משך חכמה/ספר ויקרא/פרשת שמיני
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרשת שמיני
עריכהירושלמי יומא הלכה א'. בשמיני אית תנא תני נמשח ואית תנא תני לא נמשח כו'. מ"ד נמשח נתפרק ומ"ד לא נמשח לא נתפרק כו'. מ"ד נתפרק ניחא דכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח [כצ"ל]. וזה ט"ס. וצ"ל מ"ד לא נתפרק ניחא דכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח [פירוש שבעה ולא שמונה] מ"ד נתפרק מה מקיים שבעת ימים תכפר על המזבח, פירוש, הלא גם ביום שמיני כפר עליו בשמן המשחה, כפרה שהיא בדם. פירוש. דהמשיחה אינה קרויה כפרה, רק קידוש, וכפרה בדם לא היה רק שבעה ימים. וע"ז מסיק כהדא דתני ע"ז וע"ז היו מזין עליו כו', כדי שיכנסו המים תחת דם דר"י רי"א תחת דם ושמן המשחה. פירוש, דעיקר דרשה מן צוה ד' לעשות לכפר עליכם, וא"כ אם הכפרה היא רק על דם, לכן אמר נכנסו מים תחת דם, ואם נכלל בכלל כפרה שמן המשחה הלא א"כ נכנסו המים תחת דם ושמן המשחה, וזה פלוגתת הנך תנאי, דאם נמשח בשמיני הלא כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח, ועל כרחין דהכפרה אינו רק בדם, לא בשמן המשחה. וזה ברור בפירוש הירושלמי.
בתו"כ. אתם יש לכם תחילה וסוף תחילה שנאמר וישחטו שעיר עזים. פירוש דעל מכירת יוסף יש קצת אמתלא משום, דיוסף לא הי' לו להביא דבתם רעה ליעקב רק הי' לו להוכיחן בעצמו, אבל עכשיו שחור שהוכיח אותם הרגו שוב נתעורר עליהם חטא מכירת יוסף שאינם מקבלים תוכחה ודו"ק.
ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ד'. פירוש שישחט אותם ואחר ששחט האיל זרק דם השור. וכן כתוב לקמן וישחט את השור ואת האיל, וימציאו בני אהרן כו', הרי דזרק הדם אחר שחיטת שניהם, לכן כתוב וישחט את השור ואת האיל, ואת פסקיה קרא להורות דלא היה שוחט בסכין אחד שני הראשין כאחד, דזה אסור (חולין כ"ט) ודו"ק.
ושור ואיל לשלמים. ונראה דהיה הוראת שעה שלמים היינו קדשים קלים בצבור, והכהנים היו האוכלים במקום בעלים שהם במקום ישראל קיימו, רק שהיו נאכלין לשני ימים, לכן אכלום הכהנים למחרת משום אנינות דלא הותר אצלם רק חזה ושוק שאכלו מצד כהונה שבכל שלמים הוי לכהן המקריב הותר בהם אנינות ושאר הבשר אכלו למחרתו ודו"ק.
וזה כוונת הפסוק והמלך וכל ישראל עמו זובחים זבח לפני ד', דשלמים קדשים קלים לא מצאנו בצבור רק בשמיני למלואים, וכן שם היו מלואים וזבחו שלמים בצבור. ובזבח אחד היו משותפים כל ישראל והמלך, שהיה קרבן צבור ודו"ק. ומשמע לן דאף ע"ג דכל בעלי חוברין סומכין וסמך המלך לא מתסר לסמוך משום משתמש בשרביטו של מלך כיון דסמך למצוה ודו"ק. אולם קרבן צבור אינו טעון סמיכה ודו"ק. ועיין דברי הימים ב' ק' כ"ט ודו"ק. וכיון שקרבן שלמה היה קרבנות צבור לחינוך א"ש דמייתי דפר היה קרב בכ"ד ומסולק מה שנתקשה בגבורת ארי על יומא דף כ"ו יעו"ש.
ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם. הענין, דאהרן היה צריך כפרה על אשר היה סבה לעשיית העגל וכמו שאמרו קח לך עגל בן בקר יבא עגל ויכפר על מעשה עגל. ונמצא דישראל, שהיו סבה שיעשה אהרן העגל היה להם חלק בחטא של אהרן, ולכך בעגל של אהרן נתכפרו שניהם אהרן וישראל מה שהיה להם חלק בחטאו. ובפרט כי אמרו בשבת כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, וגם כאן אהרן נענש על ידם במיתת נדב ואביהוא וכמו שאמרו תפלה עושה מחצה, ולכן היו צריכים כפרה גם בחטא אהרן שחטא על ידם. ולכן העגל של אהרן כיפר להם ג"כ מה שחטאו בסבת שהחטיאו את אהרן ודו"ק.
ועשה את חטאתך ואת עולתך כו' קרבן העם. פירוש דהחטאת הקריב את החלבים ע"ג מזבח קודם ששחט את העולה משום דנשרף והי' לו דין אחר. ובקרבן העם שחט וזרק החטאת קודם והקריב ע"ג המזבח איברי העולה קודם לחלבי החטאת כדין שבמשנה, שאיברי עולה קודמין לחטאת להקטרה, לכן אמר ויקרב העולה כו' כמשפט ולא אמר כראשון, שהקריבה ע"ג מזבח קודם חלבי חטאת ודו"ק.
ועשה את קרבן העם וכפר בעדם. קרבן העם שעיר עזים ועגל וכבש ב"ש. רש"י. לא פרט שור ואיל משום דבשלמים לא מצאנו כפרה רק חטאת ועולה דכתוב בויקרא ונרצה לו לכפר עליו וכמו דאמרו ביומא דף ל"ו, דמתודה עליו, אבל בשלמים כתב ר"מ פ"ג שאינו מתודה וזה וכפר בעדם ודו"ק.
וישחט את עגל החטאת ויקריבו בני אהרן כו' ויטבול אצבעו בדם. הנה בשארי קרבנות כתיב וימציאו אליו את הדם וכאן כתוב ויקריבו. והנ"ל פשוט, דזה היום היה יום ראשון לעבודה באהרן ונתחנך אהרן בעבודה, ורצה להתחנך בכל ד' עבודות שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה, ולכן וישחט כו'. והנה בכל מקום בחטאות החיצונות כתיב ולקח הכהן באצבעו לבר בחטאת הפנימי דכתיב וטבל, ואמר הגמרא בפ"ק דזבחים דמש"ה כתיב וטבל להורות דעבודה חשובה מפגלין בה, וכאן כתוב ויטבול את אצבעו בדם להורות דטבילת אצבע היה עבודה חשובה כמו בחטאות הפנימיות. וטעמא דהא היא היתה נשרפת בחוץ לעזרה. ולכן אמר בתו"כ, דהוא דורן לפיו של שטן שנשרף כדין חטאת הפנימי, וכיון דטבילת אצבעו היה עבודה חשובה הרי קיים הולכה בהולכת אצבעו, וא"כ עשה כל ארבעה עבודות שחיטה, קבלה, דשוחט מקבל כדאמר פרק ב' דיומא, והולכה באצבעו, לכן כתוב ויקריבו ב"א את הדם, שהם הקריבו הדם ועשו ההולכה ברגל משא"כ בהנך כתיב וימציאו שהוא עשה ההולכה ברגל להמזבח ופשוט.
או לפי שחטאת נעשה למעלה, לכן כתוב ויקריבו שהוליכו הדם אליו, אבל עולה ושלמים הן למטה מחוט הסקרא ובמשכן הרשת, לכן כתוב וימציאו ופשוט.
ויקריבו כו' את הדם אליו. הענין דבני אהרן היו ארבעה ולכן רצו להשתתף בעבודה להתחנך, לכן קבלו דם החטאת בארבעה כוסות כל אחד כוס לבדו, ומכל כוס היה נותן מתנה אחת ובזה השירים ישפכו ליסוד (זבחים ל"ד), ולכל קרן הושיט לו אחד מבניו הכוס לכן כתוב ויקריבו בני אהרן את הדם אליו, היינו שבאו אליו כל אחד בקרן אחר ולא באו אליו תיכף עם הדם. וכן בשור ואיל, שזריקת דמם היה כאחד וכל אחד טעון שתי מתנות שהן ארבע, קבלו דם השור והאיל בארבעה כוסות, כל אחד כוס והושיטו לאהרן, לכן גם שם כתוב הדם אליו, אבל בעולה שאין כאן רק שתי מתנות הלא קבלו הדם וכולן הושיטו לו הדם, שהוליכו הדם כולן כאחד. ולכן כתוב אליו את הדם, שכולן קרבו אליו עם הדם ודו"ק.
ואת הדם יצק אל יסוד המזבח. ביונתן לקדשה ליה כו'. הנה במקום שכוונת התורה הוא על הקרבן שלצורך הקרבן יתן הדם על היסוד כתיב ישפך, אבל במקום שמדבר שהוא לצורך קדושת המזבח כתיב ויצק וכמו ויצוק על ראש אהרן לקדשו, ולכן בכל מקום בפרשה זו שכתיב יצק מתרגם לקדשא ליה ודו"ק. ויתכן כי יצק הוא מלשון מוצק ולכן במקום שהדם יוצא לחוץ כתיב ואת הדם ישפוך וכמו שאמרו יוצאין לנחל קדרון כו', אבל כאן הי' הדם נשאר על היסוד וכמו שהשמן שנתן על ראש אהרן היה מוצק וקי ם, כמו שאמרו כעין שתי טיפות מרגליות כו', לכן לא כתב יציקה בבני אהרן רק משיחה, וכאן הדם שעל היסוד הי' קיים והאש שיצאה מאת ד' ואכלה החלב היא אכלה גם הדם, וכמו שאמרו אש של מעלה אוכלת ושותה ולכן כתוב אשר יצק מים על ידי אליהו, שהמים שיצק בהר הכרמל נשרף באש של מעלה ודו"ק.
ואת העולה המציאו אליו הנתחים ואת הראש. לא זכר כאן הפדר כמו בויקרא גבי עולת בקר וצאן, וכמו בפ' צו. נראה דטעם דצריך לכסות בהפדר את הראש משום דנותנו ע"ג האש ואמרו פרק גה"נ צ"ג רישא דכבשא כו' מידב דאיב יעו"ש, וא"כ יזוב הדם מהראש ויכבה האש. ויעוין זבחים דף צ"ג מזלפו ע"ג האשים והא קא מכבה וכתיב לא תכבה, לכן מכסהו להראש בהפדר. ובתו"כ אמר טעם אחר מפני שזה דרך כבוד של מעלה (ואולי תלי' אם אינו מכוון מותר. יעוין בזבחים), אבל כאן שלא ניתן האש ע"ג המזבח, רק אש של מעלה ירד ושרף הכל (יעוין רשב"ם), לכן להראות גודל הנס אז הי' המצוה שלא לכסות הראש ומידב דאיב מבית השחיטה ונתמלא דם ובכ"ז אש של מעלה אוכלת ושותה כמו באליהו שגם המים לכחה. יעוין סוף פ"ק דיומא ודו"ק.
ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה כו'. מה דהקדים המנחה לקרבן שלמים, אף דבפרק כל התדיר אמר דמיני דמים קודמין למנחות, נראה לי משום דמנחות הנקמצין איכא גם בצבור דעומר ושתי הלחם של צבור, אבל שלמים ליתנהו בצבור משום דשלמי עצרת הם קדשי קדשים והנך שלמים הוי קדשי קלים כמוש"כ תאכלו במקום טהור, לא במקום קדוש וקדשי קלים ליתנהו בצבור והוי המנחה כתדיר נגד השלמים, לכן המנחה קודמת. ועיין פרק כל התדיר דף צ', אדרבא מנחות קודמין שכן ישנו בצבור כביחיד כו'. וא"כ כאן מנחה התדירה קודמת, ואין זה ענין להך דבעי בגמ' שם בתדיר ומקודש מי קודם, דכאן המעלה משום דמיני דמים קודמין אין זה כמקודש. ועוד אפשר דתלי' אם ילפינן דורות משעה. עיין מנחות דף י"ט, דלכן אמר שמואל דלא ילפינן לענין יד ששם חשובה ממיני דמים ולכן הקמיצה היה בכפו ודו"ק.
וימלא כפו ממנה. לא אמר וימלא קומצו משום דכף מצאנו גם כף אחת, כף תומר, שאין פרוד בינתים, כן היד בזמן שאצבעותיו סמוכים והבשר ממלא, שאין הפסק ביניהם כלל נקרא כף. ולכן אמרו יומא ריש פרק הוציאו לו, דבין הבינים של קומצו הוי ספק ואם לא קמץ איש שמן ונכנס בין אצבעותיו מקטיר הך דבינים לשם עצים יעו"ש, וכיון שהניח אש ועצים על המזבח משום שאש מן ד' אכלה אותם כמו שפירש רשב"ם, לכן לא הי' יכול להקטיר אותם לשם עצים, ולכך הקפיד שלא יכנס בין האצבעות מאומה ודו"ק.
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. במשנה ר"י אומר אף כה"ג מגביה ידיו מן הציץ שנאמר וישא אהרן כו'. נראה דאמר לעולם תהא אימת צבור כו', פניהם כלפי העם כו', ולכן ר' יהודא לטעמיה דטומאה הותרה בציבור ואינו צריך ציץ לרצויי, חזינן דגדול כח הצבור שקרבנותיהם אינו צריך רצוי ציץ, לכן מפני כבוד הצבור אז מגביה ידיו מן הציץ שכבודם גדול מכבוד הציץ.
ויבוא משה ואהרן אל אה"מ. עיין רש"י שהביא מתו"כ שאהרן היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי. ואפשר שמשה ג"כ היה מצטער, דאחר העגל לא יכלו להביט באור פני משה כי קרן פניו, וכמה גדול כחה של עבירה, שמתחלה ראו כבוד ד' כאש כו' ולסוף בפני משה לא יכלו הבט כו' רז"ל, ובאהמ"ע הסיר משה המסוה מפניו ונאמר ובא אהרן ומשה אל אהמ"ע, הרי היה יכול להביט דנתכפר להם חטא העגל, וכאשר לא ירדה שכינה הרי לא נתכפר להם החטא, ומה שיכולים להביט ע"כ הוקטן מעלתו ודו"ק.
ויקחו בני אהרן כו' וישימו עליה קטרת, פשט המקרא נראה דהם הקטירו הקטרת במזבח החיצון וכן כתבו בתוספות עירובין דף ס"ג תוד"ה מאי דרוש יעו"ש. וטעמם היה, דמה שצוה להקטיר במזבח הפנימי משום ששם היה קדש הקדשים והיא מעצמותה קודש הקדשים, וכן כתוב בראש כי תשא במקום אשר אועד לך שמה, וכעת שהכל ראו את הכבוד במזבח החיצון היה עולה על דעתם, שדין מזבח החיצון הוא כמזבח הפנימי, וטעו מפני שראו שקרבן חטאת של אהרן נשרף והיה בדמיונם, שקדושת המזבח בשמיני דין היכל יש לו וכל חטאת אשר יובא מדמה אל הקדש פנימה באש תשרף, שכל חטאת פנימי נשרפת, ולכך נשרף פרו של אהרן, ולכך הקטירו על מזבח החיצון ונשרפו. לכן על שעיר החטאת כפשוטו, שעל שעיר העם קאי, שחטאת העם נשרף דרש והנה שורף ולכך ויקצוף על אלעזר ואתמר בניו הנותרים, שאף הם היו ראוים לשרפה (סוף יומא), שלדעתו שטעו שדין חטאת בשמיני, שהכל ראו הכבוד במזבח החיצון הוי חטאת דין חטאת פנימי יש לו ונשרף, א"כ זה הטעיות של נדב ואביהוא, שמפני זה הקטירו במזבח החיצון וא"כ גם הם ראוים לאותו עונש ודו"ק. אמנם רבותינו פירשו באופן אחר. יעוין בתו"כ.
הוא אשר דבר ד' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. פירוש, כי מיתתם היה הכרחי עבור שכל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי, דישראל חטאו בעגל ונצלו עדים והוסר הענן ובטלה כל מעלתן, ואחרי תפלת משה והבאתן זהב למשכן, חזרו ענני כבוד ושכינה שורה ביניהן, והקימו כהנים ולוים ואש יצאה מן השמים, א"כ יאמר ישראל הקב"ה נח לרצות וכרגע חיש קל יתנחם על הרעה והקב"ה ותרן הוא, לכן היה צריך להראות כי לא מחשבותם מחשבות השי"ת ולהראות בענין קל מאוד, אשר ביום חתונתו והוקמו לכהנים לשרת בבית ד', עבור דבר אחד, אשר לא צוה נשרפו לפני ד' ולהראות כמה גדול כוחה של עבירה, והקב"ה יחשוב במאזני צדק ומשפט על עון קל. וזה שאמר בקרובי אקדש ואז על פני כל העם אכבד אראה כבודי לישראל, אבל לולא זה לא אוכל להראות כבודי לבני ישראל למען לא ידמו, כי בן אדם הוא ונושא פשע בלי משפט, חלילה מאלקי משפט לא יעשה משפט. וכיון שהגיד לו שזה סבה להשראת השכינה בישראל וידום אהרן. וזה שאמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ד', כי בגללם נשרפו עבור חטא העגל ובסבתו ודו"ק.
ובמדרש ויקהל טוב שם משמן טוב, טוב היה שמותן של חנניה משאל ועזריה משמן המשחה שנמשחו נדב ואביהוא כו'. הענין דע"י חנני' משאל ועזריה היה קדוש השם גדול מאוד עד דנפל נבוכדנצר ואמר בריך אלה כו', וכל דיירי ארעא כלא חשיבו ואמר זה ברגשות ובדביקות עצומה ובהתפשטות הגשמי ובהכנעה עד כי אמרו חז"ל כי רצה לגנות ספר תהלים, שהדביקות חזקה אצלו למאוד, ובא מלאך וסטרו על פיו. הענין שנתעורר כח תאוני ובלבל את שכלו והאביד התפעלותו ורגשתו הגדולה לאלקים וכמו שאמרו מלאך הממונה על התאוה במד"ר פ' וישב על פסוק ויט אליה כו'. וכן אמרו בחלק בשעה שיצא חמ"ו באו כל אומות העולם וטפחו על פניהם של ישראל אמרו יש לכם אלקי כזה כו'. והיו יראים כל העולם מהשי"ת יראת הרוממות על טובו וחסדו ויכולתו לשדד הטבע. אבל בנדב ואביהוא היה נקדש במכובדיי והיה יראת העונש שחלו כל ישראל מפני השם לעבור על מצותו דאף לבני פלטין דיליה לא נסיב אפין כש"כ לאחריני ולכך טוב שם משמן טוב.
ויותר בזה, דהאומנת אוכלת ושותה עבור הילד ובכ"ז כונתה לעצמה, שדברים הטובים לה אף שמזיק לחלבה אוכלת, וכן להיפך אינה אוכלת, אבל האם, האוכלת ושותה הוא רק לטובת הילד שרק מה שלטובתו עושה. והשד הזה הוא צינור להוציא החלב אל היונק בלא שום נגיעה עצמיות, ואצל השד אם היה היונק משפיע עליו ודאי היה טוב להשד, ולכן אמרו שני שדיך זה משה ואהרן שלא כונו מאומה לתועליותם ולא הרגישו בנפשם שום מעלה על חבריהם, רק היו כצינור המשפיע לחבירו לבד, לכן אמר משה מי יתן והיה כל עם ד' נביאים כי יתן רוחו עליהם, היינו שלא באמצעיות משה, רק שיתן עליהם והוא מקבל נבואתו באמצעיותם, שלא חש רק לטובת ישראל, לא כן נדב ואביהוא שבשעה שעלו להר היה משה נגש לבדו והם עלו עמו וכל העם היו סביב להר כתוב ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו ובת"א והוו חדן כו' כאילו אכלין ושתן, הוא כמו המינקת שרצונה לאכול בעצמה ולהשפיע, והיא נהנית במה שהיא משפיעה, ולכן אמר בוי"ר פ' אחרי נטלו אפופסין שלהם מהר סיני שנאמר ואל אצילי בנ"י לא שלח ידו, שהיו ראוים לשלוח בהם יד להכאה, רק שלא רצה לערבב שמחת בתו, שראו את עצמן שהיו גדולים מישראל ונהנו כהמינקת שאוכלת להניק אבל נהנית בזה שהיא המשפיעה ומרגשת טובת עצמה, לכן נתקדש שם שמים על ידם באופן שהיו נפרדים מן הכלל כיון שראו עצמן שהן נפרדין מן הכלל. לא כן חמ"ו כו' שמה ראו שמסרו כו' פירשו הקדמונים שהיה להן לילך כמו דניאל, עיין תוספות פרק מקום שנהגו דף נ"ג ע"ב, א"כ התכללו את עצמם בסכנת הצבור לקדש שמו יתברך לרבים ולאהבו על הבריות זכו שנתקדש שם שמים על ידם במה שבאו לתוך הקהל חיים וכמו שהם התחברו אל הסכנה כן ע"י חיבורם אל החיים נתקדש ש"ש ודו"ק.
ולהבדיל בין הקודש ובין החול כו' אשר דבר ד' אליהם ביד משה. אשר דבר ד' זו הלכות (למשה מסיני) ביד משה זו גמרא. כן הגירסא בכריתות דף י"ג ע"ב ובתו"כ גירסא אחרת. והפירוש עפ"י מה דאמרינין בנדרים דף ל"ח לא נתנה תורה אלא למשה כו' נהג בה טובת עין ונתנה לזרעו כו', אלא פלפולא בעלמא להבין דבר מתוך דבר. רש"י. וזהו גמרא היה ביד משה. ועיין רש"י דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא שימש ת"ח זה לימוד גמרא ודו"ק.
וידבר משה כו' בניו הנותרים, שגם עליהם היה קצף. פירוש לזה אמר ואכלוה מצות אצל המזבח ולא בהיכל (תו"כ), אף שק"ק נאכלים בהיכל וכמו שאמרו בזבחים ס"ג, רק משום שהארון אמרו מי שארון קולטו למיתה ובמזבח אמרו מי שמזבח קולטו לחיים, כי הארון משכן הכבוד בעצמו ומי יעלה בהר ד' וצריך לזה הזדככות גמורה, לא כן המזבח מורה על קשור האומה בכלל אחד אל אחד ביחוסם אצל השי"ת המאחד לבביהם לכן מזין ומחבב ומזיח. ולזה אמר, כיון שהקצף גדול לכן אכלוה מצות אצל המזבח ולא פתח אהמ"ע כמו מלואים כי הקצף גדול ורק המזבח יקלטן לחיים וכמו שאמרו המזבח קולט ודו"ק. ועיין זבחים ס' וכי אצל המזבח אכלוהו.
ושם בתו"כ אצל המזבח ולא בהיכל אין לי אלא מנחה כו'. וצ"ע דבזבחים דף ס"ג אמר דאוכלין בהיכל. ואולי כאן דאוננים היו ורק דהותרו בקדשי שעה לא היו מותרין רק במזבח, שבו היו מקריבין וקדשי קדשים הוא על שעיר נחשון ועגל בן בקר של אהרן ודו"ק.
ואכלוה מצות כו'. לפי שהיא מנחת צבור והיא מנחת מצות שעה כו', שלדורות אין בצבור מנחה נאכלת והו"א דדינה כמו מנחה הנאכלת בצבור וזה שתי הלחם דאיקרי מנחה (מנחות מ"ו) דנאכלין חמץ, כן הכא הו"א דרק הקטרה מצה, אבל שיריה נאכלין חמץ קמל"ן.
תו"כ. היא ואותה והיא כו', לאיל המלואים ולחמו. הנה איל המלואים היה קדשי קדשים. יעוין זבחים ק"א. אבל נראה דדריש מואכלתם אותה במקום קדוש לרבות לשכות הפתוחות לקודש יעו"ש, ועל זה כתיב אותו למעט איל המלואים ולחמו שלא היו רשאים לאכול בלשכות, רק פתח אהמ"ע, מקום הראוי לשחיטת קדשים וכמו דמסיק זבחים דף נ"ו בקדשי שעה וברור.
ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה כו'. שוק התרומה וחזה התנופה כו'. הנה דרך הכתוב לאמור לא זו אף זו כמבואר בכורות בתוספות דף מ"א ד"ה הג' גרב כו', לכן אמר שבמלואים היה שוק מונף עם החלבים והחזה היה מונף לבדו והשוק הי' נקטר לגבוה והחזה נאכלת לכן אמר, כי חזה והשוק ג"כ תאכלו והשוק וגם החזה יניפו עם החלבים ולא כמו במלואים. ויתכן דאמרו בפרק גה"נ, דגיד הנשה של עולה מעלהו למזבח וחולצו משום הקריבהו נא לפחתך, שגנאי הוא להביא ירך מפורעת למזבח. וכפי הנראה להניף לפני ד' גנאי להניף ירך מפורעת ג"כ אין ליטול טרם תנופה וכן לאכילה שהשוק מפורע מגיד הנשה כתב בסוף משום שמחוסר עדיין תיקון לאכול. ודו"ק.
במקום טהור. אלא זו טהרה שאינה ממין טומאה לטהר מטומאת מצורע לומר שיהיו נאכלים בירושלים. פירוש אע"ג דכל עיירות המוקפות חומה מצורע משתלח מהם, זה דוקא מעשה דבדד ישב שלא ישבו שאר טמאים עמו אבל אין זה מפני הטומאה. אמנם בירושלים אם נכנס שם מצורע לוקה משום לא יטמאו את מחניהם מפני טומאתו כמו שכתב רמב"ם בהל' באמ"ק פ"ג ה"ח יעו"ש. וכן כתוב והבאתם שמה ואכלתם לפני ד' כו' את שלמיכם, הרי דנאכל לפני ד' וזה רק בירושלים ואכמ"ל.
והנה שורף. בתו"כ. ר' נחמיה אומר מפני אנינות נשרף לכך נאמר כאלה. ומפרש הגמרא בזבחים, דמשה טעה וסבר שאין חילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות והוא נצטוה בקדשי שעה לאכול באנינותן וכמו דדריש לעיל כי כן צויתי באנינות יאכלוה ועיין היטב בסוגיא. ולהקל הטעות מאדון הנביאים מבחר האנושי אמינא דמשה לא שמע מהקב"ה שיאכלו באנינות והראיה דלא קאמר זה הדבר אשר צוה ד' כדרך המקרא בכ"מ, וע"כ דלא שמע כלל מאתו שיאכלו באנינות, רק משה קאמר להם, שזה הדבר אשר דבר ד' בקרובי אקדש כו' הרי היה הגזירה קודם וכמאמרם במכילתא דמלואים פסקא כ"א מסיני נטלו להם שראו משה ואהרן כו', א"ל הקב"ה נראה מי קובר את מי כו', ועיין ק"א שם, א"כ כשצוה הקב"ה שיאכלוה הרי ע"כ לפום מה דגלוי לשמו יתברך שימותו ויהיו אוננין ואפ"ה יאכלוה. וע"ז השיב אהרן לא כן אחי אם שמעת בקדשי שעה, היינו שצוה הקב"ה לאכול וע"כ דאף באנינות, אולם בקדשי דורות שאמר שהשעיר יאכל אינו להתיר באנינות, רק הוא הלכה לדורות, שלדורות השעיר תאכל, אבל השתא באנינות אסורים באכילה, ומנא יליף מקו"ח דמעשר. וזה שאמר וישמע משה ויטב בעיניו ע"ד אם חכם בני כו', דמדת קו"ח היה משה הראשון שדן קו"ח בעצמו מה ישראל כו' אני שהדבור מצוי כש"כ שיש לי לפרוש מאשתי (ועיין הקדמת בית מאיר וכוון בזה לדעת ר"ת בספר הישר). ודו"ק היטב.
שם בתו"כ. א"ר יהודה חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו קשה הקפדה שגרמה למשה לטעות אחר מיתתו הריני כמשיב על דבריו ומי גרם לו שהקפיד אלא שטעה. הנה לכאורה תמוה דברי חנניה הלא קרא כתיב והנה שורף ויקצוף משה והיה הקצף לפי שנשרף. אך כאשר תעיין תליא באשלי רברבי, דזהו דפליגי בפסחים פ"ב אם נטמא הבשר טעון עבור צורה תנא דבי ר"א, עיי"ש. ואם טעון עבור צורה על מה שרפוהו מיד משום דהוראת שעה היה, ופירשו תוס' דלא נאמרה עדיין דינא דעיבור צורה (עיין מהרש"א), א"כ שפיר אתי פירושא דקראי דרש דרש משה והנה שורף, וזה בודאי לא כוונו להלכה דכפי האמת היה צריך עיבור צורה, ומשום זה שמהרו לעשות בלא משה לשורפו מיד שלא כהלכה קצף משה, ומפני זה טעה וסבר שהיה צריך להם לאכול. עיין תוספות פ"ב ע"א ד"ה בשלמא נטמא כו' דהא ע"כ כו' וע"ב ד"ה ר"י ב"ב ודו"ק. אבל ר' יהודה סבר דטומאה לא בעי עיבור צורה וא"כ הקצף מחמת הטעות שסבר שהיה להם לאכול ביום. ואפשר לומר דבהא פליגי, דחנניה סבר מפני אנינות נשרפה וא"כ הוה פסול בבעלים ובעי עיבור צורה וע"כ דהוראת שעה היה לפי שלא נאמר להם דינא דעיבור צורה, וא"כ שפיר קצף, לא כן ר' יהודה לטעמיה דסבר מפני טומאה נשרפה, וא"כ הוה פסול בגופו ואינו טעון עיבור צורה והקצף היה מפני הטעיות. ואף כי לפי שפרשו תוספות סוגיא דתמן לא שייך למ"ד מפני אנינות נשרפה הוראת שעה עיי"ש, אולם אינו מוכרח פירושם שם למעיין (ועיין קדושין נ"ב יודא קצף). ולכך בתלמודן פסחים ס"ז מביא מקרא דמטות ויקצוף משה על פקודי החיל כו' ולא מהך דהכא. ועיין רש"י עה"ת שם ודו"ק בכ"ז.
ודע דשיטת רבינו נסים גאון דשעירה ע"ז של יחיד נשרפת והראב"ד בפרק א' ממעה"ק תמה מנין לו זה איפוא כתיב בתורה. ופשוט דיצא לו, דחזינא דעגל בן בקר של אהרן שבא על ע"ז נשרף כמפורש בקראי ומזה למד לכל יחיד, שגם העגל היה חיצון ולא סבר כפרש"י דהוראת שעה היה. ועיין ויקרא פרק ו' פסקא י' ת"ל חטאת הקהל בנין אב לכל חטאות הקהל שישרפו כו' מה זה מיוחד שדמו נכנס לפנים כו' הרי מבואר דלא כר"נ גאון ודו"ק.
הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה כו', דאינו חטאת הבא על עו"ג שדמו על הפרוכת והוא נשרף ומדוע לא אכלתם כו'. כי חשש שמא טעו וסברו כי הוא בא לכפר עון העגל וכמו שאמרו בתו"כ לכן אינו נאכל, והשיב אהרן איך חושב אתה אותנו למוטעים כאלה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם ובעו"ג הלא העולה קודם לחטאת בהקרבה ורק הסבה של ותקרנה אותי כאלה כו'. ויתכן כי אמרו כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ואכלו אותם אשר כופר בהם (פרק תמיד נשחט), לכן אמר כיון שמתו בניו ומיתת צדיקים מכפרת, נעשה התועליות אשר היה מאכילתו, ולכן כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל. ודו"ק היטב.
וידבר ד' כו' לאמר אליהם. בתו"כ לאלעזר ואתמר, דהואיל דיני קרבנות פסולים נאמרו בפרשה זו דטמאים כמבואר בכורות ט"ז ובתו"כ חמש חטאות המתות ותמורת פסוהמ"ק, לכן אמר לכהנים ודו"ק.
אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. בתו"כ גרסא אחרת בגמרא בכורות דף ט"ז הגירסא מנין לתמורת פסוהמ"ק שמתה ת"ל ממעלי הגרה כו' מנין לחמש חטאות מתות כו' ת"ל ממפריסי הפרסה כו'. הביאור דממעלי הגרה הלא סימן טומאה שלו שאינו מפריס פרסה והוא בחוץ ויליף מזה תמורת פסוהמ"ק שמומו ניכר, דעל מום שבסתר אינו נפדה, ובאידך קרא דממפריסי הפרסה, שסימן טומאה שלו שאינו מעלה גרה והוא סימן טומאה שבסתר, מרבה לחמש חטאות שמתו בעליהן או נמצאו לאחר כפרה או ולד תמורה שאינו ניכר. וז"ב.
דע דתנאי דפ"ק דבכורות ר"א ור"י דסברי דגמל בן פרה טמא, רק אם סימן אחד דומה לאמו והוא אפילו בשערו וכיו"ב טהור, מפני שאז חזינין שאינו אצלו רק מקריי לא בטבעית, יעו"ש היטב בתוספות. ולפ"ז יתכן מה דבשפן אמר ופרסה לא יפריס בעתיד, שמדבר על הזכר הנולד מן הנקבה טהורה, והוא פרסה לא יפריס, פירוש שאם דומה לגמרי לשפן שרואין אנו אצלו קליטת פרסותיו הוא ענין השתנות טבעיי לא מקרה, שהמקרה לא יתמיד, ויאות לומר עליו בעתיד לא יפריס, אבל אם מקצת דומה לאמו הטהורה, א"כ קליטת פרסותיו הוא ענין מקרי ואינו טמא, ובארנבת שהיא נקבה, יעוין ראב"ע, אמר, שאף אם תלד מין שגם פרסותיו סדוקות, וזה טהור הבא מן הטמא ג"כ טמא אעפ"י שהוא מפריס פרסה, מ"מ כיון שנולד ממין שפרסה לא הפריסה בעבר טמא. כן יתכן ודו"ק.
מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו. פירוש כמו שנקרא עסק משלח יד, כן נקרא בשם מגע, ופירוש שלסחור אסור בנבלתם. ודוקא מחיים, שאינם עומדים לאכילה מותר כמבואר בירושלמי הביאוה תוספות ב"ק דף פ"ב ע"ב ד"ה לא יגדל אדם יעו"ש. ועיין תו"כ.
ובנבלתם לא תגעו. דרשו מכאן דחייב אדם לטהר עצמו ברגל. ויתכן להיות הא דהאמינו ע"ה ברגל על טהרות, משום דהלכה כחכמים דאמרי איזהו ע"ה כל שאינו מניח תפילין (ברכות מ"ו) וברגל דאין שום אדם מניח תפילין [דגם חוהמ"ע לאו זמן תפילין] אין כאן סימן מי הוא חבר, לכן האמינו וטהרו מגע ע"ה ברגל וכמו בכלי חרס דנאמנין יעו"ש סוף חגיגה.
ובנבלתם לא תגעו כו' ברגל. יעוין בר"מ דאינו לוקה ע"ז. וכוונתו דאין זה לאו גמור רק כמו ניתן לחכמים בזמן שצריך טהרה. וראיה מהא דאשכחן בתוספתא דמע"ק והביאה ר"מ פ"ו מהל' יו"ט דשורפין הפרה ברגל בחוהמ"ע, והא מטמאי כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף, ואי משום טהרת ישראל, הלא טעונין הזיה ג' וז' ימים ורובם יכול הטהרה להיות בהם אחר הרגל ואיך מותרין להטמאות, ע"כ דניתן זה לחכמים ואינו רק רמז ואסמכתא הך דבנבלתם לא תגעו. אמנם בתוספתא דשבועות פ"ק אמר ר' נתן דרק על טומאת גויות חייבין על טומאת מקדש וקדשיו, אבל השורף הפרה כו' שהן טומאות קדושות אין חייב על טומאת מו"ק, לכן אפשר דלית בהו אזהרה דבנבלתם לא תגעו, רק כטמאי נבלות דחייבין בהו על טומאות מו"ק ודו"ק.
בתו"כ. כל הנוגע בהם יטמא להביא את בה"ט שלא תהיה שחיטה מטהרתה כו'. ויפלא לכאורה, דהא הך קרא דריש התו"כ על אבר מן החי כמבואר באורך פרשה ד', ואיך שייך כאן הך דאין שחיטה מטהרתה. ואולי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשטיה דקרא לכל בהמה אשר היא מפרסת פרסה כו' מיירי בנבלת בהמה טמאה, וקרא וכל הולך על כפיו מיירי בחיה טמאה, וקרא דוכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה מיירי בנבלת בהמה טהורה וכמו שפרשו הפשטנים. ואל זה כוון ר' יונתן בחולין דף ע' למדנו נבלת בהמה טהורה שמטמאה ונבלת בהט"מ שמטמאה, ונבלת חיה טמאה שמטמאה כו', שמפרש כפירוש הפשטנים. [ורש"י פירש באופן אחר].
אך האמת יורה דרכו עפ"י מה דאמרו חולין ע"ג, מיתה עושה ניפול [באבר המדולדל] והוי כאבר מן החי ומטמא משום אמה"ח, ושחיטה אינה עושה ניפול ואין בו רק מצות פירוש בלבד. ולכן בבהמה טמאה הוי שחיטה דילה כמיתה ועושה ניפול דכיון דאינה מטהרה מידי נבלה תו האבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי דהוי כניפול מחיים וקמ"ל כל הנוגע בהם יטמא, היינו באבר המדולדל לאחר שחיטת הטמאה וברור.
שם בתו"כ פ"ז פס' ו' כל הנוגע בהם יכול בכולם ת"ל מהם. צ"ע מאי רומיא, לקמן מיירי באבר מן השרץ ואברים אין להם שיעור כמפורש נדה דף מ"ג ע"ב. ואפשר דיתורא דמהם דריש, דכתיב וכל כ"ח אשר יפול מהם. אך לפי דברי התוס' חגיגה דף י"א ד"ה הא כיצד עיי"ש היטב לא א"ש ודו"ק.
השורץ על הארץ וכו'. בתו"כ פרק ו' פסקא ו' אינו אלא השורץ יטמא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, שאינו שורץ לא יטמא, ודין הוא טמא חולדה וטמא עכבר מה חולדה כמשמעו אף עכבר כמשמעו כו'. פירוש דאם הוה ממעטינין מחמת שאינו פרה ורבה הוי מטהרין אותו לגמרי ואם הוי מקשינין לחולדה הוי מטמאינין אותו לגמרי אף אם נגע באדמה שלו, לכן כתיב בשרץ, והוא כמו דדרשינן בכ"ד בשרץ עצמו יש טהור ויש טמא, בבשר טמא ואדמה שלו טהור. ומסולק קושיית התוספות שהביא הק"א ודו"ק.
שם. הטמאים מלמד שמצטרפין זה עם זה כו' דם בבשר כו' בין במין אחד בין משני מינים. הנה במסכת מעילה דף י"ד קאמר כאן בכולו כאן במקצתו, ופרש"י דאם פרשו משרצים שלמים אז מצטרפי, אבל אם פירשו ממקצתן אינו מטמא בצירוף יעו"ש. ולדעתי למדו זה מהכתוב, אלה הטמאים לכם בכל השרץ היינו שהשרץ שלם, שיהא כולו אז מצטרף אף משני מינים ולכן כללן בטומאה חדא ודו"ק.
אשר יאכל. בתו"כ פרק ט' יכול כל אוכל ת"ל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח. עיין ק"א דפירש על המחשבה, וזה לשיטת הראב"ד אבל להרמב"ם כל אוכל סרוח אינו מקבל טומאה אף אם היה ראוי מעיקרא קודם שנסרח לאדם והיה מאוכלי אדם ג"כ אינו מקבל טומאה. וצ"ע להראב"ד הך דמשני הגמרא פסחים דף י"ח ורב אשי אמר לעולם בטלו במעיה לגמרי משום דהו"ל משקה סרוח, דהא מעיקרא היתה ראויה לשתיית אדם ואמאי אינה מטמאה בשר. וצ"ל לראב"ד דלטמא אחרים ודאי אם נפסלו מאכילת אדם או משתיית אדם תו אינה מטמאה אחרים וזה מוזר ודו"ק.
יהיו לכם. בתו"כ יהיו לכם כל שהוא לצרכיכם לרבות ידות הכלים, מכאן אמרו האבן היוצאת מן התנור. מה מדוקדק לפ"ז לשון הפסוק טמאים הם וטמאים יהיו לכם, שלא מצאנו בכל הפרשה, רק שקץ הוא לכם. טמאים המה לכם, אבל כפילות המאמר לא מצאנו, ולפ"ז מדויק, דכבר פירשו תוס' דאינו שייך שהיד יטמא בכלי חרס, דלא עדיפא מגבו דכלי חרס, רק כשטומאה בתוך התנור נטמא גם היד, ואם נגעו אוכלין ביד הם טמאים, וכן פסק רמב"ם עיין משנה למלך, נמצא דלא תוכל הטומאה להתחיל מן היד, רק הטומאה תבוא מהכלי חרס אל היד, וזה שאמר טמאים הם, פירוש שהשרץ טמאתן קודם, ומזה טמאים יהיו לכם, היינו גם היד שהוא לצרכיכם אבל שתתחיל הטומאה מן היד בלתי אפשר. ולכן לעיל פרק ז' יליף לידות הכלים, היינו כלים של שטף וכמו דכתיב יטמא עד הערב. ולכך מהני היד שאם נגע היד מקבל טומאה כיון דמטמאין מגבן, ולכך דריש כל הנוגע בהם שאפילו אם נגעו ביד ג"כ טמאים. ועיין משל"מ ריש פרק י"ז בזה. ודו"ק.
שם בתו"כ פרשה ט'. ריהג"א ונוגע בנבלתם יטמא במגע הם מטמאים כו' מטמא במשא כו' א"ד שיטמא במשא. פירוש, ולפ"ז כי גמרינן מקו"ח דמטמא במשא הוי אמרינן דיו מה התם אינו מטמא רק בכזית, כן הכא אינו מטמא רק בכזית וא"ש דכתיב לעיל כל הנוגע בהם במותם יטמא, היינו דהתם מיירי בכעדשה וכמו דדריש לעיל בהם מהם ולכך אינו מטמא רק במגע, אבל הכא סד"א דבמשא ג"כ מטמא, היינו בכזית קמ"ל, ולכך כתיב בנבלתם, היינו כמו גבי חיה דכזית אינו מטמא במשא רק במגע ור' עקיבא דריש ונוגע למילי אוחרי, והא דאינו מטמא שרץ במשא יליף מאשר היא לקמן פרשה י' פסקא ג' עיי"ש דזה קאי לרע"ק ודו"ק.
ונוגע בנבלתם יטמא. בתו"כ ר"ע אומר לרבות כלי עצם כו', א"כ למה נאמר עזים פרט לעופות. הנה בתוספתא והובא בר"ש כלים פי"ג חיבר להן חוט או משיחה מן דבר הגדל בארץ טמא כו' הרי דמדמה להעושה כלים מן הים דתנן פי"ז דחיבר להן חוט טמא ויעוין היטב בתוספתא ב"מ פ"ז. וטעמא דכל מה שבים וגדל במים אינו טמא. ולכן עופות דנבראו מן המים, יעוין חולין ריש פ"ב, אין בנבראים מן המים טומאה בכלים, וכי חיבר עליהם חוט או משיחה מן הגדל בארץ תו מקבל טומאה. ויעוין בתוספתא דנראה דכוונתו, דבכלים של גלל או אבנים ואדמה אם חיבר להן דבר המקבל טומאה הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, היינו כלי הגלל או של אבן טהור. ודוקא הבאים ממים וכמו דמפרש ר"י שם שע"י עילה טמא. ומפני זה מסולק קושיית תוספות בב"ק נ"ד אמאי לא ממעט דבר שאין במינו קרב למזבח יעו"ש, ולפ"ז לענין טומאה תלוי במה שהוא בברייתו מן המים ודו"ק.
על כל זרע זרוע. בתרגום יונתן באורחא די יזדרע כו'. כוון אל דברי הגמרא בהעור והרוטב כדרך שמוציאין ב"א לזריעה חטה בקליפתה כו', דאיתרבי שומר לטומאה קלה יעו"ש ודו"ק.
תו"כ פרשתא י' פסקא ד'. לכם להביא בהמה טמאה שמטמאה במשא. פליאה הא קרא כתיבא בהו לעיל לכל הבהמה ושוסעת שסע כו' וכל הולך על כפיו כו' והנושא את נבלתם יכבס בגדיו כו', הרי מפורש. שמטמאת במשא. אך התו"כ דריש לה לעיל על אבר מן החי, אבר מן המת, אבל על בשר נבילה שהיא מטמאת במשא צריך לרבות. אך לפ"ז מאי קאמר השרץ יוכיח כו' ואין שחיטתו מטהרתו ואין מטמא במשא, נימא מה לשרץ שכן אבר מן החי, אבר מן המת שלו ג"כ אינו מטמא במשא, תאמר לבהמה שאברים מן החי ומן המת שלו הם מטמאים במשא, לכן אף בשרה מטמאה במשא. וצ"ע כעת.
והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו. אכילת נבלות הלא היא באיסור, ומי שעובר אינו שואל דין טומאה, והיה צ"ל ואם יאכל וכמו שאמר ואם שכב ישכב איש אותה כו', ועל כרחך דמיירי באוכל בהיתר שהוא חולה שיש בו סכנה או שאחזתו בולמוס דמאכילין אותו נבילות, ולזה אמר שלא תאמר, שמה שגזרה התורה טומאה על הנבלה היא גדר וזהירות שלא יבוא לאוכלה לכן מטמאה במגעה, אבל מי שאוכל בהיתר תו ליכא גם טומאה על הנגיעה והוא טהור, לכן אמר והאוכל אף בהיתר ג"כ יכבס בגדיו בשביל שהוא נוגע, וממילא מוכח דבכזית מטמאה ודו"ק.
שקץ הוא לא יאכל. בתו"כ פרק י"ב ת"ל לא תאכלום. הא כיצד באכילה הם אסורין. בהנאה מותרין. בגמרא דילן קאמר דכתיב לכם, ופרש"י שקץ יהיו לכם, וז"א, דזה כתיבא בשרץ המים ולא בשרץ הארץ דבהו כתיבא קרא דלא יאכל, וע"כ דדריש קרא דזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ. אולם לעיל דריש דאינו מכשיר את הזרעים. אך איכא קראי טובא דלכם גבי שרץ הארץ, ומהם הך דאלה הטמאים לכם דלא מידרש. ועיין חולין פרק העור והרוטב דף קי"ח, ותמן דריש הך קרא לכם גבי תנור וכירים יותץ לידות האוכלים והתו"כ לעיל פרק י' פסקא י' דרש לידות הכלים. אולם גם לכם דאלה הטמאים לכם בכל השרץ דריש בתו"כ פרק ז' לידות הכלים עיי"ש ותרי קראי למה לי ועוד דלא מייתר חד לכם, וע"כ כגירסת הק"א פ"ז דמגיה ת"ל בהם עיי"ש ודו"ק.
ולפ"ז ניחא דהך דמרבה מלכם דגבי תנור וכירים יותץ ידות הכלים קאי לר"י בן נורי דפליג על ר"ע לעיל פ"ז הכתוב אומר במטמא ואת אומר במיטמא, אבל לר' עקיבא דמפיק להו מקרא דכל הנוגע בהם, ע"כ לכם דגבי תנור וכירים יותץ מיירי בידות אוכלין וא"ש, אבל הך לכם דוכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם דריש תו"כ לבהמה טמאה שמטמא במשא. אולם בזה איכא חלוקים הרבה בין דרשות תו"כ לדרשות הגמרא ודו"ק. ולעיל כתבתי דרך אחר בפירוש התו"כ עיי"ש.
ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם. בתו"כ יכול אף דמם וחלבם כיו"ב ת"ל בם אתה מטמא וא"א מטמא בדמם וחלבם. יתכן דהתו"כ מפרש, דקאי על הנבראים מעיפושי הפירות וכפירושו שאז לוקה עליהן ואפילו פירשו לאחר מיתתן מן הפרי מספקא בגמרא אי לוקה, יעוין שיטת רמב"ם, לכן אמר דאם דמם וחלבם פירש מהם אז מותרים הדם וחלב כאילו היו תוך הפרי ודו"ק. ויתכן לדרוש בהם ולא בתערובתן כמו גבי בע"מ ביומא ובזבחים ע"ז וקמ"ל דלא חשבי ברי' ובטלי בתערובות כמוש"פ הפלתי, משום דאינן אסורים עד שיפרשו ולא הוו ברי' ודו"ק היטב.
להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. בתו"כ, הובא ברש"י, בין טמאה לך לטהורה לך בין נשחט חציו של קנה לרובו של קנה, בין שנולד בה סימני טרפה כשרה לנולד בה סימני טרפה פסולה. הנה בשילהי נזיר דריש ספק נגעים טהור מנא לן כו' דאמר קרא לטהרו או לטמאו פתח הכתוב בטהרה תחילה ללמדך שספק נגעים טהור, ולעולם יש לך בספק לטהר שאופן הטהרה מצוי ביותר שאף ספק טהור, לכן פתח בו הכתוב תחילה, ולכן ניחא גם כאן שהבהמה בחזקת שלא נשחטה עומדת וספק אם נשחטה או לא, אוקי בחזקת שלא נשחטה, ולכן כתיב הטמא קודם שרוב צדדין טמאים, ובין החיה הנאכלת קאי על טרפה ונשחטה בחזקת היתר עומדת, ואף ספק דרוסה דאתייליד רעותא מחיים שיטת רבנן קדמאי דמדרבנן חוששין לא מן התורה לכן כתיב הנאכלת ברישא שרוב צדדים הם נאכלים ודו"ק.
הפטרה. ודוד מכרכר בכל עוז. עוז זו תורה שנאמר ד' עוז לעמו יתן כו'. עוז זו תפילין שנאמר נשבע ד' בימינו ובזרוע עוזו וזה דוד היה מלך שנכנס ויוצא וס"ת עמו וכן היה מניח תפילין והיה מכרכר לפני ד' וכמו שאמרו ריש פרק א"ע קא בדח טובא א"ל בכל עצב יהי מותר א"ל אנא תפילין מנחנא ודוד היה מוכתר בתפילין ובדח טובא לפני ד' וזה בכל עוז, בכל דבר הנקרא עוז.
ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה דבר כו' אל דוד. פירוש, שכמו שהבטיחו על בניו שאם בהעותו יוכיחנו בשבט ובנגעים וחסדו לא יסיר מאתו כן דבר אל דוד בעצמו שיוכיחנו ויצטרע וכמו שהיה כשהרג אורי' החתי נפרע ארבעתים ומגופי' אתפרעו דששה חדשים נצטרע כדאמרו ביומא דף כ"ב יעו"ש. ורמז לדוד עצמו שלא פירש אלא בבניו כן נראה באור הלשון הזה אשר לא נמצא בתנ"ך דוגמתו.