משך חכמה/ספר שמות/פרשת תצוה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרשת תצוה עריכה
ויקחו אליך וכו'. יתכן על פי דברי הראב"ע בפרשה בהעלותך שאעפ"י שאמרו כל דברות שנדבר הקב"ה עם משה לא היה אלא ביום שנאמר ביום דבר וכו'. בכל זה כשהיו הנרות דולקים היה כיום ודבר עמו בלילה, לזה אמר ויקחו אליך פירוש לצורכך שהאדם דעתו בהיר בעת האור וכמו אין אורה אלא שמחה, ולזה הוא לצורך הכנת נפש משה להדיבור שיהיה שורה מתוך שמחה, אבל חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל, שלדורות הוא חוק בלי טעם וגזירה היא מלפני, שכלום לאורך אני צריך והלא כל ארבעים שנה לא הלכו אלא לאורו וכו' ודו"ק. ומזה רמז למש"כ בסמ"ע דכשנרות דולקין מותר לדון בלילה.
ובזה יש לפרש מה דעשה שלמה חמשה מנורות ור"א בן שמוע אמר בפ' שתי הלחם דעל כו' ובכולם היו מדליקין דכתיב את המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט ופשוטו שהיה מדליק בכולן ודלא כפירש"י דפעמים בזו ופעמים בזו ויעוין בילקוט מלכים דעל כולן היה מסדר רק בשל משה תחלה ויעו"ש טעם של שולחן וכיור ודו"ק. וכבר נאמר אצל דוד אביו שהניח זהב למנורות הזהב כו' משום דדריש שכיון שבמקדש שהי' רוחב עשר על שלושים אמה הי' מנורה אחת אם כן על כל החשבון הוא עשר פעמים שלושים הוא שלש מאה אמה וקומתו עשר אמה ולפי זה החשבון ההיכל שבנה שלמה היה ששים על רוחב עשרים א"כ עשרים פעמים ששים הוא אלף ושני מאות וקומתו שלשים א"כ הוא ג' פעמים ככה הוא שלשת אלפים ושש מאות א"כ היה מוכרח להיות אחד עשר מנורות ולבד משה עשרה מנורות חמש מימין של משה וחמש משמאל של משה א"כ לפי החשבון היה צריך להיות עוד אחת רק שלא היה יכול היות יותר על צד אחד מעל הצד השני ובפרט לפרש"י דהדביר היה גובה עשרים א"כ לא היה רק מאה אמה יותר ולכן עשה גם שולחנות עשרה כי השולחן צ"ל נוכח המנורה וכזו כן זה וזה רק במקדש שלמה שהיה גלוי שכינה אבל במקדש שני שאינו רק חוק סגי באחת ודו"ק היטב.
ויקחו שמן זית. במנחות דף פ"ו מזיתו. ויעוין רש"י שם והנראה לפרש משום דגבי יין אמרו לא יביא יין מגיתו, ב"ב צ"ח, וכמו דפירש רשב"ם שם דכתיב הסך נסך שכר לד' ובתרגום על קרא דיין ושכר יזיר, מחמר חדת ועתיק הרי דשכר עתיק, ולכן בשמן כתיב שמן זית שהמצוה כל שהוא חדש עדיף טפי וזהו מזיתו שניכר טעם הזית בשמן וכמו שאמרו בעו"ג, דחמרי חדתא וענבי הוי חדא טעמא, וז"ב. ובזה מדויק לשון הכתוב בשופטים ט' החדלתי את דשני אשר בי יכבדו ולא כתיב בו משום דהשמן ניכר טעם הזית בו ודו"ק. ואולי משום דשמן זית אין דרכו לשתות וכמו דמשמע בריש כיצד מברכין אי דשתי אוזוקי כו' לכך כתוב בי.
וחשב אפודתו אשר עליו וכו' יתכן ע"ד רמז דאמרו אפד מכפר על ע"ז (זבחים דף פ"ח), ומחשבה אצל עו"ג הוי כמעשה כמוש"כ סוף פרק קמא דקדושין, וזה שאמר וחשב אפודתו וכו' כמעשהו (מצאתי להקדמונים).
ולקחת את שתי אבני שהם. הנה בשהם דחושן הוא למטה יוסף רמז שישראל נקראים על שם יוסף וכמו שאמר במד' שוח"ט מקרא אולי יחנן שארית יוסף. ודע דאפד מכפר על עו"ג שנא' אפד ותרפים וחושן מכפר על הדינין, לכן שהם מרמז ליושר הדעות המשובשות הטעה בשכל שזה גרם לעון עו"ג וישפה שהוא גמר החושן אבן האחרונה עליו מרמז להסרת העול והמרמה והאונאה שזה גורם לעוות הדין, וכמו שאמר בתו"כ על קרא דלא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל כו' שהמודד קרוי דיין. לכן אמרו על ושמתי כדכוד שמשותיך חד אמר שהם שהוא הסרת ההטעה באלודות וחד אמר ישפה שהוא הסרת מרמה והעול שבין אדם לחבירו, לכן אמר [כדכד] כדין וכדין וזה שסיים הכתוב וכל בניך למודי ד' שילמדו הידיעה הברורה בהשגת אחדותו יתברך וכמו שאמרו בקרבנות לא נאמר אל ואלודים ושדי רק ד' שלא ליתן פ"פ לחלוק [סוף מנחות] ששם ד' אינו מתייחס לשום נמצא זולת הבורא היחיד לבדו וזה שהם ורב שלום בניך שיסורו מהם העול והמרמה שזה ישפה וזה כדין. ודו"ק היטב. ודע דכל השבטים צערו לאביהם במכירת יוסף ויוסף עצמו לא הודיע לאביו רק יוסף היה ירא מפני החרם, אבל בנימין כבד לאביו ולכן שרתה שכינה בחלקו ולכן כשאבד ישפה מבנימין הראה להם השי"ת גודל מצות כבוד אב אצל דמא בן נתינה ודו"ק היטב.
ששה משמותם וכו' בירושלמי פרק אלו נאמרין אמר דבאבני אפד היה כתוב בן באבן אחד וימין באבן השני ודריש דכתיב ששה משמותם מקצת שמותם וכן בתרגום יהונתן, לכן היה כתוב בנימין על שתי כתפות האפד, ולזה אמר בברכות בנימין כו' ובין כתפיו שכן. וזה רמז נאה.
תרשיש ושהם. הא דכתיב בוי"ו לרמז דוהוא נער את בני בלהה ובני זלפה לכן נתחברו באבני אפוד ג"כ, דשוהם היה של יוסף. או דמרמז שהיה נותן הפסקה למשה בין דיבור ודיבור כמו שאמרו רז"ל, ולכן כאן שהשי"ן הוא סוף של תרשיש ותחלתו של שוהם ג"כ שי"ן, וכדי שלא לערבב האותיות אמר ושוהם וכמו שאמרו בירושלמי פרק כיצד מברכין גבי המוציא שלא לערב האותיות, ובפרק היה קורא גבי קריאת שמע יעו"ש ודו"ק. לכן בפרשת פקודי גבי עשייה לא כתיב בוי"ו עיי"ש.
ובגמרא מגילה כרשנה כו' תרשיש. כלום שמשו בב"כ לפניך דכתיב בהו תרשיש. תרשיש היה אבן של אשר דבנותיו היו נאות ונשואות לכהונה גדולה ועיין בספרי ברכה ומ"ר ב"ר פ' ע"א, וזה לימוד זכות על ישראל שהן היו מגדלין בת נאה בצניעות שתהא ראויה לכה"ג העובד במקדש, ואלו כשיש להן יפיפיה, הן מוליכות אותה ערומה.
תענית אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן שמני כחותם על לבך כחותם על זרועך כו' דבר שפעמים נכסה ופעמים נגלה כו' על כפים חקותיך. הענין, דבקשה שיהיה בהמ"ק בנוי ושם נושא הכה"ג שמות השבטים בני ישראל לפני ד' לזכרון על לבו באבני חושן ועל כתפיו באבני אפד פתוחי חותם, ופעמים נכסה כמו בזמן החורבן, לכן השיב על כפים חקותיך וכמו שאמר באבות דר"נ פ"ד יש לנו כפרה אחת כמותה וזה גמ"ח, והוא על כפים בידים שגומלות חסד ודו"ק.
לזכרון לפני ד' תמיד, ולהלן על לבו לפני ד' תמיד. ביומא דף ו' פליגי תנאי על תמיד דגבי ציץ למאי נדרש עיי"ש, ובזה לא ידעינין למאי נדרש, וכפי הנראה דמרצה אף שלא בשעת הקרבה, רק דבזה היה ניחא מה שכ"ג היה מותר בכלאים במקדש עיין בספר ושב הכהן ע"ד זה בציץ, אולם אפשר דוקא שם ודו"ק.
ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים כו'. לא כתוב בו תמיד, שלא היה אורים ותומים בבית שני שהוא מהחמשה דברים שחסרו בו (סוף פ"ק דיומא) והוא שם המפורש. ולכן כתיב והיו על לב אהרן כו' ולא ונשא, כי בזמן ששם המפורש בחושן הוא בגדר ארון, שנושא את נושאיו ואינו משא כלל, אבל בלא או"ת כתיב ונשא אהרן שמרגיש משא קצת, וכן דרשי ז"ל באבות דר"נ על קרא דואתפוש את שתי הלוחות ואשברם, והלא היו בידו ומאי שייך ואתפוש, רק שקודם שפרח הכתב מעליהן לא היו למשא, וכיון שפרח הכתב נעשו משא ותפש אותן כמי שתופס משא בידו יעו"ש היטב.
ועשית ציץ זהב כו' קודש לד'. יתכן דלא קאי על הציץ רק הבגדי כהונה מעכבין זה את זה, ונקרא מה שעל האפד והחושן עם הציץ כאחד, וזהו ראובן שמעון כו' יוסף בנימין שבטי ישורון קדש לד', וכמו שאמר קודש ישראל לד' ראשית תבואתה כו', ולכן אמרו בזבחים מ"ה דציץ אינו מרצה על קדשי עו"ג דרק על השבטים מכפר, ומשו"ה מרבה בספרי בהעלותך מככם כגר יהיה לפני ד' דציץ מרצה עליהם, ועיין תוספתא מנחות פ"ו, אבני שהם ואבני מילואים מעכבין זא"ז. ומפני זה אמרו יבמות דהעבירו בנות מדין לפני הציץ דלעו"ג הציץ אינו לרצון רק לפורעניות היינו משום דעליו כתוב דישראל קודש לד' אם כן הם החטיאו את ישראל בדבר פעור וחללו וטמאו קודש לכן נפרעו מהם ע"י הציץ ופשוט.
ולפ"ז השמות שבאפד על כתפות שמקושר להציץ הוא כנגד קשר דל"ת שבשל ראש, ושמות שבחושן הוא כנגד קשר של יו"ד שבשל יד והמה תפילין דמארי עלמא שנושא אותם הכ"ג במקדש לרמז שקשורים הם ישראל להשי"ת בלב וראש כביכול, ומש"ה כתוב גבי חושן ונשא תמיד, דעיקר של יד וכמו בתפילין דידן דשל יד מעכב של ראש, נמצא דשל יד הוא תמיד, ולכך באפד לא כתיב תמיד רק ונשא אהרן את שמותם כו' ודו"ק היטב.
ואולי משום זה אמר ריב"ל ירושלמי חגיגה פ"ב דהיה מתלבש בכליו רק בשבתות ויו"ט, משום דאז אין תפילין נוהג ולכן היה מתלבש בכליו כנגד תפילין ודו"ק.
ואבנט תעשה מעשה. כתב ואבנט תעשה ולא ואת האבנט תעשה משום דרמז שהיו עושים עוד אבנט של שש אם יכנס אהרן לפנים, כמו כה"ג ביום הכפורים שלאהרן היה רשות תמידי באופן הזה.
ולבני אהרן תעשה כתנות. בירושלמי יומא פ"ג רבנן אמרי שני כתנות לכל אחד ואחד כו'. לפ"ז הלא בפקודי כתוב והלבשתם כתנות וזה אי אפשר שילבש לכל אחד שתי כתנות דהוי יתור בגדים. ונראה דכאן משום דמסתברא טעמא היו עושין להם שתי כותנות משום דהכהנים צריכין לשתי בגדים האחת לעבודת הבקר להרמת הדשן ובגדים לעבודת התמידין כמו שפירשו על ולבש בגדים אחרים פחותין, לכן היו עושין להם שני חלפות בגדים וברור.
ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת. יתכן למאן דאמר ביומא דף כ"ג דעבודה דהרמת הדשן לא צריכה רק שני כלים מדו בד ומכנסי בד ילבש, וא"כ האבנט ומגבעת היה רק לעבודות שאינן מן הפחותות כמו הרמת הדשן שכתב רמב"ם דלובש את הפחותין, וזה לעבודות שהן לכבוד ולתפארת, אבל מכנסים וכתונת שש צריך גם להרמת הדשן ומדויק לשון הפסוק ודו"ק.
והנה כל דבר שיש בו כבוד בהיותו לא יהיה בחסרונו פחיתות, אבל דבר שבהעדירו יהיה פחיתות לא יהיה בהיותו שלימות וכבוד. והנה בגדים אילו יהיו בהיותם כבוד, אבל על המכנסים בלבשו אותם אינם בגדי כבוד אולם בהעדרם הוא פחיתות, לכן כתב מיתה על המכנסים שאם לא ילבש אותם יהיה פחיתות וחייב מיתה, וזה כדברי הר"י דאורליינוס בסנהדרין בתוספות ובזבחים דף י"ז ע"ב, וחייב על ביאה ריקנית באהמ"ע בלא מכנסים, אבל על שאר ב"כ אינו חייב בחסרונם רק על עבודה משום זרות דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו כזרים, ולא על ביאה ריקנית באהמ"ע, עיין תוספות סנהדרין פ"ג ד"ה ולא משום כו' ובתוספות יומא ה' ע"ב ד"ה להביא ודו"ק.
ואת אהרן ואת בניו תקריב ורחצת אותם במים. הך רחיצה טבילה כמפורש בתו"כ, ולכן ואת פסקיה קרא, משום דאב אינו רוחץ עם בנו (פסחים דף נ"א יעו"ש).
ושחטת את הפר כו' פתח אוהל מועד כו'. הנה שי' רמב"ם ורש"י זבחים פ"ג דשלמים שנשחטו קודם שנפתח דלתות היכל פסולין משום דבהו כתיבא פתח אהל מועד. ופירושו דגבי עולה לא כתב בשחיטה פתח אהמ"ע רק גבי זריקה, לכן מדבריהם לא היו שוחטין התמיד עד שנפתח דלת היכל משום דלזריקתו היה צריך להיות פתוח ההיכל וכאן כתיב ושחטת פתח אהמ"ע. נראה דהראב"ע פירש הא דקדשי קדשים נשחטין בצפון להורות דמשולחן גבוה זכי והוא חלק גבוה כמו הלחם המונח בהיכל על השולחן בצפון, ולכן בקדשים קלים הנשחטין בדרום בעי להראות שהן קדשי גבוה וגם הן אימוריהן לגבוה סלקא ובשחטה קדשי קדוה"ג דלא יוכלו למפרקי, לכן נשחטין פתח אהמ"ע בזמן שהוא פתוח להורות דיש בהן חלק גבוה לכן כאן בשבעת המילואים דלא היה טעון צפון כמו שדרשו על קרא דראשון לצפון היה הפר חטאת שהוא קדשי קדשים ג"כ טעון לשחוט בזמן שדלת אהמ"ע הוא המשכן פתוח ודו"ק.
ואת בשר הפר וכו' חטאת הוא. הנה בשעת הזאת קדושת במה הואי. כמוש"כ תוספות בעו"ג ל"ג, רק דחטאת זה צוה השי"ת להקריבו בבמה אע"ג דאין חטאת קריבה בבמה, לכן כתיב חטאת הוא אחר הקרבה והשריפה להורות שאין שלא לשמו פוסל בו כיון דהוי אינו ראוי לעבודה כמו בעומר ריש מנחות דהוי כמו אשם שנאמר בו הוא לאחר הקטרת אימורים זבחים ה' ודו"ק. ויעוי' שטמ"ק בכורות דף ד' בזה. או יתכן דהשתא כהנא שלוחי דרחמנא, דמי איכא דאיהו כו', אבל משה למ"ד דזר היה הוי שלוחא דידן רק שהיה שקול ככל ישראל וכצבור ולכן אין מחשבתו שלא לשמו פוסל דלתקוני שדרתיך ולא לעותי לכן כתוב חטאת הוא לאחר הקטרת אימורים ויעוין נדרים דף ל"ו ע"א עיי"ש היטב דלפי המסקנא דשלוחי דרחמנא נינהו נשאר סברת רב שימי בר אשי דיכול לאמר לתקוני שדרתיך כו' במפגל בקדשים ג"כ היכא דהוי שלוחא דידן וכמו שהי' במלואים ודו"ק.
ונתת על תנוך אזן אהרן כו' אזן בניו כו'. הנה בעשיי' כתוב כסדר אהרן ואח"כ בניו, ונראה דבספרי אמר בפ' קרח דלכן מקדשים ידיהם ורגליהם משום שלעבודה עובדים בידיהם ורגליהם שלכן לא יהי' חוצץ בין ידו לעבודה וכן בעי להיות עומד ברגלו על הרצפה בלא חציצה ובזה שוים אהרן ובניו לכן צוה עליהם כאחד אבל משיחת האזן הוא על מצות יתירות שנצטוו בהן כהנים וכל מצות השמעיות מיוחסות אל האזן (כמו אזן ששמעה על הר סיני) לכן יש מצות הרבה בכה"ג מה שאין בכהן הדיוט לכן פרט אזן אהרן לחוד ואוזן בניו לחוד. גם בהקבלה אינו דומה אהרן שהי' עולה להר סיני וכמה דברות דבר אליו ד' ודו"ק.
ולקחת אותם מידם והקטרת כו' דמשה היה במלואים במקום כהן והם כבעלים לכן הולכת אברים למזבח דבעי כהונה ופסולה בזר (ויעוי' משל"מ שחקר אם הוליכן זר אם נפסלו האברים מלהקריב) אמר ולקחת מידם שהוא ככהן יוליך האימורים להקריב למזבח, אבל להוליך בידם לקרב קצת למשה היו רשאין דהולכה שלא ברגל, לא שמיה הולכה והם הוסיפו דלא היו מושיטין ידיהם למשה לקרב לו להקטיר ואף הולכה שלא ברגל לא עשו, לכן אמר בצו ויקח משה אותם מעל כפיהם והוסיף על המצוה ודו"ק.
והנפת אותו תנופה כו' והיה לך למנה. הנה מנה יקרא דבר המתוקן כל צרכו כן במשלוח מנות צ"ל מבושלין כ"צ, לכן כאן שהסומכין היו אהרן ובניו הם היו בעלים מהקרבן וזכו בהקרבנות מחיים, אבל משה לא סמך שאין סמיכה אלא בבעלים והוא לא זכה בהקרבן מחיים רק כשנזרק ונקטר האימורים היה מנה כל צרכו, לכן כתוב והיה לך למנה, שאימתי יהיה לך כשהוא מתוקן ומותר לאכילה ומשולחן גבוה זכית בהחזה, דהיה צ"ל נקרב כמו שוק לגבוה לכן הניף אותו משה שאז היה הוא הבעלים בהחזה ודו"ק. ובמשנה פ"ק דביצה אין משלחין אלא מנות כו'.
את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם. הרמה הוא על דבר העולה למעלה ולכן אם יניף למעלה נקרא תרומה, והנפה הוא לצדדין כמו שעושין בנפיא לכן נקראת נפה, וזה מוליך ומביא מעלה ומוריד כו'. אולם מצאנו על דבר השוה לחבירו ונתרומם באיזה מעלה, אשר יופרש ויובדל מחבירו נקרא תרומה, וזה תרומה מן הטבל, על הרמת מעלה שנעשה קודש, ומזה נקרא השוק תרומה שהורם במעלה משאר הבשר הנאכלין בכל מקום לבעלים וכאן נקטר, והחזה ושוק קדשו לדורות כל החזות ושוקין של השלמים, אשר ינתנו לכהן ומשולחן גבוה זכו אשר חלק שמים נתן להם והם אוכלים ובעלים מתכפרים, וכן נתקדשו בזה המורם מלחמי תודה ומורם מהלחם הבא עם איל נזיר. ושיעור הכתוב כך הוא, אשר הונף ואשר הורם מאיל המילואים, ואשר הונף ואשר הורם מאשר לאהרן ומאשר לבניו, וזה מסל המצות אשר אחד מכל מין נקטר לפני ד' והונף והורם, והמונף מסל המצות קידש לדורות המורם מלחם תודה ואיל נזיר והמצות היו באות כמו בקרבן שבתודה שלש מינים (משנה פ' התודה) ולחם חמץ לא בא מפני שאינו רשאי להקטיר ממנו כמוש"כ ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, וכאן כתוב והקטרת על המזבח וכו' לריח ניחוח כו'. ודו"ק היטב.
ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומה לד'. פירוש שאף משלמי צבור בעצרת אשר כשהמה חיין המה מורמין ומונפין בכולן לפני ד', בהם צריך להניף ולהרים החזה והשוק אחרי השחיטה, וזה כמו כונה שניה ותרומה יהיה, פירוש הרמה למעלה מזבחי שלמיהם אשר כולן לכהנים ועוד תרומתם לד' מן השלמים, אשר הם כולם בחייהם מורמין לד'. ועיין מנחות דף ס"ב פליגי רבי ורבנן ורבינא אמר שלמיהם רבויא הוא יעו"ש ובתו"כ דדריש קרא דשלמיכם יעו"ש ודו"ק.
ואכלו אותם אשר כופר בהם כו' לקדש אותם. הנה כל ענין המלואים היה שמזה נתחנכו לדורות וזכו בחזה ושוק מזבחי השלמים שיהיו כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים [ועיין בתו"כ במכילתא דמלואים מבואר כל פרט ופרט], לכן היה ההוראה לדורות שיאכלו הקדשים הכהנים, אף אם לא יהיו מקריבים, וכמו כאן שהמקריב היה משה והכהנים אכלו המתנות כהונה, כן לדורות יאכלו כהנים בעלי מומין שקדושים בקדושת כהונה אף שאינם מקריבים, ולשון כהונה נאמר על העבודה וכמו שתואר כהן הוא שם עובד ממש כמוש"פ רש"י בקרא הכהן תחתיו מבניו. ולכן לעיל גבי בגדים כתוב והלבשת אותם כו' וקדשת אותם וכהנו לי, שהבגדים אינו רק לעבודה, הא בעלי מומין האוכלין קדשים מתנות כהונה אינן צריכין בגדים, אבל כאן גבי אכילה לא כתוב לכהן לי רק לקדש אותם שאף שאינם עובדים אוכלים בקדשי קדשים רק שקדושים בכהונה וכמו כאן שהמה לא היו המקריבים ודו"ק.
יומא פרק בא לו, ת"ש לא היו ישינים בבגדי קודש כו' הא מיכל אכלי, שאני אכילה דצורך עבודה כו'. מקרא מפורש הוא ביחזקאל ק' מ"ב ויאמר אלי לשכות הצפון לשכות הדרום כו' הנה לשכות הקודש אשר יאכלו שם הכהנים כו' קה"ק כו' בבואם הכהנים [בבואם באותן לשכות לאכול] ולא יצאו מהקודש כו' ושם יניחו בגדיהם כו' ועיין מצודות שאוכלים בבגדי כהונה. וכפי הנראה שצריכים שיהיה פתוח אל הגזרה הוא ההיכל, ולפני פתח אהמ"ע עיין זבחים נ"ה נ"ו דמסיק דוקא לשחיטה, דענין לפני אהמ"ע לא לאכילה, אפשר דעל המלואים ושאר קדשי שעה קאי יחזקאל, לכן בעי פתח אהמ"ע וכמלואים דמשה ודו"ק.
וזר לא יאכל כי קדש הם. לפי מה דאמרו בתו"כ פרשה אמור דזר שאכל בשר קדק"ד אחר זריקת דמים משלמין קרן לכהנים ולוקחין בדמיו שלמים, ולזה אמר כי אינן כמו תרומה שדמיהן לכהנים והתשלומין נעשים תרומה, לזה אמר שרק הם קדש ולא תשלומיהן. ויעוין פירוש ראב"ד שם. וכן כתוב בבכור קדש הם, שאין התשלומין נעשין קדש יעו"ש ודו"ק היטב.
ואם יותר מן הבשר כו'. לא הזכיר שלא יותירו כמו שצוה בכל הקרבנות, פשוט שלא יוכל אחר לאוכלו ואכילה גסה לאו מצוה לכן אין מהנימוס להזהירן ע"ז. ולכאורה יתכן לומר דבבמה אין איסור להותיר, והא ששנינו בסוף זבחים הזמן שוה בבמה, היינו שאם נותר אסור לאכלו, ותוס' כתבו בעו"ז דכיון שלא היו המחיצות קבועות דין במה היה להם ולכן לא היה אסור להותיר. ובפסח שאני שבארתי במק"א דדין קדשי מקדש היה במצרים שנתגלה שכינה והוי א"ש.
ובזה יתכן מה דפליגי בתו"כ פ' צו אם היה הפשט באיל המילואים ואם לא היה הפשט היה הנתוח בעורו כמו בשרפת פרים הנשרפין בחוץ דהי' נתוח בעור יומא דף ס"ח הוא משום דבשבעת ימי המלואים דין במה היה לו ופליגי בפלוגתת רב ור' יוחנן סוף זבחים אם יש הפשט ונתוח בבמה ודו"ק.
אולם לדעתי נראה דמה שכפלה התורה גבי תודה בפרשת אמור שור או כשב כו' וכי תזבחו זבח תודה לרצונכם כו' כל הפרשה נאמר אצל מומין דנוהג גם בבמה ולכן אמר לא תותירו ממנו עד בוקר, דבפרשה צו כתיב תרומה לד' לכהן, ובבמה אין מתנות כהונה, אבל באמור מיירי בבמה, וכן כתבו בתוספות דקרא דמיום השמיני והלאה ירצה מיירי בבמה, דלילה כשר בבמה ומחוסר זמן הוא עד יום השמיני ופסול בבמה. ובזה מדויק לשון והלאה, שכל הזמן אח"ז בין יום בין לילה כשר להקריב בבמה, ומש"ה תנא קרא דלא נילוף ממלואים דאין איסור להותיר בבמה ודו"ק.
ויתכן כי בירושלמי פ"ק דיומא אמר, דלא היו יושבים פתח אהמ"ע רק מקצת היום ולילה ומסר יום ללילה והיה מפרק המשכן אחר כך, וחד אמר שני פעמים וחד אמר שלש פעמים יעו"ש, א"כ כן בלילה היה עד טרם אור הבוקר מפורק, ולר' יוחנן היה עד אחר שהאיר היום וקדשי שעה לא היו רשאים לאכול רק פתח אהמ"ע כמפורש בקרא, וא"כ כשהוא מפורק היו אסורים באכילתן, הגם כי הבשר והלחם לא נפסל במה שפרקו המחיצות וכמו דקדשי דורות מיפסלו משום יוצא כדאמר מנחות צ"ה, הכא דדין במה היה לו ולא נפסלו ביוצא, ותו לא נצטוו שלא להותיר, כיון דבכלות זמן אכילתן היה מפורק ולא היו יכולין לאכול, וכל מקום דמזהיר שלא להותיר עד בוקר היינו שראוין לאכול עד הבוקר ודו"ק.
וזה אשר תעשה על המזבח כו'. תנא דבי ר' ישמעאל בג' דברים נתקשה משה כו' וי"א אף הלכות שחיטה נתקשה שנאמר וזה אשר כו'. פירוש דסברי כרע"ק דפליג על ר' ישמעאל וסברי דבשר נחירה הותר במדבר בחולין, לכן לא נהגה מצות שחיטה רק בקדשים, לכן גבי כבשים על המזבח רמז דהראה לו הלכות שחיטה ודו"ק.
עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ד' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם. יש מרבותינו לומדים מכאן שמעל מזבח הנחושת היה הקב"ה מדבר משהוקם המשכן וי"א מעל הכפורת כו'. רש"י. יתכן דפליגי בהא דפליגי ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן בפ"ד דמגילה אם בהכ"נ עושין בית המדרש או בהמ"ד עושין בהכ"נ והבית הגדול זה אמר שמגדלין בו תורה וח"א שמגדלין בו תפלה למ"ד תפלה עדיפא, א"כ מזבח הנחושת מקום העבודה עדיפא, ולמ"ד בית המדרש עדיפא, מעל הכפורת מקום שמונח בו העדות והלוחות זה התורה עדיפא, וכבר הארכתי במק"א דתלוי אם מפסיקין מדברי תורה לתפלה והדברים ארוכים ודו"ק.
וקדשתי את אוהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. כפל הדבר שמלות אקדש לכהן לי הם כמיותרים. אולם הוא מכוון נפלא עפ"י מה שאמרו בספרי כל מקום שנאמר לי קיים לעד ולדורות, וזהו שלא תאמר שכיון שהם נתונים למזבח לעבודה, א"כ בזמן שמזבח שומם גם בכהנים אין בהם קדושה, לכן אמר וקדשתי את המזבח כו' ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי, קיים לדורות לא שיהיה תלוי קדושתם במזבח, שקדושה שלהם אינו תלוי במזבח והמה קדושים לעצמם מהבורא יתברך. עיין ספרי בהעלותך סימן צ"ב דדריש על וכהנו לי ודו"ק.
ועשית מזבח מקטר קטרת וכו'. הראב"ע נתקשה מדוע לא נכתב צווי עשית מזבח הקטרת רק אחרי כלות פרשת המשכן ומלואים. והעיקר כי כל הצווים כמו הארון אם אין ארון אין מניחים לוחות, וכן בלא מזבח אין מקריבין עולת תמיד, וכן בלא בגדים אין כהן רשאי לעבוד, ובלא מנורה אינו רשאי להדליק נרות, ובלא שולחן אין מניחין לחם הפנים, אבל מזבח מקטר קטרת שעיקרו לכך [שהכפרות שבאין ביוהכ"פ אינו רק לכפר טומאת מקדש וקדשיו, ואין צורך לכך רק אם יהיה בהמ"ק ועבודה, אבל לא באו לכפר דברים הנצרכים כפרה בלא בהמ"ק, וכן קיי"ל דנתנין בפנים שנתנן בחוץ כיפר אלא שהבשר אינו נאכל, ובלא"ה חטאות הפנימים נשרפין ולענין אימורים פירשתי בחידושי ואכ"מ], הלא קיי"ל דהקטרת נקטר אף אם אין מזבח וכמו דאמר רב בזבחים דף נ"ט דמזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו, ואינו רק למצוה, ולכך כתיב בתר דהשלים כל הדינים מן הכלים והבנינים המוכרחים להשראת הכבוד במשכן הקדוש, ולהורות דאין זה רק מצוה בפני עצמה ודו"ק. ובזה מכוון הפסוק מלכים ט' והקטיר אתו אשר לפני ד' דאין טעון מזבח רק מקומו כשר להקטיר.
לא תעלו עליו קטרת זרה כו' ומנחה ונסך כו'. הוא לרמז דיש נסכין שמזלפין על גבי האישים וכדאמר שמואל בזבחים דף צ"א והוי כאילו כתיב לא תעלו מנחה ונסך ר"ל, זה המתנדב יין שמזלפין ע"ג האישים שהוא הקטרה. ולכן כללו בהלאו דלא תעלו עליו ואחר כך מיירי בנסכים שנותן לספלים, אמר עליו לא תסכו ודו"ק.
וכפר אהרן על קרנותיו כו' יכפר עליו. תנא ביה קרא דמזבח שנעקר מקטירין במקומו, אבל דמים לא (זבחים נ"ט). ולכן תנא בדמים דבזה מעכב המזבח שדוקא עליו יכפר, אבל קטורת סגי במקומו של מזבח ודו"ק.
כפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה כו'. הנה אצל אהרון וב"ד במדבר לא הי' יכול להיות פר העלם דבר אהרון אינו מופלא לגבי משה, והוראה דיליה לאו כלום הוא (הוריות דף ז') וב"ד אינן מופלין לגבי משה הוראתם על הצבור בלא משה לאו מידי, ולכן אמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, שאין כפרה זו אצל אהרן רק אחת בשנה, אבל מדם חטאת הכפורים יכפר עליו לדורותיכם רק אחת בשנה, זה עליו, שבע מתנות שהן על גגו של מזבח הזהב שגם לדורות אין זה רק אחת בשנה, שבפר כהן משיח וציבור אין שם הזי' על גגו של מזבח, ולכן מה שמכפר עליו אין זה רק אחת בשנה ודו"ק.
מדם חטאת הכפורים אחת בשנה כו' קדש קדשים הוא לד'. הנה לא הזכיר מתן פר כהן משיח ופר העדה בהעלם דבר שאינו רק במקדש. ראב"ע. ויתכן דאמרו בזבחים דף מ"ב תנא דבי ר"י מפני מה נאמרה פרכת הקודש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר של צבור, משל למלך בו"ד שסרחה עליו מדינה אם מעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת אם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת כו' ה"נ, כיון דרוב הצבור סרחו כביכול אין כאן קדושה, ונמצא דכשחטאו הצבור בהעלם דבר אין כביכול הקדושה על המשכן, וכי חטא הכהן המשיח בהעלם דבר ודאי דנסתלקה קדושה מן הכהן המשיח, לכן אמר אחת בשנה יכפר עליו כו' אימתי בזמן שהוא קדש קדשים לד', פירוש בשעה ששורה הקדושה על המזבח, דבעת שהצבור חוטאין כביכול נסתלק הקדושה מהפרכת וכש"כ מהמזבח, וכן בשעה שאהרן הוא הכהן המשיח [שהוא במקום אהרן] הוא קודש קדשים כמו שכתוב בדברי הימים כ"ג ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם כו', אבל בזמן שנסתלק הקדושה מאהרון המשיח או מהמזבח, אז יש מתנות על המזבח, אולם בזמן שקדש קדשים כו' אז אין מתן דם עליו רק אחת בשנה ודו"ק. ובאמת באהרן לא הי' יכול העלם הוראה דהוראתו וב"ד אינו כלום כ"ז שמשה קיים.
קדש קדשים הוא לד'. במזבח החיצון בפסוק ל"ז כתיב והיה המזבח קדש קדשים ולא כתיב לד', והענין עפ"י מה דפירש במאור פ"ד דעכו"ם דאבני מזבח היו יוצאין לחולין כיון שבאו בה פריצים וחללוה, אבל כלי שרת לא נפקי לחולין ע"י פריצים כמו בימי אחז יעו"ש, ובזבחים דף כ"ז אמר, דמזבח חיצון הוי רצפה ומזבח הזהב הוי כלי שרת יעו"ש לכן לא נפק לחולין אף ע"י פריצים, לכן אמר ק"ק הוא לד', אולם במזבח החיצון דמתחלל ע"י פריצים לא כתיב בו לד'. וכי"ב אמר קדושין דף נ"ג דכתיב בי' קודש ולא כתיב בי' לד' יעו"ש היטב. וכי"ב אמרו בסוף פ"ק דתמורה דקדשי בה"ב כתיב קרבן ד' ולא קרבן לד' יעו"ש.
בהפטרה. זאת תורת הבית על ראש ההר כל גבולו סביב קודש קדשים הנה זאת תורת הבית. זה מורה דהעיקר כמוש"כ רבינו בפ"ו מהלכות בית הבחירה ה"י דרשות ביד ב"ד להוסיף על העזרה כל שירצו אבל רק בהר הבית, לכן אמר שכל גבולו סביב קדש קדשים, הנה זאת תורת הבית, שאין להוסיף על הבית רק במקום ההר בלבד וכל ההר מוכן לבנות עליו בית אם ירצו ב"ד ויהא צריך להוסיף, אבל יותר מההר לא. וכמו שאמר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ד', שכל ההר מוכן לעזרה. ועיין מש"כ רבינו פ"א שם הלכה ג' עוד מקראות ובחידושי על הרמב"ם בזה. וזה נרמז גם בישעיה יו"ד עוד היום בנוב לעמוד הר בת ציון שהכתיב בית, שכל ההר ראוי להיות בית ודו"ק.