משך חכמה/ספר שמות/פרשת כי תשא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת כי תשאעריכה

ועשית כיור כו' ונתת אותו כו' ונתת שמה מים היה צ"ל ונתת בו מים, והעיקר דכל כלי שרת ראוין לקדש מהן ידים ורגלים וכמו שאמרו פ"ב דזבחים דף כ"ב, רק הקידוש צ"ל במקום הזה, מקום שבין אהמ"ע ובין המזבח, ובין המזבח משוך קימעה כלפי דרום, וזהו שאמרו בירו' פרק טרף בקלפי סוף הלכה ה' מתניתא פליגא הכיור והכן מעכבין פתר לה מקומן מעכבים, פירוש שאין מקדשין ידים ורגלים רק במקום הזה, ולכ"כ ונתת שמה מים שזה היה מעכב אף אם אין המים נתונים בכיור, ודו"ק. וכ"כ בעשיי' בפקודי ויתן שמה מים כו'.

ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו. בשו"ת שער אפרים סי' מ"ח הקשה מהא דמגילה אי הוה כתב את יום י"ד וט"ו כדקאמרת השתא דכתיב ואת כו' אתא את ופסיק. ועיין מרובה דף ס"ה בזה. והנ"ל עפ"י מה ששנינו בספרי פרשת קורח פסקא קט"ז שאכילת קדשים כעבודה למיטען קידוש ידיו, אי מה להלן קידוש ידיו ורגליו אף כאן ידיו ורגליו, אמרת מקום שצריך ידיו ורגליו כו' מקום שאינו צריך אלא ידיו מקדש ידיו, ולכן אמר ירחצו ממנו אהרן ובניו את ידיהם, בין לקידוש לעבודה בין לקידוש לאכילה, ואת רגליהם לעבודה, ולכן פסיק קרא. ועיין פ"ק דבכורות דף ו' ורבנן איידי דהא קדושת הגוף והא קדושת דמים פסיק להו והדר ערביה ודו"ק. ודע, דדוקא אכילת קדשים במתנות כהונה בעי קידוש ידים מן התורה, אבל לא אכילת קדשים לבעלים ישראל, דזה רק מתקנת שלמה כדאמר בפ"ק דשבת, והבן.

ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. נראה דכוונתו על מי שיכול להמשך לדורות, אבל במי שאינו יכול להיות נמשך גדולתו לדורות בזה אינו נמשח בשמן המשחה, ומש"ה אין מושחין אלא מלכי בית דוד בלבד, דמלכי ישראל אין יכולת להמשך מלכותן לדורות, וכמו שכתב רבינו משה בהלכות מלכים דרק עד ארבעה דורות כמו ביהוא. ולכך שאול נמשח משמן המשחה (עיין רש"י ותוספות כריתות) דהיה מלכותו נמשכת לדורות לולא חטא בגלגל כמו שאמר שמואל שם, לכן מי שיכול להמשך גדולתו לדורות זה נמשח בשה"מ. ועי' היטב בכריתות ובירו' שקלים ודו"ק.

קדש הוא קדש יהיה לכם, פירוש אף בשעה שהוא לכם ג"כ בקדושתו קאי, וכמו דאמרו בכריתות דכה"ג שנטל משמן המשחה שע"ג ראשו ונתן על בני מעיו שחייב יעו"ש דמפיק משמן משחת אלדיו עליו.

ויאמר ד' אל משה כו' הנה בשמן המשחה כתיב לאמר אעפ"י שלא הוכשר רק בשמן שעשה משה לבד ובקטרת שהוא לדורות לא כתוב לאמר. ונראה דמעלה עשן היה צריך להיות בקטרת בכל יום כמו דכתיב באחרי כי בענן אראה על הכפורת וכסה ענן הקטרת ולא ימות כו', ובקטרת שהקטיר משה בז' ימי המלואים לא היה מעלה עשן, שעדיין לא נראה הכבוד על הכפרת שבכל יום הקימו ופרקו, ולא היה עליו רק קדושת במה כמו שכתבו תוספות בע"ז ל"ד לכן לא כתוב לאמר, היינו שלדורות יהיו צריכים מעלה עשן מה שלא הוזכר עכשיו. ועיין יומא דף נ"ג ובתוספות ישנים שם ובמל"מ ודו"ק.

ואת השולחן ואת כל כליו ואת המנורה ואת כליה ולהלן גבי עשייה כתוב במנורה כל כליה. ובשולחן כתוב ואת כליו. נראה דהכלים של המנורה היו הרבה גביעים כפתורים ופרחים ונרות ומחתותי' ומלקחי' אבל רובם היו קבועים במנורה עצמה בגופה (ובנרות פליגי מנחות פ"ח) ולכן בעשיית מנורה כתוב כל כליה ובשולחן ואת כליו, שכלי המנורה היו מרובין משל שולחן אם נחשוב גם המחוברין למנורה, אבל במשיחה הלא כלי השולחן שאינן קבועין בשולחן כלל היו רבים מכלי המנורה שאינן קבועין ובמנורה הקבועים במנורה נתקדשו במשיחת המנורה עצמה נתקדשו גביעיה כפתורי' ופרחיה ונרותיה לא כן בשולחן שכולן קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו לא היו קבועין בשולחן והיו צריכים משיחה לעצמן כל כלי (וכמו בגדי אהרן), לכן המה הרבים מכלי המנורה שאינן קבועין בה לכן כתוב ואת השולחן ואת כל כליו ובמנורה רק ואת כליה ופשוט.

קח לך סמים. אמרו כו' קח לך משלך יעוי' ריש יומא דף ג' ובויקהל אמר והנשאם הביאו כו' ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת כו' ולא נזכר שהם הביאו למשה, ונראה עפ"י מה דדריש פרק יוהכ"פ נשאם ממש שהם העננים שהביאו ברדת המן והמן היה בזכות משה כמו שאמרו בתענית (פ"א) לכן הוי כמו שלקח משל עצמו ודו"ק.

ואת שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקדש כו'. נראה למ"ד בריש יומא, דכל שנאמר בו קח לך היה משל משה, א"כ שמן המשחה וקטורת היה משל משה, לכן אמר שלא יעשו לצורך משה, ומשה ימסרם לצבור אחר זה כשהן מפוטמים, רק משה ימסור הבשמים והסממנים לצבור והם יעשו לקדש.

והנה בגמרא דילן אמר דמחציתו של קנמון בשם ר"ן והיה בא לחצאין מפני ההכרעות, אמנם בירוש' שקלים פ"ו ה"א מפרש דמחציתו של משקל מר דרור שהיה חמש מאות ולא היה קנמון בשם בכולו רק ר"ן, יעוין במהר"א פולדא שם. ונראה דלזה המ"ד יתכן, דשניהם אמת, דקנמון בשם היה ת"ק שקלים, רק דר"ן היה של משה, והר"ן השניים היה משל צבור. ולפ"ז לא היה במשקל הסממנים רק ר"ן משל צבור ואלף ות"ק משל משה, נמצא דשל צבור היה חלק הששית מכל המשקל, ואולי משום, דהמשכן כן הארון ושני מזבחות ושולחן ומנורה וכיור שמשחם היו ששה דברים, (היינו שני מזבחות בחדא) ונשאר לדורות למשוח רק הכהנים בלבד, שזה ג"כ חלק ששית, לכן חלק ששית בא משל צבור, ואלף ות"ק מנים היו משל משה ור"ן משל צבור, שממנו משחו לדורות. ודו"ק היטב.

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. הזרות מבואר, שתולה החמור בקל ולכן הוציאו שמואל בשבת דף ע' למדרשיה אשוגג ומות יומת בחטאות, ולכן אמר מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה, שכלל גדול הוא כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת וז"ב. אך פשטא דקרא נראה דאמר, דלא יהיה לפלא, הלא השבת גופיה נדחית מפני פקוח נפש אחת מישראל, והרי היא קלה אף מפני ספק פקוח נפשו של אדם ומי שעובר על השבת נהרג ונסקל, אכן באמת קדושת השבת נדחית מפני נפשו של ישראל, כי אם אין ישראל ליכא שבת בעולם ומי יעידו על שביתות השם ממעשיו ועל קדמותו בעולם, אכן אם הישראלי לא שמר את השבת הוא גרוע ונבזה אף מן הבהמה ונסקל וזה כפרתו, כי גם אם אינו נסקל נפשו נכרתת מן הקשר האמיץ אשר קשורה כנסת ישראל בד' ובתורתו ומיתתו טובה גדולה לו וכמאמרם ז"ל כל המומתין מתודין מיתתי תהא כפרה על העון הזה עיי"ש. וזה שאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם היינו שהיא נתונה לכם ואתם העיקר והיא הטפילה לכם [וכן דריש רנב"י יומא פ"ה ובמכילתא] ועושין כל צרכיהם בחולי שיש בו סכנה בשבת, כי אם אין ישראל מי המה המקדשים אותה, ואעפ"כ מחלליה מות יומת, כי המחללה הוא נשפל ממעלתו וחלל ברית קודש שהיה בינו ובין השם, כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה, א"כ הוא לאו בר קיימא הוא ומיתתו טובה גדולה לו.

ופוק חזי כי בכל חייבי מיתות, רובם עריות, ע"ז רציחה, שבכולם אין מתרפאין מהם, לכן לא הזכיר זה הענין רק בשבת, וגדולה מזה מצאנו לראב"ש שהרודף לחלל שבת מצילין אותו בנפשו אעפ"י שהרודף אחריו וההורגו יחלל שבת בהריגתו, היינו שזה הרודף לחלל שבת הוא רודף לחלל במרד ובמעל ולשקר בעדות שמו הגדול יתברך, אבל ההורגו הוא מחלל שבת כדי לקדש שמו יתברך, וחלול שבת אינו רק הזדון והשקר בעדותו של השי"ת, ולכן שבת לחולה הוא כחול לכל דבר שהוא כדי שיתקדש שמו יתברך ע"י ישראל הם המקדישים הם המעריצים שמו יתברך ומודיעים בעולם קדמותו והשגחתו והמציאו הנבראים במכוון. ואולי פירושו דקרא לראב"ש מחלליה, היינו מי שרודף לחלל השבת מות יומת כדי שלא יחלל השבת, דבעושה מלאכה כתיב אחרי כן כל העושה בו מלאכה יומת. ועיין תוס' סנהדרין דף ע"ח ע"א ודו"ק.

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם וכו'. הנה לשון עשייה על השבת שהוא על העדר המלאכה ובטול העשייה זר קצת, ועיין במכילתא ודריש ר' אליעזר לעשות את השבת, היינו כמו ביום השבת. ופירושו לקיים את שמירת השבת גם מילה שהיא לדורותם ברית עולם ביני ובין בנ"י אות היא לעולם, שאות וברית לדורותם נאמר במילה פ' לך. וכזה דריש גם רנב"י בריש פרק ר"א דמילה יעו"ש. ובזה א"ש מה דקאמר קודם בלשון נוכח ושמרתם, וכאן בלשון נסתר ושמרו כו' ביני ובין בנ"י לדורותם הכל בלשון נסתר, כי על מילה קאי, ואותן שנולדו במדבר לא נמולו כי לא נשבה להן רוח צפונית לכן אינו אומר בלשון נוכח, כי הנוכחים לא נמולו, יעוין ריש פרק הערל ודו"ק שם ברש"י ובתוס'. ואכמ"ל.

והנה ביתרו נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל כו' ויום השביעי שבת לד' אלקיך, ובתשא ובויקהל נאמר ששת ימים יעשה מלאכה, תעשה מלאכה, ופירשו רז"ל במכילתא בזמן שעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשה ע"י אחרים כו'. וזה מדוקדק, דבתשא ובויקהל נאמר יהיה לכם קדש, קדש היא לכם, וזה כמו שאמרו שהשבת מוספת קדושה לישראל, ובזמן שעושין רצונו של מקום והשבת מוספת קדושה לישראל לכן מלאכתן נעשה ע"י אחרים, לא כן ביתרו לא נאמר קדש בשבת, וזהו בזמן שאין עושין רצונו של מקום לכן כתיב תעבוד כו'. ועיין ירושלמי פרק ואלו קשרים ודו"ק.

עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו כו'. בגמרא פרק ד' מיתות דף ס"ג אמר דאיתקושי איתקוש לחייב על אמירה מיתה יעו"ש. ולפ"ז יתכן דכאן הראה לו שישבור את הלוחות, שמוטב שידונו כפנויה בסייף כדין מיתת בני נח ואל ידונו כאשת איש, שישראל בסקילה על ע"ז ולכן אמר לו שעשו עגל מסכה, שישראל אינו עובר רק בלאו גרידא ולוקה, ובן נח חייב מיתה כדאמר דף נ"ו יעו"ש ויצו זו ע"ז, חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו כו' לחייב משעת עשייה, ולכן אמר לו שידונו כדין בני נח שחייבין מיתה על עשייה לעובדה, ולכן ישבר הלוחות שיתבטלו הקדושין ויהיו נדונין כבני נח, ולכן בפרשת עקב שמשה מספר שבירת הלוחות מספר רק מה שהשי"ת אמר לו סרו מהר כו' עשו להם מסכה כו' וארא כו' עשיתם לכם עגל מסכה כו' ואשברם לעיניכם, התבונן שמה ותראה שזה ישר לפי דרכי הגמרא. ועיין במסכת ע"ז דף נ"ב דיליף ר' ישמעאל ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל, דלרע"ק דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד א"ש דכאן היה דינם כפנויה כבני נח ומשעת עשייה מתחייב ונאסר וקם לו בחטא, ודו"ק היטב.

עשו עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה. הנה בכל מקום חשיב מן הקל אל החמור ובגדר לא זו אף זו לכן מוכרח דהאמירה אלה אלהיך הי' החמורה ומוכרח דבקבלו עליו ואמר לו א"א חייב קטלא, כיון דחמורה מזביחה והשתחויה והגמרא אמר דלר' עקיבא דמחייב במגדף קרבן אף דלית בה מעשה ובכריתות אמרו דמגדף חמור מעכו"ם דהוי כאלו גרף הקערה ולא שייר כלום, א"כ אמר אלי אתה לעכו"ם דחמור מזובח לעכו"ם חייב קרבן כ"ש מעכו"ם, ואי דתאמר דאין בה מעשה או משום דחמור לא נתן שגגתו לכפרה הרי מגדף דחמור יותר ומביא קרבן על שגגתו, זה עומק ביאור הגמרא, קמ"ל דאיתקושי איתקוש וא"כ לא שייך למגמר מיתה בהשתחואה דזה אינו בתורת היקוש וכמו עשיית פסל, דאינו רק בלאו וכתובה קודם דהוי מקל אל החמור ולא קשה מה שהקשו בתוס' סנהדרין ס' ע"ב ד"ה מנין כו' ופשוט.

ויחל משה את פני ה'. ברכות ל"ב, מלמד שעמד משה בתפלה כו' עד שאחזתו אחילו כו' אש של עצמות כו'. הביאור כי הוא האריך בתפילתו על דבר העגל, עד שהרגיש כי מעצמותיו ג"כ נמצא פגם בזה. וזה שאב נותן בבן עצמות, ובן בנו יונתן היה כהן לפסל מיכה וכמו שאמרו ביש נוחלין נ' תלויה דאביו ממשה יעו"ש, לכן היה לו פ"פ להתפלל נגד דבר ד' ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, כי בבניו ימצא ג"כ הפגם הזה ודו"ק.

והמכתב מכתב אלקים הוא כו'. בשבת ק"ד ואמר ר"ח כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן רהב בהר סרו ורס. כונת המאמר הזה נראה, דהשגת השי"ת וחוקי תורתו, היא חכמה העליונה, יש בה שני דרכים אחת להשיגו מהתבוננות הנמצאים, ע"ד שאמר הנביא שאו עיניכם וראו מי ברא אלה, ומקישור הטבעים והויתם כמוש"א מלפנו מבהמות ארץ אלמלא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול כו', והוא התבוננות מהגשמים לעולם השכליים הנבדלים, ומהעלולים לעילת העילות, כדרך שחקר אברהם אבינו ע"ה ואמר יש מנהיג לבירה זו. ויש דרך להבין אמיתת חיוב מציאות השי"ת עפ"י הערה האלדית כדרך שהיה במתן תורה, ואז הבינו בהתהות השכליים הנבדלים מהשי"ת ברצונו המוחלט לא בחיוב, ואחרי זה פרטיות הבריאה שיורדת למטה, וזה נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, שתי ההשגות אלו כנה אותן בזה תוארי הקריאה והבן.

והנה כאשר לפתע פתאום שהיה בהם עדיין המשוקעים בתועבות מצרים וגלוליו, איך שיחסו מנהגים רבים והקדישו כל כח לאלקי, וכמספר הכחות היה מספר אלהי העמים, לכן עוד לא נחקק בהם להבין אמיתת מציאות יחיד ביחידות גמורה בלי תואר, בלי גדר, בלי מושג מהותו אצל הנמצאים, וכאשר ראו שכלים נבדלים במעמד הר הנבחר החליפו מהם צורה ביוצרה ובאו לטעות, שכנו אצל אחר שראה למט"ט דיתיב [זה שר העולם מנהיג הבריאה, שע"ז מורה לשון מט"ט בלשון יוני מנהיג והוא חד מתרין כרובי זה שר העולם ושר התורה שאמרו עליו שקושר קשרים לקונו. והנה קיום האומה הוא באופן פלאי בזמן הגלות, אבל כבוד התורה בטלה בעוה"ר, לכן דברו בעלי המשל דמיומא דאתחרב בית מקדשא לא אישתאר אלא חד כרובה דינקא מיניה והבן]. ולכן אמרו במדרש שראו במרכבה ורצו להוציא טטרומולין שבמרכבה פני שור, והחליפו השכליים הנבדלים בכבוד השם היחיד המחויב במציאותו. המהוה הכל מרצונו המוחלט, לכן אמר, כי באמת שהיו שכליים נבדלים במעמד הר סיני אינו מבואר בכתוב רק בזה שגבי משכן כתוב כאשר הראית בהר, ובמנורה אשר אתה מראה, ורק במזבח כתוב כאשר הראה אותך בהר בלשון נסתר ומי הראהו, וע"כ כי מלאך הראהו, וכמו שאמרו כיו"ב במנחות מלמד שגבריאל היה חגור כו', ולכן אמר שזה היה גורם טעותן בעגל, ומשום זה תפש ר"ח הכתוב נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר, וזה היה סבת הכתוב סרו מהר מן הדרך אשר צויתים כו' כמו שביארתי. וזה מליצה עמוקה בס"ד ודו"ק.

ויאמר יהושע קול מלחמה במחנה כו'. הענין עפ"י מה דאמרו במסכת תענית אלפא וריו"ח כו' מדקא שמענא ש"מ לדידי קימא שעתה, וכאן ראוי היה ליהושע לנקום נקמת ד', כי הוא נלחם בחרב עם עמלק, וזה שאמר קול מלחמה כו' דהיה סבור שעמלק בא עוד הפעם להלחם בישראל ואין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל כדאמר פ' יש נוחלין, ולכן היה ע"י יהושע שבא מאפרים בנו של יוסף, ויאמר משה כו' קול ענות אנכי שומע, שאתה לא שמעת, רק אני שמעתי, ש"מ שבדידי תלוי הדבר ולכן התיצב כו' וישק את ב"י ודו"ק.

ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר, הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות א"י וירושלים כו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא"י ובחו"ל [לבד מצות התלוים בארץ] וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלקים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ד', דת אחד לו עם השפל שבשפלים, ומשה לא קראו התורה רק סרסור, אבל אין התיחסות התורה לו והתורה היא מחויבת המציאות כי קוב"ה ואורייתא חד וכמו שהוא מחויב המציאות כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות ית"ש. והנה דל השכל קצר ידו להשיג מציאות מחייב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כונים למערכת שמים לאמר זהו המרכבה לאלקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו, ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה כאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט ע"ז כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל והוא העלם ממצרים וזה הי' גם חטא עגלי ירבעם יעוי"ש היטב למתבונן.

וע"ז צווח משה ככרוכיא, האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ד', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל, חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה, והראיה כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדבור מתיחס למשה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה וטיטוס נכנס לקה"ק וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי"ת בלבד, והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סמנים וציונים להודיע אם ישראל עושין רצונם של מקום בזמן שפניהן איש אל אחיו כו' ודו"ק. ולכן אין בארון רק לוחות והס"ת והכרובים המה מבחוץ על הכפורת לא בארון רק שמורים למציאות המלאכים כמבואר במורה ח"ג פרק מ"ה.

וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות [וראה כי גדל טעותן עד, אשר לא חשבוהו לספק כלל כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלקי] הבין טעותן ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, ר"ל כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בד' ותורתו הטהורה. וזה דברי הגמ' בכ"מ ומכילתא שגם על עת עמידת בהר נאמר ובלבבם יכזבו לו, שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצויר, ולכך טעו בעגל. ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה יישר, שאמר לו הקב"ה פסל לך שני לוחות אבנים כו' וכתבתי על הלוחות כו' אשר שברת היינו ג"כ להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות, וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון, ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש"י, המה שבורים ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית"ש הקדוש, הנמצא האמיתי, הבורא הכל ית"ש וזכרו. וכמעט ע"ז נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה כי לא ראיתם כל תמונה השמר לך כו' כו' ודו"ק.

ולפ"ז גם זה מכלל הטעות, שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים, ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקב"ה בהשגחתו הפרטית העלן, ולכך אמר הקב"ה לך רד כי שחת עמך, במה שחת, שאמרו אשר העלית מארץ מצרים. שגם אותך חשבו לאלקי וכאילו היית מעלה אותן ממצרים בכח אלקי בלתי השגחתי הפרטית. וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת כי אמרו למה העליתונו, שניהן שוין באו אז הנחשים ונשכום יעו"ש ברש"י ודו"ק.

ובזה מבואר דברי התו"כ סוף פרק א' דבר אחר משה משה, הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו, דכוונתו אל הענין שביארתי, שלא היה למשה שום ענין או כוח להשפיע לאחר שנדבר עמו, לבד מה שרצה הקב"ה בכל פרט כפי הצורך להנהגה הנסיית לאותו שעה, אבל התורה היא מציאות זולתו. ועיין ק"א ומש"כ נראה נכון ודו"ק.

וזה מ"ש ואת מקדשי תראו לא מן המקדש את ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. יבמות ו' ע"ב, וזה אני ד' מד' אתה ירא. ולכן אמרו הפלשתים כאשר בא ארון יושב הכרובים מי יצילנו כו' שלא היו מבינים זה, לכן אמר ד' מלך ירגזו עמים יושב כרובים תנוט הארץ ד' בציון גדול כו' על כל העמים יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא שיבינו וידעו כי רק שמך קדוש הוא כו' כו' רוממו ד' אלדינו כו' קדוש הוא שרק ד' קדוש הוא. וראה משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו כו' שלא היה להם ארון וכרובים ומקדש שקראו קודם שנבנה המשכן וכן שמואל במצפה בלא ארון ומקדש וכרובים, רק שמרו עדותיו וחוק נתן למו הוא למשה ואהרן במצוה לבנות משכן ולשמואל לבנות מקדש וכמו שמסר לדוד מגילת בהמק"ד [ירושלמי מגילה פ"ק] לכן רוממו ד' אלהינו והשתחוו להר קדשו אבל לא מן המקדש אתה ירא רק כי קדוש ד' אלדינו שהוא המקדש כל הנקראים בשמו ודו"ק.

ובאמת שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו עם העיקר שהבורא יתב' בורא ומנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד, כי כל עיקרי הטעותים שלהם היה בחשבם כי הבורא יתברך אינו מנהיג בשפלים ומשאתו יעצו להדיח, כי אי אפשר למשכיל לאמר כי כל הענינים נפלו במקרה כדעת האוילים, ועל כרחך כי יש מנהיגים בנבראים אשר הבורא לגודל זכות בריאתם מסר להם ההנהגה בתבל, ואם יעבדום וימסרו נפשם בפעולות וענינים אשר מראה כי כוסף הנפש להם ודבוק להם בכל כונתו, אז ימשוך להם טוב וכל שמן וכדברי הנשים הארורות, אבל באמת כל התבל מושגחת כולה בהשגחה פרטית מעתיק יומין, הבורא יתעלה בעצמו, ולו אין חילוק בין תולעת קטן שבים לכל הנבראים ואישים העליונים, מט"ט שר הפנים ומיכאל לבוש הבדים, כי רחוקים המה מאתו בתכלית ההשואה, ומי שיכול להשיג מציאות הבורא יתברך מושגח מאתו שוה עם מט"ט שר הפנים ולא נופל זה מזה, ולא יכול שום מלאך לעשות לנו דבר בלתי רצון הבורא בפרטיות מאומה, וכמו שלא נופל דג קטן מדג הגדול בעצם בריאותו וכן לא נופל המורכב בד' יסודות מהשמש המורכבת ביסודות מזהירים, ככה לא נופל בן תמותה, איש כמונו, בעצם ולא נכנע מאישים העליונים הפשוטים ונבראים מעצם רוחני פשוט, וכולנו כאחד שוים ומושגחים בפרט ונבראים מהנמצא האמיתי בהחלט הבורא יתברך שמו א"כ אין שום תפילה ושום קדושה בעצם מבלי הבורא יתברך ברצונו והשגחתו הפרטית בכל עת בלי הפסק, וכולם בטלים במציאותן אל הבורא יתברך ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין, ואמר בפשוט, מה למעלה מה שהוא למטה, מה לפנים, מה שהוא לאחור, שהבורא יתברך הוא ראשון והוא אחרון, הוא לפנים ולפני ולפנים, וזה שאמר שמע ישראל ד' אלקינו, היינו הבורא יתברך משגיח בפרטיות והוא אלקינו בכל פרט ופרט, לכן תדע כי ד' אחד, ואין אלקי זולתו כאשר ביארנו. ויש להאריך בזה ואכ"מ.

כי ברע הוא. פירוש, כי היו במצרים עובדי ע"ז ונתערבו בגוים ולמדו מעשיהם, ונשאר עדיין מעט רע קלוט, והופסק הזוהמה בעמידתם אצל הר סיני, מ"מ נשאר אצל קצתם נטיה, וכאשר ראה אהרן שכן הוא חלילה יומשך הדבר ויתגלה מעט ומעט השורש פורה רש ולענה, ע"כ התחכם לעשות עגל ולהוציא מכוח אל הפועל כדי שיצאו כל הניצוצים הרעים ויודע מה אתם וזה כי פרעה אהרן, פירוש מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, רש"י, יעו"ש ודו"ק.

כה אמר ד'. בתדב"א פ"ד, מעידני עלי שמים וארץ כו' שלא אמר השי"ת למשה וכו' עיי"ש. אולי פירושו משום דאמר לשון כה אמר ד' ולא בזה, שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה, וע"כ שלמד בקו"ח ערש"י ודו"ק. ובפרט בדבר צווי שהוא לשעה לעשות מיד היה לומר זה כמו בכל התורה.

ויעמוד משה בשער המחנה כו' עברו ושובו משער לשער, הענין, כי אמר הרגו איש את אחיו כו' וקרוב פסול לדין כמו שפסול לעדות, וזה שאמר שהדיינין יהיו אחרים, והוא שאמר משער לשער, היינו מב"ד לב"ד וכמו שתרגם אונקלוס פ' תצא על קרא ואל שער מקומו ולתרע ב"ד אתריה וכמו שפירשו סוף נגמר הדין על ויטהו אל תוך השער, והוא דן אותם כדין עיר הנדחת בסייף, ואין עושין עיר הנדחת אלא בב"ד של ע"א, וזה שאמר ויעמוד משה בשער המחנה הוא בב"ד הגדול ומשה מופלא שבהם ודו"ק. ולפי פסק הרמב"ם דמן התורה קרובים מן האם כשרים לעדות א"ש, שזה שאמר ואיש את אחיו כו' הוא מן האם כדאמר ביומא לאביו ולאמו לא ראיתיו זה אבי אמו מישראל. ובזה מיושב מה דלא דריש על אמו, זה אמו מישראל, דעל האם הרי הוא קרוב מן התורה [ואפשר משום דקרא דקהלת ואשה בכל אלה לא מצאתי זה העגל כמו דדריש במדרש שם]. והא דאמר ביומא דף ס"ו חד אמר גפף ונשק במיתה, ברור דסבר כר' יהודא בתוספתא דסנהדרין פרק י' דכתיב והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו כו' וכל הפה אשר לא נשק לו מקיש נשיקה לכריעה מה על הכריעה חייב כך על הנשיקה ובמה מיתתן בידי שמים והתוספות ישנים שם לא הביאו תוספתא זו ונדחקו דהוראת שעה היה יעו"ש ודו"ק בכ"ז היטב.

מדרש וי"ר, ואשה בכל אלה לא מצאתי, אילו נשי דור המדבר, רבי אמר נשי דור המדבר כשירות היו כיון ששמעו שהן אסורות לבעליהן מיד נעלו דלתותיהן, ובמדרש חזית בפסוק לבבתני אחותי כלה אית דאמרו נשי דור המדבר כשירות היו כו' ולא נתנו מנזמיהן לעגל וכיון ששמעו שאסורות להן כו' והפירוש עפ"י מה דאיתא בפ' מצורע פ' י"ז שהעידו עדות שקר בהקב"ה ואמרו לעגל אלה אלקיך ישראל ומנין שלקו בצרעת שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא שפרחה בהן צרעת, וכן במדרש נשא כל צרוע וכל זב מהיכן היו המצורעים כו' מעגל יעו"ש היטב ומצורע אסור בתשמיש המטה כמו דאיתא במו"ק דף ז' ואפילו לרבי מ"מ בימי ספורו אסור כמד"א וישב מחוץ לאהלו ופשוט.

מגילה דף כ"ה. מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם כו' קמ"ל כ"ש דניחא להו דהו"ל כפרה. בזה א"ש מה דלא מפ' הגמ' טעמא דעגל שני נקרא ולא מתרגם, דמשום יקרא דאהרן קפדי. ויעוין בירו'. ולפי הגמ' א"ש, דבני ישראל דלא הוה להו כפרה שלמה דכתיב וביום פקדי ופקדתי ואמרו רז"ל אין לך כל דור שאינו נוטל אונקיל אחת מחטא העגל (פרק חלק דף ק"ב) לכן מתרגם כי היכי דלהוי להו כפרה. אבל באהרן שנתכפר לגמרי לכן אינו מתרגם משום יקרא דאהרן. ודו"ק. וכהן משיח בעו"ג דינו בשעירה כהדיוט, משום דבטלה ממנו החשיבות לגמרי, אבל אהרן היה מביא עגל בן בקר כמו שמביא על שאר עבירות פר כהן משיח שלא היה חטאו כחטא עו"ג, לכן הקריב עגל בן בקר. וזה ביאור הספרא ריש שמיני אעפ"י שנתרצה וכו' עיי"ש. ובלוים היה פר לחטאת שלבכורים ג"כ נחשב כפר הע"ד בשאר עבירות וערש"י שם ודו"ק.

בעו"ג דף ד'. לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה כו' כלומר גבורים ושלטים ביצרם היו ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהן אלא גזירת מלך הי' לשלוט בהם ולא היה אלא ליתן פ"פ לבע"ת כו'. רש"י. ועוד יש בזה כונה מועלת כי הדור הזה הם היו המקבלים התורה במעמד הנורא שראו כבוד ד' ושמעו איך הי' מצוה שישמעו למשה והמה המנחלים המסורה לבניהם עד דור אחרון, והנה ידוע שכל המופתים אינם אמתים רק מי שראם אך לעתיד ישוב זכרם ספור (לשון רבינו במורה ח"ג פרק נו"ן), לכן להראות כי לא היה למקבלי התורה מסני שום ספק במה שראו במעמד הנורא אחרי כי ירד משה וצוה להלוים לעבור משער לשער ולהרוג הלא הלוים היו רק אחד ממאה נגד רבבות אלפי ישראל חלוצי צבא, כי המה היו כשמונת אלפים ובכל זה הניחו אותם אלפי בנ"י ולא עמדו נגדם אלו הי' אצלם שום ספק במעמד הנבחר הזה האם לא עמדו על נפשם ונקהלו להשמיד הלוים לבלי יכלו להרוג בהם מספר גדול כשלשת אלפי איש, ומזה הוא נראה להדור יולד אחריהם כי לא הי' להם שום ספק במעמד הנורא רק כיון שירד משה מההר ידעו שהן חייבים מיתה וימותו משה עפ"י צווי הלוים ושתו מימי העגל אף כי ראו שהמות כרוך בזה שרצו שתהא מיתתן כפרה על חטאיהם ולכך זכו לחיי העוה"ב ודו"ק היטב.

ושלחתי מלאך לפניך כו' אל ארץ כו'. יתכן דנתקיים זה שבא מלאך כשעברו הירדן בימי הסגר יריחו וכמו שאמרו גבי בכורים ארץ זבת חלב ודבש פרט לעבר הירדן שאינה זבת חלב ודבש ולכן אמר הנני שולח מלאך אל ארץ זבת חלב ודבש, היינו כשיעברו הירדן ויעוין רש"י ודו"ק.

ונפלינו אני ועמך. בקש שלא תשרה שכינה על האומות כו' שנאמר ונפלינו אני ועמך. פירוש אפילו אם יתגיירו כמו הכוזרים. לכן אמר זכריה רני ושמחי ב"צ כו' ושכנתי בתוכך כו' ונלוו גוים רבים אל ד' כו' והיו לי לעם, ובכל זה ושכנתי בתוכך לא בשאר אומות העולם, שלא תשרה שכינה רק על ישראל ודו"ק.

והיה נכון לבוקר. עפ"י מה דאיתא בנדרים ז' האומר לחבירו בוא ונשכים ונשנה פרק עליו להשכים שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר כו' ויוצא משה לקראת האלקים, אבל הכא אדרבא משה השכים והמתין עליהם, לכן אמר והיה נכון לבוקר ונצבת לי שם, פירוש, שאתה תמתין עלי כו' וישכם משה בבוקר כו'.

ואיש לא יעלה עמך, זה אהרן, שנפגם במעשה עגל ולכך לא עלה.

בירושלמי מסכת עו"ג פ"ג ר' אבוה מידמך עברין קומי י"ג נהרי דאפרסמון כו' ואני אמרתי לריק יגעתי. פירושו עפ"י מש"כ במורה ח"א פ' נ"ד וצריך למנהיג המדינה כו' וביאר הרבה כי המנהיג צריך להתנהג בי"ג מדות האלה ולפעמים להתאכזר כפוקד עון אבות על בנים כו' יעו"ש דבריו הקדושים. וזה, שר' אבוה היה מנהיג הדור וכמו דאמהתא דבי קיסר קרו ליה מדברנא דאומתיה, ונשוא פנים זה ר' אבוה בבי קיסר, וכן היה נוהג לנקום בעושי עבירה וביחוד במינים, וכמו שאמרו בעו"ג כ"ח שאני ר' אבוה דמוקמי ביה מיני בנפשיהו תמות נפשי עם פלשתים, ולכן היו מראין לו י"ג נהרי דאפרסמן שכל אחד נגד מדה אחת, אף שהתנקם בעושי רע יש לו שכר הצפון על זה, לכן אמר ואני אמרתי לריק יגעתי כו', אכן משפטי מה שעשיתי משפט וריב ברשעים את אלקי הוא שהדביק במדותיו של הקב"ה שלא ישא פנים לשונאיו, המה עובדי עו"ג ודו"ק היטב.

כי את מזבחותם תתוצון כו' של האמורי והכנעני כו' ואת אשיריו תכרותון פירוש של יושב הארץ לכן באו בלשון יחיד וכמו דאמרו בעו"ג דף נ"ג דארץ ישראל מוחזקת להם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואשירות הוו מחובר לקרקע רק דמתסרו משום דכיון דפלחו לעגל גלו דניחא להו והוי כעכו"ם של ישראל דלא מהני ביטול, לכן רק הני דהוי עד עשיית העגל בעי שרפה אבל דבתר כן לא בעו שרפה לכן רק של יושב הארץ שכעת יושב בארץ אבל מזבח ומצבה דבתלוש מיתסרי דבתר העגל ג"כ עיי"ש ודו"ק.

וזנו בנותיו אחרי וכו' והזנו את בניך אחרי אלהיהן, דישראל לא קני בעו"ג דאסורה בהנאה ויעוין מג"א סימן תקפ"ו ואכמ"ל, רק דעו"ג לא אסור ליה ליהנות מע"ז ולגבי דידיה ממון גמור הוי, וכמו דשרי רבה בר אבוה להני דמגיירי לאיזבוני איסורים שלהם (בע"ז דף ס"ד) ולכן לעולם מקרי אלהיהן בלשון נקבה ולא אלהיהם במ"ם דמוסב על הבנות, אף כי יזנו בניך ודו"ק.

בחריש ובקציר תשבות. מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה. מיירי דחל העומר בשבת, א"כ שבועות אימת בשבת ואז אין חגיגה וראיה קרבין שאינן דוחין השבת ויום טבוח אחר השבת לכן כתיב חג שבועות דהוא על תשלומין כל שבעה וכדיליף ריש ראש השנה, והחגיגה קריבה בתשלומין לכן לא כתיב חג הקציר כמו במשפטים ודו"ק. ולכן כתיב חג האסיף להורות דאף שמיני לתשלומי חגיגה אף שאין בו סוכה.

שלש פעמים בשנה יראה כו' כי אוריש גוים מפניך ולא יחמוד איש את ארצך. הנה בפ' משפטים כתוב שלש פעמים בשנה וכו' ולא סיים ולא יחמוד איש את ארצך, הוא כמו שאמרו בפרק כיצד מעברין שאלמלא נשתברו לוחות ראשונות לא שלטה בהם אומה ולשון, וא"כ לא היו צריכים לירא פן יקח אחר את ארצם, אבל כאן שנשתברו הלוחות ויכולים האומות לנצחן ולשלוט בהן, לכן הוצרך השי"ת להבטיח שע"י מצות ראיה ברגל לא יזוקו ולא יחמוד איש את ארצם.

לא תבשל גדי כו' במכילתא יכול שאינו נוהג אלא בפני הבית בזמן שמביא בכורים ת"ל לא תאכלו כל נבלה לא תבשל גדי כו' מה נבלה נוהג שלא בפני הבית. יתכן כי אחר שלוח מרגלים וימאסו בארץ חמדה בכיה זו נקבע לדורות כמו שכתוב וימאסו בארץ חמדה וישא ידו להם להפיל אותם בגוים ולזרותם בארצות, לכן כתוב דבשר בחלב דומי' דנבלה אף שלא בפני הבית ודו"ק.

ויאמר ד' אל משה כתב לך את הדברים האלה כו' ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עה"ד. ובעקב בעת ההיא אמר ד' אלי פסל וכו' ואכתוב על הלוחות כו' ויכתוב על הלוחות. וכן לעיל כתוב וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת. הענין כי אלמלא חטאו בעגל ולא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל ולא היתה אומה ולשון שולטת בהם, והביאור כי לולא זה היה הופעת אור האלקי פועל בם והיו מזוככי החומר והיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, אבל כעת צריך כל אדם ליגע לזכך חומריותו בתכונות נפשו במדות ישרות וטהורות, גם לעמול על למוד התורה ולהשחיר את פניו כעורב, ואח"כ לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא סיעתא דשמיא, וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. לכן הלוחות ראשונות מעשה אלקים המה הקב"ה בעצמו עשאן (רש"י) גם הכתיבה, לא כן לוחות שניות משה פסל אותן גם הכתיבה משה כתבן כדרך כל אדם הכותב, אבל החקיקה מזה ומזה כדרך שהיה בלוחות הראשונות שזה ענין נסיי ונפלא כמאמרם ז"ל שמ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין, זה היה מפועל אלקי כדי להראות שהחומר צריך אדם לזכך אותו, וירמוז שגם הכתיבה הוא להכנה ממפעל האדם, אח"כ לחקיקה הוא מצד עזר הקב"ה ולכן כתוב ויכתוב על שני הלוחות כמכתב הראשון, היינו שהיו חקוקין מזה ומזה חרות על הלוחות מזה ומזה ודו"ק.

הענין דספר תורה נכתב בלשון יוני ולחד מ"ד בכל לשון, אף דכל התורה שבע"פ ופלפולא רמוז בתגין ונקודות כמו רע"ק שהיה דורש על כל קוץ, והיתורים שבהן התורה נדרשת, מכל מקום לא מעכבי לקדושת ספר תורה בלשון אחר. והטעם נראה דאמרו נדרים ל"ח לא ניתן פלפולא של תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתוב לך ופירש רא"ש זה הדרשות המרומזות בכתב התורה ובצורת האותיות, רק משה נהג טובת עין ונתנה לישראל ודו"ק.

ויהי שם עם ד' וכו' לחם לא אכל כו'. במדרש ובזוה"ק אמרו דהיה ניזון מזיו השכינה, ולכך טרם שעשו העגל, שאהרן והזקנים ראו אלקי ישראל ויאכלו וישתו, דחדו כאלו אכלין ושתן, היינו שהיו ניזונין מזיו השכינה, לא נזכר בסוף משפטים שמשה לא אכל לחם ומים לא שתה, דאין זה גדלות נגד אהרן וזקני ישראל, אבל לאחר העגל סרה מהם השגה זו לכן הזכיר זה לפלא, וכן בעקב זכר ב' פעמים מה שלא אכל ושתה בלוחות ראשונות ודו"ק.

לחם לא אכל ומים לא שתה. דע, דבדברות הראשונות היה השפע האלדי רב כל כך עד, אשר לא היה מהפלא, כי לא אכל לחם ול"ש מים, רק התמיה על אצילי בנ"י, אשר ויחזו את כו' ויאכלו וישתו, עי' רש"י, אמנם בדברות האחרונות הי' בצמצום ההתגלות כבוד ד' והשפעתו עד, כי לפלא היה על משה, אשר לא אכל ולא שתה. ובאמת משה לא אכל גם בראשונות כמו שכתוב בפ' עקב.

בהפטרה. אני נותרתי נביא לד' לבדי, הנה באמת נשארו נביאי ד' עוד מאה, מה שהחביא עובדיהו במערות, רק ביאורו על דרך דאמרו בקדושין במקדש אשה במעשר שני דכתיב קדש הוא לד' ולא לקדש בו אשה, ופריך בתרומה דכתיב תרומת ד', ומשני דלא כתיב לד', כן אמר ואחביא מנביאי ד' שהשי"ת נתן רוחו עליהם, אבל אליהו הוא נביא לד' שהוא מיוחד לנביא לשם ד', ולא לשום דבר רק שהוא כולו בכל כוחותיו ועניניו נביא לד' ודו"ק.

ותפל אש ד'. הנה ע"ז דריש גוי וקהל גוים שעתיד לעשות כקהל גוים שהקריבו בחוץ ולכן לדעתי לא היה בכח של מלכי יהודה הצדיקים כמו אסא, יהושפט, יותם למנוע את העם מלזבוח בבמות לשם שמים באיסור שחוטי חוץ כיון שראו העם ששרתה שכינה בהר הכרמל. ולכן לדעתי משום זה לא נזכר בספר מלכים [ובשמואל גם בעת בנה דוד מזבח בגורן ארונה היבוסי] בחינוך בהמ"ק בימי שלמה מה דכתיב בספר דברי הימים שבכלות שלמה להתפלל יצאה אש מאת ד' מן השמים ותאכל האש כו' והחלבים ויפלו כל העם וכו' משום דבמלכים כתיב מה שנפל האש בימי אליהו בהר הכרמל, א"כ אין זה התעלות למקדש מה שנענה דוד באש ושלמה בחינוכו לכן לא נזכר רק מה שכבוד ד' מלא הבית. ולפ"ז נראה לי דלא כתיב ותצא אש מאת ד' כמו בשמיני וד"ה גבי דוד רק כתיב ותצא אש ד' וכו', הכונה שגחלת שירדה בשלמה כו' ומזה האש שלמעלה שהי' מונח על מזבח ד' מימי שלמה יצא על הר הכרמל ויעוין זבחים ס"א ב' יעו"ש ואכלה הכל גם המזבח ודו"ק.