משך חכמה/ספר שמות/פרשת משפטים
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרשת משפטים
עריכהשש שנים יעבוד לרבות הבן כו' ועבדך ולא ליורש נראה למאן דאמר כר"ז בן הקצב דבן ובת בנכסי אם שוין לנחלה, אם כן באשה שקנתה עבד עברי ומתה דלגבה הבן והבת שוין ולא נקרא הבן רק יורש ואין עבד עברי עובד אותו ואולי על אשה שקנתה עבד עברי תנא בירושלמי בקדושין שם העבד עברי והאמה אינם עובדים לא הבן ולא הבת יעוי"ש ודו"ק. וגם בשדה אחוזה נראה דמוקמה בת לאמה בשדה אחוזה לר"ז בן הקצב יעוי' ערוכין כ"ה בע"ב ודו"ק היטב.
אם אדוניו יתן לו אשה, הענין כי בנשואי אשה יש שני דברים, האחד שאם אינו נושא ממעט הדמות, ר"ל שאינו מקיים פו"ר שזהו השלמת הבריאה ותקונה, והשני ששרוי בחטא, וכאן ע"י שפחה אינו מקיים פו"ר שולדה כמותה רק ששרוי בלא חטא, וזהו אם אדוניו יתן לו אשה, היינו אשה כזו אשר התועלת אינו רק לו ולא להשלמת הבריאה.
ובמכילתא, אם אדוניו יתן לו אשה, ר' עקיבא אומר אם אדוניו יתן לו, המיוחדת לו שלא תהא כשפחה הפקר. פירוש דר' ישמעאל לא מצי לדרוש כן, דלדידיה אמר פ"ב דכריתות ששפחה חרופה היא שפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי וחייב עליה אשם ומלקות, א"כ כ"ש דאינו מוסר שפחה לשני עבדים, ורק רע"ק לטעמיה דמוקי קרא דשפחה חרופה בחציה שפחה וחציה בת חורין יעו"ש, ור' ישמעאל מוקים לו למוסרה בעל כרחו ולמעוטי מוכר עצמו יעו"ש בקדושין בסוגיא דעבד עברי ודו"ק.
האשה וילדיה תהי' לאדוניה הי' לו לאמר יהיו ואולם מלמדנו כח האדון אשר העבד קנוי אליו אשר אם יש להשפחה ילדים יכול האדון לכפותה לינק את ולדות אחרים ולא תנוק את ילדיה ולכן אמר תהי' שאם האדון רוצה אין ילדיה אצלה ודו"ק.
והוא יצא בגפו. מכילתא, ד"א למה נאמר לפי שהוא אומר שש שנים יעבוד, אין לי אלא כו' נרצע [שאינו יוצא בשש] מנין ת"ל והוא יצא בגפו להביא את הנרצע, ר' יצחק אמר א"צ ומה העובד שש שמיעט הכתוב יציאתו ה"ה נוהג בו מנהג האמור בפרשה, נרצע שריבה הכתוב יציאתו אינו דין שינהוג בו מנהג האמור בפרשה. לכאורה יש פירכא מה לנרצע שאינו עובד הבן לפיכך לא ינהוג בו מנהג האמור בפרשה. וצ"ל שלענין מה שאינו עובד הבן, לא מטעם קולא הוא דאקיל רחמנא גביה. רק משום דאמר אהבתי את אדוני וכתיב כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך, והבן, על עבדותו לא נתרצה שמי יודע האם טוב לו עמו ואם יאהוב אותו, לכן אינו עובד הבן וז"ב. אולם למאן דיליף מן אם בגפו יבוא בראשי אברים נכנס בראשי איברים יצא, שאינו יוצא ע"י הכאת ראשי איברים כעבד כנעני, סד"א דנרצע שלא רצה לעבוד רק משום כי טוב לו עמך, יצא בראשי איברים אם הכהו רבו מכה אכזרי כזאת ולא גרע מעבד כנעני, קמ"ל שאינו יוצא בראשי אברים. אולם נראה דת"ק סבר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ופירשו רבים מהקדמונים שמותר בשפחה רק בעל כרחו אינו מוסר לו וסד"א דנרצע הוי כמוכר עצמו שכבר יצא ממכירת ב"ד בהגיע שש, רק מה שלא רצה לצאת סד"א דהוי ע"ז כמוכר עצמו ואין מוסר לו בעל כרחו, או אף זה סד"א דאם מתה שפחתו שיעדו לו בטרם הגיע שש תו אסור בשפחה אחרת כדין מוכר עצמו קמ"ל ודו"ק.
ועבדו לעולם. יש לעיין בעבד עברי שנמכר בזמן שהיובל נוהג, ובתוך שש בטלו היובלות כמו בשעה שהגלה עשרת השבטים שלא היו כל יושביה עליה כיון שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שיובל נוהג, מי פקע עבדותו או דלמא נשאר עבד כמו שדה אחוזה וא"כ הרי הנרצע שאינו יוצא בגרעון כסף ויוצא רק ביובל אם היה יובל הוי אפקעתא דרחמנא ואם לא היה יובל, שנבטל היובל נשאר עבד לעולם כל חיי האדון ומדוייק הכתוב ועבדו לעולם לפי פשוטו שהוא עובד אותו לעולם רק אם יהיה יובל מפקיע, והבן. ועיין תוספות ערכין דף ל"ג ד"ה אלא, וברמב"ן גיטין גבי פרוזבול יעוי"ש ודו"ק.
כמשפט הבנות יעשה לה, לשיטת הסוברים דכתובה דבר תורה יתכן הפירוש דיכתוב לה כתובה ודו"ק ונכלל זה בדברי רמב"ן יעו"ש.
ועונתה מלשון עונה שזה מענה על שאלת הטבע.
אם שלש אלה לא יעשה לה וכו'. לפי הדין יכול להתקיים פשט הכתוב כפי מה שפירשו רבים בראב"ע דקאי על שארה כסותה ועונתה והכוונה דאשמע לן קרא מאי דאשמע מתניתא בפ"ק דקדושין ואם יעדה כו' מה"ד לא ליבשיל הלכתא מנה קמ"ל, והלכה כרבא דנושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דמצי קאי בסיפוקייהו, לכן קמ"ל דאם יעדה וישא אחרת ולא מצי יהיב לה מזונה וכסותה כופין אותו להוציאה חנם רק בגט ככל אשה ומכש"כ היכי דמורד משלשה אלה כופין אותו להוציאה בגט, ולר' אמי א"ש טפי, דסבר דבכל אשה אם נושא עליה כופין אותו להוציאה, חדשה כאן התורה דמצי לישא אחרת עליה שלא מדעתה, כיון שאביו יעדה לו, ובפרט למ"ד בירושלמי דמיעדה לבנו קטן ושלא מדעת שלמה נתקדשה לו לכן מצי לישא אחרת עליה ולכו"ע כיון שנתיעדה לו בעל כרחה מצי לישא אשה דמדעתה כורתת לו ברית, וזה ישר, ומזה מקור מרווח לכל מה שחייבוהו חכמים וכופין אותו להוציא ודו"ק.
ובמכילתא, אבא חנן משום ר"א אומר ויצאה חנם בבגר אין כסף בסימנים, מגיד שהיא יוצאה בגרעון כסף. הנה עיקר הגירסא כהגהת הגר"א שמחק בבגר, וצ"ל ויצאה חנם אין כסף בסימנים מגיד שיוצאה בגרעון כסף, ולכן לא כתב ויצאה לחפשי דנערה חוזרת לרשות אביה ואינה חפשית ונקיט סימנים היינו כולל הנערות והבגרות, ואי משום דמייתרי קראי, זה אינו דקרא אתי להשמיענו דיוצאה בגרעון כסף דהיינו דדייקינין שיש מקום שיוצאה בלא כסף ולא חנם והיינו שר' אליעזר סבר כבית שמאי דשמותי הוא, דהאשה מתקדשת בדינר וסתם כסף האמור בתורה כסף צורי והיינו דינר, מטבע הפחותה בצורי כדפירשו בתוס' בדף י"א, וזה שאמר שבסימנים יוצאת בחנם בלא כסף, הא יש מקום שיוצאת בלא כסף ולא חנם והיינו כשמגרעת בפדיונה והיא נמכרה עבור כסף וזהו עבור דינר, ולכן בסימנים לא מהדרינין הכסף שנתן להאב, אבל בל"ז יש מקום שלא מהדרינין הכסף שנתן לאביה וחנם אינה יוצאה והיינו שאין כסף דינר, אבל חנם לא כשמגרעת, ועיין דברי ר"ל שם, דמכירה שלה בעי כסף היינו דינר לבית שמאי, ולזה אמר קרא ויצא חנם אין כסף למידק דיש מקום שאין כסף ולא חנם, והיינו שמכרה בדינר והוא מגרע אין כאן דינר שזה כסף צורי, וחנם ג"כ לא הוי. וזה עומק הפשט למתבונן. ור' אליעזר לא מצי לפרש טעמייהו דב"ש כדריש לקיש דכתיב והפדה מלמד שיוצאת בגרעון כסף, וכמו היכי דלא מצי לייעד לא מצי האב לזבנה, כן היכי דלא מצי לגרע, דהא ר' אליעזר מפרש דמוכר אדם את בתו לקרובים כמפורש בדף י"ט ע"ב. והמכילתא דרשה והפדה היינו לשפודה אב או למצות פדיה יעו"ש ודלא כר"ל על גרעון ודו"ק.
ושמתי לך מקום. ואיזה מקום קולטו זה מחנה לויה. רש"י. בפרק פרת חטאת דף קי"ו אמרינין ובשילה לא היו אלא שני מחנות בלבד יעו"ש דמסיק לקליטה. נראה קצת טעם דאבדה בשילה מחנה לויה חשיבותה משום דכתיב בשופטים וישימו להם פסל מיכה כו' כל ימי היות בית האלקים בשילה, ושם במיכה כתיב ויאמר מיכה עתה ידעתי כי יטיב ד' לי כי היה לי הלוי לכהן הרי דהמכשול היה דהואיל והיה לוי ממשרתי בהמ"ק לכן בטלה אז קדושת מחנה לויה ונתחללה כבודה ומעלתה ג"כ ולכן לא היתה קולטת לרוצח וטעם זה מושכל וכמו שאמרו בלגה חלונה סתומה סוף סוכה יעו"ש.
וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, לא מוזר לומר דכוונת המקרא למה שנהוג אצל העמים וכתוב בתורה פן יהרגוני אנשי המקום בפרעה ואבימלך, ולשון ערמה מצאנו אצל נחש והוא נתן עיניו בחוה כדברי הגמרא בפ"ק דסוטה, הוא אמר אהרוג אדם ואשא את חוה, וזה שאמר, כי יזיד איש על רעהו ויחמוד אשת רעו ויהרגו כדי לישא אותה לכן אמר מעם מזבחי תקחנו למות, כי זה יתכן להיות בכהנים יותר משום שגרושה אסורה עליהם ולכך אין להם לפעמים עצה אחרת ומוכרחים רק להמית בעליהם. והכהנים, הנשים צריכות להם לעסקי קרבנות זבה ויולדת, לכן אמר מעם מזבחי.
ולפ"ז יתכן מה דדריש בפרק בן סו"מ איש מזיד ומזריע יצא קטן שאינו מזיד ומזריע. פירוש שאינו מוליד מלשון ויזד יעקב נזיד דלפ"ז א"ש, שאצל הקטן לא נגמרו כלי ההולדה ואינו מתאוה ולא מצוי אצלו אופני רציחה כאלה. וכן קטן אינו מצוי אצל המזבח שאינו עובד ועבודתו פסולה כמבואר פ"ק דחולין דף כ"ד ע"ב ודו"ק.
ובמכילתא, וכי יזיד איש להוציא הקטן, דמואיש כי יכה כל נפש אדם, הוינא ממעט קטן שהרגו קטן דכתיב כל נפש אפילו קטן, ולכך כתיב מכה איש שהמוכה גדול חייב אף קטן קמ"ל דאף אם הרג לגדול ג"כ פטור ודו"ק. ומה שצריך להוציא קטן משום דבני נח הוזהרו על הרציחה יעוין או"ש הלכות איסו"ב.
שם במכילתא רעהו להוציא אחרים, איסי בן עקביא אומר קדם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים [פירוש דישראל שהרג עו"ג אז חייב מיתה] לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו, פירוש, דבאמת גם כעת אנו מוזהרין על רציחת אחרים ומה שפטור ישראל שהרג עו"ג (בימים הקדמונים) הוא משום שהוחמרו, פירוש שדמו של ישראל חשוב בעיני מלכו של עולם ולכך אינו נהרג עבור עו"ג, לכן הקלו, העו"ג שישראל ההורגן פטור, ולכן אמר באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינו מסור לשמים ומהאי טעמא נראה דאדם המזיק לעו"ג חייב לשלם אע"ג דאם הורגו אינו נהרג, ולא שייך בזה ולא יהא ממונו חמור מגופו, דטעמא דפטור בהורגו משום שקשה בעיני השם להרוג ישראל ויקר המותה לחסידיו, משא"כ ממונו ודו"ק.
ויתכן משום דישראל שהרג בן נח איכא מלבד חטא הרציחה עוד עון דחילול השם ית' וכמו שהפליגו בירושלמי אלו מציאות ניחא ליה לשמוע בריך אולודדין דיהודאי מן כל. אגר עלמא כ"ש ברציחת גופו החלול השם ובזה אמרו אך יוהכ"פ ותשובה ויסורים כו' רק מיתה ממרקת כו' אם יכופר לכם העון עד תמותון נמצא דיש עונש מיתה על חילול השם ואיך יכופר לו ע"י מיתה חטא הרציחה ועל כרחין דינו מסור לשמים ודו"ק.
ומכה אביו ואמו כו'. מכילתא, אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו כו', ר' יצחק אמר וכי לא באת אמו אלא להחמיר עליו או להקל עליו לא מפני שהוחמר בו הוקל בו ת"ל ומכה אביו ואמו. יתכן פירושו עפ"י שני הקדמות דהחובל בחבירו פחות מפרוטה לוקה, ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין, נמצאת את אומר שהחובל בחבירו פחות מפרוטה לוקה מקרא דלא יוסיף כו' ואם הכה את אביו הלא לא ניתן למלקות משום דמצי לבוא לידי מיתה, אם יכה עוד את אמו אחר כך כדאמר פרק מרובה דף ע"ד למ"ד הכחשה תחילת הזמה אין לוקין על הכחשה משום דמצי לבוא למיתה אם יוזמו אח"כ, ועיין סנהדרין פ"ו בסוגיא דעדי גניבה בנפש שהוזמו ובבעל המאור ומלחמות שם, לזה אמר דעל כרחין אביו או אמו, דאם תאמר אביו ואמו שניהם, הלא נמצא חומרו מביאו לידי קולא שאם יכה אביו לחודיה יפטור מכלום אף ממלקות, ובחובל בחבירו לוקה. ונכון.
וגונב איש ומכרו כו', המוכרו לקרובים פטור וכמו שאמרו עד שיוציאנו מרשות אחיו, שזה גניבה אצל נפש שמרחיקו ממשפחתו ומוכרו, ולזה אמר קרא שאף אם הוא פחות ונבזה רחוק מכל הרגש אחוה וחיי משפחה עד כי הוא ממר ליולדתו ומכה את אביו גם אותו אם ימכור איש מות יומת, ולכן הפסיקה תורה בין מכה למקלל, וזה כי התורה הרחיקה הקנין עבדות לגמרי מהחברה האנושית ודו"ק.
ונקה המכה, מכילתא, שומע אני מן השבת ומן הרפוי. פירוש דסד"א דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל וא"כ מלקי לקי משום לאו דחובל בחבירו, ממונא לא משלם ופטור משבת ורפוי, משום דאין אדם לוקה ומשלם, ת"ל רק שבתו יתן ורפא ירפא, חוץ ממה שנותנין לו דמי איבריו ונותנין לו דמי שבתו ורפויו, פירוש עפ"י מש"כ הגהות אשר"י סוף פ"ב דב"ק דד' דברים אינו חייב באתרו ביה, לכן קאמר דמיירי הכא כגון דמשלם נזק, ולכך אפילו התרו בו לדבר חמור, בכ"ז פטור ממלקות משום תשלומי נזק ולכך תו חייב לשלם גם שבת ורפוי ודו"ק. ועיין גמרא כתובות ל"ב ע"ב ובאור שמח סוף הלכות נערה בזה.
וכי יכה וכו' בשבט נקום ינקם. לדברי רמב"ם דדוקא בשבט שדרך להכות בו רב לעבד ואב לבנו יעו"ש, א"ש פשטיה דקרא, דאיפוא שכיח עדים גמורים והתראה ברב שמכה את עבדו, ובלא התראה ועדים גמורים הלא הדין דמכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים כו' וזה נקימה, ואם יום או יומים כו' לא יקם שאין מכניסין אותו לכיפה ג"כ, כן הוא לפי הפשט ודו"ק ואולי רומז על זה לשון לא יקם ודגש הקו"ף משלים הנו"ן, שיותר טפי היה לכתוב לא ינקם, להורות על דין כיפה שהוא מלא קומתו שלא יוכל לישב ולשכב אך לעמוד כמבואר ברמב"ם.
ומת תחת ידו. במכילתא, הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת פטור. צ"ע טובא, דא"כ הוי התראת ספק שמא ימכור אותו, ולא שייך כאן סברת תוס' גיטין ל"ג ד"ה ואפקעינהו ושבת דף ד' ע"ש והבן, ואיך משכחת מיתה ונקם ינקם, וגרסת הגר"א מחוורת מאוד, ורמב"ם לא הביאו, ואין זה ענין להך דאמרינין סנהדרין ע"ב אשתני דינא אשתני קטלא, דהכא אין השנוי ברוצח רק בנרצח ופשוט, אמנם ראה בתוספתא דב"ק הגירסא כמו שהוא לפנינו עיי"ש ודו"ק.
אך אם יום או יומים יעמוד כו'. עיין רמב"ן. ואולי הדין שב"ד אומדין אותו אם ראוי לחיות מהכאה זאת מעת לעת פוטרין אותו ולא ינקם אף אם ימות אח"כ, שכבר יצא מב"ד זכאי וכמו באמדוהו לחיים בבן חורין ולפ"ז א"ש הלשון יעמוד ולא כתיב אם יום עמד ולא כתיב יחיה רק שהב"ד אמדוהו להתקיים יום או יומים ופשוט.
וכי יגח שור את איש כו'. הנה בכל הפרשה כתוב איש, וקאי בעל או בעליו על הקודם, אבל כאן לא כתיב רק כי יגח שור לבדו ולא כתיב שור איש, הוא מפני ששנו חכמים במשנתינו, דשור ההפקר ושל הקדש שנגח ג"כ חייב סקילה ויהיה שור בלא בעלים ג"כ חייב סקילה. וכי כתוב אחר זה ובעל השור נקי, על כרחין על הבעל שזכה בשור אחר הנגיחה, וזה כהך תנא דאמר יצא פלוני נקי מנכסיו ואשמועינן דהשור נאסר בהנאה אף עורו. וזה פשוטו של הפסוק. ובזה השבתי לשואלי אימור לא אסר התורה הנאת העור רק לבעל השור לא לאחרינא [אע"ג דבאיסורי הנאה דבר תורה לא שמענו לחלק בין זה לאחר]. אבל לפ"ז דקרא לא מזכיר בעלים בנגיחה רק שהיה שור של הפקר ועל בעלים של שור, הוא שזכה בהשור אחרי הנגיחה ג"כ נאסר בהנאת עורו ותו ליכא לחלק בין הבעל לאחרינא דאיהו לא פשע מידי, ודו"ק.
מכילתא, פ' יו"ד. רשב"י אומר למה נאמר כו' ומה במקום שלא עשה בו קטנים כגדולים כו'. לא אם אמרת להלן שעשה בו שלא מתכוון כמתכוון. פירוש דר"ש לטעמיה בש"ס דף מ"ד ע"ב דנזיקין שלא בכוונה פטור עיי"ש ולכך קאמר הך פירכא, אבל אנן קיי"ל כר' יודא דמחייב אף שלא בכוונה, ולכן פרשן שכן חייב בד' דברים ופשוט מאד.
והשור יסקל במכילתא, ומנין שאף בהנאה אסורה אמרת קו"ח ומה עגלה ערופה שהיא מכפרת על ש"ד ה"ה אסורה בהנאה, שור הנסקל ששופך דמים וכו'. הך מכילתא סתימתאה ר' ישמעאל כמוש"כ רמב"ם בהקדמתו, ורי"ש לטעמיה דסובר עגלה ערופה מתסר מחיים משעת ירידתה לנחל איתן וכמפורש בקדושין נ"ז ע"א ובכריתות כ"ה עיי"ש היטב, ולכך שפיר יליף דמתסר משנגמר דינו בהנאה, לא כן בגמרא דילן צריך קרא דמיתסר מחיים, והא דפריך דלמא אתי קרא לאה"נ לאחר סקילה היינו למלקות, דמעגלה ערופה לית בהו מלקות והא דיליף ר' לאסור עג"ע קו"ח משוה"נ היינו מחיים דע"ז ליכא קרא ודו"ק.
שם במכילתא, ר' יהודה אומר נקי מיד"ש שהיה בדין כו' ת"ל ובעל השור נקי ביד"ש, הרי דסד"א דמועד יש לו כפרה בדמים, ותם אין לו כפרה, דר"י לטעמיה דסבר דמצינו תם חמור ממועד שבתם בעי שמירה מעולה ודו"ק.
והשור יסקל. במכילתא עורו מנין היה רי"ש אומר קו"ח, ומה חטאת שבשרה מותר בשחיטה, עורה אסור, שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו א"ד כו'. הנה מכאן מוכח דלא כשיטת ר"ת בכ"מ (ובסנהדרין באורך) דמחיים אינו אסור בהנאה, דא"כ מה דמיון להדדי, התם מתסרי מחיים ומאן שרי להעור, אבל הכא מחיים לא מתסר כלל ומאן אסר להעור ודו"ק. ובחידושי לב"ק הארכתי בזה ודו"ק.
וכי יפתח איש בור כו' והמת יהיה לו. הזרות מבואר דלא כתוב קודם ומת רק ונפל שמה שור או חמור, ובתר כן כתב והמת יהיה לו כאילו הוי כתוב ומת מקודם. ובוא וראה בכל הפרשה כתוב ומת, ואח"כ מדבר וגם את המת יחצון כו' שהמת הידוע יחצון, אבל כאן לא נזכר קודם מיתה ואחר כן כתיב והמת, כאילו היה מדבר קודם ממת, וזה פלא. ומזה דרשו דיש כאן בור שחייב בנזיקין ולא במיתה, היינו בור ט' טפחים, ודבר זה נמסר לחכמים לדעת מה זה בור לנזיקין לבד ואיזו בור ראוי למיתה וקים להו לרבנן יו"ד עבדי מיתה ט' נזיקין עבדי מיתה לא עבדי, דהו"ל למיכתב והנפול יהיה לו, או דה"ל לכתב ומת קודם. וזה עומק הפשט שגילו לן רבותינו, והוא קרוב לפירוש שני ברש"י דף ג' ע"א ד"ה וזה אב לנזיקין ודו"ק. ובשור, כי יגוף שור איש את שור רעהו ומת אע"ג דכל הדין הוא כן בנזיקין כמו במיתה, כתב ומת משום דפשטיה דקרא דוגם את המת יחצון, הוא כר' יהודא דשבח נבילה למזיק פלגא ושור שוה מאתים שנגחוהו ומת והיא שוה בשעת מיתה מאה זוז והושבחה הנבילה והיא שוה בשעת העמדה בדין מאה ועשרים זוז, המזיק משלם תשעים, וזה דוקא במיתה הא בנזיקין קיי"ל שאם נגח שור שוה מאתים והושבח על ת' זוז נותן כשעת הנזק ואין למזיק בשבח כלום. ועיין יש"ש וט"ז סימן ת"ג בזה, וא"כ דינא דוגם את המת יחצון הוא דוקא במיתה לא בנזיקין וז"ב ודו"ק.
והא דשור ולא אדם חמור ולא כלים, הוא ענין מושכל, משום דאדם בן דעת לשמור עצמו מבור שיש בו כדי להמית, וכלים איך באים אל התקלה הא סתם כלים דלאו הפקר נינהו בעליהן משמרן, לא כן בעלי חיים דדרכן להלוך ואין בהן דעת לשמור עצמן, ובכ"ז בשור פקח ביום פטור וזה מרומז בגמ' נ"ד ע"ב נפל לתוכו בן דעת פטור כו' מאי בן דעת מין בן דעת פטור, ולזה לא שייך לחלק בין אדם לעבד, דאטו עבד לאו בן דעת הוי ומתורץ קושיית תוספות דף מ"ט ד"ה חמרתא מעברתא דלענין שור שהזיק דפטור עליו האדם מדמי וולדות לא הוי רק קולא דאקיל רחמנא מגזה"כ שפיר מחלקינין בין עבד לאדם. ובאמת מצד הסברא מחוור טפי שיטת ירושלמי דבבור שיש בו עשרה טפחים כדי למות, פטור גם מנזקי אדם וכלים, ובבור ט' חייב, משום כיון דאינו עמוק ובבור כזה אינו נזהר גם בן דעת ולא אושי מילתא ונגאני דארעא מיקרו ולא אסיק אדעתיה לשמור עצמו מהן ובבור עשרה הו"ל למיזהר וקלא א"ל דבור יש במקום פלוני ודו"ק.
ונפל שמה כו'. היה צ"ל ונפל בו, ומורה דאף אם הבור הוא סיבת התקלה חייב וזה אם נפל חוץ לבור והוא כשמואל בדף מ"ב יעו"ש, ופשטות הכתוב מורה לנו, דאם חפר או גילה אחד בור בחצר של חבירו ונפל שמה שור או חמור, משלם הבעל החצר דכיון דידע איבעי לי' למלויי, וזה שאמר כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור פי' ברשות אחר, בעל הבור ישלם דאיהו חייב למלויי הך בור ולכסותו וכן כתבו רבנן בתוספות דף מ"ח ע"א סה"ד אע"ג ובדף כ"ט סה"ד פליגי ודו"ק.
והמת יהיה לו לניזק כו' מגיד ששמין דמי נבילתו ומנכה לו דמי נזקו. מכילתא. הנה תלמודין בדף נ"ב דרש למעט שור פסולי המוקדשין שאין המת שלו, והמכילתא סברא דפודין הקדשים להאכילן לכלבים א"כ המת שלו שראוי לפדותו וכמו שעמדו התוס' על זה שמה [ולא שייך לומר לו ולא לעורו וכמו שראיתי בחת"ס יו"ד שהקשה כן דאטו לא לעורו כתיב כיון דנבילה הואי ואינה ראויה לאכילה ופשוט] ואזלא מכילתין לטעמה דקאמר ר' ישמעאל סתמא דמכילתא לעיל סוף פרשה יו"ד נמצאנו למדים קדשים יש להם פדיון, הרי דפודין קדשים להאכילן לכלבים ודו"ק. והא דצריך לבעלים מטפלים בנבילה עיין בשיטה מקובצת ב"ק דף יו"ד שהקשה דמנלן בבור לבעלים מטפלים בנבילה דמכולהו לא אתי שכן אין תחילת עשייתן לנזק יעו"ש מה שתירץ ודו"ק.
וכי יגוף. מכילתא, בכלל נגיחה נגיפה כו' אבא חנן משום ר"א אומר נגיחה, נגיפה, דחיה, רביצה, בעיטה, נשיכה מנין ת"ל ולא ישמרנו בעליו כו' ומה ת"ל ולא ישמרנו הוסיף לו הכתוב שמירה אחרת ואיזו זו נשיכה. הנה נראה דפליגי, דלת"ק אם הועד לנגיחה הועד לחמישתן ור' אלעזר סבר דמועד לנגיחה אינו מועד לנשיכה, אבל רמב"ם פסק דמועד לדבר אחד אינו מועד לדבר אחר (עיין פ"א ה"ה). ואולי יש לאמר דאם נגח ולמחרתו נגף, ולמחרתו בעט לת"ק הועד לכל, כמו מועד לשור וחמור וגמל דנעשה מועד לכל המינים, ולנשיכה לא הועד לר"א, דכמו שפירשו תוספות הך דמועד לאדם מועד לבהמה כו' לרב פפא עיי"ש. וצ"ע בדברי הרב המגיד ובספרי הקדמונים. ואם כה א"ש דברי ר"א שסובר שלנשיכה צריך ולא ישמרנו, הא מן דברים אחרים אינו מועד לנשיכה, שלנשוך בעלי חיים אין דרכו של שור יותר מכל מילי דנגיחה וכו' ודו"ק.
או נודע כי שור נגח כו'. הנה בשור שהמית איש או אשה כתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו, ונראה דלר' אחא דסבר דדנין מאומד וגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו, וזה דוקא בשור שנגח שור בכה"ג, אבל אם המית איש הרי איתקוש מיתת שור למיתת בעלים כדכתיב וגם בעליו יומת, ובדיני נפשות אין דנין מאומד אף לר' אחא, כמפורש סנהדרין דף ל"ז ע"ב בדיני נפשות הוא דלא אמדינין, הא בדיני ממונות אמדינין עיי"ש ועיין תוספות פרק כיצד הרגל דף כ"ד ע"ב ד"ה במכירין כו' והבן. או דלסברת רשב"א דדוקא גבי דיני נפשות אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, לכן שם גבי נוגח איש כתיב והועד בבעליו וכו', משא"כ בנוגח שור לא בעי שיעידו בפני בע"ד כתיב או נודע כו' ודו"ק.
כי יגנוב כו' וטבחו או מכרו יעוין רש"י. ובשני הטעמים יתבאר דברי הגמרא בפרק מרובה גנב עגל ונעשה שור, טלה ונעשה איל כו' ותשלומי ד' וה' כעין שגנב כו' א"ל כי השתא, היינו דלא משלם משום שא"ל תורא גנובי ממך, א"ל רחמנא ניצלן מדעתא דילך כו' אדרבא רחמנא ניצלן מדעתא דילך. הפי' דפליגי בהנך תרי טעמי דלטעם דמשום דבטלי' ממלאכה אם כן כי גנב ממנו עגל הלא היה מלאכתו פחות ואח"כ נעשה שור היה לחרישה והי' הבעלים עושה בו מלאכה אם כן מסתברא דחיוב תשלומי ד' וה' באין כבשעת הטביחה ומכירה שאז היה ראוי למלאכה גדולה והי' משתכר בו הרבה והיה לו להתחייב בתשלומין כפי שעת החיוב בעת הטביחה [ועיין רא"ש סי' ב' מה שמחלק בין כפל לד' וה' יעו"ש] אבל לטעם דגדול כבוד הבריות דבעת הגניבה הי' צריך להטעינו על כתפיו הלא אז היה בשעת הגניבה. ורואים אנו השקפת התורה גם בחיוב על הטביחה או המכירה להקל עליו מפני שבעת הגנבה הי' מבזה עצמו עליו ואם כן חזינין כוונת התורה שישלם דמיו כפי מה שהיה בעת הגנבה על אופן זה יתחייב בעת טביחה ארבע וחמש בדמיו כיון דבחילוק בין שור ושה צופי' מבט התורה על מה שהיה בעת הגנבה וזה נכון ודו"ק היטב. והגנב דעל מה שבטל ממלאכה זה הוי שבת דליכא בבהמה מכל מקום הקילה התורה עבור זה בתשלומין ובפרט דהבעלים הי' משתכר וכמו דאמר בערוכין אם הי' אכר נותן לו צמדו ובטלו מאומנתו ודו"ק.
וטבחו או מכרו, במכילתא, הקיש טובח למוכר ומוכר לטובח, מה מכירה חוץ לרשות כו' מה מכירה מותרת באכילה, אף טביחה מותרת באכילה, מה מכירה מותרת בהנאה אף טביחה מותרת בהנאה. ותמוה לכאורה. אמנם מה נעימים הדברים לפמש"כ בשיטת רא"ש בשיטת רי"ץ, דתנא דמשנה דילן מיירי בטובח ע"י אחר ושוחט בשבת פטור משום דאינה ראויה, ואעפ"י כן שוחט טריפה חייב, דהא אינו עומד רק לשחיטה כזו, אך שוחט בשבת הלא היתה עומדת לאכילתו ובשחיטתו אסרה באכילה עיי"ש בחידושי, וזה מכוון המכילתא, מה מכירה מותרת באכילה, שאין לך מכירה שתאסר הבהמה באכילה רק היא כמו שהיתה, ובהנאה אשכחן דאוסר המכירה במוכרה לע"ז, ולא לאכילה ואין המכירה סיבה לאסור אותה באכילה, כן גם הטביחה אינה רק אם איננו סיבה לאסור הבשר באכילה, אבל שוחט בשבת או קדשים בחוץ וכיו"ב, שהשחיטה סיבה לאסור אותה פטור מד' וה', משא"כ שוחט טריפה דאינה עומדת לאכילה בלא"ה ודו"ק, והדר דריש מה מכירה מותרת בהנאה כו', פירוש למעט גונב איסורי הנאה ל"צ קרא, דאף מכפל פטור רק בא למעט, כשנאסר ביד הגנב וטבחו פטור. והא דטבח שור הנסקל חייב עיין בכתובות ל"ב בתוספות שם והבן. ור"י דלא סבר הך דרשא לעיל דף ע"ז, היינו או דפליג ותנא דתוספתא מסייע ליה, או סבר דגבי קדשים לא שייך דכיון דממון הוא אצל בעלים לר"ש ואמאי יהיה פטור אטביחה, וכן בטריפה בשוחט סברא לפטור, דכיון דאינה עומדת לאכילה מי הוא אשר בשגעון ינהג לשחוט דרך שחיטה [ולא לנחור ולעקר] כדי להתחייב, משא"כ במכר הלא עיקרו עומד למכר ולמלאכה, וכיו"ב. ופוק חזי מה דנקטה משנה דילן דף ע' השוחט ונמצא טריפה, דקמ"ל דאף דקודם שחיטה לא היתה טריפה פוטר ר"ש ודו"ק.
אולם בפשוט נראה דצ"ל מה [טביחה] מותרת באכילה, פירש שחיטה ראויה בעינין וטובח טריפה פטור, כן מכירה בעי שיהיה ראוי לאכילה, פרט למוכר טריפה שהוא פטור, ומה מכירה מותרת בהנאה אף טביחה כו' שאם אסור בהנאה אינו נמכר דאינו עליו בעלים כלל, כן בטביחה, היינו אם שחט קדשים תמימים בפנים שהוא פטור וכריש לקיש בפרק מרובה דף ע"ו עיי"ש. ועיין תוספות פרק אלו נערות גבי שור הנסקל אם טבחו.
והנה רישא דמכילתא, מה מכירה חוץ מרשות, אף טביחה חוץ מרשות, ופירש מרשות הבעלים, וצ"ע דאי ברשות היינו שלא הגביה עדיין, מכפל נמי פטור ולמה לי קרא דתשלומי ג' לא משלם, והיה נראה מזה קצת ראיה לשיטת ראב"ד בשיטה מקובצת, דהא דאמר טבח ומכר ברשות, פירושו אף שהגביה הגנב וקנה אותה. ועיין. אולם יש לישב בכמה אנפי ודו"ק.
שם במכילתא. מה טביחה כולה אף מכירה כולה, והנה לכולה לא בעי היקשא דטביחה, דלעיל גבי גונב נפש ומכרו דריש ומכרו שמכר כולו ולא חציו, רק כוונתו, כמו דטביחה הוא דבר דאיתא בטביחה פרט לקרנה ולגיזותיה, כן מכירה אם מכר חוץ מקרנה חייב דו"ה וכן מפרש בגמרא דרבי סבר הקישא ות"ק לא דריש הקישא עיי"ש ודו"ק.
שם במכילתא, עד שלא יאמר יש לי בדין אם הטובח חייב מוכר לא כש"כ כו'. שיטת המכילתא ע"כ כהך תנא דעיקר חיובא דמכירה, היינו שמכר לאחר יאוש, דנקנה להלוקח ביאוש ושינוי רשות, אבל למ"ד דקודם יאוש מפני שנשתרש בחטא, א"כ לא דמי כלל לטובח, דטובח קנאו בשינוי מעשה ועוד דאהנו מעשיו ופשוט. ועיין ב"ק דף ס"ח ודו"ק.
שם במכילתא, ד"א וכי יגנוב אף מוקדשין היו בכלל כו' ת"ל זה הדבר כו'. הנה לא מצי אתיא כר"ש דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, דקדשים בחוץ אסורים, ולכולהו קשה, דהא מכיון שנשחטה מקצת נאסרה בהנאה ואידך לאו דמאריה קא טבח, וצ"ל כגון ששחט מקצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ כדמוקי בדף ע"ב הך דחולין שנשחטו בעזרה, וע"כ כמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, דאל"ה רעהו ולא של הקדש ודו"ה ולא ג' וד' וז"ב. ובתוספות קדושין דף נ"ז ע"ב ד"ה מה שלי בשלך אסור, נראה מדבריהם דהוי כמו קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה ושחיטתן מתרת אותן, וזה פלא, דהגמרא בדף ע"ו קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא ומוקי ר"ל בשוחט בע"מ בחוץ, ובפרק עד כמה, מי שאינו מומחה וראה את הבכור כו' ה"ז יקבר, ודחוק לומר דלפום מסקנא דיליף לאסור חולין שנשחטו בעזרה תו ילפינין מה שלך בשלי אסור באכילה והנאה אף שלי בשלך אסור באכילה והנאה, דא"כ למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא שרי קדשים בחוץ, זה פלא, גם עיקר הדבר תמוה, דנחזה דשלמים קדשים קלים לית בהו מעילה, ואפ"ה איסורא רכיבא עלייהו דבר תורה, כדפרש"י פרק כל שעה דף כ"ז ד"ה בעצי שלמים עסקינין יעו"ש, ואם מתו מי התירן מידי אסורא דאיכא בהו וכן כי שחטן בחוץ, ותו קדשי קדשים אע"ג דמידי מעילה יצאו מ"מ מידי איסורא לא נפקו, וזה כוון רש"י, אולם זה א"ש דהתם עדיין ממון ותכלית איכא להקדש כמו להדיוט, משא"כ במתו אין תכלית להקדש תו ולאו ממון איכא בהו, וגם של הדיוט באיסורי הנאה איכא כמה דיעות לרבותא דיצאו מרשות בעלים והפקירא נינהו ודו"ק.
אולם במה שכתבו דקדשים שמתו לית בהו איסור תורה צע"ג מדברי המכילתא, דיליף לאסור עור שור הנסקל במיתתו קו"ח מחטאת שבשרה מותר בשחיטה עורה אסור במיתתה, אלמא בקדשים שמתו אסורים דבר תורה ודו"ק.
ונראה לי, דבהמה פסולי המוקדשין שנפדו כתיב תזבח ואכלת בשר ודרשו בשר ולא חלב, ופירשו בתוספות דחלבו אסור, ופלפלו הרבה לענין גיזה יעוין חולין דף ל"ו בזה, והכי נמי דרשינין תזבח דוקא ע"י זביחה מותר לאכול הבשר, אבל שלא ע"י זביחה אסורים בהנאה, והוא אם מתו יקברו, ועיין בכורות ט"ו דפליגי אם פודין להאכילן לכלבים ואיך דריש קרא דתזבח. וכיון דפסולי המוקדשין שנפדו דפקע ממון הקדש מהן, בכ"ז כי מתו יקברו ואסורים מן התורה, כש"כ דקדשים שמתו דאסורים דברי תורה גם העור, יעוין שבועות דף י"א תוספות ד"ה משום עורה, [ושלא בדקדוק נקטו שם פדיון גבי בכור]. ובזה א"ש דברי תוספות בזבחים דף ס"ט ע"ב ד"ה ר' יהודה, דנבילת העוף לא יחול איסור נבילה על איסור קדשים, דאף דנתנבלו ומתו לא פקע איסור קדשים מהן מן התורה וכדמוכח מהך מכילתא וכמוש"ב. ודו"ק בכ"ז.
תחת שור. במכילתא. תחת שור להוציא את החיה כו' הא מה ת"ל כו'. פירוש דהוה מרבה מהא דכתיב אם המצא תמצא בידו כו'. משור ועד חמור כו' חיים שנים ישלם, שבידו הוא שלא מכר וחיים הוא שלא טבח וכמו שתרגם אונקלוס כד אינון חיין, ושם חמור כתיב, והו"א דשור או שה דכתב גבי טביחה ומכירה ע"כ לאו דוקא, לכן כתיב תחת השור ותחת השה להורות דשור ושה דוקא, וחיים דכתיב לקמן מפרש להביא את החיה, לכן כאן ממעט חיה מקרא דשור או שה ודו"ק. והגר"א הגיה דהוי יליף משור שור משבת יעו"ש כדאמר בגמרא דילן יעו"ש.
אם במחתרת ימצא הגנב וכו' זרחה השמש עליו. כל מקום שנאמר מצא הוא בעדים, שאף אם ראוהו עדים שהרגו אין לו דמים. אבל אם הגנב ראה את העדים יש לו דמים, והכוונה שנמצא הגנב ברשות הבעה"ב ורק זרחה השמש עליו שאינו בא על עסקי נפשות, וכן כי ימצא הגנב בגינה או בשדה מקום שאין בעה"ב מצוי, אבל הגנב הלך לרשות הבעלים ונטלו, לכן אמרה תורה אם אין לו ונמכר בגניבתו, אבל אם עדים מעידים שדבר הנגנב נכנסה לרשותו של הגנב רק אחרי שנכנסה לרשותו נעל בפניה לגונבה או נטלה כיון שהגניבה לא נטל מרשות הבעלים, וזה שדייק אם תמצא הגניבה ולא שנמצא הגנב, שהגנב לא נתפס כגנב ברשות אחר, שלא הלך לרשות אחר, ואין העדים מעידים שנמצא הגנב ברשות אחר, רק שהגניבה היא באה לרשות הגנב, ולזה אמרו אין לי אלא ידו גגו חצירו כו' ת"ל המצא תמצא, פירוש שרק הגניבה נמצאת, אבל אין עדים מעידים על הגנב.
ובזה כיון שהאיש לא הלך לרשות אחר לגנוב, נראה לי אם כי איתרבאי חצר לחייבו משום גנב כדאמר פ"ק דמציעא דף ט', בכ"ז דין להמכר בגניבתו ליכא, שאינו נמכר בגניבתו רק אם הלך לרשות אחר לגנוב וגנבו, אבל אם הגניבה באה לרשותו וברשות שלו גנבה, אז רק דין תשלומי כפל עליו, אבל אם אין לו לא נמכר בגניבתו, ולכן כיון שהדבר הנגנב באה לרשות הגנב והוא נעל בפניה ונטלה, לא יתכן רק בבעלי חיים שכן דרך המצוי שהולכים ובאים ברשות אחר, לכן כתוב משור שה חמור חיים, מידי דבעלי חיים, אף שדין תשלומי כפל אינו בבעה"ח לבד, ואף בכל מידי דמטלטל וגופו ממון, רק שדינו שאינו נמכר בגניבתו היכא שלא גנב מרשות הבעלים, שלא הלך לרשות אחר לגנוב, וזה באופן המצוי בבע"ח, לכן חשיב בעלי חיים ודו"ק. כן נ"ל לפרש פשט המקרא ואין סתירה לזה מדברי רז"ל.
ומה שאמרו ב"ק ק"ה תועה בדרך מצאתיו כו' איבעי לך לאהדורי כו' לא היה לך לאוספו אל ביתך כו' ואין לך גנב גדול מזה, רש"י, לא מצי לאמר ממונא כפר ליה, היינו שאם אין לו לשלם כשטוענו שגנב מרשותו, הרי צריך לשלם ואם אין לו נמכר בגניבתו וכפר ליה דון מכירה, נראה דע"ז אינו כפירת ממון לחייבו קרבן ובפרט דבן חורין הוא כקרקע ופטור מקרבן שבועה. ובאור שמח פ"ה מהלכות טוען ונטען ביארתי דאינו נמכר בהודאת עצמו ותו אינו חייב קרבן שבועה כיון דאם יודה יפטר וכמו קנס דכופר ודו"ק.
כי יבער איש שדה או כרם. פירוש שיוליך בהמות לאכול שחת שדהו ויצאת הבהמה משדהו לשדה אחר, ישלם וכן פירש הספורני. והטעם דלחייב שן בשדה אחר הלא אם גדורות הן איך נכנסה הבהמה לתוכן ואם אינן גדורות היה לו לגודרה וכדאמר אביי פרק כיצד, וכשנפל הגדר זה אופן רחוק, ועל כרחין שסביב הבקעה היה גדר, רק בין שדהו לשדה חבירו לא היה גדר בינתיים וכשהוליך הבהמות בשדהו היה לו לשומרן שלא יכנסו בשדה חבירו דהא היו גדורות סביב הבקעה. ועיין רפ"ק דב"ב ובש"ך סימן שצ"ז ותראה שזה נכון, ומשו"ה הכתיב את בעירה, היינו מה שמבעירים שדהו ודו"ק.
כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירו ובער בשדה אחר. הכתיב בעירה בה"א ונראה דבריש כיצד הרגל אמרו תנא שן דחיה ושן דבהמה כו' וזה בעירה על השדה בעיר השדה, וזה על חיית השדה, כמו שכתוב בפ' בראשית ויקרא אדם כו' לכל הבהמה ולכל חיית השדה ותרגום חיות ברא והקרי בעירו זה בהמה בייתית שמקבלת מרות. וע"ד דרש יתכן דמרמז דהבעל שרועה בהמות אשתו, דמן התורה אין קנין לבעל בנכסי אשתו, רק שדרך היה שהוא אוכל פירות נכסיה, יעוי' תוס' סוף השולח, והוא אצלה כרועה על בהמתה, הוא חייב בתשלומין וכמו דתנן מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו, ואף עפ"י שהוא בבעלים כדאמרו פרק השואל גם כן חייב הבעל. ולפ"ז נראה דאם מסרה לרועה והוא הבעלים במלאכת הרועה, גם כן חייב הרועה על תשלומי נזקין של אחרים, כיון שהבהמה תחת הרועה וברשותו ודו"ק, אף אם נאמר דמן התורה חייבת בדברים של חיבה כמצעת המטה וכו' דבבעלים מחוייב לשמור רק דעל תשלומין פטור כמבואר ברמב"ם ואכמ"ל.
שדה או כרם. פירוש, דלא מיבעי שדה דלא אמר היה לו לגודרה, אלא אף כרם דדרך לגדור, ישעי' ק"ה פרץ גדרו והיה למרמס, בכ"ז חייב לשלם.
מכילתא פרשה י"ד. למה נאמר כי תצא אש כו' ללמד לעשות אונס כרצון כו' לכל הנזקין שבתורה. זהו כוונת הירושלמי פרק קמא א"ר לא צריך הוא שיאמר בכל חד וחד, השור מלמד שהבעלים מטפלים כו'. וכתוב בבור והמת יהיה לו תנא דבר"י יצאו קרקעות כו', והאש מלמד על כולן שהוא חייב באונסין. ופירושו לענ"ד, דכמו באש כיון שתחילתו בפשיעה, אף שסופו באונס, שאינו יכול לכבות ולהציל חייב, כן כל הנזיקין חייב אם תחילתו בפשיעה, שלא שמר שורו, אף שאח"כ הבעלים אונס ואינו יכ;ול לשומרו חייב, ואין זה גדר של תחילתו בפשיעה וסופו באונס דלקמן דפליגי בהא, דהתם על האונס מתחילה לא היה לו לחשוב שיקרה כך, אבל הכא כוונתו שמתחילה היה לו לידע שיהי' אונס אח"כ ולקמן גבי טמון מתחילה כאונס ע"ז שלא פשע כיון שהיה טמון. ודו"ק בזה.
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים, מכילתא ר' נתן אומר כסף להביא כסף מעשר, או כלים לרבות. והנה בירושלמי שבועות ריש פרק שבועת הדיינין, כהדא דתני ר' נתן או כלים להביא כלי חרס, וזהו מהמכילתא. והנה הך דדריש כסף מעשר, מזה ידעינין לרבות מעשר לכפל, כדאיתא בתוספתא ב"ק פ"ז, וסבר מע"ש ממון הדיוט, כמוש"כ רמב"ם הלכות מעשר שני.
אם לא ימצא הגנב ונקרב בעה"ב אל האלקים כו' עד האלקים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלקים. בסנהדרין פ"ק דף ד', דכו"ע יש אם למקרא רבי סבר ירשיעון אלקים אחריני ולכך סבר דיני ממונות בחמשה, דשני אלקים, וירשיעון תרי, הרי ד' ואין ב"ד שקול הרי חמשה, ורבנן סברי ירשיעון דהאיך והאי, אלקים האמור למעלה כו', פירוש דמעיקרא כתיב האלקים בה"א וכאן כתיב אלקים בלא ה', וכוונתו אלקים מהנך שנקרב ובא אליהם, ודוגמתו במכות י"א ואידך מדלא כתיב הגדול חד מהנך הוא. ולרבי טעמא דכשבאין באין אל הב"ד הקבוע לדיני ממונות והמה חמשה, אבל בגמר דין סגי בשלשה מהן המחייבין דאחרי רבים להטות, לכן כתיב אלקים בלא ה', שלא כל הב"ד מחייבין אותו, ואולי הה"א מרמז דבחמשה ודו"ק.
אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. מכילתא לצרכו, אתה אומר וכו' ת"ל על כל דבר פשע, שב"ש מחייבין על מחשבת הלב בשליחות יד שנאמר על כל דבר פשע, וב"ה אין מחייבין אלא משעה ששלח בה יד שנאמר אם לא שלח ידו כו'. מלשון המכילתא הבנתי עומק דברי ב"ש דסברי דחייב באונסין שיעראו על החפץ תיכף מן המחשבה שחשב ליטלן לעצמו, דכיון דהוי ברשותו מאן מחי בידיה, ולכך קמה תיכף ברשותו והוי כמו גזלן עליה, אבל אימת מחייבינין אותו על המחשבה אם רואין אנו ששלח בה יד אחר כן ומחשבתו בא לידי מעשה, בזה אמרינין דמשעת מחשבה כבר אתחייב באונסין דאגלאי מלתא, דמן המחשבה הוי כמו גזלן, אבל אם לא שלח בה יד, דמחשבתו לא באה לידי מעשה אינו חייב על המחשבה בלחוד והוי כמו עבירה שבין אדם למקום, דאמרו סוף פ"ק דקדושין מחשבה שעושה פירות כשעשאה נפרעין גם על המחשבה רש"י, ולכך כתיבי קראי אם לא שלח בה ידו בשומר שכר, להורות דאף הוא אינו חייב על המחשבה בלחוד, רק אם שלח בה יד, ובשומר חנם כתיב על כל דבר פשע להורות דאף דקיל חייב משעת המחשבה, ולכך לא מהדרי ב"ש כלום בברייתא בגמרא ובזה מדוקדק לשון ב"ה במכילתין, וב"ה אין מחייבין אלא מעשה ששלח בה יד, פירוש, אע"ג דנתקיימה מחשבתו ושלח בה יד אינו חייב מן שעת המחשבה. ועיין לשון משנה ב"מ ודו"ק. ואמר לי אחד, כי בדברינו מיושבת קושיית תוספות ב"מ מ"ג ע"ב ד"ה ב"ש סברי שליחות יד אינה צריכה חסרון כו', דלפ"ז הוא ענין אחר, דאם שלח יד היינו שהגביהה ע"מ ליטול מקצת ממנה אעפ"י שלא נטל אותו מקצת בכ"ז חייב, ובאמת דחייב אח"כ על האונסין שבאו עם שעת המחשבה ודו"ק בכ"ז.
כי יתן כו' ומת או נשבר או נשבה אין רואה. יעוין ריש פרק השואל דקו"ח הוא דכיון דנשבר או מת דאונסא דסליק אדעתיה פטור כש"כ בנשבה. ואולי הוא מכוון על לסטים מזוין ורועה מזוין, דאעפ"כ פטור דאיהו לא מסר נפשיה לזה קמ"ל קרא. ויתכן דקמ"ל דאם יש רואה חייב עד דמייתי סהדי דנאנסה לזה קמ"ל דאף אם טעין נשבה וסד"א דמירתתי אינשי לאודועי, דמרתתי להגיד משום הלסטים מזויין קמ"ל דא"א דלא מגלי חדא וקלא הוי אית ליה למילתיה ודו"ק.
מכילתא חזר ודן מן גניבה. לכאורה פירושו מה גניבה שיכול להציל בשמירתו חייב כו', אבל קשה על שיטת התוספות ב"ק דאף אם נגנב באונס חייב, איך שייך למילף מן גניבה האם תוכל למילף דשבויה חייב באונסין דקרא פטריה בהדיא, וכן הביאו הטור בשם ירושלמי, אבל ש"ש אפילו הקיפוהו חומה של ברזל אין אומרין אילו היה שם יכול להציל אלא א"כ היה שם ולא יכול להציל (פירוש דהוא שבויה דקרא) וצ"ע. והרש"ל ביש"ש ב"ק סימן י"א פרק ו' כתב על הטור כו' ותדע דהרא"ש לא הביאו כו' ואם היה הירושלמי כדברי הטור מסתמא הביאו כו' ובודאי אם הרא"ש לא ידע מזה כו' יעקב בנו מניין לו. ע"כ. ובמחכתה"ג לא עיין ברא"ש פרק המפקיד סימן נ"א שהביא כל זה, וכעת הוא בדפוס מהגאון מור"מ די לונזאנו שמצא בכת"י.
בין שניהם. מכילתא, שלא ישביענו הדיין בע"כ. פירוש אם אמר אני משלם ואינו רוצה לשבע, וסד"א דמצי טעין רוצה אני בחפץ והשבע לי, קמ"ל דלא מצי להשביעו בע"כ. אך הא אית ליה מיגו, דאי בעי אמר נגנבה ומשלם, רק מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ועוד דבעי לקנויי כפילא בטוען לסטים מזוין, דגנב לפום הלכה, וזהו שבויה דקרא כמוש"כ תוספות ב"מ מ"ב. ויש להאריך ואכ"מ ודו"ק.
אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו. הנה לעיל כתיב וגונב מבית האיש, בזה הורה לנו הכתוב גדר המבדיל בין שו"ח לשו"ש, שהשומר שכר צריך להיות תמיד אצל הדבר וכמו שכתבו התוספות פרק המפקיד והרא"ש שם באורך, שאפילו הקיפוהו בחומה של ברזל ונגנב חייב, ואומרים אילו היה שם היה יכול להציל, משא"כ שומר חנם צריך להניחה במקום המשתמר. ומטעם זה כתבו האחרונים דהגם דשומר חנם אינו יכול לחזור בתוך הזמן, הא שומר שכר יכול לחזור, כיון דהוא עצמו משועבד להיות עמה לא להיותה במקום המשתמר לבד, הוי פועל וחוזר אף בחצי היום, וזה מפורש בכתוב דבשו"ח כתוב מבית רעהו, שכן דרך שמירתו שמניחה במקום המשתמר, ובשו"ש כתוב יגנב מעמו, שכן שמירתו להיות בעצמו אצל דבר הנשמר ועיין סימן ש"ג ודו"ק.
וכי ישאל איש מעם רעהו, נתקו הכתוב השואל מכלל השומר ואמרו ענין בפ"ע, מעם רעהו מגיד שאינו חייב עד שיוציאנו חוץ לרשותו, מכילתא. ונפלא הדבר לשיטת תוספות פרק השואל דף צ"ט ד"ה כך תקנו משיכה, דשואל שאני משאר שומרים דבשאר שומרים בהנח לפני חייב, ושואל דוקא במשיכה, ולכן בעי שיוצאנו מרשות בעלים ולכן נתקו מכלל השומר שיהיה מעם רעהו דוקא ודו"ק.
אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו. נראה בטעם ששאילה בבעלים פטור אף אם הוא עושה במלאכה אחרת ואינו אצל פרתו ואינו במלאכתו רק בשעת שאלה, לא בשעת האונסין, ודלא כרב המנונא דאיתותב, [וטעמא דרב המנונא נראה שהיה לו להשגיח עליה וכמוש"כ הגר"א באדרת אליהו], נראה דלמ"ד שוכר פטור על גניבה ואבידה פשוט, דאם הבעלים שכור עמו במלאכתו בשעת שאלה אמרינין, שלכן השאילו פרתו עבור מה ששכרו למלאכתו והוי כמו שוכר שנותן לו בשאלה עבור השכר שקבל מידו, ואם היה שאול למלאכתו אמרינין דאין דרך אדם להשאיל עצמו ואת פרתו בחנם דמילא כי האי לא עבדי אינשי, אם לא דאיכא ליה טיבותא והנאה מרובה מהשואל, אשר בשביל זה השאיל עצמו למלאכה ואת פרתו והוי כשוכר, וסברא כזו תמצא בפרק בני העיר, דפקע קדושת בית הכנסת, אם יהיב במתנה, דאי לא דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה והו"ל מתנה כזביני, ולכן אמר אם בעליו עמו לא ישלם כמוש"ב, אם שכיר הוא פירוש הבעלים שכיר, בא בשכרו, פירוש הדבר השאול בא בשביל השכר שיש לו מהשואל והוי ליה רק כשוכר ופטור על השבורה והשבויה וכן על הגו"א למ"ד כשו"ח דמי. ואם כי אינו טעם מספיק למ"ד שוכר כשו"ש דמי ולמאן דפטר פשיעה בבעלים, מ"מ בכתוב הוא ביאור נכון ודו"ק.
וכי יפתה כו' אשר לא ארשה. די לא מארסא, (ת"א). וזה כפי רע"ק דספרי ומייתי ליה בכתובות ל"ח אשר לא ארוסה וס"ד נקטליניה וישלם קנס קמ"ל, אבל אם נתארסה ונתגרשה חייב קנס ומשלם לאביה, ונכון, דאל"כ הוה ליה לתרגם די לא נתארסה.
מהר ימהרנה לו וכו' מכילתא, מגיד שהוא עושה עליו מוהר. ואין מוהר אלא כתובה, שנאמר הרבו עלי מוהר וכו'. דע דאף לתנאי דסברי כתובה ד"ת, זה דוקא בנושא אשה מדעתו צריך ליתן לה כתובה, אבל בנושא אשה בעל כרחו וצריך לישא אותה והב"ד כופין אותו לא מקרי מוהר, וכמו קרא דמייתי דחשקה נפשו בה, ולכן באנוסה לולא הקנס שנותן לה מיד כשנושא אותה אח"כ אף שנבעלה לו שלא כדרכה ועדיין בתולה למישקל כתובה מאחר, בכ"ז אם המאנס נושא אותה שכשהיא רוצה כופין אותו לישא אותה אין לה כתובה מן התורה. ומסולק קושיית תוספות פרק אלו נערות דף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא עיי"ש. ולזה במפתה שעושה עליו מוהר וכותב לה מאתיים זוז, מדקרי לזה מוהר חזינא דבדעתו וברצונו תלוי ואם אינו רוצה אינו מוכרח לישא אותה, לכן אם נושא אותה חייבתו תורה במוהר, וזה פירוש הגמרא מהר ימהרנה לו מדעתו משמע ודו"ק.
ויותר מזה אף בשומרת יבם שנפלה מהאירוסין נראה דאם מייבמה אין לה כתובה מה"ת אף שיכול לחלוץ, כיון דחליצה במקום יבום לאו מצוה, אינו כונסה מדעתו ולא הוי מוהר. וזה פירוש הגמרא אשה הקנו לו מן השמים (יבמות ל"ט) וברור ופשוט.
אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקול. לדעתי אין לו הכרע, אם מאן ימאן אביה לתתה, לו [הוא על האב] כסף ישקול כמהר הבתולות או שחוזר על לתתה וכהטעמים, ועיין מש"כ בחידושי על הרמב"ם בזה.
מכשפה לא תחיה, כל שוכב עם בהמה מות יומת, זובח כו', וגר לא תונה ולא תלחצנו. במסכת גרים, לא תונה זו אונאת דברים, אל תאמר לו אמש היית עובד הבל (ואתה מקודם) [צ"ל ועתה מקודש], עד עכשיו חזיר בין שיניך (אתה) [צ"ל עתה] עומד ומדבר עמי, ומנין שאם הוניתו שהוא יכול לענות כי גרים הייתם מכאן היה ר"נ אומר מום שבך אל תאמר בחברך. עכ"ל. והנה קיי"ל דבן נח שברך השם ונתגייר פטור הואיל ואישתני דינא ואישתני קטלא, דבעודו בן נח אם ברך בסייף וכשנתגייר אם יברך הוא בסקילה, אבל במילי דלא אישתני דינו כגון שהרג ישראל דמעיקרא בסייף ועכשיו בסייף חייב אף אם נתגייר ואף אם אישתני דינא להקל כ"ז מבואר בפרק בן סו"מ דף ע"א וברמב"ם הלכות מלכים, וזה שאמר הפסוק, אל תונה אותו בדברים שלא נצטווה עליהן בעודו גוי, ודאי לא יתכן לבעל השכל לגנותו, כמו שלא יגונה האדם בהכרחיותיו כי זהו מפעולות הטבע לא מבחירתו. כן לא יגונה הגר במה שנולד במעי נכריה, ונהפוך הוא, כי בזה יוגדל מעלתו אשר הכיר הבורא לדבקה בתורתו ובעמו, וצור מחצבתינו יחס אומתינו אברהם נולד במעי נכריה עד כי הכיר את בוראו, רק בדברים אשר נצטווה בעודו גוי ועבר עליהן כמו שעבד ע"ז ובירך השם וכיו"ב ע"ז יוכל להנות בדברים, לכן סמך לו מכשפה אשר בעודו בן נח הוא בסייף [לר' שמעון שסובר כן בסנהדרין] וכשנתגייר הוא בסקילה אם מכשף, וכן שוכב עם בהמה שבן נח בסייף וכשנתגייר בסקילה, בכל אלו אם עבר בן נוח ונתגייר פטור דאישתני דינו ואישתני קטלא, וגר שעבר אלו הדברים ונתגייר, לא תונה שלא תזכרנו מעשיו הראשונים כלל שיכול לאמר לך כי גרים הייתם בארץ מצרים הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז כמאמר רז"ל על גוי מקרב גוי, וגם אתה עבדת ע"ז במצרים טרם גירותך שבין ב"נ ובין ישראל מצווים ע"ז ונהרגין ע"ז ודו"ק.
זובח לאלקים יחרם בלתי לד' לבדו. הענין כי בשבת כתיב שבת היא לד', משא"כ בכל מועדים קודש יהיה לכם שאוכל נפש מותר בו, מפני שישראל מקדשין אותה, משא"כ שבת הוא לד' דמקדשא וקיימא לכן אוכל נפש אסור בו, ובכ"ז כתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, שבפרט מסורה בידכם והוא לפקוח נפש, לרפואה לחולה שיש בו סכנה שבת דחויה ומסורה היא לכם כמוש"א יומא פ"ה, משא"כ ע"ז אין מתרפאין בה אף בסכנה ויהרג ואל יעבור וזה שאמר בלתי לד' לבדו, שלכם אינו מסור כלל אף להבריאכם ולהעמיד קיומכם ודו"ק.
כי אם צעק יצעק אלי, ולהלן הוא אומר כי יצעק דבהשבת העבוט העונש שפלוני יעשיר והמלוה יעני, אבל כאן העונש והרגתי אתכם כו' ואין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ומסתמא בתחילה הענישו בממונו ולבסוף כי לא שב הענישו בגופו ולכן אמר כי אם צעק יצעק פירוש צעקות הרבה ולא הועיל אז והרגתי אתכם וכו' ודו"ק.
וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. הענין דהרוגי ב"ד נכסיהן ליורשיהן והרוגי מלכות נכסיהן למלך כמו דאיתא בסנהדרין מ"ח ע"ב ובירושלמי פרק ד' מיתות אמר ד' מיתות נמסרו לב"ד ולרשות [הוא המלכות] לא ניתן אלא סייף בלבד, ואפשר דאם נכסיהן למלכות ה"ה דמפקיע משעבוד הכתובה ואינה נפרעת כתובתה, וזה שאמר והרגתי אתכם בחרב הוא ע"י מלכות והיו נשיכם אלמנות שאין להם כתובה להינשא ובניכם יתומים שאין להם נכסי אביהן לרשת אותם וזה אפשר ודו"ק. או שכוון כמו"ש ביחזקאל כ"ג אפך כו' יסירו וזה שלא יכירו אותם ויהיו נשיהם עגונות.
וחרה אפי והרגתי כו' לא נמנה זה בהנך המחויבים מיתה בידי שמים משום דכתיב כי אם צעק יצעק כו' דווקא כשצועק אבל אם אינו צועק לא אף לפי שדריש במכילתא שמוע אשמע לשאינו צועק מ"מ אינו בהרגתי אתכם רק עונש בעלמא ויעוין ב"ק דף צ"ג דהצועק ג"כ נפרעין ממנו יעו"ש לכן לא נמנה במחויבי מיתה בידי שמים. ורמב"ן כתב משום דכתיב שיהרגם בחרב מלחמה וכו' ויעוין תוספתא סנהדרין פרק י' דיליף ר' יהודה דהמנשק במיתה ביד"ש, דכתיב והכרתי כו' ימות בחרב יהוא כו' ודו"ק.
בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך כו'. ועיין בפ' עד כמה. והפשט כי כל שלא שהה באדם שמונה ובבהמה שלושים יום ה"ז לא יצא מכלל נופל א"כ כמו בבכור אדם יפדה אותו אחר שלושים ככתוב בפרשת והיה כי יביאך שאז יצא מכלל נופל כן תעשה לשורך שביום השמיני תתנו לי שאז יצא מכלל נופל ודו"ק.
לכלב תשליכון אותו לא תשא שמע שוא כו' בפסחים קי"ח כל המספר לשון הרע וכל המקבל והמעיד ע"ש ראוי להשליכו לכלבים. יתכן כי יש חילוק בין בעל מום לטריפה, שבעל מום אינו קדוש וטריפה אינו קדוש אך במעשר ותמורה ובולדות קדשים נקדשו בעלי מומין, וטריפה גם בהם אינו קדוש ואף למ"ד ולדות במעי אמן הן קדושים ג"כ לא קדשי רק קדושת דמים ונפדין להאכילן לכלבים וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מתמורה. כן מצאנו שהצבור הקב"ה מכפר להם כמ"ש ישא ד' פניו אליך ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור, כן מצאנו שזכות אבות מכפרת וכמוש"א ושבח אני את המתים מהחיים כו' כן מצאנו שזכות רבו מכפר וכמו שאמרו פרק כיצד מעברין הניחו לו אדם גדול שימש, וזה, זכות אבות הוי כולד קדשים וזכות רבו הוא כתמורה ומעשר הוא כצבור ולזה אמרו שבמספר לשון הרע אין כל אלו הדברים מגינים עליו לפי שבעל מום אין חסרונו רק לגבוה הא להדיוט מותר משא"כ טריפה שגם להדיוט אסור, שרק עבירה היא אצל גבוה, לא כן מספר לשון הרע ומקבלו הלא חטא להנימוסי והמדיני ומשבית השלום והאושר, ומפריע הקיבוץ. והבן. וזה שאמרו כבני מרון כבני אימרנא, משום שבמעשר בעל מום קדוש ולא טריפה, כן יוה"כ מכפר על בין אדם למקום שזה כבעל מום לגבוה, אבל בין אדם לחבירו שזה בגדר טריפה אין יוה"כ מכפר עד שיתרצה ודו"ק.
ולא תענה על רב וכו'. במכילתא, אזהרה לדיין שלא יטה אלא לכף זכות שנאמר לא תענה על רב. הנה הרמב"ם פ"י מייתי קרא דא להמלמד זכות שאינו חוזר ומלמד חובה. ואפשר לכוון זה במכילתא, אבל פשוטו דהוא אזהרה שלא יהיה מצדד תמיד רק לכף זכות כנגד המכוון האמיתי, וזהו דקאמר שלא יטה אלא לכ"ז, פירוש דלהטות דווקא לכף זכות לא יעשה כך וכדאמר רשב"ג לרבנן מכות סוף פ"ק אף הן מרבין שופכי דמים בישראל יעו"ש ודו"ק.
ושוחד לא תקח כו' יעור פקחים. נראה דליכא למימר דהא דכפלו עוד בפרשת שופטים, דחד לשוחד דברים דהא בכתובות אמר דיליף מדלא כתיב ובצע. ונראה דכאן מיירי בדיני נפשות שלא יקח שוחד ובפ' שופטים מיירי בדיני ממונות. ולזה המשך הקרא כן, ונקי וצדיק אל תהרוג, זה שנגמר בב"ד לזכות ולסוף ראו לו חובה אל תהרוג כי לא אצדיק רשע, שפעולת הב"ד מתיחס הכל להשי"ת כמו שאמר אלקים נצב וכו' והמשפט לאלקים הוא, וכיון שטעו ב"ד ודנו זה מפעולות השי"ת ולא אצדיק רשע אם לא שיש טעם כמוס אצל השי"ת שלא יחפוץ במיתתו ומי יבוא בסודו, אך זה כשאחד מהב"ד לא לקח שוחד אבל אם ע"י שוחד טעה אז חוזר דינו ואין ראיה ממה שדנו הדין אף שרצו לדון בצדק, כי אין זה מהסכם השי"ת, שבב"ד הנוטלים שוחד בקהלם אל תחד כבודו, ולכן מסיים כי השוחד יעור פקחים, פירוש בדבר המפורש שאין צריך חכמה לזה וכמו דבר שהצדוקים מודים בו שבזה אם טעו מחזירין אותו ודו"ק.
השביעית תשמטנה כו' למ"ד יש קנין לעו"ג להפקיע מתרומ"ע יעוין סוף השולח א"כ בשביעית יקנו שדות עם העו"ג בשותפות יתנו שנה כנגד שנה ויאכל הישראל בששית והעו"ג בשביעית, ששת ימים תעשה מעשיך כו' למען ינוח שורך וחמורך כו' א"כ יקנו בהמות בשותפות וכן עבדים ערלים דבהו משתעי קרא יעוין סוף החולץ בן אמתך בעבד ערל כו', יקנו בשותפות ויאמר ישראל לעו"ג טול חלקך בשבת וכו' ואי משום שביתת בהמתו אפשר דבשותפות, ועו"ג עביד אדעתא דידיה ולוקח חלקו שרי, יעוין תוספתא דמאי פ"ו ועו"ג דף כ"ב, וכן שדה ערלה יתנו כך עם העו"ג, ונמצא דמהאיסורים ומהמצוות יעשו שותפות עם עו"ג, כדי שלא יהיה להם הפסד של שבת, לכן אמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, שתעשו סייגים וגדרים שלא להשתתף עם העו"ג, ושם אלקים אחרים לא תזכירו וכו' על פיך וכדאמר שמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם העו"ג שמא יתחייב לו שבועה כו' והתורה אמרה לא ישמע על פיך כו', ודו"ק.
ששת ימים כו' וביום השביעי תשבות כו' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלקים אחרים לא תזכירו. יתכן עפ"י מה דאמרו רז"ל בשבת דף קי"ח כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלים לו, וזה שאמר ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות כו' ובכ"ז אל תסמוך ע"ז להקל במצות התורה, רק בכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלקים אחרים ל"ת. וזה ע"ד צחות.
וינפש בן אמתך בעבד תושב (ולשיטת רשב"א אף בעבד עו"ג) הכתוב מדבר יבמות מ"ו ולפ"ז יתכן שתוכן הכתוב שאם העבד גוי הי' רשאי לעשות מלאכה לצורך רבו בשבת אז היו כל ישראל קונים עבדים גוים ותושבים שיעשו מלאכות אדוניהם בשבת לכן אמר כיון שאמרתי שלא יעשה העבד לצורך רבו ורבו מוזהר על שביתתו בשבת לא תקנו עבד גוי רק עבדים שמלו וטבלו וחייבים בכל המצוות כאשה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שתהיו נשמרים שלא יגלו מסתורין שלכם וכמו שאמר הגמרא שם בסמוך לספר שלא ישמע כו' ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא ישמע ע"פ כיון שכל בני ביתכם ועבדיכם יהיו ישראלים עבדים שמלו וטבלו ודו"ק.
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וכו' שלש רגלים תחוג הוא הקדמה למצות שלש רגלים שכשיבוא לראות את פני ד' והיו מגלין להם הכרובים והראו להם חיבתם לפני ד' שמעורין זה בזה כדאמר יומא נ"ד, לכן אמר קודם, שחלילה לא תדמו שיש בזה ענין עו"ג או תמונה וכדאמרו שם כו' יעסקו בדברים האלה רק הוא מצוה כדי להראות אם עושין רצונו של מקום וכמו שבארנו במק"א. וכן בתשא כתב אלהי מסכה ל"ת קודם רגלים.
את חג המצות תשמור כו' אשר צויתיך למועד חודש וכו'. הנה בירושלמי ע"ז בראשו אמר שירבעם הסית ישראל עו"ג ותרנית היא יעו"ש היטב דחשיב לענין כהן, וזמן לחלבים ולבשר, התורה אמרה לא תזבח על חמץ דם זבחי ועו"ז אמרה וקטר מחמץ תודה כו'. למדנו מירושלמי הזה דענין החמץ היה חוק קבוע לעובדי ע"ז אשר היה מורה על איזה רעיון כוזב המפירה אחדות השם והשגחתו, לכן כאשר הבדילן השי"ת מעו"ג במצרים אמר שיחוגו את חג המצות, וכן הנביא אמר לא יעלו כהני הבמות כ"א אכלו מוות כו', יעו"ש בקדמונים, לכן אחרי הדברות אשר היו במעלה רמה רחוקים מכל מושגי הע"ז אמר פה בפרשה תאכל מצות כאשר צויתיך, פירוש רק כמצות הזכרון, אבל לא באותו אופן שאכלו במצרים להרחיקן מע"ז, אבל אחרי העגל שחזרו להמושגות אשר נשרש בהן בהיותן בקרב גוי עובד עץ ואבן, אמר שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתיך, באותו המכוון ממש שהיה בעת צויתיך שהיית אז תועה בע"ז והיה להרחיקך מחוקי הע"ז ולהבדילך מן התועים ודו"ק.
מכילתא נאמר שלש רגלים בשביעית שלא יסתרסו שלשה רגלים ממקומן, ומה ת"ל אלקי ישראל אלא על ישראל ייחד שמו ביותר, הענין דהמועדים נאמרו כאן על האביב קציר ואסיף, והוה אמינא שלא ישכחו כי לד' הארץ מצוה להראות שלש פעמים בשנה לדעת כי הוא מד' וכמו שהאריס צריך לבוא אל האדון, אבל בשביעית שכבר ידעו כי לד' הארץ ואינם חורשים וקוצרים, לא בעי שלש רגלים, לכן קמ"ל דלא יעקרו רגלים ממקומן, דיש בזה ענין אחר, מפני שהשי"ת דבוק אל נפשות האומה הישראלית והמה כחלק מן הכלל, וזה חלקי ד' אמרה נפשי, ומפני שאין בכח האדם להיות דבוק תמיד להשי"ת דכתיב ואספת דגנך, לכן אמרה תורה שיעלו לרגל לראות פנים ויתדבקו אל הכל ולכשילכו למלאכתם בבית ובשדה יהיו כאבר המדולדל שאם יכול לחזור ולחיות אינו מטמא באבר מן החי, כן יתדבקו אל הכל ויתקדשו בקדושת יושב הכרובים להיותם ראוים שיקרא אלקי ישראל, ולכן ישראל הוזהרו על קדוש השם ולא בן נח, שכמו שמאבדין החלק עבור הכל כמו שחותכין אבר להחיות האדם כן צריך למסור נפש הישראל החלקי עבור ידיעת השי"ת הכלליות, ודו"ק.
חודש האביב רש"י ל' אב כו'. כן הדבר שהוא לשון אב אבל על מכוון עמוק דתבואה שהביאה שליש אמרו בגמ' רה"ש י"ב כל שזורעין ומצמחת ויעוין בתוס' שם בשם ירוש' דפירש דהתבואה אלו תולשין אותה וזורעין אותה היא מצמחת הוי זמן חיוב למעשר יעוי"ש לכן מקרי אב שהוא ראוי להוליד זרעים כשיזרעו אותו ודו"ק ורש"י פי' כמשמע מגמ' דילן מנחות ע"א דו"ק.
וחג האסיף, וכן בכי תשא, לא כן בדברים כתיב חג הסוכות, הטעם עפ"י דברי הגר"א שכשניתן לוחות השניים ומשה ירד מן ההר, וחזרו ענני הכבוד בט"ו לחדש תשרי נצטוו על סוכות כידוע, ולכך אז קודם דברות שניות נקרא חג האסיף ולא חג הסוכות ומסולק קושית ר' חנינא בר"ה דף י"ג ע"א יעו"ש והבן. ולא שייך לקרותו חג האסיף על סוכה ועיין.
שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ד' וכו'. בפסיקתא דחזון על פסוק כה אמר האדון ד', אר"ל כו' שנא' האדון הוא מוציא ומכניס זכר לדבר והנה ארון אדון הברית שהוא מוציא כנענים ומכניס ישראל. והובא בילקוט [וכן מצאתי להזוה"ק כאן במפו' ר"י אמר האדון כמו דכתיב כו' וכ"א מעקר דיורין ואתיב דיורין וכו'] והנה גם כאן הוראתו כן שהוא מוציא כנענים ומכניס ישראל. לכן תהיו עולים לראות פני האדון שבידו להוציאכם ובל תחוסו על מיטב כרמכם להניחם כצאן בלי רועה, כאשר תמצא להתשב"ץ שחכם אחד שאלו על גודל הפלא, שאומה שלימה יניחו כל אשר להם ויעלו לירושלים. ומפני זה פטור מי שאין לו קרקע לראות עזרה, דאין לו תועליות פרטיות בכניסתו לארץ ודו"ק והנסיון הכביר שהולכים כל זכרים ואינם מניחים רק החגרים והסומים ומפקירים הארץ זה בעצמו מגין עליהם שיושגחו בפרטיות להנצל מכל צר ואויב ולא יחמוד כו'. לזה אמר מה יפו פעמיך בנעלים כו' מה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל בתו של אברהם אבינו פירוש שנוסה בעשר נסיונות וכה"א וצבי עמים כו' עם אלודי אברהם שהי' תחלה לגרים פירוש דאין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה ורק מיגר אתך שבשפלות ישראל מתגייר ומתגורר עם ישראל זהו גר הצדק ועליך יפול וזה נדיבי עמים עם אלודי אברהם שמנוסין בנסיון כאברהם אבינו ודו"ק.
ולא ילין חלב חגי עד בקר, לפי סדר הלשון היה לו לאמר ולא ילין עד בקר חלב חגי וכמו שאמר לא תשחט על חמץ ולסוף דם זבחי, לכן דריש רב כהנא בפסחים דף ע"א דמפרש איזה בקר, זה בקר של יום ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד' כו'. וזה יום הבאת העומר דכתיב בו ואם מנחת בכורים תקריב, וזה בששה עשר, לכן ידעינן דאימורי חגיגת ט"ו נפסלין בלינה, אבל לא דריש בקר ראשית דזה חוכא, דראשית הוא סמוך לא תואר ודו"ק.
והנה בתוספות סוף פרק המקבל הרגישו מדוע בשכר שכיר בעי שיהא כל הלילה, ומדוע באימורין אם הורידן מע"ג המזבח בסוף הלילה קודם אור הבוקר מפסיל בזה יעו"ש. ונראה דכתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח, ועל אימורי פסח קאי כפירוש התרגום וכן בפסחים נ"ט וכתיב לבוקר משמע דעל המתנה לבוקר אף בשעה קלה מפסיל דלא כתיב עד בוקר ודו"ק. ויתכן משום דבירושלמי ריש ע"ז עו"ג ותרנית היא דכתיב לא ילין חלב חגי כו' וכתיב בעו"ג הביאו לבקר זבחכם, לכן כיון שנמשכו ישראל אחרי עו"ג בעגל שחטאו קבוע לדורות החמירה תורה שלא ילין לבר ממדבחא אף שעה אחת בהמתנה לבוקר ודו"ק.
לא תבשל גדי בחלב אמו. מכילתא, יכול אף טמאה אסור להתבשל בחלבה ת"ל בחלב אמו ולא בחלב אדם, מכאן מוכח דלא כרבינו אהרן הלוי שאמר שחלב אדם הוא בכלל הטמאים ולוקה על חלבו, דא"כ קרא שלישי למה לי הלא הוא בכלל טמאה, ושיטת הרמב"ן שאומר שמותר לגמרי מן התורה ודאי דא"ש, דצריך קרא למעט דסד"א דבחלב המותר קפדא רחמנא, ולשיטת הרמב"ם ג"כ יש ליישב עיין הלכות מא"ס פ"ב ה"ג ובהרב המגיד שם.
שם במכילתא, ר' עקיבא אומר אינו צריך אם גיד הנשה כו' בב"ח כו' דין הוא שיש בו בבל תאכל לא אם אמרת גה"נ שאיסורו קודם מ"ת תאמר בב"ח כו' הרי נבילה תוכיח שאין איסורה קודם מ"ת כו' לא אם אמרת בנבילה שכן שהיא מטמאה במשא, [ולא אמר גיד הנשה יוכיח, הצד השוה שבהן שאסורים בבל תאכל, משום דאיכא למיפרך מה לגיד ונבילה שכן לא היה להם שעת הכושר לאכילה, דנבילה היה אסורה מקודם משום אמה"ח ואינה זבוחה, לכן לא יליף במה הצד] חלב ודם יוכיחו שאין מטמאין במשא כו' הם יוכיחו על בשר בחלב אעפ"י שאינו מטמא יהא אסור באכילה [וכיון דאתי מתלתא אם לא הדר דינא לא פרכינן פירכא כל דהוא רק קולה וחומרא, ולכן לא מצינין למיפרך מה לכולהו שכן לא היה להן שעה"כ, דאין זה רק פירכא כל דהוא. והא דיליף איסי לקמן וקא פריך מה לערלה שכן לא היה להם שעה"כ וחשיב לה פירכא גמורה, משום דתמן לא היה לאיסור ערלה מעולם לבוא להיתר והאיסור חל מעיקרו משא"כ בנבילה לא היה איסור נבילה מעיקרו רק שהיה אסור משום אמה"ח ובשר מן החי, והיה מצי להיות היתר ע"י שחיטה, אם כי זה סברא להיות מפני זה שינוי בדין ועיין רש"י פ"ק דבכורות דף י' ע"א ד"ה לדידי נמי כו' אבל שור הנסקל כו' לא היה לו שעה"כ אפילו קודם לכן דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, אך אין זה רק פירכא כל דהוא] לא אם אמרת בחלב ודם שכן חייבין עליו כרת כו' [וא"כ תו אם תאמר גיד ונבילה יוכיחו הוי הדר דינא ואף בתלתא אם הדר דינא פרכינין כל דהוא וכמו שפירש ריש לקיש בפרק כל הבשר דף קי"ג ע"א ודו"ק] ת"ל לא תאכלנו כו' וכפי הנראה שלזה כוון ריש לקיש באמרו חדא מתלתא אי הדר דינא ואתי במה הצד פרכינין כל דהוא, דלדברי איסי אין צורך לזה, רק ליישב דברי ר' עקיבא ודו"ק בכ"ז.
שם ר' שמעון אומר מפני מה נאמר בג' מקומות כנגד שלש בריתות שכרת הקב"ה אחת בחורב ואחת בערבות מואב ואחת בהר גריזים והר עיבל. עיין סוטה דף ל"ז ע"ב ר' שמעון מוציא הר גריזים כו' ומכניס אוהמ"ע שבמדבר, לכן העיקר כגירסת הילקוט ר' ישמעאל, ורי"ש לטעמיה דכללות נאמרו בסיני ופרטות באוהמ"ע חדא ברית הוי יעו"ש.
שם רבי אומר או מכור לא תבשל כו' אמרה תורה כשתמכרנו לא תבשלנו ותמכרנו. הנה לפי גירסא זו א"ש מה דקאמר הגמרא בכריתות דף כ"ד, דהא רבי דס"ל איסור חל על איסור וה"מ איסור חמור על איסור קל, אבל איסור קל על איסור חמור לית ליה, וכתב רש"י לא אתפרש לי היכא, ולפ"ז ניחא, דלפי מה שפירש הרמב"ם בפירושו למשנה דכריתות, דלמ"ד אין איסור חל על איסור בבשר בחלב לא מתסר בהנאה כיון דליכא איסור אכילה יעו"ש, א"כ הכא דמתסר בהנאה למוכרו לעו"ג כשמבשל נבלה, א"כ אתי איסור דבשר בחלב וחייל על איסור נבלה, אלמא דאיסור חמור חייל דהוא חמור שכן בפני עצמו אסור בהנאה, דאם לא היה חל לענין איסור אכילה לא היה חל לאיסור הנאה, דהנאה ואכילה בני ענין אחד הוא, תדע דלא לקי כשאוכל בשר בחלב שתים, אחד משום אכילה ואחד משום הנאה, ולרמב"ם לא לקי על כל הנאה כלל וכלל, לבד במוקדשין דהקדש ממונא דגבוה הוה, וממונא לא שייך שיהא אין איסור חל על איסור כיון דממון הוא, ובודאי אסור להתהנות מממון דחבריה, דאטו משום דממונא דגבוה הוא גרע אתמהה, וכיון דאיתוסף איסור הנאה הוי איסור מוסיף במוקדשין, וזה ביאור נפלא בס"ד לנקודה הנפלאה של הרמב"ם שם שקיצר באמרים כדרכו, ועיין טעם המלך ופתח הבית והנלע"ד כתבתי. והך סוגיא דגמרא הוי ניחא, רק בגמרא חולין מוכח דלא גרסינן רבי עיי"ש, ואפשר דצ"ל דבי ר' אלעזר תנא [פירוש אליבא דרבי] ודו"ק בכ"ז.
ומזה משמע קצת דלא כשיטת הרמב"ן החדשה בחידושיו לע"ז המכונה מעשי צדיקים, דמכירה אינו איסור כלל מן התורה, רק הטעם דכתיבא או מכור לנכרי, היינו מדכתיב שיוכל למוכרו, אלמא דאיהו בעלים דממונא דיליה נינהו, וע"כ דשרי בהנאה עכ"ד. ולשון לא תבשלנו ותמכרנו, ע"כ פירושו דאיהו איסורא דאסור למוכרו ודו"ק. ומהא דריש פסקא, לכלב תשליכון אותו ככלב וכו' ת"ל לא תאכלו כל נבלה כו' ומה נבלה כו' הרי היא מותרת בהנאה, נראה דאין ראיה, דתמן פירושו או אינו אלא כמשמעו פירוש וכלב של הפקר קאמר ודו"ק.
ויספר לעם את כל דברי ד' ואת כל המשפטים. דע דבני נח הוזהרו על הדינין, ושיטת ראשונים דהוא נמוסים שדעת האדם נותן עליהם, אבל לכוף ולרדות על חוקי התורה וגדריה הוא רק מצד שכל ישראל ערבים זה בזה, ואם יעבור אחד הוא מזיק לחבירו ולהכלל כולו, בזה יש לב"ד לכוף ולשפוט העובר את מצות השי"ת דבלא זה אין זה מהראוי שיתערב אחר במה שיש להאדם עם קונו, לכן מקודם אמרו כל הדברים אשר דבר ד' נעשה ולא קבלו עדיין המשפטים, אבל כי זרק הדם על העם להכניסן בברית וכמו דאמרו במכילתא יתרו, אמר להם הרי אתם קשורים ענובים ותפוסים, וזה ספר הברית שכרתו כל ישראל יחד, לכן אמרו כל אשר דבר ד' בין הדברים בין המשפטים נעשה, שהעובר מצות ד' הוא גדר בין אדם לחבירו שמזיק להכלל ודו"ק.
ויזבחו זבחים שלמים לד' פרים. בריש חגיגה אמר דהוו שלמי חגיגה ע"ש ויחוגו לי במדבר רש"י, ובזבחים דף צ"ז ע"ב וכן במנחות אמר שלמי צבור נמי כתיב בהו ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, וכפי הנראה דלאו שלמי חגיגה הוו דהוי קרבן יחיד רק דאתו בכנופי'. יעוי' תמורה י"ד. ונראה דתלוי בהך פלוגתא דתנאי בזבחים דף קט"ו ע"ב דתניא וגם הכהנים הנגשים אל ד' יתקדשו ריב"ק אמר זו פרישות בכורות ר' אומר זו פרישות נדב ואביהו כלומר לא נקראו כהנים בכורים רק נדב ואביהוא שנעשו בסיני כהנים כו' הנגשים כו' להקריב קרבנות, לכן למאן דאמר דהיו בכורים היו קדשים קלים והיו נאכלים לישראל ולכן כתוב ויחזו האלודים ויאכלו כו' אבל אם נאמר דהן נדב ואביהוא א"כ היו שלמי צבור קדשי קדשים והיו נאכלים לכהנים בני אהרן וכמו דמצאנו שלמי צבור בלא לחם בעצרת שנאכלין לכהנים וברור בס"ד.
חגיגה דף ו' ואי ס"ד עולה שהקריבו כו' עולת תמיד הוי מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט ונתוח ולבסוף בעי, פירוש דאם עולת ראיה הוי הלא הוי קרבן יחיד וכשר אם הקריבו בבמה הגם דלא יצא י"ח יעוי' ירושלמי סוף פ"ק דמגילה גבי שלמי חגיגה כן ובבמת יחיד סבר רב סוף זבחים דגם עכשיו לא בעי הפשט ונתוח ובסיני דין במה הוי אבל עולת תמיד דהוא קרבן ציבור ליכא בבמה כלל יעוי' בזה ודו"ק היטב.
וחצי הדם זרק על המזבח, וזרק על מדבחא לכפרא על עמא, אונקלוס. ובאמת כן אמרו בזבחים פרק דם חטאת זאת התורה לעולה מה עולה טעונה כלי אילימא וזרק בשלמי צבור נמי כתיב בהו ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, וע"כ דמפרש כהתרגום דזרק זה הדם ג"כ על המזבח, אם כי בכריתות ויבמות אמר הגמרא דהזאה הוי וישראל נכנסו לברית בהזאה, אולם למה דאמר פ"ק דמגילה בירושלמי דלמ"ד שלמים לא קרבו בני נח, הא דכתיב ויזבחו שלמים, פירוש שלמים בלא נתוח ובלא הפשט, א"כ קושיית הש"ס לא קשיא מידי, דרק מעולה יליף דבעי מזרק דכולהו עולות הואי, אולם שמואל משום ר"א ור' אליעזר סבר דיתרו בא קודם מתן תורה וקריעת י"ס שמע ובא, וכתיב ויקח יתרו כו' עולה וזבחים וסבר דשלמים הקריבו בני נח, א"כ שפיר מקשה, וכמו דמפורש ירושלמי שם ובש"ס פרק פרת חטאת דף קט"ז ודו"ק.
והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם, אשר כתבתי לא יתכן על התורה והמצוה ועיין רשב"ם, ונראה דאלמלא נתנה תורה היו למדין צניעות כו' גזל מנמלה כו' (גמ' עירובין), לכן אמר אשר כתבתי בספר הטבע אשר יצרתי שזה ספר של השי"ת היוצרה, ולפי דברי ריש לקיש בריש ברכות, הכוונה על אשר כתב השם בנשמות כלל ישראל שכל אחד קיבל חלקו מסיני והוא כתוב על לוח לבם חרותה במקור נשמותיהם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וזהו גמרא ודו"ק.
והנה בברכות דף ה', אשר כתבתי זה נביאים וכתובים, פירוש דאמרו בנדרים פ"ג ברוב חכמה רוב כעס, שאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא תורה וספר יהושע בלבד כו' הרי הנביאים וכתובים נאמרו כשחטאו ישראל, א"כ קודם שחטאו לא היה ביכולת הכתב להראות לשום נברא שידיעתם מכרחת הבחירה, רק אשר כתבתי השי"ת בעצמו שידיעתו אינה מכרחת להבחירה כדברי רבינו הרמב"ם שידיעת השי"ת אינה כידיעת הנבראים שהיא עצמותו ואינה מתוספת עליו ודו"ק.