משמרת הקודש/דיני ליל שבת

דיני ליל שבת

אסור לומר לעכו״ם לכבות נרות בה״כ אם לא במקו׳ סכנת דליקה וכן לא ידליק נר יאר צייט ע״י עכו״ם משתחשך :

יזהר מלפתוח פתח שכנגד הנר וסמוך לו וכן לא יפתח חלון סמוף לנר וכן לא יניף שם בטליתו דהוי מבעיר מעט. טוב לומר בלשון הקדש שבת שלם ומבורך אף אם אינו מדבר בלה״ק כל דבריו ומינו נכון מאד לדבר בלה״ק כל דבריו ועכ״פ מה שאפשר ידבר בלה״ק ואל יקפיד על שום דבר בדבר מצוה יתרחק מהכעס שהוא סוד אל זר ואל יכניס ע״ז לביתו ובפרט בשב׳ שלא יעבור על לא תבערו אש כו׳ :

ונכון מאד להיות לו ב׳ הדסים כי בספר חסד לאברהם כתוב שמענשין אותו אם אפשר לו ואין לו :

יאחזם בידו ויאמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ויניחם על השלחן עכ״פ עד אחר המוציא ואז יטמינם שלא יתקלקלו ודבר זה מפורש בגמרא בהאי גברא דרהיט ביני שימשי בתרתי אסא ע״ש :

יחזור מאד להיות לו יין קידוש ויעשנו מצימוקים שיש בהם לחלוחית ויסננו מפני מולבין או ישתה ע״י מפה בשבת אם שכח לסננו ובלבד שיהא אדום קצת שלא יבא מלבן ולא יקח יין ממש שרובם כמו כולם נסך ואף המבושל אפשר שנאסר קודם בישולו כי אני שמעתי מן הרב המגיד דקהילתינו בפירוש כי כלל היינות מתנסכין במקומם והוא ראה וידע בהם ובמעשיהם כי שהה שם כמה שבועות :

ותזהר מאד ביין קידוש שלא תוציא שקר מפיך בזמר אזמר בשבחין כו׳ בחמרא גו כסא רק שיהיה בו טעם יין :

וכן יזהר בהדסים לקיים ומדאני אסא :

ובגמרא הפליאו מאד בשכר יין קידוש עד שהביאו מעשה בהאי דהוה אסר ריסא לפי שמשכן אזור שלו על יין קידוש ולסוף זכה לעשירות גדול והקרן קיימ׳ לו לעה״ב:

ומצוה גדולה ליתן יין קידוש לבה״ב משלו:

קודם סעודה יאמר ח׳ פרקים סוד ח׳ אותיות השילוב דהוי׳ ואדנות, לכן יזהר מלהשיח בין פרק לפרק ואם הפסיק בשיחה יחזור קצת מן הפרק שכבר אמרו לחברו עם אותו פ׳ שאחריו וזו היא סעודה עליונה סוד היחוד. אח״כ יאמר מזמור ה׳ רועי לבקש מזונו ויקח כוס שלם ויעשה בו שטיפה והדחה וימלאנו מלא ברכת ה׳ וטוב שיחזיק אחר הכוס בב׳ ידיו והמקדש ישפוך לתוכו והם בסוד זו״ן ולכן המקדש יקדש בעמיד׳ לפי שהוא בסוד עלמ׳ דדכו׳ וגם הוא יקחנו מהמחזיק בב׳ ידיו למטה מן החזה ויתן עיניו בו ואח״כ יקחנו בימין ויתחיל יום הששי ויכולו השמים ולא יאמר כי הוא יום ולא כי בנו בחרת כו׳ עד העמים ונשארים ע׳ תיבות כמנין יין ויאמר סברי מרנן ורבותי ויזהר לאומרם מלה במלה אבנים שלימות וישב וישתה להמשיך היין העליון דבינה ע״י ז״א לנוק׳ שהיא בסוד ישיבה. יזהר לשתות רוב רביעית כע״פ ויתן לבני ביתו וישייר מעט למוצאי שבת להשאיר אחריו ברכה אחרונה.

יזהר מליטול ידיו במקום טיט דנתינת מים זהו גיבולו. יבצע על לחם משנה מכוסה למעלה ולמטה בב׳ מפות כמו המן שהיה טל <דף ז ע״ג, עמ׳ 29 | דיני סעודה והשייכים לה> מלמעלה ומלמטה ויבצע על התחתון שהוא בסוד מדת לילה ויאכל ויכוין שפרוסת הבציעה שהוא אוכל הוא בסוד כזית שהוא סוד יוד דהוי״ה ושל אשתו בסוד יוד דאדנ״י וכן מאכל גי׳ הוי׳ אדני ויזהר מלכוין זה באשתו נדה וטוב שלא ליתן לה מפרוסת הבציעה כלל אלא יחתוך לה משאר הפת ויכוין כוונה הנז׳ באדם אחר ומה טוב אם יהיה עני והבן וילמוד מעט תיכף בתחלת סעודה ואח״כ יאכל דגים ואח״כ בשר בסוד זכור ושמור : לא יאכל לחם של חול אפי׳ אם יש שומן בעוגה ונכון מאוד ליתן בו שומן בסוד לחם משנה אותיו׳ שמנ״ה לחם ענג ויאכ׳ דגים בלא לחם אם אין לו מעיסת שבת בלא שומן יאכל שום בסוד יסוד שהוא ו׳ בתוך אותיו׳ שם סוד מ׳ ולא יאכלנו חי שממעט הזרע אלא מבושל גם מי ריחו נודף וכן לא ירב׳ בצנון וטוב למשוך ידיו לגמרי ממנו וכן לא יאכל דבר שנתקלקל וריחו נודף ונכון לעשות פשטידא או צואר של עוף ממולא זכר למ״ן שהיה כמונח בקופסא ויזהר מלדבר דברים בטלים על שולחנו כי גדול עונו מנשוא ומכריזים עליו מלמעלה מי הוא זה שמכניס דברי חול במקום קדוש ואפי׳ שיחה של מה בכך יזהר בשולחנו עיין בזוהר שהחמיר מאוד :

וכ״מ במס׳ מגילה במעשה דושתי ע״ש שצריך לעסוק בשירות ותשבחות ותורה ולא כאותם שמרבים שיחה עם האשה ויתעסקו בחוכא ואיטלולא ויתנו דופי בשונאיהם והוא להם ענג שבת אבל יהפך להם הענג לנגע כי נדמו במעשיהם לא״ה שפותחים בדברי תפלות וליצנות אבל ישראל קדושים דרך אחר להם שפותחין ומסיימין בשירות ותשבחות לכן יעשה עצמו אלם מדברים בטלים בהגון וראוי ביחודא והלולא דמלכא אחד באחד ידובקו ורוח של דברי׳ בטלים לא יבא ביניהם והמבין זה יעשה משמרת למשמרתו ואף לאשתו וב״ב יזהיר עכ״פ שלא יתלוצצו ולא ידברו בשונאיהם כלל ואז יאכל משלחן ה׳ ממש.

דיני מוקצה

אסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אלא לצורף גופו למלאכת היתר או לצורך מקומו והם כגון נפה וכברה וכדומה וכן סכין שעשוי לתקן קולמוסים או מקפיד עליו מלהשתמש בו תשמיש אחר וכן סכין של שחיטה או מילה שמקפיד עליהם וכן דבר העומד לסחורה אם מקפיד עליו. וכן איגרת שמקפיד עליהן מלצור ע״פ תלוחיתו וספרים שאסור לקרות בהם הוי מוקצה:

אין לטלטל תפלין כ״א לצורך מקומו וכן שופר וכן זיג״ר וכל המורה שעות דבר שאינו כלי כלל אפי לצורף גופו ומקומו אסור לכן לא ישבר אגוזים באבן:

מחט שניטל חודה או חור שלה הוי מוקצה עורות בהמה דקה או לחים אף של גסה היו מוקצה:

כיס העשוי לשים בו מעות מוקצה. תיבה שבה מעות אם אין שם דבר החשוב יותר אצלו בתיבה ןכן בשלחן אסירים לטלטל ואם המעות הונחו שם מע״ש אינו מועיל שיניח שם דבר החשוב בשבת. מטלניות שאין בהם ג׳ על ג׳ אצבעות הוי מקוצה. נרות שלמים הוי מוקצה:

טילטול מן הצד אינו מותר אלא לצורף דבר היתר או לצורך מקומו:

ליקוטי דינים השייכים לסעודה

אם נשבר רגל הספסל אסור להניח קצה אחד על ספסל אחר אא״כ הניחו מבע״י פעם א׳ כך. אסור להדליק נר ע״י עכו״ם אם לא שיושב בסעודה בחושף אבל אם יש נר א׳ או לאחר סעודה אפי׳ יושב בחושף אסור. וכן אסור להדליק נר יא״צ ע״י עכום אם לא ב״הש דווקא:

אסור לומר לעכו״ם לקנח חוטמו שיבין מעצמו להסיר הפחם שבנר:

אסור לכסות כלי שיש בו חלל טפח מן המשקה עד הכיסוי אם לא המניח מעט מן חלל הכלי מגולה ובדבר שמיוחד לו לכיסוי מותר:

אסור לעשות אהל משופע על עריסת קטן וכדומה אף שאין בגגו טפח אם יש בפחות מג׳ סמוך לגגו טפח:

דבר שאינו נאכל בלא שרי׳ אסור לשרותו משום גמר מלאכה:

אסור לברור דגים גדולים מתוך הקטנים או להיפך וכ״ש בב׳ מינים אלא יברור מה שצריך לסעודה זו בלבד:

אסור ליקח זבוב או ד״א לבדו מן האוכל אלא יקח מו האוכל עמו מעט וכן לא יטול זבוב מתוך המשקה אלא ישפוך עמו מעט:

אסור לפרק אגוזים מתוך קליפתם הירוקה הרבה כשמערה בנחת יין או שכר מן השמרים צריך לפסוק כשמתחיל לירד טיפין טיפין. לא יכריע חבית העומד על שולי׳ להטותה לשפוך ממנה מפני שחופר בארץ וכן לא יצדד חבית כבדה להטותה לשפוך מן המגופה משום אשויי גומות:

אם שכח ליתן החומץ לתוך התמכא שקורין קרי״ן מע״ש יעשה בשבת בלילה רכה שיתן תחלה הרבה חומץ בכלי ואח״כ יתן לתוכו מעט קרי״ן ולא יערב בכף או סכין אלא ינענע הכלי שיתערב מעצמו ובלילה עבה אסורה לגמרי וכן נכון לעשות במזריע״ה מצנון בשבת:

אלו הדברי׳ שים עינך ולבך עליהם כי נעים כי תשמרם:

דיני ברכת המזון

ויטב לבו בד״ת ובפרט בדברי זוהר המשמחים אלהים ואנשי׳ ובזמירות בקול נעים בסוד נעם העליון המאיר על זו״ן ולזה תהיה כוונתו ולא להתפאר ח״ו או להנאתו [.] צריך להיו׳ מלובש בכבוד בעת הזמירות דכתיב למען יזמרך כבוד ור״י קרי למאנא מכבדותא ובספר חמדת הימים מביא מעשה רב על זה ע״ש : יברך בשמחה ורננה ויכוין רצה והחליצנו לשון חליצת מנעל שיאיר הש״י בעצמו לנו ולא ע״י מט״ט וסנדל הנק׳ מנעלים :

אם שכח לומר רצה ונזכר קודם שהתחיל ברכה רביעית שלא אמר עדיין אפי׳ תיבת ברוך מברכה ד׳ יאמר שם בא״י אמ״ה שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית בא״י מקדש השבת ואם כבר התחיל אפי׳ רק תיבת ברוך מברכה ד׳ צריך לחזור לראש בר״המז:

אם אפשר טוב שיברך פה״ע ועל פ״הא ואח״כ שהכל הכוללם יחד והמבין יבין:

לא יאמר לעכו״ם להלך אל חדר עמו והוא יבין מעצמו להדליק נר. לא יטלטל עץ לפקק בו אא״כ יחדו במע״י לכך לעולם:

דיני שכיבה

יזהר מלשכב עם אשתו עד חצות לילה וכ״ש בליל טבילה שבחול ולכן טוב שילמוד עצמו משניות בע״פ שיחזור בהם אז אז ידליק נר של שמן שידלק עד קרוב לחצות או יהרהר באיזה קושיא או יאמר תהלים אבל לא ישכב אפי׳ לבדו שלא יבא לידי שז״ל ר״ל ויזהר מאד מהרהור צריך לזהור (!) שלא לבטל ק״ש ובפרט אם התפלל מבע״י לכן יקרא תיכף תחילת הלילה כל ג׳ פרשיות בכוונה ואף אם קרא ק״ש בזמנה יזהר לקרות ק״ש דשכיבה קודם חצות דווקא ע״פ הקבלה.

ואף אם קרא בזמנו יזהר לקרות ק״ש דשכיבה קודם חצות דוקא ואני <דף ז ע״ד | עמ׳ 30 | דיני זיוג וקדושת היום> נהגתי לומר תפלה א׳ אחר ק״ש בשבת שיש בה יחוד גדול ובזה ידבק נפשי ביחוד רוחני ויפרד מכל תאות הגשמיות ולא יכוין בזיווגו לתאוה גופני׳ שהוא מעשה בהמה ממש כ״א לקיים מצות בוראו ליקרא דיחודא דלעילא דאיתעביד בהאי זימנא למישלף מתמן נישמתא קדישא להיכל לבנת הספיר ומשם לזיווגם התחתון ויזהר שלא יעבור עונתו ח״ו ואם יש לו ס״ת בביתו צריך להעמידו בחדר אחר ואם אין לו וצריך לעשות מחיצה המתרת ואסור לעשותו בשבת לכן איעצך עצה טובה ליקח המפה שמקנחין בה לקושרה מבע״י למעלה ממטתו ומאחר שהיא גבוהה י׳ טפחים או ז׳ ומשהו ותלוי׳ בפחות מג׳ סמוך למטה ורחבה טפח מותר להוסיף עליהם בשבת דהוי מוסיף על אהל עראי וכן בכל דבר התלוי׳ בשיעור הנזכר מותר להוסיף:

ומזוזה אם מכוסה בזכוכית מותר בפריסת דבר אחר עליו ומ״מ יותר טוב להקיף כל המטה במחיצה ובפרט במקום שיש ספרים או תפילין הגדול והקטן הוי ככלי א׳ וצריך לפרוס עליהם סודר ולא ישמש מטתו לאור הנר אפי׳ יש לו מחיצה אלא שהאור נראה דרך המחיצה וכן לא ישמש לאור הלבנה אלא יחשיך בפריסת סודר עליהם בשעת הזיוג ולא יספר בדברים שאינם מעניני תשמיש וקודם הזיוג לא יספר אפי׳ מעניני תשמיש שלא יבא לידי הז״ל ועל זה נאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגם ביאתו יש בו אחיזה ח״ו לחיצונים ומזה רבו פריצי הדור אם לא בשעת תשמיש מה שצריך לו ולא ינבל את פיו וימעט מה שאפשר לו אפי׳ בלא ניבול פה כי אפי׳ שיחה קלה שבין איש ואשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין ונכון לדבר על לב האשה שתהיה כוונתה לעבודת הבורא יתברך ולא להנאתה ובזה יזכו להמשיך נשמות קדושות מאילנא דחיי ויזכיר להנשמות צדיקים ונשותיהם מעשיהם ושכרם להמשיך לבה להיות כל חפצה להביא זרע כשר אשר יעבד את ה׳ בכל לבו ואם היא ישנה כבר ומעוררה עכשיו תטול ידי׳ כדינם ג״פ סירוגין להעביר רוח רעה מידי׳. ובשעת תשמיש יטלו שניהם ידיהם יכסו עצמם בסודר עד שלא יצא אבר מהם החוצה ח״ו לאיש זר ויאמר הלחש עטיפא בקטפא אזמנת ש זרי שאר תוב תוב ימא ארגישת גלגלוי ליך קראן לא דילך ולא בעדנך בחולקא קדישא אחידנא בקדושא דמלכא אעטיפנא לגרש הס״א המתעטפת בסדינין וישפוך מים צלולים סביב למטתו אחר הזיוג ובזה יגרשנה וטוב לומר קודם הזיווג מזמור לדוד ה׳ רועי כו׳ ובשעת הזיווג אחר הלחש תיכף יאמר לשם יחוד קב״ה ושכינתיה ויזדוג חליל׳ שלא ידמה ח״ו דמות אלא יכוין לשלב הוי׳ ואדני כנודע או הוי׳ אלהים בחול או שניהם תמיד וישהה עצמו בבטן עד שיתקרר מחום התאוה ולא יפריש באבר חי ויזהר משמיעת קול אשה וכ״ש שלא ידבר עם אשתו מנשים אחרים שזה רגיל בליל טבילה ובזיוג זה דשבת יכוין לעשות מלבוש ליחוד העליון בסוד חשמ״ל שהוא גי׳ ב׳ שמות אזבו״גה צמרכ״ד והוא גי׳ מלבו״ש ומשם ימשך מלבוש לזווגו השם הראשון יוצא מא״ז ישיר כו׳ וב״ני כו׳ כי ג״אה והב׳ מסוף ה׳ פסוקים ראשונ׳ דבראשי׳ ואם הניק׳ התינוק לא תשמש עד לערך שעה או יות׳ ולא ישכב התינוק לרגליו ובשעת תשמיש אם הוא פחות מבן שנה ואם צריך לכך יתן ידו עליו : לא יעשה לעולם מורא לתינוק בדבר טמא :

ואם עשו צרכיה אפי׳ נקבים קטנים אפי׳ מהם לא ישמשו עד לערך חצי שעה לפחות. וכן אחר הזיוג ישהו השיעור הנז׳ קודם עשיית צרכיהם שלא יתאחזו בהם החיצונים:

וברותי מכם המורדים והפושעים כי אלו בני ט׳ מדות בני אנוסה שלא פייסה קודם תשמיש בני שנואה בלב בשעת תשמיש בני נידוי בני תמורה בני מורדת דאמרה לא בעינא לך בני שכרות בשעת תשמיש בני גרושת הלב בני ערבוביא שנתן דעתו באחרת בני חצופה שתובעתו בפה וצריך ללמדה שלא תעשה כן אבל אם מתקשטת לנגדו הוי ליה בנים זכרים. אחר הזיוג יקנח עצמו מן הזרע בכרים וכסתות ויטול ידיו ויאמר עכ״פ ברכת המפי׳ ופרשה ראשונה של ק״ש ופסוק בידך אפקיד רוחי וגו׳ ע״כ.