משך חכמה/ספר ויקרא/פרשת קדושים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת קדושיםעריכה

קדושים תהיו כי קדוש אני וכו'. בתו"כ לאמר אם מקדשים אתם עצמיכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי. הענין, שהבורא יתברך בעצמותו הוא בלי תכלית ובלי גבול ואינו צריך לשום שלמות זולתו והוא שלם קודם היות העולם כמו לאחר היותה רק מפני שהבורא יתברך רב חסד האציל עולמות עליונים וגלגלים אין חקר ואין מספר וכולם מספרים הודו וכבודו ומשיגים הממציאן הבורא יתעלה. ונקודה אחת שם במשטר הגלגלים חומר גס ועב גלגל הארץ והוא קטן מכל הגלגלים [כאשר שיערו החכמים עד אשר תכתוש לעפר דק לא יעלה אבק השמימה] ובה נמצאים לאלפים. ומהם ברא נמצא קטן וחלוש המזג גבוה קרוב לג' אמות, כד מלא צואה ופיו מלא רוק, והוא הולך שובב בלי ידע הממציאו והמנהיגו והשגתו אינו בטבעו, לכן אין מי שיכריחו רק הרשות נתונה. והוא כולל ענינים הפכיים רבים עול וצדק, רע וטוב, שכל ושכלות, מגונה ונאות, עצלות וזריזות וכיו"ב כוחות לאלפים רבים לבלי מספר. סוף דבר הוא כלול מכל הכוחות והטבעים, אשר יש בעולם המציאות והוא ממש עולם קטן [וכבר האריך בזה המורה ומקורו מאבות דר"נ פרק ל"א באורך]. וכולם נרפים ועמומים ובידו להפיח בהם רוח אש ולהתהוות מכל כח לבלי תכליתו, כאשר נמצאו אנשים, אשר הרחיבו כחותם לבלי תכלית, זה לרע וזה לטוב, דוגמא, חזקיה ומנשה.

והראשון היה האחד אברהם, אשר מעצמו החל להתבונן בממציאו ולהשיגו, כאשר ישיגו אותו האישים העליונים המוכרחים בהשגתו, ואחריו יצחק ויעקב, ועצמו בהשגתם וגדלו בחכמתם כגדולי המשיגים, המה האופנים וחיות הקדש. ולזה האבות הן הן המרכבה. ובחר השי"ת בזרעם והעיר אותם להשגתו, ונתן להם אצילות מחכמתו [נובלות חכמה עליונה תורה], והיא התורה, אשר בהם יוכלו להשיגו וליחדו בכל מפעל ומצעד החומרי, עד כי שבה בשרם לאורים עליונים, ומלאכי מעלה יאמרו לישראל מה פעל אל ואם ישראל בארץ עושים רצון קונם, מקדשים הכל להשם, וזה עיקר שם הקדש, שמוסר לרשות גבוה, והוא שמוסר הכל להשי"ת גופו לעבדו וליראה, לבבו ושכלו לאהבו, עבדיו ובני ביתו, ומיודעיו לקרבם לעבודת השי"ת, עת תציץ הארץ יפרחו פרחיה, קול התורה נשמע וצהלת האדון הכל מלאה הארץ, מביאי בכורים זמר ינעימו ומעשר ותרומת חלבם יפרישו וינתנו למשמיעי שיר בהיכל ה', וכולם כטף כו' יהלכו ברגלם לעיר ד' שמה לראות ולהראות, ובשנה השביעית תשמט הארץ וכולם כבני חורין, ורק על הממציא טרף לביתם יסמוך לבותם, והזמן, אשר הוא גשם הדק שבכל עולם המציאות, אותו יקדישו בקרבנות התלוים בזמן ובשבת, וימים טובים, ועוד כיו"ב. ולשון התו"כ במכילתא דמלואים פס' כ"ג אין לך כל דבר ודבר, שאין בו מצוה למקום כו' עיי"ש באורך זה ג"כ מורה הדברים אשר כתבנו. וכל עולם המציאות אין בו דבר לבטלה, וצדיק יסוד עולם, וכל העולם כולו לא נברא אלא לשמשו כו', ואז הבורא יתברך מגלה הודו ומראה כבודו, כאשר ראהו כמה פעמים בבית ראשון ומשפיע שפע קדושה וברכה ממעין הברכות, כאשר העמיק לדבר בזה הזוה"ק, וזה מה שקראו זווגין, כי מקדושה הנוספת בארץ מצדיקים עושי רצונו, ככה תשפיע לאין חקר מלמעלה מהבלתי תכלית, ואין לך כל טפה שעולה מלמטה שיורדת כנגדו מלמעלה טפחיים [וזה סוד בזמן שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר וזה שירו לד' שיר חדש שיר זכר. והדברים עמוקים].

אולם בעת אשר אין עושים רצונו של מקום, האדם הולך שובב, הארץ תצמיח פרי למלאות התאוה, השכל נעשה עפריי, שבת מועד ושבת, אין דבר מורה על הממציא כולו יתברך, ובליעל יחשוב אין אלקים בארץ, לית דין ולית דיין, וסר מרע מסתולל, וכן רשע וזד מצליח, וכבוד הבורא הוגלה באין גלוי והארה מאתו יתברך, אז יאמר הקב"ה נשמתא דנשמתין, המשפיע ומחיה כל העולמים, כנשמה הממלאה הגוף [ומבשרי אחזה אלקי מה הנשמה דר בה' עולמים כך הקב"ה. ברכות] אין נחת ולא שמחה בבתי גואי, והמה העולמות העליונים המשיגים אותו כפי יכלתם בהכרח, וזה קלני מראשי, קלני מזרועי, והוא עולם המלאכים השכליים הנבדלים נקראו בשם ראש, קלני מזרועי זה עולם הגלגלים גשמיים דקים בעלי צורה מושכלת, וזה זרוע, אשר ההנהגה בהמה כי אין לך כל צמח כו' והגלגל כגרזן ביד החוצב (עיין בספר המדע לרבינו). וע"ד האמת הכונה יותר עמוקה אכ"מ בזה. ולעומת הקדושה העליונה הוא שבת ולעומת הקדושה הבאה מישראל המה יו"ט. וזה שאמר שמלאכי מעלה שואלין אימתי ר"ה ויה"כ שנידונין כולם ע"ז משיב כו' אצל בנ"י מתי המה מקדשין החודש, שלהשפיע הקדושה אין בכח שום נברא זולתי הבורא יתברך זולת ישראל, ולכן גם הזמן להשפיע קדושה תלוי רק בישראל. והאישים העליונים אינם רק מורידי השפע למטה מעילת העילות יתברך, וישראל המה משפיעים בעצמותם למעלה בכל העולמות. וזהו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו' [וכבר דיבר בזה בנפה"ח באורך, לכן אקצר] ותהיה נפש חיה המחיה כל העולמות וכל הנבראים, וזהו בקדושה ראשונה אנו מספרים איך הבורא יתברך שלם בעצמותו ומהותו כביכול ומחייב המציאות והכל בכונה עלול מאתו, ומושגח פרטי ורצונו מקיים הכל בלי הפסק, וזהו ממש שמלאכי השרת מקדשין אותו, שג"כ משיגים אותו באמת כפי יכלתם, שהוא בלתי חסר שום שלמות וכו', וזה ונקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, לא כן בקדושה דסדרא אנו אומרים ואתה קדוש יושב [הענין שממלא בכבודו יתברך כל המציאות כמד"א השמים כסאי וכו'] בשביל תהלות ישראל, שאין לנו קרבן ולא מנחה כו', רק התהלות ותפלות, שזהו קדושה הבאה מסבת ישראל מלמטה למעלה לא כהמלאכים. וזהו שאמרו סוטה ועלמא אמאי קאי אקדושא דסדרא, שזה יחס העולם הזה בזמן הזה. ולכך אנו אומרים קדושה זו בלשון תרגום שלא יתקנאו בו המלאכים, שאין זה ביכלתן. ודו"ק בכ"ז.

איש אמו ואביו וכו'. בתו"כ ר"ש אומר כבשים קודמים לעזים כו' ת"ל אם כבש יביא קרבנו לחטאת. צ"ע לפי מה דאמרינן בסוטה דף ל"ב בשם ר"ש מ"מ תקנו תפלה בלחש כו' והאיכא כו' דשעירה נקבה ועולה זכר כו' כיון דאיהו מכסיף נפשיה עיי"ש, א"כ אפשר דמובחר טפי שיביא קרבנו שעירה דליכא אלי' דמכסא ומכסיף אנפשיה, אך לפי מה דקיי"ל ביומא דף פ"ו, דנשוא פשע כסוי חטאה בעבירות שבין אדם לחבירו ניחא שפיר. עיין בזה ודו"ק.

יכול אפילו אמר לו אביו ואמו לעבור על אחת מכל מצות כו' ישמע להם ת"ל כו' ואת שבתותי תשמרו. הנה דלא פסיקא ליה מסברא כמו לעיל דאמר גבי אבא אמר השקיני מים ואמו כו' שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך, משום דאמרו בירושלמי נדרים פ"ט מדוע כבוד אביו ואמו פותחין בדבר שבינו לבין אביו כו' כן יפתחו לו בכבוד המקום בדבר שבין אדם למקום סוכה שאני עושה משמע דלנפשיה מהני אם צדקת מה תתן לו אם חטאת כו' כן הכא, כיון דלאביו צריך לאכול והוא אמר בשל בשבת, ולהמקום לא מהני מידי סד"א, דיעשה רצון אביו קמ"ל. ופשוט. ובסוגיא דעליה שקיל וטרי אי גמרינן מני' דעשה דוחה ל"ת דכרת מכאן ומבנין בהמ"ק דלא דחי שבת וקראי כתיבי, לזה הא מסברא הו"א דלדחי ומשני שאני הנך שכן הכשר מצוה. והנה בנין בהמ"ק הוי הכשר מצוה אע"ג דהוא גוף מצוה מתרי"ג מצות לבנות בהמ"ק מ"מ תכלית המצוה הוא להקים משכן שיקריבו בו קרבנות וד' יראה שמה, א"כ תכליתה אינו כעת בעת הבנין, רק אחרי שיהא בנוי וזה נקרא הכשר מצוה (יעוין רשב"א שלא פירש כן). כן הא דקרי לכבוד אב הכשר מצוה הוא ענין מושכל מאד. ושמע נא, דזה אינו מצויר בשכל שמצות שבין אדם לחבירו ידחה איסור דברי תורה, ובזה הגדר אמרו איסורא מקמי ממונא לא דחינן, רק משום שבכבוד אביו ואמו יש מה שנוגע לאדם למקום, וזה הרגש דק, שכל מוסדות הקבלה מהר סיני הוא הקבלה הנאמנה ונתנה למשה מסיני, ומסרוה דור אחר דור לזרעם אחריהם והודיעו בנים לבני בניהם יום אשר עמדו בחורב, וכן עד עולם, ואם דור יבזה אביו וילעג למוסרי הקבלה, אז פסק תורה מישראל, ולכן בזה הגדר יש בכבוד אביו גם דברים הנוגעים אל מצות ד' וכלל התורה, לכן סד"א דלדחי קמ"ל דלא דחי, וא"כ גדר כבוד המקום שיש במצוה זו דכבוד אב הוי רק בגדר הכשר מצוה. ודו"ק.

וכי תזבחו זבח שלמים לרצונכם תזבחהו. חסר וא"ו, דהיה לו לאמר תזבחוהו ודריש מזה בתו"כ, שאין שנים שוחטין זבח אחד וכאלו כתב תזבחהו, ורבנן פליגי עליה בחולין ריש פרק שני ואמרי שנים שוחטין זבח אחד. ונראה דמרמז להך ששנינו במשנה סוף פרק ב"ש לשם ששה דברים זבח נזבח לשם זבח, לשם זובח כו' אמר ר' יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר כו' רק שיחשוב לשם זביחה, כמו דיליף שם בגמרא מן הך קרא לרצונכם לדעתכם תזבחו, ולכן חסר וא"ו לרמז על ששה דברים אלו אם לא כוון כשר.

ויתכן דבשר תאוה הוי אסור (לר' ישמעאל) לישראל במדבר ואם היו רוצים לאכול בשר היו מוכרחים להביא זבחי שלמים והדם והחלב להשם, והיה מקום לחשוב, כי יקריבוהו בחרי אף ובהכרח, שבאמת הוא רוצה לאכול בשר, רק הוא אסור, לכן מביא הקרבן, אבל לא מנדבת לבו, לכן אמר לרצונכם פירוש בהסכמת דעתכם ובלב שלם, וברצון גמור תזבחהו.

ובקוצרכם כו' אני ד' אלקיכם. רבינו הקדוש סידר פאה אחר ברכות מפני שדרשו בר"ה ל"ב מואני ד' אלקיכם בחודש השביעי, שאומרים מלכיות בר"ה, לכן אחר ק"ש שהוא קבלת עול מלכות שמים, כמו שאמר רש"י למה קדמה פרשה שמע כו' סמך לזה פאה ולקט דכתיב ביה אני ד' וכו' להורות על מלכיות. ודו"ק.

לעני ולגר כו' תעזוב אותם לא לעורבים כו'. פירוש אם אין עני ליטלו מותר ליטול לעצמו. יעוין תוס' ר"ה דף ד' ע"ב. בזה יבואר קרא דדריש אל תגזול דל זה שבט לוי במתנותיו כי דל הוא שאין לו נחלה, ולכן אף כי אין לוי ליטול נוטלו ומעלה בדמיהן והדמים צריך ליתן ללוי, ואם לאו הוא גוזל, אבל אל תדכא עני בשער דוקא אם העני בא בשער ואם לא נוטל לעצמו:

ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם וכו'. הנה הלאו כולל שני אופנים בין שנשבע שאכל ולא אכל או שנשבע להבא שיאכל ולא אכל, כמוש"כ רמב"ם ריש הלכות שבועות, וחלול השם ליכא רק במי ששיקר לשעבר, שיצא מפיו שבועה לשקר, הא נשבע להבא ולא קיים אין זה חילול השם וכשר אף לעדות וכמו שפרש"י שבועות מ"ו ע"ב עיי"ש, לכן כתיב הלאו בלשון רבים, וחללת את שם בלשון יחיד, שלא כל הנשבעין לשקר מחללין שמו יתברך. ועיין פרק במה מדליקין בזה ודו"ק.

או דבא לרמז הך דתענית כ"ג שאילו שנים כשני אליהו כו' לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך, שזה או זה בא לידי שבועת שוא, וזה לא תשבעו, ששנים נשבעים זה כך וזה כך ונמצא וחללת כו', שאחד מחלל שם שמים. או דמרמז הך דבן ננס בפועלים וחנוני, שמשניהם בא אחד לידי שבועת שוא. ודו"ק. ויתכן דבחלול השם אינן שוין, שאצל מכובד כשנשבע לשקר חה"ש יותר גדול ולנו אחד החה"ש כפי מה שהוא, לכן כתוב בלשון יחיד. וכיו"ב מפרש בכתובות ס"ז אכלם בעתו יעוי"ש:

ובתו"כ מה ת"ל לפי שנאמר לא תשא שם ד' אלקיך לשוא שיכול אין לי חייבים אלא על שם המיוחד לבד מנין לרבות כל הכנוים ת"ל בשמי כל שם שיש לי. וצע"ג מהא דתנן בספרי נשא פסקא כ"ט כה תברכו בשם המפורש כו' ת"ל ושמו את שמי שמי המיוחד לי, והרא"ש בפרק שבועת העדות כתב לתרץ משום דכתיב וחללת את שם אלקיך, הרי שם אלקים הוא אינו שם המיוחד לו [היינו שם המפורש ומיוחד רק להשם לא להנבראים], וע"כ דקאמר בשמי בהרחבה וזהו כל שם שיש לי. אולם להרמב"ם דשם המיוחד כל ז' שמות שאינן נמחקין לא א"ש. ונראה, דכונת התו"כ דכתיב לא תשא שם ד' אלקיך לשוא, וזהו שם משבעה שמות שאינן נמחקין, וכאן כתיב שמי והוא ג"כ שם המיוחד, וע"כ אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבה כל הכנוים אפילו רחום וחנון. אך צ"ע מאי מקשה הגמ' בשבועות דף כ' שוא ושקר בדבור אחד נאמרו למאי, ולפ"ז הא צריך דיהיה מיעוט אחר מיעוט ולרבות, דאל"כ הו"א דשניהן בשם המיוחד ולא בכנוי וצ"ע. ודחוק דהגמרא אזלא לר"ח בר אידי דסבר שם דף ל' דצ"ל בשם המיוחד [ובל"ז צריך פירוש דברי התו"כ דקאמר מה ת"ל הא צריך ללאו על שבועת שקר עיי"ש היטב בשבועות. ויש לישב]. ויתכן דבשמי הוא כנוי דבית מורה יחס, אבל שם כתיב את שמי שם המיוחד, שהבית הוא יחס מה וכמו שכתבתי בפ' נח בפסוק אך בשר. ודו"ק.

והנה בחלול השם אמרו ז"ל אין כח בתשובה לתלות ולא ביוהכ"פ לכפר כו' אלא כולן תולין ומיתה ממרקת. וזהו שדרשו ז"ל בשבת כי משנאי אהבו מות א"ת משנאי אלא משניאי, וזהו ת"ח שנמצא רבב על בגדו, מפני שזה בגדר חלול השם, שמבזין התורה ולומדיה והוא ממשניאי החכמה, לכן אין לו כפרה אלא במיתה, לכן אהבו מות, שאוהבים המות שמכפר עליהם. וזה שאמר הכתוב תמותת רשע רעה ושונאי צדיק יאשמו, שבין אדם לחבירו מה שהוא רודף הצדיק הוא יאשם אף לאחר מיתתו עד דמהדר למריה, פודה נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו, שלהצדיקים אף אם הם נכשלים בין אדם לחבירו השי"ת פודה אותם שלא יאשמו, היינו שלפעמים מזמין לו חבירו שיקבל גמולו ממנו או שנותן בלב חבירו שיפייסנו, כמוש"כ החסיד בחובות הלבבות שער התשובה פ"י. יעוי"ש:

לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. הנה בתו"כ ומובא ב"מ קי"ב מפרש אתך שלא ילין התשלומין אתו. יעו"ש. וכן פירש בתרגום יונתן. אולם האונקלוס פירש לא תבית אגרא דאגירא לותך עד צפרא פירש שכיר אתך, שעל האומן שהוא שכיר אתך קאי. ולפ"ז מיעט אם שכרו ע"י אחר ואע"ג דשליח של אדם כמותו, בכ"ז הכא דלא סמיך דעתיה דהאי פועל, כיון שהבעה"ב בעצמו לא שכרו. ומסולק תמיהת הריטב"א שכתב דליתא שום מיעוטא, ולפ"ז איכא מיעוט להאונקלוס. והטעמים מסכימים לו, דאם על השכר בעצמו קאי היה לו לנקוד על אתך מרכא ולא טפחא, שהוא מפסיק. ועיין ב"מ ק"י קי"א ודו"ק, דהוי למכתב לא תלין אתך פעולת שכיר.

לפני עור לא תתן מכשול. הכותים מפרשים כמשמעו, שלא יתן אבן לפני עור בדרך להפילו (רש"י חולין ג'), וכן הוא אמת. ומזה אזהרה לפותח או כורה בור ברשות הרבים. ומשום זה אמרו בור ברה"ר של שני שותפין כו' אי דא"ל זיל כרי לן אין שליח לדבר עברה, היינו דלאו דלפני עור לא תתן מכשול איכא (ואיסורה דבר תורה דלא כהמשל"מ בפ"ב מרוצח) ובבור ברשותו איכא אזהרה בספרי מלא תשים דמים בביתך יעו"ש. והלאו כולל גם אם מכשיל חברו בדרך שהוא עור בדעתו או מחמת תאותו וזדון לבבו. ואם מיעצו לפי דרכו וכיו"ב הוי כמו לאו שבכללות, לכן אין לוקין עליו. כן נראה לי. וכן מצאתי לרבינו בספר המצות בשורש ט' יעוי"ש.

לא תעמוד על דם רעך אני ד'. בספרא. ומנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו ת"ל לא תעמוד על דם רעך. פירוש בדיני נפשות שאם יודע עדות לזכותו ונמנע ה"ז שופך דמים וכמו דמוקי הגמ' בסנהדרין דמכאן אף למטרח ולאגורי. ודוקא שיודע לזכותו בדיני נפשות, אבל דיני ממונות הוא רק בשתבעו הבע"ד להעיד ובאם לא יגיד כמבואר ריש הלכות עדות ברמב"ם יעו"ש. ובספר המצות סימן רצ"ז באו כאן דברים אינן מדוקדקין (אולי מסבת ההעתקה). וזה שאמר שבדיני ממונות אינו עובר באם לא יגיד רק כשיתבענו, אבל בדיני נפשות אפילו אין הבע"ד תובעו לא תעמוד על דם רעך שאני ד', אני הוא התובע דמי נפש נקי. ויעוין רש"י. ויתכן יותר, דיעוין בספר אור שמח הל' רוצח, דרבינו מפרש הך דיומא דף כ"ה דאמר ולא מעל מזבחי שעל גג של מזבח אם הוא כהן ועבודה בידו אינו מבטל עבודה דוקא למות, שהעובד יודע עדות להמית הרוצח לא יבטל עבודה, אבל להחיות ללמד זכות להרוצח משום פקוח נפש מבטל העבודה. יעו"ש. ולפ"ז למות דעובר משוס לא תעמוד על דם רעך הוי אפילו כשכהן עומד על גג המזבח ועבודה בידו מבטל עבודה, כדי להעיד עליו להחיותו, לכן אמר כי בסוף מנחות אמר בן עזאי, שלא נאמר בקרבנות לא א"ל ולא שי"ן דל"ת, ולא אלדים רק הוי' שלא ליתן פ"פ למינים, יעו"ש, ולכן לא תעמוד על דם רעך, שמחויב אתה להעיד אפילו במקום שאני ד', הוא בכהן שעבודה בידו על גג המזבח בעוסק בעבודה, ששמה אני ד' הוי' לבדו בלא שאר שמות ג"כ לא תעמוד על דם רעך, דלהחיות אפילו מעל מזבחי. ודו"ק. ויעוין מכות דף כ"א כזה גבי כתובת קעקע. עיי"ש. ועוד יתפרש אני ד' אני הוא שהעדתי זכות תחלה על ישמעאל ועל ישראל בים. יעוין ירושלמי רה"ש פ"א.

ולא תשא עליו חטא. פירוש, שהיכא שהדבר נוגע למדת חסידות חששו חכמים ליוהרא, אבל אם נוגע הדבר לחשש איסור ומכש"כ איסור תורה, כמו חדש בזמן הזה וכיו"ב אין בזה משום יוהרא, ולא ישא עליו פירוש בשביל חבירו חטא, אדרבא על פניו יוכיחנו שגם הוא ינהג כמותו. ע"ד צחות.

ואהבת לרעך כמוך אני ד'. הענין דאמרו במדרש תמורה כשם שהבגד מעיד על האורג והבנין על הבנאי, כן העולם מעיד על השי"ת, והרצון, שסידור הנראה בהרכבת דברים רבי המציאות, אשר כולם בכלליותם מתאימות אל קשר אחד, שכל יסוד שופע בחבירו ומה שחסר בזה משלים זה, ובצירוף הפרטים יושלם המין ובצירוף המינים יושלם הסוג, ובצירוף הסוגים יושלם הגדר, ובצירוף הגדרים יושלם המציאות, אשר מאלפי אלפים סוגים שונים משפיעים אחד בחבירו וכל אחד נתמלא בהעדר של חבירו, וכל חומר מורכב יתבטל מהרכבתו ויתפשט אל היסודות ויחזור וילביש צורה אחרת חדשה ובהירה, וכמו שרואים אנו כאשר בימות החורף יחזרו כל הצמחים ויבול האדמה אל בטן האדמה, והמה ימלאו עטיני האדמה דשן ומן כל הנאכל אל החי יעשה זבל ובזה תחלוף חיל ובימי האביב תפריח כל פרי ותעדה כלבוש הארץ, ככה בזה הכדור הפרטיי וכן מתאימים כל הכדורים, הממלאים כל חלל המציאות, כי זה באמת שלמות ההיולי להיות פושט צורה ולובש צורה. וע"ז אמר בריש קהלת, אחרי דברו מהמציאות שתחת הגלגל, איך הוא מתחלף ושב לאיתנו, והאלקים יבקש הנרדף, פירוש רדיפת המורכבים והשתנות הצורות אשר ילביש ההיולי, כל זה הסדר הנפלא יאמר כי יש אלקים בארץ, אשר הוא סידר אותם באופן נפלא אשר הוא אחד יחיד בלי מורכב ובלי חומר, כולל כל השלמות, נעדר הגדרים והתוארים אשר לא יתכן בו סידור, כי אין בו חלקים וגדרים ואינו צריך סבה להויתו, כי הוא מחויב המציאות, ומציאות כל הנבראים תלוי בו לבדו, כי המקרה לא יסודר והמקרה לא יתמיד, ובזה האופן תעיד הבריאה על הבורא יתברך.

אולם נוסף בההרכבה של בעלי החומר, אשר פושטים צורה ולובשים צורה, אשר צורת הנבראים הוא אפשרי כמו מין הבעלי חיים, אשר לא יתהוה רק על ידי חיבור זכר ונקבה, הלא יתכן בטולם באפשרי ואם ימותו כולם הלא לא יהיה עוד זה המין כלל, א"כ אם יאמר הסכל, שהמקרה הביאה האפשריות להמציאות השלמה באופן יצירה נעלית, הלא כמו שהמקרה הביאה אפשריות המציאות, כן המקרה יביא בטולם, וזה צווח ואומר, כי יש אלקים, אשר המציא האפשרות ושומר צורתם ומינם, אשר ע"ז אמרו ז"ל שהקב"ה יושב וזן מקרני ראמים עד בצי כינים על שמירות המיניי לדעת רבינו משה, כל זה נכלל באמרם, כי כמו שהבגד, שהוא הסידור של חלקים רבים לדבר אחד ולתכלית אחד אשר יושלם בהצטרף כלליותם והוא צורת בגד, וכן הוצאת האפשיריות, כי צורת הבגד היא באפשיריות שלא יהיה ומעיד על האורג, כן העולם מעיד על השי"ת.

אמנם יש עוד במין האדם ביחוד ענין מורה על שלמות הבורא יתברך אשר הבריאה ממנו אינה בחיוב כמו הצל מן האדם, רק שברא בבחירתו וברצונו, המוחלט. והוא מה שמצאנו ענין הבחירה במין האדם שתלוי כל מעשיו ברצונו החפשי והבלתי תלוי בזולתו, אשר זה אין בשום נברא וכמו שפירשו הקדמונים פסוק הן האדם היה כאחד ממנו כו'. ואף השכליים הנבדלים שללו מהם הקדמונים הבחירה. וזה נכלל במאמרם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, שאין בו ההפכים והוא מוכרח בהשגתו ושלמותו. ולזה אמרו בפרק לא יחפור שלוחיך לא כשלוחי בשר ודם, שלוחי בשר ודם ממקום שמשתלחים לשם מחזירים שליחותן, אבל שלוחיך למקום שמשתלחין משם מחזירין שליחותן, שנאמר התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך, יבואו ויאמרו לא נאמר מלמד ששכינה בכל מקום [פירוש גלוי כבוד השם והשגתו להנבראים], אשר יפלא מה שמצאנו במשה וישב משה ויגד דברי העם אל ד'. אמנם זה פשוט, כי הנמצאים העליונים המה מוכרחים בשלמותם, וא"כ כי נשלח בודאי יעשה מה שנשלח עליו, לא כן האדם הוא בחירי ושלמותו תמיד חדש עמו, כי מהשלמות הנקנה לו בזמן העבר, אין זה מורה על העתיד, כי הבחירה אינו יאות ליחס אליו רק מה שכבר נקנה לו, וזה בעבר לא בעתיד, כי בעתיד יתכן אשר יבחר ההיפוך וא"כ בכל זמן שייך ששב אל השם, השלמות שעושה עכשיו הוא אינו ענין שכבר מוכרח עליו רק מה שתלוי בבחירתו ובחר בזה מחדש. ודו"ק.

וע"ז אמרו חביב אדם שנברא בצלם שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם, שזה הבחירה הוא רק באלקים, והרוצה לדעת שלמות השם שברא הכל מרצונו הבלתי מוכרח וחידש בבחירותו ברצונו הקדום המתאחד אצלו יורה ע"ז מציאות מין האדם החפשי בבחירתו ובהשכלתו מה שלא יורה ע"ז כל מין הבע"ח אם כי צורתם בתכלית האפשיריות ומורה על מי שהוציא אפשיריותם לפועל, אך כולם מוכרחים המה ומוטבעים בתולדתם וזה צלם האלקים, הבחירה ורצון הבלתי מוכרח, אולם על השגחת השי"ת בכל פרט ומפעל ומצעד ולבעל הבחירה ישלם על כל פרט ופרט [משא"כ במינים המוטבעים, השגחתו דבוקה במין ובכלל], ע"ז מורה מין הישראלי, אחד מצד שקבלו מצד גלוי הארת אלקות עליהם בהר סיני לעיני כל במחזה נבואית ובנפלאות רצופים ארבעים שנה בתדירות לעיני כל ולהספיק מזון לעם שקט ושליו במדבר מ' שנה, אשר בזה לא יתכן שום דמיון כוזב, כי הרעב לא ימלא נפשו באכלו בחזיונות לילה, ואחד מצד השגחה הדבוקה בכל מצעדינו באומה זו מאבותינו, אשר קורתם מסופר בתורה איך ההשגחה האלקית דבקה בהם, אשר המה בגולה עם לבדד ישכון, נרדפים מכל צד ופינה, והאושר האלקי דבוק בנפשותם, אשר אם ירווח להם מעט יתנשאו ראש על כל העמים ויתקנאו בהם כל הגוים, והמה נעלים במדותיהם, בתכונותיהם ואינם נרחקים מיחס מחצבתם וקורות הוריהם הנכתבים בספר התורה, אשר ע"ז אמרו הן הן גבורותיו כו' שה אחת בין וכו'. ויותר לפלא מה שבהגירושים הרבים נתקיים, כי אם המה נגרשים ממקומם, אז המה כנס שנעשה במקדש, שאפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו, נהי דאזיל ואתי כדיקלא אבדורי לא מיבדר, כן הוא בישראל בגולה, דאם כי נגרשים המה לאמעריקא וכו', בכ"ז איבדורי לא מיבדר ובכל מקום בואם המה מתאחדים ונעשים קהלות ואגודות לתורה ולעבודה ברבוי צדקות ומעשים טובים ונתקיים בהם מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן, וזה מורה על ההשגחה הפרטיות על ישראל, שהשכינה שוכן תוך בני ישראל. ודו"ק. לזה אמר ואהבת לרעך כמוך אני ד', פירוש, שרעך כמוך מורה שאני ד', כי הסדר והאפשיריות מורה שאני נמצא ומציאותי בלתי תלוי בזולתי, וכח הבחירה שבאדם מורה שאני עשיתי מרצון עצמי ולא נתהוה בחיוב ממני, וההשגחה שבך והארת נבואה אלקית שעליך, שכל זה מורה שאני ד', שזה שם הוי"ה מורה שהוא ההוי' ההחלטית המחויבת ומהוה הכל ברצון מוחלט ומשגיח על הכל. ודו"ק היטב.

או יתכן לומר עפ"י הב"ר פ' מ"א צדיק כתמר יפרח כו' מה תמרה וארז יש להן תאוה אף צדיקים יש להם תאוה ומה היא תאותן הקב"ה, שנאמר קוה קויתי ד' אר"ת מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היה עושה פירות עבר דקלי אחד וראה אותה אמר תמרה זו צופה מיריחו כיון שהרכיבו אותה עושה פירות. הפירוש, דגמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה פ"ק), והתאוה כשהיא באה מכח החומר הוא רק על מה שהעין רואה, הלב חומד, וכן אמרו רחב בשמה ביודעה ומכירה כו', אבל מה שאין עין האדם רואה אין הלב חומד, לא כן תאותם של צדיקים הוא מכח השכל כי יוגבר ויתנוצצו זהרי האלקית על הנפש, אז משתוקק אל התקרבות אלקית ענין אשר לא יושג בעיני המוחש, וכמוש"א כי לא יראני האדם וחי, וזה תאותן של תמרה וארז, אשר לא במוחש רק טבעו משתוקק, לכן מתאוה אל תמרה שביריחו, אף שיריחו היה בקצה ארץ ישראל וחמתן אצל טבריה בטיבורה של ארץ ישראל באמצע, כן הצדיק, כאשר נתגבר הנפש על החומר מטבעו משתוקק אל הרואה ואינו נראה זה השי"ת השלם האמיתי למקור החכמה והשלמות, אם כה אוהב האדם את עמו, כאשר נפשותם מצור אחד חוצבו, וכולם מעון לרוחניות ההשגחה העליונה, אז מטבעו אוהב בני עמו, אשר לא ראה אותם מעודו. וזה שאמר ואהבת לרעך כמוך, פירוש באיזה אופן אני ד', כאשר אתה מצוה לאהוב השי"ת, אף שאינו נראה לך, כן תאהב ותוקיר נפש ישראלי הרחוק ממך, אשר לא ראיתיו מעולם. ודו"ק

או יתכן דהנה העלו החכמים אחרי התפלספם, דענין אהבה, כשהיא חוזרת אל עצמו, באה בסבת ההתנגדות, כמו, העני להעשיר שמקבל טובה ממנו, וכאהבת איש לאשתו, וכאהבת הארץ להשמים שמקבלת מטר ממנו, שכל זה ענין חוזר אל עצמו, שאוהב את עצמו, וכל אומן שונא בן אומנתו, אבל אהבה החוזרת אל הנאהב היא באה מסבת ההתדמות והשתוות היחס והערך, כמו חכם אוהב חכם וכיו"ב. ולכן על אהבת השם יתברך, שאין שום יחס ושיווי בינו להנמצאים, אם לא תהיה חוזרת אל האוהב, וזה מדרגה פחותה ושלא לשמה, אמרו ז"ל בספרי והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, למה נאמר לפי שהו"א ואהבת את ד' בכל לבבך אינו יודע באיזה צד, כיון שאין ערך ויחוס ושווי אל השי"ת, א"כ הלא האהבה הוא ע"י תקות התועליות וחוזרת לאוהב, א"כ אין זה בכל לבבו ת"ל והיו הדברים האלה כו' על לבבך, שמתיך כך אתה מכיר הקב"ה ומדבק בדרכיו, פירוש, שמתוך זה שאתה מתדבק בדרכי השם מה הוא רחום אף אתה רחום חנון, א"כ יש לך שווי קצת אל דרכי השי"ת ותדבוק במדותיו ומשתוקק אליו, כאשר תדע, כי הוא מקור הרחמים והחכמה, וכל אופני השלמות. וזה האהבה האמיתית. ולכן אמר, כי אם תאהב להישראלי, לא תאהב אותו עבור אותו דבר שיכבדוך בני האדם או יהללוך, או ישיבו לך גמול ותשלום, כי אז אין האהבה מתיחסת אל הנאהב רק אל האוהב, וזה אהבת עצמו, ואז גורם האהבה ההיפוך, כי יותר בטוח להשיג תודה העשיר מהעני, החכם מהסכל, יותר מאשר ישיג ממי שהוא בערכו, רק ואהבת לרעך כמוך, פירוש, שהשווי יביא האהבה ותהא סבת האהבה מה שהוא דומה לך, והוא כמוך וכערכך, ותתבוננן שהוא מזרע מבחר האנושי ומעובדי השם באמת, ומהמחזיקים ידיעת השם בעולם. וזה אני ד', שזה דוגמת אהבה, כאשר אתה צריך לאהוב אותי וכאשר אני אוהבכם, שכתוב ואוהב את יעקב, שזה אהבה בעצם לא דבוקה לאיזה סבה חוזרת לאוהב, כי אם צדקתם מה תתנו לי, והשי"ת אינו מקבל שום תועליות משום נברא, ואדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, כן תאהב לרעך. וכל הדרכים האלה הם אמיתים בכלליותם ובפרטיותם ואשרי מי שיזכה לזה. ובבחינה זו אמרו על משה בפרק ר' ישמעאל ועל יהושע בפ"ב דעירובין, שהיה אוהב את ישראל, שלא קוו לאיש, כי שלמותם היה מעצמותם, וכמו שאמרו בשניהם של נעלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש, ולא הנחילו מעלתם לבניהם, ולא קבלו שום שכר מהכלל הישראלי וחששו בדברים שיהיו לתועליות הכלל עד קץ הימין הרחוק מעיניהם וכמו שנתבאר. ודו"ק בכ"ז.

תו"כ. בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה, זה דבר כי תדע, כי כל השיטות מהרשע כבר היו, כמו שיטת האגרוף היה אצל דור המבול כי מלאה הארץ חמס ובאו ב"א אל בנות האדם, שיטת כיס אחד יהיה לכולנו הי' אצל דור הפלגה, כי רצו שיהיו שותפים וחברה יחד בהון ובנשים וכל מחמדיהם לא יהא להם יחס, רק משותף להמין, והקב"ה פלג לשונם, וכל אומה רצתה להכחיד חברתה, רק השתלמות האדם למכון תכליתו ולפסגת מטרתו, אשר בל יוכל להשתלם יותר, היה ע"י השתלשלות ההשגחה אצל האבות, עד בואם אל רום המעלה בהשגחה הנסיית ובחכמה ע"י משה, והגיעו כולם למעלת נבואה, וראו כבוד ד', ולכן תדע, כי זה ספר, הוא ספר התורה, הוא תולדות אדם, התפתחותו למרום קיצו מה שיוכל האדם לבוא בעוה"ז, שאף בימי שלמה לא הגיעו למעלתו. ודו"ק.

ירושלמי סוטה פ"ק. ויבואו עד כרמי תמנתה אמרו מה כרמיהם זרועים כלאים אף בנותיהן זרועין כלאים. פירוש, דבני נח הוזהרו על הרכבת האילן, ושדך לא תזרע כלאים מוקי בסוף פ"ק דקדושין להרכבה, ואפ"ה היוצא מההרכבה מותר באכילה, כן בנותיהן זרועות כלאים, שאחד בא על אשת חבירו ובכ"ז אין בהם ממזרות, יעוין תוס' יבמות ס"ח ע"ב ד"ה נכרי ועבד, ואם יתגיירו מותרין בקהל אף דבן נח הוזהר על עריות ודו"ק. [ד"ז בחלום].

ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. הוא מדבר על הבגד, שלא יעלה, ולא כתב לא תעלה. הוא מבואר עפ"י דברי תוספתא במכות, הביאה רמב"ם דאם מלביש אדם לחברו ושניהן מזידין הלובש לוקה, ואם היה הנלבש שוגג לוקה המלבישו, יעו"ש, א"ש, דכאן מדבר שאין הלובש יודע שהוא כלאים ואינו ניכר בו צורת הצמר או הפשתים, רק שמעורב בהבגד חוטין ואינו ידוע מי הם, והוא כלאים, בזה חייב המעלה עליו יהי' אחר ולא יעלה, פירוש, כל המעלין עליו, לכן כתב בגד כלאים, שהוא מעורב צמר ופשתים ואינו יודע, רק המעליהן חייב הוא ולוקה, ולכן סמכי' לשדך לא תזרע כלאים, שהזרעים מעורבבים ואינם נכרים. אבל בפ' תצא כתוב לא תלבש שעטנז, דוקא הלובש (לא המלביש) הוא לבדו לוקה וזה כשידוע אליו שהוא של כלאים וניכר, לכן כתוב צמר ופשתים יחדיו, שרואין הכל שהוא צמר ופשתים יחד, ולכן סמכי' ללא תחרוש בשור כו', שהכל רואין שהן מינים נפרדים. ודו"ק.

לא יומתו כי לא חופשה. תו"כ. הא אם חופשה הרי אילו חייבין מיתה. ר"ש וכו' עירה כל הפרשה כולה לכי לא חופשה מלמד שאין גומר בה כ"א שטר גומר בה. לפי הסוגיא דגיטין דף מ"ג, דמקדש חציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת ומאי מאורסת לעבד עברי מיוחדת, א"כ הפירוש הא אם חופשה ה"א חייבין מיתה, דלאחר שחופשה בעל אותה, ואמרינין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמיר וקדיש לשם קדושין ובמיוחדת אליו לאחר שחופשה כמקדם אבל ר' שמעון סבר בפרק המדיר בקטן שקדש, שאם בעלה משהגדיל, או שקדשה בפחות מש"פ ובעל אותה אח"ז, דאם בעלו לא קנו, דלא בעיל אותה לשם קדושין גמורים ולא אמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז בכי האי גונא, א"כ הא דאמר אם חופשה ימותו הוא ע"כ בבעל אותה בפירוש לשם קדושין ומאי קמ"ל, ולזה אמר דאשמעינין, דרק שטר גומר בה לא כסף. כנ"ל. ועיין בסוגית הש"ס שם ודו"ק.

וכפר עליו הכהן כו' על חטאתו אשר חטא ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. נראה דלפי מה שדריש התו"כ לעיל בויקרא פרשת חטאת וכפר עליו, שהכהן מכפר על עצמו, וה"נ כונתו, שהכהן מתכפר ע"י עצמו. ובכהן הרי בין שפחה, בין גיורת או משוחררת לוקה משום זונה, וקמ"ל, שזה בודאי אין המלקות פוטרו מקרבן, לבד מה שבארתי בחידושי לשבועות, דלא אמרינין כדי רשעתו בקרבן, עוד לא שייך כאן, דמלקות מתחייב בהערה וקרבן לא מחייב רק בגמר ביאה, רק זה קמ"ל, דאין הקרבן פוטרו מן המלקות, לכן אמר וכפר עליו הכהן היינו ע"י עצמו כו' ונסלח לו מחטאתו אשר חטא מחטאתו ולא כל חטאתו. שעדיין מחויב הוא מלקות משום זונה. ונכון ע"ד דרש ודו"ק. ובזה היה מיושב התו"כ מחטאתו כו' לרבות מזיד כשוגג. עיי"ש ותבין.

ויתכן עוד, כי חציה שפחה וחציה בת חורין אם תפסי בה קדושין הלא מיתסרא בזנותה על הבעל כדין א"א. עיין גיטין מ"ג, דאירוסין ממש לזה המ"ד. ואע"ג דאין חייבין מיתה על ביאתה, הלא גם אשת קטן, והוא, כגון שבא יבם קטן על יבמתו, דקנה מן התורה לשיטת רש"י בפ"ק דקדושין דף י"ט וכולהו רבוותא, ואפ"ה ביבמות נ"א שקלו וטרו טובא דמתסרא עליו בזנותה, אע"ג דאין חייבין עליה מיתה, דאיתמעיט מאשת איש ולא אשת קטן. יעו"ש. וכן שומרת יבם שזנתה מתסרא לרב המנונא, לכן גם שפחה חרופה נאסרה לבעלה. נמצא, דמלבד החטא שחטא לפני ד', שע"ז מביא קרבן, עוד צריך לרצות את חבירו ולפייסו דחמסו ועשקו, שאסר עליו את אשתו. ועיין פ"ק דחגיגה דף ט', שהבא על א"א ואסרה על בעלה הוי מעות שאינו יכול להתקן. לכן כתיב ונסלח לו מחטאתו ולא כל חטאתו, דרק מה שחטא בין אדם למקום ע"ז כתיב וכפר לו לפני ד' על חטאתו אשר חטא, פירוש בין אדם למקום. ודו"ק בזה.

בתו"כ. כל העריות לא עשה בהם את הקטן כגדול והשפחה עשה בה הקטן כגדול. כצ"ל. ופירושו עפ"י מה דמפרש רבינו משה בהלכות שגגות פ"ט, דקטן שבא על שפחה חרופה מביא קרבן לכשיגדיל, וזהו דמרבה התו"כ לעיל בן ט' שנים ויום אחד לחייבו קרבן, לכן אמר שבכל העריות הגדול חייב והקטן פטור וכאן הקטן חייב כמו הגדול. וברור בס"ד. ודו"ק.

לא תאכלו על הדם, במדרש שלש שנים כו' ערלים וכתיב לא תאכלו על הדם אמר הקב"ה לישראל אתה ממתין לערלה שלש שנים ולאשתך אין אתה ממתין תשמור על נדתה. דריש לא תאכלו על הדם, על אשתך שראתה דם, כמו אכלה ומחתה פיה כו'. ויתכן, דלפ"ז מרמז לן המקרא מה שהזהיר ר' ישמעאל בר יוסי את רבי אשתך טבלה אל תזקק לה לילה ראשונה, אמר רב ובנדה דאורייתא הואיל והוחזקה מעינה פתוח. וזהו לא תאכלו על הדם, שצריך להמתין לילה ראשונה ודו"ק.

ובתו"כ פרק י"א. מנין לאוכל מן הבהמה עד שלא תצא נפשה כו'. כל הנך דרשות הוא לאסור דברים שלא שמענו אזהרתן בשום מקום, לבד לא תאכל מן הבשר והדם קיים במזרק, ששנינו בספרי פ' ראה סימן ע"ב ומייתי הגמ' במכות דף י"ז מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, וא"כ למ"ל למדרשיה מהך קרא דלא תאכלו על הדם, דלמלקות הא הו"ל לאו שבכללות. ואולי דמשם למדנו לדברים שעיקרן בא לצורך גבוה, שנודר או נודב זבחי שלמים, והוא משולחן גבוה קא זכי, לכן אם נזרק הדם, הדם מתיר את הבשר, וכאן צריך קרא על מדבר שהיו אסורים בבשר תאוה, וא"כ לא הביאו זבחי שלמים לצורך גבוה, רק לאכול הבשר והיו להוטים אחרי הבשר, ולכן צוה לא תאכלו על הדם, שלא יאכלו קודם זריקת הדם. ודו"ק. ואולי בא לאסור בבמה קטנה, שאסורים לאכול קודם שיזרק הדם. ובזה מבואר קראי דשמואל א' י"ד. יעו"ש ודו"ק. וחתני פירש, דקאי על שפיכת שיריים. ודו"ק.

לא תקיפו פאת ראשכם. למאן דמחייב המקיף את הקטן וכתבו תוס' נזיר נ"ז דה"ה המקיף את האשה, א"ש מה דכתיב הקפה וכולהו לאוי בלשון רבים, דאיתא בנשים, משא"כ זקן אשה המשחיתו פטור, דלאו זקן הוי. לכן כתיב בלשון יחיד פאת זקנך. ועיין פ"ק דקדושין בזה וברמב"ם.

ועוד י"ל, דלמ"ד הקפת כל הראש לא שמה הקפה לא הותר לאו זה בשום מקום, ופאת זקנו אידחי במצורע לגלחו ולכן כתיב בלשון יחיד.

בספר אהבת יונתן מביא מדרש שאלו לרבי מפני מה אתם מגלחים שער ראשכם ואין אתם מגלחים פאת זקניכם א"ל מפני שזה גדל בשטות וזה גדל בפקחות. המכוון, דלא מצאנו על מצוה שהבורא יעשה סיג בטבע, לבד על עריות עשאה ההשגחה שנוי בטבע, שהנשים אין להן זקן, ויעוין נזיר על קרא דלא ילבש גבר כו' וזה סיג לעריות, אמנם שער הראש מצאנו באותו נזיר שהיו קווצותיו תלתלים ופחז עליו יצרו (פ"ק דנדרים), א"כ שער הראש מביא להסתת היצר וזה גדל בשטות, ושער הזקן מגדירו מעבירות ולכן גדל בפקחות ודו"ק. [שוב ראיתי מקור המדרש בבראשית רבה פ' י"א יעו"ש הגירסא הנכונה] ולכן כתיב ושמרתם את משמרתי בעריות, שהכונה שהשי"ת גדר ביצירה מתחילה ועשה משמרת לזה בטבע ולכן כתיב משמרתי. ודו"ק.

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו כו'. פירוש, דיגיעת דרך ארץ משכחת עון, ובשבתות וי"ט בטלים ממלאכתן ויכולים לבוא לידי עבירה, וכמו שאמר סקבא דשתא ריגלא. וברמב"ם סוף הלכות א"ב חייבין ב"ד להושיב שומרים ברגל כו'. וכן במקדש בנשים יולדות וזבות, שמביאות קרבנותיהן למקדש, וכמעשה שהיה אשר ישכבון את הנשים הצובאות כו'. ולכן אמר שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, שלא יהא שום נדנוד זימה ולא תזנה הארץ אני ד'. וקצת מזה מצאתי בבעה"ט.

ונראה דזה הטעם דגזרו חכמים שלא תצא אשה בשבת בתכשיטין לשוק באשה ולא גזרו באיש, כשיטת ר"ת ורז"ה במאור וביארם הר"ן בפרק במה אשה, היינו שלא יכשלו בעריות בשבתות, בזמן שהן נחין ממלאכה. ורבותינו רמזו ע"ז בילקוט איוב ל"א ומה אתבונן על בתולה לפיכך אמרו ז"ל, שאסור לאשה לצאת בתכשיטיה אף בחול לרה"ר. ודו"ק. יעו"ש בילקוט.

אל תבקשו לטמאה בהם. מורה דללמוד להורות מותר, כמו שאמרו סוף ד"מ בר"א בנטיעת קישואין, דרק לבקש לטמא בהם, בזה אל תפנו אל האובות כו' והוא תוספות ביאור על הלאו. ופשוט. לכן מסיים אני ד' אלקיכם, שלפני השי"ת נגלו תעלומות הלב ויודע אם מכון ללמוד או לא.

ויראת מאלקיך. בפרק אילו הן הלוקין אוטם אזנו משמוע דמים, דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתק כגון ר"א בר שמעון. עיין רש"י. הנה זה מוסר השכל, כי למה היה ראוי לעונש גדול כזה, רק דבעוה"ר, שקנאה מצויה בין תלמידי חכמים. הנה איש פחות המעלה יתקנא לפעמים על כבוד צורבא מרבנן מחכם מפורסם, כי רבה המשטמה והרכילות, לא כן ר"א בר"ש היה תמיד מורה על הזילזול צורבא מרבנן ולבש כמעיל קנאה לכבוד חד מרבנן, לכן פעם אחד כי שתק היה זילזול גדול להאי צורבא מרבנן יותר מזילותא דהאי גברא, דאמרו כולן בודאי יודע ר' אליעזר עליו דברים רעים הרבה, שאל"כ לא היה שותק, והיה בזיון לצורבא מרבנן, משא"כ עכשיו, כאשר יחשה חכם מפורסם על זילותא דצורבא מרבנן, אז לא יהיה בזיון, דמי לא ידע כי הת"ח שונאין זל"ז, ויש מתכבד בקלונו של חבירו. ד' ישמרנו מכל אלה.

וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם. ואולי יבואר עפ"י דברי רבינו משה הלכות א"ב פרק י"ג לפיכך לא קבלו ב"ד גרים בימי דוד ושלמה כו', שכל החוזר מן הע"ז בשביל הבלי העולם, אינו מגרי הצדק, ואעפ"י כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה כו', והיו ב"ד הגדול חוששין להם, לא דוחין אותם אחר שטבלו מ"מ כו' ולא מקרבין אותם כו'. וזה שאמר וכי יגור אתך גר בארצכם, בזמן שישראל שרוים בארץ והאומה מקושרה ודבוקה עם אחד, לאלקי אחד, אז יכול להיות כי איננו גר גמור, אולי רוצה לבוא בקהל או לשום סבה אחרת מעניני העולם אז לא תונו אותו, היינו, שלא תרחיקוהו ולא תהדפוהו, עד שתראה אחריתו, אולם כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, שהוא מתגורר עמכם בארץ אחרים ורואה אתכם בשפלותכם, והאומה כשה פזורה [לזה אמר אתכם בלשון רבים] ואהבת לו כמוך, כי הוא גר מגרי הצדק ומאושר הוא לאלקי השמים, כאחד מבני אברהם יצחק ויעקב. וכיו"ב דרשו על קרא מי גר אתך וכו' ודו"ק.

לא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל. יעוין תו"כ. ויתכן, דהכונה, דאף אם תדע שפלוני הקונה ממך גזל מאתך או חייב לך, לא תעשה לו עול במשקל ליטול המגיע לך ממנו, אף שזהו במשפט, שעפ"י דין מגיע לך המעות. ודו"ק.

מאזני צדק כו' אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. הנה בפ' ציצית ושרצים וריבית כתיב יציאת מצרים, ועיין ריש איזהו נשך, ובכולהו נכתב להיות לכם לאלקים, היינו שהמצות אלו המה אלקות, כי אינם מושגים בדת הנימוסי כמו ציצית ושרצים ורבית דמדעתו הנהגת הנימוסית אינה מסכמת לזה, לכן כתיב להיות לכם לאלקים, גוזר ומצוה, שלא תשנו גזרתי ופקודתי ועל מנת כן העליתי אתכם מארץ מצרים, אבל במשקלות שהוא ענין מוסכם בדת הנימוסי ושכל האנושי גוזר לזה ובלי צווי אלקי ישיג זאת האדם מדעתו, לכן לא כתיב בהם להיות לכם לאלקים. ופשוט.

ואל בני ישראל תאמר. עונשין על אזהרות. רש"י. פירוש דפרשה ראשונה נאמר אל כל עדת ישראל כולל הנשים ג"כ, וכאן בעונשין אין מצווין הנשים לענוש שפסולין לדון דיני נפשות לכו"ע, לכן רק ואל בני ישראל לא בנות ישראל, שאינן מצווין לענוש ולדון הנסקלין והנשרפין. ופשוט. ולכן מתחיל ואל בני כמו באמצע הדבור. ובאזהרות בפ' אחרי כתוב ואמרת אליהם לרבות נשים.

מזרעו ולא כל זרעו. יתכן כי הע"ז היה הטעאה אצל ההמון כמוש"כ רבינו, ונביאי הע"ז הגדילו הטעיות באמרם, כי מי אשר יקטיר בנו יהיה מושפע ממערכות השמים ובהאציל פרי בטנו יתדבק אליהם דבוק גמור וישפיעו עליו כל טוב, כדבר הנשים הארורות לירמיה. ואצל בעל שכל הבריא במעט עיון וביקורת על מעשיהם יבין את כל שקרותם ופחזותם, אשר עיקר מגמתם היה לקבץ הון, וכמו שאמרו במדרש במה שעשו נביאי הבעל בחיאל בית כו', וכן בירושלמי ריש ע"ז בעגלי ירבעם, ולעשות כל התאות המגונות להיות כולם נבעלים לקדושיהם. והנה אם נתן מזרעו לא חיפש אחרי השקר ולא ירד לעמקי מחשבותם, אבל אם נתן כל זרעו, אז היה נופל הספק בלבבו פן יש איזה שקר והוא הולך ערירי, ולכן היה מתחבולות נביאי המולך, שלא למסור כל זרעו לשרפם באש פן יודע שקרם וזדונם, ולכן פטרתו התורה. ועיין במלחמת מצוה לרשב"ש ודו"ק.

עם הארץ ירגמהו באבן. היה צריך למיכתב לפי הנקודה בוא"ו ירגמוהו, ומרמז להא שאמרו דשדי לה חד כי היכי דתיתי מרזיא ואחד מן העדים דוחפו, שרוגם אותו עד אחד ולכן הכתיב בלשון יחיד. וכיוצא דרשו על קרא דתזבחהו.

ואם העלם יעלימו וכו' בתתו מזרעו למולך. לר' שמעון דאמר העובד ע"ז מצילין אותו בנפשו (פרק בן סו"מ ע"ד) וראב"ש יליף חלול חלול [דכתיב להעביר למולך ולא תחלל כו' רש"י] קמ"ל, שרק אם אינן הורגין אותו אח"ז, אחרי שעשה מעשה נענשין כולן בעונו, אבל אם לא הרגוהו קודם שנתן מזרעו למולך, רק שרצה לעשות המעשה, אז אינן נענשין על מה שלא קיימו דין רודף בו להמיתו טרם שעשה המעשה, ולכן דייק בתתו מזרעו למולך, כשכבר נתן. ודו"ק.

והנפש אשר תפנה כו' בנפש ההיא והכרתי אותו, נפש. בכל מקום נפש הוא לשון נקבה ואיך אמר והכרתי אותו. לכן יתכן דעיין ריש כריתות דשקיל וטרי מנא לן חלוקה באוב וידעוני, אם חלוקה דחיוב מיתה מחלק לחטאות. ונראה לנו, דלכן כתב אותו, דפירוש דהשי"ת יכרית האוב או הידעוני מקרב עם ישראל, וכמו שאמר במולך אותו ואת כל הזונים כו', כן אמר שיכרית האוב והידעוני מקרב עמו ישראל, ולכן אמר אותו, וכמו שאמר ריש פרק אותו ואת בנו אותו לחלק. וכן אמר בשאול אשר הכרית כו' מן הארץ. ולפי זה חלוקין לכריתות, ולכן חייבין שתי חטאות כפסק רבינו. ודו"ק.

והתקדשתם והייתם קדושים. פירוש, שמחשבה של ע"ז כמעשה, שנאמר למען תפוס ישראל בלבם, לכן הגם כי כחות המחשבה אינם ברשותו של אדם, שמה יעשה אם הלב חושב והשכל מוטעה, לכן הבטיח השי"ת והתקדשתם, שתעשה פעולות להיות קדוש במעשה ברחוק מכל התועבות, ואני אבטיח אתכם והייתם קדושים, שאטהר גם מחשבתכם והבא לטהר מסייעין אותו. ועיין סוף פרק אמר להם הממונה.

איש אשר יקלל את אביו ואת אמו. הנה בפרק מרובה דף ס"ה אמר את פסקיה קרא. וזה להורות, דאף אם אביו ואמו המה נפרדים זה מזה ומרוחקים זמ"ז, והוא יתבע כבוד אביו ועבור זה יבזה ויקלל את אביו או יקלל את אמו, כי היטב חרה לו על כבוד אביו או אמו ג"כ דמיו בו.

ויתכן דרמז הפסוק, דלא כבן סו"מ, שאינו נוהג רק בבן ולא איש, אלא אפילו בגדול, שכבר הוא ברשות עצמו. ובזה ג"כ אינו כבן סו"מ, שאם רצו למחול לו קודם גמר דין מוחלין לו, לכן אמר, שבמקלל כיון שיש עדים והתראה לא מועיל מחילה מאבותיו, דדוקא בן סו"מ שעל להבא נידון ע"ש סופו לכן מועיל מאבותיו מחילה, אבל כאן נידון על העבירה שכבר עשה, אביו ואמו קלל, לכן דמיו בו ולא מועיל מחילה. וכן כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק כ"ו ה"ו גבי נשיא יעו"ש.

ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף כו' רעהו. ביונתן פירש דאשת איש הוא ארוסה ואשת רעהו הוא בעולה, וכמו בפרק ד"מ הכל היו כו' יצאת ארוסה. ויתכן דקיי"ל קדושין שאינן מסורין לביאה הוי קדושין, ואם אמר הרי את מקודשת לאחד מבני היא צריכה גט, ובזה א"א הויא, אבל לא אשת רעהו שאינו מבורר למי היא מקודשת. [ולפי מה שפירשו בקדושין י"ט, דממעט יבם ע"כ על נשואה קאי. ואכמ"ל].

ואיש אשר ישכב את אשת כו' מות יומתו שניהם. פירוש, שדנין את שניהם למיתה. ולכן כתוב זה רק באשת אביו וכלתו, להורות דגומרין דין שניהם ביום אחד, שאפילו אם היא בת כהן ג"כ דינם בסקילה החמורה משרפה ומיתה אחת ועבירה אחת דנין ביום אחד, אבל גבי נואף ונואפת או אשה ואמה, אם אמה ארוסה או האשה ארוסה, דאשת איש ובת כהן, דבת כהן הוי בשרפה באשת איש, וארוסה באשה ואמה בסקילה, והוא באשת איש בחנק, ובאשה ואמה בשרפה, אין גומרין מיתת שניהם ביום אחד, לכן לא כתב אצלם מות יומתו שניהם, דאין גמר דין שניהם ביום אחד. ודו"ק.

מות יומתו שניהם. הנה גבי אשת אביו וכלתו יתכן שמקודם נשא בתו ואח"כ הוי איסור אשת אב או כלתו איסור מוסיף, דאיתוסף איסור לבני אביו או על אחי בנו מאמו והוי הבועל בסקילה, אבל לגבי האשה הוי רק איסור כולל, דנאסרת עוד בגברי ואסורים עליה מלבד חמיה ובן בעלה עוד גברי, ולא איסור מוסיף, ולמאן דאית ליה איסור מוסיף לא כולל א"כ הבועל בסקילה והנבעלת בשרפה, דאיסור כולל לגבה לא חייל על איסור ראשון, לכן כתיב מות יומתו שניהם, שבמיתה הם שניהם, אבל בסקילה יתכן ביניהם הבדל. ודו"ק. אבל צ"ע איך ידונו הזוממין אם הוי בכלל לאחיו ולא לאחותו גם כשמיתת הבועל חמורה וצ"ע.

ואיש אשר ישכב את כלתו כו' תבל עשו. הקדמונים פירשו מלשון תבלול בעינו, שנבלל הלבן עם השחור, כן כאן נבלל זרע האב עם זרע הבן. וצריך להבין דא"כ ה"ל למיכתב גבי אשת אביו תבל עשו, שמבללין זרע האב עם זרע הבן. אולם הדבר עמוק עפ"י מה דאמר ריש פרק הנשרפין ועוד בתה בשרפה וכלתה בסקילה הילכך לא נדונה הוא עצמו יוכיח דבתו בשרפה וכלתו בסקילה, וא"כ המובן הראשון מהגמ' היה, דהטעם מצד קורבה, שכמו בתו קורבה, כן אשת בנו ודחי, דא"כ הלא בתו היא קרובה יותר, שהיא קרובה מצד עצמה בתולדה, והיא רק מצד הקנין שהיא אשת בנו, ואיך אפשר דבתו הקרובה יותר תהא במיתה קלה מן כלתו, ולכן גבי אשת אביו מצינו לומר דהוי מצד קורבה ולא הוי ק"מ, דאמו הקרובה בעצם שפיר בסקילה וכן א"א, דבזכר הוי האשה ביחס הקורבה מה שבנקבה היא עצמה וכיו"ב אמרו יבמות פ"ב גבי שניות מד"ס כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו, אבל גבי כלתו אם הוי מצד קורבה לא יתכן, דבנקבה היא בתו בשרפה ואשת בנו בסקילה, הלא הקורבה אינה בתולדה, לכן מפרש, שאין הטעם משום הקורבה רק משום שבלבלו זרע האב עם זרע הבן ותבל עשו. ולכן גבי דודתו ואשת אחיו כתוב ערות דודו גילה, שהטעם מפני הקורבה וערות דודו הוא ביחס הקורבה, כמו שבנקבה היא אחות אביו כן בזכר אשת אחי אביו בכרת. וכן אשת אחיו הוא ביחס אחותו בנקבה. בינה זה. ובספרי אור שמח כתבתי בזה ענין מופלא בהתלמודים. יעו"ש.

ואיש אשר ישכב את זכר תועבה עשו שניהם. פירוש כי אמרו שזממא נתן הש"י באשה, שאל"כ היתה תובעת ונרבעת בשוק, הוא כי הבושה גדול אצלה, לכן אמרו ביבמות שהוא מרגילה, משא"כ בזכרים המה שניהם שוין לסבת התועבה וזה עשו שניהם, כי המעשה באה משניהם.

ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה. ואיש להוציא את הקטן. תו"כ. וצ"ע הא נושאין על האנוסה, ואם קטן הוא הרי אין לו בהבת קדושין ואמאי צריך למעטו. וצ"ל כמו שתירץ הגמרא קדושין י"ט על אשת איש, יעו"ש, כגון שיבמה מאחיו ובא עליה כשהוא בן ט', דקנאה מן התורה ונעשית אשתו, ואפ"ה השוכב עמה פטור מדין א"א, ה"נ פטור הך גברא אם נשא את אמה אפילו בעודו גדול ובא על אמה. ופשוט. אך לא מסתברא כלל, דיפטור אפילו אם בא בגדלותו. וכפי הנראה, דדוקא בא כשהוא קטן על אם יבמתו שבא עליה, אף דלשון ואיש כי יקח משמע שצריך שיהיה גדול בקיחת שניהם אפ"ה לא מסתברא. ודו"ק.

ונראה פשוט, דהא דנתמעט בקטן שבא על יבמתו אשתו שזנתה ממיתה, דוקא ממיתה דכתיב ביה ולא מכרת ולאו, דכתיב בפ' קדושים ושם כתיב אשת עמיתך, וזהו בין קטן, בין גדול כדכתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו, ל"ת איש את עמיתו, אע"ג דסתמת הרמב"ם לא משמע כן. והא דסברי כ"פ לענין חמותו אחר מיתת אשתו, דאף מכרת נתמעט, משום דילפינין כרת בחמות מזימה דכתיב באשה ואמה גבי שרפה. ודו"ק. ולפ"ז נסתרו דברי האבני מלואים סימן א' ואכמ"ל.

ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו ואשה אשר תקרב כו' והרגת את האשה ואת הבהמה. לפי מה שחידש רבינו הגר"א באליהו רבא למסכת נדה, דאשה קטנה הנרבעת אין הבהמה נסקלת על ידה, דפתוי, קטנה אונס וליכא תקלה על ידה, אבל בקטן הבא על הבהמה, נסקלת הבהמה על ידו, דאין קשוי אלא לדעת, ורצון גמור הוא ובר קטלא, רק רחמנא חס עליה והוי תקלה גמורה ונסקלת הבהמה, לפ"ז א"ש הא דבאשה כתיב והרגת את האשה ואת הבהמה, היינו היכא דהיא בת עונשין נסקלת הבהמה על ידה, אבל באיש כתיב באנפי נפשיה מות יומת האיש ואת הבהמה תהרוגו, היינו אף אם השוכב אינו איש שהוא קטן, ג"כ הבהמה תהרוגו. ודו"ק. וא"ש מה דתניא בפרק ד' מיתות נ"ה זכר בן ט' שנים ויום אחד כו' והאשה המביאה את הבהמה כו' ולא תני שלשה שנים באשה, דבקטנה אין הבהמה נסקלת על ידה. אבל מהא דמייתי סייעתא לרב משמע דדייק, דבנשכב זכר מיירי מדלא תני באשה בת שלש מוכח, דבאשה לכל עריות כן לא תני, ורק בזכר דנשכב בן תשע הוי רבותא. יעו"ש ברש"י. סוף דבר הדבר נכון בלשון הכתוב ובברייתא בס"ד. ועיי"ש כדברי הגר"א ודו"ק.

או י"ל, דמשום שהעושה אותן, עושה בצינעה שלא תשורנו עין, ולכן כתוב באיש מיתתו בפ"ע, לרמז למה שאמרו רבעתי שורו של פלוני, דנהרג על פיו, משום דאין אדם משים עצמו רשע, והוי כמו שאמר פלוני רבע שורו של פלוני והוא עם אחר מצטרפין להורגו, לכן הוא אינו במיתה והבהמה נהרגת, אבל באשה, דלאו בת עדות היא, א"כ אם יש עדים מצוי שהתרו גם בה ונהרגין שניהם ודו"ק.

ויתכן עוד לשיטת רמב"ם, דאונסין אותו לבוא על הערוה חייב מיתה, דאין קשוי אלא לדעת, מיירי הכא אף באונסין אותו, ולכן אינו דומה לבהמה ופרטו בפ"ע מות יומת, אבל באשה הנרבעת אם באונס לא עבדא כלום ופטורה אף במביאתו עליה, כמו מי שעבד ע"ז באונס ורק ברצון מיירי קרא, א"כ נכללת עם הבהמה, דדומה לה בכל דבר. ודו"ק.

מות יומתו דמיהם בם. לפי השקפה הראשונה קאי על האשה והבהמה, ולמה לא כתב זה גבי אדם הרובע בהמה. והוא נאות לשיטת ר' שמעון, דשרפה חמורה מסקילה, וקמ"ל דסד"א, דאם היא בת כהן מאורסה או נשואה תהא מיתתה בחמורה, זה שרפה, לכן כתב דמיהם בם, שלעולם מיתתה בסקילה. והוא משום דכי תחל לזנות כתיב ואין זנות בבהמה, וכמו שאמרו בסוף תמורה וביבמות נ"ח, יעו"ש, ולכן לעולם מיתתה בסקילה. ודו"ק.

ואיש אשר יקח אחותו כו' וראה את ערותה. רבי יצחק אמר חייבי כריתות בכלל היו (בכלל הלוקין) ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות (בפרק אלו הן הלוקין). מה מחוורא שמועה דאמר עולא בריש היו בודקין מנין להתראה מן התורה שנאמר וראה את ערותה אטו בראיה תליא מילתא, אלא עד שיראוהו. טעמו של דבר אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות. ולפי רבי יצחק דאשמיעינין, דאין מלקות בח"כ א"ש טובא, דאע"ג דוראה את ערותה, שהראוהו טעמו של דבר, היינו שהתרו בו, אפ"ה אין כאן מלקות רק כרת לחודא, ואין צריך לומר אם אינו ענין. ודו"ק.

ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחותו גלה עונו ישא, הא דכתיב בלשון יחיד, נראה, דאף אם בא על הקטנה, שהיא לאו בת עונשין ג"כ חייב כרת. וכן דריש בסוף פרק ד' מיתות קרא דומת האיש לבדו. או דאתא להשמיענו, דאף אם הוא בחמשה העלמות והיא בהלעם אחד, אינה מביאה רק קרבן אחד והוא מביא על כל העלם קרבן בפני עצמו, ולא אמרינן, דהיא מביאה קרבן על כל ביאה, הואיל וגרמה ליה להביא חמש קרבנות. ועיין כריתות ט"ו ע"א ובירושלמי סנהדרין פרק ד' מיתות ה"ה. יעו"ש. וזה עונו ישא, שאין נפק"מ אם היא בת חיובא או לא או אם היא מביאה חמשה קרבנות או לא, רק הוא בהשקפה אל עונו ישא. ודו"ק.

וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה. הנה בפרשה אחרי מות כתיב כל חד בלאו בפני עצמו וכאן חזר וכללן. והוא להורות, דאשה שהיא אחות אביו ואחות אמו כאחד, כגון, שראובן היה לו בנים מאשה אחרת, ולאה היה לה בנים מאיש אחר, ונשא ראובן את לאה והולידו בנים, ונשאו בן ובת מראובן ולאה והולידו בנים, א"כ לאלו הבנים יש אחות מאם ואחות מאב, וא"כ ע"ז כתיב ערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה, א"כ ממילא מוכחא, דאחות האם מן האם אסורה. ולזה אמר הברייתא, דאשמועינן, דאחות האם אסורה מן האם, דודאי קרא לא מיירי בממזרים, ובהיתר לא משכחת רק באחות האם או אחות האב מן האם. ונכון בס"ד.

וערות אחות אמך ואחות אביך כו'. יעוין תו"כ, והביאו רש"י, דבא להורות, דבין מן האב ובין מן האם, דלא נאמר דוקא מן האב, וכמו בדודתו. ובפרק הבא עי"ב מצריך הא דתנא קרא באחות אביו ואחות אמו, דאי תנא אחות אמו משום, דהיא ודאי, אבל אביו דספק אימא, דדוקא אחות אביו מן האב ולא מן האם, וצ"ב, הא כיון דהוי ספק אמרת דקיל מאחות אמו דהוי ודאי, ואיך יתכן דלא נחייבו רק על אחות אביו מן האב, דאיכא עוד ספק, ולא על אחות אביו מן האם, דליכא רק חד ספק, דעל אחות אביו מן האב איכא ספק גם על אבי אביו ואחות אביו. ויש לישב. וק"ל.

עונם ישאו. ובאשת דודו כתיב חטאם ישאו, כי יצרא לא מתגרא בקרובות כדאמר ביומא, ולכן באחות אביו, שזה נגד הטבע כתוב עון, שזה מרד, ובאשת דודו חטא, שיצרו תוקפו.

ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא. אלא כנדה מה נדה אעפ"י שיש לה היתר לאחר מכאן, בשעת איסורה בכרת אף אשת אח אעפ"י שיש לה היתר לאחר מכאן בחיי בעלה בכרת (יבמות דף נ"ד). הא דלא כתיב נדה היא בפ' אחרי גבי לאוין, לפי הירושלמי שהביאו בריש יבמות בתוספות, דאשת אחיו מאמו שאין לה היתר אינה בכרת או בערירי, לכן לא תני בפ' אחרי ששם גבי לאוין כייל אף אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר מיתתו, אבל לתלמודא דילן צ"ל בפשוט, דעשה דוחה ללאו, א"כ אינו תמוה מה דעשה דיבום דוחה לל"ת דאשת אח, משא"כ גבי כרת דאין עשה דוחה לל"ת שיש בו כרת, כדמסיק בריש פ"ק דיבמות ערוה גופא ל"צ קרא, דאין עשה דוחה לל"ת שיש בו כרת. לכן כתב היא כנדה, דתורת היתר הוא ולא תורת דחיה, דמעיקרא כשנאסרה לא נאסרה לאחר מיתה, היכא דאיכא יבום. ודו"ק. ועיין תוספות שם ד"ה אלא רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה כן. ופשוט.

ויתכן דמרמז, דאפילו אם אסורה לעלמא מחמת, שהיא זקוקה אליו והיא כנדה, דלכולי עלמא אסורה, וזה הוא במעוברת ובא עליה והולד של קיימא, דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם, ג"כ חייב כרת על ביאתו ודו"ק. ויעוין ריש החולץ.

ובתו"כ פרק י"ב פסקא ח'. באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. הקרבן אהרן כתב דמשבשתא הוא. ובמח"כ נעלם ממנו, כי הובא בית ד', הוא תלמוד ירושלמי פרק כלל גדול ובמס' סנהדרין. וכבר ישבו על מדוכה זו רבותינו בעלי התוס' בריש יבמות עיי"ש באורך. אך לכאורה סותר דבריו הקודמים בפסקא ו' ועוד קו"ח ומה אם במקום שהתיר מכלל אשת אחיו מאביו אסר מכלל אשת אחיו מאמו מקום שלא התיר מכלל אשת אחי אביו וכו'. אך פשוט, דאף דממעט אותו התו"כ, היינו רק מכרת, דזה כתיבא בפ' דהכא, אבל מלאו דכתיבא באחרי מות לא ממעטינא, ואפשר דדריש כמו דדריש בפרק הבא על יבמתו מערות אחיך היא בין מן האב, בין מך האם, וזהו כתיב גבי לאוין באחרי, א"כ א"ש דקאמר או אינו אלא באשת אחי אביו מאמו, כו' ועוד קו"ח, פירוש, דאילו אמרת דלא מיירי באשת אחי אביו מאמו תו גם לאו ליכא, דהא קא ילפת גז"ש דודתו דודתו לעיל (עיי"ש היטב), וא"כ ילפינין מקו"ח, דאשת אחיו מאמו הא אסור בלאו. ודו"ק. אך לפלא בפסקא י"א קאמר מכאן אמרו ט"ו נשים פוטרות צרותיהן, ובזה ע"כ אשת אחיו מאמו והא ליכא בה כרת. וצ"ע. וצ"ל כתירוץ התוס' תמן עיי"ש.

ערות אחיו גלה ערירים יהיו. עיין בזה בתו"כ שממעט אשת אחיו מאמו, שנדה פירוש מי שיש לה היתר והוא אשת אח שאין לו בנים, רק שהיא גרושה ממנו, שאם יחזור אחיו ויקחנה, הלא תהא מותרת אחר מותו ביבום לאחיו. והנה להריב"א בכל חייבי כריתות אין ערירי, יעו"ש, וא"כ הלא עיקר הבנים מיוחסין להאב ומשפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם, ומי שנשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא, משא"כ אשה, א"כ איש שלקח את אשת אחיו, אם לאחיו היה לו בנים ממנה או שהיה אח מאמו, איך יתכן, שהבנים שהיו לה מאחיו ימותו, וא"כ ילך אחיו ערירי, ומה חטא הוא שילך בלא בנים אם אשתו זנתה, שהכתוב מדבר על דרך הרגיל, שאחיו לא נשא אחרת רק אותה ואין לו בנים רק ממנה, רק אם נדה היא, שיש לה היתר היינו שאין לאחיו בנים, אז אם יש לה בנים מאחר ימותו בניה וערירים יהיו, לא כן באשת דודו, שאם יש לה בנים מדודו, אז לא יתכן שימותו בניה, הלא יהיה דודו בלא בנים ומה חטא שילך ערירי אם אשתו זנתה, לכן כתוב שם רק ערירים ימותו, פירוש, דמחטאן ואילך אם יהיה להן בנים ימותו, אבל בנים שיש להן לא ימותו, דהוא מה חטא שילך ערירי אם אשתו זנתה. ועיין פרק הבא ע"י דף נ"ה ע"א ובפרש"י שם. וכאן בפרש"י היפוך הדברים וצ"ע. ודו"ק.

יש עריות אשר כתוב כי יקח לשון קיחה, הוא נשואין דרך לקוחין. ועיין ריש נושאין על האנוסה בזה. ובירושלמי והא כתיב לא יקח את אשת אביו בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא ניסת לאביו כו'. יעו"ש דבר נפלא. ועל אחותו משני לפי שקין נשא אחותו. יעו"ש. ולפי דברי ר' יוסי, דאין איסור חל על איסור יתכן, דמורה לנו לקוחין, משום שאשת איש אינה ניקחת לשנים בלא דת ומצוה, שאם היא מופקרת אינה לקוחה, אבל איסור אשת אחיו יתכן שהיתה קודם אשת אחיו מאמו ואח"ז ניסת לאחיו מאביו ולא חל איסור דאשת אחיו מאביו, ולא קאי בערירי רק בכרת, כדמפרשי תוס' ריש יבמות, וכן אשה ואמה, אם חמותו נשואה מקודם א"כ נידון בזיקה ראשונה באיסור א"א וליכא שריפה, ולכן כתב אשר יקח דוקא שהיו לו לקוחים בה מקודם, אבל אשת אביו וכלתו הלא חלות האיסור כשנתקדשו לאביו ולבנו חל תיכף האיסור, ואם היו נשואות לאיש מקודם הלא פקע איסורן במיתת בעליהן, וכי קנויות הן לאביו ולבנו חייב עליהן, ולכן כתיב אשר ישכב את אשה דוה, שאפילו היא א"א חייל איסור נדה, דמוסיף איסורא לבעלה דהוי איסור מוסיף, ולכן על אחותו מוכרחין אנו לתירוץ ירושלמי, שקין נשא אחותו.

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. בשמונה פרקים ביאר, שזה אינו על מצות שכליות, שבלשון חכמים נקראים מצות, בזה צריך להיות שונאם בעצם ויהיו שנואים בלבו, ורק שמעיות, כמו, חזיר ובב"ח וכיו"ב המה נקראים חוקים בזה שיאמר אפשי בהם, אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, יעוין שם פרק ששי. לכן אמר יעזוב רשע דרכו, שזה רק דברים חוקים והיצר מתאוה להן, רק שגזרה כמו עריות ומאכלות אסורות ע"ז יעזוב דרכו לבד ואיש און, שאון בכל התנ"ך הוא על גזל וחמס וכיו"ב, דברים השמעיים לחמוד אשת רעהו וכיוצא בזה, בזה גם מחשבותיו יעזוב, שנפש המעולה אינו צריך להתאות לזה. ולכן אמר והאזנת למצותיו, שיכניס תוך לבו, שלא יהרהר בהן כלל, ושמרת כל חוקיו, שישמור אבל יתאוה להן, רק ישמור מצד הגזרה ויהיה שכרו יותר גדול.

בהפטרה אפס כי לא השמד אשמיד ב"י כו' בחרב ימותו כל חטאי עמי כו'. פירוש, כי לא להשמיד ב"י ולא יפול צרור ארץ, הוא הגרוע שבהם, כמו צרור, וכל חטאי עמי ימותו בחרב, כמו שאמרו ירושלמי ריש פרק ד' מיתות ולרשות לא ניתן אלא סייף בלבד, ואמרו בדף מ"ז, דהרוגי ב"ד כיון דבדין מקטלי לא הוי מיתתן כפרה עלייהו, אבל הרוגי מלכות, כיון דלאו בדין מקטלי, הוי מיתתן כפרה עלייהו, לכן אמר בחרב ימותו כל חטאי עמי היינו בדין המלכות ומיתתן תהא מכפרת, ולכן ביום ההוא אקים את סוכת דוד.