משמרת הקודש/יורה דעה

לקוטי דינים מיורה דעה

הלכות שחיטה

צריך ליזהר מאוד בשוחט שיהא מומחה ואומן יד ואדם כשר ירא וחרד לדבר השם ואם אינו חוזר הלכות שחיטה ושכחם בע״פ אסור לאכול משחיטתו אף בלמדן עומד ע״ג אא״כ הלמדן הוא בקי בהלכות שחיטה וכ״ש שאסור לסמוך על בדיקתו אף שיש לו קבלה ישנה וצריכים עוברי דרכים <דף יג ע״ג | עמ׳ 54 | הלכות יורה דעה > ליזהר בזה בכפרים שלא לאכול אלא בדרישה וחקירה: אותן ששולחין לשחוט ע״י עכו״ם טוב לכתוב להם סימן שאינו מצוי כתיבת כשר והיינו בכל פעם סימן אחר ונראה שיש לכתוב היום שנשחט בו עם תיב׳ כשר גם בזה המחמיר תע״ב דלא שרי אלא ע״י שמכיר העוף שלו ושמא לא יהי׳ בו היכר יפה ואם העכו״ם ממרט׳ הנוצו׳ דרך אפי׳ בדיעב׳ אסור ואם הלך בין העכו״ם דחיישינן שמא החליפה וצריך ליזהר בזה לכתחלה אף בעיר: ובין העכו״ם אסו׳ לשלוח מאכלי בשר או גבינה אלא בחותם דחיישינן שמא תחליף ואף בידעבד אסור למי שנשתלח לו שהוא אינו מכירו אבל מותרים להמשלח שמכירו: כשיש חרם בעיר שלא ישחט אלא שוחט דמתא שחיטת אחרים פסולה אפי׳ בדיעבד ואף בלא חרם אסור וצריך ליזהר מאד בחרמי הקהל שלא לעבור עליהן כגון להביא בשר מעיר אחרת או מכפר ולחוד מכאן דאפי׳ בדיעבד אסורי׳ שחיטתו משום שהוי כמו חשוד לאותו דבר. מוסר שחיטתו פסולה: אין סומכין על עכום בעגלים או גדיים הקטני׳ שאומר בהם בני ח׳ ימים: אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום א׳ וכן להיפך:

המחמיר שלא לאכול מבהמה שממהרים לשוחטה שלא תמו׳ אף אם פרכסה בדינה הר״ז משובח (מצות כיסוי הדם בעפר אמרתי בה רמז לזו״ן המשפיעים זל״ז כי ידוע כי ד׳ יסודות הם כנגד ד׳ אותיות הוי״ה והנה רוח עפר כנגד ו״ה של שם והעופות והחיות שהם קלים לעוף ולקפוץ מכח הרוח שבעופות שנרמז בוי״ו שבתיבת עוף ומכח האש והמים שבחיה הנרמז בי״ה שבהם ולכן אינם יכולים לעוף ברוח כמו העופות אלא רצים וקופצים כמו המים והאש נמצא שהחיות והעופו׳ הם בסוד יה״ו של שם הנכללים בדבורא צריך ליתן מהם שפע דם למ״ שהיא עפר והבהמה הכבדה מכולם בסוד עפר וכן בהמה גי׳ ב״ן דמ״ א״צ כיסוי שהיא עצמה מ׳ וז״ס רמז הכתוב בצחות לשונו אשר יצוד ציד תלה טעם הכיסוי בדבר שהוא קל לרוץ וצריך לצידו): צריך ליזהר מלהכות בהמה בעץ או באבן קודם כפיתה לשחיטה ואם הכה אותה יוליכנה ד׳ אמות קודם שיכפתנה: אף שהט״ז למד זכות על הלעטת עופות מ״מ החמיר להלעיטם בנחת ובדברי׳ קטנים שלא יבואו לידי ספק וי״ש יזהיר בזה לבני ביתו: זכרים המנגחים ומפילים זא״ז חוששין להם משום ריסוק איברים וזה תלוי בראיית בעליו לכן כתבתי שישים אל לבו שלא לשחטם עד שילכו אח״כ ד״א וכן כשקושרים הבהמה יקשור ב׳ רגלים וידחוף אותה עד שתפול ולא יקשור כלם כדי שתהא נועצת רגליה בקרקע כשיפילוה ואח״כ כשנפלה יקשור ב׳ רגלים השניים וכן ראוי לעשות כ״כ ט״ז:

בשר שלא מצאו במקום שהניחו אסור אא״כ היה לו בו טביעת עין שמכירו היטב או סימן בגופו או שהיא צרור וחתום: טוב שלא לאכול בשר האחוריים ע״פ הקבלה וגם נתרבו מנקרי׳ קלי דעת והמחמיר תע״ב: נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים לבודקם אם יש בהם דם: דם דגים שפירש מהם ונתקבץ בכלי נאסר משום מראית עין וכן דם שיצא משיניו על הלחם צריך לגוררו: יש ליזהר מלקרב מיתת הבהמת בשבירת מפרקתה או תחיבת סכין בלבה בעודה זונקת משום שמבליע דם באיברים וכן בעוף וכן לא כנס אז על ראשה נצרר הדם מחמת מכה אסור לבשלו או לצלותו עד שיחתוך שם קודם מליחה וימלחנו יפה ומשום זה יש לקלף בית השחיטה או לחתוך שם קודם מליחה: וכן בשובר מפרקתה ובדומה לדעת הש״ך: נהדו שלא לצלות שום ראש שלם אלא מסירים המוח ומולחין הראש קודם צלי׳ והמוח של אווז נוטלים אותו ומסירים אף הקרום: נוהגין לחרוך על קש ותבן דווקא ומ״מ לא ישהא במקום א׳ אלא יעבור הנה והנה: לכתחלה צריך לשהות הבשר במין דהדחה שקודם מליחה כמו חצי שעה ולהדיח ג״כ בידיו היטיב משום דם הנקרש: לא ימלח במלח גסה יותר ממלא שעושין ממי הים ואפשר שהוא מלח של חביות ולכן אם גם יותר מזה ידיקנו: ולא ימלח במלח דק כקמח ולכן לא יגרר המלח בסכין אלא ידוקנו קצת עבה כנז׳ לעי׳: טוב ליזהר שלא ליתן בשר שלא הודח על מקום שאינו מיוחד לכך וכ״ש שצריך ליזהר שלא ליתן מלח על מקום המיוחד לבשר כנז׳: ימלח כ״כ שלא יהא ראוי לאכול עם אותו המלח ויפזר מלח בכ״מ שלא ישאר מקום מבלי מלח: ואם שכח מקום א׳ או שלא מלח מבפנים בעופות והדיחם אם נזכר תוך י״ב שעות יחזור וימלחם במקום שלא נמלח ואם עברו י״ב שעות יצלנו ולצורף שבת או אורחים יכול למלוח צד פנימי אפי׳ אחר י״ב שעות ולבשלו: ולכתחלה יש לבקש ולשסע העופות בין האגפיים וימלח היטב מבפנים וכ״ש בפסח שנכון לעשות כן: אחר ששהה שיעור מליחה ינפץ המלח מעל הבשר וינחנו במי׳ וידיחנו ג״פ בכ״פ במים אחרים או ידיח ב״פ ואח״כ ישטפנו באויר במים אחרי׳: יש למלוח ע״ג דף חלוק בריהטנו ואם אין לו ימלח על דף כ״ש רק שינחנו במדרון דהיינו שינוח בצד אחד תחתיו עץ או ימלח על עצים ואם מולח בכלי מנוקב ישים בתוכו עצי׳ דשמא יסתום הבשר את הנקבים: חתיכה שיש לה בית קבול כגון דופן שלמה יהפכנה בקיבולה למטה וכן בעופו׳ לאחר שבקע אותם כנז׳ והפכם בביקוע למט׳ שיזוב הדם:

דיני מליחת הראש והטלפים והלב והריאה והכבד והמעיים

הראש חותכו לשנים ומוציא המוח ומולחו לצד פנים יפה יפה והופכו ומולח צד השער ומניחו כך: המוח מוציאו וקורע את קרומו ומולחו. הטלפים נוקב המנעלים תחלה ואח״כ מניחי׳ לחרך ואח״כ ימלחם זו היא מצוה מן המובחר: הלב קורעו ומוציא דמו ומולחו. הריאה צריך לקרעה ופלתוח הקנוקות הגדולי׳ שבה [.] הכבד אין לה היתר במליחה אלא קורעו שתי וערב ומדיחו וכשמניחו על האש או תוחבו בשפוד מולחו קצת מליחה כמו לצלו ובעוף די במה שמנקבה כמה פעמים ואם רוצה לבשלה או לטגנה אחר צלי׳ וגם בעוף צריך קריעת שתי וער׳: ואחר הצליגה ידיחנו משום מלח הדבק בה: נהגו שלא לבשל הכליות וביצי זכר אפי׳ לאחר ניקור: חלחולית והמעיים שיש בהם שומן צריך למולח׳ בצד השומן ואם מלחם בצד מעבר המאכל כאילו לא מלחם כלל ביצים הנמצאים בעופות גמורים בקליפה הקשה או הרכה או אפי׳ החלמון לבד את כולם השוה מהרש״ל והט״ז והב״ח והש״ך לאסור שלא למלחם עם בשר. צלי צריך הדחה תחלה ומחילה קצת בנז״ל והדחה לאחר צליי׳ וצריך ליזהר <דף יד ע״א | עמ׳ 55 | לקוטי דינים מיורה דעה> שלא להפך השפוד תמיד כדי שיזוב הדם ואחר שנצל׳ חצי צליתו מותר לבשלו. יש ליזהר שלא לחתוך צלי שעל האש בסכין שלא יבלע הסכין מדמו ואחר צליי׳ לא ישהנו על השפוד שלא יבלע הבשר מדם שנבלע משפוד  : אם פסק מלזוב ישהו אותו על השפוד לאחר שהסירוה מן האש עיין בי״ד סי׳ ע״ו לענין דיעבד וכן אם צולין בו בשר אחר וילבנו ולכן לא יסיר הבשר מן השפוד להדח׳ ולחזור ולתוחבו אין לעשו׳ שום מולייתא בצלי אם לא נמלח. הכל כדינו תחלה ועיי׳ כל פרטי דיני מלוי הנז׳ בדיעבד בי״ד בסימן ע״ז: לכתחלה אסור לצלות יחד בשר שנמלח עם בשר שלא נמלח ואפי׳ הודח: כל היוצא מן הטמא וטריפה אסור ואפי׳ ע״י סירכה נאסר החלב שנחלב תוך ג׳ ימים לשחיטה ובשאר טריפות ע״ש היטב הקוס שהוא המי חלב כתב האריז״ל שאסו׳: לא יניקו תינוק מן העכו״ם אם אפשר בישרא׳ שמטמטם את הלב ומוליד טבע רע וכן אם תאב׳ נימקת ישראלית דברים האסורים מפני פיקוח נפש לא תינוק התינוק וכן לא יאכילם לתינוק עצמו שכ״ז מזיק לו בזקנותו. אין לוקחים ביצי דגים שחורים [.] דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור. ראיתי העולם לוקחים דגים קטנים מאד ואוכלים בלא בדיקה כלל ופעמים נמצאים בהם טמאים ולא יהא דלא הוי איסור לגמרי משום גזירה ומ״מ בדיקה טובה היא מאד בזה וי״ש [=ירא שמיים] לא יתן אותם לעשות למי שאין יודע לבדוק שהוי מעוות שאינו יכול לתקן. אפי׳ נקודה קטנה הנמצא בפרי צריך ליטלו משם בעומק: הקטניות אף לאחר שנתם אסורים בלא בדיקה דשמא התליעו בתלוש ועדיין לא כלתה שנתם אלא שהבדיקה יכולה להיות בענין אחר והוא קל יותר וע״ש היטב ורבים טועים בזה וצריך להזהירם. כמהין ופטרי׳ אסר רש״ל לעצמו וכבר כתבתי מזה שכל י״ש יחמיר לעצמו ע״פ מעשה עי״ל: תולעים שקופצי׳ על הגבינה יש למנוע מהם משום בל תשקצו: אם שחט תרנגולת ונמצא טריפה הביצים שהניחה מחיים אסורים כדין גבינות הנז׳ בסי׳ פ״א בי״ד ע״ש היטב עד כמה אסורין ואין כל הטריפו׳ שוין והט״ז כתב טעם לאסור אף האפרוחים שנולדו מהם: ביצה שהתחיל האפרוח להתרקם בה אסורה: אין מוכרין ביצה אסורה לעכו״ם אלא טרופה בקערה ודוקא במקום שאין אוכלין פת עכו״ם שנעשה עם ביצים מותר בזה.

דיני בשר בחלב

אסור לבשל בשר אפי׳ בחלב טמאה ולעכו״ם ביצים הנמצאי׳ בעופות אפי׳ קליפתם החיצונה קשה נהגו לאסור לחלב. אסור לחתות אש תחת קשרת נכרי משום שמבשל בו פעמים בשר ועפמים חלב הוי מבשל בשר בחלב ולכן צריך לשפתה נכרי׳ שבנות ישראל קדרות מסוימי׳ לבשר ולחלב שלא יבוא הישראל לידי בישול בב״ח עיי׳ ש״ך: חלב הנמצא בקיבה אין להניחו בקיבה עד שיצטנן: בשר אפי׳ של עוף אסור להעלות על שלחן בשעה שאוכל עליו גבינה ואפי׳ ב׳ בני אדם המקפידי׳ זע״ז אלא שמכירין זא״ז אסור במפה ר׳ אא״כ נתנו ביניהם דבר שאין בו צורך עתה על השולחן כגון מנורה ביום או כלי שאין שותין ממנו ומיהו צריך לשיהא דבר הגבוה קצת: אסור לשתות שנים מכלי א׳ זה לבשר וזה לחלב וכן לא יאכלו מפת א׳ אפי׳ לאחר זמן וצריך ליחד כלי מלח לכל א׳ וכ״ש כלי י״ש כמ״ש לעיל: אחר בשר צריך להתמין ו׳ שעות לאכול גבינה ואפי׳ המתין אם מצא בשר בין השינים צריך להסירו ולקנח פיו קודם שיאכל גבינה בפת או ד״א חוץ מקימחו תמרי וירק׳ וה״ה בשיזפין לא הוי קינוח דדמי לתמרי ונדבק בחניכים ואח״כ ידיח פיו ויאכל גבינה. ואף הלועס בשר לתינוק צריך להמתין ואפי׳ אכל תבשיל עם שומן צריך להמתין ו׳ שעות ואין לשנות ולפרוץ גדר ומיהו אם אין בתבשיל שומן אלא שנתבש׳ בכלי של בשר מותר לאכו׳ אחריו גבינה: צריך נטילה אפי׳ בין תבשי׳ של בשר לתבשיל׳ של גבינה ודוקא אם נגע בהם בידיו: בין גבינ׳ לבשר אין צריך רק סילוק ובירך ונטילת ידים וקינוח והדחה: ואחר גבינה קשה דהיינו אם היא ישנה ו׳ חדשים צריך להמתין כמו בבשר וכן אחר גבינה שהועמדה בקיבה וזה חמור מגבינה קשה עט״ז ונראה דה״ה בגבינ׳ מולחה שקורין ברינז״י צריך להמתין שהיא שמנה כנראה בחוש שאם יתן ממנו במשקה יהיה שמן מאד. אסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר ואסור לחתכו בסכין של בשר ולחתוך פת לאכלו עם גבינה מותר ע״י נעיצה בקרקע או שיפשף בכירה וכדומה: אבל נהגו כל ישראל להיות להם ב׳ סכינים ולרשום של חלב:

דיני כחל

הכחל נוהגים שלא לבשלו כלל אפי׳ אחר צליי׳ וצריך לקורעו שתי וערב וטחו בכותל קודם צליו׳ או לקורעו כמה פעמים ש״ו דזה עדיך מטיחה בכותל וטיגון אסור אפי׳ אחר צליי׳ ורש״ל אוסר אף בדיעבד דהיינו בישול ואפי׳ לעשות פשטיד״א אחר צליי׳ יש מחמירין. ולענין מליחה דינו כשאר בשר ולכתחיל׳ אין לצלותה עם בשר ובדיעבד מותר אם נקרע ש״י וט״ב. אסור להניח בשר בכלי חלב ובדוחן ומיני קטניות יש ליזהר לשומם בכלי מנוגב ונקי מאד שלא יתערבו פרורים ואח״כ יבשלם בדבר שאסור עם הפרורים משום בב״ח: צריך ליזהר שלא ליגע בשר בלחם שצריך הדחה או קליפה לאכלו בחלב וכן להיפך. וכן לכתחלה יש ליזהר שלא להעמיד קדרות של בשר וחלב בצד א׳ של האש אלא בשר מצד האחד של האש וחלב מצד השני והמדורה מפסקת ובפרט בירקא וכדומה דעביד תוך תוך ומתיז טפות לקדרה שאצלה ועכ״פ יזהר בכל התבשילין לפחות שלא יגעו הקדרות זה בזה. נר של חלב שנטף ממנו טפה על כלי עץ גוררו וקולפו קצת. ובסכין נועצו בקרקע קשה עשר פעמי׳ ומה שמניחין אותן זמן מה תחוב בארץ אינו מועיל כלל ואם אין שם איש שיוכל לעשות כן כנז׳ ישחיזנו באבן במים יפה יפה ומותר ואם אותו מקום שנפל האיסור יש בו כעין גיתות אינו מועיל נעיצה וצריך להשחיזה במשחזת ואם עברה הטפה על הפתילה דולק ומשם יפלה כגון שהפל הנר צריך הגעלה וכן בכלי של שמן שנפל מאותו צד שהפתילה ודלקת אפי׳ לא מן הפתילה ממש כסכין וככלי עץ מגעילן : הי״ש וחרד על דבר הש״י יראה להיות בקי בדיני בב״ח ותערובות שהם דברים השכיחים וא״א לסמוך על מורה הוראה כי פעמים מטעהו השליח או שלבו טרוד בדבר אחר. ולכן יש ליזהר שלא לשלוח שאלה אלא בין בן דעת ולפרש לו היטב עד שיהיה שגור בפיו ואף הבקי לא יסמוך וישען על דעתו אם לא לפעמי׳ ובדבר ברור רק בכל עת אף ששואל להמור׳ יבחון בעצמו אם השיבוהו כהוגן טלה הנתון בקערה של בשר טוב להח יד מליתנו בחלב משום ספק פירורין הנדבקים בקערה ובידים. אסור ליקח מן הנכרי צנון חתוך קצת בסכין ואם לא נחתך רק הירק שעל הצנון מותר וכן בסכין של בשר לחלב דינו כנזכר וחתיכות שהם למעלה מחצי הצנון לא תלינן אפי׳ בספק שנעשה במרא וחצינא וכל פירות החמוצים שוים לצנון:

במקום שנהגו איסור בכרוב שחתכו עכו״ם אסור גם במי לימוניש ומרקחת חריפי׳ שמביאים עכו״ם. חתך לפת בסכין של בשר ורוצה לאכלם בחלב צריך הדחה ואפי׳ לכתחלה אם מדיח הסכין ומקנחו יפה יפה מותר שאין לאפו׳ פת עם פשיטד׳ בתנו׳ חד שמא יזוב בה שומן אל הפת ובדיעב׳ אפי׳ לא הגיע השומן לפת אלא שנתפש׳ חוץ לפשטיד׳ אסור ואפי׳ <דף יד ע״ב | עמ׳ 56 | ליקוטי דינים מיורה דעה> פשטידא במחבת נוהגין לשים הפת בפי התנור ולא יעמיד קדרה במקו׳ שאפה הפשטידא עד שיסיקנו יפה ובפת אפי׳ דיעבד אסור בלא היסק. ביצה שנמצ׳ בה אפרוח או דם כל הביצים שנתבשלו עמו אסורין עד שיהא בהם ס״א נגדו וברוב פעמים אין ס״א לכן לכתחלה טוב לכלותם בריקן. אין מבטלין איסור לכתחילה ואפי׳ בדיעבד אסור למי שנתבטל בשבילו וצריך ליזהר במלח החתוך בסכין של בשר שלא יקח ממנו אפי׳ מצד השני לחלב. ואם חתך צד אחד בסכין של בשר וצד א׳ בשל חלב כל המלח כולו אסור. אפי׳ איסור דרבנן אסור לבטל. אם קפץ פרעש לקערה אסור הכל עד שישליכנו דבריה לא בטלה ועיי׳ שם כמה דינים בעכבר בשומן ובחוץ ושכר אוסר טעמו עד ס׳ וכן בזבובים ויתושים.

אסור לערות מכלי לכלי האסור אם א׳ מהם חם לפי טעם הש״ך ורבים מלעיגים על שאלות כאלה בפסח ובפרט בקדרה שמגעילין ובאמת הוא מותר דיעבד אבל לכתחלה אסור לפי טעם הש״ך כאן בי״ד סי׳ ק״ה ואם התחתון מה לכ״פ אסור. צריך ליזה׳ שלא לרדות פת סתם או פשטידה מחלב במרדה שרודין בה דברי׳ שיש בהם שומר או בשר ובאותו היום שרדו בה דבר שיש בו בשר אם חזרו ורדו בה פת אסור לאכולו בחלב ואם חזרו ורדו בה פשטידא בלועה מחלב אסורה לגמרי ולכן מי שאין לו ב׳ מרדות ירדה פשטידות תמיד בעץ או בידיו או בקתח של המרדה. כאן מביא הט״ז דמותר להבדיל על פלפלין ויברך עליו הנותן ריח טוב בפירות. הש״ך ביאר בסימן ק״י כל דיני ס״ס וכתב בטופס דיני ס״ס עמוקים ורחבים מני ים ויש בהם כללים וענינים הרבה וענינו של זה לא כענינו של זה וגם בדבר קל ודק יש להפרש בין זה לזה ע״כ אין לנו עכשיו לבדות שום ס״ס וזו ספק דרבנן להקל ללמוד דבר מדבר אם לא אותן המפורשים או שיש בלא זה צדדים להתי׳ וגם זה אחר רוב העיון שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול.

דיני מאכלי עכום

פת עכו״ם נחתום סורה כ״ז שיש פת ישראל יפה כמותו ואפי׳ אם הביא ישראל ממקום אחר פת הרי פת הנכרי׳ אסורה עד שימכר ישראל פיתו ופת שביצי׳ טוחין על פניו או מיני מתיקה הנאפי׳ בדפוסים ומושחין הדפוסים בדבש אסורים משום בישולי עכום: וכן חתיכות של כל מיני פת אסור ליקח מנכרי שמא מכר לו ישראל פת אסור: עכו״ם שאפה פת אצל ישראל אפי׳ שפחתו צריך לסיוע לה בהדלקת אש ואפי׳ אם זקע בקוע לתנור מועיל: בישולי עכו״ם ג״כ אסור ובבית ישראל מהני חיתוי בעניין שיועיל להתבש׳ הקדרה מהר ובבית העכו״ם אסור בזה ובעינן דוקא׳ שיעמיד ישראל הקדר׳ אצל האש שתוכ׳ הקדרה להתבשל׳ כשליש בשולו החיתוי צריך להיות אחר שכבר עומדת הקדרה אצל האש ואם ידוע שסילקה השפחה הקדירה וחזרה והעמידה אסור התבשיל אם לא נתבשל קודם הסילוק שליש בישולו וכל היכא שהתבשיל הסור הכלי צריך הגעלה ומיהו אפי׳ בכלי חרס מועיל הגעלה רק שיגעילנו ג״פ ולכן שפחה המבשלת לעצמה הקדירה צריכה הגעלה ואם לשה לא מהני ישראל עומד ע״ג והעול׳ אין נזהרין בזה.

ביצה אסורה בבש״ע:

הרשב״א היה נזהר מכרכו״ם והש״ך למד זכות על העול׳ שנוהגין היתר ומ״מ קרא לאותן הנזהרים בני עליה הלוקח חלב מן העכו״ם צריך שיראה ישרא׳ התחל׳ החליבה לתוך הכלי אם אין בו מדבר טמא מעט ציחצויו חלב ואם לא ראה אפי׳ בדיעבד אסור גם צ״ל ישראל אע״ג מתחלה ועד סוף מיהו אפי׳ יושב ואינו רואהו אם יכול לראותו כשעומד מותר וכ״ש יוצא ונכנס: ושפחה החולבת בהמות ישראל במקום רחוק משכונת ישראל שמפסיק עכו״ם ביניהם צריך ג״כ ישראל עע״ג ועכו״ם שאינה שכורה אלא לחליבה ודרה בביתה אפי׳ בחולבת בבית ישראל צריך ישראל עע״ג מתחלה ועד סוף וכן בכל הנך דלעיל ומיהו ביוצא ונכנס סגי ואפי׳ קטן או קטנה שהם בני תשע שנים סגי: חלב של עכום שאסור אוסר הכלי בבישול ואפי׳ בכבוש ובטל ברוח בעלמא: ירחוץ פיו ויקנח בפת בין בשר לדגים וכן להיפך לא יתן מעות לתוך פיו ולא יתן פסידי אי ככר תחת שחיו ולא יתן משקים תחת המטה שרוח רעה שורה עליהן יזהר מקיר נטוי ולא ישת׳ מים מן צינור המקלח ולא ישתה מן הנהרות בלילה ולא ישתה מים בשעת התקופה. זיעת האדם סם המות חוץ מזיע׳ הפנים. אסור לאכו׳ דבר שהוא מואס בו או בכלי שנתון בו וכן לשתות ומה שמאוס בעיני העולם אפי׳ אינו מואס הוא כי בטלה דעתו ויש בו משום בל תשקצו: בעל נפש לא יאכל מבהמה שהתירה חכם מדעתו ולפי שאין הכל בקיאין בו טוב למנוע לגמרי מכס זה שהורה בה חכם אם לא שנתבשר לו ע״פ הש״ע שהיא מותרת דהוי ע״פ הקבלה. כל דבר שאסור מן התורה ומיוחד לאכו׳ אסור לעשות בו סחורה ואפי׳ להלות עליו אסור ובנזדמן לו טריפה בביתו מותר למכרה: אסור לגנוב דעת עכו״ם ולכן אסור למרוק לו נבלה בחזקה כשרה: אין להניח שפחה עכו״ם לבדה אצל הקדרות בבית כשהולכין לבה״כ ואם אירע קלקול לא יאכולנה אותו שלא להרגילה בכך: אדם שאין מכירין אותו מחוזק בכשרות אסור לקנות ממנו דבר שיש לחוש לאיסור ועט״ז שהאריך קצת:

דיני טבילת כלים

הקונה כלי סעודה מן העכו״ם צריך להטבילם אחד כלי מתכת או זכוכית או המצופים באבר מבפנים או אפי׳ מבחוץ: צריך שיהא הכלי רפוי בידיו או ילחלח ידו במי מקוה עבש״ך: על כלי מתכות יברך על טבילת כלי: ואם רבים הם כלים כיסוי קדרה צריך אבילה כל כלי שמה שנעשה בו צריך בישול אחר מעשה זו הכלי יטבילנו בלא ברכ׳ כגון סכין שחותכין בו ירק וסכין שחותכין בו הלפ׳ חתיכ׳ דקות מאד בעריבה וכן סכין של שחיטה וכדומ׳: רחיים של פלפלין של עץ שקבוע בו טס של ברזל שקורין טערטקו צקיך טבילה וברכה וכן שמפכות של פברזל צריכי טבילה אפי׳ כלי עץ שמחובר ביחידת ברזל והם נראים מבפני׳ צריכים טבילה כי כשא״א להשתמש באל הם אבל אם הם מבחוץ לא יברך: וכלים המצופי׳ באבר בין מפני׳ בין מבחו׳ לא יברך: השואל כלי מהעכו״ם או שוכר א״צ לטבול אבל אם קנאו מעכו״ם אפי׳ לסחורה או לחתוך קלפים ורוצה לשמש בו בסעודה או שהשאיל לחבירו לצורך סעודה צ״ט בלא ברכה ואם קנאו הראשון לצורף הסעודה אף שמשאילו לאחר צריך ברכה ג״כ: משכון עכו״ם יטבילנו בלא ברכ׳ ואם לבסוף נשתקע בידו יחזור ויטבלנו בלא ברכה ואם הוסיף לו מעות וקנאו יברך ג״כ: אומן עכו״ם שתיקן כלי לישרא׳ מכספו יטבילם בלא ברכה. צריך להטביל ידי הכלי: אין מאמינים לקטן הטבילה זו אא״כ גדול עומד ע״ג. אם שכח ולא הטביל כלי מע״ש ועי״ט יתננו לעכום במתנה וישאלנו ולאחר שבת יטבילנו בלא ברכה. או יטבילו בשבת ע״י שימלא בו מים ויזהר מחציצה בדינו ועלתה לו טבילה ולא יברך עליו:

נתן כלי לאומן לקתנו ושהה אצלו כמו חצי יום או בזמן סעודה אפילו פחות מזה צריך הגעלה ואפי׳ בדיעבד אסור הנעשה בו אם <דף יד ע״ג | עמ׳ 57 | ליקוטי דינים יורה דעה> אם לקחו באותו יום ונשתמש בו תיכף ולכתחלה יזהר אפי׳ אחר כמה ימים נוהגים לכתחלה שלא ליקח כלי מן העכו״ם אא״כ מוכר הרבה ביחד יש מי שאומר שקערות הבאות מעבר לים צבועין ומחופין אסור להשתמש בהם בחמין ולדידן צריך ליזהר עכ״פ באותו יום שלוקח ממנו וגם טוב ליזהר בדרך חריף לעולם:

דיני יין נסך

לכתחלה לא יקח אפי׳ סתם יינם לעשות בן סחורה. כבר כתבתי למעלה שכל יינות שלנו מבורר שהם נסף ואסור לשתותם אף אעתיק קצת דיני יי״נ השייכי׳ ביין צמוקים: יין צמוקים מתנסך. הרתיחו עד שנתמעט אינו מתנסך: שמרי יין נסך אסורים: יש ליזהר בפסח שלא לחמץ בשמרי יין כיון שביארנו שאסור אם לא שמרין שנתייבשו שעברו עליה׳ י״ב חדש וגם נתמדו במים עד שהמים נעשו תמד מהם ואז השמרי׳ מותרים ואם לאו לא בטלי אפי׳ באלף: מי ששת׳ בשוגג יי״נ יתענה ה׳ ימים נגד ה״פ גפן הכתוב בחומש ויתכפר לו: מומר דינו כעכו״ם. עכו״ם שנגע בכלי ולא הגביהו לא נאסר ואם נדנוד הכלי אסור: נגע ע״י ד״א שלא בכוונה מותר. ואפי׳ בכוונה ליגע אם אינו יודע שהוא יין מותר כיון שלא נדע ביד ממש: יעוין מסי׳ קל״ה עד סי׳ קל״ח מדין הכשר כלי היין דין איסור מה ששימש בו בלא הכשר הכל נ״ת ע״ש:

דיני ע״א

ע״א אסורה בהנאה היא ומשמשיה ובמה ותקרובתם וע״א בהזמנה בעלמא נאסרת ומשמשיה משעת שימוש וכי׳ ותקרובתה משיבואו לפניה ואם ביטלם נכרי מותרי׳ חוץ מתקרובתם שאינו מועיל לו ביטול: ואותן האנשים הלוקחין מן הגנבים צלמי׳ ותשמישיהם עבודה גדולה היא בידם ואפי׳ אם משברם ביטול של ישראל אינו ביטול עד שיבטלנו עכו״ם: וכן הצורפי׳ אסורם לגנוב מן הצלמים אפי׳ מעט עפרורי׳ זהב וכסף ולא ידבק בידך מאומה מן החרם: ספרי עכו״ם שנשתקעו ביד ישראל אסור למוסרן לערו״ם ואפי׳ ספרי הכ״ד שלהן כי אותו שהעתיקו שינה בהם לפורקן ואפי׳ למכור להם ספרים יש אוסרי׳ והמתע״ב: ואסור להלותם לצורךף בנינם ומשמשיהם וכו׳ וכ״ש למכור להם תשמישים והמונח מצליח: אסור לצור צורת חיות ואופנים ושרפי׳ ומלאכי השרת וכן צורת אדם או חמה ולבנה כוכבים ומזלות וכולן אסורין בין בולטין בין שקועים עט״ז ובחמה וכו׳ אליבע דכ״ע אסורין בשקועין ואם עשאן עכו״ם בולטין בכולן אסור להשהותם ושקועין מותר בכולן אם לא באותן שיש לחוש שנעבדו וצורה שבטבעת אם היא בולטת אסור להשהותה ואסור אף לחתום בה מפני שעושה צורה חדשה עשי׳ אסורה אפי׳ בשוקעת ואם הצורה שוקעת בטבעת מותר להשהותה ואסור להחתים בה וא״כ החתימות שחרוץ בהם מזל אפי׳ מאזהנים וכיוצא אסור לחתום בהם וכן אם לחרוץ כך כך לכתחלה אפי׳ שקועין:

ובצורת דיו או סממנין מקילה ט״ז ומיהו קרא תגר על צורת מזלות שבמחזורים מפני שמכינים לעשות צורך המזלות והש״ך מקיל במזל אחד ואסר בכל הי״ב ואליבא דכ״ע מה שמציירין בעין א׳ הוי חצי צורה כבתולה וא״כ לדעת הש״ך אפשר דמותר אבל לדעת הט״ז אסור משום שאר צורות כגון מאזנים ולכן יש לשנות בכל א׳ קצת שגם הש״ך לא התיר אלא באדם לבדו שאסור משום ל״ת אותי בזה בעינין פרצוף שלם אבל המזלות הם ברקיע ממש כמו בציור על הכותל : צורות ראש לבדו או גוף לבדו מותר ובפרצוף פני אדם הסמ״ג אוסר: לא יעשה מנורה של ז׳ קנים אפי׳ אינו שוה בשאר דברים למנורה דמקדש ושל עץ וחרס מותר לצריך ליזהר בשולחן אף שכתוב בכוונות לעשותו על ד׳ רגלי׳ דוגמת שלחן המקדש מ״מ יפחות או יוסיף בשיעורו. צל ע״א אפי׳ ארוכה מאוד אסור לישב בה תחת הע״א ממש אפי׳ לעבור אסור אם יש לו דרך אחרת קצרה כמו זו: צל של בתי אלילים שלא כנגד הפתח מותר וכנגד הפתח אסור תוך ד״א אפי׳ לעבור וכ״ש תוכו דאסור ורבים אין נזהרין בזה. ויש אוסרין לישב בכל צל בית האלילי׳ ואפי׳ לאחריו: אילני סרק שנוטעין לפני בית אלילים אסורים משום נויה ואסור לישב בצלן וכן חצר שלפני בית אלילי׳ עצמן או להריח בריח תשמישם ואפי׳ אין לו דרך אחר אסור במתכוין ואפי׳ בלא מתכוין אסור בפסיק רישי׳ רק כשיכול לסתום עינו ואזניו וחוטמו להנצל מקול ומראה וריח לא הוי פסיק רישי׳ אבל אם הלך כנגד ממש ברגליו ואינו יכול לסתום ביד כנגד עינין בצד ע״א: חנויות וכנה ומרחץ שלה אסור לשכור וליקח ולהנות מהם בטובה אם השכר נופל לע״א דהיינו לכומרים: אלילי׳ אפי׳ של עכו״ם משבאו ליד ישראל וזכה בהם שוב אין להם ביטול אפי׳ ע״י עכו״ם. הקונה גרוטאות מעכו״ם ומצא בהם ע״א אינו יכול לחזור יוליך הע״א לים המלח ואפי׳ אם רוצה העכו״ם להחזיר מעותיו אם משך כבר ונתן מעות יוליכם לים המלח:

ישמעאל אינו יכול לבטל וכן האשכנזים שקורין לייטר שאינו יכול לבטל כיון שאין עובדים לע״א: כיצד הוא הביטול בצלם שתי וערב מחסרו קצת ובצלם אדם וכדומה ממעכה בפניה אפי׳ לא חסרה. משמשי ע״א אם מכרם בטלם משא״כ בע״א עצמם: המוציא ע״א מצוה לבערה וכיצד מבערה שוחק ואח״כ זורה לרוח או מטיל לים: אסור להזכיר שם עכום הן לצורך או שלא לצורך ואותן הכתובים בתורה כגון בל ונבו כו׳ מותר: אסור לגרום לעכו״ם לישבע בע״א: מצא אותם שמחים ביום חגם לא ישמח עמהם וכן אות׳ ששולחין דורון על חג שקורין שנה חדש׳ ישלח מבערב. נכון שלר לילך לבית עכו״ם ביו׳ חגם ליתן להם שלום ואם מצאו בחוץ יאמר בשפה רפה ובכובד ראש: מה שהולכין לבתי כ״א להתוודות על עונות הם ודאי לשם ע״א ואסור לשאת ולתת עמהם שם אם לא שדר שם ואיכא משו׳ איבה : ישב לו קוץ ברגליו או נתפזר לו מעות סמוך לע״א וצריך לשחות יהפוך אחוריו לצד ע״א או צידיו אפי׳ אין רואה : אסור למכור לעכו״ם לבונה אפי׳ עירב בה ד״א ואפי׳ כולה מין אחר שאין מקפידין ומקריבין לעכו״ם וכן שעוה ומיהו קודם יום אידם מותר בשעוה אם אינו מפרש לאלילים: בעל נפש ימעט מלעשות סחורה בסוסים למכור לעכו״ם: אסור לספר בשבח נכרי אפי׳ בנאות צורתו וכ״ש בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו וכ״ש לאותן שמשבחי׳ העכו״ם לגנות ישראל שעונשם גדול מאד: מקום שבאי׳ עכו׳ למרחץ וערות׳ מגולה מפסק הט״ז שצריך לצאת אפי׳ קדם הוא להם וכ״ש שלא יסתכל בהם שהוא עבירה גדולה ובאם יכול לעמוד <דף יד ע״ד | עמ׳ 58 | ליקוטי דינים מיורה דעה> במקום שאחרים מפסיקין ביניהם ואם כולם נזהרין יכולים לרחוץ כשיוצא להתקרר והוא נכנס והן יוצאין יוצא והן נכנסין: לא תתייחד עמהם ישראלית אפי׳ הם רבים ואפי׳ נשותיהם עמהם: אסור ללמד עכו״ם אומנות ואפי׳ בשכר: אסור להתרפאו׳ מעכו״ם בלחש שיודע שמזכיר בו שם ע״א אפי׳ מסוכן ובודאי ימות אסור ומן אפיקורס אפי׳ בסתם לחש אסור וכן אסור ללמוד ממנו לחש: תלה רפואה בע״א כגון שאמר לו ליקח מעצי אשירה וכדומה אסור: בשר בחלב אסור להנות ממנו אפי׳ שלא כדרך הנאתו אם לא במקום סכנה: ויין נסך אסור לשתותו שלא במקום סכנה: מותר לשרוף שרץ ולאכלו לרפואה דאפרו מותר אבל שלם לא שרו אלא במקום סכנה גם שתהא רפואה ידועה או ע״פ מומחה:

אסור להסתפר מן העכו״ם בינו לבינו ואפי׳ להתיחד עמו אסור: אסור לראות במראה וע״ש באיזה דרך מותר ובעל נפש יחמי׳ ועיין בזוהר גבי יוסף: ישראל המספר את העכו״ם כיון שהגיע לג׳ אצבעות סמוך לבלורית מכל רוח שומט ידו וכן הקרח שבאמצע אסור לעשות להם. ע״א ג״ע ש״ד יהרג ואל יעבור אפי׳ באיסור שאין בו מיתה אלא לאו ובלבד שאומרים לו לעשות מעשה ואפשר דאפי׳ חיבוק ונשוק ועיין ש״ך בי״ד סי׳ קנ״ז ובשאר עבירות בצנעה אין בו חיוב ואם אין העכו״ם מכוון להעבירו מדתו אסור להחמיר ומתחייב בנפשו ובפרהסי׳ דהיינו בפני י׳ מישראל אם מתכוין העכו״ם להנאתו הרשות בידו ומקבל שכר אם מוסר נפשו למגדר מילתא לתקוע אהבת השם בלבם לעבדו בלב שלם ואם מתכוין להעביר על דת חייב להרוג ואל יעבור ואפי׳ על ערקתא דמסאנא ובביטול מצות עשה בשב ואל תעש׳ רשות כנז״ל: אסור לבוש בגדי עכו״ם להעבי׳ מכס ואפי׳ במקום שחושש להריגה אסור לומר שהוא עכו״ם אבל מותר ללבוש בגדי עכו״ם:

הלכות רבית

דקראין ובן תינוק שנשבה לבין העכו״ם או בן המומרת כולם הם כישראל לענין רבית ומומר ממש ג״כ יש ליזהר בו לכתחלה אבל ללות ממנו מדינא אסור: כמה לאוין נאמרו ברבית ואף הלוה והערב והעדין והסופר וכל מי שיסרסר בו עוברים לכן יש ליזהר בו מאד והמלוה ברבית כאלו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל ונכסיו מתמוטטין: אפי׳ לא פי׳ רבית והלוה נותן לו מדעתו סתם בשעת פירעון אסור. ואפי׳ רבית מוקדמת הרבה להלוואה או מאוחרת הרבה לפירעון אסור אם פירש לרבית. צריך המלוה ליזהר שלא ליהנו׳ מהלוה שלא מדעתו כ״ז שמעותיו בידו אפי׳ בדבר שהיה עושה לו אם לא הלוהו ומדעתו מותר בזה דוקא ובלבד שלא יהא דבר פרהסיא כגון לדור בחצירו ולהשתמש בעבדיו. אפי׳ לבניו וב״ב אסור להלוות ברבית אף שאינו מקפיד עליהם. לא יאמר הלוני ואני אליך פעם אחר: לא ילמד את בני המלוה כ״ז שמעותיו בידו אם לא היה רגיל מקודם:

ואפי׳ שלום אסור להקדים לו אם לא היה רגיל וכן אסור לומר לו הידעני אם בא איש פלוני: אסור להלות מעות יתומים ברבית קצוצה וכן של הקדש. כלל דרבית כ״ש <אגר נטר> בדרך הלוואה אסור מדאורייתא ובדרך מקח וממכר אסור מדרבנן: רבית קצוצה יוצאה בדיינים ומכין אותו עד שתצא נפשו לכן מי שנכשל בו ואין בידו להחזיר יפיייסו בדברים שימחול לו או יתן לו דבר מועט ויבקש מחילה על השאר ואפי׳ לקח או שכר בפחות או מכר ביותר בשביל ההלואה צריך להחזיר: אסור להלוות הרבית אפי׳ רוצה ליתן הריבית לעניים או לשאר מצוה ועיין לעיל בתחלת הספר ביום ג׳ שאר דיני ריבית באר היטב: המקבל סחורה להוליכה למקום היוקר וימכרנה ויעשה צרכו במעות עד זמן מה ואח״כ ישלם כמו שקבל שם אם אחריו הדרך על המקבל אסו׳ ועל הנותן מותר ובלבד שיתן למקבל שכר עמלו אפי׳ בדבר מועט כנז״ל:

שלא לילך בחוקות העכו״ם

לא ילבש מלבוש המיוחד לעכו״ם כגון בגדים אדומים או בגדי הפריצים ולא יגלח שערו סביבות ראשו ויניח באמצע וכן לא יגלח מלפניו ויגדל פרע מאחריו אפי׳ אינו קועל אותם: מותר להלין בליל שבת פת שלמה על השולחן וטוב שלא יקחנו מעל השלחן אחר המוציא אלא יניחם כך עד הבקר ואפי׳ לחם משנה מותר. אין שואלים בחוזין בכוכבים ולא בגורלות משום שנאמר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך מכ״ש דאסור לשאול בקוסמי׳ ומכשפים אם לא בפיקוח נפש או מצפה לתועלת בזה אם לא מי שניזק רחמנא ליצלן מותר לשאול בהם ולא לעשות ע״י ישראל ועתה נתרבו מכשפי ישראל בפרהסיא ומי שיש בידו יקיים ובערת הרע מקרבך עכ״פ שלא לחנם בדירה ואשה וא לגרשם מן העיר שכל הנדרש להם עובר משום ל״ע לת״מ ומשום תמים תהיה והם עצמם חייבים מיתה:

אסור לומר היות תחלת השבוע ולא אתן בהקפה וכן לא אפרע חוב וכדומה דהוי מעונן וכן גבי הפסוק ובדרך וכדומה דהוי ניחוש. תרנגולת שקראה כתרנגול מותר לשחטה סתם שלא יפרש למה שוחטה. חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות ונחשים ואפי׳ פרעושי׳ וזהו השכיח בימינו שמוליכין נחשים עמהם: טוב ליזהר שלא ללחוש על המכה בפסוק אפי׳ בלשון לע״ז וכשמזכיר את השם אפי׳ בלשון לע״ז אם רוקק אין לו חלק לעולם הבא ואפי׳ בלא הזכרת שם אסור מיהו מן הדין : מי שיש לו מכה או חולי אסור להתרפאות בקמיע ומיהו הנכפה לעתי׳ מותר ללבוש קמיע בעת שהוא בריא להגן שלא יכפה שוב. ובסכנת נפשות מותר אף בפסוקים: מותר להשביע חולה שישוב אליו לאחר מותו להודיעו מה שירצה: להשתמש בשמות הקודש עון גדול כ״א לצורך מצוה רבה: מעשה שדים רוב העוסקים אין נפטרים מהם בשלום ונוקמים מזרעו לכן שומר נפשו ירחק מהם: מקטר לשדים חייב משום ע״א וגם בזה רבו מתפרצים בדורינו וכן בשוחט לו וכדומה ואסור גדול לשאול בהם: אסור ללמוד שום דבר מן המין או מכשף והלמד מן המין שהוא הכומרים או תלמידיהם אפי׳ ד״ת חייב מיתה:

דיני הקפה ושינוי המלבושים

המגלח הקטן כולו ואינו משייר הפאות עובר משום בל תקיף ואפי׳ ע״י אשה אסור: אסור להעביר תער אפילו בשערות שתחת הגרון: לא ילבש גבר שמלת אשה אפי׳ א׳ מהם אף שניכר בשאר מלבושים ואפי׳ לשמח חתן וכלה אסור: טומטום ואנדרוגניס אסורין להתעטף כאשה ונותנין עליהם חומרי שניהם בשאר דברים: <דף טו ע״א | עמ׳ 59 | ליקוטי דינים מיורה דעה>

הלכות נדה

אשה המרגשת שרוצה לצאת ממנה דם אסורה לשמש אפילו עדיין לא יצא כיון שעומד בבית החיצון והיא בכרת: צריך לפרוש מאשה סמוך לוסתה כ״ד שעות דהיינו כל יום שרואה בו לפניו ואחריו וגם הליל׳ שלפניו וכן להיפך אם רואה בלילה ואם מדלגת ווסתה מיום אל יום הסמוך לו מלפניו או מלאחריו צריך לפרוש כל ימי חשש הדילוג ועונה הקודמת להם ולצורך מצוה כגון יוצא לדרך וירא מן העבירה מותר לשמש בעונה הקודמת לעונת ווסתה עיי׳ בס׳ב״ ל״י <!> ומיהו יזהר מאד לשאול אם אינה מרגשת בעצמה. קטנה וזקנה שנסתלקו דמיה ומעובר׳ אחר ג׳ חדשים לעיבור׳ בכולן אע״ש שראת׳ פעם א׳ וב׳ אינה צריכה לפרוש סמוך לוסתה אבל בשעת ווסתה יש להחמיר אפי׳ בימי העביור ויניקה וכבר אירע בדרי ביתי דבר תקלה הגם פעמים שבא לה הוסת מחמת שום דבר כגון רחיצה וכדומה וצריך דרישה וחקיר׳ כי הוא איסור כרת ופגם הברית ותשובתו חמורה מאד. אשה ראשתה דם פעם א׳ לאחר שהגיעה לימי הנעורים ר״ח חוששת לר״ח השני וכן בב׳ לחדש או יותר חוששת מעת לעת. יש וסת בשינוי הגוף כגון ראשה ואברי׳ כבדים עליה או מפהקת או שרואה כשהיא קופצת אם קבעה ג״פ חוששת להם אפי׳ בימים מועטים עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה בודקת אח״כ ומותרת והב״ח מחמי׳ אם לא בדקה תכף אחר שעת וסתה ומיהו לכ״ע אסורה עד שתבדו׳: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נתמאטי לא יפרוש באבר חי שלא יתחייב כרת אלא נועץ ותומך ידיו ורגליו במט׳ ולא יסמוך על אשתו עד אשר תסיר תאותו וקישויו ואז יפרוש באבר מת ואם לא ידע ופירש באבר חי צריך צריך <!> תשובה ועיי׳ בי״ד סי׳ קכ״ה ס״ד בהג״ה ועי״ל בחדש אלול תשובת בועל נדה וגם רמ״א כתב וכל המרבה לשוב זכות הוא לו בפר׳ בתשו׳ הנז״ל שם שהם ע״פ אליהו והרמ״א והגאוני׳ כתבו תשובות מדעתם ועכ״פ יקדים למהר התעניות כמנין נידה הנז׳ שהם ס״ט כל מה דאפשר ומצוה גורת <!> מצוה להשלים גם שאר התשוב׳ הנז׳ כי פגם ברית צריך תיקון גדו׳ מאד ולא יאכל בשר אחר התענית. והאשה אינה צריכה כפרה אם לא היה סמוך לוסתה ואם מצאה סמוף לתשמיש אפי׳ על שלה צריך תשובה אם הוא בשע׳ וסתה או סמוך לו: אם ראתה עוד פעם א׳ סמוך לתשמיש חוששת לוסת קבוע שלה ולוסת הפלגת הראיות מחמת תשמיש זה מנה הן רב הן מעט וצריכה לפרוש בשניהם עד שיעברו ימי הוסתות הנז׳ וכן אפי׳ בפ״א אם היה שלא בשע׳ וסת׳ קבוע לשה וחושש׳ מע״ל לעם אן ראתה ג״פ רצופי׳ אחר תשמיש אסורה לבעל׳ ועיי׳ שם פרטי׳ וחילוקים הרבה בזה וכן בענין דם בתולים עד כמה תלינן בו. אשה שיש לה וסת ושינת׳ ליום אחר אפי׳ פעם א׳ חוששת לשניהם ומיהו וסת השינוי נעקר שוב בפעם א׳ מאחר שלא קבעתו ג״פ יש שקובעת וסת בדילוג כגון שראתה יום כ׳ ויום כ״א ויום כ״ב קבעה וסת ליום כ״ג לראי׳ אחרונה וכן בכ״פ חושש׳ ליום א׳ יותר רחוק ואם ראתה יום כ׳ ויום כ״ג ויום כ״ה חוששות לכ״ז לראי׳ אחרונה וכן בימות החדש והבן וכן יש וסת לימות השבת אם כוונ׳ בהם ג״פ. ואם ראתה ב״פ בחדש א׳ חוששת וסת הא׳ לחדש ולוסת הב׳ של החדש ולוסת הפלגה ראייה מחברת׳ מעובר׳ ומניקה כיון שפסקה מלהניק חוששת לוסת יום החדש שהיתה רגילה בו ואפי׳ אם פסקה ער״ח והיא היתה רגיל׳ לראות בר״ח חוששת לליל ר״ח זה תיכף וכן עד שתעקרנו כ״פ. וכן בוסת הפלגה אם ראתה פעם א׳ אחר שפסקו ימי עיבורה חושש׳ להפלגה שהיתה רגילה בו תחלה. אם מצאה כתם בעד הבדוק לה ונטמא׳ ה״ז כראיה וחושש׳ מעת לעת בחדש או להפלגה כנז׳ בראיה:

כלה שטבלה ולוא נבעלת בלילה זו יש לה לבדוק בכל יום עד שתבעל וכ״ז לכתחל׳ וכמדומה שהנשי׳ לא ידעו מזה וצריך להודיע׳ אם לא נמצאו לנערה בתולים שתבדוק בכל יום כנז׳: כיון שנבעלה בעילה גמורה אפי׳ לא מצא דם אסורה לו עד שתספור ותטבול ובעל נפש יחמיר לבעו׳ בעילה גמורה בלילה הראשונה ויפרוש ועיין של״ה שהחמיר מאז בזה:

יולדת אסורה לטבול עד שתספור ז׳ נקיים אחר ז׳ לזכר וי״ד לנקדה והמפלת ואיונ ידוע מה חוששת לנקבה ואינה סופרת עד אחר י״ד: כל ימי הנדה עד שתטבול לא יגע בה בעלה ולא יושיט ולא יזרוק לה דבר ולא יאכ׳ עמה בקערה או בדולפקי א׳: והעולם אין נזהרין בדולפקי ושיבוש וטעות גדול הוא לא יאכל ולא ישתה משיורי מאכל ומשקה שלה אא״כ הפסיק אחר בינתיי׳ ולא ישב על מטתה והיא מותר׳ לישב על מטתו אבל לא תשכב שם: לא יסתכל במקומו׳ המכוסין שבה אפי׳ בעקפה. אסורה למזג לו משקה ולהעמיד בפני׳ אא״כ עשתה היכר כגון שמעמדת ביד שמאל או מעמדת על הספסל ויש להחמיר בקערה תבשיל כשאוכל לבדו שתעמוד ביד שמאל. אסורה לפרוס סדין במטתו בפניו וכן הוא לא ימזוג לה כוס אפי׳ לשלוח לה ע״י אחר ואפי׳ כוס של ברכ׳ אבל אם שתה הוא מכוס זה והנשא׳ נותן לה מותר: אפי׳ בתולה ואין לו מי לשמשו תזהר מהצעת המטה בפניו: נוהגין שלא לפסול׳ ד׳ נקיי׳ עד יום ה׳ קוד׳ ערבי׳ ועדיין יום דהיינו שתתחי׳ למנות מיום ו׳ ז׳ שלמים: ומנהג כשר הוא שתרחץ ביום ה׳ כל גופה ואם לא רחצה רק פניה שליטה די בכך ובדוקת עצמה באותו מקום אם לא תמצא דם אח״כ לובשת חלוק בדוק ופורסת מטתה סדינים הבדוקים ולכל הפחות צריכה לבדוק עוד ב״פ ביום ו׳ לראי׳ שהוא יום א׳ מימי הספירה וביום ז׳ לספירה שיהיו ב׳ בדיקו׳ בתוך ימי הספירה. והבדיק׳ תהיה לאור היום ולא לאור הנר ולכתחלה: ובדיקות אלו צריכי׳ להיות בבגד פשתן לבן ישן דוק׳ ותכניסנו עד מקום שהשמש דש עכ״פ פעם א׳ מג׳ בדיקות ובדיעבד סגי אם מכנסת היטב בעומק לורין ולסדקים אפי׳ לא הגיע למקום שהשמש דש וכל המרבה לבדוק בימי ספירה משובחת. אף אם מצאה כתם דינה כרואה לכל הנז׳ לעיל וה״מ בתחלה אבל אם לבשה לבנים ומצאה כתם או אפי׳ ראתה א״צ כ״כ אלא מונה ז׳ ימים ממחרת יום שתוכל לבדוק עצמה ולהפסיק בטהרה ולמחר׳ תתחיל למנות:

אשה שהגיע זמן טבילתה בליל שבת מותרת לטבול אבל אם יכלה לטבול מקודם אף אם לא בא בעלה אלא בע״ש אסורה לטבול בליל שבת וגם במוצאי שבת אסורה עד לערב אחד בשבת: תתחיל לחוף ביום ותעסוק בחפיפיה עד בלילה ותטבול: צריכה לרחוץ בית השחי והסתרי׳ במים חמין דוקא ולסרוק שער ראשה שלא יהיו דבוקים זה בזה ותחוף כל גופה במים חמין בעת החפיפה בדוקת כל מה שיכולה משום דבר חוצץ ואח״כ תשטוף במים חמין גופה ושערה . צריך להאריך בחפיפה עד סמוך לטבילה ובשעת הדחק חופפת ביום וצריכה לחזור ולבדוק כל גופה סמוך לטבילה היטב לעשות בלילה כל החפיפה ג״כ מותר בשעת הדחק: אם חל ליל <דף טו ע״ב | עמ׳ 60 | ליקוטי דינים מיורה דעה> טבילתה בין שבת לי״ט או להיפך שא״א לעשות כנז׳ תחפוף בע״ש או בעי״ט ותקשור שערותי׳ שלא יבתלבלו ותיזהר מכל דבר חוצץ כל מה שיש לה שלא ליגע ואם צריכה ליגע תרחיץ ידיה תיכף ובשעת טבילה תבדוק ותעיין כל גופה ושערו׳ ראשה אם לא נדבק בהם דבר או שמא נתבלבלו ותרחוץ בית הסתרים במים שהוחמו מע״ש או בעי״ט. תחצוץ שיני׳ היטב בשעת טבילה חפפה וטבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם לא היתה החפיפה בלילה אלא ביום אפי׳ סמוך לערב צריכה לחזור ולטבול ולהרמב״ם לעולם צריכה טבילה: אסורה לטבול ביום ז׳ ואפי׳ ביום ח׳ או ט׳ אם לא בכלה. אם עברה וטבלה ביום ז׳ יש להחמיר להצריכה טבילה שנית בלילה והעולם אין נזהרין בזה בשבת ובעל נפש יזהר מאד ואף אם אינו יכול לכופה לטבול שנית ילמדה לפעם אחר ואם תשנה בדבר וצריכה טבילה אחרת:

דיני חציצה

שערה אחת קשורה בפ״ע חוצצת אם מקפדת עליה שער שכנגד הלב הדבוק זה״ז מחמת זיעה וכן שבאותו מקום בנשואה חוצצים ונראה דג״ש בכלה ע״ש והבן. לפלוף בחוץ לעין או היבש שהתחיל להוריק אפי׳ בתוך העין חוצץ. דם יבש שעל המכה ובירור היבש שחוץ למכה חוצצין לפיכך אישה בעלת חטטין צריכה לחוף במים עד שיתרככו. קוץ התחוב בבשר ונראה מבחוץ חוצץ לכלוכי זיעה שיבשו חוצצין וע״ש עוד הרבה לכן צריכ׳ להעביר מעל גופה כל שום ליכלוך כי אפי׳ הלחים חוצצים אם מקפיד׳ עליהם וכן דם הלח אלא שנסרך קצת חוצץ. אם יש לה נפח במקום הציפורין ואינה יכולה לחתך ולא לחטט אם נפוח כ״כ עד שאין חטט שתחת הציפורן נראה בשוה לבשר מותר ואם לאו אסור. אם שכחה לחתוף אפי׳ ציפורן אחת צריכה טבילה אחרת ובי״ט לא תחתוך אלא תנקרם היטב. אם נמצא שום דבר בין שיני׳ דבק בהם לאחר טבילה צריכה לחזור ולטבו׳. כל יום שקודם הטבילה אין לה להתעסק בבצק או בשעוה נתנה שערה בפיה או קרצה שפתותי׳ או קפצה ידיה בענין שלא באו בהם המים צ״ט אחרת. לא תאחז בה חברתה אא״כ תרפה ידיה ואם הדיחה ידיה במי מקוה תחילה שרי. תזהר לטבו׳ במקום שאין טיט למטה. צריך לעשות השליבות של מקוה רחבים ד׳ במקום שעומדין עליהם בעת טבילה. לא תטבו׳ במקום גלוי לרואים שלא תוכל לדקדק בטבילתה מפני המהירות. תשחה קצת <כעורש׳> עושה כמניקה את בנה ואם שחתה יותר מדרי או זקפה יותר מדאי י״א שלא עלתה לה טבילה ונכון שתעמוד עד צוארה במים ואחר תטבל. ובזה יצתה מידי ספק שח׳ יותר מדאי י״א שצריכה להטי׳ מים ולבדוק ולקוח נקביה קודם טבילה ולהסיר צואת החוט׳ ונרח׳ דה״ה צואת האוזן שחוץ לנקב הדק תוך התנוך דהוי כלפלף על עין. שתי שערות שנדבקו ראשם במקום אחר צצין מין כנים שקורין ני״ס צריך להסירן ע״י חמין ולגוררן בצפורן ואם אינה יכולים להסירן אין חוצצין. יש להסתיר טבילתה כל מה דאפשר ואם לא נאמר עלי׳ ארור שוכב עם כל בהמה. כדי שלא יפגע בה דבר טמא תחלה תפגע אישה בחברת׳ תיכף אחר טבילה: אחר הטביל׳ בעודה במים תכסה ראשנה במפה וחובקת בידים להפסיק יבן לבה לערוה ומברכת. טוב שלא ליטבול בנהר קאן שרובו מי גשמים אלא בעשיית מפצים ואם אינה זומל אלא ע״י הגשמים וכאין גשמים פוסק אליבא דכ״ע אסור כששואבין המקוה לנקותם צריך לנקוב הכלי בשוליה כ״ש שלא יעשו שאובין ויפלו למקוה. אם אפשר לא תטבול אם אין המים גבוהים זרת מטיבורה: כל המקואות הנמצאים פסולי׳ אם נראה שנעשו בידי אדם: כלי שפיו צר קצת לאפוקי קערות ויורות אם הפכו על פיה לא עלתה לו טבילה: כלי שפיו צר צריך למלאותו מים קודם טבילה אז טובלו.

הלכות נדרים

כל הנודר אע״פ שמקיימו נקרא רשע וחוטא וטוב יותר שישאל על נדרו אם ימצא פתח: נדר לצדקה מצוה לקיימו וכן בשבועה אפי׳ בכל דבר די אדאין לה התרה ומיהו טוב שלא לידור כלל ואפי׳ צריך לפסוק מעות לצדקה יאמר בלא נדר מותר לידור ולישבע לצורך גדר מן העבירה וחיזוק קיום המצות ומיהו אף אם אמר סתם אשנה פרק או אעשה מצוה זו הוי עליה חיוב נדר: הנודר וחזק בו תוך כדי דבור ואמר בלי נדר מותר. אף שאמר כל נדרי בי״ה אין לסמוף להתי׳ בלא שאלה אלא לצורך גדול.

הרוצה לנהוג בפרישות יאמר שדעתו בלי נדר ואימתי שירצה יבטלנו ואם לא אמר צריך התרה: נדר לבטל המצוה צריך לשאול עליו ולהתירו: הנודר מן התבשיל בלשון הקדש במקום שמדברים בלשון לע״ז וכן בכל דבר הלך אחר לשון תורה ואם נדר בלשון לע״ז הלך אחר לשון בני אדם: מצוי בכמה בני אדם לאסור עצמו ליכנס לבית חבירו ודינו שאסור מסתימ׳ הדלת ולפנים ואם אסר עצמו בעור אסור לעיבורה שהוא ע״א אמר סמוך לה: טען והזיע ואסר עצמו לטעון זה המשא מותר ללבשו וכן להיפך: דבר מצוי בבחורי׳ לאסור עצמם זע״ז בהנאה וציריכ׳ להתיר מיד שאם יאחר ישתכח הדבר ויבוא לידי כמה עבירות ואף בלא שכחה א״א ליזהר מללמדו וזה אסור כשהנוד׳ שואל אותו ובמקר׳ דהיינו כל הב״ד אף בלא שאלה אסור וע״ש כמה דברים שאסורים במודר הנאה ואפי׳ אמר בלשון לעז אסור אתה ליהנות ממני או ללמוד מספרי ה״ז אסור: ובי״ט א׳ דאג אם לקח לולב מידו לא יצא במודר הנאה: כיצד מתיר הנדר יושבים ג׳ אפי׳ קרובים ואפי׳ בלילה ואפי׳ בשבת אם הוא לצורך עונג שבת ופותחים לו פתח לומר שאילו היה יודע מזה הטעם לא היה נודר אף שגם הוא לא לחנם נדר היה מבטל טעם הנדר בשביל טעם הפתח אם היה יודע בו וצריך להתיישב מאד הנודר בזה לאמוד דעתו ואם יודע שאעפ״כ היה נודר אינו מועיל התרה: המתחרט מעצמו על נדר ונראה בעיניו שלא היה לו לעשותו וחוזר בו מתירין לו בלא שום פתח ואפילו מושב: וכשמתירין בחרטה כנז׳ עושין מן החרטה פתח ואומרי׳ לו אילו היית יודע שתתחרט לא היית נודר ואז דוקא מתירין לו: אסר עצמו שלא יה׳ גבאי או נאמן בעיר הזאת אינו נשאל לבני אותה העיר אלא לבני עיר אחרת ואם אסר עצמו סתם שלא יהיה גבאי כו׳ אינו שואל כנל ובכ״ז אינו מועיל פתח וחרטה: ועיין שם כמה פתחים לחרטה. החרם או הנידוי א״צ לא פתח ולא חרטה אבל היתר צריך: אין פותחין בנולד דהיינו מלתא דלא שכיחא כגון קונם אדם זה ונעשה מלמד. נדר מבית ונעש׳ בה״ס כן מיתה לא שכיחא אפי׳ בחולה אם לא בגוסס והריון שכיח וכן עניות שכיח: אם הוא מתחרט מעצמו על <דף טו ע״ג | עמ׳ 61 | ליקוטי דינים מיורה דעה> נדרו מחמת הנולד פותח לו לפני ג׳ בחרטה כנ״ל מחמת הנולד ומתירין לו צריך לפרט את הסבה שבשבילה נדר ואם נדר בלי שום סבה כגון להצדיק נפשו בס׳ גופין ותעניות א״צ לפרט ולהש״ך צריך לומר אם עשה להצדיק נפשו וכ״ש אם נדר לשום סבה ולט״ז אם לא פור׳ כלל אם לסוב׳ או להצדיק מותר אבל אם הזכיר בשביל שבה צ״ל לאיזה סבה: אין מתירים נדר של איסור אפי׳ איסור דרבנן ואם עבר פעם א׳ הנדר מתירין לו כדי שלא יבא לידי שום מכשול דאוריית׳ בכל פעם אבל משום חשש שמא יעבור ואין מתירין:

צריך הנודר לבא בעצמו לנפי המתירין: אין מתירין הנדר עד שיחול עליו האיסור הן בתלה בימים או במעשה ומיהו בתלה בימים טוב להתיר פעמיים אחת קודם הזמן ואחת תחלת הזמן: הנודר על דעת חבירו לא תירצו אלא פבניו וע״ש כמה חלוקים בזה: נדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם ואפי׳ בדעתם אין מתירין אלא לדבר מצוה: המנדה עצמו בע״הב י״א שאין לו התרה לכן לא יעשה כן לעול׳ ואפי׳ בדיעבד אין מתירין אלא לדבר מצוה וכן הנודר בעת צרה אין מתירין אלא לדבר מצוה או לצורך גדול: היתר נידוי וחרם הנעשה באונס אינו כלום:

נדרי זירוזין אמר המוכר קונם שאיני מוכר לך בפחות מסלע והלוקח קונם שאינו מוסיף לך על השקל הוי נדרי זירוזין ושניהם רוצין בג׳ דינרין ואם נתבטל המקח מחמת שלא יכלו להשוות הוי נדר גמור ושוב אינו יכול לכל אחד לחזור מדבריו אבל יכול למכור לאחר אף בפחות ואם דקדק לצרף בחשבון דבר מועט כגון קונם שלא אפחות מדינר ופרוטה הוי מתחלה נדר גמור וכן בלוקח וע״ש עוד ג׳ נדרים המותרין ומיהו כ״ז בדיעבד אינו אסור מחמתם אבל לכתחלה אסור לידור בכולם: שבועות זירוזין אסורות ועיון לקמן בדיני שבועות בן י״ב ובת י״א משם ואילך נדריהם נבדקי׳ ואם יודעים לשם מי נדרו כו׳ ומי״ג לזכר ומי״ב לנקבה ואילך א״צ בדיקה ופחות מי״ב זכר וי״א לנקבה אין נדריהם נדר כלל ומיהו גוערין בהם ומכים אותם ואם הוא דבר קל אומרים להם לקיימו שלא ילמדו לשונם לידור: האב מפר נדרי בתו כ״ז שהיא נעשה שהיא עד י״ב שנה בסתם אבל נדרי בנו שהוא בן י״ב אף שעדיין קטן הוא אינו יכול להפר והעולם מקילין בזה ועתידין ליתן את הדין וצריכים פתח והתרה ומדעתם דוקא כנ״ל וכן הבעל מפר נדרי אשתו ושניהם האב והבעל אין צפירין אלא ביום שמעם ולא מעת לעת אלא באותו יום עד שתחשך: נשאלין על ק׳יום הבעל לחכם ואם לא עבר עדיין היום יפר ואם עבר תשאל לחכם גם על נדרה אבל בלא שאלת הקמה אינה מועיל התרת חכם לנדרה. מפירין נדרים בשבת אפי׳ שלא לצורך שבת כגון שהסיחה לפניו שהיא תתענה צריך להפר לה מיד שאם לא היום אימתי והוא שלא יפרש לשון הפרה אלא אומר לה בלשון ציווי לא תתענ׳ ג״פ ויחשוב ההפרה בלבו: קטן שלא הביא שתי שערות אף שהוא בן י׳ג שנה אינו מופר שאין לקטן אישות: האב אינו מיפר לשתי בנותיו כאחת:

נדר שהופר מקצתו לא הופר כולו וי״א דאינו מופר כלל. כיצד מיפר אומר ג״פ מופר לך אז בטל הנדר ואם אמר אין נדר זה כלום אין זה הפרה ואם אמר טלי אכלי וחישב הפרה בלבו ומופר כנזכ׳: המקיים בלבו ה״ז קיים ואינו יכול לחזור ולהפר אם לא תוך כ״ד: האשה שאמרה אתענה ביום פלוני ואתה (כלומר אם יתענה גם הוא) והשיב גם אני אתענה ה״ז קיים: הבעל אינו יכול להצטרף לג׳ להתיר נדר אשתו ע״י פתח וחרטה דאשתו כגופו ולכן מותר הוא להשאל בשבילה לג׳ אחרים ודוקא אם מצאם מקובצים אבל הוא לא יקבצם והש״ך מתיר אם היא ציותה לו לקבץ: האב מצטרף לג׳ להתיר האב והבעל מפירין נדרי עינוי נפש דוקא מוסיף עליו הבעל שהוא מפר דברי׳ שבינו לבינה אבל לא דברים שבינ׳ לבין קרוביו או בהמתן: השומע שאוסרת אשתו עלי׳ שום דבר שיכול להפר יפר מיד וכן אב לבתו:

הלכות שבועות

אסור לישבע שיעשה חבירו דבר זה אף שיודע ודאי שיעשנו כיון שאינו ברשותו ואם נשבע טוב שיקיימנו חבירו: נשבע לשנות את הידוע חייב משום שבועת שוא נשבע סתם שלא ישן או לא יאכל הוי כאילו נשבע לעולם והוי שבועת שוא: ואפילו הנשבע לקיים את הידוע לכל כגון שנשבע על עץ שהוא עץ חייב מלקות מקום שבועת שוא:

שנים שנתנו תקיעת כף זה לזה או נשבעו זה לזה ונאנס א׳ ולא יכול לקיימו לא נפטר השני מן השבועה ומיהו גם הראשון לא נפטר באונס ממון וכדומה אלא בשאל׳ ובהתרת חכם ואם נשבעו לילך יחד ובאנ א׳ מהם וקשה על הב׳ ליליך לבדו פטור: בתנאים של השידוכין שכותבין הקנס לא יפט׳ את החרם וכו׳ אם רוצים לחזור צריכים התרת חכם: כיצד היא שבועה האומר וי״א שחייבין עליה מלקות נמי: השביעו אחר אפי׳ גוי או קטן והוא אמר הן או שום לשון קבלת דברים ה״ז נשבע בעצמו. הנשבע בספר ואוחזו בידו אפי׳ הוא חכמה חיצוני׳ או אותיות בעלמ׳ שהן מכתב אשורית הוי שבוע׳ אם אמ׳ במה שכתו׳ בהן או שפתחן דסתמ׳ נתכוין למה שכתוב אפי׳ לא אחזן בידו הוי שבועה. האומר באמונה אעשה דבר זה או לא׳ אפי׳ בלשון לעז בעי התרה: הנשבע שלא יאכל אסור אף בפחות מכזית ואם אמר שלא אטעום לוקה ג״כ: שתיה בכלל אכילה אבל לא להיפך. נשבע על ככה שיאכלנה צריך לאכול כולה. אם נשבע ליתן מתנה יכול ליתן מתנה ע״מ להחזיר. ואם נדר לעני׳ לא קיים שבועתו עד שיתן לחלוטין. תקיעת כף דינה כשבועה לכ״ד ולא מהני מחילת חבירו אא״כ תלה לכתחלה בפי׳ בדעתו א״כ בת״כ שנותנים הסוחרים זה לזה שאין לו דין שבועה בסתמא: הנשבע שלא לגלות לחבירו דבר שגורם לו הפסד צריך להתיר לו ולגלותו:

הלכות כיבוד אם ואם ומוראם

איזהו מורא לא יעמוד במקום אביו בב״ה וכן לא ישב במקומו אפי׳ בביתו וכן באמו לא יסתור דבריה׳ אפי׳ שלא בפניהם ולא יקיים דבריה׳ בפניהם כגון לומר נראין דברי אבא אלא אם יש לו להשיב על החולקי׳ ישיב סתם. לא יקרא אפי׳ לאחר ששמו כשם אביו כשמו בפני אביו שיסבור אביו שקורא אותו ואם הוא אם לפוני שאין רגיילין לקרות בו אפי׳ שלא בפניו משנה שמם קצת. היה לבוש חמודות ובאו אביו ואמו וקרעום והכהו על ראשו וירקו בפניו ואפי׳ היה יושב במקום זקנים לא יכלימנו אבל מותר לתבוע ממונו בדין:

איזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעל ומכס מכניס ומוציא. אם יש לאביו אינו חייב להאכילו משלו ואם אין לו כופין אותו לזונו כפי מה שיכול ומי שאין ידו משגת יכול לזונו ממעות צדקה שהוא רגיל ליתן ואם ידו משגת תבא לו מאירה. יש לו בנים מקצתן עניים ומקצתן עשירים מחייבין העשירים לזונו. חייב לכבדו <דף טו ע״ד | עמ׳ 62 | ליקוטי דינים מיורה דעה> בגופו אף שמתוך כך הוא בטל ממלאכתו ובלבד שיש לו מזון ליום זה אף שלמחר יצטרך לחזור על הפתחים. היה צריך לדבר לבני העיר ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו יאמר עשו בשביל אבא אבל אם יקלקל בו לא יזכירנו. חייב לעמוד מפני אביו ואם אביו תלמידו שניהם עומדים זה מפני זה. ומ״מ הבן יכול למחול ואפי׳ לשמשו. רצה אביו לזרוק מעותיו לים יכול למנעו ואם זרק לא יכלימנו אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. חייב לכבדו אחר מותו אם הוא תוך י״ב חדש ומזכירו בכתב וכתוב הכ״מ וכן יאמר כשמזכירו בע״פ ואחר י״ב חדש יאמר זכרונו לברכה לחיי העולם הבא וכן כשיחתום יכתוב ז״ל לה״ בב׳ למדין: מי שנטרפה דעת אביו ואמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם ואם א״א לעמוד בהם שנשתטו ביותר מניחם והולך למקום אחר. ראה אביו שטעה במשנתו או עשה עבירה לא יאמר לו לא טוב עשית או טעות אלא יזכיר לו אמיתת הדברים ככתבן והוא יבין מעצמו כגון שיאמר לו אבא כך שניתי שאסור לעשות זה. כיבוד האב קודם לכיבוד אמו שהיא אשת אביו ובגרושה שניהם שוין. אמר לו אביו לעבור על דת אפי׳ דרבנן הרי זה לא ישמע לו וכן אם מוחה בו מלדבר עם שום אדם או להתפייס ולמחול לו ה״ז לא ישמע לו. אשה הנשואה פטורה מכבוד אביו<!> ודבר שאין בעלה מקפיד חייבת. אפי׳ אביו רשע גמור י״א דחייב לכבדו ולכ״ע אסור להכותו ולקללו ולצערו: אסור לאב להכביד בנו עולו או לדקדק בכבודו עמהם אלא ימחול להם ויעלים עיניו מהם. המכה לבנו גדול מכ״ב שנה יאלו מנדין אותו. חייב לכבד אשת אביו וכן בעל אמו כ״ז שלא נתפרשו זמ״ז ודבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה. חייב בכבוד אחיו הגדול בין מן האב או מן האם אפי׳ קטן הוא ת״ח יותר חייב לכבד חמיו וחמותו ואבי אביו ואבי אמו. אם האב רוצה לשרת את הבן שהוא ת״ח אם האב הוא בן תורה קצת לא יקבלו ממנו. א״צ לשמוע לאביו בדבר שאינו נוגע לכבודו והוא מצפה שייטיב לו בדבר זה. לא יקח דם לאביו ולא יוציא לו קוץ אם אפשר באחר ואם לא ישעה כמו שירשהו.

הלכות כבוד הרב

חייב בכבוד רבו יותר מכבוד אביו וכל החולק או עושה מריבה או מתרעם או מהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה. באתרי׳ דרבי׳ לא יורה אפי׳ הכתוב בספרי ש״ע ואפי׳ ביעתא בכותחא לא לישרי עד שיתן לו רשות ואפילו במקום אחר אם ההוראה אין פשוטה ונראה חידוש בעיני השואל. ולענין הוראה לא מיקרי רבו אלא חכם הגדול בתורה שלמד ממנו פוסקים משא״כ במקרי דרדקי ומלמדו הלכה אופי׳ כמה דפין בשבוע וכיון שהתלמיד הגיע להוראה הרי הוא גדול מרבו מותר להורות וגם ירחיק עצמו כל מה דאפשר ממקום רבו החכם ומורה הוראה אף לשא למד ממנו פוסקים ומיהו מותר להשיב לשואל שלא לצורך מעשה שאירע לו אלא ללמוד. אסור לסתור דבר התמוה לרבים שסוברי׳ שהתיר אסור אא״כ נותן טעם או מראה בספר. לאפרושי מאיסורא מותר להורות במקום רבו. ותלמידים הקטנים הקופצים להורות ולישב בראש מכבין נרה של תורה וכו׳ ע״ש הרבה עבירות היוצאים מזה ובמקום שאין אנשים השתדל ללמוד ולהיות איש עד שיבוא מורה הגון בעיר ולא להתגאות ח״ו: אם שתה מי דבש או אפי׳ חלב אם נשתבחה דעתו מעט אפי׳ דבר הברור בפוסקים לא יורה גם כשהוא מיצר אל יורה גם בשעתא דרתח או בא מן הדרך וכל עת שאין דעתו צלולה ירחוק מהוראה.

רבו שלמדו פשט ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר עד שרוב חכמתו בש״ס ופוסקי׳ מיסודו צריך לנהוג בו כבוד גדול כמה שנפרש אח״כ ואין בכלל זה רבו שלמדו חידושים. לא יקראנו בשמו אפילו רבי פלוני ואפי׳ לאחרים ששמם כשם רבו לא יקראם בפניו וכדין אביו הנ״ל: כשנותן לו שלום יאמר לו שלום עליכם רבי ואם רבו שאל בשלומו ישיב לו שלום עליך רבי ומורי: לא יחלוץ תפילין לפניו ולא יסב לפניו אלא יושב כפוף ולא יתפלל ואחוריו לרבו אפי׳ בתלמיד חבר אסור וחוץ לד״א הכל מותר ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב ולא יעמוד עד שיאמר לו עמוד או שיטול רשות ממנו וכשנפטר ממנו לא יחזיר לו אחוריו: והנוטל רשות ליפטר מרבו ונמלך בעירו צריך לחזור וליטול רשות ולא ישב במקומו ולא יכרי׳ דבריו בפניו ועי״ל בכיבוד אב פירשו ולא יסתור דבריו אפי׳ שלא בפניו אם לא בדין: וחייב לעמוד ממנו משיראנו מרחוק עד שיתכסה ממנו או עד שישב ורכוב כמהל׳ דמי וחייב בזה שחרית וערבית ולפני אחרים שאינו יודעין שעמד מפניו כבר עומד לפניו אפילו כמה פעמים:

ג׳ המהלכין בדרך הרב באמצע גדול מימינו קטן משמאלו ולא אמרו אין מכבדין בדרכים רק כשהולכים כ״א בפ״ע ולא בחבורה ובמקום סכנה א״צ לכבד לכ״ע ואם הרב במקום גבוה י׳ ורחוב ד׳ כגון בבימה דהוי רשות בפ״ע אין העומדים למטה צריכים לעמוד וכן בס״ת. אין להרב למנוע תלמידיו מלשמשו וכ״ש התלמיד שמזלזל דבר מכל כבוד רבו שגורם לשכינה שתסתל׳ מישראל. אין חולקין כבוד לתמיד במקום רבו ואפי׳ תלמידו של התלמיד או בנו אא״כ רבו חולק לו כבוד ג״כ: אשת חבר כחבר אפי׳ לאחר מיתת בעלה אם לא נישאת לאחר. רצה רבו לעבור אפי׳ על איסור דרבנן צריך למחו׳ בו רק דרך כבוד כמו באביו. צריך לומר דבר בשם אומרו ומביא גאולה לעולם דכתיב ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (והמבין יבין כי הדכור׳ נק׳ תורה והנוק׳ כל דבריה בשם אומרה שהוא הדכו׳ שהוא נק׳ גואל ולכן מביא ראיה מאסתר ומרדכי) כשימות רבו קורע כל בגדיו טפח עד שהוא מגלה חלוקו ואינו מאחה לעולם וחולץ מנעליו וכן כל דיני אבי לי׳ מקצת יום המית׳ או השמוע׳ ואפי׳ בשמועה רחוקה קורע ובעוד רבו מוטל מת לפניו אסור לאכו׳ בשר ולשתות יין וכשמזכירו אומר הכ״מ וכן בכתיבה. לא ירוק בפניו אלא יסתלק לצד אחר ואם לאו נאמר עליו כל משנאי אהבו מות וכל אלו הדברים ברבו מובהק כנז״ל ואם אינו מובהק אינו חייב בכל אלו מיהו עומד מלפניו תוך ד׳ אמות וקורע עליו קרע ומאחה אותו ואפי׳ לא למד ממנו אלא דבר אחד דינו כך. אין לדבר פהני מי שגדול ממנו בחכמה אפי׳ לא למד ממנו כלום וכן להורות בעירו. חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אם לא שטעה בדבר משנה או שישא ויתן עם הראשון עד שיחזור בו לכן אם ישאל אדם לב׳ חכמים שאלה אחת צרי׳ להודיע לשני שכבר אסר הראשון. הרב שמחל על כבודו בכל הדברים או בא מהם כבודו מחול ולכן מי שאינו רוצה לנהוג בכל הנז״ל וכבד עליו ישאל מחילה מאת הרב ומ״מ אסור לבזותו ומצוה להדרו. יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. רבו קודם לאביו בכל דבר הן לענין אבידה ומשאוי או לפדות מבית השבי ואם גם אביו חכם הוא קודם חוץ מאבידה דבעי׳ דוקא שיהיה שקול כנגד רבו: ואם לא למד עמו אלא בשער ששילם אביו או אחר הם קודמין לרבו. האומר אילו היה כמשה רבינו לא עשיתי לו דבר זה מלקין אותו משום ביזיון משה דכתיב לא קם כמשה ורש״ל כתב עכ״פ יש להחמי׳ עליו להתענ׳ בה״ב שיזהר בלשונו. כאן כתב הש״ך הנהגת איסור והיתר וראוי לכל מורה ללמדם בי״ד סימן רמ״ג הצריך לפטור ת״ח ממה ע״ש אין ראוי לת״ח להיות נוקם ונוטר על שחרפוהו בסתר אפי׳ לא פייסוהו משכ״א בחירופו בפרהסיא שלא ימחו׳ עד שיפייסוהו:

דיני קימה והידור

צריך לקום מפני סיבה אפי׳ עם הארץ אם אינו רשע ואפי׳ יניק <דף טז ע״א | עמ׳ 63 | ליקוטי דינים יורה דעה> וחכים אם הוא גדו׳ ממנו וראוי ללמוד עמו. אימת עומד כשיגיע לתוך ד״א ועומד עד שיעברו מכנג׳ פניו ואסור להעצים עיניו: א״צ לעמוד בבית הפנימי דמרחץ שאין שם הידור אבל בבית האמצעי צריך לעמוד אף החכם לא יטריח אלא ימהר לעבור מפניהם או יקיף ברחוק מהם כל מה שיכו׳ וכן הזקן: חכם ילד צריך לעשות הידור לזקן אפי׳ אשמאי ואפי׳ זקן עכו״ם מהדרין אותו בדברים וכן ב׳ חכמים וב׳ זקנים ואפי׳ רב לתלמיד יעשה הידור קצת המופלג בחכמה יותר משאר חכמי דורו כרבו מובהק: צריך לעמוד מפני חכם וזקן אף בשעה שלומד: חייב לעמוד מפני בעל מעשים אפי׳ חכם מופלג: במסיבת דין או תורה מושיבים חכם מופלג אפי׳ למעלה מזקן מופלג בזקנה ובמסיבת משתה מושיבים הזקן מופלג בראש ואם החכם אינו מופלג בחכמה אפי׳ בדין מושיבין זקן המופל׳ בראש וכן להיפ׳ אם הזקן אינו מופלג בזקנה מושיבין החכם בראש אף במשתה ואם שניה׳ אינם מופלגים הזקן קודם בכ״מ ודין זה האחרון מצוי ברוב אנשים כערכי <!> וצריכים להקדים זקן בכ״מ והוא שלא יהא עם הארץ גמור ומ״מ הרב ימחו׳ על כבודו נגד הזקן ע״פ הרוב:

הלכות תלמוד תורה

תינוק כשמתחי׳ לדבר מלמדין אותו תיבת תורה תחלת הכל וכשיכול לדבר קצת מלמדו פסוק תורה צוה כו׳ ופסוק שמע ישראל, וצריך ללמדו תנ״ך כולה אפי׳ בשכר ואם ידו משגת צריך ללמדו משנה ש״ס הלכות ואגדות פי׳ מדרש. משהוא בן ג׳ שנים שלימות צריך ללמדו אלף בית. לא יכה אותו המלמד מכות אויב מוסר אכזרי לא בשוטי׳ ולא במקל אלא ברצועה קטנה: בשבת לא ילמוד עמם דבר חדש אלא חוזר עמם מה שלמדו:

מלמד שמניח התינוקת ויוצא או שעושה מלאכה אחרת או מתרש׳ בלימודם ה״ז בכלל ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה ואין לו להיות נעור בלילה יותר מדרך העולם ולא להתענות וכן שלא להרבות באכילה ושתיה שכ״ז מבטלו. לא ילמוד רווק סופרים, ובעי״ה רבו בדורינו פרצות גדולות מזה ואפי׳ בריש דוכנא שאצל המלמדים ועתידים ליתן את הדין. שלא יגדלו כלב רע בתוך ביתם וכן הבע״ב צרי׳ להרחיק הר״ד מכל מיני ליצנו׳ וקלות ראש עם הבתולו׳ שאין אפוטרופוס לעריות. כל מי שאינו יודע ללמוד או שהוא טרוד יספיק לאחרים הלומדים ויכול להתנות עם ת״ח לחלק בשערו במה שעתיד ללמוד אבל אינו יכול למכור ממה שכבר למד. חייב ללמוד עד יום מותו דכתיב ופן יסורו כו׳ כל ימי חייך ומי שיודע דבר בע״פ כגון משנה או גמרא או השוחטים שבקיאים בהלכות שחיטה בע״פ צריכים כל ימיהם לחזור כמו פ״א בשנה אף שלזקנתו השליך השחיטה משום הכתוב הנז׳ צריך לחזור כ״ז שמוחו יכול להבין בהם. צריך כל אדם לשלש ימיו במקרא ובמשנה וגמרא וכיון שמילא כריסו לחם ובשר לידע על דבר האסור והמותר אז יכול לטיי׳ בפרדס וללמוד הקבלה ובדורות הללו כי אצבעת׳ בקירא לסברא וכי אצבעתא בבירא לשכחה וא״א לכל הירא ללמוד הפוסקים החמורי׳ וכדי שלא ימנעו ח״ו מלימוד הקבלה שהוא תכלית המבוקש בעבדות האל ית׳ ובפרט בדורינו שרוב בעלי נגלה אין יראתם שלמה גם כי קרבו ימי גאולתינו שעיקר תיקון מיהורו ע״י לימוד הקבלה וכוונות המצות והתפלות לכן ערכתי שלחני בכמה חלקים גדול מכוסים מן הדינים החמורים שהם שאלות חכם ומסורים לב״ד וחלק א׳ גלאי בדינים המסורים לכל למען ירוץ קורא בו ואמרתי בלבי כי המקיים דברי הש״ע אורח חיים בדקדוקים שבו וגם יהיה בקי בכל ספרי לעבדו ולשומרו וקובע עצמו לעסוק בתורה הנזכר הזה הספר : ראוי לחזות בנעם ה׳ וללמוד הקבלה אחר שהוא בן עשרים שנה אולי יחנן ה׳ צבאות שארית ישראל עד יבא ויורה צדק לנו: אף מי שלמד בשכר צריך ללמד לאחרים בחנם אם ידו משגת. ומ״מ יראה ללמד גם עם מי שאין לו לשל׳ שהרי חייב להעמי׳ תלמידים והיינו בחנם: אסור להלמיד בתו תורה שבע״פ אבל תורה שבכתב פי׳ המלות נכון מאד ללמדה כדי שתבין התפלות והברכות גם צריך ללמ׳ לקרות בלשון אשכנז ולהבין בהם כי הועתקו בהם חלק גדול מן התורה המסורה לכל וכן בענייני מוסר הנצרך לנשים מאד ואז היא אשת חיל עטר׳ בעלה וכן להרגילה מאד בצניעו׳ ורכות הלב שלא תהא כצרעת לבעלה:

אין מלמדין לתלמיד שאינו הגון אלא מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך הישר ובודקין אותו ואח״כ מכניסין אותו לבהמ״ד. אסור ללמוד תורה מרב שאינו הגון אם אם אהוא חכם עד שיחזור למוטב:

לא יכעוס הרב על התלמידים שלא הבינו אלא שונה וחוזר כמה פעמים עד שיבינו וכן בתלמוד לא הביישן למד ושואל עד שיבין ואם הרב רואה שחסרין הבנת התלמודי׳ מחמת עצלות והתרשלו׳ והתרפות מד״ת יזרוק מרה בתלמידים ולכן אין לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים ולא לאכול ולשתות עמהם שתהא אימתו לעיהם וילמדו מהרה יא כששואלים דבר הלכ׳ צריך לעמוד ונרא׳ סמך לזה ממסכ׳ כתובות א׳ שואל הגדה וא׳ הלכה נזקקין להגדה יעוי׳ ש״ך ובכ״מ בזוהר: אין אומרין אסותא בבה״מ וכ״ש שאר שיחה כי קדושת בה״מ חמורה מקדוש׳ בה״כ:

ת״ת שקול כנגד כל המצות: היה לפניו עשיית מצוה ות״ת אם יודע שתעש׳ המצוה ע״י אחר ואינה חובה לכל אדם בפ״ע לא יבט׳ ואם לאו יעשה המצוה: תחלת ידנו על התורה ואח״כ על שאר המצות: אין ד״ת מתקיימי׳ אלא במי שממית עצמו עליה ומניח עדין אכילה ושתיה ולא יתן שינה לעיניו: יעשה מלאכה כדי חייו בכל יום ושאר היום יעסוק בתורה: מי שיכול להתפרנס בלא ביטול תורה ע״י שליחים או למחצית שכר אסור לו ליהנות מאחרי׳ או מן הצבור:

צריך להשמיע קולו בלימודו וילמוד בבה״מ שהעושה אלה לא במהרה הוא משכח היגע בתורה בצינעה מחכים: יזהר שלא יאבוד אפי׳ אחת מלילותיו ללמוד בהם: ומט״ו באב ירבה ללמוד ומאן דלא מוסיף יסוף: רוב חכמתו אדם לומד בלילה: אינו מותר לת״ח לעמוד במקו׳ טינופת אלא בעת הצורך שמא יהרהר. המקיים התורה מעוני סופה לקיימה מעושר והמבטלה מעושר סופה לבטלה מעוני ולקוה בשתים לכן יזהר שתתקיים התורה בידו וסוף הכבוד לבא ואתה עשה הדברים לשם שמים:

הלכות צדקה

מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד והמעלים עינו ממנה עובר בל״ת ונקרא בליעל והרי הוא כאלו ע״א וקרוב לבוא לפ״ד כמעשה נחום איש גם זו וראה כמו יסורים קבל עליו ומה לי מ׳ תיכף או לאחר זמן ע״י הרעב מעט מעט והצום וכמ״ש בעגל׳ ערופה <דף טז ע״ב | עמ׳ 64 | ליקוטי דינים מיורה דעה> ידינו לא שפכו את הדם שלא הנחנו אותו בלא מזון והוי ש״ד ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין שום דבר רע בא ע״י שנאמר והיה מעשה הצדק׳ שלום ויתן אדם אל לבו כי הוא מבקש כל שעה פרנסתו והיאך לא יבוש שהוא אינו שומע שועת עניים גם הוא גלגל החוזר בעולם והצדקה מעשרת אפי׳ עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה: אין מקבלין מנשים ועבדים וקטנים אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גנוב או גזול משל אחרים ומכאן ילמדו הבחורי׳ ק״ו בעצמם שלא לגנוב משל אביהם וכ״ש חתן משל חמיו ואף אם אשתו נותנו לו מרוצנה <!> לא יקבל אלא כדי סיפוקו לדברים קטנין שחמיו יודע שצריך להם ואינו נותן לו מפני שסומך על שבתו נותנת לו אבל לא לדברים גדולים ואפי׳ ליתן צדקה בלא דעת חמיו אסור ליקח ובעו״ה רבים נכשלים בזה וגם אני אליהם נמשלתי אך פרעתי מדעתי ושלא מדעתי כמה כפלים לחמי וכן כל אדם יוותר לחמיו מדעתו בכמה דברים להשיב גזילת נערותו ואז יהיה נקי כפיים ובר לבב ואשרי מי שיידע מזה בנערותו ולא יסמו׳ ע״ז כי אינו בטוח בחיים אפי׳ שעה אחת וכ״ש בעשירות שיכול להשיב את הגזלה וטהר ידיים יוסיף אומץ בתורה ומעשים טובים: האוכל אצל ב״ה נותן פרוסה לעניי בלא דעתו אבל לא בסעודה שרבו אוכליה ורבו עניה ושמא לא יחפוץ בו וגם שמא יתבייש בפני המסובין: שעיור צדקה עכ״פ א׳ מי׳ מן הקרן פעם ראשונה ואח״כ בכל שנה א׳ מי׳ מן הרווח והוא מדה בינונית פחות מכאן עין רעה ואם ידו משגת יתן חומש או כפי הצורך בשעת מותו יכול לבזבז כמה שירצ׳ ובלבד שישייר כתובת אשתו ויפרע חובותי׳ הגדולים והקטני׳ מה שאינו זוכר היטב יבקש מחילה וכן בצער׳ דגופא יבקש מכל אדם מחילה אין לעשות ממעשו שלו דבר מצוה שהיה עושה אותו אף בלא המעשר ואם רוצה לקנות ספרים יכתוב עליהם שהם מעשר וע״ל. צריך ליתן הצדקה בשמח׳ ובטוב לבב ויתאונן עם העני בצערו וינחמהו ואם נתנה בפנים זועפות מפסי׳ זכותו ועובר על ולא ירע לבבך כו׳ אם אין לו מה יתן יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצינו ליתן לו וח״ו לא יגער בו:

ואסור להחזיר השואל ריקם דכתיב אל ישוב <!> דך נכלם אלא יתן לו אפי׳ דבר מועט לפי מה שיש לו וגדול המעש׳ לאחרי׳ יותר מן העושה אפי׳ מהעושה ברצון עצמו ואדם שמתביי׳ ונותן יותר מהראוי לו אסור לתובעו והגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד הקב״ה ליפרע ממנו וכ״ס במילי דעלמא כגון בחתונ׳ וסעודו׳ שאסור לתבוע למי שאינו נותן ברצון טוב או יותר מדאי ובפרט בכסו׳ והוא גזל ועתיד ליתן את הדין כנז׳. כל חלב לה׳ פי׳ בנה בה״כ יבנהו יפה מביתו מאכיל רעה יאכילנו מהטוב שבשולחנו וכן בכסות וכן במקדיש כלי ומ״מ לא הפסיד בשביל זה מכל וכל. שמנה מעלות בצדקה: המעלה ראשונה הגדולה מכלם להחזיק ידי עניים בהלוא׳ או שותפות או ממציא לו מלאכה להתפרנס מהם הב׳ שיתן נקיפת הצדקה ולא יתן לקופה אא״כ יודע שהממונה עליה נאמן ויודע לנהוג בה כשרה ועכשיו רבו מתפרצים במעות הצדקה ליקח מהם דבר הרשות בסעודת הרב ובדומה והם מועלים בהקדש וגוזלים את העניין שאין להם לחם די ספוקם וע״ז נכתב ואשר אכלו שאר עמי פי׳ מזונות של עמי ועורם מעליהם הפשיטו שלא נשאר להם להלביש ערומים. הג׳ שיתן בסתר לעניים הגונים שלא ידעו מי הנותן וכו׳: ראוי לעשות אם אין הגבאים נוהגים כשורה למיהב לחמא לפום טפלא או בשאר דברים כנז״ל. הד׳ שיפשיל לאחוריו לעניים שלא יתביישו אבל במי שיכול להסביר לו פנים שלא יתבייש עבירה גדולה להחזיר פניו ממנו כדאי׳ בזוהר אלא יתן לו פנים לפנים וידבר על לבו ג״כ שלא יהפוך פניו בבושה אלא יחזיר אצלו פניו ויזכה לקיים בו בצדק אחזה פניך ויכוין שמדת צדק תעשה צדקה וע״ש עוד שאר המעלות:

אין לך מצוה גדולה מלהשיא בתולות יתומות להשיא בדבר הקדש ששם בעליו עליו כגון כלי הקדש יש ספק בעניות שאביהן קיים אבל יתומות מותר להשיא בהן: מצות ליתן לחולים עניים או לנערים ללמוד תורה הוא קודם למצות בה״כ ומצות בה״כ קודם לשאר צדקה: מנהג וותיקין ליתן צדקה בשעת הוצאת המת שאינו רשע ומהני לנשמתו: עני שאין מחזיר על הפתחים צריך ליתן לו לא פחות מכדי סעודה בפעם אחת אם לא בהצטרף עם אחרים ורבים ירע עינם במי שיכול לעשו׳ מלאכה ועיי׳ בפסוק בנחמיה שצוה להחזיר שדותיה׳ ומשכנותיה׳ שלא יצטרכו לשכור עצמם למלאכה וכל מי שעוסק בצרכי צבוא יעוין שם וירוה צמאונו בהנהג׳ ציבור עני המחזי׳ על הפתחי׳ אם שואל שיתן לו הגבאי צידה לדרך יתן לו כדי סעודה: עיקר חיוב הצדקה לגבותו לפי הממון:

הלכות עניים

מי שהוא רגיל לעבור על אחת מכל מצות דאורייתא אינו חייב להחיותו ולא להלוותו ואם עושה להכעיס אסור לפדותו מן השבי ואם לתאבון פטור ומותר: בניו ובנותיו הגדולים יותר משש שנים יכול לשכור להם מלמד ללמוד תורה או להנהיגם דרך ישרה ממעות צדקה אם אין ידו משגת. עניי קרובי׳ קודמים לאחרים וכן בקרובים עצמם הקרוב קרוב קודם וקרובי אב קודמים לקרובי אם אם שוין בקורבה ושכיניו קודמים לאנשי עירו. מוטב שישתמש בעני ישראל ולא בעכו״ם מאכל קודם לכסות: אשה קודמת לאיש לאכילה ולכסות ולינשא. כהן קודם ללוי ולוי לישראל וכשר לפסול בשכולן שוין בתורה או ביראה ואם לאו ממזקה ת״ח קודם לכהן גדול עם הארץ ואשת חבר כחבר ואם חכם לכסות וע״ה להחיות ע״ה קודם:

אביו קודם לחכם שאינו רבו וכן רבו קודם לחכם אחר אפי׳ גדול ממנו: בודקין לכסות ולא למזונות. ע״ה ודאי סובל רעב צריך ליתן לו אף שיש ספק שמא יחסר אח״כ לת״ח. יכול לשנות אפי׳ מת״ת לפדות עניים ממס עכו״ם שלא יכוס ויפשיטום ערומים. מותר למכור אפי׳ ס״ת לצורך פדיון שבוים אבל לא בהכ״ או בה״מ שאין דרך למכור דירה וכן אין פודין במעות צדקה שביד גבאי אלא מדעת בני העיר: כל רגע שמאחר לפדות שובים היכא דאפשר ה״ז כשופך דמים: אין פודין שבויים יתר על דמיהן אם לא תלמיד חריף שיכול להיות גדול בתורה: אין מבריחים השבויים: שבויה אשה קודמת לאיש ואם רגילין למשכב זכור איש קודם וכן בסכנת מיתה או להמיר איש קודם לפדותו. מי שיש לו מעות להתפרנס מהריוח אסור לו ליטול: מי שכלו מעותיו בדרך מותר ליטול צדקה אם א״א בהלואה למזונות: מותר לעני לאותו עני מותר עניים סתם לעניים אחרים וכן בשבוים ובמתים כי מותר המת ליורשיו. הנודר מעות ליתומה להשיאה יתן לה מיד ולא ימתין לנשואי׳. מי שאינו רוצה ליקח צדקה <דף ט״ז ע״ג | עמ׳ 65 | ליקוטים מיורה דעה> מערימין לו לשם הלואה או קונים ממנו סחור׳ ביוקר ומלוין לו לסחורה: אין ב״ח נפרע מן הצדקה שקיבץ עני אם לא שכתב לו כתב שמקבץ לפרוע ב״ח: אסור ליטול דצקה מן העכו״ם בפרהסיא אם לא לבנין בה״כ או שאר בדק הבית: לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה ואפי׳ באומני׳ מנוולת יעסוק שלא יצטר׳ לבריות ואם הוא זקן או חולה ובעל יסורים או שיש לו בנות רבות צריך ליטול ואם מרעיב עצמו או בניו או אינו משיא׳ שופך דמים והצער הוא לו עוונות וחטאי׳. גבאי צדקה טוב לו ליתן חשבון משום והייתם נקיים מה׳ ומישראל ואם נעשה גבאי ע״פ כפיי׳ השר מחשבין עמו בע״כ:

הנודר או נודב לצדקה צריך ליתנה מיד ואם לאו עובר בבל תאחר דהא קיימו עניים ואפי׳ ממתין להגונים לו דהא סתם נדר: הפוסק צדקה צ״ל בלא נדר: אם חסר בכיס של צדקה צריך הגבאי להלוות: עניים שיש להם קרובים עשירי׳ בעיר חיותן מוטל עליהם ולא על הגבאי. גבאי המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר מאחר. לא יאמר אדם הריני מקדיש אלא הריני מפריש לצדקה ואם אמר הריני מקדישו או כיון להקדש אסור ליהנות ממנו עד שישא׳ לחכם ויפתח לו פתח וחרטה: הנודק צדקה ואינו יודע כמה מרבה ליתן עד שיאמר לא לכך נתכונתי: העושים נרות לבה״כ אסור לשנותן לבה״מ וכן להיפך ובסתם הוי לבה״כ ולכן צריך ליזהר בעושים נרות שעוה מפתילות של חוטין של מדידת בית הקברות שלא ישנו ממה שפירשו ולכתחלה יזהרו בלשונן ומלב׳ יוציאו מילים של קיום וכ״ש בפוסק צדקה שאין יכול לחזור ואפי׳ באסמכתא כגון אם אעשה דבר זה אתן לצדק׳ כו׳ ואפי׳ רק חשב בלבו צריך לקיים מחשבתו: הגבאי אסור ללות לעצמו או לאחרים ממעות הצדקה אלא א״כ עשויים להלואת חן מותר לעשות כמו שפירשו: משנין מבה״כ לבה״מ או ת״ת אבל לא להיפך ולא יתקשי מנרות דלעיל דאפשר לומר בנתינת המעות לבה״כ קיים נדרו ואח״כ הגבאי במקום שיש מנהג שישנה יכול לשנות ובני העיר בכ״מ יכולים לשנות למה שירצו א״נ דהכא מיירי בנדה ממש משא״כ לעיל דנדר וצ״ל כמה שנדר. מעות שהם ספק הקדש ה״ז הקדש. השתמש בתיבה הקדש וחולין זא״ז ומצא בתוכה מעות אזלינן בתר בתרא. ואם מצא בגומא שיכול להיות מזמן ארוך א״נ שהשתמש בבת אחת אזלינן בתר רובא.

הלכות מילה

יש ליזהר אחר מוהל ורב היושב לתפוס התינוק שיהו צדיקי׳ ביותר ואפי׳ כבר נתן לאחר אם נזדמן לו צדיק ממנו שלא היה מתחל׳ יכול לחזר: אם הוא בנו בכור שחייב לפדותו יברך שהחיינו בשעת פדיון עיי׳ ש״ך יש להדר להיות סנדק לתפוס תינוק למילה שהיא מצוה גדולה: סעודת בן זכר הוי סעודת מצוה וכ״ש סעודת ברית מילה ומי שאינו רוצה להינות מברית מילה שיש בה בני אדם הגונים שנוהגים בסעודה בתורה ובמצוה הוא כמנודה לשמים וע״ל.

הלכות ספר תורה

מצות עשה לכתוב ס״ת ולא ימכרנה אפי׳ אין לו מה יאכל ואפי׳ יש לו כמה ס״ת ואפי׳ למכור ישן וליקח חדש אסור ואפשר דאפילו לחלוף אסור עיין ש״ך והלוקח ס״ת ולא הגיה בה כלום ה״ז כחוטף מצו׳ מן השוק: וגם בזה״ז נוהגת מצוה זו ומ״מ אם רבים כתבו ממעותם יחד ס״ת אחת יכול היחיד שצריך לו לקנות חומש וספרי הכד ומשניות וש״ס ופוסקים ואין לו ס״ת לעצמו יכול לסמוך על מה שקנ׳ עם הצבור: אין אחרים יכולים לסמוך על ס״ת שלהם כיון שלא סייעו לכתחילה בכתיבתה ויש לזרז רבים שאינם כותבים כא׳ ספר תורה מיוחד׳ שיכתבו עכ״פ כולם ס״ת אחת והכותב או טורח במעו׳ וכדומה לכתוב ס״ת כאילו קבלה ומי שאין לו חומש ודאי עובר בעשה ומ״מ אף ביש לו אם אינו מוגה הוא כאין לו וכן אם חסר או נעקר אפילו תיבה או אות אחת הרי זה כאין לו: אסור למכוק ספרים אם לא למוד תורה ולישא אשה:

צריך שיאמר בפי׳ כשמעבד שעושה לשם ס״ת והוא בשעה שעושים העורות לסוד ולא סגי במחשבה והסופרי׳ אין נזהרין בזה: צריך שיעבד ישראל: כותבין בצד הסמוך לבשר. חציו מעור בהמה טהורה וחציו צבאים אינו מצוה מן המובחר. צריך לעשותה ארכה כהיקיפה עם עמוד האחרון אבל הראשון אינו מצטרף והוא בגויל ששה טפחים וכן יש לעשותה אף בקלף שלנו. אורך כל שיטה כדי לכתוב ג״פ למשפחותיכם שהם ל׳ אותיות והכל לפי כתב הס״ת ולא יפחות ולא יותיר. אין עושין יריעה פחות מג׳ דפין ולא יותר על ה׳ דפין. צריך לסיים התורה דהיינו תיבת ישראל האחרונה באמצע השיטה. שיעור הגליון ד׳ אצבעות למטה וג׳ למעלה וב׳ באמצע בין ב׳ דפין יכולן בגודל ובין ב׳ יריעות צריך להניח בכל אחת אצבע וכדי תפירה וכן בשניה ובין חומש לחומש ד׳ שיטין פנויות ויתחיל לכתוב בתחלת שיטה ה׳ ולא ימעט הכתב במקום שהגליון חתוך באלכסון להשלימו ובין שיטה לשיטה צ״ל כמלא שיטה:

אין לכתוב ווי העמודים אבל ביה שמו יש לדקדק בראש העמוד. כישתחיל לכתוב יאמר אני כותב לשם סת וכל האזכרות שבו לשם קדושת השם ומ״מ יחזור ויקדש כל שם. צריך לקרות כל תיבה בפיו קודם שיכתבנו ומספר המונח לפניו. אם חלק תיבה אח׳ ונראות כשתים או קירב ב׳ תיבות ונראים ממש בא׳ פסול. צריך לקדש כל שם בפ״ע ובמקום שהוא מסופק אם הוא קדש או חול יכוין שאם הוא קדש יהיה הכתיבה לשם קדושה ואם לאו לאו ולא יוציא בפיו כלל אלא יסמוך על קדושת האזכרות שהזכיר בתחילת כתיבה ויזהר מאד בזה וכשכותב שם אפי׳ מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו וכוונת השם מבואר בעט״ז בהלכות תפילין ויותר מזה בספרי הקבלה. ואסור לכתוב שם שלא בכוונה ועיין בזוהר ושאר דיני כתיבה מבוארים בש״ע וכל הכותב צריך לעמוד על תכונתם בי״ד בהלכות ס״ת ובא״ח הלכות תפילין. אסור לכתוב שם שלא בספר ולכן לא יכתוב מנורה אם לא שתופרה לספר היטב. ס״ת שאינו מוגה אסור להשהותו יותר מל׳ יום. ס״ת שנמצא בו ג׳ טעויות אף שתיקנום אסור לקרות בה עד שיגיהנו היטב. ס״ת שכתבו מסיר פסולין וצריך ליזהר שלא יכתוב קטן ואפי׳ מקצתה או תיבה אחת שכתובות אלו פסולה. חייב אדם לנהוג כבוד גדול בס״ת וליחד לו מקום ולכבדו והלדרו למקום ההוא ביותר ולא ישן כנגד ס״ת ולא יפשוט רגלו כנגדו ולא יחזיר אחוריו אא״כ גבוה ממנה ג׳ טפחים או שהוא נתון בארון הקדש ויכבדנו כפי כחו: צריך לעמוד מפניה ואפי׳ רק שומע קול הנושא אותה ויעמוד עד שיעמוד הנושאה במקום חפצו בקביעות. אין זורקין כתבי קדש ואפי׳ הלכות ואגדות ולא יהפכם על פנהם ואפי׳ אם מצאם כך צריך להפכם:

אסור לישב על דבר שמונח עליו ס״ת או שאר ספרים אא״כ גבוה טפח יותר מקום הספר ממקום הישיבה. ובס״ת יש לחמיר עד ג״ט או שמונח בא״ק: ס״ת שבלה או נפסד נותנין אותו בכלי חרס וקוברין אותו אצל ת״ח ואפי׳ רק שונה הלכות וזו היא גניזתן והתומ׳ שאין נהוגין בו בזמן הזה וכמה כתבי קדש וחתיכות ס״ת באים בעו״ה לידי בזיון ואף שאין ת״ח בזמן הזה מ״מ בזה סגי בשונה הלכות ופי׳ הט״ז בא״ח סימן קנ״ד ששונה משניות וברייתות וזה מצוי וכן שאר כלי ס״ת שטעונין כניזה ואסור להורידן מקדושתן כי כולם תשמישי קדושה הם ואסור להוציאן לחולין ס״ת שיש בה פעויות ומכרו מותר להשתמש בדמיו. אותן שכותבין פסוקים על הכותל לסימן טוב לא שפיר עבדי דתורה <דף טז ע״ג | עמ׳ 66 | ליקוטי דינים מיורה דיעה> חתומה ניתנה וכן לא יתפור פסוקים על הטלית או על אזור של יה״כ ולא הותר אלא להתלמד וישמרנו בקדושה:

סדרה של נביאים יהושוע שופטים שמואל מלכים ירמיה יחזקאל ישעיה סדרן של כתובים רות תהלים איוב משלי קהלת שיר השירים איכות דניאל אסתר עזרא נחמיה כ״א חשיבי ודברי הימים וכסדר כזה צ״ל בתיקון ליל שבועות ע״ש שנפל טעות ותגיהנו מזה. אסור לכתוב ג׳ תיבות בפסוק בלא שירטוט ואפי׳ באיגרת אם הוא כתב אשורית ואין לכתוב דברי חול בכתב אשורית.

הלכות מזוזה

כל הפתחים חייבים במזוזה חוץ מבית המרחץ וכדומה שאינם לכבוד אבל בפתח החדר אף אם משליכין שם בגדי קטנים המטונפין יעשה מזוזה ויכסנה או ישיליף הבגדים במקום מכוסה. הבית אף שאין בו דלתות חייב במזוזה ולא יברך עליה וכשיעשה הדלת צריך ליטלנה ולחזור ולקבעה משום תעשה ולא מן העשוי למאן דפוטר באין בו דלתות ואז יברך עליה ולכתחלה יקבע הדלת מיד והמזוזה אחריו. החנות שבשוקים פטורים אם אין ישנים בו בלילה ואן החנות בביתו או נמי שישנים בה בלילה חייבת במזוזה.

פתח שעשוי׳ ככיפה אם יש בגובה המזוזות י״ט קודם שמתחיל לשפע יעשה מזוזה ויברך: ואם השער רחב גם למעלה ד״ט יקבע המזוזה בשליש עליון אף שהוא בשיפוע ובלבד שלא יקבענה למעלה מכתפיו כדי שתרא׳ נגד עיניו ואם לאו לא יברך ואם אין כפולה י״ט פטורה לכמרי: מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבע פשנים: השוכר בית ואין בו מזוזה ושהה בו ל׳ יום צריך לקבוע מזוזה וכשיצא לא יטלנה אא״כ נכנס עכו״ם אחריו: שאר דיני מזוזה ביארתי ביום ג׳ ע״ש:

שילוח הקן

שילוח הקן נוהג בעוף טהור דוקא ואפי׳ אינה יושבת רק על ביצה אחת ואפי׳ אוזים ותרנגולים שלו אם מצאן שקננו בחוץ חייב לשלח ואפי׳ בחצר אם אינה שלו חייב ואפי׳ בחצירו אם לא הוגבהה מן הביצים לא זכתה לו שדהו דכל שעה עומד באיסור. אפי׳ שלחה אם חזרה קודם שנטל הבנים אפי׳ מאה פעמים חייב לשלח: אחר ששלחה ונטל הבנים יכול לחזר וליטלה וכשמשלחה צריך לשלחה בכנפים ואם סתכן צריך להמתין לה עד שיגדלו ואז ישלחנה: אינו חייב לשלח אלא א״כ כנפי׳ על הקן ממש ולא מעופפ׳ באויר ולא בינהן ולא בצידיהן:

דיני חדש וכלאים

חדש נוהג בח״ל ובעכ״ום והט״ז העלה להקל בשעת הדחק משום שכר שעורים ובדבר שאפשר ליזהר טוב ליזהר ליקח תבואה ישנה או שנזרעה בחורף קודם פסח והש״ך מביא דעה להיתר במשק׳ היוצא מהן: כלאי זרעים אסור בא״י ומותר בח״ל. כלאי בהמ׳ אסורים בכ״מ ואיסור׳ הוא שלא יעשה בשניהם יחד שום מלאכה ואפי׳ משא החבל שעליה מקרי מלאכה ואסור משכן יחד ואפי׳ רק מנהיג׳ בקול חייב ואפי׳ בעכו״ם העושה מלאכ׳ בכלאים אסור לישרא׳ לכעור ולהשמיע קולו להם אפי׳ לרדוף להשמיע קול ברגליו אסור וכן אסור לקשור פרה בעגלה שהסוס מושך אפי׳ מאחורי העגלה ואסור לישב בעגלה אם העכום עשה כן וכ״ש ישראל ואסור לקשור ב׳ מיני העופות בחבל אחד אפי׳ להניח משום שבנענועם נושאין החבל יחד והעולם לא ידעו להזהר בזה ועט״ז וכן לא יקשור עוף באוכף שעל הסוס משום ששניהם נושאין האוכף והחבל:

כלאי בגדים

חוט א׳ של צמר שנאבד בבגד פשתן אסור וכן להיפך ולכן טוב ליזהר מללבוש אנפילאות של צמר שעושים עכו״ם דודאי יש בהן חוטין ואין שם אלא ספק פשתן או קנבוס ואסור: אפי׳ גדל וקלע או קשר חוט צמר עם חוט פשתן אסור לישאנו עליו: אסור ללבוש אנפלאות שקורין זאקין זה על זה א׳ של צמר וא׳ של פשתן וכן טוב לשאל קשור אנפליא של צמר בחוט פשתן לפי׳ ר״י ובתשו׳ הרשב״א וכן פי׳ הב״י בירושלמי עיי׳ ט״ז סימן שין ס״ק י׳ וכן באזור לא יהדקנו ע״ש בס״ק ט׳ ודו״ק: טלומק שמעביר משיחה בנקבים וקושרו בצד אחד קשר קיימא אסור בשל פשתן בצמר וכן במשיחה של מכנסיים אם קושרו מן ב׳ הצדדים אסור. צריך ליזהר מאד כשיושב תחת אהל עשוי מבגדי צמר ובגדי פשתן שלא יגע בהם והט״ז מביא שאנשי מעשה היו נזהרים לישב כלל תחתיו: אפי׳ י׳ מצעות זעג״ז והתחתון כלאים אסור לשכב עליהן וכ״ש בכיסוי: ממד׳ צבועין שלא יעלו עליו כלאי׳ אפי׳ למכור או לתפור וכ״ש לגנוב המכס או להראות מדתן. מטפחת הספרים ומטפחת שקורין עליהם בבה״כ ומטפחות מצעות הדיוט או פריס׳ שלחנו אסור לקיים בהם כלאים והט״ז אס׳ גם במפות ומענטעליך של ס״ת ולא הותר אלא בפרוכת הקבוע׳ בארון לא יקח אדם דבר חם מאד בידו ע״י בגד כלאים דהצלת חום מקרי הנאה וכן אצילי ליכלוך או גמשים אסור: יש להחמיר שלא להתחמי׳ הקילמ״ש של צמר וקנבוס אף שהישרא׳ נתן החוטין לעכו״ם שמא החליפן בטעות וראי׳ ממשה ד׳ פ״ג דמסכת דמאי. כלאים של תורה קורעו מחבירו אפי׳ בשוק ואפי׳ מרבי ואם הוא שוגג לא יאמר לו בשוק או בבהמה עד שיגיע לביתו וכן בשל דבריהם אפי׳ במזיד אסור להלביש את חבירו כלאים:

דיני בכור בהמה

מצוה להקדיש בכור בפה ולומר הרי זה קדש: חייב לטפל בו קודם שנותיו לכהן בדקה ל׳ יום ובגסה חמשים יום ואח״כ אסור לכהן לסרב בו: נולד בו מום תוך י״ב חדש צריך לאבלו תוך י״ב חדש מיום הח׳ ללידתו ואף בנולד בסוף שנה או אחריה לא ימתין יותר מל׳ יום ואם כבר ושהה גשר: שחטו ונמצא טרפה טעון קבורה עם עורו: לא יגזזנו אפי׳ בצמר תולש ומסכך בו: נשר צמר אסור בהנאה. השחיטה מתרת צמרו המחבור בו ולא צמר הנתלש קודם שחיטה אפי׳ דבוק בו ועבי״ד חילוק בזה: בשעת שחיטה מותר לתלוש בידו צמר לפנותו ממקום שחיטה ויניחהו מעורה ודבק עם שאר הצמר. והצמר הנתלש אסור בהנאה. אסור לעבוד בו והעולם נוהגין בו היתר בדרך שחוק והם מקילין באיסור תורה. אסור להטי׳ בו מום אפי׳ בגרמא ע״י כלב או עכו״ם בשום צד ואם עשה כן אסור לשוחטו עד שיפו׳ בו מום מעצמו. בכור שאחזרו דם מותר להקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות מום ואעפ״כ לא ישחוט על מום דהקזה עד שיפול בו מום אחר: קודם שיצא רובו או ראשו לאויר העולם מותר להטי׳ בו מום כגון לצרום באזניו:

הלוקח בהמה מעכו״ם ואין ידוע אם בכרה חייב בבכורה ונאם <דף יז ע״א | עמ׳ 67 | ליקוטי דינים מיורה דעה> במומו לבעלים ואפי׳ לקחה אחר שנתו ואפי׳ העכום מסיח לפי תומו שכבר ביכר אינו נאמן וע״ש בט״ז חילוק בין מל״ת למל״ת שפעמים נאמן. אפי׳ לקחה חולבת אינו פטור מבכורה ואפי׳ מכיר שהיא זקנה וסימני׳ שבחדקי קרניו וכיוצ׳ אין מועילים בהן וכן בלקח מישראל אם לא הודיעו הרי זה ספק בכור: מבכרת המקשה לילד חותך אבר אבר ומשליך לכלבים ומרובו ואילך צריך קבורה והבא אחריו בכור מספק: יצא חציו ברוב אבר הבא אחריו ספק בכור וע״ש דיני׳ אלו בפרט בי״ד סימן שי״ט: שותפות עכו״ם פוטר: בזה״ז מצוה למוכרה דהיינו לקבל מעות מעכו״ם וימשכה לרשותו ממש ובזה קנה: (דיני חלה ביארתי היטב בהלכות ע״ש כי שם מקומו)

דיני נידוי

על כ״ד דברים מנדין את האדם ואלו הם א׳ המבזה חכם הראוי להורות ויגע בתורה אפי׳ אחר מותו ב׳ המבזה שליח ב״ד ג׳ הקורא לחבירו עבד ד׳ המזלזל בדבר אחד מד״ס וכ״ש מד״ת ה׳ מי ששלחו לו ב״ד ולא בא ו׳ מי שאינו ציית דין ז׳ מי שיש ברשותו דבר המזיק ח׳ המוכר קרקע לעכו״ם כו׳ ע״ש ט׳ המעיד על ישראל בב״ד של עכו״ם כו׳ ע״ש י׳ טבח כו׳ ע״ש י״א המחלל יו״ט כו׳ י״ב העושה מלאכה בע״פ <!> אחר חצות י״ג המזכיר ש״ש לבטלה והשומעו חייב לנדותו ואם הוא שוגג אסור לנדותו ואפי׳ התרה בו וחזר ונשמט מפיו שלא בכוונה ומ״מ חייב להתרות בו וכל שמות שאינם נמחקין בכלל ואם לא התרה בו הוא עצמו חייב נידוי י״ד ט״ו ט״ז ע״ש י״ז המכשיל את העיוור במעשה או בדיבור עצה י״ח המעכב רבים מלעשו׳ מצוה י״ט ך׳ ע״ש כ״א המקשה עצמו לדעת כ״ב כ״ג ע״ש כ״ד המנדה למי שאינו חייב נידוי: ובכלל העובר על ד״ס הנ״ל פרט עוד בש״ע מי שנזקק לשאל׳ למי שעוב׳ על נדרו וע״ל וצ״ע וכן חבורה הקדוש׳ שעושין מלאכה קודם קבורת מת המוטל בעיר ואינם מתעסקין בו ומי שמתעסק בחריפות של הבל או שואל דבר שא״א: וכן מי שיש לו ערעור על חבירו בשום דבר ומוסר אותו לב״ד גוים משמתין עד שיביאו לפני ב״ד ישראל ות״ח המחזיק במחלוקת אפי׳ בד״ת נגד רבים והמורה הוראה במקום רבו: אם נידו א׳ משום שעבר עבירה וגזר השר עונש שלא להחזיק הנידוי צריכים ליכנס בספק עונש כדי להחזיק דתינו אבל לא בדבר שבין אדם לחבירו:

דיני ביקור חולים

מצוה לבקר חולים אחר ג׳ ימים וקרובים וחבירים נכנסים מיד ואם קפץ עליו חוליו פתאום הכל נכנסים: אפי׳ גדול ילך לקטן וכל המוסיף משובח ובלבד שלא יטריח החולה. ושונא לא ילך לבקר או לנחם אבל שונאו ומיהו הכל לפי השנאה והשונאים: אם החולה שוכב על הארץ לא ישב על הספסל וכן בכ״מ שהוא גבוה ממקום החולה מפני שהשכינה למעלה מראשותיו וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה לכן יש לומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל וטוב לבקש זה בפניו ששם השכינה: אין מבקרין לחולי המעיים וכן כל מי דתקיף לי׳ עלמא וקשה לי׳ דיבורא אלא עומדין בבית החיצון ושואלין אם צריך לעשות לו דבר ושומעין צערו ומבקשים עליו רחמים. בחולי מעיים אין איש משמש לאשה להתעסק בגופה בכל פעם משום קישוי אבל להיפך מותר. ביקור חולים קודם לניחום אבלים מפני שמחייהו בכיבוד וריבוץ ואם א״א לקיים שניהם ניחום אבלים קודם שהוא ג״ח עם החיים והמתים: מצוה לרפאותו ונקר׳ פיקוח נפש ובלבד שאין שם גדול ממנו ברפואת כאלו ואם ריפא וטעה והזיק חייב בדיני שמים ואם טעה והמית גולה על ידו ומ״מ אסור למנוע משום חשש טעות ונקרא שופך דמים אלא יעשה בישוב הדעת:

הרופא אסור ליטול שכר כשלומד לאדם רפואה דכתיב והשבותו לו לרבות אבידת גופו אבל מותר ליטול שכר טירחה לשכר בטלה. רופא שיש לו סמנים אינו יכול להוסיף על דמיהם משום צורך שעה דלא שכיחו ובשכר חכמתו אם פסק אסור לגזלו אף שמצוה עליו לרפאות בחנם וכ״ש שכר טרחא ובטלה המותר לו: חולה שמת לו מת אין מודיעין לו ואם נודע לו לא יקרע ואין בוכין בפניו אף על מת שאינו קרובו כוסס הוא כחי ואסור לנענע גופו או ליגע בו בשום א׳ מהדברים המקרבים המיתה שנמצא שופך דמים ואפי׳ גוסס זמן ארוך אם לא דבר שאינו נוגע בגופו כלל אפי׳ ע״י כמה מצעות הוא דוקא מותר להסירו כגון שיש חוטב עצים בבית הסמוך לו שמונע מיתתו. אך דחשוב כחי בפנינו דווקא אבל אם אמרו לאדם קרובו גוסס ג׳ ימים צריך להתאבל שוודאי מת: אומרים צ״ה עם יציאת נשמה וכשמגיע לדיין אמת קורע האבל: אסור ליפרד מהנוטה למות ולהניחו יחידי: ומצוה לראות בשעת יציאת נשמה דכתיב ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו כו׳ לכן נראה דווקא במיתת צדיקים וחכמים: מנהג לשפוך המים בשכונתו דהיינו ג׳ בתים ואין להוציא אבר מן המת מן המטה החוצה ח״ו לאיש זר:

דיני קריעה

כל שחייב להתאבל עליו חייב לקרוע מעומד ואפי׳ קרע מיושב צריך לחזור ולקרוע ולכתחלה לא יאמר הקריעה עכ״פ עד שיסתום פני המת אלא יקרע בעודו מגולה. שיעור קריעה טפח ואם נודע לו אחר ז׳ שמת אחר יוסיף טפח אבל אין אביו ואמו בתופסות אלא קורע שאר בגדיו חוץ מן החלוק והסרבל העליון שקורין (מאנטל). העומד בשעת יציאת נשמה אפי׳ באשה אם אין רגילה לעשות עביר׳ אף שעושה לפעמים לתיאבון צריך לקרוע ומי שאינו רוצה לעשות כן לא יעמוד שם בשעת יציאת נשמה וכן בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע עליו: אין מתאבלין על מומר. על אדם כשר ממש המהדר אחר מצות אף שאינו גדול בתורה חייב לבכות עליו ויש מחייבין לקרוע וכן עיקר. שני קריעות אלו יכול לעשות בשולי הבגד מקום שאינו ניכר כ״כ. על ת״ח קורעין כל הקטנים ממנו ותלמידיו ויודעי חידושיו. קרע שעל רבו מובהק אינו מתאחה גם חייב להתאבל עליו ממש כדין אבילות שעה א׳. על אביו ואמו קורע כל הבגדים ואפי׳ לאחר ל׳ כוערין בו אם לא קרע את כולם. בכאן מוכיח הש״ך דגילוי הכתונת של אשה איכא פריצות כמו מגלה לבה בשם הב״מ. על או״א צריך לקרוע בפני כל אדם ודווקא ביד ולא בכלי ואם מחליף, בגדיו צריך לקרוע גם השני ודווקא בגד שלא הורגל ללבשו תחלה ודווקא תוף ז׳ וכולם אינו מתאחין אבל שולל לאחר ל׳ ואשה שוללת לאלתר. קריעה שעל חכם דעלמא מתאחה למחר: מותר לקרוע במקום תפירה רק שהיא תפירה יפה שאינה נראית מבחוץ וכן יש לעשות בחכם. מת אביו או אמו וקודם שקרע מת בנו או מת אחר אינו בתוספת אלא קורע על כ״א בפ״ע. קטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות ואפי׳ לא הגיע לחינוך קורעין לו משום עגמות נפש אין קורעין בח״ה רק על א״וא ואפי׳ מפי השמועה אם היתה קרובה תוך ל׳ ואם הוא סוף ל׳ בשאר מתים ואחר המועד תתרחק עד לאחר ל׳ ויהי׳ פטור יש לקרוע בח״ה ואפי׳ ביום שמועה קרובה אבל ברחוקה אף על א״וא אין קורעין בח״ה. הרואה אפי׳ מגלה אחת מתנ״ך שנשרף או נקרע או נמחק בזרוע וכ״ש תפילין ומזוזות צריך לקרוע כ׳ קריעות על הכתב ועל הגויל (ואפשר דבנמחק די בקריעה א׳) ושולל למחר ואינו מאחה לעולם:

דיני אונן

אונן קודם קבורה טוב שלא לאכול משום ברכה די״א דאסור לו לברך וגם <דף יז ע״ב | עמ׳ 68 | ליקוטי דינים מיורה דעה> בלא ברכה אינו נאה לי״ש לכן טוב למנוע ואם צריך לאכול יאכל בבית אחר חוץ מבשר ויין בלא ברכה תחלה וסוף ואפילו אינו מוטל עליו לקברו ובשבת וי״ט חייב בכל המצות וברכו׳ ותפלות חוץ מתשמיש שאסור אבל בחול אסור להתפלל ואם רצה לקברו אפי׳ ע״י עממין בי״ט א׳ וכ״ש בעצמו ביו״ט ב׳ אסור בכולן כמו בחול אבל בלילה מותר בי״ט דאין קבורה בלילה. אם יש למת קרובים שחייבים להתאבל עליו בעירו ומוטל עליהם לקברו אין דין אונן על קרובים שבעיר אחרת. י״א דתלמיד שרבו מובהק מוטל לפניהם אסור לאכול בשר ויין בחול. מת בשבת משעבר השבת פטור מכל הברכות והתפלות כנ״ל ולמחר אחר קבורה יתפלל שחרית אם לא עבר זמנו ואז יבדיל ג״כ ואינו מתפלל ערבית של אתמול. אם יש לו בן לימול יקברנו קודם המילה כדי שיברך על המילה להכניסו בברית ואם א״א ימול קודם ויברך הסנדק. משנתעסקו הקרובים בצרכי המת ומסרו הכל לאחרים המיוחדים להתעסק בקבורתו יכולים האבלים להתפלל וטוב לעשות כן אם יעבור זמן תפלה אח״כ: מת בתפיסה ולא ניתן לקבורה לא חל אנינות על הקרובים ולא אבילות וכן בנטבע בנהר וכדומה ומונים לו ז׳ ול׳ מיום שנתיאשו מלקוברו. אפי׳ לא נקבר המת עדיין אסור לישב ע״ג מטה ושאלת שלום.

דיני לויה והספד

הרואה את המת ואינו מלווהו עד שיהא לו כ״צ בר נידוי. בבה״ק בשעת קבורה אין בשלום שום אדם וכן בכפר קטן בכולו. מצוה גדולה להספיד ולספר מעשיו הטובים ומעט יותר ולא ירבה בשקר וירבה בדברי׳ המשברים הלב ולהרים קול בבכי ובת״ח יזכיר תורתו ומע״ט. מספידין גם נשים בראוי להם אף בין האנשים: לחר קבורה מפסיקין ההספד לגמרי כולם ביחד לק״ש ולתפלה אבל קודם קבורה נשמטין א׳ א׳ וכל הזריז נשכר: הולכין לבה״ק בסוף ז׳ אם אינו בר״ח ובסוף י״ב חדש לא״וא ומשכיבין אותו ג״כ. הרגיל לעשות עבירה ומת בלא וידוי אין מספיקין ולא קורעים עליו ובפרט במאבד עצמו לדעת: גנב שנהרג וכן ההורד עצמו מאונס כמו שאול מהלך אין לו דין מאבד עצמו לדעת: מסור אין מתאבלין עליו: תוך ל׳ קודם הרגל אסור להספיד מת שנקבר קודם ל׳ וביום שמועה מותר וכן מותר להזכיר נשמתו לעולם נויי המת הקשורים או קלועים בו אסורים בהנאה וכ״ש תבר פיו: יש לתחוב הציצת של מת תוך הכנפים או לקושרם זה בזה אבל לא לתלשם. כל אינו ניכר לרבים אין רבים מתעסקין בו כגון קטן וכדומה: שני מתים העומדים מי שמת ראשון יתעסקו בו ראשון. ואם הב׳ חכם קודם לע״ה ואשה קודמת לאיש: אין מוציאין המת סמוך לק״ש ואפילו הוציאוהו מ״מ המלוין חייבין להפסיק: יש להעמיד המת ג״פ קודם קבורה על הארץ ובימים שאין אומרי׳ צ״ה א״צ:

יש למנוע הנשים מלכת לבה״ק שגורמים רעה לעולם ח״ו: מצוה יותר להכניס כלה לחופה מלוהציא המת ואין בכלל זה שמיעת הברכות: נהגו שלא לבטל הת״ת להוצאת אשה כשיש שם עשרה לומר קדיש וצ״ה אבל בעלי מלאכות ומשא ומתן צריכים לבטל להוצאת אשה וקטן הניכר לרבים לפחות ילוונו ד׳ אמות: צריך לעמוד מפני עוסקים במת אף מי שאינו מלוה וכן צריך לעמוד מפני כל מתעסק במצוה: יש לקוברו בקרקע ממש ולא בארון ובפרט לבכורים וכהנים שעושין להם ארון שלם ודינם כפול על פגם הארון וגם בלא״ה טוב לו שירקב הבשר מהר ותהא׳ לנפשו מנוח אין קוברין בינוני אצל חסיד מופלג אבל קוברין בעל תשובה אצל צדיק גמור:

אין לקבור שני שונאים יחד. טוב ליתן מעפר א״י ע״ג המת דכתיב וכפר אדמתו עמו וכן טוב ליתן סיד עליו ממש שיתעכל הבשר מהר. המוציא נסרים וחרסים בב״הק לא יזיזם ממקומם שאסורים בהנאה אסור לישב על הקבר ומצבה וכן לילך עליהם וכן לא יקח עפר לישאנו לרפואה אלא מצידים שאצל הקבר: הנטבע והיולדת שמתה כמה ימים אחר לידתה מפשיטין ומטהרין אותן ומבלשין אותן תכריכין: לא יתפלל בב״הק תוך ד״א לקב׳ וכן לומ׳ קדיש ירחיק ד״א יכס׳ הציצי׳ ולא יקשור׳ זב״ז: אין נוהגין שם קלות ראש ואין קורין ושונין ומחשבין ואפילו של רבים ואין מרעין שם שם <!> בהמות ולא יקלט עשבים ואם ליקט לכבוד המתים משליכן במקומם.

דיני כהן במת

כהן לא יכנס לבית שיש בו גוסס: אסור ליכנס לבית הפתוח טע״ט לבית המת אלא א״כ סתמו לגמרי בדבר שאינו מקבל טומאה כגון עצים ואבנים שימלאו כל החלל כולו. אסור לעמוד תחת הפצימין שקורין (פיר לייבין) של כל זה הסדר של בית שהמת בתוכו אפילו הבית סתום אלא אם ירצה ישב בביתו בחדר השני הפתוח לפנים מביתו ואינו פתוח להפצימין וגם שם יזהר שלא יפתחו הפתח החדר אא״צ פתח הבית יסתום ודווקא כשהפתחי׳ וחלונות אין בהם מתכות כלל לא במפתחו׳ ולא בצירים ולא שום מתכות וכ״ז כשאין בין הגגי׳ טפח הרחק אויר עד הרקיע:

אסור לו לקרב תוך ד״א של מת או קבר: כהן שישן בבית ומת שם מת צריך להעירו ולא יגיד לו עד שילבש ואם נודע לו אסור לו להמתין עד שילבש. קבר מומר מטמא ואף מקברי עכו״ם יש ליזהר: תינוק שהגיע לחינוך הישן באהל המת נכון להקיצו ולהוציאו: אפי׳ בעל מום אסור לטמאות עצמו. מצוה לו לטמאות לאשתו הנשואה דווקא לבנו ובתו לאחר ל׳ יום מלידתם ולאחיו מאביו דווקא ולאחותו מאביו הבתולה הפנויי׳ דווקא ואפי׳ שומרת יבם ושניהם דווקא שהם מל׳ יום ולמעלה אם חסר א׳ מאלו התנאים אסור לטמא להם: ונכון להחמיר שלא לטמאות אף לאלו הנז׳ אלא לצורך קבורה ותכריכין ואף באלו לא ילך לב״הק שיטמא במתים אחרים ובפרט אם הוא קבור רחוק מן הפתח ולא יוכל לחזור אלא בין מתים אחרים שזה אליבא דכ״ע אסור: אינו מיטמא להרוג אפי׳ באלו הנז׳ וכ״ש למחוסר אבר. אינו מיטמא למסור או מאבד עצמו לדעת. מיטמא למ״מ דהיינו שהוא רחוק מישראל כ״כ שאין ישראל שומע קולו אם יקרא להם אסור לו להניחו ואפי׳ יש ישראל א׳ אם אין שם נושאי המטה וקובריה מותר ובספק עכו״ם אסור:

דיני אבילות

כל קרובי המת הפסולים לו לעדות מתאבלין קצת שאין משנין בגדיה׳ כ״כ ואין רוחצין ואין חופפין ראשם ואין הולכי׳ לסעודה אפי׳ מצוה וכ״ז עד אחר שבת הראשון: אין מתאבלין על קטן עד אחר ל׳ ללידתו או שידוע שכלו חדשיו ואפי׳ ביום שנולד: התחלת אבילות משיתן עפר על הארון ואם היה זה אחר שהתפללו ערבית מונה ז׳ מיום המחרת:

דיני המנחמין

אין המנחמין פותחין עד שיפתח האבל לא יאמר א״א לשנות מעשה הש״י דהוי ח״ו כחירוף וגידוף. מת שלא הניח אבלי׳ אעפ״כ יש להתפל׳ שם בי׳ כל ז׳: אבל בסעודה ראשונה אסור לאכול משלו אם יש לו מה שיהיה משל אחרים אפי׳ פת במלח: ואם אוכל אצל בעה״ב כגון <דף יז ע״ג | עמ׳ 69 | ליקוטי דינים מיורה דעה> מלמד לא יאכל משל בעה״ב וכן מצוה על שכניו לשלוח לו לחמים עגולים וביצים: נשים מברות לנשים: בלילה מותר לאכול משלו אפי׳ היא סעודה ראשונה שלו: היו נוהגים להתענות ביום מיתת חכמים. ע״ש סמוך לחשיכה אין מברין אותו: אין מביאין בשמים בבית האבל אם אינו יושב בבית שמת קרובו שם וא״א שם שמועה ואגדה: אין מברין בשמועה רחוקה: בבה״מ יאמר בברכה ד׳ הוא יטיב לנו המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דין אמת שופט בצדק לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו חייבים להודו׳ לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור פרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה כו׳ ובשבת לא יאמר כלל אא״כ האבל מברך ביחיד הוא אומר. אבל מצטרף לזימון ותפלה. אבל בג׳ ימים הראשונים אסור לעשות מלאכה מכאן ואילך אם אין לו מה יאכל מותר לעשות מלאכתו ובביתו בצנעה וכן באשה אבל אמרו חכמי׳ תבא מאירה לשכינהם שהצריכים לכך לכן חכם לב יקח מצות לפרנס אבלים שבשכונתו אם הם עניים ויהפך לו קללה לברכה. אסור לעשות משא ומתן הוא ובני ביתו שמעשה יד ה׳ שלו וע״ש פרטי דינים בדבר אבד: אפי׳ בישול ואפי׳ וכבוד הבית והדח׳ כוסות והצע׳ המטה אסור אם א״צ לה אלא לאחרים שאין מלאכתן מוטלת תמיד עליה ולהרויח בכ״ע אסור וכן אסור לצאת מביתו בכ״ע: עשה מלאכה מנדין אותו: היה בדרך ושמע שמועה קרובה ימעט מה שיכול לצמצם בקנ׳ מאכלי׳: אפי׳ בדבר האבד ימעט באבילות או״א: תוך ל׳ של כל המתים אסור לצאת בדרך למרחוק לסחור׳ בשיירה ועל או״א אפי׳ אחרק ל׳ עד שיגערו בו אחרים:

דיני רחיצה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה כל ל׳ יום אסור אפי׳ לחוף ראשו בחמין או כל גופו בצונן ואפי׳ רחיצה ללבוש לבנים אסורה אלא רוחצת פניה של מטה וד׳ אפי׳ תוך ז׳. ולובשת חלוק נקי שאינו לבן ממש׳ סיכה אסורה בז׳ אם לא לרפואה כגון שיש לו חטטין. אסור בנעיל׳ הסנדל כל ז׳ ואם ליכא משום רשעת עכו״ם חול. בביה״ק על או״א. אסור כל ז׳ בתשמיש ואפי׳ בשינה במטה אחת וכ״ש חיבור ונישוק דאסור. ואסור לומר הלכה לתלמידיו ואפי׳ בהלכות אבילות ולא שרי ללמוד אלא בפ״ע ואין אבלות לקטן לענין זה: אין שואלין בשלומו עד אחר ל׳ שאר קרובים ועד אחר י״ב חדש לאו״א אבל הוא שואל אחר ז׳ בשלום אחרים וכ״ש שמותר להשיב למי ששואלו. ובשבת מותר אפי׳ בשאלה אפי׳ תוך ז׳. אסור להזמין אחרים או להזמן עם אחרים כל י״ב חדש לאו״א וכן אין שולחין לו מנות: צריך לכסות בכובע לפני העינים קצת ועיקר חיובו שלא לפני המנחמים: אסור להניח תפילין ביום ראשון אפי׳ ביום א׳ דשמוע׳ קרובה וביום ב׳ אחר הנץ החמה מותר ומיבעי לכווהא ליבי׳ ליתובי דעתי׳ ולא ילך בהם בשעת הספד ובכי. אסור לכבס איפ׳ במים לבד וכן אסור ללבוש בגד שכבסו במים עד ז׳ ולאחר ז׳ מותר בזה ובכיבוס באפר אסור וכן בלבישתו ונוהגין שאח׳ לובשה תחלה ואח״כ לובשה האבל עד אחר ל׳ וכן במצעות ועל או״א עד הרג׳ שאחר ל׳ ואז מותר אם יגערו בו חבריו (ואפשר שהעולם סומכין על יש מי שאומר דאין עכשיו גיהוץ כלל) אסור לגלח עד אחר ל׳ ועל או״א עד שיתנוול בגידו׳ שער או מצטער בהם ויגערו בו חבריו ועכ״פ לא יגלח יותר מפעם א׳ בג׳ חדשים. אסור ליטול צפרניו תוך ל׳ ודוקא בכלי ואשה בשעת טבילה התיר הט״ז בכלי. אסור בשמחה לכן לא יקח תינוק בחיקו תוך ז׳ כו׳ לא יאכל בסעודת חתונה כל י״ב חדש. ועבי״ד שלפעמי׳ שמותר ע״ש כיצד: תוך ל׳ אפי׳ בסעוד׳ ברי׳ מילה אסור. ואם הסעודה אינו בתוך ביתו אסור עד י״ב חדש ותוך ל׳ לאו״א אפי׳ מוהל ובע״ב אסורים אם המילה אינה בתוך ביתם:

תוך ל׳ אסור ליקח שושבינות אין לו לעמוד מבפנים בבה״כ שבו החופה לשמוע הברכות אלא מבחוץ. לא יאכל אפי׳ בסעודת דגים שעושין לא יאכ׳ בליל היאר צייט עי׳ ש״ך. אסור לישא אשה תוך ל׳ אבל מותר לכתוב תנאים בלא סעודה. אם יש לו בת או כלה המשמשתו וגם קיים פרי׳ ורבי׳ בזו״ה לא יקח אשה עד אחר ג׳ רגלים אחר מיתת אשתו ור״ה וי״כ אין חשובים רגלים ליה ובעל נפש שהוא עשיר יחמיר אף אם אין לו בת או כלה: אפי׳ ליקח אחות אשתו שיש לה בנים קטני׳ מאשתו אינו מותר אלא לכנסה תוך ל׳ אבל לא לבעו׳. כל דבר מצוה שא״א לו להעשו׳ בלא האבל מותר לצא׳ בשביל׳ אפי׳ תוך ז׳ אין מתקשין על המת יותר מדאי שלא יבכה ח״ו על מת אחר אלא ג׳ לבכי׳ וז׳ להספד ונכון לקיים זה משום שפרישות הקליפות מהמת הוא ע״י בכיה והספד כנז״ל ובת״ח הכל לפי חכמתם ומיהו לא יוסף בבכי׳ מל׳ יום ואם לא שמע עד י״ב לא יספידנו. כל ג׳ ימים יראה האבל כאלה חרב תולה בין כתפיו אח״כ עד ז׳ כאלו תולה בקרן זוית וכן כל השנה יפחדו המשפחה ויפשפשו במעשיהם. בשביעי אינו מותר בחומרו׳ שבעה עד אחר יציאות מבה״כ זמן מה שהוא זמן שיעברו המנחמים. חומרות הי״ב חדש לא אמרינן בהו מקצת יום ככולו שאין המנין לימים. היה חולה בשעת מיתת קרובו אם דעת צלולה אז אף שלא היה יכול לקרוע אז שהיה מסוכן עד אחר ז׳ שוב אינו קורע ואם לא היה דעתה צלולה קורע אף לאחר ז׳ ועל או״א בין כך ובין כך קורע אף לאחר ז׳ ושאר דיני אבילות אף בשאר קרובים צריך לנהוג ז׳ ימים ובלבד תוך ל׳ קטן והגדיל תוך ז׳ אינו חיוב באבילות וע״ל בה׳ קריעה.

דיני רגל

אין הרגל פוטר מאבילות אא״כ נהג קצת אבילות אפי׳ כ״ש קודם הרג׳ אפי׳ אחר חצות. ודבר שבצנעה נוהג ברגל ורבים מנחמין אותו ונוהג כל דין שלשים ברג׳ וכן אם קבר מתו ברג׳ נוהג דבר בצנעה ודין אנינות בח״ה אבל לא אבילות ז׳. ועבדיו ושפחותיו עושים בצינעה תוך ביתו. ומונה ז׳ מי״ט ב׳ האחרון אפי׳ בר״ה אף שנוהגין שלא לנהוג בו שום אבילות. נהג ז׳ קודם הרגל מבטל ממנו גזרת ל׳ אפי׳ חל ז׳ שלו ערב הרגל וסמוך ללילה מותר לרחוץ ולגלח חוץ מע״פ שיגלח קודם חוצ׳ חוץ מבאו״א שאינו מגלח עד דין המפורש בהם ועי׳ ב״י בסי׳ ת׳ דינים פרטים בחשבון רגל לימי ל׳: בפורים פסק הש״ך דנוהג בו כל דיני אבילות. השומע שמיעה קרובה דהיינו תוך ל׳ ואפי׳ ביום ל׳ קורע ונוהג ז׳ ימי אבילו׳ לאחר ל׳ די בשעה א׳ בחליצת מנעל לבד. על או״א חייב גם לקרוע. שמע שמועה קרובה בשבת אסור בדבר שבצנעה ואם למ״ש נעשית רחוקה די בשעה א׳. ואם עדיין קרובה נוהג ז׳ ושבת שעבר עולה לו. שמע שמועה קרובה אחר ערבית מונה מיום האחרת ואם שמע ביום ל׳ נוהג ז׳ כדינו לחומר׳ ומיום <דף יז ע״ד | עמוד 70 | ליקוטי דינים מאבן העזר> זה סגי. אין לומר לנקבות שמת או״א אבל אין לשקר אם שואלת ל<!> ויאמר בלישנא שמשתמע לתרי אפי. יאר צייט שחל בע״ש אם השלים בפעם א׳ ישלים לעולם. מתענין יא״צ לעולם ביום המיתה ולא ביום קבורה: והחי יתן כו׳ דספד כו׳ גדול השלום שנתן לצדיקי׳ שבשעה שהצדיק נפטר ג׳ כתות של מה״ש נותנין לו שלום. ברוך ומבורך שמו של ממ״ה כי חנני מאוצרו הטוב ויורני דעת תורתו בקיצור דיני יורה דעה והוא יעזרני להוציא הראשי דברים מאבן העזר כי עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ.