משמרת הקודש/מוסר לסדר הלימוד

מוסר לסדר הלימוד

כתיב אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו כ״א בזאת יתהלל המתלל (!) השכל וידוע אותי הנה לפי המשך הלשון הי׳ לו לומר כ״א זה יתהלל המשכיל וכו׳ גם תיבת המתהלל כמו יתר אך ירצה לומר כי החכם וגבור ועשיר המתהללים במעלתם לא יתהללו כ״א בזאת שע״י מעלתם יבואו לידי השכל וידוע אותי והשכל פירושו יראה שנ׳ הן יראת ה׳ הוא החכמה ואח״כ וידוע אותי בלימוד הקבלה כי ראשית חכמה יראת ה׳ ואף שאין ראוי להתהלל גם בזה אלא יהללך זר ולא פיך אבל הכוונה שיאמרו לאחרים שיש בהם מעלות הללו שאין זה נחשב בעיניהם אלא לתועלת הבא ממנו יעשו גם המה כמוהו שאל״כ על החכמים נאמר חכמים המה להרע ולהיטב לא ידעו ועל הגבור אל תתן לנשי׳ חילך והעושר שמור לבעליו לרעתו אבל כשהחכ׳ יחשוב שלא לחנם נתן לו ה׳ חכמה אלא להבחין בין טוב לרע ולבחור בטוב שיבא לו טוב ממנו ולעזוב הרע ולגבור יהיב חילי׳ לאורייתא או לעסוק במצות וסיגופים והעשירות שיהי׳ לו פרנסה ויהי׳ פנוי ללמוד גם לעשו׳ צדק׳ מממונו ולהחזיק לומדי תורה יתעורר משנתו ויאמר למי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה וכל עמלי לתאוות עה״ז ויאמר הלא שקר בימיני כי העושר כחצי ימיו יעזבנו כיון שעשה עושר ולא במשפט שהיא התורה הנק׳ משפט כנז׳ בזוהר וכמאמר חז״ל במבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני ואם יראה כי הולכת ומתגבר׳ יד עם הארץ ויושבי מרום הלומדי׳ שחו הוא על א׳ מב׳ דרכים או מפני שע״ה מחזיקים במצות ובפרט באלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעה״ז כו׳ ואם לאו הוא עושר שמור לבעליו לרעתו והת״ח הולכים ומתכפרים בעניותם ושמא תאמר אבחרה דרכי לחזוק במצות ולא לעסוק בתורה הנה אמרו ״פוטר מדנים מים ראשית מדון״ תחלת דינו של אדם על התורה ודע כי ״רע ומר עזבך את ה׳ אלהיך״ ו״הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו״ וא״ת שמירה זו במצות א״כ היכן היא עזיבת השם אע״כ העזיבה היא במעשה ואת תורתי שמרו לעסוק בה כי המאור שבה מחזירה למוטב גם אל המעשה כי התלמוד מביא אל מעשה יצא לנו מזה כי הכלל הגדול הצריך לעבודת הש״י שישים אל לבו ולעסוק בתורה בכל עת שהוא פנוי ממשא ומתן חוץ מקביעות הלימוד שצריך להיות לו שיעור קבוע אחר התפלה שלא יבטלנו אף אם סבור להרויח ריוח גדול כמבואר בא״ח סי׳ קנו ובי״ד הת״ת [הלכות תלמוד תורה] כתוב סדר הלימוד שיהי׳ מקרא ומשנה וגמ׳ ובשלש רבעי היום ורביעית יעסוק במשא ומתן

ועתה חדשים מקרוב באו העוזבים את ה׳ ומקרא הקודש אשר נתן לנו ולא ראו ולא הטו אזנם אל דברי הש״ע הנז״ל והכוונה לגמרו עכ״פ פעם א׳ בשנה ואל יקחך לבך לאמר אני בר הבנה ומה לי אצל מקרא אלכה לי לנגעים ואהלות ללמוד דברים חריפים כי ודאי רבינו אשר וב״י ורמ״א היו חריפי׳ ביותר וכתבו כדברים האלה וגם כל הראשונים רש״י והרמ״בן ושאר מפרשים החזיקו בתורת ה׳ ויחזקו את בדק הבית לפרש הצפונו׳ <ומיום> שסעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות הוה על הוה שבר על שבר ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע אמר ה׳

וכתב בספר חמדת הימים כי העוסק בתורה שבע״פ בלבד ולא בתורה שבכתב הוא נרגן מפריד אל״ף כי שניהם כאחד טובים בסוד ויהיה ערב ויהי בוקר יום אחד וכן בתו׳ נא׳ והגית בו יומם ולילה ותורה שבע״פ סוד ה׳ של שם מדת לילה נכלל בה הו׳ ברמז שם סדרי משנה ותורה שבכתב מדת יום נכלל בה ה׳ ברמז ה׳ חומשי תורה ועיקר מצות האב ללמד את בנו הוא ללמדו תורה שבכתב ואמרי׳ בגמ׳ מה כלה מקושט׳ בכ״ד קישוטין כך ת״ח צריך להיות בכ״ד ספרים לכן המשכיל יבין ויבוש כי פנו ימיו לדברי הבל ושטות ומה ישיב על שאלה ראשונ׳ ליום הדין שהיא קרית כו׳ והאיך ישא פניו נגד הבורא יתברך אשר אמר ביד הנביאי׳ ואכתוב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו ממש ע״ז נאמר תורה מונחת בקרן זוית ואל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום ואם על משנה שאלה שני׳ אמרו אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה כ״ש בראשונה כי אין אדם בטוח בחיים אפי׳ שעה אחת ופתאם יבא אידו ויצא מעולמו בבשת פנים ועונשים קשים ומרים וצריך להתגלגל פעם אחרת לכן שוכני עפר חומר הגשמי בתאוות עה״ז הקיצו ורננו ברנה של תורה הטו אזנכם ותחי נפשכם והזדרזו ללמוד מקרא כשמעכם המוסר הגדול הזה ואל תתעצלו כי כעצלתיים ימך המקר״א:

השאלה השני׳ ״שנית״ ועיקר זמן המשנה הוא בלילה אחר חצות כי אז תורה שבע״פ הולכת ומתגברת להתיחד בבעלה תורה שבכתב עד האיר היום וגם משנה אותיות נשמה לכן תיכף שיקום משנתו ילמוד משנה שתמצא הנשמה מנוח להתישב בגוף ע״י לימוד זה אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה להתחב׳ במטרוניטא לשבחא למלכא ויכוין בלימודו לזה כי השכינה קובלת ומתאוננת על הלומדים ע״מ לקבל פרס ולא לאקמא שכינתא מעפרא כנז׳ בזוהר וכ״ש במתגורר בשינה כל הלילה שמכריזים עליו ולא אמר איה אלוה עושי הנותן זמירות בלילה ווי׳ לפלני׳ נזוק דמארי׳ דלא איתער ולא אשגח ליקרי׳ דמרי׳ וז״ל ספר חמדת הימים: ומי האיש אשר לא ישים הדברים האלה על לבו ויקרענה לי״ב קרעים ותרדנה דמעותיו לאמור אוי לי אנה אוליך את חרפתי שכחתי אלהי ואיככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את נפשי וילך מדחי אל דחי ותחת עלותה לקבל פני השכינה צרור החיים תקולע בכף הקלע ושומרי נפשי נועצו יחדו לאמר אלהים עזבו רדפו ותפשוהו כי אין מציל וכבד מזה אשר מ׳ יום ישווע ויצעק ואין מושיע סתם תפלתי השומע יחרד וילפת לשוב לתקן את קלקולו ויתגבר כארי לקום באשמורת לבלתי תידח נשמתו ותפלתו עכ״ל

ואמר בחופת אליהו אר״ש בן מנסיע הק״בה בוכה על ת״ח שאינו עוסק בתורה באשמרות אחרונה ועליו הכתוב אומר הדלת תשוב על צירה ועצל על מטתו ואיך לא ילבשו הת״ח יראה וחלחלה בכל מתנים לאמר איך נעשה הרעה הגדולה הזאת למ״מה הק״בה אשר עוז וחדוה במקומו וצדיקים יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה יקרא ה׳ עלינו לבכי ולמספד ומלאכי משלום מר יבכיון בעצלת תרדמתינו נאמרו על מהר״י כימי שנה לא שכב על מטה מוצעת אלא בשבת אלא ע״ג תיבה ורגליו תלויות והי׳ קם בחצות לילה ממש וגם הקול בוכים הוה סובב בחצות לילה בשווקים וברחובות לאמר עורו ישינים משינתכם הלא תדעו אם לא תשמעו אשר שכינת עוזינו ותפארתינו גולה וסורה ואין מנהל לה ומחזיק בידה מכל בנים גדלה הטוב ולהיותינו נחים ושקטים על ערסותינו והיא תחיל ותצעק בחבליה על בית מקדשה אשר היה לשריפת אש ועל הריגת חסידים וחסידות וכו׳ קומו ונצעק אל ה׳ אלהינו ותנו לאלהיכם כבוד אולי יגמלנו ברחמיו וברוב חסדיו והרבה עמו פדות ומצעקתו תסמר שערת השומעים ויקומו לבה״כ ולבית המדרש לומר תיקון חצות וללמוד כל אחד מה שיכול וקודם אור היום <דף א ע״ב | עמ׳ 4 | מוסר לסדר הלימוד> הנכון שיעמדו כולם יחד לומר שירות ותשבחות ובפרט תהילים שבחו׳ דוד המלך ע״ה סוד השכינ׳ ולשבחא שבחא דמטרוניטא למלכא וליתן לה כח לעלות ולהתחנן לפניו על עמה ועל בית תפארתה וזה ממש תנו עוז לאלקים ונכון לומר ט״ו שיר המעלות ועיי׳ ראי׳ לזה בסוף הספר ולמנצח על אילת השחר וכו׳ ושאר מזמורים המרמזים לזה בכוונה גדולה ויאמרו הי״ר שאומרים קודם תהילים יחד בכונה ובכיה ובוודאי מי היעורר לב האנשים לעשות דבר זה שכרו גדול מאוד עין לא ראתה כו׳ ועכ״פ מוטל על בני אדם המסוימים בעירם בחכמה ויראה להעיר לבבות הישיני׳ בדבר זה ואם יתנצלו שצריכים ללמוד שיעור קבוע שלהם ידברו על לבם להמשיכם לעבודת הבורא ית״ש ומה טוב שיעשו שניהם ויקדימו לעמוד ועכ״פ זה קודם עיקר הלימוד לעשות נחת רוח ליוצרו ואם הזה רצונו הוא כבודו ודבר בעתו מה טוב כי בא עת דודים וישלימו השיעור בפעם אחר ואדם החרד על דבר השם ידבר כזאת הפעם בפעם עד שיקרב את לבם אל הנז׳ ויקוה להשם שיצילו מלהתלוצץ עליו ואף אם ישמע לא ישים אל לבו אלא ככלב נובח כי טוב לו שישבחוהו הקב״ה ישראל אשר בך אתפאר ועל הנלוים אליו עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו משישבחהו למטה ובוודאי אם יעשו כזאת מזומנים לחיי עה״ב והק״בה מושך עליהם חוט של חסד ביום ומקבל תפלתם כמ״ש יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי ונכון שיעמדו לפני התיבה אדם הקם באשמורת כי תפלתו נשמעת והוא בני היכלא דמלכא:

צריך לחבר יום ולילה בדברי תורה ולא כרבים שעומדים אז מלמודם ויושבים בשיחה בטילה או בשינה רק יראה ללמוד אז ד״ת אמיתים בספרים הקדמונים כמו משניו׳ או זוהר לא בספרי פשעים או שאר אחרוני׳ כי אז אשה מספרת עם בעלה ובוודאי שאין בשיחת׳ שום עקש ונפתל רק כולו זרע אמת וד״בז למשכיל ואשר לא שם לבו אל דברים אולי יצא שכרו בהפסידו ויורש תרתי גהינם כי אסור להכניס דברי חול במקו׳ קודש או להדבק אז בשינה ח״ו א׳ מס׳ במיתה אלא חי חי הוא יודוך בשירות׳ ותושבחות שיהא הוא מעורר השחר עד שיצא כנוגה זרחה עד נכון היום. גם בשיח׳ קלה לא יפסיק כי המפסיק בשיחה מאכילין אותו גחלי רתמי׳ ובפרט בליצנות והיתול שיש ממונים עליהם לחטוף דבר קדושה שאומר אח״כ ומענישים אותו פעמים על הכניס דברי קודש ח״ו בחיצונים ומי אשר יקרא דברים אלו ולא יעצב ויחרד מיום המיתה ויום הדין וראיתי שפשט חולי זה בגדולים להתעסק בשחוק והיתול ואומרי׳ שאין נקרא ליצנות אלא המשחק באדם אחר והכל יפצו פיהם וחסרון ידיעה יש כאן כי זה נקרא מלבין פני חבירו תדע שאמרו על ליצנותא אסור לבד מליצנותא דע״ז ואם כדבריהם האסור משום צער חבירו זו משנה שאינה צריכה להתיר ליצנות מע״ז אשר לא יראה ולא ישמע ולא יבין כלל אלא וודאי כל שחוק והיתול כמו זה שאומ׳ על עץ ואבן דרך שחוק לא יכלו מלט משא שהוא הרעי הוא נקר׳ ליצנות ואסור בדומה לו בפרט אם ישים אל לבו מה שדרשו בזהר חברים מקשיבים לקולך שהקב״ה ופמליא שלו ועל צדיקים דבג״ע צייתון לקלא יבוש ויחרד ויאמר אוי לי כי נדחתי כי איש טמא שפתים אנכי ואת המלך ה׳ צבאות ראו עיני ולא פחדתי אליך כמ״ש רמ״א בסעיף א׳ בש״ע א״ח כי אין ישיבתו ועסקיו והוא לבדו בית כישיבתו ותנועותיו לפני מלך גדול ולפני מלך ב״וד היה חייב מיתה על דבר כזה אלא כולם יושבים באימה ויראה עאכ״ו לפני ממ״ה הק״בה ובוודאי שיאמרו נלך מהשוטה והרשע בזה כי פנה אל האלילים ודברי שטות ואז אוי לו ואוי לנפשו כי כלתה אליו הרעה לכן יעשה מסגרת ומשמרת למשמרתו ויעשה לפיו מחסום בעוד שהשטן רשע יגוחו לנגדו להחטיאו ולא מצאתי לגוף טו׳ משתיק׳ ודי בזה ודע כי עיק׳ לימוד המשנה למלא כריסו ממנה תחלה בפנים ואח״כ לחזור בע״פ בהבנת הפשט כי נקרא׳ תשבע״פ ואף שהתירו לכתוב משניות מריבוי השכח שמא ישכח דבר ולא יהי׳ לו ספר לעיין וישתכח מעט מעט ויעשו מאסור מותר ומטמא טהור מ״מ עוקר לימודה בע״פ כי בזה זכה הב״י למגיד ואמר לו שלא יפריד מחשבתו ממנה אפי׳ רגע בעת לימודו זה כי בזה הוא מתדבק בו״ס עילאין וכשידע ה׳ סדרים והששי לא ידע היטב אמר שהולכים לפניו ה׳ אורות המאירים ואחד שאינו מאיר כ״כ והוא והנלוים אליו מכריזין עליו הבו יקר לדיוקנא דמלכא ואמר לו שאף שיש לו שכר גדול בלימודו הלכה למעשה כי מימיו אנו שותים יש לו שכר גדול מהם במשנה כנז׳ וע״ז וכיוצא בו אמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ומשום זה בקש רבי חנינא בר פפא שימתין לו מ״המות ל׳ יום עד שיחזיר תלמודו ומשניות כשחוזרים חי פרקי׳ בכל יום גומרי׳ אותו בחודש והוא סוד גדול ואל ישיאך לבך כי די בידיעת הפשט בפנים שא״כ מי שיש לו מוח בקדקדו א״צ ללמוד כלל כי בלא לימוד בטוח שידע הפשט בלימוד הפי׳ ומה מרויח בידיעת הפשט בע״פ כיון ששוכח המשנה עם הפשט ע״כ בע״נ יראה להכין צידה לדרך כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת:

יעסוק בתלמוד ועסקו בה יהי׳ לתכלית להוציא הלכה למעשה מתוך הסוגיא ומתוך ד׳ התו׳ או ילמו׳ האחרונים כי בראשונים נטרד בחנם ואינו יודע דין ברור אם לא שיש לו פנאי להתמיד בשניהם ואע״פ כן יברור הסולת פסק דין האחרונים כי היא תכלית המבוקש ולא ירבה בעינן שאינו צריך לדין הנוהג בזמן הזה כמ״ש שלמה ע״ה אם לא תדעו כו׳ צאי לך בעקבי הצאן כלומר קח לך ראיה מן הראשונים והנה ראינו בעלי התו׳ שלא הרבו בעיון אלא נשאו ונתנו בהלכה לפי השעה ומפני זה הניחו בצ״ע והם לא עיינו והיו חריפים גדולי׳ ובקיאים ואנשי דורנו שהם כחמורים לנגדם מתרצים קושיתם מרוב התמדות בעיון וכן בעלי הגמ׳ הרבו במשא ומתן שלא בעיון כי אם בכמה מקומות מסוימים שאומר אשתומם כשעה חדא ואפי׳ בפלפול בדבר בצריך להלכה ולא בקדשים וטהרות שאין נוהגי׳ בזה הזמן ומה שפלפלו שם לפום שעתא למספר קראי ומשום זה הניחו בעלי תו׳ שם הרב׳ בצ״ע יותר מכל הש״ס כנודע וגם האמוראים אמרו בארבעה לא ידענא בשיתא ידענא הרי שהיה דרכם תחלה להתמיד בפי׳ המשניות של ד״ס הנוהגי׳ בזמה״ז ואם היה לו פנאי היה לומדם לב״ס אחרים וספרא וספרי וכו׳ ואמרו על ר׳ יוחנן בן זכאי שלא מצאו אדם יושב ובטל אלא יושב ושונה ולא אפשר שלא הי׳ מעיין לפעמי׳ בדרש הפסוק וכדומה אלא מבואר מכאן שגם עיונו היה בדרך משא ומתן לא בשתיקה ועיון וע״י התנהגם בדרך הישר הזה הי׳ מספיק לכם עת קצר להיות בקי בכל חדרי תורה אפי׳ בספרא וספרי ותוספתא ודבר גדול ודבר קטן שיחת שדים ודקלים ומעת שפשט החולי הרע הזה של העיון הכל רצים אחר המצאת לחדש חידושים אומרים על קוץ א׳ תילי תילים של דברי שוא והבל ולו חכמו יבינו הפשט כוונת הראשונים ולא יבקשו להם גדולות כי כמה פעמים מקשים התו׳ קושיו׳ עצומות ומדחים בסברא קלה בושו והכלמו <דף א ע״ג | עמ׳ 5 | מוסר לסדר הלימוד> מדרכיכם בית ישראל כי צללתם במים אדירים ואפילו חרס לא העליתם שלא ילמדו שום דין מחדושם כמו שמרגלא בפומייהו לומר דעתם רחבה מדעתינו ולא דיין שאינן חרדים מעונש דבר שקר אלא יכילו בתהפוכות רע והלואי ויפקח ה׳ עיניהם ויראו כי במקום גילה יותר ויותר שהוא טעות גמור אך טח מראות עיניהם ומהשכל לבם כי לא ידעו דרך ה׳ ובתעלוליהם נפשם חפצה וסוף את נפש בעליו יקח כי בורא ארץ השקר שהיא היד נוקב׳ דקליפה שעליה נאמר ״והארץ כבגד תבלה״ ועלייהו נאמר ״ויושבי׳ כמו כן יבלו״ ומוטב להתבייש בעה״ז ולא בעה״ב ושלוות כסיילים אל תאבדך כי דהמע״ה אמר נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו וכו׳ אם לעוברי רצונו כך בעה״ז לעושי רצונו עאכ״ו לעה״ב:

וכיון שתקשט עצמך בכ״ד קשוטים של כ״ד ספרים ובשית תקונין של ו׳ סדרי משנה והס׳ מסכתות סוד ששים מלכות ותהיה בקי בדינים והלכות פסוקי׳ שהם עלמות אין מספר לידע האסור והמותר כמ״ש באר היטב הלכת ת״ת אז מעתה תהיה כברא דכל אימת דבעי אכיל ושתי בלחם ויין של תורה ויתגלו לך תעלומות חכמה ותבין דקדוקי התורה התמוהים מאד מאד כי כולם מיוסדים על אדני פז:

הנהגת נטילה שחרית ראיתי כמה וכמה אנשים ריקי מח נותנים ג״פ על יד אחת ואח״כ ג״פ על השניה ובת מלך אינה הולכת אלא בג״פ סירוגין ובאים להעמיד צלם ח״ו בהיכל ה׳ וכל מאכלם טמא הוא ובפרט הנשים שאופים ומבשלים לכן יש להזהירם בזה מאד:

ילך לבדוק נקביו קודם הברכות ויזהר מאד מצואה בפי הטבעת: יברך הברכות בכוונה ופי׳ ברכת אר יצר מבואר בש״ע ולא יפסוק בין אשר יצר לאלהי נשמה וחא״כ יברך ברכות התורה. כשיאיר היום יטול ידיו אף שנטלם כבר באשמורת רק לא יברך ובתפלה צריך ליזהר מאד מצואה בפי הטבעת שמעכבת התפילה לכן יחזור ויבדוק נוקביו אבל עיקר הניקוי יעשה קודם לימודו באשמרות שיהיה לימודו בטהרה ולא תבוא השינה עליו כ״כ מכובד המאכל:

הלכות ציצית ותפילין ראיתי לכתוב כמה דינים בענין הברכה בזימן ח׳ בא״ח שיש שם דעות מחולקות ברמ״א וט״ז ומ״א וזה מה שהעליתי מתוך בירור דבריהם:

נהגו לברך על טלית קטן על מצות ציצית ואין לשנות. ולבשנו דוקא תחת כל בגדיו רק על החלוק לבד: אם יש לו כמה בגדי ד׳ כנפות לא יברך עליהם אלא פעם אח׳ אפילו היה נמלך על האחרונים ומתחילה לא ידע מהם ואם ידע מהם אפי׳ פשט הראשון קודם שלבש הב׳ אם לא שינה מקומו דהיינו שהלך לחוץ מכל הבית יחזור ויברך כ״כ מ״א והוכחת הט״ז דהליכה לא הוי הפסק מדהתו׳ פ׳ אלו נאמרין ע״ש. נראה לתרץ דשם הוי מחדר לחדר באותו בית וע״כ אין הטעם משום שינוי מקום דאין זה מקרי שינוי מקום כמבואר כאן במ״א אלא כ״ע שהו/ הוי הפסק ומוכחי התו׳ שפי׳ מהליכה לשהי׳ וגם מדברי הת״ה שכתב דהליכה לא הוי הפסק אין ראיה לזה דשם מיירי שהלך קודם שפשט ועדיין מצותו עליו ואחר פשיטה לא שינה מקומו כמ״ש המ״א לדברי מהר״ח ומיהו יצא לנו מדברי ט״ז דהליכה בלא פשיטה לא הוי הפסק. וכן פשט ושינה מקומו וחזר לבש אותו שפשט לא יברך אם היה דעתו להחזירו מיד או אפי׳ בסתם אם נשאר עליו טלית קטן אבל אם היה דעתו בפי׳ שלא להחזירו מיד נראה דיש לברך וכ״ש בב׳ בגדרים שהיה דעתו בפי׳ שלא להחזירו מיד נראה דיש לברך וכ״ש בב׳ בגדים שהיה דעתו בפי׳ בשעת ברכת הראשון שלא ללבוש השני מיד וקצת לא משמע כן מדהט״ז ומיהו אם הפסיק בשיחה צריך לברך לכן יש להפסיק בין ברכת טלית קטן לברכת טלית גדול בשיחה או אמירת תהלים או תורה אם אינו רוצה ללובשו תיכף ואם רוצה ללבשו תכף אחר טלית קטן לא יברל על טלית קטן כלל אלא יברך על טלית גדול להתעטף ויפטיר הקטן: נפלה טליתו שלא במתכון ונשאר עליו ט״ק לא יברך כשמחזירו: הלן בטליתו יפטרנו בט״ג אבל לא יברך על ט״ק בפ״ע:

בענין טלית קטן רבו מתפרצים לעשות בדרך שמבואר בהדיא בש״ע שאין יוצא בו וגדול עונם מאוד שהולכים בלא ציצית ומברכים כמו ברכות לבטלה ועליהם נאמר בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו פיר׳ בוגדים רשעים בגדו שלא הטילו ציצית כדינם ובגד בוגדים בגדו שלא עשו בגדיהם כדינו וכן אם מרחיקים יותר מג׳ אצבעות כמו שראיתי עושים כמה אנשי׳ ואינם רוצים לשנות הנקבים שעשו אביהם בעת חתונתם בושו וחפרו יולדתם שהניחו אחריהם עבירה לדורו׳ יום יום מברך ומנאץ ח״ו לקב״ה וסניגור שהוא הטלית יעשה ח״ו קטיגור בעת התפילה תקולל חלקתם בארץ היפך הברכה שמברכין לכן ירא שמים הרואה בשעת חתונה ילמדם לבל ישאו עון ח״ו. גם בענין התפילין שמניחים רק קצה העליון על השערות והשאר על המצח ועוברים איסור דאוריית׳ והיא היתה בגדולי ישראל ויהיו מאשרי העם הזה מתעים ומחטיאים אותם ודבר זה מפורש בט״ז כי צריך להיות קצה התחתון בעיקרי השער דוקא לכן צריך להסיר כובש שדוחק התפילין ממקומם ונקרא קרקפתא דלא מנח תפילין וגם המוכיחים לש״ש אין נותנים לב להגיד לבית יעקב חטאתם פרטי עבירות שאדם דש בעקביו והם חמורות מאד אלא אומרים דרכי יראה דרך כלל ואינו נכון וגם להגדולים ידבו בינו לבינם לקצר הקשר לתקן התפלין במקומם ודברי חכמית בנחת נשמעים ואז יוכל להוכיח את העם שלא יהיה להם במי לתלות ואם לא ישמעו נפשך הצלת גם בכתיב׳ התפילין צריל ליזהר שיהיו מסופר מומחה כי העמי הארצות מקלקלים התפילין במעוות שאינו יכול לתקן כגון שמתקנים אות שכבר כתוב אחריו ואף שהלוקחים מראים התפילין לסופר מומחה לא ידע מזה כלל גם אינן מעבדין אותן לשמן בפי׳ הנתבאר בש״ע ועכ״פ צריך להרהר בלבו בשעת עובד שעושה לשם תפילין או ש״ת ולא לשם מזוזה ולכל זה אינו מועים הגהה לכן יחרד אדם לנפשו שלא ילך בלא תפילין כמה שנים ויברך כמה ברכות ח״ו לבטלה וכ״ש שלא יקח מהסובבים בעיירות שלוקחין מן הנערים שלא ידעו דרך ה׳ כלל ואף הסופרים עצמם אם כותבין למכור אכסרה אין מדקדקין בכתיבתן אלא ממהרין בהם מפני שמוכרין בזול ובסופרים צריכים ללמוד כל דיני תפילין בש״ע ולחזור בהן כמו השוחט בשחיטות ובוודאי לא ימנע אדם מללמד׳ כי אדרב׳ ימציא עצמו לבקשו שילמוד ממנו למצוה רבים יחשב שמזכה את הרבים: < דף א ע״ד | עמ׳ 6 | מוסר לסדר התפילה>

הנהגת התפלה

אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה״כ לא כשמתפללין בבית ועיניו משוטטות הנה והנה ואל כל אשר יפנה ויראה דבר אשר לא כרצונו ירשיע ויקפיד ויעסוק באמצע הפרק או אפילו בין הפרקים לאחר ב״ש אסור ואף אם לא יפסוק יתבלבלב מחשבתו בראותו עושים דבר שלא כרצונו גם מקום הצדק של התפלה שמה הרשע כי כמה פעמים מדברי׳ שם דברי תפלות וליצנות גם ידוע מהגמ״ו הזוהר כי תפלת היחיד צריכה כוונה גדולה משא״כ בתפלת הרבים דכתיב הן אל כביר לא ימאס גם אין השכינה שורה אלא בב״הכ שהוא אוירא דא״י ומקדש מעט:

בבואו לבה״כ יאמר בבית אלהים נהלך ברגש וירגיש כל גופו מפני פחד ה׳ השוכן אתם בבית הקדוש הזה הרומז לשכינה ממש ומ״כ שאם אין אימה נופלת עליו בבואו לבה״כ אינו בכלל היראה ולכן ישים נפשו בכפו ורוחו ונשימתו אליו יאסוף ויקפוץ פיו ובו אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים אלא יכניס דבר חול ח״ו במקום הקדוש והנורא הזה ויעשה משמר׳ למשמרתו פן יקצוף ה׳ אלהי׳ על קולו וגם סביביו יסער מאד על המדברים בב״הכ שיחה בטלה כ״ש שחוק והיתול ח״ו אוי לנפשם כי גרמו להם רע והראו שאין להם חלק באלהי ישראל כנזכר בזהר והראו פירוד ח״ו בין היחוד העליון ואזני שומעים תקשבנה ותסמר שערות ראשם היאף יהמו באחריתם ויאמר איך שנאתי מוסר פי פטרתי לבלי חק ולא שמעתי לקול מורי לסור מדרך הרע הזה לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה עלי לבלי חק ולשומע יונעם.

בשעת תפלה יפסיק בין רגילו לערוה שלא יעגו זה בזה כנזכר בש״ע ויזהר מליגע במקומות המכוסים שבאדם וכן בצואת האוזן והחוטם אם יא ע״י הבגד שאין הצואה עוברות בן מעבר לעבר ואם נגע בצואת האוזן והחוטם סכי בנקיון עפר אבל במקומות המכוסים צריך מים דוקא אם לא בשעת הדחק דסגי בנקיון עפר לכן יזהר בהחת תפילין של יד שלא יגע בקיבורת שמטמא ואם נגע יטול ידיו או ינקם קודם הנחת של ראש:

אמרי׳ בגמרא ועבדתם את ה׳ בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה לכן יאמר מברוך שאמר עד שמונה עשרה בשמחה וניגון לא בחטיפה כלל ובש״ע יעשה תפלתו רחמים ותחנונים לפני המקום ב״ה ויכוין בכל השמות בקריאתם וכתיבתם כהויו׳ ו׳ אדנו׳ כמבואר בש״ע וראיתי רבים מכשירי הדור ששמו אל לבם להתפלל בדביקות השם בזמירות בשמחה ובתפילה בבכי׳ ואין משגיחין לקרות התיבות כמשפטן וקרובים להפסד מן השכר ויקבלו עונש ודאי כמעשה בחסיד המובא בספרי׳ והלואי שלא תדחה תפלתם אל איש זר ובעל מום החוצה כי תפלתם הם בעלי מומין כמותו בחסר או ביתר אות או נקודה שאין בעלי מומין קרבין לגבי מזבח העליון דכתיב בה כלך יפה רעיתי ומום אין בך ולא די שאין היחוד העליון נעשה ע״י אלא חייבים מיתה כמו שמצינו בנדב ואביהוא בקרבתם לפני ה׳ לעשות יחוד והם היו בעלי מומין כדאיתא בזוהר ומתו שמנעו היחוד וכמוהם במומי תפלתם שהוא הקרבן עצמו:

והנה אעתיק לפניך קצת תיבת שצריך לדקדק בהם ומהם תקיש אל השאר אדון בחולם ולא אדן [בניקוד פתח קמץ]. בחטף קמץ כל בקמץ וכל הב׳ בחלם יציר בחירק שאחריה יוד וצריך להוציא היוד בפועל וכל הדומה להם גם יש שמקצרים י׳ שבסוף תיבה כגון אזי אומרים אז וזו אינו מלה מפורשת כלל וכ״ש ביוד שבסוף השם אדני שאומרים אדנ ומחסרי׳ היוד וגדול עוונם מאד וכאלו לא התפללו מעולם ולא ברכו שום ברכה ולא קראו שמע מעול׳ כיון שזה אינו שם כלל שומע זאת יבכה וידאג ומה שבידו לתקן מהיום והלאה בכל השמות והתיבות ישים עיניו ולבו אל כל דבריו ואל יבהל ברוחו כ״א בדקדוק גדול ויכוין בכל בתפילות השלימות להעלות התפלות הדחויות על ידה וכן הקורא ישראל אישראל או והיו והאו או עינינו ענינו שהם תיבו׳ אחרות לגמרי והעיק׳ חסר וכמובו רבות או מחיה מחה בחיו בחה מפני חטיפת המלה שאחריה תיכף לכן בעל נפש ישים לבו אל תיבת שאומר אם אומרם כהוגן גם שמעתי מאריכי׳ באחד ומזכירים החי״ת בתחלת הארכה ובסופה ואומרי׳ ב׳ חי״תין ממש והפסידו תיבת אחד לגמרי וגם ההארכה עצמו זו שבחי״ת אינו נכון שלא יראה כקורא עוד אלא הכוונה להטעימה יפה ולא בחיטפה והעיקר כמו שמים לא זכו לבראם כן לא תהא תפלתו של אדם זכה בעינו אלא יאמר פן אחסר איזה אות או נקודה אף שלא כתבתי כאן הדומה לו כי איש לפי שיחתו טעותו וידע אינש בנפשי׳ ובזה זכה שתעלה תפילתו השמימה ומיהו לא יעזבו ארחותם בדביקות השם כי שניהם כאחד טובי׳ ורבים ילעיגו על המרבים בדביקות השם ובבכיה ועושים הויו׳ משונות ועל אלו נא׳ אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם ויבטח על ה׳ גם בפרנסתו כי אם במקום חיותינו אנו מתייראן שלא במקום חיותנו לא כ״ש ולהם אין קץ לעוונם ועל כיוצא בהם נא׳ והיו דראון לכל בשר במקום לעגם בעה״ז על הכשרים וגם אותן שנגע יראת השם בלבם פעמים שיתנו דופי ואומרים על החסידים שעושין לשם גאוה ועתידים ליתן את הדין כי אין אדם יודע לב חבירו ואין כל הטבעיות שוות יש אדם שמרבה בשמחה וממעט בבכי׳ ויש להיפך והכל לפי שרשם צא ולמד מעושה משתה לבנו יש מרבה בשמחה וריקודים והוי׳ משונות גם לא יבוזו לו כי נפשו קשורה בנפשו ואהבה מקלקלת השורה וכן מי שנפשו דביקת בהש״י אינו מניח לו לישן בעצלתיים אלא כמ״ש ודוד מכרכר בכל עוז לפני ארון ה׳ ומיכל שמאסה במעשיו נענשה ולא הי׳ לא ולד עד יום מות׳ וכן ודאי כל המלעיגים יקבלו עונש אף שהקב״ה מאריך להם אף וכן מי שימתמרמר על מתו בקול ובהכאת עצמו ודאי לא יבוזו לו כי נפשו מרה עליו עאכ״ו מי שיזכור אשר נפשו מטומאה ופתאום ילכד כצפרי׳ האחוזי׳ בפח והיאך תכסהו כלימתו לפני בוראו הנותן בו נפש יקרה בתו לאמה וודאי יתמרמר מאד על עוונותם בוכה ומבכה אחרים עמו והלואי יסברו גם הם לבבם כמ״ש דוד חבר אני לכל אשר יראוך ואף אם אמנם שגה בדבר שבין אדם לחבירו אתו תלין משיג תו כי כל הגדול מחבירו ויצרו מתגבר ומורה לו היתר ולכל אדם יש י״צהר בדבר אחר וכמו שיסית לאחרים בליצנות ובביטול תורה וכמוהו רבות ומורה לו היתר וכן יעשה גם להכשרים בסברות שוא ובחלקת לשון ואומר לו צריך אתה לפרנסת ביתך שאין לך פנאי כ״כ לעסוק במשא ומתן כמו אחרים כי אתה עובד את השם ועוסק בתורתו ומי יכול לספר כל טענתי וכן אמרו רז״ל אדם הראשון חסיד וגדול היה ואף על פי כן נתפתה אך שתיקותך יפה מדיבורך מאמר הנביא אפי׳ דור אביו יקלל ואמו לא יברך אל תלשן עבד אל אדוניו והנה יש לדקדק למה הזכיר באביו יקלל ובאמו לא יברך ונראה בד״ז <דף ב ע״א | עמ׳ 7 | מוסר לסדר הלימוד> שהיצה״ר הוא מורה לו היתר לו׳ שזה אינו אביו אלא זינתה ולכן אביו יקלל ממש ואמו הואיל והוא אמו ודאית אינו מקללה אלא שלא יברכה מפני שזינתה ולכן שפיר קראו עבד שסובר שעובד השם בזה ששונא את הנואפי׳ ובאמת אין זה טענה שא״כ לא תמצא מקלל אביו במית׳ אלא ע״כ אזלי׳ בתר רובא ואעפ״כ הואיל וטעה אל תלשן לכן שמור פתחי פיך מלדבר אף ברשעים פן תשוה לו גם אתה בעבירה זו הגדולה של לשון הרע שהוא אף בדבר אמת כמ״ש בגמ׳ איזהו אבק לשון הרע האומר נורא בי׳ פלניא דשכיח בישרא וכוורא ועד א׳ המעיד על אדם שעבר עבירה מלקין אותו ואם לא הי׳ חייב כשאומר אמת היאף מלקין על הספק אלא וודאי דחייב אף כשאומ׳ אמת הואיל ואינו מועיל בעדותו לחייבו בב״ד הוי כאומר לה״ר בפני אחרים וידוע דלשון הרע א׳ מד׳ כיתות שאין רואין פני השכינה ויצאו חוץ למחיצה אל מקום אופל וצלמות מקום נחש שרף ועקרב כי גם קולו כנחש ילך ומה יתרון לבעל הלשון אבל לב חכם ישכיל פיהו ורוב דברים לא יחפצו כי לא מצאתי לגוף טוב משתיקה:

אחר התפילה תיכף אפי׳ אדם הטרוד במזונותיו יקבע שיעור הן רב או מעט ומעשה בא לידנו בת״ח א׳ שהי׳ מטופל בבנות ונמשך אחר מעשה צלוחי׳ והכיחוהו מן הצלוחית למה לא ילמוד שיעורו ודי בהערה זו וידון בק״ו בעצמו אם הם מוכיחים בעה״ז כ״ש שיענשו ע״ז בע״הב ובפרט ש״ע שהוא העיקר הגדול צריך שיקבעו לו שיעור וטוב לאומרו בפני המון העם למען ישמעו ולמען ילמדו לקיימם וכ״ש שאסור למונעו אם רוצה לשמוע דכתי׳ מונע בר יקבהו לאום ופירשו שיקבהו ויקללוהו בפני הא״ס שהוא השכינה הנק׳ א״ם ומפורש בש״ע שלא יבטל שיעור זה אפי׳ סבור להרויח ריוח גדול אבל למי שיש לו פנאי צריך ללמוד עד ה׳ שעות כמ״ש רז״ל ששית מאכל ת״ת ואם קשה עליו יטעו׳ מידי בצפר׳ ואח״כ ילמו׳ ותמי׳ יאמ׳ לשם יחו׳ כו׳ קודם הלימוד ועיקר כוונתו תהי׳ להשלים האדם העליון הנשמות שנאצלו ממנו בהדבק נשמתו בו ע״י התורה שהיא עצמה סוד האדם העליון וטוב לילך ללמוד בבה״מ בסוד ילכו מחיל אל חיל ולא יפסיק מלימודו שלא יפסיק היחוד שהזכי׳ בתחלתו וטוב לכוין בשעה שאומר לשם יחוד שיחול היחוד עד מקום שיצטרך להפסיק וגם בכל זה לא יפסיק אלא כשמגיע לאיזה ענין ובדבר מועט אם לא בשעת הדחק ויחזור ויאמר לשם יחוד וכו׳ ואף מי שאינו מבין יאמרנו ולא יהרהר במופלא ממנו כי יש לפרשו גם על הכוונה הנז״ל ליחד הקב״ה עם שכינתו שבה שוכן בסוד אהל שכן באד׳ ובזה מדבק נשמתו בהש״י וכל הלומר תורה זוכה לדברים הרבה כנז׳ באבות.