משך חכמה/ספר שמות/פרשת יתרו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרשת יתרו
עריכהשם האחד גרשום כו'. מה שלא קרא להראשון אליעזר כי לא רצה שיהיה בשמו שם אל, כי מאתו יצא יונתן וכמאמרם ז"ל ויואל משה לשבת עם האיש ודו"ק.
גר הייתי בארץ נכריה, מספר מעלות משה איך היה קשור אל אהבת עמו אשר אם כי לא הכיר אותם כי נתגדל בבית פרעה והיה חתן יתרו כהן מדין ועמו משוקעין בטיט וחומר, ובכ"ז היה נחשב בעיני עצמו לגר בארץ נכריה והיה חושב את ארץ מצרים אשר שם עמו לארץ אחוזתו, וצערו ע"ז היה גדול עד כי לא הרגיש בהצלתו ולא קרא אותו ע"ש שעזרו והצילו מחרב פרעה ודו"ק.
נחמיה ט'. כי ידעת כי הזידו עליהם. ע"ד צחות כי ידוע מש"כ הקדמונים, אף דהקב"ה אמר כי המצרים יעבדו אותם, בכ"ז לא כוונו לשם שמים, וזה ותתן אותות כו' אף כי ידעת מזה, וידיעתך מכרחת, בכ"ז נענשו, כי הזידו עליהם. והבן.
ויקח יתרו חותן משה עולות וזבחים, ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם כו' לפני האלקים מכאן שהנהנה וכו'. רש"י. לדעתי יתכן לומר, זבחים שהקריב יתרו היו זבחי תודה ולכך אכלו לחמי תודה לפני האלקים. ואם היה אחר מתן תורה יתכן שפרט אהרן שהיה כהן ובא לאכול תרומת הלחם, ובפרט לריה"ג במנחות דף ע"ג: בן נח מקריב תודה, ואם נאמר שהיה קודם הקמת המשכן הלא תודה קרב בבמה ודו"ק. אך אין תרומת לחמי תודה בבמה.
או יתכן שהיה קרבן שמביא גר ואעפ"י שאינו צריך להביא רק עוף כמבואר ריש פ"ד מחו"כ, זה לדורות, אבל יתרו היה דינו כמו ישראל בשעת מתן תורה שהקריבו עולה וזבחים יעו"ש. והנה במכילתא שמשה היה עומד ומשמש לפניהם ומביא ע"ז מר"ג, ולפי המבואר בקדושין דף ל"ב מביא מזה שנשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול. יפלא, הלא משה היה מלך ואין כבודו מחול. אכן הלא דרשו על ויהי בישורון מלך זה משה וכתיב בהתאסף ראשי עם וזה בעת מתן תורה יום הקהל, אבל יתרו בא קודם מתן תורה. ולתנאי דסברי דלאחר מתן תורה בא יתרו, א"כ משה לא היה עומד ומשמש לפניהם, וצריך לומר דמש"ה לא כתיב משה, דדריש בסוף ברכות שאכלו בסעודה שמשה שרוי בתוכה וכאילו אכלו לפני האלקים, והמכילתא דדרש שמשה היה עומד ומשמש אמרה שם שאכלו בסעודה שתלמידי חכמים יעו"ש, ולא לפני משה, יעויין חידושי אגדות למהרש"א ודו"ק. ולפי מה שבארנו דכ"ז שאין הגר מביא קרבנות אינו מביא נסכים, לכן לא כתיב נסכים בקרא יעויין מש"כ בפ' בהעלותך. ולכן כיון שהקריב עולה וזבחים דעשה קרבן גרים ובזה שנעשה ככל כשרי ישראל (לשון רמב"ם) לכן תו לא נזכר שם יתרו שהיה לו בהיותו עובד עו"ג וכהן מדין רק כתוב בכל התורה חותן משה ולא שם יתרו.
מה הדבר אשר אתה כו', מדוע אתה יושב לבדך, וכל העם נצב וכו' פירוש, כי דין ביחיד אסור רק בקבלו עליו ודינין בישיבה, ובע"ד בעמידה (שבועות ל'), אבל אם קבלו מותר הבע"ד לישב, וזה שאמר ממ"נ, אם לא קבלו אם כן צריך שלשה, ואם קבלו הלא מותרים לישב והוא ששאל מדוע אתה יושב [והם בעמידה] ולבדך ר"ל שאתה דן ביחידי, והשיבו, כי מה שב"ד בשלשה, איכא על זה תרי טעמי, חדא דשכינה שרויה ביניהן עיין ירושלמי ריש כיצד מברכין, מ"ד שנים מזמנין איהו דאמר שנים שדנו כו', ועוד טעם עפ"י זה בורר לו אחד וזבל"א והשלישי מכריע כי אין ב"ד שקול, ושני הטעמים לא שייך גבי דידי' כי לגבי משה שכינה שרויה אף ביחיד ובמראה אליו אתודע כו', וזה שאמר כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים פירוש אף ביחיד, והטעם השני, מי יתעקש עמדי שאני המלמד תורה והמוסר להם החוקים, וכל אלו שהורו בפניו אמרו לא כך למדתנו רבינו משה, וזה שאמר כי יהי' כו' והודעתי את חוקי האלקים וכו' ודו"ק.
כי יהיה להם דבר בא אלי, פירוש הדבר בא אלי בלא השקפה על האנשים כלל ורק הדבר בעצמו ולכן כתוב בלשון יחיד, והוא כי הוא דן בלי משא פנים כלל ופשוט.
אעצך ויהי אלקים עמך. יתכן להיות כי כמו כאשר דברו על משה שפירש מן האשה נגלה השי"ת לאהרן ומרים פתאום, ואמרו רז"ל שהיו טמאים בד"א והיו צועקים מים מים וכיון שכל העדה בא אליו לשפטם, ולא יתכן שלא היה בהן טמאים אשר לא היו יכולים ליטהר וכיו"ב, וא"כ לא היה ביכולת להיות השכינה עמו תמיד, או שאילו לא באו למשפט לכן אמר איעצך ויהי אלקים עמך, פירוש שיהיה תמיד אלקים עמך, גם ושפטו את העם בכל עת, פירוש אף בשעה שבעם טמאים ג"כ יוכלו לבוא למשפט ודו"ק.
ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל כו' יתכן דהרבה גרים עלו עמו כמו שאמרו על ושחת עמך דזהו ערב רב, והנה אמרו בריש פרק מצות חליצה דגר דן את חבירו דבר תורה, ויתרו שהיה גר אמר ואתה תחזה מכל העם ר"ל אפילו גרים, אבל ההלכה דגר פסול לדון ישראל [לדברי התוס' ד"מ] ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל דוקא, על העם, אבל מגרים לא בחר כיון שאינן כשרים רק לדון גרים ולא את ישראל ודו"ק.
ובמכילתא, תחזה בנבואה כו' יראי אלקים, אילו שהן יראין מן המקום בדין כו' תחזה באספקלריא יראי כו' אילו שעושין פשרה בדין כו'. כי הוראה מסור ללב והשם יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ולכן ר' יהושע סבר כי אסור לעשות פשרה כשיודע לשהדין נוטה, ורק ירא ד' בדין ולא לדעת רק בנבואה, אבל ר' אליעזר סבר כתנא דאמר דעד שלא נגמר דין רשאי לבצוע אעפ"י שיודע את הדין, לכן אמר יראי ד' שעושין פשרה בדין ומונעים עצמן מן הדין. ועיין ריש פ"ק דסנהדרין פלוגתא דתנאי בזה לכן אמר ואתה תחזה באספקלריא ודו"ק.
ושפטו את העם בכל עת. יליף מזה שגמר דין כשר בלילה, ולפי מה שהביא הסמ"ע דלאור הנר דנין, א"כ הא אמרו בברייתא שכל ארבעים שנה שהיו במדבר היה מאיר בכל בית ולא היה צריך לעששית [הביאוהו תוס' ריש במה מדליקין] א"כ פשוט ושפטו את העם במדבר בכל עת אף בלילה.
בחודש השלישי לצאת בנ"י. המתבונן יראה כי זה אין בכל התורה דוגמתו, דענין חודש מתחלת בוי"ו החיבור או ויהי בחודש השלישי כו' רק היכי שהוא באמצע הענין כמו בבהר בחקותי שמתחיל הענין בבהר ומסיים בבחקותי וכאן מתחיל כמו בבראשית ומזה מוכח כדפרש"י ובמכילתא ואל משה כו' דזה היה קודם מתן תורה ויכתוב משה את כל דברי ד' זהו מבראשית ועד מתן תורה ויקח ספר הברית זה הספר מבראשית עד מתן תורה ועד בחודש השלישי כתב קודם מ"ת ומבחודש השלישי כתב אחר מ"ת והתחיל לכתוב כמו מבראשית בענין המתחיל בפ"ע ויעוי' גיטין דף סמך דפליגי אם מגילה מגילה כו' וזה ענין אחר ודו"ק.
ויסעו מרפידים וכו'. פירוש, כי בקריעת י"ס האמינו במשה, אך אחרי כן ברפידים שאין נופל זרעו של עשו אלא ביד זרעו של יוסף, לחם יהושע נתקררה אמונתם במשה, לכן אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן, פירוש צמצום נפלא בהתלבשות גדולה, כדי שישמע העם שיוכלו לשמוע בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם ולא יתקרר כמו שהיה בעת קריעת י"ס והבן.
והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. פירוש כי לא מיבעי בשעה שהעמים הם שקועים באמונות המוטעות ואינם מכירים היוצר היחיד, אלא אף בשעה ועת שיהיה שמו אחד ויהיו הכל מכירים ויודעים אמיתות השי"ת אז יהיו הם הסגולה, וזה אף כי לי הארץ שהארץ כולה יהיה לי לשמי כולם יהיו מכירים שם ד' ג"כ תהיו סגולה. והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. או יתכן דאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול כו' שם ד' יהי' בסוף מנחות דקרו לי' אלדה דאלדה הנה מכירים השם יתברך אבל משתתפים אחרים ואינם מכירים אמיתתו יתברך וכמו נבוכדנצר שקרא לבל שהוא אלודיו ובכל זה העיד כי הוא בשמים אלודי ישראל עליון על כל וזה שיקרה שבנ"י מושפלים ונרדפים אכן אם היו נושעים לעולם באמת אז השכילו כל העמים שד' אחד ושמו אחד ויזנחו עצביהם ופסיליהם ויעשו שכם אחד לבוא אל האמת לכן אמרו וכל החיים יודוך סלה ויהללו את שמך באמת, אימתי יגיעו לזה בזמן שהאל ישועתינו ועזרתינו סלה שלא יראה בשום השפלה לעובדי אל אמת וזה ביאור הכתוב הללו את ד' כל גוים שבחוהו כו' בשביל שבאתם לידיעת האמת ולעבוד ד' שהוא לבדו המשגיח ומהוה כל ולא מסר שום כח לזר רק ד' אחד לבדו ולו לבדו ראוי להתפלל בשביל זה שאתם רואים כי גבר עלינו חסדו ואמת ד' לעולם כו' וזה שאמר שתראו להיות מקושר להשם יתברך באופן שתהיו סגולתו עד כי מזה יבואו כל העמים להכיר השי"ת ויהי' לי כל הארץ שיגיעו מזה לידיעת האמת בד' ודו"ק היטב.
ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה. הנה מצות התורה יש אשר לכהנים ויש אשר ללוים ויש לכה"ג ויש למלך, או לסנהדרין, ויש למי שיש לו קרקע ובית רק בכלל ישראל צריכה התורה להתקיים וכל ישראל ערבין זה לזה ובקיומם כולן מקבלין שכר, ואתן צאן מרעיתי אדם אתם, שכל האומה הישראלית הוא אדם אחד, יש אשר הוא כלב [כמו שאמרו צדיקים לבן של ישראל] ויש כראש, ויש כעין והוא שנמצא ראשי העדה עיני העדה, וכל אחד צריך לקיים מצוה התלויה בו ובכללותם הוא אדם שלם, לכן על מצות שאין לקיימם צריך ללמוד, דכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב כו' או להחזיק לומדי תורה, לכן להלן ענו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע יש מהם שנעשה מה ששייך אצלינו ויש שנשמע שנלמד ונבין פנימותם והלכותיהם וחוקותיהם, אבל כאן ענו כל העם יחדיו כל אשר דבר ד' נעשה, שבכללות העם כאחד כולם יחדיו יעשו כל אשר דבר ד' וכל אחד יעשה השייך לו ודו"ק.
ויגד משה את דברי העם אל ד'. במכילתא ובשבת פרק רע"ק זו מצות הגבלה יעוי"ש ברש"י באורך. ונראה דזו שאמר שהענן יכסה את כל ההר ובענן לא יהי' רק משה כמו שאמר הנני בא אליך בעב הענן שרק משה יהי' בעב הענן והעם העומדים תחת שפולי ההר ישמעו בדברי אליך ויעוין מורה ח"ב פרק ל"ב מה שהאריך שישראל שמעו קול הדבור ולא הדבור עצמו זה מחלוקת בגמ' ד' ע"ב ל"ק הא בפני כו' ואב"א ל"ק הא בקריאה הא בדבור יעוי"ש ובגמ' שם ויכסהו הענן להר וזה רמוז מצות הגבלה שנאמרה בג' בחודש ולרבנן בד' לחודש ודו"ק היטב.
וכבסו שמלותם, תרגום אונקלוס ויחוורון לבושיהון וכן להלן בעשיה ויכבסו שמלותם, פירש וחוורו לבושיהון. וזה כלל גדול, כי במקום שהכוונה הוא טבילת בגדים תרגם ויצטבעון, והיכי שהכוונה לכיבוס בעלמא תרגם ויחוורון, וכן פירש"י ז"ל דבריו בסוף תזריע עיי"ש. והנה ביבמות פרק החולץ דף מ"ו ע"ב, ור"י באבות נמי טבילה הוי מנ"ל אילימא מדכתיב לך על העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם כו' במקום שטעון כבוס אינו דין שטעון טבילה, ודלמא נקיות בעלמא ההוא כבוס לאו משום טומאה הוי דליטעון טבילה מקו"ח אלא שיהיו בגדיהם לבנים והגונים לקבל פני שכינה, רש"י, אלא מהכא ויקח משה ויזרוק על העם וגמירי דאין הזיה בלא טבילה, א"כ האונקלוס לטעמיה דמפרש לקמן ונסיב משה את דמא וזרק על מדבחא לכפרה על עמא וא"כ לא היה הזיה על העם, וזה כשיטת ר' אליעזר בן הורקנוס רבו דבאמת הוי מילה בלא טבילה ומל ולא טבל גר מעליא הוי, לכן מפרש כאן דנקיותא בעלמא ומשום זה תרגם ויחוורון לבושיהון שאינו רק לליבון לא לטבילה ודו"ק, אבל לקמן בפ' בהעלותך גבי לוים וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו כו' וכבסו בגדיהם והטהרו, ושם תרגם ויחוורון לבושיהון וזה צ"ע דכיון דאין הזייה בלא טבילה הלא כבוס בגדים היה ע"כ לטבילה והיה לו לתרגם ויצטבעון וצ"ע כעת וכן במטות וכבסתם בגדיכם יעוי"ש.
ויתכן לומר כאן דיצטבעון הוא על הטהרה שבלא חציצה כלל וחציצין הלכה למ"מ, ואז עדיין לא נאמרה הלכות חציצה, והיה כיבוס ככיבוס משום טהרה שלא קפדינין אחציצה לכן תרגם ויחוורון.
הגבלת את העם סביב לאמור הענין דהכבוד האלקי והנבואה היה עד מקום שישראל עומדים גד ההר, וכמו שאמר פנים בפנים דבר ד' עמכם בהר. וכמו שבעזרה אמר בתורת כהנים שמותר בנגיעה ואסור בביאה משום דהכתלים הם חוצצים בין משכן ד' לחוצה, כן כאן היו ישראל המחיצות החוצצים בין גלוי כבוד אלקים לזולתו, ולכן ההר היה אסור בנגיעה שלא כלתה מקום הכבוד מן ההר, ולכן אמר כי הכבוד יש לו גבול ומה גבולו זה העם סביב, וזה והגבלת במה את העם עם העם סביב, שהם יהיו המגבילים לכן השמרו לכם כו' ונגוע בקצהו כו'. ויאמר ד' כו' העד בעם פן יהרסו אל ד' לראות זהו על ההבטה הנבואית יותר מכח אלקי השופע עליהם שיעמיקו להביט אל דברים שכיסה עתיק יומין ויאמר משה כו' לא יוכל העם לעלות למעלה נבואה כזו כו' הגבל את ההר וקדשתו כו' לך רד ועלית, פירש שלא תדמה כי הכבוד והגלוי יהיה רחוק ממקום ישראל לא כן כי פנים בפנים ידבר עמהם והגלוי יהיה סופו עד מקום שעומדים העם והם יהיו המחיצות למקום הכבוד וההר הוא כמו ההיכל ואצל העם הוא כמו עזרה וכמו שאמרו במנחות שקדושת ההיכל אינו רק כשנכנס דרך עזרה, כן קדושת ההר אינו רק למי שנכנס דרך מקום שעומדים העם לכן לך רד ועלית כו', כי אז תחול הקדושה עליך ביתר שאת, והכהנים והעם אל יהרסו כו' ובמנחות דף כ"ז הוא אצל הנכנס לבית הכפורת דממעט דרך משופש אפילו בדרך ביאה כמוש"פ בתוס' שם יעוי"ש ודו"ק.
ולכן כיון שישראל המה היו מחיצות הכבוד והמה היו משכן לאלודות כן נשאר קדושתן לעולם וכמו שאמר ושכנתי בתוכם וכמוש"ב היכל ד' המה ולכן גלו לבבל שכינה עמהם וכמו מחיצות וקרשי המשכן אבל ההר קדושתו לשעה וכמו כל מקום שעמד המשכן, לכן בהר כתוב ההיתר תיכף במשוך היובל המה יעלו בהר שמעיקרא לא נתקדש רק לשעה אבל ישראל קדושתן לעולם לכן אחר זמן התיר להם שובו לאהליכם ודו"ק.
וזה ביאור הילקוט ויעמוד העם מרחוק מבית הבחירה ודבר עמו דכתיב וירא המקום מרחוק שישראל היו הן המחיצות לההר וקדושתן קדושת עולם לכן היה משפט ההר כמו בית הבחירה ואברהם קראו הר ויצחק שדה ולכן וירא המקום מרחוק פי' בזמן שראה אברהם שלא יהי' בית רק בבנין שלישי וציון שדה תחרש וישלטו בו ידי ישמעאל ועמים אחרים לכן אמר לנעריו ישמעאל ואליעזר שבו עם החמור כו' שלא תלכו לההר כי עוד רחוק שיאמרו כל הגוים נקומה ונלכה בית ד' או יתכן כי אם לא חטאו בעגל ולא נשתברו הלוחות הי' חירות משעבוד מלכיות והיה אז בית הבחירה לבית.
לא תגע בו יד. פירוש, לא תעלה על דעתך שימות שיומשך הנשמה למקור המקורין וכמו נדב ואביהוא, ולכן אמר כו' אם בהמה אם איש בגדר אחד ואופן אחד בלא הבדל ודו"ק.
לא תגע בו יד. הנה מצאנו יד ד' על נבואה וזה ע"פ גדר במקום שהיה חסר הכנה כראוי להנבואה כמו באליהו וישן ויגע כו' כו' שהי' צריך ליגע בו וביחזקאל שראה כבוד השי"ת בכפר הוא בחוצה לארץ מקום שאינו מוכן לנבואה כתוב יד ד' לכן אמר שלא יעלה על הדעת שבעת התגלות כבוד הש"י לכל המון ישראל ומקום שירד הש"י וכל קדושיו עמו אז גם על מי שאינו מוכן אם יגע בהר תנוח עליו הרוח לכן השמרו ונגע כו' לא תגע בו יד שלא ינוח על העולה הרוח הנבואה רק סקל יסקל כו' ודו"ק.
במשוך היובל המה יעלו בהר, מה שאמר ההיתר תיכף (והיתר דלכו לאהליכם אמר בסוף) משום שלמדה תורה ד"א שלא יסיים בדבר רע שכתוב לא יחיה וזה שכוונו חז"ל דבאמת כל עיקר הדת היה כדי לעקור מלבות בנ"י עניני ע"ז ולהראות להם כי לא ראו כל תמונה, וכמו שהארכתי לעיל כי אין קדושה בשום נברא רק להבורא יתברך, וזה שאמר שלא תדמו כי ההר הוא ענין קדוש ובסיבתו נגלה השם עליו, לא כן בני ישראל, כי במשוך היובל וכו' יעלו בהר והוא מעון חיות ובהמות, רק כ"ז שהשכינה עליו הוא קדוש מסיבת קדושת הבורא ית"ש, לכן אמר כי לא המקום מכבד כו' אלא האדם מכבד את מקומו כו' וזה רעיון נכבד. ולכן בבית עולמים שקדושתן לעולם לכן שלא ידמו שיש קדושה בעצם הבנין לכן מותרים ליגע כל הטמאים אף טמאי מתים מאחוריו וכמו שדרשו בתו"כ פ' תזריע מלא תבוא דמאחוריו מותרין ליגע בו כל הטמאים להראות דרק ממי ששכן שמו בתוך הבית הזה אתה ירא ובפנים ממנו קודש לא מאחוריו ודו"ק שפנים הלוחות והעדות ומשכן הכבוד.
במשוך היובל המה יעלו בהר למדו מכאן ריש ביצה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ופירשו תוס' דבלא קרא הוי ידענא דהא לא נאסר רק משום שכינה וכשנסתלקה שכינה מותר. והענין צריך ביאור, דהא סד"א לאסור משום תשמישי קדושה והוי כקדושת עולמית קדושה קבועה כמו דחזינא לענין מחנה דאמר בעירובין כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו ועפ"י ד' יסעו כמאן דקביעי דמי (נ"ה ע"ב) ונראה משום דמחובר לא מיתסר וכמו בעו"ג דמחובר לא מיתסר, והא דנתקדש ההיכל והעזרות אף בחורבנן ובמגילה בסוף אף כשהן שוממין הרי הן בקדושתן משום דבחפר בה שיחין ומערות מיתסר גם בעו"ג כמו דאמר בע"ז דף נ"ד ע"ב. ובמעילה דף כ' משוה לענין מחובר עו"ג להקדש יעו"ש בזה היטב. עוד נראה כמו שבארנו בכמה מקומות דעל ידי מעשה גבוה לא נתקדש שום דבר רק בהקדישו האדם. ולזה מוכרחין אנו לפרש המקרא הלא אתה העדותה בנו כו' הגבל את ההר וקדשתו, לא שהשם צווה למשה שיקדש ההר, רק שהוא שב אל השי"ת שהוא יקדש אותו במה שירד לעיני כל העם על ההר, ואינו צווי רק הוא עתיד [עבר מהופך ע"י הוי"ו לעתיד]. עוד נראה שלכן אמרו ז"ל מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, והלא היה מקום הכבוד למעלה מי' ולא נתקדש קרקע ההר ודו"ק בכ"ז.
ויתיצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה עליהן הר כגיגית. פירוש, שהראה להם כבוד ד' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעיי ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ד', והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה, (וכמדומה שכבר עמדו ע"ז) ואמר רבא מכאן מודעא רבא לאורייתא, והא דכופין בקרבנות עד שיאמר רוצה אני, טעמו כפירוש הרמב"ם בהלכות גירושין ספ"ב, וזה לשונו הזהב, ואין אומרים אנוס אא"כ נלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כו' אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנוס עצמו בדעתו הרעה כו' מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו כו' עכ"ל, וזה עיון נפלא בעצמו, ומתאים בשיטתו במש"כ בהלכות סנהדרין, דאם אנסוהו לבוא על הערוה במקום דיהרג ועל יעבור ועבר חייב מיתה שאין קשוי אלא לדעת עיי"ש ובזה כתב בהלכות יסודי התורה, דאם עבר ולא נהרג אינו חייב רק שעבר מצות עשה של קדוש השם עיי"ש. וטעמו, דכל העבירות כחילול שבת וע"ז וכדומה אם האדם עושהו ע"י אונס אין זה עשיה ברצון בעצם הדבר, רק סיבת הכרח העונש מביאו לעשות זה בלא חפץ פנימי, אבל גבי ערוה האיש שנתקשה הוא אינו מצד שעושה זה מחמת פחד העונש רק הוא עשייה מהתרגשו בחימום תאות הערוה, מזה נתקשה, ובידו היה להתאפק על תאותו ולבלי להתקשות, א"כ הוא עושה מחפץ התאוה, זה נקרא רצון להתחייב באונסין, אף שבאמת הנה מצד הפחד והעונש, מסיר מאתו יראת השם, וא"כ מתחמם בטבע אל הערוה כמו אל אשתו המותרת לו, בכ"ז הוא נקרא רצון, א"כ גם הכא, שרצון נפש הישראלי נוטה בטבע ובחפץ נמרץ פנימי לקיים מצות ד', רק עצת היצר תקפה עליו, מיד כשיוכה מכות אכזריות יוסר חפץ החומר ועושה המעשה שמגרש או מביא קרבן, זהו חפץ פנימי לעצמיות המצוה הוא רצון גמור, ולהרמב"ן דפליג עליו תמן בחידושיו וסובר שאין זה רצון בודאי גם הכא לא נקרא רצון ודו"ק. ולפ"ז מוכרח דבהתקרבו אל הערוה עדיין הבחירה בלבבו שלא להתקשות ולא אמרינין דיצרו הוא דתקפו וכמו באשה אפילו אומרת הניחו עיי"ש ומסולק מה שנתקשו האחרונים מהך דר"א מחייב על כל כוח וכוח, ותוס' יבמות כ"א ד"ה גזירה ביאה ראשונה עיי"ש, וקרוב לזה תמצא בפני יהושע פסחים דף כ"ו עיי"ש ודו"ק בכ"ז. ולפי שיטת רבינו משה דקטן שנתגייר הגדיל יכול למחות נשאר גר תושב ופרשו באור שמח הלכות איסו"ב פרק י"ב אם כן אף דמודעה רבא מכל מקום נשארו גרי תושב ולכן נענשו בבית ראשון על עו"ג ושפ"ד ועריות דברים שגר תושב מוזהר אבל כי הדר וקבלוה בימי אחשורוש נענשו גם על שאר מצוות ודו"ק.
פן יהרסו אל ד' לראות ונפל ממנו רב. הענין דברוב חכמה רוב כעס, וסביביו נשערה מאוד כי על קלה שבקלות נידון, וכן כל השלם יותר בצורתו ושכלו התגבר על חומרו, כאשר יפול יופסד יותר, וכמו שרואין אנו בדברים גשמים שהחומרים אשר איכותם היא צורתם כשיפלו יפסדו לגמרי, לכן כאשר ראה ד' את אשר יעשו עגל מסכה, ויפול מישראל כשלשת אלפי איש, לו היו במעלה יותר עליונה ובהשגה יותר דקה ובהירה באלקותו יתברך, אז בעון העגל לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט, לכן אמר פן יהרסו אל ד' לראות במעלה רמה מאוד ונפל ממנו רב בעת שיחטאו (העגל) [בעגל] ויפול מהם כשלשת אלפים איש, לכן אל יהרסו אל ד' לראות ויהיו נידונין כשוגגין ודו"ק.
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר זה אינו דומה לשאר לאמר שבתורה שהשם צוה למשה לאמר לישראל משא"כ כאן שהיה מדבר אל כל ישראל, לכן נראה כמו שכתב הרמב"ם שכל עיקרי הקבלה הוא אינו מן המופתים, שכל שמאמין מצד זה יש בלבבו דופי, רק מצד שת"ר אלף אבותינו המה עדים נאמנים שהגיעו לתכלית הנבואה וראו כבוד ד' ושמעו עשרת הדברים והמה מנחילי הקבלה דור לדור, וכמו שאמר שאל אביך ויגדך כו'. וזה שאמר וידבר אלקים וכו' לאמר, היינו שכל ישראל השומעים יאמרו לבניהם ובניהם לבניהם עד עת קץ הימין מצב הר סיני ועשרת הדברים [וכן דריש בירושלמי הך לאמר דאז ישיר כו' מה ת"ל, לאמר לדורות כו' היינו שעל כל צרה יאמרו השירה או ההלל יעוין ירושלמי סוטה פרק ה'] והנה המכילתא מפרש לאמר שהיו ישראל אומרים על הן הן ועל לאו לאו, היינו שקבלו מצות עשה לעשותה, ומל"ת שלא לעבור עליה, ורע"ק סבר על הן הן ועל לאו הן, הוא שהיו מקבלים לעשותן, ואזדא רע"ק לטעמו שדריש בשירת הים במכילתא ובסוטה סוף פרק כשם, לאמר שהיו אומרים על כל השירה מענה אחת אשירה לד' כגדול המקרא את ההלל, וכן הכא היו אומרים על כל דבר אתה הוא ד' אלקינו אשר הוצאתנו מארץ מצרים פירוש וחייבים אנחנו לשמור מצותיך וכדאמר שם בגמרא לאמר אמילתא קמייתא, אבל רבנן סברי כקטן המקרא ההלל, ולאמר אכולי מלתא ומלתא, כן הכא אמרו כל מצוה לא יהיה לנו אלקים אחרים על פניך כו' ור' ישמעאל סבר כר"א בנו של ריה"ג, ויש להאריך בזה ודו"ק.
אנכי ורבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבה, א"ד למפרע יהיבה כתיבה נאמנין אמריה (שבת ק"ה). ונראה דפליגי בהא דפליגי אמוראי בגיטין דף סמך, אם תורה מגילה מגילה נתנה, או תורה חתומה נתנה, ולמאן דאמר מגילה מגילה נתנה, זה אמירה נעימה שכל אמירה בפרט כתיבה, ומשה כתבה על הספר בדיו ויהיבה לבנ"י ולמד אותם את התורה, אבל מ"ד תורה חתומה נתנה, זה יהיבה שנתנה לבני ישראל, שתיכף שנאמרה למשה מפי הגבורה נאמרה לבנ"י כמו פרשת נחלות לבנות צלפחד ופ' ציצית וכיו"ב, ואחרי ארבעים שנה כתיבה, ואעפ"י שנכתבו אחרי זמן רב מיום שנאמרו מפי הגבורה, נאמנין אמריה שלא היה בהם שום שינוי וגירעון או יתור מדעתו ודו"ק.
דע דהדת הישראלי נחלק לשני דברים, בדיעות, ובמעשים. הנה בדיעות הל"ת הוא קל במושכל כמו האמנה בע"ז ובשיתוף שזה הבל ושוא נתעה לכל במושכל ראשון, רק העשה הוא חמור וצריך להאמין בהשגחה פרטית, וזה מרומז באנכי ד' אלקיך אשר כו', והנה מדוע דרך רשעים צלחה כבר שאל משה הודיעני נא דרכיך כו', ולכן פתח הכתוב באנכי ואחרי זה לא יהיה לך אלקים אחרים דזה חמור יותר, אולם במצות הנה הקום ועשה קל יותר דנוח לאדם לעסוק בתפילין וציצית, לא כן הסור מרע כבד מאוד, כמו הזהירות מאכילות אסורות ובפרט במקום שאין ישראל, וכן הביטול ממלאכה בשבת ויו"ט בזמן חריש וקציר וכיו"ב, אמנם במדבר שהיו ניזונין מלחם שמים ואכלו משולחנו של מקום הרי לא היו צריכין מאומה וכמו שאמרו בספרי על פסוק צדקת ד' עשה, א"כ לדידהו היה הל"ת בשבת קל, לכן בדברות ראשונות כתוב זכור היינו לקדשו ולברכו שזה היה חמור במדבר והיה נחוץ האזהרה עליו ביותר ובדברות שניות כתיב שמור קודם כניסתן לארץ שזה היה נחוץ האזהרה על בטול מלאכה בו אם כי נאמרו בדיבור אחד והבן.
לא יהיה לך. הרמב"ם ז"ל בספר המצות בל"ת דלא יהיה לך מנה ד' אזהרות, ל"ת לך פסל, לא תשתחוה להם, לא תעבדם ובאמת כי דבריו מוכרעים בכמה מקומות בסוגיית הש"ס, אולם רמב"ן השיב, א"כ שמעו מפי הגבורה חמשה מצות, ומפי משה תר"ח, וכבר בארו החכמים ששמעו מפי משה תורה היינו תרי"א ושתים מפי הגבורה והרב כותב זה כמה פעמים ואינו נזכר, ופירוש דבריו, דאלו מה דנאמר את עשרת הדברים כו', היינו דכל מצות האמורים בע"ז, אחת המה, אבל הכא קרא דריש תורה צוה לנו משה היינו כמנין תורה תרי"א א"כ מוכח דלא יהיה לך אינו רק מצוה אחת פרטית, [ודברי הרב מעין החכמה אינם צודקים כמובן]. אולם חלילה לרבינו שיעלם ממנו המאמר השגור בפיו, רק רבינו אזיל בשיטתו בספרו המורה ח"ב, בביאור ארוך מוכרח מכל שיטות רבותינו בעלי התלמוד, דישראל לא שמעו רק קול אלקים בלבד ולא פרטי הדברים, ופירש אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, היינו מצד גבורת המופת, כי שני שרשים אלו מציאות השי"ת והיותו אחד, אמנם יושגו במופת, וכל מה שיוודע במופת משפט הנביא וכל מה שידענו בו שוה עיי"ש [והרב המקובל בעל עה"ק האריך בסתירת דבריו בחלק סתרי תורה פרק ל"ג יעו"ש] הרי מהרה סר מאתו קושיית הרמב"ן כי דרכו נשגבה, וכבר אמרתי כי דברי רבינו בכל ספריו. ביד, במורה ופהמ"ש רוח אחת בהם, אולם מש"כ המגילת אסתר, דילמא לא אמרו רק לא יהיה לך מלבד דמוכח ממדרשות, דקאמר שבשני דברות ראשונים כו' עוד דעת רמב"ן ז"ל דמכתובים גופיה מוכח כן, שמדבר בלשון מדבר על עצמו ולא תעבדם כי אנכי ד' אלקיך כו' משא"כ בדברות האחרונות [ועיין בדברי רמב"ן שהובא בספר עבוה"ק לר"מ בן גבאי שם] ודו"ק בכ"ז.
פוקד עון אבות על שלשים, במכילתא בזמן שהם אינן מסורגים הא כיצד רשע בן רשע בן רשע כו' כיון ששמע משה את הדבר הזה ויקוד כו' אמר ח"ו אין בהן רשע בן רשע. בן רשע פירוש דביתרו נאמר פוקד עון אבות על בנים על שלשים על רבעים כו' וא"כ נוכל לפרש, שדור שלישי בעצמו רשע אעפ"י שאביו הוא צדיק אבל בפרשת תשא, נאמר פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים כו', א"כ כיון דכתיב בני בנים היינו שלשים ולמאי כפליה רחמנא ע"כ להורות דכל השלשה המה רשעים, ולכן שמח משה שאין בהן חוט משולש ברשע ודו"ק.
לאהבי ולשמרי מצותי. במכילתא, לאהבי זה אברהם אבינו וכיו"ב ולשומרי מצותי אלו הנביאים והזקנים, פירוש שאברהם היה בן נח ולא היה מצווה על קידוש השם כמו דמסיק בסוף בן סו"מ, ומצד אהבה עשה מה שאינו מצווה אבל הנביאים והזקנים היו מצווים על זה לכן הם שומרי מצותי ופשוט.
לא תשא. במכילתא. כך תהא פטורה מן המכות ת"ל את שם ד'. פירוש דנפק"ל מלקות מקרא ליראה את שם ד' אלקיך כו' והפלא את מכותיך כמו דדריש בירושלמי שבועות פ"ג ובתמורה דף ג' ומפיק מגז"ש, את שם, את שם להורות דלוקה ודו"ק ע"ש.
כי לא ינקה ד' אשר ישא שמו לשוא. יתכן דלפסק הריטב"א דנשבע שלא יאכל נבילות הוי שבועת שוא אע"ג דנשבע לקיים המצוה, לא שייך לזרוזי נפשיה כיון דהוא שב ואל תעשה, וזה שאמר כי לא ינקה כו' אף באופן מצוה. ולפ"ז א"ש מה דבשמואל א' קאפיטול למ"ד השבעה לי כו' ואם תסגירני ביד אדוני ולא נשבע לו כי אף דבעבד גוי לא שייך לאו דלא תסגיר עבד כו' בכ"ז כאן היה עבד לעמלקי, שמצוה לאבדם הם ושללם ואיך ישיב לו עבד מצרי לכן הוי שבועת שוא ופשוט.
ויתכן עוד דהנה בני נח הוזהרו על שבע מצות ולא הוזהרו על שבועת שוא ושקר משום דבידי אדם אינן נהרגין על זה הא בידי שמים נענשין על זה כדאשכחן באבות שהשביעו לבני נח, כמו יעקב השביע לעשו ופרעה ליוסף וכיו"ב, כי זו היא מצוה שכלית, ויעוין בירושלמי נזיר פ"ט אמר ר' יונה עו"ג אין להם היתר חכם כו', ויעוין במשל"מ הלכות מלכים שהאריך בזה. והנה אם כי אמרו בסנהדרין גבי בני נח שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר גבי קרא דכי כל התועבות האלה כו' בכ"ז לענין שבועה דהאזהרה שכליות ענש השם בידי שמים גם שלא הזהיר, וכל מצות שבתורה האזהרה סיבת העונש שלפי שהזהיר ועבר על צוויו נענש, לכן אמר לא תשא כו' כי לא ינקה ד' את אשר ישא שמו לשוא יהיה מי שיהיה אף ב"נ שאינו מוזהר, ואת כל מי אשר ישא שמו לשוא לא ינקהו ד' אע"ג דבידי אדם אין נענשין ודו"ק.
לא תעשה כל מלאכה יתכן דמפרש כל מלאכה ולא מקצת מלאכה פרט לשנים שעשאוהו או זה עוקר וזה מניח ולכן פטור ממיתה דליכא אזהרה רק לפוטרו מקרבן יליף מקרא דבעשותה כולה ולא מקצתה משום דקרבן לא בעי אזהרה ודו"ק.
כי ששת ימים עשה ד' כו' הים וכל אשר בם. מכילתא, מגיד שהים שקול כנגד כל מעשי בראשית, הענין דבירושלמי ע"ז ריש פרק כל הצלמים, בהא דציירין ע"ז כדורא בידיה מפני שאלכסנדר ראה העולם ככדור ואת הים כקערה ויצוריניה קעריה בידיה אינו שליט בים אבל הקב"ה שליט בים וביבשה מציל בים מציל ביבשה הרי דהטועים אחרי ע"ז היו מודים שע"ז אינו שליט בים, והוא מפני שהטועים אחרי הע"ז היו אומרים שהקב"ה מפני גדלו אינו מתעסק בהוויות העולם רק נתן כבודו להמזלות והכוכבים שישפיעו וינהיגו העולם, ולא הבינו שהם כגרזן ביד החוצב. והנה פעולת המזלות אשר לזה עשו צורותיהם ועבדו לאותן צורות, אינו ניכר רק ביבשה, כמו מגדים תמתיק שמש וכיו"ב, משא"כ בים אין פעולתן ניכר והים בהוויתו, כפי שהיה בתחילת בריאתו חוק נתן לחול הים לכן מודים שע"ז אינו שליט בים ולכן אמר כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם. פירוש, שכמו שהים הוא מחודש מהש"י ואין ע"ז שליט עליו וכל המזלות אינם משפיעין עליו, ולכך כל מעשי כשפים נבדקין על המים, עיין בבלי סוף פרק ד' מיתות. ואפשר מפני זה הודו שהקב"ה שליט בים, כן כל אשר בם הם מושגחים מהשי"ת, והשביתה אין רק העדר הבריאה החדשה שכל ההיולים מוכנים מששה ימים, ולכן גם האדם צריך להכין הכל, ולכן נולד אסור להראות שאין חדש מששת ימי הבריאה, רק ההנהגה וההשגחה ופעולת ההרכבה המה עדיין ביד השם ובהשגחתו הפרטית והחלקיות ביבשה כמו בים. וזה שאמר במצוה לא יהיה לך, באותה שעה עלה אוקינוס והציף שלישו של עולם, אמר להם המקום אתם עושים מעשה חדש וקראתם עצמכם בשמי, אף אני אעשה מעשה חדש ואקרא עצמי בשמי שנאמר הקורא למי הים וישפכם ד' צבאות שמו, הוא מפני, שהמה מפעולות שע"י סיבתם נפעל בהשגחת השי"ת טועין בני האדם, כי ד' מסר להן ההנהגה. לכן לקח והציף מי הים על היבשה, לקחת מפעולות הכוכבים אשר שם אינם פועלים כלל, וזהו הקורא למי הים ד' צבאות שמו להראות שד' פועל בצבא מעלה ובצבא מטה והם שניהם כאחד שקולים צבא מטה כצבא מעלה ושניהם מושגחין ומונהגים מאתו יתברך, וזה ענין ארוך אכמ"ל. ולכן אמר יונה את האלודי השמים אני ירא אשר עשה את הים שלא מסר לזר כן היבשה.
לא תרצח הנה בטעם העליון בקמץ והוא סוף פסוק שבא בקמץ, ובטעם התחתון הוא טפחא ופסוק אחד עם לא תנאף, ונראה כי יש שני מיני רציחות, רציחה בשביל העתיד בשביל קבלת תועליות או ממון או שאר הנאות, והגדולה שבהנאות הוא תאות המשגל וכמו שאמרו סוף נדרים כי נאפו וידיהם דמים מלאו שרוצחו כדי ליקח אשתו וכיו"ב, וזהו כשנכללין ביחד לא תרצח עבור ההנאה, ותפס היותר גדולה שנפשו של אדם מחמדתן, וזה לא תנאף, ונכללין יחד בחד פסוק וכבר בארתי בחידושי שרציחה לא הותרה מכללה בב"ד כמו חובל בחבירו, משום כיון דנגמר דינו לאו אדם הוא ואין עליו שם אדם, והחובל בו וההורגו פטור, וזה רק גמר דין שאין לו משפט אנושית, ולכן ברציחה עבור הנאה הלא הותרה מכללה אצל גואל הדם שרשות אצלו וכל אדם חייבין עליו, רק שרוצחו כדי ליקח נקמה וזה רציחה בעבור הנאתו, וא"כ הותרה בב"ד, לכן בציבור קוראין לא תרצח בקמץ בסוף פסוק להראות שרציחה בלא הנאה הוא מאמר כללי גם בב"ד, שאינו רק אם נגמר דינו, וזה דין, לא שהותרה מעשה הרציחה ורציחה בלא הנאה הוא מאמר בפני עצמו ואינו מצטרף עם לא תנאף, שזה רציחה שרק בגדר עונש לא הותרה גם בב"ד בלא גמר דין ודו"ק.
לא תענה ברעך עד שקר. הראב"ע טרח למה לא כתיב עדות שקר, ופשוט. דאעפ"י דעצם העדות אמת רק שהוא אינו עד וכמו ידיעה בלא ראיה הך דמבואר שבועות דף ל"ד ע"א בעובדא דר"ש ב"ש, או ששמע משני עדים שפלוני הרג באחד בשבת נפש, בכ"ז אם בא ומסהיד קודם ביאת העדים בר קטלא הוי כמבואר מכות דף ה' ע"א, ואף שאינו עדות שקר, בכ"ז הוא עד שקר, וע"ז קאי משום לא תענה כו' ודו"ק.
לא תחמוד בית רעך כו'. במכילתא. לא תחמוד וכו' כלל, ועבדו ואמתו פרט וכו' כלל ופרט וכו'. ועיין ריש פרק מרובה כל ריבויא הוא, ובסוף שור שנגח את הפרה וכל ריבויא הוא, וכאן כתיב וכל אשר לרעך והנה שם במכילתא אי מה הפרט מפורש בנכסים המטלטלים וכו' ויש לעיין דנראה מזה דתלוש ולסוף חיברו הוי תלוש ועיין ש"ך סימן צ"ה ויש לאמר שבנאו ברשות החומד שהקרקע של החומד. עיין תוספות פרק לולב הגזול דף ל"א סד"ה אם גזל עצים כזה ודו"ק.
כל העם רואים את הקולות וכו' ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. הביאור דאמרו דבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו בלשון רבים שנסעו במחלוקת עד שבאו לסיני ונעשו הגמוניה אחת שלא היו במחלוקת, אמר הרי השעה שאתן תורה לבני, אמנם אם כי לא היה להם מחלוקת בכ"ז היה בהם ניצוץ קנאה אחד בחבירו, שלא הגיעו עוד לאהוב חבירו כנפשו ולשמוח במעלת חבירו, ועל זה אמרו במכילתא אף כשעמדו בסיני נאמר עליהם ויפתוהו בפיהם כו' ולבם לא נכון עמו שהיה הלב לא מטוהרה מקנאה, והנה אמרו כי משה שקול ככל ישראל, אבל כן היו כל ישראל שקולים כמשה, וא"כ אם היה בלא שום קנאה ושום פירוד לבבות זה מזה, רק כל העדה כולם קשורים בלב ונפש אחד הלא היו כולם איש אחד והיו ראוים לקבל כל התורה כמשה, אבל כיון שלא היו קשורים בלבב אחד, א"כ כל אחד בפרטו לא הגיע לשלימות כזה לקבל התורה, ומה שראו ושמעו בדברות היה כדי לאמת האמונה בלבבם וכמו הוראת שעה. והנה האש הרוחני אין אצלו שום עשן כי הוא אוכל ושותה כדאמרו ביומא סוף פ"ק ועשן במערכה מי הואי יעו"ש, ולכן אמרו בפרק הספינה ועשן ונוגה אש להבה לילה כו' עשן בחופה למה, שברוחניות ליכא עשן, אר"ח שכל מי שעיניו צרות בעוה"ז בתלמידי חכמים שיש בו קנאה על מעלתם, לא קנאת סופרים, מתמלאות עיניו עשן לעוה"ב, וכיון שראו ואת ההר עשן, התבוננו כי לבבם לא טהרה מקנאה, ואינם ראוים לראות כבוד אלקי, באור הבהיר, רק יש עשן, וינועו ויעמדו מרחוק, שהתבוננו שהם רחוקים מהשלימות המופלגת להיות כולם בכללות איש אחד פרטי ולקבל הדברות מהשי"ת, לכן אמרו למשה דבר אתה עמנו כו' פן וכו'. ולכן אמרו במכילתא מגיד שלא היה בהן כח לקבל יותר מעשר דברות, בינה זה ודו"ק.
ומשה נגש אל הערפל אשר וכו'. מכילתא לפנים משלש מחיצות חושך, ענן וערפל, חושך מבחוץ, ענן מבפנים, ערפל לפני ולפנים, ע"ד הציור שיש שלש מחיצות עד השכלי האלקי והמה, המורגשות המוחשות, המדמה, ונבואת משה היה באספקלריא המאירה, היינו בלא כח המדמה, וזהו שלש חלוקים בין הנביאים למשה כמו"ש בפ"ז מהלכות יסוה"ת, זה מה שכולן איבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל, והוא הרגשה בכוחות הגוף. ב', הדברים שמודיעין דרך משל כמו סולם כו' וכמו החיות, וכן סיר נפוח, שזהו ממוחשות, שכבר ראו הדברים האלה במוחשות, וכן מדמה שנאמר וביד נביאים אדמה, וזהו שלשה הבדלות, ומשה נכנס לפנים משלש מחיצות, והדברים ארוכים ואכ"מ.
יש להתבונן מה ואיזו השתלמות היה למשה בקבלת התורה, כי האיש משה היה גדול קודם מ"ת שנשתלם וזכה למעלתו, ובאיזה דרך פעלה בו קבלת התורה. והענין כי דרך הפלסופים אשר השלימות אל האדם הוא במחויב ובהכרח, וזה כשיתעצם נפשו במושכלות, ומשכל היולי ישיג הנקנה, ויזכה לשכל הנאצל והאלקי, ומצד שנפשו דבוקה למושכלות יתדבק אל שכל הפועל ויהיה קשור מעדנות אליו תמיד, ובזה יקנה הנצחיות בנפשו, ולפ"ז לא יגיעו להשלימות רק אחד בכמה דורות, וכן לפ"ז למה להם חיים, הלא החומר חוצץ בין המושכלות להנפש. ובאמת זה לפי דעתם אשר העולם קדמון כקדמותו, והוא בא בחיוב מן השי"ת לא ברצון, כי בעל הרצון ירצה בדבר שישלימהו בהמצאו והבורא אינו חסר דבר שצריך השלמה חלילה, וכיון שאין לשם יתברך שום מכוון, רק המציאות, הוא כצל מן האדם וכאור מן השמש, א"כ לא שייך שכר מכוון ונצחיות מכוון אם לא בחיוב והכרח באמצעיות המושכלות. לא כן האיר השי"ת עינינו בתורתו והרבה מופתים בשמים ובארץ להראות כי הטבע והמציאות הוא כחומר ביד יוצר לכל אשר יחפוץ יטנה וכשם שבידו לשנותה כך בידו לכלותה ולבלותה ונגולו השמים כספר לפניו, ולהפכה לאין המוחלט כמו שהיה, רק כל מה שעשה הי' להראות לישראל כי הוא שליט בטבע והמציאות ברא וחידש במכוון לפניו לתכלית ההטבה לנבראים, א"כ אם יהפכנה לאין והעדר את מי יראה כי הוא שליט, וכיון שהעולם ברא ברצון, הרי יכולת ביד השי"ת לגזור נצחיות לנפש ברצון ושכר רוחני והשגה אלקית ברצון, ובמה כאשר יעשו כל חוקי העולם והויותיו עפ"י חוקי תורתו הקדושה, ככה ינהגו בעולם המעשה, אז כאשר יגבירו בחירתם על חוקי הטבע מסיבת רצון השי"ת, אז יבוא להם השלימות האמיתי, וזה עיקר התכליתי, וכמו שאמרו ז"ל במדרש שוחר טוב מזמור ד', אדם פושט ידו לקערה ומצא בה איסור מי נשכו נחש, או עקרב עקצו וכן אדם בא אצל אשתו ואמרה לו כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש מי עקצו ומי נשכו הוי סוגה בשושנים, הרי תאות האכילה ותאות המשגל למשחק לאיש הישראלי להתגבר עליהם מחמת רצון השי"ת ותורתו, הלא זה ההתקרבות היותר נמרץ להשי"ת ועבור זה משיגים השלימות האמיתי. ונמצא בין דרך זה לדרך ההתעצמות במושכלות, יש הבדל פרטי והבדל כללי הבדל כללי כי ע"י ההנהגה בעולם המפעל בדרכי ד', יוכל כל אדם לזכות לתכלית השלימות, אף מי שמוטרד בפרנסה ולבבו אינו דבק אל המושכלות, וכמו שד' נראה אל כל בית ישראל וכמו בית השואבה שמשם היו שואבין רוה"ק ע"י שמחה של מצווה אבל ע"י מושכלות מי יעלה בהר ד'. הבדל פרטי כי הדבוק במושכלות והמתבודד אשר נפשו מופשטה מחומריות העולם ע"י מושכלות לא יזכה רק הנפש למעלת הניצחיות, וע"י הנהגה עפ"י דרכי התורה הלא גם החומר יזכה להיות אור מזהיר ואוהביו יאירו כשמש בגבורתו ויהיה נצחיי קיים, ולכן משה טרם קבלת התורה כתיב של נעלך מעל רגליך, וזהו התפשטיות חומרו וכוחות גופו, כי מה לחומר במקום אדמת קודש, לא כן אחרי קבלת התורה עלה בהר סיני עם חומריותו וזהו מה לילוד אשה, הוא החומר בינינו (שבת פ"ח), וזה שהשיב להם, כלום משא ומתן יש ביניכם כו' לא תרצח, ל"ת, קנאה יש ביניכם, יצה"ר יש ביניכם כו', פירוש, כל אלו המה ענינים שהם מצות מעשיות, לכן הם המעדנים הם המזככים את החומר להופיע עליו אור אלקי, ולכן זכה לקרני הוד כקרני השמש, כי גם גופו היה דק, ספירי רוחני. וזה עלית למרום שבית שבי שדרשו על משה שעלה לקבל תורה"ק, והוא לקחת מתנות באדם, באדם הוא החומר לקח מתנות, כי נתעלה למעלת הרוחנים, וזה שלא ידע איש את קבורתו, כי באמת אין ממשה לקבור מאומה, כי גופו אינו תופס שום מקום כי הוא עצם רוחני. בינה זה.
והנה מצד המושכלות, הלא הקדימה לשמים על הארץ כי המה מושכלים אמיתים, רוחנים, קדושים, לא כן הארץ, אבל מצד דרך ההתגברות על חוקי הטבע עבור רצון השי"ת ובחירה בטוב המוחלט, בזה הקדימה לארץ, כי המלאכים המה משיגים ומוכרחים מצד השגתם לבחור בטוב. והנה תכלית כל הנמצאים לדעת רז"ל הוא האדם כמו שדרשו על קרא דמלאכיו יצוה לשמרך מי גדול השומר או הנשמר, ולכן בקרא בדבר ד' שמים נעשו מורה שנעשו בלא מכוון שהול"ל עשה, לכן אמרו כי תכלית השמים הוא, כשהאדם מכיר את בוראו ומיחד הכל לשי"ת אז הוא תכלית הבריאה וזה בשמירת שבת ואומר ויכולו, והכל תלוי בידי שמים חוץ מי"ש, שהבחירה חפשית, ולכן הוי כנעשה בלא מכוון מהבורא כביכול, וזה שאמרו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כיון שהוא גומר התכלית, אמר ר' אלעזר מנין שהדבור כמעשה שנאמר בדבר ד' שמים נעשו, היינו שבדברו שהשי"ת ברא וחידש בזה נעשה שמים. וכן קרא דאלה תולדות השמים והארץ בהבראם, הלא מורה כאילו נבראו חלילה שלא במכוון שהוא לשון נפעל מעצמו, לכן דרשו באברהם, שע"י אברהם שנוסה בנסיונות כמה ובחר בטוב, בזה היה תכלית התולדות משמים וארץ, ויתר הדברים יבואר במק"א.
וזה שבעצרת הכל מודים דבעינין לכם, דזהו תכלית מן התורה שכולם יזכו ויזככו החומר וכוחותיו עפ"י התורה אשר תיישר כל צעד בעולם המעשה, וזה השכר על הנפש החומריי שיזכה למעלות רוחניות רמות סדרו רבותינו כל צרכי סעודה, בשר שור הבר ואוזא שמינות, לויתן ויין המשומר בענביו, שזהו מורה הכל על השגות רוחניות מגיעות לנפש החומרי, באשר יהיה דק ונעלה מאוד וישיג גם בעונג אלקית לעתיד ד' יזכנו לזה, ולכן אמרו במנחות מ"ש שני כבשים דמקדשי לחם ומ"ש ז' כבשים דלא מקדשי כו' אלא כאיל נזיר מה איל נזיר כו' שלמים הוא דמקדשי ה"נ, (עיין מנחות מ"ו) ופירוש, כי עולה לשם וחטאת מכפר לא מקדש לחם רק שלמים, שלכן נקראו שלמים ששלום לעולם, כי המשכלות האמיתיים בהתבודדם אינם מקדשים את החומר, רק ההנהגה במעשים ובענינים החומרים עפ"י התורה, הם המקדשים החומר וכוחותיו וכל ההנהגות העולם, ולכן רק שלמים בכוחם לקדש את הלחם, ומה שכהנים אוכלים שלמים הוא מצד שליחות מן הבעלים מכללות ישראל שהם הבעלים בשלמי צבור, אבל לא עולות שהוא אינו לבעלים וז"ב. וזה שאמר הושע כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלודים מעולות שכולו כליל.
וזה שאמרו ז"ל ארץ יראה ושקטה, בתחילה יראה שמא לא יקבלו התורה ונמצא תכלית השלימות נשאר רק ע"י מושכלות והארץ מצד חומריותה מי יגיע בה למושכלות ותהיה היא השפילה בתכלית בכלל המציאות העולם הרוחנים משכילים אמיתים, ולבסוף שקטה, שהיא התכלית שע"י המצות מעשיות יזכו הכל לתכלית השלימות, וגם החומר יתעלה לאין חקר, ותהיה השראת השכינה בארץ וכבוד ד' יהיה לאור יומם, ובאמת כי כן להוסיף שלימות וקדושה בישראל ע"ד וצדיק יסוד עולם, זה אין בכח קדוש ד' נבדל ונפרד מן האדם וחומריותיו, רק הצדיק אשר הוא עושה שלום בין איש לאשתו, בין אדם לחבירו מורם ומלמדם בזה כח להוסיף על כח ההארה מן האלוקית, זה נרמז מה שאמרו בתו"כ פ' שמיני שכל שבעת ימי המלואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה על ידו, שמעלתו גבוה מאד מאד ממעלת בני ישראל, לכן מן שירד בזכות משה לא ידעו בנ"י מה הוא, כי לא השיגו ערך רוחניותו, ונשתנה הטעם בין צדיקים לרשעים כמו שאמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל, ועיין יומא פרק יוהכ"פ באורך, עד שבא אהרן ושרת בבגדי כהונה גדולה, ששם היו כלולין על לבו כל שמות שבטי בנ"י בחושן ואפד, ובגדיו היו מכפרים כ"א כפרה מיוחדת על ישראל והוא מפני כי אהב שלום ורדף שלום, ועליו נאמר ויבכו כל בית ישראל כמו"ש ז"ל, לכן נראה כבוד ד' אל כל העם, וכן העננים שירדו בזכותו היו מקיפים כל ישראל כולן כאחד, וזה שאמר הלל הזקן שהיה במדרגת אהרן כידוע, אם אני כאן הכל ראוים להיות כאן במקדש לשאוב רוה"ק, אבל אם איני כאן מי כאן, מי ראוי להיות כאן במקום קדוש כזה, כי משמאי וחביריו מעלתם גדולה כל כך עד שלא יוכלו העולם וכללות ישראל להתקדש על ידם וכמו עולות דלא מקדשי לחם. וכאשר תשקיף תראה כי הלל היה הנהגתו להקדיש דרכיו להשי"ת, וכל הנהגתו בגשמיותו לשם יתברך בלבד, וזה בחינת שלמים, ושמאי היה בחינת עולה נפרד מן גשמיות ומתבודד והנהגתו היה נוראה, ולכן סבר ב"ה ראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף, שכן ישנה שני אכילות לכן באה מרובה כבחינתו ושמאי סבר להיפך והבן. ועיין ביצה ריש פ"ב, ובמדרש רבה ויקרא פ' בהר על קרא דגומל נפשו איש חסד, וכן הנהגתו בין אדם לחבירו כמו שאמרו בבמה מדליקין ובפרק מציאת האשה שרץ לפני עני בן טובים שלש פרסאות, ודו"ק בכ"ז.
לא תעשון אתי, שמשום שאפשר לעשות כמותן (רה"ש דף כ"ד) כדתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל כו' חצר תבנית עזרה כו' שולחן תבנית שולחן כו'. לא תני מזבח תבנית מזבח ואולי משום דמצאנו לבני עבר הירדן שעשו מזבח גדול למראה (יהושע כ"ב) ואמרו ראו את תבנית מזבח ד' אשר עשו כו' הרי דפנחס הסכים עמהם וטעמו לא איתברור למה אם מפני שגם במת יחיד טעון מזבח יעוי' בסוף זבחים מחלוקת ר' יוסי ור"ש או משום דבני נח נצטוו בזה ע"י נח שבנה מזבח, או משום דלבית המטבחיים דמי (זבחים פ"ה) וצריך ברור עוד אולי דוקא בעושה על מנת להשתמש בו מנורה להדליק בה שולחן להניח בו לחם וכן כולם כיו"ב ודו"ק.
אלהי כסף וכו'. ירוש' בכורים, דיין זה שהוא מתמנה בכסף אין עומדין מפניו כו' והטלית שעליו כמרדעת של חמור, פירושו עפ"י מה דתנינא שבת דף קי"ד דטלית של בנאים מצד אחד רבב חוצץ, ושל עם הארץ דוקא שיהיה משני הצדדים ומרדעת של חמור כטליתו של עם הארץ, לכן אמר זה שהוא מתמנה בכסף הוא מבוזה כ"כ עד שטליתו אינו חוצץ עד שיהא הרבב משני צדדין שאין הוא מכובד כלל וכלל ודו"ק.
וזבחת עליו את עולתיך כו' את צאנך ואת בקריך. היה לכתוב מצאנך ומבקרך, רק הכוונה לרמז שבמדבר יאסר להן בשר תאוה וכן הצאן והבקר יזבחו על המזבח לשם, לעולה ולשלמים, ולכן כתוב את צאנך וכו' ודו"ק. לא תבנה אתהן גזית. מכילתא, ר' נתן אומר הרי שבנה שתי אבנים גזוזות שהניף עליהן ברזל שומע אני יהא המזבח כולו פסול, ת"ל אתהן, הן פסולות ולא המזבח כולו פסול ולכן כתוב כי חרבך כו' עליה ותחללה בל' נקבה על האבן ולא עליו ותחללנו על המזבח שהמזבח כשר. ודייק מדאמר אתהן שמורה על כל אבן ביחוד, ועל דרך גז"ש יתכן דדייק מאתהן אתהן האמור בנגעי בתים דכתיב וחלצו את האבנים והשליכו אתהן, שכל הבית קיים, רק בפשיון שני בעי נתיצה כל הבית. ולפי זה יתכן דמה דכתיב בפרשת קדושים באש ישרפו אותו ואתהן מורה, שאם נתערבו הנשרפין בנסקלין לר"ש דשריפה חמורה, ולרבנן בנהרגין או בנחנקין אין שורפין את כולם וידונו כולם בקלה, שרק אתהן בשריפה לא אחרים, ולא אזלינן בתר רובא כדהקשה רי"צ לרבינו תם ודו"ק. לפי י"מ דמשה בנה מזבח אחר מתן תורה למחרתו יעוי' רמב"ן על זה המזבח גם צווהו שלא יבנה גזית והוי רשות וזה ואם יהיה במה וג"כ נצטווה ע"ז. ולכן אסור להביא סכין ע"ש דמכפר כמזבח של במה דבנין במה כשר בלילה וגם בלילה מכסין אותו.
כי חרבך הנפת עליה כו' יעוין דברי רמב"ן שהאריך ופירש טעם חדש, דשחיטה לאו עבודה שהיא בסכינים של ברזל יעו"ש. ויפלא דהמנורה הלא עשו מלכי חשמונאים של ברזל וסדור המנורה עבודה, ואבנים שנגזזים בכסף ג"כ אסורים למזבח דכתיב אבנים שלמות תבנה.