משך חכמה/ספר שמות/פרשת ויקהל

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת ויקהל

שבת שבתון לד' כל העושה בו מלאכה יומת. הנה בכ"מ דכתיב מיתה כתיב מות יומת, לבד ממקומות יוצאים מן הכלל, וכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, וזה מיתה בידי שמים כדדרש במכילתא. וכן הא דכתיב בפרשת אמור ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, הוא כדדריש תנא דבי חזקיה שעל חייבי מיתות שוגגין שימות ולא ישלם, דחיוב מיתה שעליו פוטרו מן התשלומין. ויתכן דמכה אדם קאי על עוברין שכן כתיב שופך דם האדם באדם, היינו עובר, דמו ישפך שבן נח נהרג עליהן וישראל נמסר מיתתו לדיני שמים (תוספות סנהדרין נ"ט ד"ה ליכא מידי עיי"ש). והא דלא כתיבא כאן מות יומת נראה דעל מלאכת המשכן קאי, וטרם שהוקם המשכן לא היה נוהג דין דיני נפשות שאין כהן ואין משפט כדדריש פרק ד' מיתות נ"ב ע"ב ואז לא היה עדיין המשכן ולא היה אהרן כהן ורק מיתתו ביד"ש. ומשו"ה א"ש הא דאמר גבי עגל ביומא זבח וקטר בסייף ולא דן אותם כעובדי ע"ז בסקילה, שאז עדיין לא היה כהן ולא היה דיני נפשות, רק שבני נח קודם מ"ת ג"כ נהרגו על ע"ז וזהו סייף שבן נח מיתתו בסייף. ובתשא דכתיב לדורותיכם, כתיב כל העושה בו מלאכה כו' מות יומת וז"ב, ודו"ק.

ובזה מדוקדק לשון הגמרא פרק כלל גדול דף ע' אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת ולא מייתי קרא דבתריה דכתיב כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת, דבמכילתא דריש אין לי אלא עונש על מלאכה של יום מלאכה בלילה מנין ת"ל מחלליה מות יומת, ולכן מייתי הגמרא מקרא דויקהל דכתיב העושה בו מלאכה ולא כתיב ביום ודו"ק.

הנה בפרשת תשא נאמר שבת אחר מלאכת המשכן ובפרשה זו נאמרה להיפוך מלאכת המשכן אחר שבת וכבר עמד ע"ז בספר חסידים סימן תקס"ח. ויתכן, דהנה מלאכת המשכן אינו דומה למכשירי עבודה דלא דחו שבת משום דמכשירין אפשר לעשותן מערב שבת, משא"כ המשכן אי אפשר להיות בלא שבת, לכן הוי אמינא דדחי שבת. ויתכן, דבעבודה הותרה שבת משום דבמשכן הלא שורה הכבוד והשכינה מצויה שם, והשבת עדות לבאי עולם שהשי"ת ברא העולם וחידשו מהאפס המוחלט והעבודה מורה על השגחת הש"י בפרטיות ומקיימו בכל עת ורגע ברצונו יתברך, וכל העולם הוא מתהווה ומתחדש בכל עת ורגע מרצונו יתברך, כאמור לעושה אורים גדולים אשר מזה למדו בתפלה המחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית, ושם מעון הש"י וכמו שאמר שלמה בנה בניתי בית זבול לך, לכן אף מכשירים כמו קליית העומר וחבטתו ואפיית שתי הלחם [למ"ד דנפסל בלינה ותנור מקדש] דוחין שבת, אבל בנין המשכן והמקדש לא דחי שבת, דכ"ז דלא נבנה המקדש אין השכינה שורה בישראל, ובאמצעיות משכן ומקדש השכינה שורה בישראל, וכ"ז שאין שכינה שרויה הלא לא נדחה שבת, אבל קודם שעשו בני ישראל העגל הלא היה התנאי בכ"מ אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, והשכינה היתה שורה בישראל שלא באמצעיות המשכן, רק הוא הי' מקום מיוחד לעבודה ולהשראת השכינה, אבל לא באופן שעל ידו יזכו לראות בכבוד השי"ת, כי בני ישראל בעצמם הם היו המעון להשי"ת והיכל ד' המה, אז היה בנין המשכן כאחד מפרטי צורך העבודה אחרי בנין המשכן אחר העגל, שכיון שהשראת השכינה וכבוד השי"ת חופף על בנ"י קודם בנין המשכן, א"כ תו עבודה וכל צרכיה אף בנין המשכן דחי שבת, לכן נאמר משכן קודם לשבת, אבל אחר שחטאו בעגל הלא לא היו ראוים לכבוד השי"ת רק באמצעיות המשכן, א"כ לא נדחית שבת בבנין המשכן, לכן נאמר שבת קודם, וכמו שפירש"י הקדים להם נווי שבת למשכן לאמר שאינו דוחה שבת. אמנם רש"י בתשא יליף מאך את שבתותי תשמרו דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת יעו"ש, אולם בסוף יומא יליף מאך את שבתותי תשמרו למעט פקוח נפש דדוחה שבת יעו"ש. ודו"ק בכ"ז. וכבר ביארתי דאם יעשו מלאכה בבנין המשכן בשבת לא יתחייבו מיתה בידי אדם, ועוד דאיתא במדרש פרשה ויקרא פ"א דכ"ז שלא נאמרה מאהל מועד לא נענשו ישראל עליה. יעו"ש ודו"ק.

לא תבערו אש וכו' במכילתא. לפי שהוא אומר בחריש ובקציר כו' שבות מחריש בשעת הקציר כו' מה שביעית שאין חייבין עליו כו' ה"ה שובת מע"ש לשביעית שבת שחייבין עליו כרת כו' דין הוא שישבות מע"ש לשבת ת"ל לא תבערו אש כו' ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מע"ש לשבת. בזה אתי שפיר דר' עקיבא לטעמיה דכיון דדריש תוספות שביעית מקרא דבחריש ובקציר תשבות, א"כ צריך קרא דביום השבת ללמד שמדליק מע"ש לשבת דניליף משביעית לולא דקרא גלי, ולכן סבר הבערה אסורה ביו"ט. ולכך אמר בפסחים א"צ הרי כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה שרפה מעין מלאכה מה ת"ל תשביתו מערב יו"ט, אבל ר' ישמעאל דדריש קרא בחריש ובקציר תשבות על שבת ולית ליה תוספות שביעית מקרא, עיין רה"ש דף ט', א"כ קרא דביום השבת ע"כ לדייק דביו"ט מותר כמו דדריש ר' יונתן לקמן, ולכן מוכרח להביא מקרא דלא תשחט על חמץ כו'. ולפ"ז יצא דאף למ"ד לחלק יצאת מ"מ מוכח לר' ישמעאל דלית ליה תוספות שביעית דביו"ט מותר הבערה לגמרי אף שלא לצורך כלל, ודלא כמו שפירשו תוס' ביצה דף כ"ג ע"א ד"ה ע"ג חרס מותר לפרש דברי הירושלמי. יעו"ש ודו"ק היטב.

קחו מאתכם. הנה מהשלשה תרומות לא נזכר רק שתים דאלו תרומת קרבנות עדיין לא נגמר המשכן והבאין לפני משה היו רק אנשים לכן אמר קחו מאתכם תרומה זה תרומת אדנים חצי שקל לכל זכר שהנשים אינן שוקלין וממשכנין על השקלים, לכן אמר קחו מאתכם שיקחו וימשכנו בחזקה ורק מאתכם האנשים אבל תרומת המשכן כל נדיב לב יביאה את תרומת ד', נשים ג"כ, ובנדבת לב ולא ממשכנין ופשוט.

יבואו ויעשו כו' את השולחן כו' ואת כל כליו ואת לחם הפנים. הנה נכלל בכל כליו גם כלים של לחם הפנים המה כלים שהלחם נאפה בהן, הדפוסין וכל כלי הלישה והאפיה [וכמו שנכלל עמודי המסך בעמודי החצר. יעוין ראב"ע] לכן היו הם יותר משל מנרה לכן כתוב אצל שולחן כל כליו ולא במנרה ומלבד זה דהא כתיב אח"כ ואת נרותיה.

את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניה. ירמוז כי אדני המסך לפתח האהל ג"כ נחושת ולכן אמר אדניה בלשון נקבה על המסך.

ויבואו האנשים על הנשים. תרגום ומייתו גובריא כו'. פירוש שהביאו מעל הנשים בעודן על הנשים. יעוין רש"י. ונראה דאומר כוס זה לעכו"ם לא מתסר להדיוט אבל משום מוקצה לעו"ג מתסר לגבוה (יעוין אור שמח פ"ה מאיסורי מזבח), לכן אמרו במס' עו"ג נ"ג אלה אלהיך כו' מלמד שאיוו לעגלים הרבה א"כ היו חושבין לעשות מתכשיטין עוד עגלים והוו מוקצה לעו"ג, לכן הביאו התכשיטין נזם כו' בעודן על הנשים שאין בהן חשש מוקצה דהנשים לא רצו ליתן נזמיהן לעגל, שכן כתוב ויתפרקו בעל כרחן ודו"ק.

כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת. פירוש שדברים אלו מביאים האדם להרהור עבירה עיין שבת ס"ד, ושם היה התגברות היצר ועשיית רצון השי"ת באמת. וזהו נדיב לב, פירוש בהשכלת הלב והבן.

במדרש רבה פ' ויגש בארה שבע שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם כו' א"ר לוי ממגדל צבעי' כו' כו' והיו נוהגים בהן איסור משום קדושת הארון כו'. כוונת המדרש דעצי שטים שהביאו היה מה שהביא יעקב והכנום לארון ובודאי היו נוהגים במו קדושה שלא יעשו בהם מלאכה, לכן כתוב וכל איש אשר נמצא אתו משום דמקטן לא היו מקבלין דאינו מקנה לאחרים מן התורה ולא מסר לצבור (ויעוין בשעה"מ הלכות שקלים לענין קטן ששקל באורך), אבל עצי שטים כתוב וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבודה שהי' לכל המלאכה והיו נוהגים בו איסור מאבותיהם אם כן הוי לקטנים זכות גמור שקבלו מעמהן לצורך מלאכת הקדש ובזה אף בקטן מועיל מן התורה כדברי תוס' בריש פרק בן סו"מ יעוי"ש לכן לא כתוב איש רק וכל אשר נמצא אתו אף קטן גם כן ודו"ק.

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו כו' וכל הנשים כו' טוו את העזים. מה דבתכלת וארגמן כו' כתוב בלשון יחיד וכאן כתיב לשון רבים, משום דאת העזים טוו גם נדות שטוו על העזים וכדאמר בשבת, ובעלי חיים אינם מקבלים טומאה, אבל בתכלת שמקבל טומאה טוו רק טהורות לכן אמר בלשון יחיד שכל אשה טהורה טוו תכלת וארגמן ודו"ק.

והנשאם הביאו כו' ושמן למאור ולשמן המשחה. פירוש דכשר לשמן המשחה אף שמן שאינו כתית כמו למנחות רק הם הביאו שמן כתית כמו למאור דבעי דוקא שיהא כתית כמפורש מנחות פ"ו יעו"ש וברמב"ם סוף הלכות איסורי מזבח ודו"ק.

כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה כו' הביאו בני ישראל נדבה לד'. הענין דבירושלמי פ"ד דשקלים אמר דלרבנן אין קרבן משתנה משל יחיד לצבור, ובבלי סוף ב"מ גבי שומרי ספיחי שביעית דחיישי שמא לא ימסרם לצבור יפה וברה"ש פ"ק יעו"ש, ובמנחות כ"א אמר דהכהנים מביאין שקלים, אע"ג דאין מנחת כהנים נאכלת ושתי הלחם נאכלים משום דמסרי לצבור יעו"ש, ולזה אמר כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם בפרטיות היו מכונים להביא לכל המלאכה היינו למוסרם לצבור לכלליות ישראל לצורך המלאכה, ואחרי זה הביאו בני ישראל נדבה לד', שכללות הצבור הביאום אחרי זה לשם ד'. אבל לא באה נדבות למלאכת המשכן מן נדבות פרטיות רק שמסרו לצבור יפה יפה והצבור הביאום לשם ד' ודו"ק.

ראו קרא ד' בשם בצלאל כו' בן חור למטה יהודה כו'. הענין, דמסירת נפש צריך להיות שלא בחקירה והתחכמות יתירה, ויהודא מסר עצמו בים במסירת נפש כמו דאיתא בתוספתא דסוטה, וכן חור מסר עצמו בעגל, דהחקירה תעכב [ברצון פנימי] מלמסור נפשו על קדוש השי"ת כעדות יעב"ץ החסיד, לכן אמר שבעבור זה שלא חקרו ולא נתחכמו יותר מדאי לכן וימלא אותו בחכמה ובדעת כו' והבן.

ובגמרא פרק הרואה, בצל אל היית וכו'. ביאור הענין כך, דפרטיות של ישראל קדוש אבל שארי קדושות קדושות יותר, אבל כלל ישראל אין דומה להן וכל הבריאה כולה בשביל ישראל שנקרא ראשית, ולכן המשכן הוא ישראל שבחיבור הקרשים והקרסים והיריעות נעשה האהל אחד. ולכך בפרטיות העשייה בתרומה נזכר כלים ואח"כ משכן, שהארון מקודש יותר מפרטיות מישראל, אבל בכללות בפרשה תשא כתיב משכן קודם, שזה עיקר הכונה שהמשכן שכלל בנ"י באים בתוכו מקודש יותר ממקום המיועד לשכינתו יתברך, שכללות עדה קדושה אין לה שיעור, ולכך בצלאל שהיה יודע לצרף אותיות והיה בקי איך מהצירוף יולד ענין גבוה וחדש, אשר אינו בפרטים רק בכלל וכמו שהבריאה הכללית טוב מאד וכמוש"כ וירא את כל אשר עשה והנה טוב כו' כן בישראל לכן הקדים המשכן ודו"ק.

משה נצטווה בתחילה כלים ולסוף משכן לכן כתוב גבי כלים אשר אתה מראה בינוני פועל, עומד, ובמשכן כתוב הראית לשון עבר שהנבואה מהמשכן היה מצויר אצלו מקודם כלים. ועיין ברכות נ"ה ע"א בזה ודו"ק.

מרבים העם להביא כו' אשר צוה ד' לעשות אותה. הענין, דהם לא היו מקדישין כדי שלא יבואו לידי מעילה וכמוש"א בונין בחול ואח"כ מקדישין, רק קדושת בהכ"נ יש להן או כמו תפילין דהזמנה מלתא, אך זה הוי כמו טוי לאריג כיון שמחוסר מלאכת העשייה, ובהא הזמנה לאו מלתא כדאמר בפרק בני העיר. אמנם ז"א דעד כאן לא אמרו רק בהנך דהמצוה הלבישה והישיבה בבהכ"נ לכן טוי לאריג ליכא למ"ד ואם תעשה התפילין אשה דאינה מצוה ג"כ כשר, לכן מחוסר מעשה האריגה והטויה לא הוי הזמנה, אבל כאן דהמלאכה צוה ד' לעשות אותה ודוקא מי שהוא מצוה אבל אחר אינו רשאי לעשות, ועשייתה לגבי דידהו הוי גמר מצוה והראיה שהיה מקופל, א"כ הטויה גופא הוי הזמנה ואסור לשנותה לצורך הדיוט, דבעשייה דידהו נגמר מצותן לגבייהו ודו"ק היטב.

ויעבירו קול במחנה כו' אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא. פירוש דאם יזמינו אותם למלאכת הקודש תו הוי הזמנה מילתא. ואפילו למ"ד הזמנה לאו מילתא הוא דוקא במשמשי קדושה, הא בקדושה עצמה כמו רצועות הזמנה מילתא כמוש"כ הפוסקים דילפינן מעגלה ערופה לכן אפילו בבתיהם לא יעשו במלאכה כו'.

הנה אמרו דלענין רה"ר בעי שיהיו ששים רבוא בוקעין בו, ובפ"ק דעירובין דף ו' פירוש בתוס' דעיקר קאי על מנין המפורש בתורה יעו"ש. וכוונתם דכתיב בבהעלותך שש מאות אלף רגלי העם כו' אלמא דקפיד אזה. והנה המותר על שש מאות אלף היו שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים לא היו מגיעים לרבוא, לכן כללות המנין שש מאות אלף היו שקליהם לעמודי המשכן, אבל מה שאינו מגיע לרבוא המה האלפים הנותרים היו שקליהם ווים לעמודים בחצר אהל מועד ולכן אמרו בפרק שלשה שאכלו ברבוא אומר אלקי צבאות יושב הכרובים, שפחות מרבוא אינו במשכן אהל מועד ששם יושב הכרובים רק בחצר אהל מועד. וכיון שכן אתי שפיר מה שעשתה ההשגחה העליונה, שמשה ישכח למנינו את הווים לעמודים, שלולא כן היו מתרעמים האנשים ששקליהם היו מחוץ למשכן מושב הכרובים, לכן להורות שלא עשה במכוון ולא יתרעמו עליו על שנתן אלו השקלים מחוץ למשכן [וכמו שאמרו סנהדרין דף י"ז הריני מטיל קנאה כו'] שכח, להורות שהדבר שנעשה שלא במכוון לא רמיא אדעתיה ולכן שכחן. וזה כונת המד"ר פקודי עד שהוא יושב ומחשב שכח כו' התחיל יושב ומתמיה כו' מה עשה האיר הקב"ה עיניו כו' ווים לעמודים אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן כו' שהיו רואים שעשה זה שלא במכוון ודו"ק.

ויעשו כל חכם לב כו' את המשכן כו' כרובים מעשה חושב עשה אותם, וגבי פרכת ויעש את הפרכת כו' מעשה חושב עשה אותה כרובים, וכן בצווי כתיב בלשון זה בפ' תרומה, דבפרכת כתוב מעשה חושב יעשה אותה כרובים. והענין דביריעות משכן היה העיקר הכונה לעשות ציורים נאים, ובזה היה ציור כרובים, אבל בפרכת היה כונה אחרת, שהיה צריך להיות נגד מקום הכרובים שבארון, למען ידעו לכון מקום הכרובים ובפרט במתן דם פר העלם דבר שצריך מקום הפרכת נגד בין הבדים, וכן בהזאות יוה"כ, ועיין משל"מ הלכות מעה"ק פ"ה, ובמקדש האריכו ראשי הבדים והיו בולטין כמין שני דדי אשה, עיין יומא נ"ד בזה, וכוון כרובים אלו בלי שום ציור אחר נגד מקום הכרובים שעל הכפרת ודו"ק.

ויעש חמשים קרסי זהב. פירוש שעשה הרבה חמשים ולא פחות מהן וכן בצווי בתרומה ועשית חמשים קרסי זהב. ובאהל ויעש קרסי נחושת חמשים, פירוש, שלא הוסיף אף שהנחושת דבר קל לא עשה רק חמשים וכן בצווי ועשית קרסי נחושת חמשים המנין בסוף ופשוט.

ויחבר את היריעות כו' בקרסים כו' ויעש קרסי נחושת חמשים לחבר את האהל. ובצווי כתיב שניהם שוה יעו"ש. ואולי משום דיריעות עזים היו מגולין מבחוץ שמכסה עורות תחשים לא היו רק על הגג, לכן הניח לחברן בקרסים למשה לכבודו. ונרמז זה בצווי שכתוב וחברת את האהל שהחיבור היה בשעה שהוא אהל, שכבר הוקם המשכן ופרש עליו היריעות עזים ונעשה אהל, אבל משכן כתוב וחברת את היריעות בשעדיין אינו משכן רק והיה המשכן אחד, אבל כ"ז שלא הוקמו הקרשים חובר כבר המשכן וכן עשה ודו"ק. ויעוין תוספות שבת כ"ח.

ויעש קרסי נחושת חמשים לחבר את האהל. פירוש דבאהלים היו שוכנים ישראל במדבר והיו מדובקים בקרסי נחושת, אבל של זהב לא היו עושים לאהליהם, לכן קרסי זהב היו סתמא לשל גבוה, וסתמא לשל גבוה ואינו צריך לחשוב בעשייתן לשם גבוה דסתמן לשם הקדש הוו, לא כן בקרסי נחושת היה צריך להיות מחשבתן בעשייתן לשם גבוה לחבר האהל דסתמן להדיוט הוו. ויעוין ירושלמי שקלים ודו"ק בריש זבחים.

ויעש בצלאל את הארון. מה דלא כתיב בכולהו בצלאל משום ששאר הדברים עשו גם אחרים בבית עולמים וכן בבית שני ולעתיד, אבל ארון משנגנז עוד לא עשו אחר כי אין לעשות לוחות אחרים, ורק ארון בצלאל הוא שקיים לדורות ולא אחר. ודו"ק. ואולי דהקפיד הכתוב שלא יעשו לדורות ארון וכרובים רק זה שעשה בצלאל.

ויתכן עוד, דאמרו כשבאו גוים להיכל מצאו כרובים מעורים זה בזה כו' יעסקו בדברים האלה מיד הזילום, וכזה דרשו במכילתא על לא תעשו אלקי כסף, שאם עשו אותן של כסף הרי הן כאילו עשו אלקי כסף, וא"כ חשש השי"ת שמא אחרי שחטאו בעגל, שמא כשיעשה אחד את הארון יבוא להרהר איזה מחשבה זרה הנוטה לדרכי הטלמסאות ועצביהם, לכן בחר בבצלאל שאבי אביו נהרג על אשר מיחה בעשיית העגל, א"כ מצד החנוך והטבע שהוא שונא כל הנוטים אחרי ההבל וציור שום דמות ותמונה ובל יבוא לשום מחשבה זרה כלל, ולכן כתב ויעש בצלאל שהוא לבדו עשה את הארון בלי שום סיוע. ובזה יבואר שהשי"ת קודם עשיית העגל אמר ראה קראתי בשם בצלאל כו' ואמלא כו' לעשות בכל מלאכה, וכשאמר משה לישראל כתוב לעשות בכל מלאכת מחשבת, ולפי שזה היה אחר העגל ואז המלאכה היה צריך להיות טהורה גם בהמחשבה שלא יהרהרו שום ציור גשם ותבנית דמות כלל, וזה מלאכת מחשבת, שהמחשבה תהא טהורה וברורה ונקיה ודו"ק. ואולי כונו לזה במליצתם הנוראה דנפיק כגוריא מבקה"ק ודו"ק.

הנה בארון לא נזכר בתים לבדים, ובשולחן ומזבח כתיב בתים לבדים, משום שבית הוא העשוי לדירה שפעמים הוא בתוכו ופעמים אינו, ויוצא מן הבית, לכן בכל הנך שאינן בו קבועין לעולם כתיב בתים לבדים בתים לבריחים, ולכן כתיב אחר כך ויעש את הבדים, אבל בארון שקבועים בו לעולם לא כתיב בתים לבדים, ולכן כתיב ויעש בדי עצי שטים שלא הזכירן קודם, ולא נאות למיכתב את הבדים, ופשוט.

ויעש את שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור. הפירוש עפ"י מה דמסיק בשבועות דקטרת אפילו לאחר שהושמה במכתשת אינה קדושה קדושת הגוף, ועיין ירושלמי שקלים, ולפיכך לא נפסלה בלינה, לא כן שמן המשחה קדש. עיי"ש ודו"ק.

ויעש את הכיור נחושת כו' במראות הצובאות כו'. הנה בצוי כתיב ועשית כיור נחושת לרחצה ונתת שמה מים, ובעשיה לא כתוב לרחצה, רק להלן בפקודי ויתן בו מים לרחצה, זה מורה שכוון למדרש תנחומא, הובא ברש"י, שלא רצה משה לעשות ממראות הנשים ואמר לו השי"ת שיעשה מהן שדבר זה הביא שיפרו וירבו ב"י והיו גן נעול לבעליהן, ולכן מזה הכיור ישתו הסוטות ונקתה ונזרעה זרע, א"כ גילה לו שמהמים ישתו הסוטות ולא יהיו לרחצה לבד אך גם לשתיה, ולכן לא כתיב כאן לרחצה ודו"ק.

ולפאת צפון מאה באמה. ספר הכתוב שאף שהש"י בצויו התיר למדוד קלעי פאת צפון במדת פאת נגב, בכ"ז טרח הוא למדוד כל אחת בפני עצמה באמה. ועיין מש"כ בפ' תרומה ודו"ק.

ומסך שער החצר. בפרשת תרומה בצוי כתיב כל עמודי החצר מחושקים כסף כו' ואדניהם נחושת, ונכלל גם עמודי המסך שזכר קודם, וכאן בעשייה כתוב כל קלעי כו' והמסך באנפי נפשיה ועמודיו, ולא נכלל ביחד מסך שער החצר עם הקלעים, יעוין. ונראה דכמו דאמרו בפסחים דלא נתקדש שער נקנור מפני שהמצורעים יכניסו ידם לבהונות, וגם ביאה במקצת שמה ביאה והתורה התירה, לכן במשכן שהיה נגד שער נקנור מסך שער החצר היה קיל קדושתו שמצורעים מכניסים ידם למתן בהונות, וזה בעשייה שהיה לאחר העגל שהיו מצורעים (כמו שהבאתי לעיל) אבל בצוי שהיה קודם עשיית העגל כדפרש"י בפסוק ויתן אל משה ככלותו כו' ואז לא היו מצורעים בקרב ישראל וכדאמרו במדרש נשא פ' ז' מהיכן באה עליהם הצרעת ממעשה העגל, לכן נכלל המסך שער החצר ביחד עם הקלעים ועמודיהם ואדניהם נכללו כאחד ודו"ק בזה.