משך חכמה/ספר ויקרא/פרשת תזריע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרשת תזריע
עריכהאשה כי תזריע וילדה זכר. איש מזריע תחלה כו'. ובמד"ר לעולם הנקיבה מן האיש כו'. יעו"ש. בזה נראה ביאור הגמרא קדושין פ"ק אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשתסר כו', דביאורו דרב נחמן קרי לרב חסדא חברין בפרק אין צדין, ובנתיה דרב נחמן בחשן קדירה בכשפים ואמרו הני גברי כו' בפרק השולח, ובנתיה דרב חסדא אמר עליהן ריש פרק מי שמת לדידי בנתיה עדיפי מברא יעו"ש, ורבא אמר ברתא דר"ח קם לי בגוה מר לא קים לי בגויה ועוד, לכן אמר הא דעדיפנא מחבראי בברתי דעדיפי טובא משום דנסיבנא בשתסר, לכן הוא יותר לשם שמים כי נפסק ממנו חום התאוה ודו"ק.
תו"כ. אין לי אלא הבא מידי טומאה חמורה כיולדת הבא מידי טומאה קלה טמא מת ובועל נדה וכל המטמא את האדם מנין ת"ל לא ימותו בטמאם כו' אשר בתוכם לרבות כולם. פירושו עמוק, דזב ומצורע משתלח חוץ לשני מחנות [מצורע לג'] וטמא מת ובועל נדה אינם משתלחים רק ממחנה שכינה כמפורש בפסחים וברמב"ם, וטבול יום מן התורה אינו משתלח ממחנה לויה ודבר תורה אפילו עשה אין בו (יבמות דף ז'), וזה פירושו אע"ג דאל המקדש לא תבוא כתיב בטבול יום דאינו משתלח ממחנה לויה, אבל בכ"ז הרי בא מטומאת יולדת דמשתלחת חוץ לשני מחנות דהוה חמור בעוד לא טבלה, ולכך טבו"י שלו אסור במחנה שכינה, אבל הבא מטומאה קלה טמא מת וב"נ, שגם בטומאתן אינן משתלחין חוץ למחנה לויה מנין שגם הם מוזהרין להשתלח חוץ ממחנה שכינה אפילו טבו"י כתיב ולא ימותו כו' את משכני אשר בתוכם, פירוש מה שהוא בתוכם, שהמה מותרין בטומאתן להיות סביבות המשכן דהוא מחנה לויה. וזה נכון. ומזה התו"כ נראה, דאין אזהרה רק על טבו"י לא על מחוסרי כפורים [וכן משמע פשטיות המקרא], דאל"כ לימא ולא יטמאו קאי על מחוכ"פ ודו"ק.
וביום השמיני ימול בשר ערלתו. הנה אמר קרא בן שמונת ימים ימול וידענא דיהא בן שמונה ימים היינו שיגיע יום השמיני. וכמו כן דרש בפרק ר"א דמילה. וכן דריש במגילה וספרה לה שבעת ימים שיגיע יום השביעי, אבל כי עברו על הבן שמונה ימים הרי הוא בתשיעי כשר מילתו אפילו בלילה, דהרי הוא כבר בן שמונת ימים, לכן אמר כאן דביום השמיני ימול הוא הפסק ענין, שאינו מדבר מהזמן העבר על הילד, רק שמצד עצמו נימול ביום ולא בלילה, לכן ה"ה ב"ט יהיה ביום ולא בלילה ודו"ק.
פסיקתא. תן חלק לשבעה גם לשמונה אמר הקב"ה אם תתן חלק לשבעת ימי נדה אז יהיה לך בן הנימול לשמונה פירוש, דצריך להוסיף חלק לשבעת ימי הנדה זה עונה הסמוכה לוסתה שאסור בתשמיש ואז יהיה לו בן זכר כדאמרו פ"ב דשבועות להבדיל ולהורות בין הטמא לטהור וסמיך לה אשה כי תזריע וילדה זכר. יעוין שם היטב דף י"ח ע"ב ודו"ק.
בתו"כ פרק א' אמר תלמיד אחד לפני ר"ע כו'. אילו אמר וטמאה ז' ימים ביום השמיני ימול הו"א ז' וח' הרי ט"ו יום ת"ל וביום. פירושו דהגמ' קאמר בשבת וטמאה שבעת ימים ביום השמיני ימול כל שאמו טמאה לידה נימול לשמיני פרט ליוצא דופן, שנימול לא', ופריך הרי דורות ראשונים יוכיחו, ומשני ניתנה תורה נתחדשה הלכה, א"כ הו"א דכך אמרה רחמנא וטמאה שבעת ימים, ומשום שטמאה טומאת לידה לכן אינם נחשבים לשמונה ימי מילה ולכך צריך שמונה ימים אחרים, ודרשינין הכי כל שאמו טמאה לידה נימול לט"ו כל שאין אמו טמאה נימול לח' וכדורות ראשונים, לכך קמ"ל וביום היינו שמיני למספר ז' ימי טומאה, לכן אמר לו רע"ק צללת כו' והלא כבר נאמר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, אע"ג דלדורות תהיה טמאה לידה שבעת ימים הרי, לדורות נימול לשמונה מיום הוולדו. ופשוט.
שם. תשב להביא המקשה בתוך שמונים של נקיבה, שכל דמים שהיא רואה טהורה כו'. הנה לפ"ז מה מדויק לשון הכתובים, דגבי זכר כתיבא בדמי טהרה וגבי נקיבה כתיבא על דמי טהרה. אולם לפ"ז דרשו לעיל תשב להביא המקשה בתוך י"א יום שהיא טהורה כיון דהוי מחמת ולד א"כ כוונתו דדמי קישוי טהורים כדם טוהר שבאים אח"כ מן הולד, אבל כאן דרשו למקשה בתוך שמונים [דכן יכול להיות דוקא בנקבה אם לא בתאומים], שדמי טוהר שלה המה קודמים וכוונתו שתשב על דמי טהרה הקודמים מן הולד שילדה מקודם, לכן כתיב על דמי טהרה. ובגמרא דרשא דתו"כ בשם ר"ל.
בכל קדש לא תגע לרבות התרומה. ויעוין מכות י"ד ובזבחים ל"ג דריש לקיש סבר דטמא שנגע בקודש לוקה מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה. וצריך טעם אמאי לא אמרינין גם גבי תרומה דטמא הנוגע לוקה מדאפקי' רחמנא בלשון נגיעה. ואולי כיון דמרבוי' נפ"ל לא אמר כן. אמנם הענין מושכל, דהנגיעה היא רק כסיג אל האכילה והאכילה בקדשים בכרת, לכן עשתה התורה סיג לדבריה דגם על הנגיעה לוקה וכמו קריבה בעריות וכיו"ב. ולכן בקדשים שאם נטמא הגוף ואחר זה אוכל בשר חייב כרת, לכן עשתה התורה סיג שלא יבוא לאכול, שילקה הנוגע באוכלי קדש, אבל בתרומה טמאה אם אכל כהן טמא פטור ממיתה ביד"ש, דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת, וא"כ כי יאכל טמא תרומה טהורה הלא יטמאנה באכילה ולא משכחת טמא שאכל תרומה במיתה רק בפירות שלא הוכשרו או בתחב לו חבירו בבית בליעתו וכיו"ב באופן רחוק (עיין תוספות תולין דף ק"א בזה ואכמ"ל) לא שייך לעשות סיג ע"ז שיהא הנוגע בתרומה לוקה שמא יבוא לאוכלה ודו"ק.
תו"כ מה מקדש שיש בו נטילת נשמה כו', שיש בו נטילת נשמה. פירוש בעוד לא טבלה, אע"ג דלגמרי לא דמי כשיטת רמב"ם דטבו"י שאכל קדש פטור מכרת ודו"ק.
ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת כו'. רמז בזה שכל שלא עברו שלשים יום באדם ה"ז בחזקת נופל, לכן אמר במלאת ימי טהרה שאז אינו בספק נופל הרי הוא בן ובת, אבל בשעת הלידה אינו רק זכר ונקבה שעדיין ספק נופל ונופל אינו בן כמו ששנינו פ"ב דנזיר יעו"ש.
ובן יונה או תור לחטאת. יולדת עשירה מביאה חטאת עוף לפי שקרבנה כדר"ש שבשעה שיולדת ומצטערת נשבעת שלא תזקק לבעלה [ובמדרש היא רפרפה כו'], לכן מביאה יונה לחטאת שאינה מנחת בן זוגה ואינה נזקקת אלא לבן זוגה. והעולה הוא, כפי הנראה, אחרי שהיתה אסורה לבוא אל הקדש כל ימי טהרתה וכעת באה אל הקדש ובתודה לשמו יתברך על אשר שבה לאיתנה לא יראה פניו ריקם והוא כעין קרבן ראיה. ומצאתי רמז ע"ז באזהרות ר"ש בן גבירול אות ס"ה וטהרת הטומאה בקרבן הנראה וקרבן חטאה, וקרא להעולה קרבן הנראה וכמוש"כ ודו"ק.
זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה. ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה וכו'. לפלא דבכ"מ דכתיב זאת תורת כתיב בסוף ענין וכאן כתיב אח"כ ואם לא תמצא ידה די שה, והלא דבר הוא. ונראה דר' יהודה סובר דבעל מביא קרבן עשיר על אשתו, ועיין בנדרים ל"ז דאפילו חללה שבת ע"ש, הא קרבן יולדת שהוא גרם לה ודאי דאיהו חייב לכו"ע להביא עליה מצד הסברא ומביא קרבן עשיר אע"פ שהיא עניה, ושם בנדרים קאמר דזאת תורת מרבה בין גדול ובין קטן, וביולדת דקטנה לא מצי ילדה מרבה בין פקחית בין שוטה שכן אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, עיי"ש דף ל"ה ע"ב כל הסוגיא, וא"כ לא מצי למכתב קודם ואם לא תמצא ידה די שה ואח"כ זאת תורת דא"כ הא אף אם אינה מוצאת ידה שהיא עניה, ובשוטה הבעל הוא המביא ולדידיה אזהר רחמנא, וכיון דאיהו עשיר מביא עליה קרבן עשיר, ואיך יכתוב זאת תורת להורות דבשוטה ג"כ הדין כך, לכן אקדמיה קרא להורות דבשוטה דהמביא הוא הבעל אינו תלוי בה. ועיין ר"ן שם ד"ה שכן. וזה נכון עפ"י דרכי הגמרא למעיין.
ולפי שיטת התו"כ נראה, דכאן דריש דאין הקינין מתפרשין אלא בלקיחה או בעשיית כהן. ועיין נזיר כ"ו בתוס' ודריש בתו"כ לקמן פס' קצ"ד דביולדת כתיב ולקחה כו' אחד לעולה ואחד לחטאת, ובזבה כתיב ועשה הכהן את האחד לחטאת כו', היינו או בלקיחה או בעשייה, ועיין יומא מ"א, וא"כ כיון דתורת היולדת מרבה אפילו כשהיא שוטה ושוטה לאו בר הפרשה הויא ואינן מתפרשין בלקיחתה רק בעשייתו של כהן, אבל בזב כתיב ועשה הכהן דאפילו בקטן מתפרשין בעשייתו של כהן, לכן אקדמיה קרא דזאת תורת היולדת קודם ואם לא תמצא ידה כו', משום דבשוטה אין בלקיחתה כלום, ועיין בכ"ז.
שוב ראיתי, שמה שכתבתי דביולדת כו"ע מודו דמביא קרבן עליה, מפורש הוא בספרי פ' נשא והביא את קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי ר' יהודה וחכ"א קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת הר"ז מביאה משלו ואין מקיץ מכתובתה וקרבן שאין מכשירה לו כו' הר"ז מביאה משלה ומקיץ מכתובתה יעו"ש. וצ"ע למה אמר בנדרים וכדברי ר"י, כיון דביולדת אף רבנן מודו, ואולי משום דר"י נקיט דמביא קרבן עשיר, ובדברי ר"י נזכר זה בהדיא. ומש"ה סמכיה דוקא בעשיר להורות דאף אם לא תמצא ידה מביא קרבן עשיר וכמוש"כ בס"ד. והרמב"ם פסק כר"י דאיהו גריס שר' יהודה דייק ממדרש כתובתה דחייב בכל קרבנותיה והלכה ככל הנהו דדרשי מדרש כתובה בפרק המקבל יעו"ש. ובספרי זוטא שמביא הר"ש הוא כרבנן ואין כמ"ל. ודו"ק בכ"ז. ולר' מאיר מרמז דחסר עד זאת תורת כו' סמך וצדיק להורות דיש מקשה ק"נ יום ואינה זבה כמספר סמך וצדיק. עיין נדה דף ל"ח.
לזכר או לנקבה. להביא את המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם. תו"כ. פירוש, דאם כתב זכר או נקבה משמע מיניה למעט טומטום ואנדרוגינוס, וכן אפשר דשם הכללי נקט, וה"ה אם ילדה חמש זכרים, לכן סבר התו"כ לעיל פסקא י"ח נקבה אין לי אלא נקבה מנין לרבות טומטום ואנדרוגינוס ת"ל תלד אפילו אין בו צורת הזכרות או נקבות וזהו כרבנן, דלר"ש מבע"ל לרבות יוצא דופן, וממה דנקיט בשם הפרטי לבן לבת ולא בשם הכללי זכר נקבה דריש לחייב על כל בן, כיון שהוא קוראו בן הרי קוראו על התיחסותו להאם, א"כ כל בן יש לו התיחסות בפני עצמו, וזה כרבנן דלר"ש נפק"ל מדכתיב בן לרבות טומטום ואנדרוגינוס, ולעיל פסקא ד' ת"ל כי תזריע וילדה כל זרע שתלד, היינו דרבנן דרשי תרתי עד שתלד ממקום שהיא מזרעת ואפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה כמוש"כ תוס' נדה דף י"ח ע"א ד"ה שליא בבית עיי"ש, וזהו דוקא לענין ימי טומאה וימי טהרה דכתיב זכר או נקבה מרבינין אפילו לא ילדה רק כעין שהזריעה, אבל לענין קרבן סד"א כיון דכתיב בן ודאי שליא לא מקרי בן שאין לו התיחסות לאם להיות בנה וקרבן לא מייתא, לכן צריך קרא לרבות אפילו שליא, כתיב גבי קרבן בסיפא זכר נקבה, ואי לאו הך דרשא דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה, הוה אמינא דמה דכתיב זכר או נקבה הוא למעט טומטום ואנדרוגינוס מקרבן, דסד"א לרבות מדכתב בן או בת, אבל כיון דלגבי טומאה מוכרח למדרש זכר להורות שיש בו צורת האדם ואפילו שליא, א"כ גם לענין קרבן לא מפלגינין מלענין טומאה וכולא שמעתתא אתיא כרבנן ודו"ק.
ואם לא תמצא ידה די שה. לפלא דכאן מביאה כבש ובכל מקום דכתוב שה גם עז בכלל וכמו דאמר ר"מ במ"ר פ' ויצא יעו"ש. ונראה דלפי מה דפסק רמב"ם פרק י' משגגות דאף אם אינה משגת לכדי נסכין ג"כ מביאה עוף ולפ"ז אמר דאם לא תמצא ידה די שה היינו נסכים ששוה לכל שה בין שה כשבים ושה עזים ולכן לא כתוב די כבש ודו"ק.
והובא אל אהרן הכהן וכו'. ענין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלוי בכהן. לכן אמרו בפ"ק דזבחים דשחיטת פרה פסולה בזר, משום דפרה קדשי בה"ב ולא כש"כ הוא כו' אמר רב שישא בריה דר"א מידי דהוי אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה, דהורו לנו ההשתוות דמראות נגעים טעון עץ ארז ואזוב בטהרתו וכן פרה אדומה, והמה שניהם ענין טהרה לטומאה ונמסרו לכהן לא מצד עבודה דשניהם בחוץ. אמנם יש לאמר, דהנה הנגעים היא מחלה המתדבקת עד שאמרו במד"ר ובתלמודין כתובות דלא עיילי למבואיה, ולכן טמא טמא יקרא, וההתעסקות בו הוא ענין מסוכן וצריך לזה השגחה נפלאה פרטיית אשר העוסק ינוצל מזה ויהיה נבדל אשר אליו לא תדבק הנגע, לכן בחרה התורה זה בבני אהרן אשר המה נבדלים משאר ישראל ומושגחים בפרטיות יותר וכמו דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. ועיין פרק ע"פ דף ק"ה בזה וזה יתכן.
בתו"כ פ"א. אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ת"ל או אל אחד מבניו כו'. מה נאות הוא לפי השיטה דמפרשי בדרב אחא דבר תורה אפילו חד נמי כשר (בריש סנהדרין), דמ"מ סמוך בעינין, ולכן מאהרן לא הוה ידיעינין דאיהו הוה סמוך כדאמר פרק ראוהו ב"ד, אבל הדיוטות סד"א דבעי ג', לכן קמ"ל או אל אחד מבניו הכהנים ודו"ק.
וראה הכהן את הנגע כו' וראהו הכהן. הכפילות מבואר. ועיין תו"כ. ויתכן ע"ד רז"ל שהכוונה שיראה את הנגע אם היא ראויה לטמאנה, הוא שיש בה סימן טומאה שער לבן, וראהו הכהן הוא שיראה הכהן על האיש אם ראוי לטמאותו, הוא אם חתן נותנין לו כל ז' ימי המשתה וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל שלא לערבב שמחתו ודרכיה דרכי נועם, ולכן וראהו איך הוא באיכותו אם הוא ראוי לפי הזמן לטמאותו, וזה שאמר וביום הראות יש יום שאי אתה רואה הוא ענין מצד הזמן, לא שאם לפי תכונתו צריך התחברות עם אנשים וכיו"ב אינך רואה בו, רק כשהוא ענין מצד הזמן. בינה זה.
ואם בהרת כו' ושערה בלא מפיק ובפסוק כ' בשחין כתוב ושערה במפיק. ומרמז לנו התורה דשער חלחולי מחלחל כדאמר בפרק העור והרוטב והשער בא מגוף הבשר לכן כאן כתוב ובשר כי יהיה בעורו שחין כו' כתיב ושערה במפיק שער שגדל מהבשר, אבל תמן לא כתב רק עור בשרו, שאין השער בא מן העור (משום זה לא הוי שומר ע"ג שומר יעו"ש) כתוב ושערה בלא מפיק.
תו"כ פ"ב. אמרו לו לא אם אמרת בשיער לבן, שהוא מין טומאה תאמר בשער שחור שאינו מין טומאה אמר להם אף שער שהוא הופך והוא מין טומאה כו'. פירוש, דהא אם קדמה שער לבן לבהרת טהורה, רק אם הבהרת קדמה לשער לבן טמאה, א"כ השחרות שהיתה קודם הולבנה, וכשנולד הנגע השחרות מועיל להטומאה א"כ גם שיער שחור מין טומאה ופשוט.
שם. פ"ב והנה כהה יכול למטה מד' מראות כו'. מדברי רמב"ם פ"א הי"א מוכח דמפרש קרא והנה כהה הנגע פירוש למטה מד' מראות אף אם פשה טהורה, ולא פשה הנגע כו'. פירוש או לא פשה הנגע אף אם עמד בעיניו טהור. וזה דלא כרש"י. ובאמת זה נכון יותר בפשט משיטת רש"י, דלרש"י אמאי כתיב לעיל הנגע עמד בעיניו לא פשה וכאן כתיב כהה הנגע ולא פשה בוא"ו, ולרמב"ם הוא"ו מחלק, אבל דלא כת"כ וצ"ע.
לא יסגירנו כי טמא הוא. בתו"כ שלא יסגירנו כהן. פירוש לפי שהוא טמא לא יסגירנו כהן, כדי שלא יזדקק אליו טהור, אבל מוחלט, מי שהוא מצורע מוחלט יסגירנו, כיון שהמסגיר מוחלט, ת"ל הוא בנראה דברתי, שהנראה אינו צריך הסגר ופשוט.
תו"כ פ"ה. בשר חי החוזר טמא אין שער לבן החוזר טמא ר' יהושע מטמא כו' שער לבן סימן טומאה ומחיה ס"ט מה מחיה חוזרת טמא אף שער לבן יחזור ויטמא א"ל ר"ע אימתי יפה כחו של שער לבן לטמא בזמן ששימש החלט כו', א"ל מה בזמן ששימש החלט אינו מעכב את הפריחה בזמן שלא שימש החלט אינו דין שלא יעכב את הפריחה ועוד שנאמר בשר חי החוזר טמא ואין שער לבן החוזר טמא ע"כ. ועיין ק"א. ולענ"ד נראה דהנה קיי"ל דשער לבן הקודם לבהרת טהור, ואם בהרת קדמה לשער לבן טמא, וא"כ יתכן דכיון דפרחה בכולו שוב בטלה הויות הנגע הראשונה ונמצא דמתייחס עכשיו הפריחה לבהרת גדולה וחדשה, ולכן שער לבן הקודם הוי קדמה שער לבן לפריחה והוי כמו קדמה הבהרת לשיער וטהור, אולם ר"ע לטעמיה דסבר לעיל דאם היה בהרת כגריס ובו שער לבן ואח"כ נתמעט שוב הבהרת מגריס ונשאר כחצי גריס דטהור וכבר בטלה טומאת הבהרת ושוב נתגדלה הבהרת עד כגריס דהוי שיער לבן ס"ט ואם נימא דשיער לבן מעכב הפריחה א"כ אמאי בקדם שיער לבן לפריחה טהור, וליכא לאמר דכבר בטלה התיחסות הבהרת הראשונה ושוב לגבי הפריחה הוי קדמה ש"ל לבהרת ז"א, דלא עדיף מאם נתמעטה מגריס ובכ"ז אמרינין, דלגבי התיחסות הראשונה הוי קדמה בהרת לשיער לבן ודו"ק. והא דאמר בתוספתא מה למחיה שכן היא מטמאה בבואה בהיותו טהור, אבל שיער לבן אינו מטמא אלא בבא אחר הטומאה, יעו"ש בק"א, יש לה פירכא פשוטה, מחיה בראשי אברים יוכיח שאינו מטמא כל עיקר רק בפריחה מעכבת וחוזרת ומטמאת, וע"כ מוכרח לאמר מה למחיה בראשי אברים שכן מעכבת תאמר לשיער לבן שאינו מעכב הפריחה וא"כ היינו הך דתו"כ. ודו"ק היטב.
שם פרק ו' פסקא ד'. יכול הבא בכולו לבן בתחילה יהא טהור ת"ל הוא, הוא טהור ואין הבא בכולו לבן כו' טהור אלא טמא, ועיין ק"א. וכבר למדנו זה פרק ד' סימן ז'. אולם פירושו עמוק, דהבא מתחלה כולו לבן צריך הסגר, דפורח מן הטהור טמא וכי נתגלו בו בשר חי יותר מכעדשה בבשרו [לא בראשי אברים] הרי הוחלט דזה הוי סימן טומאה וכי נתכסה המחיה אחר כך ובמראה בוהק ג"כ יכול יהא טהור ת"ל הוא, פירוש דכמו הפורח מן הטמא דאם נשאר מראה בוהק מעכבת הפריחה מלטהר כולו, כן הכא שבא מתחילה כולו לבן והפריחה בכולו לא טהרתו, ואח"כ הוחלט במחיה וכי פרחה שנית ורוצה אתה לטהרו מחמת הפריחה גם מראה בוהק מעכב ושוב טמא מחמת הפסיון, דהוי כמו פרחה מקצתו וקאי שפיר אמאי דסמוך מיניה לעיל פסקא ב' ונהפך ללבן אפילו למראה בוהק ודו"ק.
ולפי הדינים המפורשים בתו"כ א"ש ומדויק לשון הכתוב וביום הראות בו בשר חי יטמא, דניחזי דבבא מתחלה כולו לבן או בבהרת קטנה אם נולדה מחיה בראשי אברים אינו טמא, רק במי שהיה טמא ופרחה בכולו ומחמת הפריחה הוא נטהר מן הכהן ע"ז אמרה התורה וביום הראות בו בשר חי יטמא, דאפילו אם נתגלו ראשי אברים בבשר חי טמא, א"כ הו"א דהא מחיה זו אינה סימן טומאה כלל, רק דנין דכמו דאם היתה המחיה בראשי אברים היתה מעכבת הפריחה בכולו, כן דנין השתא, נמצא דבטלה טהרת הפריחה מעיקרא וכמו זב שראה בז' שסותר, קמ"ל וביום הראות בו ב"ח יטמא דוקא מזמן זה ואילך הא מה שהיה מאחר הפרישה עד הראות ב"ח טהור גמור, ומסיים בשר חי ולא הבוהק, כמו שדרשו בתו"כ, להורות, שאם תאמר דסותרת הפריחה, א"כ גם הבוהק היה סותר כמו שקודם הפריחה היה מעכב. ודוקא מיום זה ולהלן טמא, ולכן הבוהק החוזר אינו טמא ודו"ק.
והתגלח. ג' רבתי לרמז ששלשה לוין נדחים בתגלחתו, שער זקנו, ואף אם הוא כהן דכתיב בו לאוי יתירא ונזיר והוי' ג' לאוין כולם דוחה אותן תגלחתו דמצורע ופשוט.
ואת הנתק לא יגלח. בתו"כ וכי מה יש בו, פירוש, אע"ג דמשכחת שיש ב"ש שחורות רק שהם מן הצד ואינו מבוצר וע"ז אמר לא יגלח, אבל א"כ משכחת לה שהפשיון יהא סימן טהרה, היינו אם יפשה הנתק ויהיו רחוקים מן הקמה ב' שערות ויהיו מבוצרים, ובקרא משמע דפשיון הוי סימן טומאה וכל העיקר שאינו מגלח כדי שיהיה ניכר הפשיון לטומאה ודו"ק.
ואיש כי ימרט ראשו כו' איש צרוע הוא טמא. הענין דמדה במדה לא בטל, ועל קימוץ וצרת עין בא נגעי בתים וכיו"ב, ואם הנגע בראש, בודאי הוא משובש בכח השכל ובדיעות זרות, לכן בא הצרעת בקרחתו מקום המחשבה ומשכן השכל, והנה אם החטא שלו הוא במדות ובכחות הנפש או בפעולות כמו שאמרו על ז' דברים נגעים באים (פ"ג דערכין ט"ז) אז אינו מיוחד החטא מצד כח השכלי המתיחד בו האדם, לא כן אם חטא בכח שכלו שאז הנגע בראשו [ומזה מה שבא על גסות הרוח, שזה הטעה בשכל ומביא לעו"ג כמו שאמר ורם לבבך ושכחת כו', לכן בעוזיה והצרעת זרחה במצחו מקום המחשבה. והבן], הוא חוטא בכח שכלו המיוחד באדם מצד שהוא איש שאינו בשום חי בלתי מדבר, לכן אמר איש צרוע הוא טמא כו' ודו"ק.