משך חכמה/ספר שמות/פרשת בשלח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרשת בשלח עריכה
ולא נחם אלקים כו' כי קרוב הוא. במכילתא קרוב הוא הדבר שאמר הש"י למשה בהוציאך כו' את האלקים כו' קרוב הדבר לשוב למצרים כו', מכילתא ויתכן כי הושרש בלבבם טעיות העו"ג והבליהם ומושגיהם הזרים, לכן לא פעלה עליהם התגלות כבוד ד' ואמיתתו אשר הופיע עליהן פתאום לשלש חדשים לעקור מלבבם כל רע, וכשעשו אחדים מהם וערב רב העגל לא היה אחד [לבד חור] אשר התנגד עליהן ומיחה בידן, כי עוד לא נחקק בליבותם הוד מציאות אלקי יחיד בלתי מושג, משגיח על כל ומנהל כל בהנהגתו הפרטיות, ועל זה אמרו ובלבם יכזבו לו כמו שדרשו רז"ל, ואם היה מביאם תיכף אל ארץ האמורי, ארץ מלאה כל פסל ותבנית אשר נהבלו בכל העו"ג ותועבותיהן אז לא נעקר מהם ציורים הרעים ומחשבת און, לכן הוליכן במדבר ושם בדד ד' ינחנו, ונעקר מלבבם ונתרחקו מכל תעלוליהם והבליהם, ונתקיים ואין עמו אל נכר, שאין אצל ישראל שום שורש מאל נכר, וזה שאמרו כי קרוב הוא הדבר כו' תעבדון את האלקים כו' ולכן קרוב הדרך לשוב למצרים ליסודות מדעי חרטומיהם וכהניהם וזה הסיבה אשר עכבן השי"ת נורא עלילות להן במדבר ארבעים שנה ודו"ק.
ובמדרש, ורבינו הגדול אמר לפי שביקש הקב"ה ליתן אימתן של ישראל על עו"ג עכבן מ' שנה במדבר ומאיר להן בעמוד ענן ביום ובעמוד אש לילה ושמעו כל העו"ג ונפלה עליהם רעדה שנאמר תפול עליהם אימתה, אחריו מה כתיב תביאמו ותטעמו. ובזה נראה טעם שהיו מתנבאים ירמיה ויחזקאל על כל הגוים מפלת השמחים על צרת ישראל והמעיקים להן בהיותן בגולה, כדי שאם יבואו הדברים ידעו העמים כולם שנבואה שורה בתוך ישראל אף לאחר גלותן, ויכבדו דברי נביאי ד' ולכן כאשר פקד ד' את עמו ע"י כורש והתנבאו חגי זכריה, האמינו הגוים כולן בנבואתם ונפל פחדם על העמים ולכן כתוב בעזרא ו' ושרי יהודה בנין ומצלחין בנבואת חגי זכריה כו' כי נפל פחד היהודים מדברי הנביאים על העמים והצליחו בנבואתן ופשוט. ועיין מש"כ בפרשה חוקת כיו"ב.
ויקח משה את עצמות יוסף, עמו במחיצתו וזה שמת מותר להיות במחנה לויה, פסחים. ומשום זה אמרו לענין מעלות דדבריהם דמשתלח מן החיל, כן נכרים משתלחין מן החיל, דבגר תושב כתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו עמך ישב, דכתיב עמך, לכן בכ"מ דמת בכלל עמו גם גר תושב מותר להיות, וכשם שאין מושיבין גר תושב בירושלים, כך אין מלינין בה המת ואין קוברין כו' ויעוין הלכות בית הבחירה בזה ודו"ק.
ויהפך לבב פרעה. מכילתא ריה"ג אומר משל כו' הלך הלוקח ופתח בה מעיינות כו' רשב"י אומר משל כו' הלך הלוקח וחפרה ומצא בה אוצרות כסף כו'. פליגי, במה דפליגי בפרשת בא פרשה ה' שר' מתיא בן חרש אומר כו' הגיע כו' שיגאל את בניו כו' ולא היה בידם מצוות כו' נתן להם כו' דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו כו' ר' אליעזר הקפר כו' וכי לא היה בידם כו' מצות שאין כל העולם כדאי בהן כו' והנה לריה"ג הוא כמו שדה שפתח הלוקח בה מעיינות ועשה אותה שדה פוריה, כי לא היו מוכשרים מן צד עצמם רק בעזר ובציווי האלקי משא"כ לר' אליעזר כו' שהיו בתולדם מיושרים ומוכשרים לכל דבר טוב ומועיל רק שחשכת גלותן האפיל זוהר לבבם ויושר מזגם ותכונתם הטוב דומה לחפר לוקח ומצא בה אוצרות כסף וזהב וז"ב.
ד' ילחם לכם ואתם תחרישון. מכילתא, לא בשעה זו בלבד ילחם לכם אלא לעולם ילחם כנגדן של אויביכם. הביאור, שכעת באו בטענה ובתשובה נצחת לד', למה הוציא אותם ממצרים, ועל זה צריך הקב"ה מן הדין ללחום בעדם, לכן אמר להם שאף בשעה שלא יהיה להם שום טענה על השם כמו בימי ססרא וזרח מלך הכושי, ובעתות העתידות אשר אמרו ולנו בושת הפנים כו' כמו שהתנצל דניאל בעד ישראל גם אז ילחום באויביהם של ישראל, וזה שאמר ד' ילחם לכם בשעה שאתם תחרישון שלא יהיה לכם שום תביעה על השם שיהיה לכם בושת הפנים לדבר גם אז ד' ילחם לכם והבן.
מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. במכילתא ר"י אמר אמר הקב"ה למשה משה אין להם לישראל אלא ליסע נראה דמפרש דכל בני ישראל הלכו אחר משה כצאן בבקעה אחר הרועה אמנם בים צוה הקב"ה למשה שיסע אחרי העם והמה באמונתם בו ילכו בתוך הים ובזכות הנסיעה שיבואו תוך המים בים יבקע להם הים לכן כתוב ויסע מלאך האלודים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם זה משה שנקרא כאן מלאך האלדים וכמו שכתוב בחגי ויאמר חגי מלאך ד' (יעוי' ריש ויקרא רבא) לכן בזכות שהלכו לים ומשה אחריהם נבקע הים ולכן אמרו להלן במכילתא מתוך שהיו נוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב כו' לתוך גלי הים ויעוי' תוספתא ברכות פרק ד' וזה שאמר דבר אל בנ"י ויסעו הם יסעו ואתה אחריהם ובזכות זה יבקע ים ודו"ק.
וישובו המים ויכסו כו' לכל חיל פרעה לא נשאר עד אחד, מכילתא, אף לפרעה דברי ר' יהודה שנאמר מרכבות פרעה וחילו כו' ר' נחמיה אומר חוץ מפרעה כו'. ר' יהודה לטעמו בפרק העומר, דאמר והלא מן התורה אסור שנאמר עד עצם היום הזה, דעד ועד בכלל, הכי נמי עד אחד ואחד בכלל, ור' נחמיה סבר כרבנן דהאיר המזרח מתיר ועד ולא עד בכלל, ופשוט, ומה"ט נראה דסבר ר' יהודה דהים הגדול בכלל ארץ ישראל משום שנאמר עד הים האחרון יהיה גבולכם בסוף עקב ועד ועד בכלל והגמרא בגיטין פרק קמא מפרש טעמו דר"י מקרא הקודם ודו"ק.
והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצות מעשיות כמו עו"ג ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות לא כן בנמוסיות ומדות כמו מחלוקת לשון הרע רכילות גזל אין מלקות דהוי לאו הניתן לתשלומין או דהוי לאו שאין בו מעשה, אולם זה דוקא ביחיד העושה אבל אם הצבור נשחתין בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיו בהן דילוטורין היו נופלים במלחמה כו' אבל דורו של אחאב עובדי עו"ג היו וע"י שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחין בו שאם הצבור נשחתין בעו"ג ועריות ע"ז נאמר השוכן אתם בתוך טומאותם אבל בנמוסיות ומדות לשון הרע ומחלוקת ע"ז כתוב רומה על השמים כו' כביכול סלק שכינתך מהם. וגדולה מזו אמרו שבמקדש ראשון היו עו"ג עריות כו' ובמקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצות כו' מפני שנאת חנם ושם שאלו מי הם גדולים תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים כו' הרי דאם הצבור נשחתין במדות גרוע יותר מאם נשחתין במצוות ולכן אמר ר' יוחנן חלק דף ק"ח וראה כמה גדול כוחו של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל דכתיב הנני משחיתם כי מלאה הארץ חמס שעל עריות דין צבור יש להם והי' מרחם עליהם אבל על נמוסיות לא יתכן ולכן על חלול שבת בעוה"ר שנתפשט אז יכולים לקוות כי יאחר להם כי הם צבור ואף בעו"ג אמרו בספרי והנפש ונכרתה שאין הצבור נכרתין, אבל כיון שפרצו בנמוסיות הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במדות כי המה כחייתו טרף אז נקום ינקם ד' ולא יאחר, כי איך נחשוב להם אם כיחידים הלא על מצוות הן נכרתין ואם כצבור הלא על נמוסיות הן יתמו, וכן בדור המבול על גזל לבד היה דנן כיחידים אבל כיון שהשחית כל בשר דרכו אם היה דן אותן כל יחיד לעצמו היה נכרת וע"כ דדן אותם בהצטרף כצבור והיו נכרתין עבור הגזל ולכן מצאנו שעל העגל שהי' החטא בעו"ג מחל הקב"ה להם ונתרצה להם אבל על מרגלים שהי' לשון הרע וכפיות טובה לא מחל להם ונגזר במדבר הזה יתמו. ובזה אתי שפיר המדרש שהובא בילקוט והמים להם חומה מלמד שעמד סמאל ואמר רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים, כו' ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובען (לכן כתוב חמה חסר וי"ו) היינו דעל הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען משום דהגם דהיו נשחתין במצוות כמו שעבדו עו"ג והפרו ברית מילה אבל מאושרין היו במדות שלא הי' בהן לשון הרע והיו אוהבין זה את זה יעוי"ש מכילתא בא פ"ה ולכך בצבור הקב"ה עושה להן נסים אבל במים כשנחלקו לד' כתות ויש שאמרו נשוב מצריימה הלשין שצריך לדון אותם כיחידים והן נכרתין על עו"ג והיך אתה עושה להן נסים ודו"ק.
אמנם המסתכל יראה דבקרא קמא כתיב והמים להם חומה בוי"ו רק בכתוב השני כתוב בלא וי"ו וע"ז דרש המדרש שנתמלא חימה והוא דבאמת אמר להם משכו מעו"ג והדבקו במצוות והם עשו תשובה על עו"ג שהאמינו בד' וכן מלו עצמם ובשר בניהם ועבדיהם ולכן לא הי' לצעוק להסם על שהשי"ת עשה להן נסים במצרים בהוציאם ביד רמה בעמוד אש וענן רק כאן שאמרו מצרים אנוסה מפני ישראל כי ד' נלחם להם במצרים הלא הודו כי ד' נלחם וחזרו בהן לנוס מפניהם אם כן גם הם עשו תשובה (ומפני זה זכו לקבורה רשב"ם דף קי"ח) ע"ז צעק הלא גם ישראל עבדו ע"ג במצרים ונמחל להם א"כ מפני מה הללו נצולים והללו יהיו נטבעים ע"ז השיב הקב"ה שוטה כו' וכי מפני ישוב עבדוה הלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת אבל התשובה שפירש מעו"ג ושחטו תועבת מצרים לעיניהם היו מתוך הישוב ומתוך ההרווחה דששה חדשים בטל השעבוד מהם כיון שהחלו המכות אבל המצרים הוא להיפך דעבדו עו"ג מתוך ההרווחה והשלוה והתשובה הי' מתוך הטרוף שנהממו בים ולכן הם נטבעים וישראל עושה להם נסים יתן השי"ת שבנ"י ישובו לד' מתוך הרווחה אמן.
אז ישיר כו' הזאת. דע דדבור הוא לשון עזה כמבואר מכות דף י"א, ולשון קשה בתו"כ פ' שמיני, לכן לא מצאנו בשום נביא בתורה ולא בנ"ך שיאמר, שדבר הנביא אל ד', רק וידבר ד' אל משה, שהוא לשון צווי, אבל שמשה ידבר אל השי"ת לא כתוב בשום מקום, רק בפ' פנחס וידבר משה כו' יפקוד ד' ויעוין בילקוט וכן ביפתח וידבר יפתח את כל דבריו לפני ד', וכן כתוב בבוא משה אל אהמ"ע לדבר אתו, פירוש, שידבר השי"ת את משה, ובא והכין עצמו לזה. ומצאנו בשמואל כ"ב וידבר דוד לד' את דברי השירה, וכן בתהלים אשר דבר לד', וזה שדבר השירה הזאת לכבוד השי"ת ולהודות לו, ולא לשון דבור אל השומע. ומה נפלא המכילתא לפ"ז שבחשבון עשרה שירות חשיב אז ידבר יהושע לד' ביום כו' ויאמר שמש בגבעון דום לשירה, והמכוון שזה שדבר לשם השם ולכבודו להגדיל תפארתו ותהלתו אמר לשמש דום כו', אבל לא שדבר להשם יתברך. וברור.
עזי וזמרת יה, מכילתא. ד"א עוזר אתה וסומך לכל באי העולם. אבל לי יותר עשאני אימרה ועשיתיו אימרה כו' דכתיב וד' האמירך היום, ישראל אומרים שמע ורוה"ק כו' אשריך ישראל, ישראל אומרים מי כד' אלוקינו כו' ומי גוי גדול, ישראל אומרים כי תפארת כו' ישראל אשר בך אתפאר הנה גלו רבותינו שכאן כתיב סוד התפילין תפילין דישראל ותפילין דמארי עלמא דכתיב בהו שבחן של ישראל וזה ד' פרשיות (א) וד' האמירך כו' ולתתך עליון, (ב) ומי גוי גדול, (ג) אשריך ישראל, (ד) ישראל אשר בך אתפאר וזה עזי אין עוז אלא תפילין דכתיב ובזרוע עוזו, וזמרת יה זה תפילין דמארי עלמא שמשבח אותן, וזה ישראל אשר בך אתפאר ואין פאר אלא תפילין שנאמר פארך חבוש עליך ויעוי' פ"ק דברכות דף ו' סדר אחר וז"ב.
ונראה דאימתי זכו ישראל לתפילין כשיצאו ממצרים והאמינו בד' וזה אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר אז שמתיך כחותם כו' והנה ידוע דברי הרמב"ם דהמאמין באותות ומופתים יש בלבו דופי שקל הביטול אם יבוא אחר ויעמיד חמה או מופת אחר, אבל אמונת ישראל בתורה, משום שהם בעצמם ראו הנבואה וכבוד ד' כמשה והמה עדים על אמיתתה יעוין דברי נועם, והנה בים זכו לנבואה עד כי היו מטיילין באצבע ואמרו זה אלי ואנוהו כו' וכל כך לא היה החומר חוצץ עד כי גם עוברין שבמעי אימן אמרו שירה שלא חצצה החומר ונעשה החקיקה האלקית בהם וזה מכוון מאמרם נעשה כרסן כאספקלריא המאירה כו'. אמנם על הבנים המתעברות והדורות הבאים לא פעלה הנבואה עד מתן תורה שאז נאמר אשר ישנו פה ואשר איננו פה שעל כל הדורות פעלה החקיקה האלקית ולכך נאמר וגם בך יאמינו לעולם. היינו הדורות הבאים אחריהם והנה ידוע דידיעת הבורא לעצמו איננה סותרת הבחירה רק ידיעת הנבראים, וא"כ קודם הים עדיין היה בידיעת הבורא שישראל יבחרו ויזכו לנבואה ויאמינו בלא דופי באמיתת ד' ובהשגחתו אבל לא היה ביכולת להתגלות לנבראים, והנה מה שיוכל להתגלות לנבראים אמרו רז"ל שמשה זכה לזה שראה כתר של תפילין, וזה היה אחרי שכבר בחרו ישראל בטוב וירדו לים וזכו לנבואה והיו מטיילין באצבע ואמרו זה כו' והיו מעידין על נבואת משה כעדים שגם המה היו נביאים וראתה שפחה בים כו', ולכן במצרים כ"ז שהאמונה היה על אותות ומופתים והיה הביטול קל אם כי כבר היה תפילין דמארי עלמא שידיעתו אשר בלתי מושגת היה שישראל יזכו לכך, אבל לא היתה יכולה להתגלות לנבראים, ולכך בפרשיות ראשונות שנאמרו קודם מתן תורה וקריעת י"ס, לא נאמר וקשרתם שעדיין לא היה הקשר נגלה לנבראים ולא היה ביכולת להתגלות ודו"ק היטב.
במדרש א"ל הקב"ה לישראל בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת זה אלי אבל לע"ל אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו וכו'. הכוונה כמו דאיתא בפסחים סוף פ"ג ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד וכו' אלא העוה"ז על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב וכו' לעוה"ב כולו הטוב והמטיב. כן בעוה"ז זה אלי שנאמר וחסד אל כל היום דוקא על הטובה, אבל לע"ל הנה אלקינו זה מדת הדין, זה ד' קוינו לו וכו' זה מדת הרחמים שעל שניהם מודים ומשבחים ודו"ק.
ובגמרא שם ושמו אחד וכו' בעוה"ז נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באלף דל"ת, אבל לעוה"ב וכו'. ובזה יבואר מה שיסדו קדמונינו וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כו' ותמלוך אתה ד' לבדך, כי שם הו"י נקרא בזוה"ק חרבא דמלבשא בנרתקא, הנרתק הוא שם אלף דלת, ולכן ד' בהיכל קדשו שאינו נהגה באותיותיו רק באלף דלת כמנין היכל וכעת שמלובש יש כופר ויש רשע ויש עול, אבל לעתיד יהיה נקרא בשם יו"ד ה"א וכמאמרם ז"ל וזה שאמר ותמלוך אתה ד' לבדך, פירוש יו"ד ה"א בלא לבוש אלף דל"ת והבן זה.
ד' איש מלחמה. הנה מכבר אמרתי ליתן סעד אל דברי חכמי הקבלה אשר א"צ חיזוק כי נפש האדם גבוה יותר ממלאכים, וזה הוא, כי תוכן קריאת השמות הוא שם הנאות לפי השגת הדבר בשלימותו, ואם אנו משיגים באיש שהוא חכם, לא נכנהו לעשיר שהשגנוהו בחכמתו וכיו"ב וזה פליאת חכמתו של אדם הראשון בקריאת השם, וא"כ כי נמצא לחז"ל שדרשו שקרא לו ד', א"כ הוא קרא אותו כפי השגתו שהשיגו ובמה שהשיג אותו בו קרא לו שם [וזה דברי הזוה"ק כי א"ס אף בקוצא דיו"ד לא רמיז כלל עיין] וא"כ אנו מוצאים שהשרפים והאופנים מקדישים אותו בשם ד', רואים אנחנו שהשגת המרכבה לא גדלה מהשגת אדם הראשון קודם החטא ודו"ק. ובאמת הבורא ית"ש אינו מושג וידוע כלל, רק השמות הן כינוין להאורות וההשגחה האלקית הנאצלת מאתו ית"ש, במקום אשר מושג יותר להנבראים הוא מורה שכל כך צמצם כבודו בלבושים א"ס להתראות כבודו אליהם וכל מה שגלויה גדול הוא יותר מופלא ומפורש לא"ס ואיהו אף בקוצא דיו"ד לית לאיתיחסא ביה רק שאנו משיגים אותו בזה, ושם הוא נקרא לפי השגת הנבראים ולכן כאשר אמרו זה אלי ואנוהו והיו מטיילין באצבע הרגישו חלילה שאינם משיגים אותו כלל, ואדרבא הוא תכלית הצמצום וההעלם לא"ס, וזה שאמרו ראה והבן קדושת הצמצום וההעלם, שד' יצמצם כבודו עד כי יתראה כאיש מלחמה, וד' הוא גם כן צמצום, כי ד' שמו פירוש, לפי הנקרא אצל הנבראים ותבין גודל הצמצום לא"ס ודו"ק.
וברוב גאונך תהרוס קמיך, פירוש, אף שברוב גאונך לא יאות להלחם עם השפלים, בכ"ז תהרוס קמיך, מפני שאינו שום עשיה, רק תשלח חרונך, פירוש החרון אף בעצמו וסילוק השגחתו בלבד, יאכלמו כקש והבן.
מי כמוכה באלים, ד' מי כמוכה כו' נורא תהלות וכו' ובסדר התפילה מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה זה אלי ענו ואמרו, הנה הנמצא המושגי יתפאר בהתעלמו ובהסתירו פניו, ובהיותו רואה זולתו ואינו נראה, לא כן הבורא ית"ש, הוא בלי מושג ובלי מובן ובלי ציור חלילה, רק מושג לעצמו מבין את תבונתו, גם זה אנו אומרים בלי הבנה פנימית, והנה הפלסופים הקדמונים מהם הכחישו אשר יהיה במציאות אשר יבוא הרגש פנימי לאדם כי פה נתראה כבוד הבורא, אולם עפרא לפומייהו, כי המה בשללם הענינים המגבלים מאתו יתברך נתנו גבול ליכולתו יתברך שאינו יכול להראות כבודו להנבראים חלילה ומשאתו יצאו להדיח, אולם זה הענין איך הוא, תראה בספר עה"ק בשם ר"ע המקובל הקדמון, וזה ענין שיעור קומה שמצאנו לרז"ל ושכינה וספירות כידוע ליו"ח ואמיתתו מובן לאיש אשר הופיע עליו כוח אלקים, אולם איך שהוא, מובן לכל משכיל, כי המופת בצמצום כבודו האלקי להתגלות להנבראים עד כי ירגישו כבוד ד' הוא נפלא יתר מכל הפלאות ונוראות, לכן אמר כו' נאדר בקודש, פירוש קודש מונח על פרישה מגשם ומגבול וזה השללות, כי רק יצייר גדולתו, בשללות, נורא תהלות, כי תוארים חיובים אינם בו וכדברי המורה באורך, וזה נורא תהלות, בכ"ז עושה פלא, עד כי מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה, והרגישו כך כבוד אלקים בצמצום נפלא עד כי זה אלי ענו ואמרו, וכאשר הפליגו גודל השגה שהיו מטיילין באצבע כו' ותבין גודל הפלא מיכולתו ית"ש והבן היטב. וזה עומק האגדה בוא וראה כוחו וגבורתו של הקב"ה כו' מחזיק עצמו לקבל הכתר מעבדיו שזה הפלא על הצמצום שיושג כבודו לנבראים בעלי תכלית ואפשרי המציאות במושג מה.
עושה פלא מכילתא ד"א עשה פלא עם אבות ועתיד לעשות עם בנים שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אראנו מה שלא הראתי אל האבות. פירוש, דפלא נאמר על דבר שישפוט השכל שהוא לא יכול להיות טרם שיראה בעיניו. והנה כאשר נתוודע, לדמיון, מציאות הדילוג רב היה לפלא והפליא הרואים, אמנם אח"ז כי נתוודע הטעלפאן אף שהוא חכמה יותר גדולה, לא הפליאה הרואים כ"כ, כי אחרי אשר הוודעו הדילוג רב תו אח"ז נגדו אינו מוזר ונפלא כ"כ מציאות הטעלפאן אשר יפליא הרואה מי שלא ידעו כמו שהתוודע הדילוג רב, לכן טרם שנקרע הים ונפלאות מן ושליו הלא היו מפליאים הרואים וא"כ יאמר הכתוב כי אחרי שקריעת י"ס ומן כבר נודעים שכבר היו לאבות, אחר זה בייחס המן וקריעות י"ס ועננים נגד דברים הטבעיים, ככה יעשה השי"ת לעתיד דברים שיפליאו מחדש הרואים, הלא אז יהיה קריעת ים ומן נגדם רק כערך הטבע נגד מן וקריעת י"ס א"כ לא יהיה דוגמה מה שהראה לאבות נגד מה שיראה לבנים ודו"ק. מאבי אבי הרב ר' חנניה זצ"ל.
נהלת בעזך אל נוה קדשיך מזה יצא הא דאמר ר"ל משום ר' יהודה נשיאה כי אין מבטלין תנוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש (פרק כל כתבי) דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, וזה נהלת בעזך זה תורה של תנוקות בית רבן, אל נוה קדשיך זה בהמ"ק כדדריש במכילתא, הרי דאין מבטלין אפילו לתנוקות של בית רבן, וזה שאמר כל עיר שאין בה ת"ת של תנוקות ב"ר מחריבין אותה, והוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם, וזה שאם תשב"ר אין לומדין תורה אז יש אויב ומתנקם חלילה ודו"ק. וכמו שאמר כאן נהלת בעזך וכו' שמעו עמים ירגזון כמו דדריש במכילתא יעו"ש.
עד יעבור עמך ד' וכו' יבואר עפ"י מה שנ"ל טעם דהא דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא וקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, משום דאמרו בפרק יש בכור דף מ"ז לויה שנבעלת בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת וכהנת כיון דאיבעלה הו"ל כזרה, ואפילו קדושת לויה פקע ממנה ועיין שם בתוספות והוא כמו דאמרו בפרק אלמנה לכה"ג ס"ח והיא הנותנת כהנת דקדיש גופה פסיל לה, הא דלא קדיש גופה לא פסיל לה וכן אמרו כיו"ב בפרק כל כתבי מקום הכתב לא קא מבעי לי דכי קדוש אגב כתב הוא דקדיש אזלא כתב אזלא קדושתה, שלמעלה ושלמטה וכו' דמתחלה לשם חלק קדוש והשתא כשנמחק כתב נמי חלק. רש"י. ולכן אמרו כי ד' מתהלך בקרב מחניך זו מחנה הארון ונמצא דכיבוש ארץ ישראל היה ע"י הארון, כן הבהמ"ק היה ע"י גילוי שכינה, לכן כי חטאו ישראל פקע קדושתם לגמרי והוי כאילו לא נכבשו, אבל בית שני שלא היה כיבוש ע"י ארון שלא היה ארון ובבהמ"ק לא הוה שכינה כמו שאמרו חמשה דברים חסר בב"ש סוף פ"ק דיומא, א"כ לא הוי הקדושה ברום המעלה עד כי תפקע מהשממון והחורבן, לכן עדיין הן בקדושתן קיימין והוה כלויה שנבעלה בעילת זנות דלא נפקע קדושת לויה, וזה שאמר עד יעבור עמך ד' זו ביאה ראשונה, פירוש בפעם ראשון שעל ידי ד' גלוי שכינה והארון, עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה שהיתה בלא ארון ובלא גילוי שכינה ומשום זה לא זכר בה ד'. ולכן תביאמו ותטעמו בהר נחלתך שיהיו כנטוע לעולם, ומה יהיה קדושתו מכון לשבתך פעלת ד' למה יהיה מוכן למקדש ד' כוננו ידיך והוא מקדש שלישי אשר ירד בנוי ומשוכלל מן השמים כמו שכתב רש"י, סוכה דף מ"א. ולכן בבית שני כיון דאינו רק בגדר מכון לשכינת ד' הוה כמו גליוני ספר תורה וכמו קדושת לוים שהם רק נתונים לכהנים ולכן לא פקע קדושה מהן ויהיו נטועים לעולם וקדושה שניה קדשה לע"ל ודו"ק היטב.
עוד יש לומר טעם על מה שקדושה ראשונה בטלה וקדושה שניה לא בטלה וקדושה לע"ל, עפ"י מה שאמרו מכאן מודעה רבה לאורייתא שטענת אונס היתה להם, והקשה הרשב"א אמאי נענשו בכל העונשים ותירץ שבשביל התורה נתן להם ארץ ישראל, ואם לא ישמרו שוב לא שייך להם ארץ ישראל, וכ"ז שהיו בארץ ישראל נענשו בעונשין, א"כ כיון שגלו שוב פקע קדושת ארץ ישראל, דיש להם אונס, ובשביל שפקע מאתם שמירת התורה בחיוב, ופקע קבלתה וא"כ אינו שייך ארץ ישראל להן ובטלה קדושתה, אבל אחרי כן שקבלוה בימי אחשורוש בלא אונס, א"כ פקע מאתם טענת אונס, ושוב שייך ארץ ישראל להם, וגלות מארץ ישראל הוא עונש ככל עונשין, אבל א"י שייך להן ולא פקע קדושתה ודו"ק.
ד' ימלוך לעולם ועד. בנוסח עלינו. ויקבלו כולם את עול מלכותיך ותמלוך עליהם מהרה. והענין כי כל האדם הוא עלעקטריי אלקי כאשר יתנוצץ במוחו המחשבה לעשות זה מיד ילך זאת ההרגשה אל האיברים באמצעות הלב לעשותו, ותיכף יעשה זה היד או הרגל או איזה אבר כפי מה שיעלה במחשבתו לא כן אם הוא דבר המזיק אל איזה אבר לא יתנוענע האבר תיכף לעשות זה, רק צריך להתעמק במחשבה מאוד עד כי יתרצו לזה האברים לכן אמר שיקבלו את העול היינו שיתנוצץ הרעיון לאיזה מצוה לאיזה דבר אלקי יתעוררו תיכף כל האברים והחושים והעורקים בלי מפריע למלכות שמים ולא יפריעו איש איש מעבודתו. וזה רעיון יקר.
וילונו העם על משה לאמר מה נשתה (תיבת לאמר אינו מדוקדק) במכילתא ר' יהושע אומר, היה להם להימלך בגדול כו' לאמר מה נשתה, אלא עמדו ואמרו דברי תרעומות על משה. ר' אליעזר המודעי אומר למודים היו בדברי תרעומות על משה כו' לכך נאמר לאמר מה נשתה. ופירוש לאמר, שהיו רגילים לאמר, ולכך לשיטתם אזלי לקמן על וימתקו המים ר"י אומר מרים היו לפי שעה ונמתקו, כי התלונה היתה רק לפי שעה לא בהרגל, ולכן מרירות המים לא היה ג"כ בטבע המים אך בגדר מקרה, ור"א המודעי סובר שהיה בהרגל לכך סובר שמרירות המים היה ג"כ בטבע המים ולכך אמר מרים היו מתחילתן ודו"ק.
ושם נסהו, שם נשא לו גדולה דברי ר"י ר"א המודעי כו'. מכילתא. לטעמייהו אזלי דר' יהושע סובר חוק זה שבת ומשפט זה כיבוד אב דברים שלא נצטוו עליהן בני נח, ולכך הוגדלו, אבל ר"א המודעי סובר חוק זה עריות ומשפט אלו דינים שבהן נצטוו בני נח, ולכך דריש לשון נסיון על המים. וכל חד דריש חק על מה שבין אדם למקום ומשפט על בין אדם לחבירו ופשוט.
וכן אזלי לטעמייהו ר"י ור"א המודעי בהא דדרשי ושמרת כל חוקיו דר"י דריש אילו הלכות, משום דלטעמו דחוק זה שבת, והלכות שבת הן מקרא מועט והלכות מרובות וזהו הלכות, ור"א המודעי דסבר משפט דינין וחוק עריות, סבר והאזנת למצותיו אילו הדינין (גירסת הגר"א) ושמרת כל חוקיו אילו עריות ודו"ק.
כי אני ד' רופאך ואם אשים אני ד' רופאך. פירוש דכתיב יככה ד' בשחין מצרים כו' אשר לא תוכל להרפא ובכורות דף מ"א דלא מתסי יעו"ש לכן אמר כי אני ד' רופאך ע"ד פלא מה שלא עפ"י דרך הטבע.
וילונו כל עדת בנ"י על משה כתיב וילינו שהאספסוף ערב רב הלינו את עדת ב"י לומר כו' מי יתן מותנו כו' בשבתנו על סיר הבשר כו' וכמו בפ' בהעלותך יעו"ש.
בתת ד' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע, אינו על משקל אחד, שהו"ל ובבוקר לחם לשבוע. ופשוט, דמרמז על מה שאמרו סוף פ"ק דקדושין עוגות שהוציאו ממצרים טעמו טעם מן לכן אמר ולחם פירוש כמציין אל הלחם שאכלו ושטעמו בהעוגות אותו יתן לכם לשבוע.
ויאמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בנ"י קרבו כו' ויהי כדבר אהרון אל כל עדת בנ"י כו' והנה כבוד ד' נראה בענן וידבר ד' אל משה. לפלא מה שלא אמר משה בעצמו, אולם יתכן כי משה היה מכין עצמו לדבר עם השם, והדבור של השם היה תיכף כדברו אל העם ולא היה לו עת להכנה אילו דיבר עם העם אף כי משה לא היה צריך להכנה כמו שאמר עמדו ואשמעה מה ידבר ד', אשרי לילוד אשה כו', כבר ידוע דברי הרמב"ם בהלכות יסוה"ת פ"ז שזה היה רק אחרי מתן תורה מעת שפירש מן האשה בשביל שהיה מזומן תמיד לדיבור השם יעו"ש שזהו שזכה לקרני הוד שחומרו לא היה חוצץ מאומה והיה שכל נבדל ודו"ק.
ויפנו אל המדבר מכילתא ר"י אומר לא נפנו עד שנגלתה להם גבורה, הוא כשיטתו קרבו על שנגלתה להם שכינה, ור"א אומר לא הפנו אלא על מעשי אבות שנאמר המדבר כו', הוא כשיטתו לעיל קרבו כדי ליתן הדין, לכן פנו אל זכות אבות להגן עליהם ודו"ק.
יומא דף ע"ו לחם אבירים אכל זה יהושע שירד לן מן כנגד כל ישראל, שעלה עם משה עד תחומי ההר כו' והמתין לו יהושע שם כל מ' יום כו' ושם היה יורד לו כנגד כל ישראל, רש"י. פירוש דמן ירד בזכות משה וכשמת משה בז' אדר נסתפקו ממן שבכליהם ארבעים יום עד ששה עשר בניסן וכדאיתא בקדושין ל"ח וזה היה בזכות יהושע, ומאין זכה לזה בשביל אותן ארבעים יום שהמתין למשה בהר ולכך קאמר דירד לו מן כנגד כל ישראל הוא דרך מליצה על מה שנתפרנסו כל ישראל בשבילו אותן ארבעים יום ודו"ק.
ויקצוף עליהם משה. פירוש שבאמת היה בזה בטחון נפלא ונסיון תמידי, כי המה בארץ לא זרועה ומונח מן והולך לאיבוד והמה לא ילקוטון רק הנצרך לאותו יום וזה נסיון תמידי בכל יום, אבל כאשר הותירו וירום תלעים ויבאש, וא"כ הוא ללא תעליות, כי אם ילקוטו מה יהיה הלא ירום תולעים ויבאש, ובטל הנסיון והתקיים רצון השם האמיתי ולכך קצף עליהם משה, אבל, השי"ת לא קצף כי הוא לתועליות, כי יהיה הנס גדול בשבת שלא הבאיש, ובלא זה לא ידעו הנס של שבת, אבל משה רצונו בשבח מטרונא וכמאמרם ז"ל תפילין דמרי עלמא כו' ודו"ק.
ולפי זה אתי שפיר מה דאין מניחין ביום טוב שחל אחר שבת שלשה לחמים כמו שהי' יורד המן לשלש ימים שגם ביום טוב לא הי' יורד המן ולפי זה א"ש דמה שמניחין לחם משנה הוא על הנס שכל יום אם הותירו הבאיש וירום תולעים ובשביל קדושת השבת נשאר קיים וזה רק בשבת כי הותירו ויבאש אבל אחר שבת כיון שלא נתקלקל אחר יום הששי אין עוד נסיון שאם יניחו אותו אחר שבת יתקלקל כיון שבזה לא הותירו ולא עברו פי המקום ב"ה ואין הוראת שום נס בזה לכן אין מניחין ג' לחמים ודו"ק. ויעוין תוספתא פ"ק דרה"ש לענין רה"ש מוכח דהנס היה דלא כלה העומר אם קדשוהו ביום שלשים ואחד, שביום שלשים לאלול לא היה יורד שמא יקדשוהו ב"ד יעו"ש ואכמ"ל.
ויאמר ד' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, הדא הוא דאמרי אנשי בהדי הוצא לקי כרבא ב"ק פרק החובל ובפ"ק דסנהדרין ואבא ממשה ופירושו משום דלא כתיב לאמר ומשמע שלמשה ג"כ היה מדבר ופשוט ועיין חא"ג.
עד אנה מאנתם, הנה בפרק ר' עקיבא בשבת סבר ר' אחא בר יעקב דעל הוצאה לא איפקוד יעוין תוס' וקרא דאל יצא נכתב לאחר מתן תורה בכ"ז יכול להיות דהמעשה הי' בשבת הראשונה וקרא דעד אנה מאנתם נאמר תיכף משום דהלכו לקבל המן והי' עימור דהוי מלאכה גמורה רק תלי בפלוגתא אם יש עימור שלא בגידולי קרקע ודו"ק.
וישבתו העם ביום השביעי הענין דתשובה על עשה שעבר בשב ואל תעשה מועיל תיכף ששב נתכפר לו, לא כן העובר על ל"ת שעבר בקום ועשה צריך תשובה מעולה וכמו שאמרו ה"ד תשובה כו' מחווי ר"י באותו פרק באותו מקום באו"א, לכן כשהותירו ממנו עד בקר זהו עבירה בשב ואל תעשה היה מועיל תשובתם מיד, אבל כשעברו בקום עשה שיצאו ללקוט לא נתקבלה תשובתם עד שבא יום השבת ושבתו ביום השביעי ודו"ק.
למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם כו' בהוציאי אתכם מא"מ. הענין כי האדם אל יחשוב כי אימת יושגח בפרט ותהא פרנסתו דרך נסיי, כשכבר הוא דבוק בדרכי ד' ומנהיג עצמו בדרך בלתי טבעיי, רק אז ישליך על ד' יהבו, אבל כ"ז שלא בא לזה יחוש לנפשו, לכן אמר בא וראה אימתי האכיל את המן לישראל האם לאחר קבלת התורה וקיומה, הלא תיכף בהוציאי אתכם מא"מ האכלתי אתכם את המן, לכן כל איש אשר ידבנו לבו לקבל עליו עול דרכי השי"ת ותורתו בל ידאג מאין יבוא עזרי, כי אף לא הקשיח עדיין מלבבו כל דרכי העולם ולא הורגל בתורה, רק מטרת לבבו גלוי להיודע תעלומה כי כוונתו להתאמץ במעוז התורה יחלצהו ד' ולא יעזבו ויזמין פרנסתו מקודש.
והנח אותו לפני ד' וכו' כאשר צוה ד' אל משה ויניחהו אהרן וכו' הקושי מבואר, ויתכן שמרמז שכל זמן שיהיה משה יהיה המן כי מן ירד בזכות משה, כמו שארז"ל בתענית וזה שצוה ד' אל משה, שלמשה ירד המן. או יתכן שבדברי ד' לא נאמר רק שיהיו למשמרת ולא כתיב שיהיה לפני ד' רק דבכריתות והוריות יליף משמרת ממשמרת דגבי מטה אהרן שם בפרשת קרח כתיב שד' צוה אותו למשמרת לפני העדות, ואולי הוי יליף משה מהך גז"ש, ומה שלא אמר השם כאן לפני העדות, משום שלא נעשה עדיין הארון, ולכן אמר משה אל אהרן קח צנצנת כו' והנח אותו לפני ד' למשמרת כו' כאשר צוה ד' אל משה, פירוש כמו שצוה במטה אהרן אל משה שמשה יניח אותו לפני העדות בעצמו, כן כאן יניח אהרן לפני העדות צנצנת המן. ומה דאמר אל משה, היינו כהצווי שהיה למשה בעצמו, שיעשה בעצמו היינו מטה אהרן, וזה נאות יותר לפי מה דאיתא במסורה כל צווים באת לבר מן אחד כאשר צוה ד' אל משה, היינו להוראה הנ"ל שכתבתי שמשה בעצמו נצטווה לעשות, ועיין רש"י כי תשא כה אמר שימו איש חרבו על יריכו. עיין שם דוגמתו, ודו"ק.
וראה במכילתא שאהרן הניח הצנצנת המן תיכף כשהוקם המשכן בשנה השניה ולא בשנת הארבעים והוא ע"פ דברי הרמב"ם שהנס לא יתמיד שאם יתמיד אין זה נסיי רק שב לטבעי שהטבע הוא ג"כ ניסים רצופים כידוע, רק שלהראות שדוד הטבע, א"כ אם יתמיד בטלה הוראתו, רק שלמן הוצרכו ישראל ארבעים שנה, ולכך שלא יאמר אחד שהורדת המן הוא ענין טבעי שנתחדש וישאר קיים בטבע, לכן הניח בתחילה הצנצנת להראות להם שתיכף במות משה ויבואו לארץ ישראל יבטל המן שאינו יורד רק לשעתו שצריכים לו, והבן.
ויבא עמלק. ירושלמי פרק ראוהו ב"ד הלכה ח' עמלק כושפן היה כו' מה עשה משה ערבב את המזלות הה"ד שמש ירח עמד זבולה וכתיב נתן תהום קולו רום ידיהו נשא מרום ידיהו נשא. נתן תהום קולו פירוש כי ביומא דף כ' אמר קול גלגל חמה הולך מסוף העולם ועד סופו, וקול רדיא קול התהום דכתיב תהום אל תהום קורא, וכשהן שניהן קול זה מבטל קול של חבירו, אבל כיון שרום ידיהו נשא והעמיד חמה כמו"ש בפרק אין מעמידין, א"כ תהום נתן קולו, שנשמע קול התהום ודו"ק.
בהפטרה כי ביד אשה ימכר ד' את סיסרא, פירוש דיעל בעשותה עבירה לשמה שבא עליה אותו רשע ש"ב אשר עשתה זה להחלישו בזה נאסרה לבעלה חבר הקני דהוי רצון להמאסר לבעלה וכמו אסתר למרדכי ואבדה מה שבידה נטלוהו ממנה (סוטה ט') לכן הוי כמו מכר שזה נתנה המחיר ויעוין נוב"י תניינא סימן קס"א בחלק יור"ד ולא הביא מהך דיעל יעו"ש. וזה שאמרה מנשים באהל תבורך שהיא יצאתה מאהל ונאסרה לחבר בעלה ודו"ק.
ותשר דבורה לא כתוב לד' כמו בשירת הים ובשירת דוד משום דכתיב אורו מרוז ושמתיה ברך בד' מאות שפורי ואין הקב"ה מיחד שמו על הקללה כמו שאמרו ז"ל, ועוד דנסתלקה ממנה שכינה באמצע השירה כמו שאמרו ריש פרק אילו דברים לכן לא כתוב השירה הזאת לד' ופשוט.
מנשים באהל תבורך. גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וזה מאמהות (יעוי' רש"י נזיר ובתוס' ראש הוריות) ויתכן דהאמהות כוונו להעמיד שנים עשר שבטים ועל מצות פרי' ורבי' לא הוזהרו נשים לכך נקראת מצוה שלא לשמה אבל יעל במלחמות מצוה גם נשים מצוות כמבואר סוף סוטה אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה לכן נקראת עבירה לשמה ודו"ק.