה נראית כפרוסה לכן יבצע מצד השלם אבל בפרוסה ממש אין קפידא שיבצע מצד השלם ודי שיחתוך מן הצד [אחרונים]:

סעיף דעריכה


(יב) ממין ז' - אף דכוסמין חשבינן נמי בכלל שבעת המינים דמין חטים הוא וכמ"ש בטור סימן ר"ח מ"מ אינו מפורש בהדיא בקרא דשבעת המינין ולכן שעורים חשיב טפי ממנה:


(יג) אף על פי שהכוסמין יפים - וחביב עליו דמעלת מין ז' עדיף כדלקמן בסימן רי"א ושם מבואר די"א דחביב קודם [מ"א]. ולפ"ז לא משכחת דין זה כ"א בששניהם שוים בעיניו. ולענין כוסמין ושיפון דשניהם אינם מפורשים בקרא כוסמין עדיף דהוא מין חטים. ושיפון ושבולת שועל דשניהם מין שעורים שיפון עדיף שהוא חביב טפי:


(יד) פת נקיה ופת קיבר - ושניהם מין אחד [טור] דאם הפת קיבר חשיב במינו מן הנקיה כגון חטים לגבי שעורים או שעורים לגבי כוסמין הוא קודם:


(טו) על הנקיה - ואף דהקיבר גדול ממנה דמעלת הנקיות עדיף ומיירי שהיו שניהם שוים שלמים או פרוסים דאם הקיבר לבד שלם הוא קודם להנקיה הפרוסה וכנ"ל בס"א. וזה הכלל מסעיפים אלו מעלת שבעת המינים קודם לכל ואחריו מעלת השלם ואחריו מעלת הנקי ואחריו מעלת הגדול [ח"א] ולענין מעלת חביב עיין סימן רי"א:


(טז) על הלבנה - ואף אם השניה גדולה ממנה אם לא שהוא חביב עליו יותר:

סעיף העריכה


(יז) פת עו"ג נקיה וכו' - אבל בשוין פשיטא דפת ישראל קודם לברך עליו [א"ר]:


(יח) על איזה מהם שירצה - דכל אחד יש לו מעלה זה שהוא פת ישראל [דפת עכו"ם לא התירו אלא מדוחק] וזה שהוא נקי:


(יט) מסלק וכו' - דין זה נובע מדברי השר מקוצי שחשש שאם יהיה מונח על השלחן יהיה בעת הברכה חביבה עליו מפני שהיא נקיה ואפשר שיצטרך לברך עליו מפני זה והרבה מאחרונים מפקפקין מאד בזה דכיון שהוא נזהר ומחזיק זה לאיסור מאי אהני ליה חביבותיה ומ"מ לכתחלה טוב לחוש לדבריו ולסלק:


(כ) ואין דעתו וכו' - פי' דאף דבריש הסעיף כתב דמברך על איזו שירצה היינו היכא שבדעתו לאכול הסעודה משתיהם אבל זה שאין דעתו לאכול כלל רק פת עו"ג זה אין צריך לברך על פת אחר אף שהוא חשיב טפי וכנ"ל בס"א בהג"ה. ואף דמוציא את ב"ב בברכת המוציא והם אינם אוכלים מזה אלא מפת כשר מ"מ כיון דהוא אינו חפץ לאכול אלא זה והוא הבעה"ב הוא העיקר ואזלינן בתריה ויברך על פת שהוא אוכל:


(כא) על בעל הבית - פי' לבצוע ולהוציא את אחרים בברכתו כמו שאמרו בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכיון שהאורח יאכל מפת עו"ג שהוא יפה ונקי התירו לו גם כן לבעה"ב לבצוע על הפת של עו"ג מפני כבוד האורח אבל בלא אורח אינו מותר כלל למי שנזהר מפת עו"ג לברך על הפת זה אלא יסלקם מעל השלחן וכדלעיל [כן הוא מסקנת הש"ך וט"ז ביו"ד קי"ב ע"ש] ועיין בבה"ל. ודע דכהיום שהמנהג שכל אחד מברך לעצמו ברכת המוציא לכאורה לא שייך כלל דין זה אלא כ"א יברך על פתו שאוכל [מחה"ש] ועיין בפמ"ג מה שהעיר על עיקר דין השו"ע:


(כב) אבל אם אינו חביב וכו' - ר"ל דכ"ז אם הפת זה בעצם חביבה עליו ורק שהוא מונע עצמו מפני שהוא פת עו"ג התירו לו בכאן מפני האורחים אבל אם אינו חביב עליו בעצם פת זה ואינו חפץ בו יברך על פתו הכשרה:


סעיף ועריכה

(כג) בכיסנין וכו' - בסעיף שאח"ז מתבאר מה הוא. ואף דבסתם פת מברכין עליו המוציא בכל שהוא ועל כזית מברכין בהמ"ז שאני אלו דאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליהם ורק אוכלין אותן מעט דרך עראי לפיכך ברכתן רק במ"מ ולאחריו ברכה מעין שלש אא"כ אכל כשיעור קביעת סעודה דאז מברך המוציא ובהמ"ז דעכ"פ פת הוא:


(כד) שאחרים רגילין לקבוע - כתבו האחרונים דאם אכלו לבדו צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם אכלו עם בשר או דברים אחרים שמלפתים בו הפת סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשאוכלין ג"כ עם דברים אחרים אך אם אכלו לבדו ושבע ממנו אף שאחרים לא היו שבעין ממנו לבדו אבל כיון שאם אכלו אותו עם דברים אחרים היו שבעין ממנו ג"כ לא אמרינן בטלה דעתו וצריך לברך עליו המוציא ובהמ"ז. והנה לענין עירובי תחומין בסימן שס"ה איתא דשיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים וכתבו כמה אחרונים דה"ה כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה אבל כמה אחרונים והגר"א מכללם חולקים וס"ל דאין לברך המוציא ובהמ"ז אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר וכמש"כ בב"י בשם שיבולי לקט וכן מצאתי באשכול דמוכח שהוא סובר כן וכן נוטה יותר לשון השו"ע. ומ"מ לכתחלה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול ד' ביצים וכ"ש אם הוא דבר שיש להסתפק בו מדינא אם הוא פת הבאה בכיסנין אף דמבואר בס"ז דהולכין בזה להקל עכ"פ בודאי יש לחוש לדעת המחמירים הנ"ל:


(כה) המוציא ובהמ"ז - וגם נט"י וכמו בפת גמור וכמבואר לעיל בסימן קנ"ח ס"א ע"ש:


(כו) יברך עליו בהמ"ז - כיון שהשלים לשיעור קביעת סעודה אבל המוציא אין צריך לברך על מה שנמלך לאכול כיון דאין במה שמונח לפניו אחר שנמלך שיעור קביעת סעודה אלא ביחד עם מה שאכל כבר ואם באמת יש שיעור קביעת סעודה במה שלא אכל עדיין צריך ליטול ידיו ולברך המוציא וענט"י וברכת המזון:

סעיף זעריכה

(כז) שממלאין אותן וכו' - ר"ל אף אם נילושה מתחלה במים כשאר פת כיון שכל העיסה ממולא ממינים אלו ואף דהמילוי עיקר אצלו מ"מ מין דגן חשוב ואינו בטל ולכך מברך במ"מ ופוטר הכל כמ"ש בסי' ר"ח סעיף ב' ג'. ואך אם אינו אוכל העיסה ורק הפירות שבפנים לבד מברך הברכה השייכה להפירות וכתב הט"ז דאם נלקח הפירות ואוכל רק העיסה אפ"ה מברך במ"מ ולא המוציא דיש עליה דין כיסנין כיון שנאפה עם מילוי הפירות שאין דרך לקבוע סעודה על פת כזו:


(כח) ואגוזים ושקדים וכו' - או או קאמר ומסתברא דמיירי ג"כ שטעם המילוי ניכר בעיסה וכמו שמסיים לבסוף:


(כט) שעירב בה - בעת הלישה והיינו אפילו היה הרוב ממים כיון שעירב בה ג"כ ממינים אלו ועי"ז נשתנה הטעם מקרי פת כיסנין:


(ל) ניכר בעיסה - דאל"ה הוי לחם גמור. ולחם שנותנין בו זאפר"ן להטעימו ולנאותו או שנותנין בו מעט צימוקין לכו"ע לחם גמור הוא [פמ"ג]:


(לא) שזה נקרא - היינו היכא דעירב בה בהלישה רק מעט דבש וחלב אינו בטל שם פת מחמת שנרגש הטעם:


(לב) פת גמור - ומברך המוציא לכל שהוא וכן בהמ"ז לכזית כדין פת:


(לג) הרבה תבלין או דבש וכו' - ר"ל שכ"כ תבלין מעורב בהן עד שעל ידי זה יהיה מנכר התבלין בטעם יותר מהקמח וכן בדבש ושמן וחלב בעינן שיהיה הרוב מהן ומיעוט מים שעי"ז נרגש מהן הטעם הרבה מאד עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל וכן בציור הראשון שכתב השו"ע שממלאין מהם בעינן ג"כ שיהיה המילוי הרבה כ"כ עד שעי"ז יהיה נרגש הטעם הרבה מאד:


'(לד) וכן נוהגי'ן - שאופין ללחם משנה פת עם מעט שמן ותבלין [ד"מ] וכן הסכימו האחרונים להלכה כפסק הרמ"א:


(לה) כעבים יבשים - כך שמה בערבי ובלשון ספרד נקרא בושקיגו"ש ונעשית מה' מיני דגן ובמים לבד אך באפייתן נעשים יבשים כ"כ עד שנפרכים ואין זה נקרא אוכל אלא כוסס ואין דרכם לאכול מזה הרבה לכן אין לו דין פת:

סעיף חעריכה


(לו) לחם גמור הוא - דנעשים רק מקמח ומים כשאר פת ואף שהם דקים מ"מ לא הוי כמו כעבים יבשים דס"ז דהם יבשים מאד ואינם עשוים לאכילה ורק כוססין אותם לקינוח אבל אלו עשוים לאכילה:


(לז) שקורין ניבלא"ש - וכתבו האחרונים דהיינו מה שקורין בלשון רוסיא נאלסילק"ע שמערבין קמח עם הרבה מים בקדירה כמו דייסא ושופכין על עלי ירקות ונאפים בתנור עם העלים [וה"ה כשנאפים על מחבת בלי שמן] ודוקא באלו שהם דקים ורכים ביותר אבל אם אינם רכים ודקים כ"כ מבואר בסי"ד דדין לחם עליו ומברך המוציא [מ"א]:


(לח) ואם קבע וכו' - וכתבו הפוסקים דאותן שקורין בפראג וואלאפלאטקע"ס שנעשין ג"כ בלילתן רכה אך מפני שמתפשטין באפייתן נעשים דקין וקלושים הרבה יותר מאותן נאלסילקע"ס שנזכר לעיל אין לברך עליהם המוציא אפילו בדקבע דאין ע"ז תורת לחם כלל ודמיא לטריתא בסט"ו:


(לט) סעודתו עליהם וכו' - ומה נקרא קבע מבואר לעיל בס"ו לענין פת כיסנין וה"ה הכא:


(מ) ואי אכיל להו וכו' - פי' להני רכין ודקין וה"ה לכל פת הבא בכיסנין המבוארים בסעיף ז' [מ"א] ועיין בה"ל שכמה אחרונים חולקים על דבריו:


(מא) שלא מחמת הסעודה - פי' שלא אכלם להשביע רעבונו רק לקינוח ומתיקה [דאלו אכלם למלא רעבונו אפילו לא אכלם רק מעט הם בכלל סעודה וא"צ ברכה]:


(מב) טעונים ברכה - דכיון דאינו אוכל זה לשם סעודה לא נפטר בברכת המוציא ואם אוכל הרבה כשיעור קביעת סעודה המבואר בס"ו אפילו אכלם למתיקה בעלמא נפטר בברכת המוציא דכיון דאי אכלם שלא בתוך הסעודה צריך לברך המוציא ממילא בתוך הסעודה נפטר בברכת המוציא:


(מג) לפניהם - וכ"ז בעניני פת אבל בעניני מעשה קדרה שבאין למזון ולתבשיל תמיד מחמת הסעודה הם באים כמבואר בסימן קע"ז ואפילו הם ממולאים בפירות כאותן שקורין עפי"ל פלאדי"ן וכדומה הפירי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר והפירי בטל לגבייהו ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מתוכם ולברך בפה"ע דהוי ברכה לבטלה [אחרונים]:


(מד) אבל וכו' - קאי על עיקר דין פת הבאה בכיסנין וקמ"ל דזה לא הוי בכללו דאין מברכין בזה על העיסה כלל משום דהוי טפילה למרקחת כדמפרש:


(מה) הם - דאין מתכונין לאכול הרקיקין ורק שעושין אותם כדי שלא יטנפו הידים מהמרקחת ולכן הוי העיסה בכלל טפל כדלקמן בסימן רי"ב. וכתבו האחרונים שם דבמדינותינו שנותנין מרקחת על הדובשנין [שקורין לעק"ך פלאדי"ן] שטובים הדובשנין למאכל בעצמן אם כן כונתם גם בשביל אכילת הדובשנין וממילא הם העיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת. ופשוט דדוקא שבעת אפייה נאפין ביחד אבל אם אפה הדובשנין לבד ואח"כ מניח עליהם מלמעלה המרקחת אין נעשין המרקחת טפילה להם שכונתו לאכול שניהם ואין המרקחת באין ללפת הדובשנין וצריך לברך גם על המרקחת:


(מו) פוטרתן - ואם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואכלן בפני עצמן צריך לברך במ"מ עליהם אך אם אכלן ביחד ונשאר עוד קצת רקיק בלא מרקחת אין צריך לברך עליו כיון דעיקר אכילתו היה ביחד ונחשב לטפל להמרקחת אין חוששין על גמר האכילה:

סעיף טעריכה


(מז) פחות מכזית - וה"ה אפילו על כל דהו דאסור ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה:


(מח) כלום - היינו לא בהמ"ז ולא שום ברכה אחרונה:

סעיף יעריכה

(מט) חביצ"א וכו' - אקדים לזה הסעיף הקדמה קצרה והוא דיש בזה שלשה אופנים. א|פת שפירר לפירורין ובשלו תלוי בזה אם הפירורין גדולים שיש בהם כזית לא נתבטל מהם שם פת אפילו אם ע"י הבישול אזל מהם תואר לחם ואם אין בהם כזית אפילו אם נראה שיש עליהם תואר לחם מברך במ"מ דשם תבשיל עליהם. ב|אם לא בשלו רק שפירר בקערה ונתחברו הפירורין יחד ע"י דבש או מרק אם יש עדיין עליהם תואר לחם מברך עליהם המוציא אפילו אם אין בהפירורין כזית ואם אין בהם תואר לחם מברך עליהם במ"מ אא"כ היה בהפירורין כזית וכנ"ל לענין בישול. ג|כשלא בישל וגם לא נתחברו הפירורין יחד ע"י משקה אפילו אם הפירורין דקין כסולת מברך עליהם המוציא דשם פת עליהם ועתה נבאר את הסעיף בעזה"י:


(נ) דהיינו פירורי לחם שנדבקים - בנתבשל אין נ"מ בין נדבקין או לא ונקט זה משום אופן השני דמיירי בלי בישול:


(נא) יחד - וה"ה אם היו רק שרוים בתוכו הרבה עד שנתלבן המים עי"ז דינו כמו נדבקין יחד וכדלקמיה בסי"א:


(נב) אם נתבשל וכו' - היינו שנתן הלחם בכלי ראשון כשעמד על האש או עכ"פ שהיה היד סולדת בו אבל בכלי שני לא חשיב בישול ודינו כמו באופן השני דאם יש בו תואר לחם מברך המוציא אף בפחות מכזית [ודוקא אם לא נתלבן המים ע"י הלחם אבל אם נתלבן המים כדרך שמצוי כשנשרה פת במים חמין מבואר בסי"א דעי"ז נחשב הפת כאין בו תואר לחם] ואם הניח הפירורין בקערה ועירה עליהם רותחין מכלי ראשון כתבו האחרונים דספק הוא אם יש לו דין בישול או לא וע"כ אם אין בפירורין כזית ויש בו תואר לחם יברך על פת אחר תחלה:


(נג) אם יש בהם וכו' - ל"ד בכולם אלא אפילו אם יש כזית בחדא פרוסה ג"כ מברך עליה המוציא ובהמ"ז וממילא יכול לאכול השאר הקטנות ג"כ:


(נד) כזית - ר"ל בהפרוסה עצמה שמברך עליה היה בה כזית מקודם ולא נפחתה משיעור זה ע"י הבישול ולא מצרפינן לה מה שנתדבקה עם חברותיה או שנתפחה ע"י המשקה:


(נה) אע"פ שאין בו וכו' - דכיון שיש בהם כזית לא נתבטל ממנה שם לחם:


(נו) שנראה וכו' - דכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם. ואם לא בשלם בקדרה אלא טיגנם במשקה במחבת משמע ממ"א סקל"ו דלא הוי כבישול ומהני ביה תואר לחם כמו לקמיה באופן השני ולפי דעת שארי האחרונים שם אין הכרח לדבריו והנכון שבטיגון לא יאכל בשיש בו תואר לחם כ"א בתוך הסעודה. וכ"ז בשאין בהם כזית אבל אם טיגן פרוסות שיש בהם כזית אפילו אזל ליה התואר לחם פשוט דמברך המוציא וכנ"ל בבישול וכ"ש בזה:


(נז) אינו מברך וכו' - דע דבכל הני שנזכר בסעיף זה ובסעיפים שאחריו אפילו קבע סעודתו עליהם ואכל כדי שביעה מברך במ"מ ואחריו מעין שלש משום דלא הוי בכלל לחם כלל רק כמיני קדירה בעלמא:


(נח) אם יש בפרוסות - היינו אפילו באחת מהן וכנ"ל:


(נט) אם יש בהם וכו' - הטעם דעדיף בזה מאופן הא' דכיון שלא נתבשל תואר לחם שלו חשיבא שהוא ניכר וידוע יותר ומש"כ וברכת המזון היינו כשאכל כמה פירורין עד שיעור כזית. אם פירר הלחם עד שהחזירן לסולת ואח"כ חזר וגבלן בשומן וכיו"ב [שאנו קורין בלשוננו קניידלי"ך או חרענזלי"ך] עיין במ"א מה שכתב בזה והסכמת הרבה אחרונים דאם בישלן בקדירה או טגנם במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית ויותר מברך עליהם במ"מ [ואפילו אם אכל הרבה] וכן הוא מנהג העולם ואם אפאן נכון שלא יאכלם כ"א בתוך הסעודה אלא א"כ נילוש ברוב שומן או דבש דאז מברך עליהם במ"מ וכדלעיל בס"ז בהג"ה ואם גיבלן במים לבד ואפאן יש עליהם דין פת גמור:


(ס) ולא תואר לחם - היינו שע"י שהוא מפורר דק דק כסולת לא מינכר עליו תואר לחם והטעם דכיון שהוא פת בפני עצמו ואינו מחובר אינו יוצא לעולם מתורת לחם ועיין באחרונים שהסכימו דאפילו שרה הפירורין במים כיון שלא נתחברו יחד אינו יוצא מתורת פת ודוקא אם שרה זמן מועט אבל אם שהו הפירורין בתוכם עד שנתלבנו המים עי"ז מבואר בסעיף שאחריו דמברך עליו במ"מ וברכה מעין שלש:

סעיף יאעריכה

(סא) דפירורין שנותנין וכו' - היינו כשאין בהם כזית דאלו יש בהם כזית א"צ תואר לחם כמש"כ בסעיף הקודם:


(סב) במים - והנותנים חתיכת פת שמיבשין על הגחלים בשכר [שקורין פעניץ] ואין בהם כזית והשכר מתלבן ע"י השריה נמי דינא הכי דמברכין עליהם במ"מ ואם נתן רק מעט לחם דק דק לתוך השכר חם כדי שיתן בו טעם ולא בשביל אכילה אינו מברך רק שהכל על השכר דהוא העיקר והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב:


(סג) אזיל ליה וכו' - ואף דמבואר בסוף סעיף הקודם דפירורין שאינם מבושל ולא מחובר אפילו אם אין בהם תואר לחם מברך המוציא [ואפילו היו שרוים במים כמש"כ שם] דוקא התם שלא נשתנה צורת הפת בעצם כלל שנשרה במים רק זמן מועט ומה שלא מינכר בו תואר לחם הוא רק מפני קטנותו משא"כ הכא שנשרה הרבה במים עד שנתלבנו המים עי"ז הוא סימן שנפסדה צורתה ע"י השריה ואבד ממנה שם לחם:

סעיף יבעריכה

(סד) ביין אדום - דוקא אדום ומשום דכיון שנתאדם הפת ע"י היין אבד ממנה תואר לחם אבל אם שרה פתו ביין לבן בעינן דוקא שישתנה היין מצורתו ע"י הפת השרוי בתוכו וכדלעיל בסי"א:


(סה) אלא במ"מ - ר"ל לאפוקי שלא יברך עליה המוציא. ולענין ברכת היין אם כונתו העיקר בשביל אכילת הפת והיין בא רק למתק האכילה נעשה היין טפל ואינו מברך כ"א במ"מ על הפת וכן השורה פת כיסנין ביין או ביין שרף ג"כ דינא הכי [וכ"ש השורה פרוסות שיש בהם כזית או השורה פת ביין לבן דמברך המוציא אפילו על פרוסות שאין בהם כזית וכנ"ל בודאי נעשה היין טפל להפת] אבל אם כונתו גם בשביל שתיית היין שרוצה לאכול ולשתות ביחד נכון שיברך מתחלה על קצת יין בפני עצמו בפה"ג ואח"כ יברך ברכה על הפת השרוי ואם כונתו רק בשביל היין שבו והפת בא רק למתק השתיה נעשה הפת טפל ליין ואינו מברך רק בפה"ג. והנה לפ"ז לענין שתיית קאוו"י הנהוג בינינו שטובלין בו פת כיסנין ושם הלא כונתו ג"כ בשביל שניהם נראה ג"כ דנכון הוא שקודם שבירך על הפת כיסנין יברך על הקאוו"י שהכל וישתה מעט ויותר טוב שיברך מתחלה על הפת כיסנין לבד בלא שרייה ואח"כ יברך מתחלה על מעט צוקער ברכת שהכל להוציא הקאוו"י [מאמר מרדכי]:


(סו) שאין וכו' - דאם היה בו כזית הלא מבואר לעיל בס"י דמברך המוציא אפילו בשאבד תואר לחם:

סעיף יגעריכה

(סז) שבלילתו עבה - היינו לאחר שיצק המים לתוך הקמח לש אותה עב כמו פת:


(סח) אם בשלה וכו' - בשול במים וטיגון בשמן:


(סט) אין מברך וכו' - אפילו על פרוסות שיש בהם כזית ולא דמי למש"כ בסעיף י' דהבישול אין מבטל אותם מתורת לחם דהתם הוי לחם גמור מעיקרא שהיה אפוי משא"כ הכא דלא נאפה מעולם להכי הבישול והטיגון מבטל מתורת לחם ועיין לקמן בסי"ד בהג"ה דאם נותן במחבת מעט שמן שלא ישרף העיסה לא מקרי טיגון במשקה והוי אפיה גמורה:


(ע) תורייתא דנהמא - ואפילו אכל הרבה וקבע סעודתיה עליהן הוי כמו דייסא ומברך במ"מ לפניה ומעין שלש לאחריה:


(עא) ואפילו נתחייבה בחלה - ר"ל אפילו הוא בענין שקרוי לחם לענין חלה כגון שבשעת לישה לא היה בדעתו לבשלו או לטגנו ואח"כ נמלך שהוא חייב בחלה לד"ה כמבואר ביו"ד סימן שכ"ט אפ"ה אינו מברך המוציא:


(עב) שעת אפיה - דלא מקרי לחם אלא אפוי וכיון שלא נאפה בתנור או במחבת בלא משקה אין שם לחם עליה משא"כ לענין חלה הכל הולך אחר גלגול הקמח במים שאז חל חיוב הפרשת חלה שנעשית עיסה ושוב לא נפקע ממנה ע"י בישול וטיגון:


(עג) ויש חולקים וכו' - דס"ל דכיון דמעיקרא היה בלילתו עבה ועתה אית ביה תואר לחם מברך המוציא ואפילו באוכל אכילת עראי שלא קבע סעודה ע"ז דלחם גמור הוא לדידהו וכדלקמן בהג"ה:


(עד) ונהגו וכו' - פי' כסברא הראשונה דאין צריך לברך המוציא וג' ברכות:


(עה) להקל - כתב המ"א דזה דוקא בלא אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא רק מדרבנן לכך נקטינן כדעה הראשונה להקל אבל באכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז הוא מדאורייתא צריך לברך בהמ"ז מספק וכן משמע מהגר"א אך כ"ז בשעה שלש ועשה בלילתו עבה היה דעתו לאפות פת אלא שאח"כ נמלך ועשה אותה סופגנין אבל כשהיה דעתו מתחלה לבשל ולטגן אותה אפילו אכל כדי שביעה אין מברך עליה בהמ"ז רק ברכה אחת מעין ג':


(עו) וירא שמים יצא וכו' - היינו אפילו בשהיה דעתו בשעת בלילה לבשל ולטגן:


(עז) ולא יאכל וכו' - היינו אפילו אכילה מועטת בלא קביעת סעודה:


(עח) לאחר אפיה - הלשון אינו מדוקדק כ"כ ופירושו אחר הבישול בקדירה והטיגון במחבת והסכימו הרבה אחרונים דדוקא אם יש בהפרוסות כזית דאל"ה ע"י הבישול או טיגון נתבטל שם לחם לגמרי לענין המוציא וכההיא דלעיל ס"י:


(עט) תואר לחם - ול"ד לס"י דלא בעינן תואר לחם ביש כזית דהתם היה תחלה פת גמור:


(פ) פשטיד"א וקרעפלי"ך וכו' - פי' שממולאין בבשר וכמ"ש סוף סימן זה בהג"ה דאלו ממולאים במיני פירות הוי פת הבאה בכיסנין וכמ"ש בסעיף ז' ומברכין לכתחלה בורא מיני מזונות בדלא קבע סעודה עלייהו ואפילו בדנאפה בתנור. וכ"ז הוא לדעת הרמ"א אכן הט"ז חולק וס"ל דגם פת הממולא בבשר ודגים וכה"ג הוי ג"כ בכלל פת הבאה בכיסנין ואה"נ בדלא קבע לכו"ע מברך עלייהו במ"מ ולאחריו מעין ג' ובסוף הסימן יתבאר להלכה בזה:


(פא) מקרי תואר לחם ואין וכו' - ר"ל בי"ש הרוצה לצאת דעת היש חולקים הנ"ל [והיינו בנתבשל במים או נטגן בשמן]:


(פב) וכ"ז וכו' - פי' היש חולקים הנ"ל דס"ל דהוי לחם גמור ומברך עליה המוציא ואפילו בדלא קבע סעודה מיירי דוקא בעיסה שלא נילושה מתחלתה בשמן ודבש ולכך ס"ל דכיון דהוי מתחלתה עיסה גמורה כשאר לחם לא נפקע שמה לענין חיוב המוציא אף דנטגנה אח"כ בשמן ונעשה כפת כיסנין אבל כשנלושה מתחלה בדבש וכה"ג קודם הטיגון א"כ לא היה עליה שם עיסה גמורה מעולם ולכן אף להיש חולקים אינו כלחם גמור לברך עליה המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דהרי היא פת כיסנין ואם קבע סעודה עלייהו לדעה קמייתא אינו מברך אלא במ"מ דהטיגון הפקיע מתורת לחם לגמרי וליש חולקים מברך המוציא וברכת המזון כדין פת כיסנין:

סעיף ידעריכה

(פג) שאח"כ אפאו בתנור - וה"ה אם אפאו באילפס [גמרא] בלי משקה:


(פד) פת גמור הוא - דלא תימא כיון דחלטיה מעיקרא לאו בכלל לחם הוא קמ"ל:


(פה) ומברך עליו המוציא - ואפילו היתה בלילתו רכה שחלטה ברותחין ואח"כ אפאה בתנור מברך המוציא [מ"א בשם הטור] עוד הביא המ"א דאפילו טגנו בשמן ואפאו אח"כ מברך המוציא ומוכח שם מדבריו דס"ל דאפילו בדלא קבע עלייהו מברך המוציא אכן הט"ז ועוד הרבה אחרונים הסכימו עמו דטיגון בדבש או בשמן וכה"ג משוה אותו לפת הבאה בכיסנין כמו אם נילוש באלו המינים ובדלא קבע סעודה מברך במ"מ ועל המחיה אכן דע דאינו נקרא פת כיסנין אלא בשטגנו בכ"כ שמן עד שהיו הם העיקר בהטעם לגבי הקמח וכמו דכתב הרמ"א בכללא דפת כיסנין בס"ז ע"ש במ"ב:


(פו) ומברך עליו המוציא - אפילו בדלא קבע עלייהו ועיין במ"א לעיל בס"ח דדוקא אם לא היו דקין ביותר דאל"ה הוי בכלל פת כיסנין ועיין במה שכתבנו שם:


(פז) וטגנו במשקה - ר"ל שלא אפאו ע"ג תנור אלא באילפס עם משקה ולהכי לכו"ע היינו אפילו לדעת יש חולקים הנ"ל לאו לחם הוא כיון שלא חל עליו שם עיסה מעולם:

סעיף טועריכה

(פח) קמח ומים וכו' - עיין במ"א שכתב שעושין בלילתה רכה מאד ולהכי מברך עליה במ"מ בדלא קבע דאי לא היה בלילתה רכה כ"כ הלא מבואר בסי"ד דאפילו בלילתה רכה כל שלבסוף היתה אפויה בתנור מברך המוציא ועיין בה"ל:


(פט) מברך המוציא וכו' - דאע"ג שבתחלתה היתה רכה מ"מ כיון שאופין אותו בגומא ומתקבץ העיסה יחדו נעשה כמו פת [רא"ש]:


(צ) ואפילו קבע וכו' - המ"א מצדד דבקבע מברך עליו המוציא [וכן הוא דעת הב"ח לדעת הטור] וכתב בא"ר דמחמת זה אין לאכלו אלא תוך הסעודה ובמגן גבורים מכריע לדינא כהשו"ע ע"ש:

סעיף טזעריכה

(צא) והוא לחם - כלומר בצק דלחם שאפאו בשפוד לחם גמור הוא:


(צב) מברך עליו במ"מ - היינו אפילו בדקבע עלייהו. ועיין בטור דאם עשאה ערוכה ונאה כעין גלוסקא מברך עליה המוציא והשו"ע השמיט ועיין במ"א וא"ר וביאור הגר"א מש"כ בזה ועכ"פ לאכול מזה כדי שביעה בודאי יש ליזהר שלא לאכול כ"א בתוך הסעודה:

סעיף יזעריכה

(צג) הנאפת בתנור - וה"ה הנאפה באילפס בלא משקה:


(צד) מברך עליו המוציא - היינו אפילו בדלא קבע עלייהו ולא דמי לפת הבאה בכיסנין (דפירושו פת הממולא בפירות ובתבלין המבואר בס"ז) דלא מברך עלייהו המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דשאני התם דאין עשויין אלא לקינוח סעודה ולמתיקה משא"כ פשטיד"א שממולא בבשר דרך לאכלם לרעבון וכדי לשבוע והוי כמו שאר פת ובשר כשאוכל כאחד ונראה פשוט דאם עשויין רקיקין קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר וניכר שאין עשוים כ"א לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך עלייהו בהמ"ז בדלא קבע עלייהו. ודע דפת שנאפה במי ביצים דהיינו מה שקורין קיכלי"ך מסתפק במ"א אם הוא בכלל פת כיסנין ודה"ח והגר"ז החליטו דהוא בכלל פת כיסנין וכן במגן גבורים וכן המנהג [אח"כ מצאתי שכ"כ ג"כ בהנהגת הגר"א] ומ"מ כתב במגן גבורים די"ש לא יאכל כ"א כשכל הלישה הוא על מי ביצים ולא נתערב בו מים כלל ונראה דאם הוא דק ויבש אין להחמיר אפילו נתערב בו מים:


(צה) אין לברך עליו וכו' - היינו אפילו קבע סעודה עלייהו דדבר זה תליא בפלוגתא הנ"ל בסי"ג דלדעה ראשונה כיון שנתבשל במשקה יצא מתורת לחם לגמרי ובכל ענין מברך עליו רק במ"מ ולדעה שניה כיון דנילוש בלילה עבה והיה עליו שם עיסה גמורה תו לא נפקע ממנה ע"י הבישול והטיגון ומברך עליו המוציא בכל ענין וע"כ אין כדאי לי"ש לברך עליו ולאכול כ"א תוך הסעודה וכדלעיל בסי"ג: