משך חכמה/ספר ויקרא/פרשת בחוקתי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת בחקתי

ונתתי גשמיכם בעתם. בלילי שבתות כו' להודיע כמה חטא גורם שנאמר כו' וחטאתיכם מנעו הטוב. הענין, דההנהגה הניסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם, שתתנהג באופן הטבע, אשר היא בת אלקים, וכול תכיל שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די, רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטיית על כל פרט, והטבע הוא רק נסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה, וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור גם באופן טבעיי יוכל להתברך, ובזה נתברכו ישראל אם בחקתי תלכו, אז גם חקות שמים וארץ ילכו במישור, כי כל דרכי הטבע, לפי מה שסדרה אותם החכמה האלקית, מכוונות ומגבלות לדרכי התורה והמצוה, ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר, ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו, כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה, לכן יש נסיים, אבל אינם תכליתיים, והנסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב"ה בהטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה. ולכן האומר הלל הגדול בכל יום, שמורה שראוי להודות רק על הנך פעולות שעל דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיוצר אחרי שבראן, ה"ז מחרף ומגדף, אבל כל האומר תהלה לדוד בכל יום, שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעיי, אשר בכל יום, כמבואר, מובטח שהוא בן העולם הבא.

והנה על דרך נס בלתי סדור הטבעיי אינו מן הפלא, כמו מן וכיו"ב, אבל הענין הנפלא בהטבע הוא ההזנה התמידית, שזה קיום הנמצאים והרכבת הנפרדים, ובדרך טבעי כל יום קבוע הזנה לאלפי אלפים בלי מספר נמצאים, מזון, אשר כל אחד יזון מן הטבע, הוא פועל מורה על חכמה ושלמות, וכבוד השי"ת למבין, יותר ממה שמורה הנסיים, ולכן אמרו משום דאיתא באלפא ביתא, שענין אלפא ביתא מורה על סדור טבעיי, שאינו מדלג, רק שהולך מאלף עד תי"ו. ולכן בברכת המאורות בחול ושבת סדרו באלפא ביתא. והוא כמו סדור הטבע, שמתנהג בלא מרוצה, רק שהולכין הסבות קשורות והעלולים מסודרים ובאופן הסידור הטבעיי אם נותן מזון להנמצאים אז הוא ענין פלא. וזה משביע לכל חי רצון. והנה בענין הטבע צריך גם פועל היצורים, וזה כמו חרישה, וקצירה, וזריעה וכיו"ב, רק שהאדם מוצא הכל מוכן לפניו וכל העולם עומדים הכן לשרתו, ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. ולכן דייק רש"י משום דאית ביה תרתי, דאתי באלף בית ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי דעל דרך סדור הטבעי והכל מוכן, זה עיקר מטרה יותר ממפעלות הנסיי, אשר ע"ז נאמר בהלל הגדול נותן לחם לכל בשר, שהכל על הפלאות נגד הטבע שחשב שמה. ולכן אדם הראשון קרא שמו ד', שהוא ראה הפעולות איך נעשו והיסודות איך נבראו, שזה מה שמורה איך השם הוא נותן הצורות והבריאה ביסודות. ולזה אמרו במדרש אני ד' הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדם הראשון. אבל אברהם הכיר הטבע והתבונן בה, ומדרכי הטבע והליכותיה הבין מפעלות תמים דעים והכיר היוצר מתוך הצורה ויש מנהיג לבירה זו, וע"ז מורה שם אדנות, ולא היה אדם שקרא להקב"ה אד', עד שבא אברם, כי שם ועבר ומשותלח ידעו הויות הנמצאים בחידוש מהשם מקבלת אדם הראשון והשיגו דרכי ד' מן הסבה אל המסובב ומהעילה להעלול, ומן המוקדם להמאוחר, לא כן אברהם השיג מן המסובב ומן המאוחר למוקדם עד כי השיג היוצר השם האמיתי, שהוא בראן וחדשן מן האפס וההעדר המחלט, וע"ז יורה שם אדנות. והשגה זו העיקרית בכונת הבריאה, לכן אמרו בהבראם באברהם, וכמו שהאדם, שאינו מבין על מציאות והשגחת הבורא רק מן הנבראים יודע ומבין שנבראו ומושגחים בפעולות בורא מחויב במציאותו ובחכמתו המתאחדת עמו, וזה הבנה כהשגת אברהם, וכמוש"א ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים, זה על ההשגה מלמעלה למטה, מן המאוחר אל המוקדם. ודו"ק.

והשבתי חיה רעה מן הארץ. בתו"כ ר"י אומר הנני מעבירם מן העולם ר"ש אומר משביתן שלא יזיקו אר"ש אימתי שבחו של מקום בזמן כו'. הענין מובן, דר"ש קאי לטעמיה, ור"י סבר כר' ישמעאל, דתנן בספרי ומייתי לה בברכות ל"ה ואספת דגנך מה ת"ל כו' שנאמר ולא ימוש יכול כו' ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ רשב"י אומר כו' אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום כו' ובזמן שאין עושין רש"מ מלאכתן נעשה ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך, ותמהו תוס', דהא והיה אם שמוע תשמעו כתיבא, אך לא כתיבא בכל מאודכם, וכן כתב החא"ג, והנה אם אדם נוהג מנהג דרך ארץ ואינו דבוק תמיד אל התורה, אז יש מקום למזיקין שישלטו בו, וכמאמר רבינו במורה, שצדיק ורע לו לא קשה, שמחמת שבלתי אפשריי שיהיה דבוק לאלקות בלי הפסק, לכן ברגע אשר נפסק דביקותו עלול למקרים רעים, לכן אמר מעבירין מן העולם, אבל ר"ש לשיטתו בזמן שישראל עושין רש"מ, היינו, שדבוקים תמיד להבורא יתברך בלי הפסק, אז אין עוד מלבדו כתיב, והוא למעלה מעולם הטבעיי ואינו עלול למזיקין ולשום פגע רע ח"ו [וזה בעצמו מה שמצאנו בכתובות ע"ז ריב"ל מיכרך בהו ועסיק באורייתא, דריב"ל היה מובטח בדביקותו תמיד להשי"ת ולתורתו, כי חומרו זך ונעלה מגדרי הטבע, ולכך משכנו אצל רשב"י במחיצת ש"מ], ולכך קאמר משביתן שלא יזיקו כו'. ופשוט.

כל הנביאים לא נתנבאו אלא למחזיק ת"ח, אבל ת"ח עצמן כו' עין לא ראתה. הפירוש פשוט, דהעוסק ודבוק במושכלות אין שכרו רק במושכלות, שאין החוש שולט בו, אבל המחזיק ת"ח, שהוא בנכסיו, דבר גשמיי והחוש שולט בו, עליו נבאו הנביאים כל גמולות המוחשים וענינים המושגים. אמנם כ"ז במחזיק ת"ח, אבל מי שעושה מפעלים, להיות מבני עם הארץ ת"ח ולעשות אנשים לתלמודיים שכרו גדול עד כי אמרו אם תוציא יקר מזולל כפי תהי', ואז שכרו במושכלות אשר אין החוש שולט עליו. לכן בכולהו רבנן המחזיקים אותם שכרם מושג ומעלתם מוחש, לכן מצי לאיסתכולי לבר מגוהרקי דר' חייא, וזהו המחזיקים את ר' חייא, שהם המה מרכבתו, זהו לא מצית לאסתכולי משום, דמי שהחזיק את ר"ח הלא היו נעשים גדיים תישים ומינוקא הוי מתני להו שיתא סדרי כו', וכמו דהוי אמר לר' חנינא בהפועלים שם, דהרבצת תורתו היה להוציא תורה מינוקי, וא"כ שכר המחזיקים אותו הוא ענין בלתי מושג בחוש. ודו"ק.

ואם תלכו עמי קרי כו' כחטאתיכם. לא אמר על חטאתיכם משום, דזה כוון על חילול השם יתברך, וכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ואמר סוף שבת קנ"א אין חיה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה, לכן כמו שחללו השם בשבועות שוא ושקר וחללו השבת, ועשו מקדושת שמו יתברך חולין חלילה, לכן נתחלל כבודם אצל החיות ונדמו כבהמות, ונתחלל יקרת האדם וכבודו אצל חית הארץ, וזה כחטאתיכם. ודו"ק. ויעוין פרק במה מדליקין ל"ב.

והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח נחוחכם. יכול מן הקרבנות כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים כו'. רש"י. ולפי שיטת רבינו חיים תוס' בכמה דוכתי, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה קדשה לעתיד לבוא, היינו, לאסור הבמות אבל להקריב אעפ"י שאין בית אסור, ועיין מגילה דף י' ובטו"א שקילס זה, ולפ"ז א"ש טובא והשמותי את מקדשיכם מן הקרבנות, היינו, שלא יקריבו על המזבח כלל, ויכול שיהיו הבמות מותרין ת"ל ולא אריח בריח נחוחכם, היינו בכל ארץ ישראל, וזה שיהיו הבמות אסורים וגם להקריב במזבח יהא אסור, וכשיטת רבינו חיים. והעירני לזה האבן עזרא, יעוין בדה"ק ודו"ק.

וזכרתי את בריתי וכו'. מה שאנו אומרים בתפלה וזוכר חסדי אבות, עיין תוספות שבת. ויתכן כי דרך המטיב את מי שמטיב לו לבלי לעזוב אותו, שלא היו הטובות אבודים, וכן מי שהטיב את האבות הוא יטיב ויגונן את הבנים, כדי שיראה פרי טובותיו על מי חלו, וזה שאמר, שהקב"ה יזכור החסדים והטובות שעשה לאבותינו, וא"כ בשביל זה, שלא יהיה לריק לא תופר חסדו גם אתנו. ודו"ק.

ובאופן אחר י"ל וזוכר חסדי אבות, כי הענין, דבירושלמי דפרק חלק אמרו אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות שמטה לכו והדבקו בחסד, פירוש, דהמורה כתב דהאבות והאמהות היו כל פעולתם בגשמיות, להעמיד אומה שלמה דבוקה בד' ובידיעתו, יעו"ש, לכן כל הזוכה להחזיק תורה או להדריך בניו לת"ת יש לו זכות אבות, שעושה מה שכונו האבות, ולזה כונו תוס' בשבת ס"ה, דלצדיקים (ר"ל בד"ז שעסקו האבות) לא תמה זכות אבות, אבל אם רואה אדם שלא החזיק תורה וגם בנ"י רחוקים מד' ותורתו וזכות אבות מטה, ילך ויתדבק בחסד וחסדי מאתך לא ימוש כו'. ואם יבוא המקטרג לאמור הלא מדת [חסד] היא טבעית אצלן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב, שעשו רב חסד, כיון שזוכר המקטרג זה, אז יאמר השם יתברך אם כן שפעלו אצלם מדת החסד מאבותם, שוב יש להם זכות אבות, מה שהאבות עשו חסד מעצמם, ולזה הוא זוכר חסדי אבות ודו"ק היטב.

ואף גם זאת בהיותם בארץ וכו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ד' אלקיהם. הענין הוא שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין, וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה, אשר ישראל יתנודדו בארצות שנים רבים מאד מאד, עד זמן אשר חקקה המטרה האלקית, אשר לבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים ותחבולות, אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה ע"ז גדולי האומה לעשות בזה גדרים וסיגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר. והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה, הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב, אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה, חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצוינים שם בבגדיהן, בשמותיהם, ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים, לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען [שכאשר ידעו מעלתו היו משתוקקים לקוברו וחשבוהו כאשר הוא למזבח, כמוש"א מה מזבח מכפר כו'. ועיין במדרש שלא יעשו אותו עו"ג יעו"ש]. ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעיי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים, וזה ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם, פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון, שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים. וכן צוה יוסף פקד יפקד. וכן כל השבטים, שבזה הניחו שרש גדול בלבב ישראל. ולכן ויקוצו מפני בני ישראל, שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים, שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמן למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה ובראשם עזרא ואנשי כנה"ג, שגדרו וסיגו האומה בי"ח דבר, להבדל מן הגוים בכל דרכיהם, שידעון ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה והוא כשתילי זיתים, שאינו מתערב עם הרכבה אחרת. ולכן אמרו בירושלמי, שאפילו אליהו אינו יכול לבטל, פירוש, כל זמן, שלא בא הגואל ויפסק שעבוד מלכיות, אפילו בא המבשר ואמר כי תיכף יבוא, לא יבטלו, שהן הן הדברים המקיימין להאומה בגולה ומזכירין אותו, שהוא ישראל והוא בארץ לא לו.

והנה מעת היות ישראל בגוים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל, כי יתקיימו באופן נפלא, אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים [אשר זה לבד ג"כ מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה אלקית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים]. הנה דרך ההשגחה, כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתים ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו וכלה יבלה, יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים ירוצו, יברחו למקום רחוק ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב, כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד, שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת, ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשני סבות לקיום הדת האמיתי וטהרתו, לקיום האומה, כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם, אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן, וזה בחכמות האנושית, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי והנסיון בזה יתגדרו האחרונים, יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור, לא כן הדת האלקי, הניתן מן השמים ומקורו לא על ארץ חוצב הלא אם היה בארץ ישראל מלפנים הלא היה להן להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו, ב"ד הגדול היה יכול לבטל את דברי ב"ד הקדום, ומה שנדרש בי"ג מדות אף ב"ד קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם, וראה ביוהכ"פ לענין שיעורים מה שאמרו, שבדיני נפשות הוא כל אחד כפי הסכם חכמי דורו איזה שיעור קצוב. יעו"ש. ומלבד זה היה תמיד הופעה אלקית רוחניית, מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהן הרוח והיו נביאים ובני נביאים ואסיפת בעלי החכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב רמב"ם בהלכות יסוה"ת והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו, ששם שואבים רוח הקודש, והיה גלוי אור אלקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים, ובההנהגה של האומה בענינים הזמנים, כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היה צריכה לכך, לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום ב"ד לחדש דבר, כמוש"כ רמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים. כך היא דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות, והגירוש, ואח"כ יתעורר בהם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו, הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם, מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש, יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה, עוד מעט ישוב לאמר שקר נחלו אבותינו, והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף ממקלקלתא ולא יליף מתקנתא, יחשוב, כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים לא עשיתם ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים. אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק, אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשינו, ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ד', אשר נבאו על גזע ישי באחרית הימים, ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קדש ובניו יוסיפו אומץ ובחוריו יעשו חיל בתורת ד', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה. ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד. פוק חזי אמיתת דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מר"א מביהם ז"ל מעמד האומה בארצות פר"א. עו"ש. וזה לא מאסתים, מיאוס הוא על שפלות האומה בתורה והשכלה הרוחנית המופעת מתורתינו הכתובה והמסורה, ולא געלתים הוא על גיעול ופליטה ממקום למקום, לכלותם הוא על הגלות, שזה גיעול וכליון חרוץ להאומה להפר בריתי אתם הוא על שכחות התורה רק כי אני ד' אלקיהם, ר"ל, שהגיעול והמיאוס הוא סבה שאני ד' אלקיהם, אבל לא מיאוס וגיעול מוחלטת לכלותם ולהפר בריתי אתם חלילה, שעל ידי זה יתגדל שמו ויתקיימו גוי זרע אברהם, זרע אמונים, ראוי ועומד לקבל המטרה האלקית, אשר יקרא ד' לנו באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ, והיה ד' אחד ושמו אחד. ויש לנו בזה דברים רבים, ואכמ"ל.

וזה לדעתי ביאור הגמ' ריש פסחים וכאור בוקר בעוה"ז יזרח שמש לצדיקים לעתיד לבוא, אשר רש"י ור"ת נדחקו בה. ולפ"ז כך פירושה, דכמו דאילת השחר, שהוא קופץ כאיל, ומרגע לרגע יפול אור יותר בהיר, ויש הוספה בהאור, כן יזרח שמש לצדיקים לע"ל, שזריחת השמש בעוה"ז על אופן אחד, משא"כ לע"ל יהיה תמיד הופעה חדשה והשגות גדולות מרגע לרגע, ומה שידעון מה שלא ידעו בידיעת השי"ת ויתוסף להם הוספה והארה בכבודו יתברך מעת לעת, וכמוש"א ילכו מחיל אל חיל, שלא יהיה לת"ח מנוחה בעוה"ב, רק שיהיו רצים בהשגה ובהארת אור אלקי בלא הפסק, ובזה הפרט יהיה כאור בקר, שהדמיון הוא בהוספת האור ומרוצתו המתגדלת מרגע לרגע ואינו עומד על תכונה אחת. בינה זה ודו"ק.

בערכך נפשות לרבות ערך סתום. פירוש, שנותן בפחות שבערכין שאינו בהשג יד והוא כעין גז"ש מבערכך דכתיב גבי נקבה יתירא גבי מבן חודש כו'. אולם מה דכתיב גבי מבן עשרים ואם נקבה והיה ערכך שלשים שקל, נראה, דמרמז דזה הערך איכא כבר במשפטי התורה גבי אמה שנגח השור כסף שלשים שקלים יתן כו' ומלמד אותנו, דגם בעבד, שאינו בת"ת ובמצות ג"כ דין ערך הזכר חמשים שקל, דקרא מיירי גם בעבדים, דערך נקבה שוה לתשלומי האדון, ובכ"ז הזכר חמשים שקל, וכמו שכתבו תוס' בריש ערכין. ודו"ק.

והיה ערכך כו' ששים שנה כו' והיה ערכך חמשים כו' בשקל הקדש, דאמרו בכורות דף נ', דלבתר דהוסיפו הוי הערך בשקל הזמני הנוסף, ומעשרים גרה הוסיפו עד כ"ד מעות, ויעוין רמב"ם פ"א מהלכות ערכין הלכה ד', לכן אמר קרא, דהשנים בזמן הנערך, וזה והיה ערכך הזכר כו' עד ששים שנה, וכתיב והיה, שזה מורה על אם יהיה העתיד כבר נגמר ויצא למציאות לגמרי, שכן דרך לשון עבר, אשר עם וא"ו המהפכו לעתיד. ויעוין התורה והמצוה תזריע סימן וא"ו, ולא הביא הגמ' דכתובות דף מ"ב ונתן לחוד יתן לחוד, שזה מורה על ענין זה, שונתן פירושו שיהא כבר נגמר הנתינה, וזה לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה. וזה שבעת הערך כבר הוא מן עשרים ולא בעתיד אחר הערך, טרם שעמד בדין, דהשנים בזמן הערך, והיה ערכך חמשים כו' בשקל הקדש ג"כ כפי השקל שכבר היה במציאות בעת הערך, וזה אם העריך עצמו בעת שהיה השקל עשרים גרה, ולסוף הוסיפו טרם שעמד בדין על כ"ד גרה או להיפך, הכל בזמן הערך שכבר היה נודע כמה הוא השקל הקדש, ולכן כפל הכתוב והיה ערכך פעם שני לפי הפשט. ודו"ק.

בשקל הקדש כו'. לפי שנאמר ופדה כו' יכול בעבדים וכו' ת"ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים וכו' מנין לרבות דבר המטלטל ת"ל ופדה לרבות דבר המטלטל. כן הגירסא האמיתית בפירוש הר"ש משאנץ, וכן להלן פרק י"ב ובתוס' שבת קכ"ח. והא דכתב ופדה גבי בהמה הטמאה ושקל הקדש למעט קרקע גבי שדה הוא נאות, דבבהמה טמאה דקדשיו לבדק הבית לא צריך קרא למעט קרקע, דאיך יתכן דיסיר הקדושה מדבר דמועלין בו וקדשי ד' ע"י פדיון בקרקע דאין מועלין בו והוא הדין עבדים כמקרקעי דמי ואין מועלין בו, יעוין סנהדרין דף ל"ח, ורק גבי שדה אחוזה ומקנה, דאין מועלים בהם סד"א דפודין אותם ע"ג קרקע כתב בשקל הקדש, דאין פודין רק במטלטל, והרבוי דנפדין אף שלא בשקל כתב גבי בהמה דמועלין בה ואפילו כן לא בעי דוקא כסף. ודו"ק.

ואם נקבה היא והי' ערכך שלשים כו'. הא דאמר היא קאי על הנפש. ויתכן דמרמז, דאם היתה אז מעוברת היא חד גופא לענין ערכין, דהולד לא עדיף מבן פחות מחדש והערך חדא, ואף שילדה זכר בכל זה אחרי דכל הערכין כשעת הנדר אין נותנין עבורה ערך זכר רק ערך נקבה, כיון דהיא נקבה נותן כפי מה שהיא ולא ולדה, אבל בזכר ל"כ הוא וזה מבת עשרים עד ששים שאז זמן ההולדה בנשים. ויתכן למדרש ואם נקבה שהיא אם, שהיא מעוברת והוכר עוברה יעוי' ריש פרק בן סו"מ וכזה דריש תמורה י"ח יעוי"ש.

הנה אמרו דנשאת פחות מכ' יולדת עד ששים (פ' י"נ), וכתבו בתוס', דהאשה מתה יותר מזכר מפני שמסתכנות מלידה, אבל זקנות מאריכין ימים מזכרים, יעוין ריש הכותב בתוס' ובדף נ"ב, לכן מעשרים עד ששים כתוב אם נקבה ומששים ולמעלה כתוב אם זכר, שזה אינו מצוי בזכר יותר מששים, כדרב יוסף עביד יו"ט סוף מוע"ק.

ואם מבן חמש כו' עשרת שקלים ואם מבן ששים שנה כו' ולנקבה עשרה שקלים. עשרת הוא שם דבר עשור של שקלים, וכמו שפרש"י בפ' בא על שלשת ימים. והוא שהכתוב מרמז, שמבן ששים שנה הוא יכול להעריך את עצמו, וע"ד הרגיל דברה תורה, והוא תלוי אם השיגה ידו יתן לפי מה שהשיג, רק לא פחות מסלע, וזה שקל, שאין ערך פחות משקל, ולכן אם השיגה ידו עשרה שקלים הוא מנין קיבוץ מעשרה שקלים נפרדים, אבל מבן חמש שנים הוא קטן שאין נדרו כלום ואחר מעריכו, אם כן אינו תלוי אם השיגה ידו רק בנודר לא בנידר, וכשהתורה מדברת ביחס הנידר אל הערך אמרה עשרת מנין סתמי, עישור של שקלים, לא בקבוץ, שאף אם אין לו לנידר אינו תלוי בהשג ידו, ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר. ודו"ק.

ולנקבה ערכך שלשת כו'. הא דכתב כאן ערכך אצל נקבה יותר ממקום אחר, משום שמקביל ערך הנקבה אצל הזכר, כמו ערך מבן עשרים ועד בן ששים, ששם הוא לנקבה שלשה חמשיות מערך הזכר, כן כאן מבן חודש הוא שלשה חמשיות מהזכר, לכן אמר ערכך הקודם. ודו"ק. ולפי התו"כ [וכן בגמ'] נראה משום דכתיב קודם איש כי יפליא נדר בערכך והוא לרבות ערך סתום, וכתב כאן ערכך בנקבה מיותר לרמז שהערך סתום יהיה שלשה שקלים, כמו שאמרו פ"ק דף ד', והוי כמו ציון ולנקבה ערכך הסתמיי וזה שלשת שקלים כסף. ודו"ק.

והעמידו לפני הכהן. היה צ"ל ועמד, רק דבנערך משתעי קרא, שהוא יעמוד, והמעריך מעמידו. ויעוין אור שמח בזה ובראב"ע. ויתכן רמז לזה דאמרו חייבי ערכין ממשכנין, א"כ הגזבר של הקדש מעמידו לפני הכהן ומעריך אותו. ונכון.

ערכין דף י"ז ע"ב. עני והעשיר אשר תשיג יד הנודר. פירוש שתשיג ידו היינו בשעת נתינה, זהו בשעת הערך, היה עני ובשעת נתינה, העשיר, עשיר והעני עפ"י אשר תשיג, היינו שהפה שנדרה השיגה, זהו בשעת הנדר. ולכך במצורע כתיבא אשר תשיג ידו, וכן בקרבן עולה ויורד כתיב ואם לא תשיג ידו, שהכל תלוי רק בשעת הנתינה, ועשיר והעני מביא קרבן עני. וזה ברור. ועיין תו"כ מצורע פסקא ע'. ועיי"ש בתו"כ דדריש שיכול אימתי אני אומר מביא קרבן עני בזמן שהוא עני מתחלתו היה עשיר והעני מנין ת"ל אשר תשיג ידו מאשר תשיג ידו, שיכול אימתי אני אומר יגמור כעני בזמן שהתחיל בעני, הביא את אשמו עשיר כו' ולא דריש חד קרא, לאפוקי, שאם היה עני והעשיר בינתים ואח"כ העני שיביא בעניות, דלא כמו דאמר ר"י בערכין, משום דהך ברייתא לאו ר"י, דכר"ש אתיא. עיי"ש ודו"ק. ובפסקא ע"ב יכול אף יולדת שהביאה קרבן עניה והעשירה תגמר כעניה ת"ל זאת, פירוש, שהביאה קרבנה, היינו חטאת בעניות, יכול שתביא קרבן עולה ג"כ בעניות ת"ל זאת, פירוש דוקא במצורע, שהוא השתנות בקרבן, כי הביאו חטאת מן העוף ולא מן בהמה כעשיר, אבל ביולדת אין השתנות בקרבן שהחטאת תמיד עוף. ודו"ק.

ואם כל בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קדש. פירוש הפסוק נדחקו המבארים. ונראה, דזה מסתברא דלר' שמעון, דיליף כל הקדשים לתמורה ממעשר בסוף פ"ק דתמורה אמרינן מה מעשר בהמה דהוא דבר שחובה, שאין קבוע לו זמן לא קרב בבמה (אף בבמת צבור), כן אין תמורה, נוהגת בקדשי במה וז"ב, דלדידיה בקדשי במה בעת היתר הבמות לא תפסה בהו תמורה. והנה בפ"ק דבכורות י"ד אמר דקדשי במה חל קדוה"ג עלייהו על בעלי מומין, ואם הקריבן עובר בלאו, דקדשי ואינן קרבין, לזה אמר הכתוב שכל בהמה, איזה בהמה, מי שבה הדין שהבהמה שראויה להקריב קרבן לד', וזה על המזבח היא כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קדש, שרק בזה חל קדושת הגוף, אבל אם אינה ראויה להקריב ממנה קרבן, היינו בעלת מום קבוע, תו לא חלה עלי' קדוה"ג למזבח, וזה רק במזבח ובמת צבור, ששני הדברים תלוים זה בזה, דבעל מום קבוע, שאינו ראוי להקריב לא חלה עלי' קדוה"ג, בזה איכא דין תמורה, דאם המיר תופס תמורתו, אבל קדשי במה כיון דאף ע"ג דאינו ראוי להקריב הוא בעל מום גם כן חלה קדוה"ג עליו, בזה ליכא דין תמורה ואינו תופס תמורתו. וכל הכתוב הוא במאמר, מאמר התנאיי של ואם, ואם באיזו אופן שכל בהמה אשר יקריבו כו' לד', בזה כל אשר יתן ממנה (הוא מן הקרבן לד', לכן כתב לשון זכר ממנו) יהיה קודש, וגם הקדושת הגוף אינו חל רק אם ראוי' להקרבה ולא חלה על בע"מ, בזה לא יחליפנו כו' ואם המר ימיר כו' ותמורתו כו'. ודו"ק. ובתורת כהנים פ' אחרי על קרא דוזבחו זבחי שלמים לד' אותם דריש ר"מ אותם, יתכן למעט אותם ולא תמורתם, שתמורות אינן קדושין בהם. ודו"ק.

ודע, דבכור ומעשר וולדות ותמורות חלין קדושתן על בעלי מומין קבועין (וסימנך במו"ת). והנה בכור אינו בכלל קרא זה, דכתוב כל אשר יתן ממנו ובכור אינו נותן, רק דקדוש מאליו ואינו צריך להקדיש אותו ולד ותמורה דחלה קדוה"ג על בע"מ שפיר אינו נוהג בהן דין תמורה, אבל מעשר, דחלה קדוה"ג על בע"מ, ואם כי אינו קרב למזבח, בכ"ז קדיש קדוה"ג, וא"כ סד"א, דאינו בכלל קרא דבהמה, שהקדושה עם הקרבתו שניהן דוקא בתמימין לא בעלי מומין ולא חלה תמורה עלייהו, לכן כתב קרא בפירוש גבי מעשר, דדין תמורה נוהג בהו, וזה נכון מאוד. ויעוין ספר אור שמח בזה.

והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. בתו"כ יהיה קדש מלמד, שהקדושה חלה בבע"מ קבוע כו'. בגמ' דף י"ג אמר, דר"י דריש יהיה לרבות הולד, וריב"י סבר כרבנן ומוקי לרבות שוגג כמזיד. ונראה לי דשניהם דרשי הך יהיה, דכתוב לקמן גבי מעשר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, דהך יהיה מיותר ג"כ, אבל יהיה דכאן מרבה בע"מ קבוע לתמורה, ודו"ק.

ואם כל בהמה טמאה וכו'. בתו"כ יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר כו' יכול יפדו על מום עובר. מזה מוכיח הגמ' בתמורה, דלרבנן קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, דבקדשי בדה"ב לא נפקא מינה בין מום עובר למום קבוע. ושם פסקא ב' טמאה לרבות את המתה יכול אמר ה"ז הקדש ומתה תפדה ת"ל והעריך כו' מנין לרבות כו' מה בה"ט המיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה אף אני מרבה את המתה כו'. צ"ב טובא, דבמאי מיירי אם נימא בקדשי מזבח, למה צריך לרבות מתה, הלא אף אם קדם מומו להקדשו ג"כ לא בעי העמדה והערכה, דדיקלא בעלמא הוא דאקדיש, ולומר דהך תנא כתנא דבי לוי, דאמר בתמורה ל"ב, דאף בע"מ מעיקרו בעי העמדה והערכה וקא מרבה הוא הדין מקדיש המתה, דבעת שהקדישה לא היתה בת העמדה דהיא נפדית. וזהו דקאמר, שאם אמר ה"ז הקדש היינו בבע"מ מעיקרו. ולכן ממעטו רק משום העמדה והערכה, אבל משום אין פודין קדשים להאכילן לכלבים בבע"מ מעיקרו לכו"ע פודין (עיין משל"מ הלכות איסורי מזבח בזה), ודלא כמו שערבב הקרבן אהרן הטעמים במח"כ. אבל זה דחוק, דלא נזכר כלל בע"מ מעיקרו ולא משמע גם מתמורה כן.

וע"כ צריך לפרש, דמיירי בקדשי בדק הבית [דהך תנא סבר בין קדשי מזבח, בין קדשי בה"ב היו בכלל העמדה והערכה, כמפורש בתמורה], ובקדשי בדה"ב בודאי אין חילוק בין בע"מ מעיקרו, דבין כך ובין כך אינן נפדין, וכן כתבו רש"י ותוס' ל"ג ע"א שם. ובכ"ז מרבה מתה אם הקדיש מתה, דמעיקרא לא הוי בת העמדה והערכה ג"כ נפדית. וברור, דלברייתא זו כיון הרמב"ם בהל' ערכין פ"ה פסקא י"ב ז"ל, אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הר"ז תפדה כשאר מטלטלין, והיינו ברייתא דילן. והראב"ד סובר, דדברי עצמו הן, ואם נימא, דבקדשי בדה"ב ג"כ אין פודין להאכילן לכלבים א"ש, כיון דמעיקרא לא היתה עומדת רק לכלבים, ומתחלת הקדשה חלה עליו הקדש לפדותה לכלבים, כזה פודין, וכמו שהטיבותי לדבר בחידושי למסכת תמורה להשיג על השעה"מ תמן. ודו"ק. וכן משמע מתוספתא שמה. ולפמש"כ א"ש, דמזה פשיטא ליה דתנא דתו"כ סבר בין ק"מ בין קדשי בה"ב בכלל העמדה והערכה. ועיין תוס' שם ד"ה ואמר רחמנא עביד ליה העמדה והערכה ודו"ק. אח"ז ראיתי להירושלמי פרק ג' דמע"ש מביא ברייתא זו ומפרשה בקדשי בה"ב, וסובר, דבטמאה לא בעי העוהע"ר ופליג על תלמודין. ועיין נועם ירושלמי בזה ודו"ק בכ"ז.

ואם גאל יגאלנו כו'. הא דלא כתיב המקדיש נראה משום דבהקדש בדק הבית הלא כבר יצא לגמרי מרשות המקדיש ואין לו בה שום זכות יותר מאחר, ולכן פירשו בתוס' פרק מרובה, דגנב והקדיש לבדה"ב חייב בתשלומי ד' וה' משום דההקדש הוי כמכירה, אבל קדשי מזבח עדיין הוא הבעלים, ולכן חלה עליו הקדש עליו, יעו"ש ולכן תורא דראובן מקרי ואינו חייב ד' וה' על הקדישו למזבח, לכן בקדשי בדה"ב כמו שדה אחוזה וכי יקדיש ביתו כתיב המקדיש, דאין לו שום הבדל בינו ובין אחר רק במה שהוא מקדיש, לא כן בקדשי מזבח דשלו הם, דתורא דראובן מקרי, לכן כתב סתם ואם גאל יגאלנה, ולא כתב ואם גאל יגאל את בהמתו, כמו שכתוב גבי מעשר משום, דהמתכפר אינו מוסיף חומש, ועוד, דאיש אחר מצי לגאול מיד גזבר בלא רשותו, אבל במעשר לא מצי לגאול איש אחר בלא רשותו, משום דאיהו אכיל לה ושלו המה, וכמוש"כ תוס' מרובה דף ס"ח בסוגיא דצנועין. ודו"ק.

סנהדרין ההקדשות בשלשה, ובגמ' אלא לרבנן שלשה מנא להו כו' קשיא. ולקמן בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב כהן אלא לרבנן כהן למה להו קשיא. ונראה, דחדא בחברתה מתורצת, דיסודי התורה, שהשופטים יהיו המדובקים בתורה ועבודה ופנויים מנחלת שדה וכרם, ואין להם יגיעה וטורח, לבד ההשקפה על עסקי הכלל, ומי המה בהיות עם ד' ממשלת כהנים בלא מס ומשא מלך ושרים, כאשר היו בימי יהושע ושמואל, הלא הכהנים היו השופטים, והלוים, לא אחר היו שוטרים, כמו שאמרו יבמות דף פ"ו, ומהאי טעמא כתב בכל מקום אל הכהנים השופטים, ונגשו הכהנים כו' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ולכן להורות, דבענין פדיון ההקדשות ובגבייתן בעינן ב"ד, לכן כתבה רחמנא כהן, שהוא השופט המצוי לפי חוקי תורתינו הק' וכפי מה שכתבה בכמה מקומות, וכל קושיא יש לה תירוץ, ולא מפני שבעי כהן כתבה רחמנא כהן. ואולי בקרקעות בעי כהן, לפי שפעמים בשדה אחוזה הוא נוגע, שאם לא יגאל ויצאתה לכהנים ביובל, לכן לא פליג רחמנא שבכל מקום בקרקעות בעי כהן. ודרכי התורה רמו עד שרחוקים מהשגתינו לתת טעם לכל דבר, וכיון דבעי שופט הלא הוי ב"ד ואין פחות משלשה. ודו"ק.

ואיש כי יקדיש את ביתו יכול בבית דירה הכתוב מדבר כו' הא מה אני מקיים ואיש כי יקדיש את ביתו מקדיש אדם את נכסיו קדש לד' מלמד, שסתם הקדשות לבה"ב, עיין קרבן אהרן. אולם כונתו, דקאי בשיטת ר' אליעזר בשקלים, דמקדיש כל נכסיו סתם זכרים ימכרו לצרכי עולות ודמיהן לבדק הבית, ודלא כר' יהושע דאמר, דהראוים למזבח יקרבו עולות, וכן מפורש בירושלמי תמן פ"ד א"ר יוחנן טעמא דר"א ואיש כי יקדיש את ביתו אם בב"ד כו' במקדיש סתם. וכן צ"ל בתו"כ במקדיש אדם את נכסיו וחסר אות ב'. ופירושו, במקדיש כל נכסיו אף הראוין להקרבה יפלו דמיהן לבדק הבית [וכן מצאתי הגירסא באדרת אליהו], והגר"א הגיה הירושלמי שם מן התו"כ. והק"א נדחק בזה. ודו"ק.

ואם משדה אחוזתו. אחוזתו מאמו מנין ת"ל יקדיש איש תו"כ. פירוש, דסובר ירושת הבעל דבר תורה ומפרש, דיקדיש איש שירש מאשתו גם כן הוי דין אחוזה, והוה"ד למה שירש מאמו, וכמו דאמר בסוף יש בכור, דירושת הבעל אינו חוזר ביובל. יעו"ש ודו"ק.

והיה ערכך לפי זרעו חומר שעורים בחמשים שקל כסף. יתכן, כי יש זריעה במפולת יד ויש במפולת שורים, ועיין פרק המקבל דף ק"ה, שהרבה צריך זרע למפולת שורים יותר מלמפולת יד, וזה שאמר לפי זרעו, פירוש, כאשר יזרע האדם בעצמו, לא ע"י שורים, הקילה עליו התורה כ"כ, שתשוב שדה אחוזתו. ודו"ק.

ויסף חמשית כו' וקם לו, פירוש, שהשדה היא אצל הפודה, ככל שדה אחוזה, שאם מוכרה אחר זה חוזרת אליו ביובל, אבל במקדיש ביתו זה נכסיו מטלטלין, אם מכרן אח"ז מכורין לעולם כתוב ויסף כו' והיה לו, שכל זמן שלא מכרן הן שלו, ופשוט.

אך בכור אשר יבוכר לד' כו' לא יקדיש איש אותו ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישתו עליו. הראב"ע פירוש אם יקדיש זכר בהמה טמאה לבה"ב אז צריך לפדותו בשויו ותוספות חומש מלבד הטלה שנותן לכהן. ודבריו נכונים. ומצאתי הדין הזה לרז"ל בספרי פ' קרח פסקא קי"ח כפי גירסת הגר"א המחוורת ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה שומעני אף שבה"ט ת"ל וכל פטר חמור תפדה בשה, יכול פ"ח כו' ושאר כל בה"ט בכסות וכלים ת"ל עוד ופ"ח כו' ואי אתה פודה שאר בהמה טמאה כלל, א"כ מה ת"ל בכור בהמה טמאה תפדה אם אינו ענין לבכור תנהו ענין להקדש ב"ה שמקדשים כו' וחוזרים ופודים אותו כו', הרי מפורש, דבכור בה"ט פ"ח מקדישו לבה"ב, ואע"ג דלמאן דאסר בהנאה ואיך יכול להקדיש, דלאו ביתו הוה, הא קאמר הגמרא בכורות דף י"א, דהגונב מבעה"ב פ"ח חייב כפל, אלמא, דמבית האיש קרינא ביה עיי"ש. ובשאר קדשים הקדש עלוי מדרבנן. עיין תוס' סוף תמורה ודו"ק.

אך כל חרם כו' מאדם ובהמה. זה עבדיו הכנענים, שהן כבהמה, לכן כתוב ובהמה. אבל בבמדבר גבי בכור כתוב באדם ובבהמה, דתמן בישראל, לכן כתב לחלק, כמו שכתבו בתוס' שבת דף ע' גבי בחריש ובקציר. יעו"ש. ויעוין בהשגות פרק י"א ה"ו מזכי' יעוי"ש.

אשר יחרם מן האדם. בתו"כ יכול אפילו שלא נגמר דינו ת"ל אשר יחרם מן האדם. ופירש בהתורה והמצוה, דאשר יחרם משמע העומד לכך ומתוקן לכך בלא הכנה. ויפה פירש. שכן דרשו בפ' יוהכ"פ מכל האוכל אשר יאכל זה ביצת תרנגולת כו' ואימא בן פקועה מחוסר קריעה, הרי, דאשר יאכל מורה, שעומד להאכל בלא שום תיקון. ובגמ' פירשו דכתיב מן האדם ולא כל האדם, והפירוש, דאדם כולל אף בן יום אחד כל דהוא כמפורש פרק יוצא דופן מ"ד. והנה קטן לא יתכן, שיהא נגמר דינו, אם לא מדין מלך וסנהדרין, כמו בבנות יבש גלעד וכיו"ב, ומדין זה הוי כמו שלא נגמר דינו בב"ד וכמוש"כ בפירוש המשנה סוף פ"ק דערכין, יעו"ש באורך, ולכן כתוב מן האדם ולא כל האדם, שקטן היוצא להרג נערך, שאין בו מיתת ב"ד [לבד בעיר] הנדחת, שתמהו על הרמב"ם דפליגי בזה תנאי. יעו"ש]. ולפי הפשט הוא לא כל חרם, אבל הוא כולל כל האדם שנגמר דינו. ולפמש"ב א"ש, ודו"ק.

ואם גאל יגאל איש ממעשרו וכו'. בתו"כ. איש פרט לקטן. או יכול שאני מרבה בן ט' שנים ויום אחד ת"ל ואם גאל יגאל. עיין ק"א, דבן ט' שנים ויום אחד גואל מעשרו. ובזה א"ש טובא סוגית הגמ' גיטין דף ס"ה דפריך למ"ד חפץ ומחזירו לאחר שעה אינו זוכה לאחרים מהך דתנן אומר אדם לשפחתו העבריה הרי לך מעות הללו ופדה בהן מע"ש כו' האי שפחה ה"ד אי דאתיא ב"ש דלא אתיא ב"ש גבי', אבל למ"ד זוכה לאחרים א"ש, דכשם שזוכה לאחרים הואיל ואיתא בזה דמצי זכי לעצמו [כמוש"כ תוס' ס"ד ע"ב ד"ה שתופי מבואות וי"ל כו'], הכא נמי הואיל ומצי לחלל לעצמו פרות מעשר דיליה, ה"נ מצי לחלל פרות אחרים, אבל למ"ד אין זוכה לאחרים קשה איך מצי לחלל פרות אחרים, ודוקא גבי מעשר גלי רחמנא כו'. אך מתוספות ד"ה ופדו בהן מע"ש ובת"כ ממעט קטן שאינו פודה לגמרי, ע"כ, דפירשו דממעטו לגמרי. עיי"ש. וכן הרמב"ם לא הביאו. ועיין רש"י בפירוש המשנה בשם הירושלמי ומכ"ז מוכח, דממעטו לגמרי. ובן ט' דנקט לאו דוקא רק עונת הפעוטות, דאז עפ"י רוב הוא בכלל חפץ ומחזירו לאחר שעה. ודו"ק בכ"ז.

יגאל איש ממעשרו. רמב"ם ור"ת מפרשים בקדושין, דאשה שפודה מעשר שני שלה אינה מוספת חומש, והטעם מושכל, דאשה אינה ראוי' לעלות למקום אשר יבחר ד' בו בכל זמן, כי היא הרה או ילדיה קטנים וצריכים לאמם כמו חנה, ולכן שלא יקשה עליה לפדות ולצור הכסף עד שיהא יכולת בידה לעלות ולאכול במקום הנבחר את המעשר פטרה תורה את האשה מהחומש, משא"כ בכל הגאולות. ונכון. ויעוין מש"כ רבינו בסוף הלכות תמורות בזה.

כל אשר יעבור תחת השבט וכו'. בתו"כ קרא לתשיעי עשירי כו' מנין ששלשתן מקודשים כו'. נראה דקשיא לשון הפסוק, דהו"ל למכתב מכל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לד', ולפי שכתוב לשון כל אשר יעבור תחת השבט דריש, דכל אשר יעבור תחת השבט יהיה קדש לד'. אך לפ"ז א"כ כולן קדושים, וזה אי אפשר, לכן דרשו כאילו הוה כתיב כל אשר יעבור תחת השבט תחת העשירי יהיה קדש לד', והיינו, שיהיה במקום העשירי, וכמו דכתיב ואקח כו' תחת כל פטרת רחם בבנ"י, שתחת הוא ענין במקומו ותמורתו, וכמו דאמרינין זו תחת זו (תמורה ט' עיי"ש), וכמו וימליכה תחת ושתי, וזהו דוקא אם כבר נמנה וסמוך לעשירי, אז אם קרא את התשיעי הו"א עשירי קדוש תחתיו. וזה נכון, דכן דרך הפסוק לחסר תיבה, כמו דכתיב יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, דהוא כאילו כתוב ואל יהי מתיו מספר. וכן מצאנו רבות. וספ"ק דגטין א"ר שמעון הנשיא משמיה, דנשיא, וזה כמו שכתוב אמר ר"ש אמר הנשיא. ודו"ק.

והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל. דייק העשירי יהיה קדש לד', פירוש להקרבה, ותמורתו יהיה קדש, פירוש, שאינו קרב כדין תמורת מעשר, דרועה ואינו לד' רק קדש בלבד.

ובתו"כ ת"ל יהיה קדש מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר ריה"ג אומר כו'. נראה משום דריה"ג לטעמיה, דסבר קדשים קלים ממון בעלים, וכן לרבי, דסבר פסח ממון בעלים בפסחים צ' צריך קרא דיהיה קדש ולא שכבר קדוש, לכן כתיב בלשון עתיד, דסד"א דפסח ושלמים נכנסין לדיר להתעשר, כדאמר הגמ' בבכורות ריש פרק מעשר בהמה, לכן איצטרכו קראי אחרינא שמצוה לעשר מעשר בהמה. ודו"ק.