משך חכמה/ספר ויקרא/פרשת אמור

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת אמורעריכה

אמור אל הכהנים וכו'. בראב"ע. דקאי על הפרשה הקודמת, לפי שהכהנים שומרי התורה. ומה נאות זה לפי המובא בסנהדרין פרק י"ד, דבזמן שיש כהן מקריב על המזבח דנין דיני נפשות, ולכן פרשה הקודמת, דבעונשין של עריות מיירי אמור אל הכהנים, דזה דוקא בזמן שכהן מקריב ע"ג המזבח. ופשוט.

כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו כו'. הקדים אמו לאביו מפני, כי עקר טעמא דאמו וכל הקרובים הוא מפני, שאם לא יטמא להם הקרוב, לא יתעסק בהם אחר, וכמו שאמרו ביבמות פרק האשה רבה דף פ"ט, דמהאי טעמא מטמא בעל לאשתו קטנה, יעו"ש, ולכן קרי להו בפרק הישן דף כ"ה מתי מצוה, יעו"ש. ומן הדין הבעל חייב בקבורתה, ואע"ג שזהו מדברי סופרים, מ"מ כן הדין והמנהג, ובפרט שהבעל יורשה מחויב בקבורתה מן התורה, ולכן אמר לאמו אעפ"י שאביו קיים, וא"כ סד"א דיש לה קוברין, היינו אביו, לא יטמא הבן, קמ"ל, דאעפ"כ מטמא הבן לאמו, ומשו"ה הקדים לאמו קודם לאביו, אבל בכה"ג אמר לאביו קודם לאמו, שאעפ"י שאביו אינו קיים ואפ"ה אינו מטמא לאמו. ודו"ק.

לה יטמא. על הודאי מטמא ואינו מטמא על הספק. תו"כ. ונראה דממעט אם ספק שמא היתה לאיש או שמא נתארסה, אע"ג דמצינן לומר דמוקמינן על החזקה דלא נבעלה לאיש או לא נתארסה בכ"ז אינו מטמא. כנ"ל.

בעמיו להחלו. בתו"כ. נהג מנהג כזה הרי הוא חולים יכול יהיו חולים לעולם ת"ל בעמיו מזמן שהיא עמו הרי הוא חולים פירש הרי הוא בקדושתו. פירוש, שמפרש לא יטמא בעל לאשתו הפסולה שמחללתו מכהונה. ולכן אמר שה"א, דהאשה הפסולה מחללתו לעולם וכמו שפסול מחללה לעולם, לכן ת"ל בעמיו, בזמן שהיא עמו הרי הוא חולים דבשעה שהוא דר עמה, הוא חולין, פירש ממנה, כמו נודר לגרש אף שעוד לא גרשה יורד ועובד. זה פירושו האמיתי. וכן פי' רבינו בפה"מ פ"ג דסוטה יעו"ש.

לא יקרחה קרחה בראשם כו'. כתב זה להורות, שהמגולח זקן ומקורח ראש כו' אינו ראוי שישמש ע"ג מזבח ומחלל עבודה לפ"ז. ואין זה סותר לדברי הגמ' בזבחים י"ז דאמר, דאינו מחלל עבודה, דאיסורים דקרחה וגלוח זקן, ושרט הוי דינו כמטמא למתים וכנושא נשים פסולות, דכל זמן שהם עמו מחלל עבודה [לדעת קצת] ואינו עובד ע"ג המזבח וכיון שנודר הוא כשר לעבוד כו', כן הכא עד שיקבל עליו שלא לעשות עוד זה פסול לעבוד. ויעוין תוס' יבמות פ"ה ד"ה וכל, שהוא פסול. ועיין בכורות דף פ"ז ודו"ק. ואל זה כוון הראב"ע כאן יעו"ש ותבין.

והא דכתיב לא יקרחה בה"י והקרי בוא"ו עיין זוה"ק. והנראה דמרמז לדין של התוספתא דמכות ופסקה הרמב"ם, דהקורח קרחה בראש חבירו חייב ג"כ, לכן דרשינן הקרי והכתיב ביחד לא יקרחהו וכאילו אמר, שלא יקרחהו קרחה בראשם, היינו אחרים לא יקרחהו, וכיו"ב דרש הגמ' שבועות דף ל"ה על קרא דואם לא יגיד כו' ודו"ק.

קדושים יהיו כו' ולא יחללו כו' כי את אשי ד' לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קדש. אולי מרמז, דכמו דאמר בפ"ק דמכות, דהמטמא למת מצוה סד"א דליפטור מכרת אם נכנס למקדש, כן הו"א, דבמילי דרשות הוא הטומאה מחלל אם שמש בטומאתו, אבל אם נטמא למת מצוה אימא, דאינו מחלל עבודה, ולעיל כתב לא יטמא בעל בעמיו להחלו והכונה, דאם הוא מטמא למתים הרי הוא חולין וכדתניא בתו"כ נהג מנהג כזה הרי הוא חולין, לכן אמר כאן, דאע"ג דטימא עצמו לאביו וכיו"ב, שטומאה אליהם מצוה, בכ"ז אם עבד בטומאתו מחלל עבודה. וזה ולא יחללו כי את כו' והיו קדש אף באופן שהוא קדוש, שלא נעשה חולין, והוא שטימא עצמו למתי מצוה. ועיין תו"כ ובפ"ב דזבחים. וזה, שאף הוא לא נעשה חולין ע"י טומאה זו מחלל אם עבד. ודו"ק.

אשה זונה. הנה כאן המכוון על האשות שיקחו להם לנשים, לכן לא ממעט קטנה, אמנם אמר ואשה גרושה ולא גרושה לבד מרמז על חלוצה, היינו שגט איכא גם בקטנה ובפרט בגרושה מארוסין, א"כ לא יקח ע"י קדושי אביה, אבל לחליצה הלא אינה חולצת עד שתביא שתי שערות והיא גדולה לא קטנה גם כן אסורה לכהן, וזה ואשה דבר שדוקא באשה וזה חלוצה דמרבה בתו"כ. ולמה דמרבה בגמ' מלא יקחו יתירא, דהנשים מוזהרות א"ש, דזה דוקא, בגדולה, דקטנה לאו בת אזהרה הויא. ודו"ק היטב.

גרושה מאישה. בתו"כ פ"א פס' ט' אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ודין הוא ומה אם גרושה כו' צרה תוכיח שהיא אסורה לחזור לחולץ וכשרה לכהונה. כל משכיל יתבונן, דהך ברייתא סברא כר' יוחנן דאין החולץ חייב כרת על הצרה, דלריש לקיש, יבמות יו"ד, דחייב כרת והוה אשת אחיו שמת (עיין ירושלמי) ופקע זיקה למפריע, וכמי שלא נפלה לפניו ליבום דמיא, א"כ אין זו ענין גירושין כלל, רק לר' יוחנן דאיסור אשת אחיו פקע בחליצת חברתה, רק איסור לאו איכא, שפיר דמיא לגרושין. ועיין יבמות מ' ע"ב הך דשמואל ודו"ק.

שם בתו"כ. יכול אף הצרה תהא כחלוצה ופסולה מן הכהונה ת"ל ואשה גרושה מאישה שגרושיה ביד אישה ולא שגרושיה ביד אשה. פירושו פשוט, דלכך נקט מאישה, להורות שהגט לא תלוי רק בבעל [זולתה] שאינו צריך דעתה, לא כן בחליצה תלוי בדעת שניהם ועד שיכונו שניהם, א"כ הרי גרושי הצרה תלוי ברצון האשה, היינו הצרה ודו"ק. והגמרא מסיק בכמה דוכתי, דחלוצה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. מ"מ מסתברא לענ"ד, דלר' עקיבא דסבר ביבמות מ"ד דאחות חלוצה הוה הולד ממזר והכתוב קראה ביתו והוה כאשתו שנתגרשה, אפשר דהוה דאורייתא ואתרבאי מיניה. ובזה א"ש סתימת הנך משניות טובא דנקיט גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, וכולהו סתמאי אליבא דרע"ק. ועיין חידושי לסוטה בשומרת יבם שזנתה ודו"ק. אחרי זמן כביר נדפס תוס' ישנים ליבמות ראיתי שהעירו בזה ושמחתי ת"ל.

וקדשתו. בשו"ע סימן קכ"ח יעו"ש. אסור להשתמש בכהן כו' אם לא מחל ע"ז. ועיין ט"ז ומג"א. הגהת מימוני הל' עבדים פ"ג והגר"א כתב על זה דלא כרמב"ם בסה"מ ז"ל במ"ע ל"ב שציונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם כו' ואפילו ימאנו לא נשמע מהם זה כולו הגדולה לאל יתעלה כו' והוא אמרו כו' וקדשתו כי את לחם אלקיך כו' ובא הפירוש וקדשתו לכל דבר וכו' ולשון ספרא וקדשתו בע"כ לומר כי זה נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן כו' ע"כ. והביאו האחרונים ראיות ע"ז. ולדעתם הך וקדשתו דפנו, היינו שאסור באיסורי כהונה ואם רוצה לישא אנו מצוין ע"ז. אולם דברי רבנו מפורשים בתוספתא סנהדרין פ"ג גבי כהן גדול ואם רצה לרחוץ עם אחרים הרשות בידו רי"א אף אם רצה לרחוץ עם אחרים אין שומעין לו משום שנאמר וקדשתו בע"כ,הרי מפורש, דאין בידו למחול קדושתו וכמוש"כ רבינו.

ואם תשאל מדוע פסק רבינו תמן, דאם רצה לרחוץ עם אחרים הרשות בידו כרבנן דר"י, זה לאו מידי, אטו רבנן פליגי עליה דר"י, בהך וקדשתו בע"כ, רק בכהן גדול בתוספות קדושה שנוהגין בו, שזה אינו בכלל וקדשתו, רק נדרש והכהן הגדול מאחיו ויתר הפרשה ע"ז סברו, שיכול למחול, אבל במה שכהן הדיוט קדוש יותר מזר לא מצי מחיל, ור"י סבר, דגם במה שכה"ג קדוש יותר מכהן הדיוט לא מצי למחול על קדושתו ואפילו לרחוץ עם כהנים הדיוטים אינו רשאי.

ונראה דר"י סבר דילפינן קדושת כה"ג מקדושת כהן הדיוט ואזיל בשיטת ר' ישמעאל בהוריות י"ב דלא צריך קרא, שכה"ג מוזהר על הבתולה כשהוא בעל יום, דיליף מכהן הדיוט, דכתיב ביה והיו קדש, אף כשהן בעלי מומין, כדאמר בתו"כ ומייתי לה בסנהדרין נ"א, יעו"ש, וחכמים ס"ל כרע"ק בהוריות שם, דצריך קרא כשהוא בע"מ ולא יליף מקדושת כה"ד. ודו"ק. וכן המפרש בנדרים וליטול מנה יפה בלחם הפנים פירש דעל כהן גדול קאי.

וזה ברור וכמו שכתב הט"ז, דכהן שיצק מים לר"ת זו היא קדושתו וקו"ח אם במות רבו בטלה קדושה זו כ"ש בחייו של רבינו יעקב, ואותו תלמיד שהקשה אולי לא הרגיש לזה, ור"ת לא רצה ליטול גדולה לעצמו. ובודאי דב"ד מצי למכור אותו בגנבתו לשלם לבעה"ב ובמכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה לשמואל (ואיך שייך מחילה). וכ"ז ברור בס"ד ודו"ק. וכן עשה ר' שמן ב"א שהי' כהן לר' יוחנן שבת ס"א וכן אבימי כהן לר' יוסף בפרק חבית קמ"ז יעו"ש.

קדוש יהיה לך כי קדוש כו'. לפי מה שפירשו בעל כרחו דפנו שמכריחים אותו לגרשה את האשה הפסולה אליו, א"ש דמרמז דין המשנה הנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה, ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש. וזה שאמר וקדשתו, שתכריחו שיגרשה וידור הנאה, כי את לחם כו' הוא מקריב בהוה, הגם כי קדוש יהיה לך, שעדיין לא גרשה רק שאתה בטוח שלאחר העבודה יגרשנה ויהיה קדוש, כי קדוש, מפני מה אינו צריך לגרש מפני, שאינו מחלל עבודה אף אם עבד ויש לו אשה פסולה ולא יגרשנה, רק שלכופו צריך להרחיקו מעבודת כהונה, והוא אחד מדרכי הכפיות הגדולים, שלא תניח אותו לעבוד ולהיות כהן ותרחיקו מכל כהונתו, אבל לא חלל אם עבד וכמוש"כ רבינו פ"ו מהלכות ביאת מקדש אינו עובד כו' כדי שלא יוסיף לחטוא כו' ואם עבר ועבד כו' לא חלל עבודה. עכ"ל. ודו"ק.

ובת איש כהן כו'. הנה לפי המבואר בירושלמי סוף פרק יש מותרות, דהנך תרי ובת כהן דכתיב כי תהיה לאיש זר וכתיב כי תהיה אלמנה וגרושה כו' פירושן מלמדתה דכהן, היא הנשואה לכהן, שאוכלת בשביל בנה וכשניסת לא תאכל תרומה ואם זרע אין לה שבה לאכול בשביל בנה, ובישראלית הנשואה לכהן, לזה אמר כאן ובת איש כהן, להורות, דהישראלית הנשואה לכהן אם זנתה לא תשרף, ודו"ק. או ירמוז, דאם בת הכהנים כמו אלעזר ואיתמר, שנכהנו באמצע שנותיהם, וזה איש כהן, שנתכהן ג"כ הדין הזה נוהג.

ובת כהן כו'. סנהדרין נ"א בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר כו' כשהוציא הכתוב כו' לסקילה ארוסה ולא נשואה כו' ארוסה ולא נשואה כו' דברי ר' ישמעאל. נראה לנו, דר' ישמעאל מגזירה שוה יליף, טעמא דר' ישמעאל הוי כרבנן דסקילה חמורה משרפה, והא דהקילה תורה בארוסה בת כהן יותר מארוסה בת ישראל הוא טעמו, דחזינן לענין פתח בית אביה דראו גדולים שגדלתם כדמפרש בברייתא דכתובות מ"ה, כן משום זה אמרה תורה שבת כהן, שאביה היא מחללת אמרה תורה בשרפה, להודיע קלון האב, שלא שמר בתו מזנות כשהיא ברשותו, לכן נתנה תורה מיתה קלה ולא סקילה, שבסקילה אינו נודע שמשום זנות חייבת היא מיתה, דהא איכא כשוף דמצוי בנשים (שם ס"ז) ומסית, וחלול שבת, ומקלל אביו ואמו, אבל שרפה נודע לכל שזנתה, שכל הנשרפין בתורה רק דחייבת משום זנות, לכן ע"י שרפה איכא חלול טפי לחביה, דנודע לכל שזנתה ואביה מחללת. אולם לרע"ק דסבר, דנשואה בת כהן ובוגרת ארוסה יצאה לשרפה שפיר אמר ר' שמעון במשנה פ' הנשרפין אילו לא היתה שרפה חמורה לא ניתנה לבת כהן שזנתה. ויעוין רש"י דף נו"ן ד"ה קסברי רבנן כו' דכמו דנשואה יצאת להחמיר כן ארוסה. ודו"ק. ויעוין שם דף פ"ד ר"ש ואליבא דרע"ק וברש"י שם. והמעיין בסוגיא דגמ' יראה כי זה נכון.

אביה היא מחללת היא ולא זוממיה. פירוש כיון שחסה התורה לכבוד אביה, א"כ כשנזדממו עדי' ולא זנתה, אם ישרופו יתפרסם יותר הקלון שהעידו שזנתה ויעורר השם רע, ויתחלל כבוד אביה, לכן מיתתם בחנק, שלא יתפרסם, שעל בת כהן העידו. ודו"ק.

את אביה היא מחללת. מקדושת אביה היא מתחלא. פירוש המכוון כאילו הי' כתוב מתחללת, אבל הפירוש, שהקדושה שיש לה מאביה היא מחללת, עשתה זה חול ומחולל והואי כאילו אינה בת כהן, דאביה הוי לנחלה, רק הקדושה שיש לה אבדה. וזה מה שבת כהן אכלה בתרומה וזונה לא אכלה בתרומה, דהויא כחללה מתרומה וכהונה. וכמה כרכורים כרכרו בתוס' יבמות דף מ"ד ודף ל"ה מנא לן, דזונה מפסלא בתרומה. ויעוין רש"י דף ס"ח ע"ב. ולפי התרגום הוא מפורש.

ויתכן דבזה פליגי ר' מאיר וחכמים בתרומות, דהנבעלת לפסולים סבר דמיתתה בחנק ומשלמת קרן וחומש, דמפרש כהתרגום, וכיון דכבר נתחללה בביאת פסול, תו אינה חייבת שרפה, וחכמים סברי כתנא דדריש אם הי' אבי' כו' ארור שזה ילד כו' שהאב אינו מכובד, וא"כ דכל פעם היא מבזה את אביה כיון שלא שבה מרשעתה, דאם שבה בתשובה הלא אין לבזות אביה, לכן סברי דמיתתה בשרפה, ויעוין סנהדרין נ"א ודלא כר"מ. ודו"ק. ולפ"ז הגירסא שם נ"ב כי הא דתני ר' ירמיה כפי מה שהוא בר"ת ובפי' ר"ח ולא ר"מ. ואכמ"ל.

לאביו בזמן שהוא שלם לא בזמן שהוא חסר. נזיר דף מ"ג ע"ב. מהיכן משמע ועוד דהול"ל לאמו כשהיא שלמה כו'. ונראה, דבכל מקום כתוב ותפשו בו אביו ואמו וכן מקלל אביו ואמו, ומכה אביו ואמו וכאן כתוב לאמו ולאביו כו' יטמא, דאם כתוב לאמו ואביו הוי משמע, דרק לשניהם ביחד יטמא, לא כשמת אחד מהם. וזה ניחא כאן, אולם בכה"ג הלא היה צריך לכתוב לאביו ואמו לא יטמא, דאף לשניהם חינו מטמא ולכן דריש דלאביו לבדו ולאמו לבדה יטמא כהן הדיוט, אבל אם נתרסקו איבריהם ומעורבים אביו ואמו, אף שהן אביו ואמו, כיון שכל אחד אינו שלם באיבריו אינו מטמא גם כהן הדיוט, לזה אמר, דכהן גדול אף כשאביו שלם ואמו שלמה והמה כל אחד בפני עצמו לא יטמא וזה לאביו ולאמו, שהן כל אחד בפני עצמו. ודו"ק.

ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו. לפי הפשט מקדש אלקיו הוא כנוי לקדושתו, קדושת כהונה. וזה שאמר כי נזר שמן כו'. וכיו"ב דריש ר' מאיר במשנה מקדושתו לא יצא. ולפי הירושלמי כוון, שאף אם יצא לא יחלל את עצמו, שכהן שעבר על ל"ת מחזירין אותו לכהונה גדולה, שקדושתו קיימת. עיין ירושלמי פ' כ"ג בסנהדרין ודו"ק.

והוא אשה בבתוליה יקח. בהוריות דף ב' בעי כו' משיח שנצטרע מהו באלמנה מידחי דחי או מיפטר פטור יתיב רב פפא כו' תניא אין לי אלא שעבר מחמת קריו מחמת מומין מנין ת"ל והוא ע"כ. ותמוה למה בעי אם נצטער דוקא ולא אם נעשה בעל מום, ועוד פירוש מידחי דחי וכו' לפי רש"י תמוה, ותו איך יליף מוהוא לרבות, טפי משמע למעט, ותו מה דבר חכמה ראה בו. אולם פירושו עמוק עפ"י איזה הצעות. תניא בתו"כ מכילתא דנגעים סימן קנ"ב והצרוע אשר בו הנגע אעפ"י שהוא כה"ג לפי שנאמר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אעפ"י שהוא מנוגע כו', וכן כתב רמב"ם שעשה דוחה ל"ת [ולכאורה צ"ע הא איכא ל"ת ועשה דוקדשתו כי את לחם אלקיך. אך עיין תוספות ב"מ כ"ט ע"ב ועוד בימי חלוטו אינו קדוש, וכמו שכתב רמב"ם גבי נזיר כיון דאינו עולה יעו"ש], וזהו דבעי כיון דליכא גביה לאו דפריעה ופרימה מי אמרינן דמדחא דחיא עשה לל"ת, הא לשאר דברים מוזהר ככה"ג, ודוקא פריעה ופרימה נדחה מעשה דהצרוע אשר בו יהיה הנגע ראשו יפרע כו' או מיפטר פטור מכל דיני כהונה גדולה והוא כהדיוט לכל דבר, וא"כ האיבעי' דוקא על נצטרע. ופשיט דפירוש דהך ברייתא עפ"י מה דאמרינן, בתו"כ פסקא ע' איש איש מזרע אהרן והוא צרוע אין לי אלא מזרע אהרן אהרן עצמו [פירוש כה"ג] מנין ת"ל והוא, וקאי והוא צרוע על כה"ג, וא"כ שפיר יליף מגז"ש והוא אשה בבתוליה יקח מוהוא צרוע או זב, דשניהם מדברין בכה"ג והוא כאילו קאמר אעפ"י שהוא צרוע, בכ"ז אשה בבתוליה יקח ומיניה יליף לעבר מחמת מומו, וממילא מוכחא דמצורע בכ"ז הוי כה"ג. ומחמת שהבין עומק הדברים נשקיה כו' ודו"ק. ומופלג אחד אמר שעפ"י זה מוכרח דהך צרוע או זב במוחלט הכתוב מדבר, דאמרינן והוא אעפ"י שהוא צרוע ופורע ופורם, בכ"ז אשה בבתוליה יקח, שהוא כה"ג לכל הדברים, אבל מוסגר אינו פורע ופורם. וזה שאמר ביבמות דף ע"ג ולהך תנא דפליג עליה דרי"ש דאמר במצורע מוחלט כו' וזה רע"ק דילן דיליף והוא והוא. וזה נכון.

בתורת כהנים, לא מה ת"ל גרושה הייתי אומר כהן הדיוט שמותר באלמנה אסור בגרושה כ"ג שאסור באלמנה אינו דין שאסור בגרושה. ובברייתא בגמ' גרסינן השתא כהן הדיוט אסור כ"ג מבעי ולא מייתי הקו"ח מאלמנה. ועמדו ע"ז המחברים. ולפי מה שנתבאר באור שמח הל' כלי המקדש, דאם אבנט של כ"ג ואבנט של כהן הדיוט שוים, ששניהן של כלאים, אז הכהן גדול הוא כהן הדיוט גם כן והוא נוסף שהוא כהן גדול גם כן, אבל ר' יודא דסתם ספרא כותי' סבר, דאבנט של כהן הדיוט בשאר השנה הוי של בוץ ושל כ"ג הוי של כלאים אינו כהן הדיוט בשעה שהוא כ"ג, לכן צריך לדון בקו"ח מאלמנה. יעו"ש ותבין היטב.

תו"כ אלמנה וגרושה גרושה מה ת"ל כו' גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט יהא זרעו ממנה ממזר. פירוש דהוי אמינא, דגרע מחייבי לאוין, דלשיטת רבינו משה לא לקי בכל חייבי לאוין בביאה בלא קדושין לחודא ובכהן גדול דלקי אם בעל אותה ולא קדש משום לא יחלל הו"א, דגם ממזר הוא עושה, לכן קמ"ל, דרק חללים עושה. וזה כדעת ההמ"ג בזה דכהן גדול לוקה אכולהו בביאה לבד יעו"ש.

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב כו'. כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. לכאורה הוא טעם. ועיין רש"י וצ"ב. והנראה, דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים, אשר אין השכל והעיון מורה ע"ז, ולכן לא נאמר שום שם, רק הויה, שלא ליתן פ"פ למינים וכמבואר בתו"כ ריש ויקרא, וא"כ יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, אשר ע"ז הזהירה תורה לעבדו בכל לבבכם כמו שאמרו בספרי, וזה לא יאות, שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה, כמו שפרש"י ריש פסחים ד"ה שחץ פסול, ולגלות ע"י נביא זה לא יאות למעלת השי"ת וכמו שאמרו וכי דיליטורין אני אצל עכן, לכן היה מהתחבולה האלקית, שבע"מ פסול להקרבה, אף אם הוא כשר שבכשרים וצדיק בצדיקים והמום בו הוא גזרה מהשי"ת מטעם הכמוס אצלו, לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בע"מ ויפרח המום בו, ויבדל משירות מזבח ד', ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו, כי כל איש אשר מום בו, אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו ג"כ לא יקריב, אף שודאי המום שנולד בו אינו לסבת זדון לבבו, כי צדיק ורשע לא אמר. והוא שאמר איש מזרעך אשר יהיה בו מום לא יקריב, וזה אינו גלוי על זדון לבבו, כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, אף שהמום בו מתחילת ברייתו, ולכן חסר מלת יהיה כאן, שמורה שהוא איש מומי והוא צדיק וחסיד ג"כ לא יקרב, וא"כ לא יודע לאיש ממה שיודע היודע התעלומות יתברך. ועיין סנהדרין י"א כמה מעשיות במדה זו, שלא לפרסם החוטא ולעשות תחבולה שלא יודע ממנו. ובזה א"ש מה דאמר בתו"כ אין לי אלא תם ונעשה בע"מ נולד בע"מ ממעי אמו מנין, שזה נגד המושכל, שהמושכל נוטה יותר לפסול בע"מ ממעי אמו וכמו דאמר בתו"כ פרשה צו סימן פ"ד נולד בע"מ ממעי אמו מנין שאוכל בחלוקה קדשים כו' ולפ"ז א"ש, דסד"א שחששה התורה שמא הוא תוהא לבו בעבודה, אבל נולד בע"מ ממעי אמו לא יתכן זה קמ"ל. ונכון. ודו"ק.

ובתו"כ אשר יהיה בו מום אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדיבור כזיבה וכנגעים היה בו מום לפני הדבור מנין ת"ל אשר בו מום (פסוק י"ח) [משמע שעכשיו בשעת הדבור יש בו מום] אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בע"מ נולד בע"מ ממעי אמו מנין ת"ל אשר יהיה בו מום. זה ט"ס וצ"ל כך ת"ל כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן. ופירוש דמילדותו, היינו תיכף מזרע אהרן ניכר המום בו. ובפסקא ה' אשר מום בו פרט לאותו ואת בנו כו' ט"ס וצ"ל מום בו וזהו מפסוק כ"א ואח"כ דריש קרא כי מום בו פרט לשעבר מומו מפסוק כ"ג. ובפסקא ה' דריש כי כל איש אשר בו מום מפסוק י"ח על אהרן עצמו וזהו כל קמא. ומכל דפסוק כ"א כל איש אשר בו מום דריש על בעל מום עובר, והיינו תרי כל דכתיבי. ועיין בכ"ז באדרת אליהו להגר"א ז"ל ודו"ק.

וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל כתב ראב"ע יתכן, כי בא להזהיר, שגם בני ישראל השוחטין שלמיהן לא יהיו בעלי מומים לולא דברי הקבלה. ובאמת משנה ערוכה כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה. אולם לענ"ד נראה עפ"י מה דאמרו סוף זבחים, דחין כהונה בבמה ומומין פסולים בבמה, ועיין ריש פ"ב דף ט"ו, דבעלי מומין פסולים לעבודה בבמה, וע"ז שפיר צוה אל בני ישראל. וכן מורה קרא דמדבר על ההקרבה, דבבמה לא יקריבו בעלי מומין ישראלים. ודו"ק והטעם, דכל אשר בו מום לא יקרב גם במושב שרים והקריבהו לפחתך, לכן גם בבמה אסור.

ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי אני ד'. הלשון הפוך, ועיין רש"י, ולכן הוא מורה לנו, שטמא הותר לעבוד בצבור באופן שאי אפשר להעשות בטהרה או אם הצבור הם טמאי מתים. וזה שאמרו השוכן אתם בתוך טומאותם אפילו כשהן טמאים שכינה ביניהם. ולכן אמר לא יחללו שם קדשי, באופן שהם מקדישים לי, פירוש, הבני ישראל מקדישים לי, שאם הם בטהרה והשנם שורה עליהם בטהרת הקודש אז לא יחללו, ואם הם בטומאה והשם שורה עליהם בתוך טומאותם, אז מותרים לעבוד בטומאה, שהם סבת קדושת השי"ת בבית שכינתו, בית המקדש, ובאופן אשר הם מקדישים את השם, כן בזה האופן מוזהרים בני אהרן להשמר בקדשיהם לגשת. בינה זה.

ובתו"כ. ר' יהודה אומר נאמר כאן אני ד' ולמטה אני ד' מה כו' מכרית אף אני ד' כו' מכרית. פירוש דהכא כתיבא מקדשי בני ישראל, למעט קדשי עו"ג, ולא ידענא למעט רק מטמא ששימש, דזה עיקר דמיירי ביה הך קרא דוינזרו, כדאמר בסנהדרין פ"ג ומנא לן למעט מנותר, ע"ז אמר קודם מנין שמדבר בזמן כו' (כגירסת הק"א הנכונה) ויליף חלול חלול, דמיירי במידי דכרת היינו זמן ומיירי נמי במידי דמחייב עליה מיתה, היינו טמא ששימש, וג"כ בפיגול דהרצאה, דהא דכתיבא לא ירצה היינו בפיגול וכדתנן לעיל בתו"כ צו פרשתא ח' והגמ' זבחים מייתי לה, וזה דקאמר, דהך קרא דוינזרו מיירי בכולהו תלתא מילי נותר מה חלול שנאמר להלן בזמן, טמא ששימש מה חלול שנאמר במיתה, פיגול ומה חלול שנאמר להלן הרצאה. ועל זה קאמר ר' יהודה, דזה אמת, דעיקר קרא משתעי בטמא ששימש דבמיתה, אולם ילפינן, דמיירי גם בנותר וממעט בו קדשי עו"ג, היינו דכתיב אני ד' וילפינן דמיירי ג"כ בנותר דמחויב עליה כרת [ולא מגז"ש דחלול נפק"ל]. אבל אין לפרש דר' יהודה יסבור, דטמא ששימש בכרת, דהא לעיל סוף פרשתא ג' יליף ר' יהודה דבע"מ ששימש במיתה חלול חלול ופירשה הגמ' בסנהדרין (והביאה הק"א), דיליף מטמא ששימש דבמיתה. ודו"ק.

איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. למ"ד בפרק הערל דבמצורע מוחלט וזב בעל ג' ראיות ומחוסר כפרה הוא, נראה דכתוב קרא על זרע אהרן שאע"ג, שהכהן מקריב הקרבן ומצוה לאוכלו, דכתיב המקריב יאכלנה, ומקצתה מצוה שהמקריב יאכלנה (תוס' פרק החולץ דף מ'), לא אכיל עד דמייתי כפרתו. אך ניחזי איך הקריב והלא הוא צרוע או זב וטומאה היוצאת מגופו לא אישתראי בצבור, וצ"ל שהקריב בצבור כשהוא מחוסר כפורים, ומחו"כ דזב ומצורע לאו כזב דמי והוי כטומאת מגע דהותרה בצבור. ובזה פליגי תנאי זבחים י"ז, יעו"ש ודו"ק. ולפי פשוטו יתכן, דהכונה איש איש מזרע אהרן, היינו בדבר דשייך לזרע אהרן בקדשי מקדש אינו נאכל עד אשר יטהר בקרבנותיו דמחוסר כפורים אינו אוכל, אבל בדבר דאינו שייך לזרע אהרן, כמו פסח, שאין לכהן כלום משכחת דמחוסר כפורים אוכל בהן, וזה בפסח הבא בטומאה, דמחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי ואוכל בטומאה, אבל בשאר קרבנות צבור, כמו שתי הלחם וכבשים, ולחם הפנים, דנאכלין לכהנים אינן נאכלים בטומאה ומחוסר כפורים אסור בהן לאכול ודו"ק.

ובתו"כ אין לי אלא זרע אהרן אהרן עצמו מנין ת"ל והוא צרוע או זב. פירוש והוא קאי עליו. עיין ק"א. ולפ"ז צ"ע על הא דפריך בירושלמי הוריות פ"ב הל' ו' ר' יצחק שאל מעתה לא יטמא בצרעת שאינו ראוי לבוא לידי דלות וכן דלי דלות, דהא קרא מפורש דאהרן נטמא בצרעת. וצ"ע. ואלולי דמסתפינא אמינא, דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל לא יטהר בצרעת, פירוש, שתגלחת וצפרים ודאי מביא, רק דינו דיום השמיני, היינו הבאת כפרה אינו מביא. ודו"ק. ועיין בחידושי סוף מנחות בלקוטים.

אשר יטמא לו וכו'. בתו"כ לו לרבות בולע נבלת עוף טהור. הק"א נתחכם בזה. יעו"ש. אך לא דמי תמן כתיב אשר תגע בנבלת כו' ולכך ממעט בולע עוף טהור, לא כן הכא לא כתיבא נבלה רק ברמז. אולם לענ"ד פשוט, דכל הטומאות חוציות מטמאין אדם וכלים וכן יכול לטמאות אלפים אנשים בזה אחר זה, היינו אם נגע כולם, לא כן נבלת עוף טהור, שאינו מטמא רק אדם ודוקא האוכלו, וזה שאמר לו, טומאה שהיא רק לו, זהו בולע נבלת עוף טהור. ודו"ק.

ויתכן להיות פירוש התו"כ לעיל בה לרבות הבולע נבלת עוף טהור, היינו כעין גז"ש בה בה דכתיבא גבי נבלת העוף לא יאכל לטמאה בה. וכזה תמצא בסנהדרין דף צ' ע"א בה זו מצות ל"ת וברש"י שם דיליף גז"ש בה בה. והא דלא מפרש הגמ' כן, דאם נאמר דגז"ש מקובלת היא, א"כ יקשה דלמה לי גז"ש דרבי, אבל השתא דלאו גז"ש צריך לאיתורי קראי דבה כמו שתרצו התוס'. יעו"ש היטב. אולם התנא יליף הך דינא במיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות ונקיט בה כונתו לגז"ש, דכמו דאמרו בירושלמי פרק אלו דברים אדם דן גז"ש (מעצמו) לקיים תלמודו. ודו"ק.

ואחר יאכל מן הקדשים. בתו"כ. פרט לעירובים ולפחות ממאה. גירסת רבינו הלל וליותר ממאה. וכן הוא בירושלמי פ"ב דערלה. יעו"ש פלפול ארוך בברייתא דא.

ושמרו את משמרתי כו' פירוש דעל מקדש קאי וזה עליו כו'. ראב"ע. ומדויק היטב, דקאי על טמא ששימש במקדש, דחייב מיתה וילפינן מזה גם טמא, גם טבו"י. ודו"ק. וביאוריו מתאימים עם ההלכה.

ומתו בו כי יחללוהו אני ד' מקדשם. הפירוש, דמקדש להקדשים, וכמו שכתוב להלן בפסוק ט"ז והשיאו כו' ולעיל ולא יחלל את מקדשי, דעל הקדשים קאי. אולם רב סבר דעל הכהנים קאי, דד' מקדש את כהנים, לכן לגודל קדושתם החטא חמור, שאוכל תרומה בטומאה וחייב מיתה, אבל זר האוכל קודש, הוא תרומה, אינו רק באזהרה. כן סברת רב וקיי"ל דלא כותי', משום דבכהנים לא מצאנו, שיאמר, שהוא מקדשם, רק שאומר שישראל יקדשו אותם והשי"ת מקדש את ישראל. זה שאמר וקדשתו כו' אני ד' מקדשכם. ורק בכהן גדול, שממלא מקום אהרן, כתוב כי אני ד' מקדשו. לכן פר משיח ופר העדה שוים לכפרה, שבשניהם נזכר, שהשי"ת מקדשם בעצמו ושניהם בשגגת הוראה. לכן ביוהכ"פ, דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, שזה רק ד' לבדו וכתוב וכל אדם לא יהיה באהמ"ע, באלו אף שכתוב פניהם פני אדם, לכן הכהן משיח בא לפני ולפנים, וכל יוהכ"פ באהרן דכתוב קדוש ד' ביוהכ"פ, ולקדוש ד' מכובד זה יוהכ"פ, ולאהרן קדוש ד'. ואכמ"ל.

וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא וכו'. בתו"כ יכול אפילו קנה עבד עברי יאכל בתרומה ת"ל כסף יצא עבד עברי שאינו כסף. מרן בכס"מ הקשה איך סד"א לומר, דעבד עברי יאכל בתרומה, הא כתיבא כל שכיר ותושב לא יאכל בו ועיי"ש מש"כ. ובתו"כ הוה מפרישנא, דקאי על הא דאמר לעיל מנין לאשה שקנתה עבדים כו' אף קנינו שקנה קנין יאכל בתרומה, וע"ז קאמר דסד"א אפילו קנה עבד עברי והעבד עברי קנה עבדים, יאכלו העבדים של העבד עברי בתרומה, ת"ל כסף. וצ"ע בהך דאמר ביבמות דף ס"א ע"א, דמדאורייתא מיכל אכלי עבדי אלמנה וגרושה, שניסת לכהן אפילו עבדי מלוג, וזהו כמו שביארתי. ולתירוץ רבינא דקנין אוכל מאכיל אפשר דיליף לה מהכא. ודו"ק. אולם פשוטו דמקרא דתושב ושכיר הוה אמינא, דכמו בפסח דלא קאי על ע"ע, רק באינן מהולין או דהמה גרי תושב. ועיין יבמות ריש הערל ובתוס' שהביאו מן המכילתא. ועיין רמב"ם הלכות קרבן פסח פ"ט ה"ז ז"ל אפילו גר תושב או שכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו. ומיושב גם דברי רמב"ם בהלכות תרומות. ודו"ק.

שם בתו"כ אוציא כו' ולא אוציא את של שותפין ת"ל כספו הוא פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין, לפום פשטא דרהיטא דשמעתתא דב"ק דף צ', דקאמר מאן תנא להא דת"ר מי שחציו עבד כו' ועבד של שני שותפין אינן יוצאין בראשי אברים כו' ר' אליעזר הוא מי לא אמר ר' אליעזר כספו המיוחד לו, והכא נמי דריש מכספו המיוחד ומאן תנא הוא ר' אליעזר. וכן נראה. אך בכ"ז לא מסתבר, שיחלוק בזה אדם, כיון דהשותף הוא זר, איך יאכל חלק הזר בתרומה [במסכת עבדים עבד שישראל שותף בו הר"ז בן חורין, צ"ל כבן חורין, פירוש, דאסור בתרומה אף חלק הכהן מפני הזר], והוא לדעתי כהך דאמרינן תמן, דאפילו למאן דלא דריש עבדו המיוחד, בכ"ז אינו יוצא רק אם חבלו בו שניהן, אבל בחבלת אחד בשותפין שוין בודאי אינו יוצא רק מחלקו. וכן בחציו בן חורין, הלא הצד חרות הוא חלק זר ואיך יאכל בתרומה. רק אם נפרש דוגמא דתמן ע"כ נפרש בעבד של שני כהנים, ולאחד הפירות, וכן חציו עבד בציור רחוק מאוד, וכגונא דפרשו תוס' ב"ק תמן [או בשני שותפים כהנים בו, ופשוטו שלשניהם חלקים שוים ובכ"ז אימעוט וכמו דפירש הסברא ר' ישעי' דטראני תמן ואכ"מ]. אך זה זר ונסתר מכמה פרקים דיבמות ותרומות. וכן מפורש תמן דעבדיו לא יאכלו מפני חלקו של עובר, הרי דזר אם הוא שותף פוסלו מתרומה. וכ"ז פשוט. ואין להאריך. רק באתי להעיר מפני שראיתי בזה דברים רחוקים ומהם שיחסו לרבותינו הקדמונים בתוס' גיטין מ"ב ע"ב. ועיין תורת גיטין שם. ועיין חדושי פני יהושע ובחידושי תמן בס"ד. ובאמת לפי שיטת הירושלמי דעובד את רבו יום אחד מתחלק לענין איסור גם כן, וכמד"א קידש אשה כו' ביום של עצמו חוששין כו', אוכל בתרומה ביום של עצמו. ופשוט. ופירוש התו"כ פשוט, דממעט של שותפין, היינו אם זר שותף הוא ת"ל כספו בוא"ו בסוף, הוא פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין, דמלת הוא ממעט, דמכספו לא ממעט, דגבי עצמו אינו כסף, שאינו יכול למכור צד חרות, לא כן בשותפין הלא גם לחבירו הוה בו כסף ודו"ק בכ"ז. ובמסכת עבדים עבד שישראל שותף בו, פירוש שכהן וישראל שותפין בו ה"ז בן חורין פירוש הוא כמשוחרר שאסור בתרומה ודו"ק.

ובת כהן כי תהיה לאיש זר. בירושלמי מלמדתא דכהן. פירוש, שאשת כהן כי תהי' לאיש זר. יעוי"ש. ודריש בגמ' כי תהי' כי תבעל לאיש זר, היינו נבעלת לעו"ג או לעבד וחייבי כריתות. ולפ"ז היא בתרומת כו' לא תאכל, אבל אם היתה מעוברת מכהן ונבעלת לזר, זה העובר לא נפסל ומותר לאכול בתרומה הן בן, הן בת יהי' העובר כשר הוא, כמו שפסק רמב"ם פרק י"ח מאיסו"ב הל' ז' יעוי"ש. וזה היא ולא עוברה ודו"ק. ועיין תו"כ.

ובת כהן כו' היא בתרומת. יעוין תו"כ. ויתכן, דכשהיא עם הזרים בודאי אסורה לאכול תרומה שמא חשקה לבעלה או לבני ביתו תרומה, וכמו כתובות נ"ז ע"ב, אלא אף כשהיא לבדה ואין זר עמה גם כן לא תאכל הקדשים.

ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה כו'. אמרו דעונש שנושא בת כהן. ואמרו שם דבת"ח ניחא ליה לאהרן, יעו"ש, דלדבק בזרעיה. ואמר שם דרב אידי ב"א נסיב כהנתא ונפקו מיני' כו' דסמיכי ר' יהושע בר אידי. ולכן כי חלש רב כהנא שדרוהו רבנן לרב יהושע ברי' דרב אידי, דשמא מת על שנשא כהנתא, לכן שלחו אותו להראות, דבת"ח ניחא לאהרן ושבח לו, יעוין ריש פסחים. ולכן רמי ב"ח, דנסיב ברתא דרב חסדא, בת כהן שכיב על דלא אזמן לרב מנשה ב"ת, דכיון דהיה מחשב את ר' מנשה לעם הארץ, תו לא חשיב גם הוא ת"ח להדבק בזרעיה דאהרן. יעוין זבחים דף צ"ה ע"ב ודו"ק היטב.

ואיש כי יאכל קודש וכו'. בתו"כ. איש פרט לקטן יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד כו'. פליאה איך מצאנו קטן מתחייב בתשלומין על אכילתו, קרן וחומש, ותו תמוה מאי שייך הכא בן ט' שנים, אטו איתרבאי לדבר דתליא בביאתו, דבהא בן ט' שנים ביאתו ביאה. ומאדרת אליהו נראה שמחקה. וכעת אין לי מקום, רק אם נאמר דאזיל אליבא דר' יוסי בר' יהודא בנידה מ"ו, דבן ט' שנים ויום אחד, שהביא שערות ועודן בו הוה סימן. ודחוק מאוד. וצ"ע.

והשיאו אותם עון אשמה כו'. יעוין סנהדרין דף צ' דברי ראב"י, דדריש על אם נותן לכהן עם הארץ ואוכל בטומאה משיאו עון אשמה להישראל הנותן לו ועפ"ז נוסד התרגום במיכלון במסאבוהון.

והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם כי אני ד' מקדשם. הנה צריך ביאור על מי קאי קרא. ושטחיות הפסוק מורה, כי קאי על התרומה שד' מקדשם, וזה לא יתכן, דא"כ לא היה מועיל שאלה בתרומה. ואצל מזבח והפרכת, והכהנים כתיב כי אני ד' מקדשם. אבל בקדשים כתיב יקדישו בנ"י לד' ולא יחללו כו' אשר הם מקדישים לי, ואיך כתב כי אני ד' מקדשם, לכן ביארו שגם הטבל הוא במיתה. ולכן הקדושה חל עליהן בעצם רק מצווי השי"ת, כיון שמירחן בכרי וראו פני הבית, רק שהזר מברר החלקים מה שהוא קודש ומה שהוא חולין, אבל הקדושה לא בא מהפרשתו. ועיין פירוש הרא"ש נדרים י"ב ד"ה כחלת אהרן ותרומתו, עיי"ש. וזה נכון בפשט.

ובספרי פ' נשא. זה אחד משלשה אתים שהיה ר' ישמעאל דורש בתורה וכו'. והביאו רש"י. ויתכן ע"ד הפשט, דלקמן בפ' קרח כתיב שנתן לכהן מתנות, כדי שישא עון כהונה וללוי נתן המעשר, שישא עון האהל מועד. יעו"ש. ולזה פירש כי אם בני ישראל יאכלו התרומה, אין הכהן נושא עון המקדש, ולכן אמר ולא יחללו את קדשי בנ"י כו'. ולזה והשיאו אותם עון אשמה, פירוש, שהכהנים ישאו עליהם העון אשמה של ישראל ויכניסו ראשם בזה אימת, באכלם את קדשיהם. וכונת התרגום אפשר, דבטמא שאכל קודש חייב אשם. עיי"ש בפ' ויקרא בקרבן עולה ויורד והביא אשמו. ובמדבר ביום מלאת ימי נדרו יביא אותו, אפשר דמרמז דמותר אשם קרב עולה. ולפ"ז אפשר דהכבש שנתותר מנזירות טומאתו יביא אותו ביום מלאת לנזירות טהרה לקרבן עולתו. והך דויקבור אותו דריש בספרי הקב"ה קברו. עיי"ש. וא"ש כל הנך תלתא. ודו"ק. ועיין סנהדרין דף צ' ע"ב דבי ראב"י תנא וכו'. והך דינא דאשם נזיר שיביא ממותרו לעולה לחיובו צ"ע עוד.

ומן הגר בישראל. וכן בפ' קדושים, דבכל מקום מדבר על הגר עצמו כתוב הגר בקרבך, בתוככם, אבל כאן מדבר, שאהרן ובניו לא יקריבו קרבנו במום, לכן שמצוה על אחרים כתוב בני ישראל. וכן בקדושים דמזרעו נתן למולך עם הארץ ירגמוהו באבן, אמר הגר הגר בישראל ופשוט.

תמים זכר בבקר ובכבשים כו' אין תמות וזכרות בעוף. הענין, דבאבות מיום שנימול אברהם אבינו ויצא מכלל בני נח לא הקריבו עופות, וכן בסיני ובמלואים לא הקריבו עוף, ונשאר עליהם דין קרבנות בני נח, דבהו לא פסול רק מחוסר אבר וכמו דיליף מנח. ויעוין תוס' חולין נ"ג בזה וכמ"ד פסח מצרים היו דקין פוסלין בו ולכן כמו דמום לא פסול להם בקרבנותיהם כן הי' ערלים כשרים להקריבן, דערלות הוי כמום, דכמו שאמר לאברהם והיה תמים, כמו שביארנו לעיל דעשה קרב כמקריב. ודו"ק.

ואיש כי יקריב זבח שלמים וכו'. כל מום לא יהיה בו. הקדים ההקרבה מוכח, דכבר הי' קדוש ואמר שלא יהיה בו מום, פירוש, שלא יתהוה בו מום אחר ההקדש, וכתבה התורה לפלא נדר או לנדבה, פירוש, דלגבי שחוטי חוץ במדבר, שהיו אסורין בבשר תאוה והי' כל בהמות שלהם דין שלמים, שאפילו אם שחטן בחוץ הי' חייב עליהן משום שחוטי חוץ, כמורה פשט הכתוב וכמו שבארו במ"ר, ויעוין רמב"ן פ' אחרי דברי נועם, ולכן כאן במומין אמר, שרק כשיפליא נדר או נדבה ויקדיש לד', אבל בהמת חולין אף ע"ג דלהקרבה קאי, מ"מ שרי להטיל בו מום דכיון דיפול בו מום יהיו מותרין לנחור ולאוכלן וכמו שפסק רבינו, ויעוין תוס' חולין י"ז דו"ק, לכן כתב, דרק כי יפליא ויפרישו להקדש לשם ד' לשלמים. אז מוזהר מלהטיל בו מום, דאז בעי פדיון, אבל חולין במדבר שנפל בו מום לא הי' צריך פדיון רק נחרו ואכלו. ודו"ק. לכן לא כתב לפלא נדר רק בשלמים, שכל בהמות של חולין במדבר היו עומדות לשלמים. ולא כתב בעולה רק אשר יקריבו לחודא. וברור.

ואשה לא תתנו מהם על המזבח. בתו"כ על המזבח זה הדם. סתם ספרא ר' יודא ור' יודא סבר זבחים דף ס', דמקטירין על הרצפה, ששלמה קדש תוך החצר ומודה בדמים דבעי על המזבח, לכן אמר על המזבח. וזה בזריקת דמים דוקא דבעינין דוקא מזבח, אבל אשה, זה הקטרת איברים ואימורים, לא בעינין מזבח דוקא. ועיין גמ' ודו"ק. זה אמר חתני (שיחיה) ז"ל.

אלא לא תקריבו דמעוך למאי אתא מפקינין לבמת יחיד. נראה דדריש לא תקריבו לד' ובארצכם, הוא, שלא יקדישו לד' ובארצכם היינו, בבמה שבארצכם, וקאי למעלה ולמטה, כמו ב"מ ס"א יעו"ש.

ומיד בן נכר לא תקריבו וכו'. הרמב"ן בהשלמתו למנין המצות ל"ת ח' כתב שנמנעו שלא לקבל שקלים מן העכו"ם ולא נצטרף עמנו בקרבנות צבור והוא אמרו יתעלה ומיד בן נכר לא תקריבו כו'. והנה בתלמודין לא נזכר כלל הך דרשא דספרי, ועיקרו קאי, שלא להקריב בקרבנם בע"מ והביאו רבינו במצוה צ"ו עיי"ש, וכן דרשו בתמורה ז' באורך. וזה פשטא דקרא. ואולי יתכן להיות, כי לר' שמעון בזבחים מ"ה, דקיי"ל כותיה, דקדשי עכו"ם אין מועלין בהן ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר כו', דלאו קדשי ד' המה, א"כ איך יהיה סברא דקרבנות צבור, שהם אשה ריח ניחוח תמיד לד' יבוא בהשתתפות העכו"ם חלילה לומר כן. והתו"כ קאי אליבא דר' יוסי, דסובר דמועלין בהן וחייבין משום פיגול כו' וקדשי ד' המה, לכן צריך קרא למעטינהו. ודו"ק. ועיין בחידושי למנחות ע"ג.

משחתם בהם מום בם. בתו"כ מנין שהנקבות בסרוס ת"ל כי משחתם בהם מום בם ר"י אומר אין הנקבות בסרוס. הסמ"ג פירש, דלענין הקרבה ג"כ פליגי אם פסול נקבה מסורסת, וכדמשמע פשטא דקראי, וה"ה לענין חיוב מלקות על עשייה, כדמפורש בתוספתא מכות. עיי"ש. ונראה דלמ"ד דבני נח אינן מקריבין רק עולות [וכמו דפליגי ריה"ג ורע"ק בהא מלתא], וא"כ ליכא רק זכרים, ואיך שייך למדרש משחתם בהם על נקבות. אולם הא כתיבא לא ירצו לכם, ובעו"ג המקריב לא שייך, דלא בר הרצאה נינהו, וע"כ דעל ישראל קאי. ולמאי דמפרש, דקאי על הקרבת קרבנות צבור משל עו"ג, א"ש לא ירצו לכם, אך טעמא דת"ק נראה דדריש, דסרוס בזכר מנכר באברי הזרע, אבל בנקבות הסרוס הוא בפנים ואינו גלוי, דכלי הזרע שלה בפרוזדור הרחם, בפנים, ולזה דריש משחתם בהם מום בם, היינו שהמשחת אינו ניכר רק בפנימיות גופם וזהו בהם (ודלא כהק"א). ולפ"ז ניחא שפיר, דר' יהודא יסבור לעיל, דמעוך ונתוק, וכרות אף בבצים, ואע"ג דלא מנכר, רק דבליטין טפי מומא הוי, וזהו דדריש מן בהם, היינו, שהסרוס בהם ולעולם בזכרים דוקא. ולפי פירוש הסמ"ג, הא דפליגי לעיל במעוך כו' בבצים, היינו דוקא שהוא בידי שמים וכיו"ב, באופן דלאו מסורס הוא, דאל"ה סרוס פסול, או בבצה אחת שנכרתה, וכ"ז דחוק. וכפי הנראה, דסרוס לא הוי מומא, כיון שהוא בנקבות בפנים ואינו בגלוי. והק"א פירש לדבר פשוט, דלהקרבה גם ר"י מודה דפסול וזה אינו. ורבנן ילפי מזה לחיוב עשייה הסרוס בנקבות וקאי על ובארצכם לא תעשו, ור"י סבר לענין הקרבה קאי קרא ומיירי בבצים, והיינו, דקמ"ל דמה דבליטין או קמיטי הוה מומא, והך הכירא פורתא מום גלוי מחשב. ודו"ק. ובזה מתישב מאי דפסק רמב"ם, דסרוס בצים הוה מום [כר"י. ועיין כס"מ שחקר טעמו] ופסק דעבד אינו יוצא לחרות, דגמרא משוה להו במסכת קדושין דף כ"ה. ועיין במקנה שם. וכ"ז חדש וצ"ב עוד איה"ש.

וידבר ד' אל משה לאמר שור כו' והיה שבעת ימים תחת אמו כו' ושור או שה אותו ואת בנו ל"ת כו' לרצונכם תזבחו כו' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך ב"י. הכונה, דידוע שעניני עבו"ז היה לההנות להצורות המשפיעים (לפי דמיונם) במסירות נפשם ובשרפת בניהם ובנותיהם, ובהתגודדות, ובשריטה, הכלל להרבות אכזריות ונקימה בנפש האדם, וכמו שאמר הנביא זובחי אדם עגלים ישקון, עד שהאיר הקב"ה באור תורתו, אשר צוה מצות לישראל לתועליותם ולשלמות המציאות, לא לשלמותו, כי אם צדקת מה תתן לו כו', ולבושו צדקה, הוא נתן ביסודי תורתו חמלה וחנינה על נפש האדם בלי הפוגה ובמחלוקות שונות הכהן מצוה לקדשו, הלוי לשמחו, הישראלי לחוננו בהונו, ובל ימכר לעבד, ואם ימכר באופנים שונים, אז לא תרדה בו בפרך, הגר תושב להחיותו, עבד כנעני שלא לבישו, הבהמה שלא לצערה, ואם נאכל בשרה לא נאכל בלי חמלה, רק באופנים שונים, אשר ממעטים צערה רק כצער המות, אשר מזה לא תנצל, ולא נדוש בחסימה, ושביתה לעבד ובהמה, ופקוח נפש דוחה כל התורה, הקיצור כל התורה ומצותיה מורים חמלה, חנינה, חסד דרכיו של השי"ת. והכפילה התורה אזהרה להקריב קרבנות רק ממינים המצויים ולא הטריח הקב"ה לצוד במדבר (תו"כ) ולהסתכן ע"ז, ושלא להקריב בעודו יונק בתוך ז' תחת אמו, כי הוא חמל גם על נפש הבהמי [כאשר תמצא נשגבות לחכמי הפלסופים], ושלא לשחוט אותו ובנו ביום אחד, וכבר התעוררו ע"ז בעלי המדרש יודע צדיק נפש בהמתו זה הקב"ה, שכתב בתורתו שור או כשב כו' ורחמי רשעים אכזרי זה המן הרשע כו', להורות, כי אין להשם תועליות בזבח ולא חפץ בקרבן, רק עשות חסד ולכת בדרכיו, ולכן לרצונכם תזבחו שיאמר רוצה אני, והשמרו בני, שלא להורות דבר אכזריות בזה, רק ושמרתם מצותי ועשיתם אותם כו' ולא תחללו את שם קדשי, ששמו הטוב מורה על היותו מהוה ומחיה העולמים ורוצה בקיומם ואינו חפץ בהשחתת בריותיו חלילה, לחלל שמו הטוב והקדוש, אולם לא תדמו, כי אם יקרה שיגזרו עליכם לחלל מצותי ולבזות כבודי, כי גם אז תיקר נפשיכם, לא כן ונקדשתי בתוך בנ"י, שאתקדש ותמסרו נפשיכם על כבודי, שזה קדוש השם להבורא, שמצותיו קבועין בנפשותם במסמרות בל ינתקו, שאם המצוה היה באכזריות היה חלילה חלול השם, אבל כיון שאין זה מסבות המצוה, רק מרוע בן אדם הרוצה לבזות שמו הקדוש, אז מצוה לקדש שמו ולהעלות כעולה כליל על אש הדת ולהאיר בזה עיני ישראל הנשארים איך לעבוד לאדון כל היצורים.

וידבר ד' אל משה לאמר שור או כשב. לא נאמר כאן דבר אל בנ"י כו', לרמז כי בעבור ונקדשתי בתוך בנ"י מת משה, וכמו שאמר על אשר לא קדשתם אותי בתוך בנ"י, ודו"ק.

ומיום השמיני והלאה כו'. מכוון המצוה לפי שלא נתרגל בהאויר החצוני ולא נתמזגו כחותיו עם האויר, ולא נשתלמה עדיין יצירתו. לכן הוכיח מזה רשב"ג, דכל ששהה שמונה בבהמה אינו נופל, דכל זמן שלא כלו חדשיו אינו יכול לסבול האויר החצוני, חליפותיו וסיבוב הגלגל המניעו שבעת ימים, ולכן כל זמן שלא נשתלם יצירתו אינו ראוי להביאו לקרבן. ולכן פירשו בחולין דף ע"ה, דמשום ה"ט אמרו, דבהמת קדשים שנמצא בה ולד אינו רשאי להקריב חלב השליל, אף דחלב גמור לחייבו כרת, מכל מקום אינו ראוי להקרבה כל זמן שהולד לא יצא להאויר מידי דהוה אמחוסר זמן, דנהי דלאו בשר הוי מכל מקום לא נשתלם יצירתו, שיהא ראוי לגבוה. והבן. ויתכן לאמר, דזה גופא, שהעולות אינן באין רק זכרים, ונקבות אינן ראוין להקרבה ע"ג מזבח הוא הטעם, שהנקבה אם תהא מעוברת ויעלה השליל לגבוה, וזה בלתי אפשר, שאין שליל קרב כמו מחוסר זמן. וזה לפי הדרש יתכן. ואם נאמר כן, א"ש מה דבפרק ב' דעו"ג מסתפק הגמרא ואמר דלמא כדרב אדא בר אהבה דאמר עולת נקבה כשרה בבמת יחיד, ובירושלמי לא נזכר כאן ובשום מקום, ובמדרש אף ע"ג דיליף מקרא דשמואל דויקח טלה חלב כו', היינו משום דאמר בירושלמי פ"א מגילה הל' י"א שלש עבירות כו' מחוסר זמן הוא טלה חלב שהיה מחוסר זמן, שהיה יונק מאמו, וכיון דאז הותר מחוסר זמן תו הותר נמי נקבה, דאם היא מעוברת גם השליל ראוי להקרבה, דלו יהא דהוי כמחוסר זמן, גם כן הותרה אז. ודו"ק. והא דמייתי בגמ' שם מואת הפרות העלו עולות לד', יעוין ירושלמי מגילה, דמפרש ריב"ח, דזה משום דבני נח בבמה דידהו מותרין להקריב עולות נקבות, ומפרש קרא דסרני פלשתים המה בקעו עצי העולה והפרות העלו לד'. ויעוין תוס' חולין דף כ"ג ע"ב. ולפ"ז יתכן דלישראל בבמת יחיד צ"ל עולה דוקא זכרים ודו"ק והא דבקעו עצי עגלה, אף דצ"ל חדתי יעוין זבחים קט"ז ע"ב ציבי חדתא, העיקר, דעשו בעגלה חדשה והי' משמשי ארון, ולא נשתמש להדיוט, והיו מעלין בקודש, שמעיקרא היו משמשי קדושה ולסוף בקעום עצים על המזבח והי' גוף קדושה כדאמר גבי מחתות מנחות צ"ט. ומש"ה לא מצי הגמ' לאתויי במוע"ק מהך קרא רק מקרא דגבי דוד. ודו"ק עיי"ש דף כ"ה.

ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו. נראה לי, כי אם נשחט אחד בקו השוה ואחד באופק הסמוך לציר הצפוני, שידוע שהיום נתארך בכמה שעות ודאי דמחשב על התהוות האיסור, היינו הנשחט ראשון, שאם נשחט האם בציר הצפוני, שאז הוא עדיין יום, ובקו המשוה כבר היה הלילה מותר לשחוט הבן בקו המשוה בלילה, כיון שהאם נשחטה ביום, ובציר הצפוני אם יש לו עוד בן מותר לשחוט הבן בלילה, כן מותר לשחוט בקו המשוה בלילה. וברור. ואולי דגם לזה מרמז רבוי לשון לא תשחטו, דאף דאחד שוחט מהן בהיתר. אמנם קאי על הבנים ומורה, שכל הבנים יהיו שוין בהאיסור ושנים ששוחטין שני בנים יעברו בלא תעשה בזמן אחד ודו"ק.

ובגמ' פרק או"ב וכדברי ריה"ג אף ערב יוהכ"פ בגליל. יתכן דבירושלמי פ"ק דכתובות אמר דביהודה היה גזירות משום שקבלה היה בידן, שיודא הרג לעשו כמשנ"א ידך בעורף אויביך, ולכך לא היה דין סיקריקון ביודא והיו גוזרין, שכל בתולה שתבעל לטפסר תחלה, ולכך היו מיחדין כו', ואיתא פרק גיד הנשה, שעל יוהכ"פ היה גזירא ושמדא בסוגיא דיוהכ"פ שחל להיות בשבת, ולכן היו מרבין בסעודות ביודא ערב יוהכ"פ, כי היכא דלא להוי אושא מלתא ולא יתודע לשונאים. ונכון.

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כו'. בפסקי תוס' דמגילה הפיטן שיסד צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו סבר כמ"ד מפני שמטיל קנאה במעשי בראשית. ועדיין צ"ע, הא גם באו"ב מטיל קנאה, דחיה מותר לשחוט אמה ובנה. ונראה כונה אחרת, דבפרק כל הצלמים בירושלמי כל שיש בידו כדור כו' זה העולם ויצוירי' בידו קערה אינו שליט בים, שגם הטועים העובדים ע"ז אומרים, שאינו שליט בים, אבל הקב"ה שליט בים ושליט ביבשה כו', לכן יאמרו שעל העופות שברייתן מן המים, כמו שאמרו ריש פרק השוחט הוא חס, ששם הוא שליט לבדו, אבל על הבהמות וחיות, שברייתן מן האדמה ששם שליט גם הע"ז לפי טעות העובדין לא חס, וזה כמחזיק ידי המינים, ודו"ק.

וכי תזבחו זבח תודה כו' לא תותירו ממנו וכו'. כבר כתוב בפרשה צו גבי תודה לא יניח ממנו עד בוקר. ובאמת דריש ר"א בסוף פ"ג דזבחים למחשבת הנוח. אמנם יתכן, דתודה באה מהזכרים גם מהנקבות, ויצויר שישחט בהמה וימצא בה בן ט' חי או בדקה בן חמש חי והוי בן פקועה ואינו טעון שחיטה, אפ"ה, כיון דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים נאכלין ליום אחד כדין תודה וכמבואר בתמורה פ"ק דף י"א, יעו"ש, וצריך לשחוט הבן פקועה ולאכלו באותו יום, ונפסל ביוצא אעפ"י שהוא חי, ועיין תוספתא חולין, ואכמ"ל בפלפול, ולכן שם בפ' צו כתיב ובשר זבח תודת כו' כתיב לא יניח ממנו וכתרגומו לא יצנע, שבשר שחוט דרך להצניעו שלא יפול עליו דבר מאוס, אבל כאן מדבר באופן שמצא בו בהמה עובר שהוא חי וראוי לרעות בעדר, ולכן כתיב לא תותירו ממנו כו', פירוש, שלא יניחו אותו כשהוא חי עד בקר. ויעוין בתוס' זבחים ל"ה ובחדושי שם. ועיין זבחים צ"ח אין בע"ח מותריהן בשרפה. והוא ענין אחר. אכמ"ל.

ולכן בפרשה בשלח גבי מן, שבהיותו חפשי באויר ינצל יותר מן הרימה והסרחון מכשהוא מכוסה בכלי, לכן אמר ויותירו אנשים ממנו כו', שהיה המן מונח חפשי בלתי מכוסה וירם תולעים ויבאש. אבל בשבת כתיב ויניחו אותו עד הבקר וכתרגומו ואצניעו יתיה, ובכ"ז שהיה מכוסה בכלים ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. ופשוט.

ולפ"ז א"ש נמי דגבי פסח, שאינו נאכל אלא למנויו כתיב לא תותירו, פירוש, שימנו עליו עד שיאכלוהו כולו, שלא יותר ממנו, שיהיו שבעים ויותירו שלא לאוכלו רק לשורפו זה הזהירה תורה, אבל תודה שנאכל שלא למנויו ויוכלו לאכול ממנו כולם רק שיצניעו אותו לאכול למחר, ע"ז הזהירה תורה, אבל להותיר שלא לאכלו רק להשרף אין דרך, דמי יעשה כך. ופשוט.

וכי תזבחו זבח תודה כו' לרצונכם תזבחו. כבר נזכר בשלמים בקדושים, ותודה איקרי שלמים (זבחים דף ו') ולמאי כפליה. ואולי מרמז, דלא ישחוט התודה בערב פסח, שלא יהא רק ראוי, רק לזרוק ולהקטיר, ולא לאכול רק עד חצות, ואין זה לרצון שלכם. שיהא הלחם חמץ מבוער מחצות וממעט באכילתן. ודו"ק. ובדברי הימים כתוב (ב' כ"ט) ויביאו הקהל זבחים ותודות, שהן לאכילה, וכל נדיב לב עולות, שזה מנדבות ופשוט. וזה היה משום דעיבר ניסן בניסן ולכך הביא תודות, אף שבאין על החמץ. ויעוין ערכין י"א ע"ב כבש הבא עם העומר ובתוס' שם.

ונקדשתי בתוך בנ"י כו'. עומק הפשט כראב"ע דמדבר אל הכהנים, ולכן אמר להם ולא תחללו את שם קדשי על הקרבת בעלי מומין. ונכלל בזה כל תוכחת מלאכי להכהנים המקריבים בעלי מומין ובוזי שמי. יעו"ש. ולכן כתב יציאת מצרים משום שמחוסר זמן אינו ניכר, שסימנו שנים כו' אינם מורים רק שכלו חדשיו, לכן לקרבן אסור משום מחוסר זמן, ואותו ואת בנו יכול למכור לשנים ויושחטו ביום אחד, ולכן מעיקר הדין צריך להודיע אמה מכרתי היום. ובתודה שנאכלת חוץ לעזרה יכול לומר שהיא שלמים ולאוכלן ביום שני לכן כתב יציאת מצרים אני הוא, שהבחנתי ואני עתיד ליפרע ממי שמטעה, וכמו שאמרו בריש פרק איזהו נשך ועתיד אני להפרע ממי שמטעה כו'.

שבת היא לד' בכל מושבותיכם. עיין סוף פ"ק דקדושין. ויתכן, דהצדוקים דורשים בחריש ובקציר היכי דאיכא חריש וקציר, אבל בשביעית אין שבת. יעוין רש"י פ' משפטים, שלכן סמך הכתוב שבת לשמיטה, יעו"ש. לכן הצדוקים דדרשי כן בפ"ק דהוריות, א"כ בשביעית בארץ ישראל אין שבת ובחוצה לארץ יש שבת, לזה אמר שבת היא לד' בכל מושבותיכם, כי היכי דנוהג בחו"ל, דשם איכא חריש וקציר, כן נוהג אף בארץ ישראל, דליכא חריש וקציר. ויאות מאוד לשון הגמ' פ"ק דברכות דאמר ר"א לצדוקי אתון דלא דרשיתו סמוכים, קשיא לכו כו', דהם לא דרשי סמוכים, היינו הדרשא של המכילתא, דנסמך שבת לשביעית בפ' משפטים, דאתם אומרים דאין שבת בשביעית. ודו"ק היטב.

דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. הנה לפי דרכי הדרש בספרי תבוא כי באתי אל הארץ כו' לתת לנו ר' שמעון אומר פרט לשבעבר הירדן שנטלו מעצמן, א"כ מדויק אל הארץ אשר אני נותן לכם ולא עבר הירדן, וזה כמוש"כ רבינו נסים בנדרים, דעבר הירדן לא נתקדשה להביא ממנה עומר, ודלא כרש"י בפ"ק דסנהדרין, יעו"ש ודו"ק.

כי תבואו אל הארץ כו' וקצרתם את קצירה כו', הענין מורה, כי רצון השי"ת שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת קרקע ונתן הבורא מצות הרבה בכל פועל, בכל מצעד ליחד כל עניני בני אדם אל השי"ת ולהיות כל פועלים החומריים לדרכים מאירים ומזהירים, להגיע בהן לשלמות האמיתי ולהתקרבות השי"ת, כאשר דברתי בפ' קדושים הרבה מזה. וכן בתחילת הקצירה צוה להביא עומר ושתי הלחם להשם ואז יותרו באכילת חדש. וכן בסוף הקצירה לא תכלה, רק ליתן לעני. ובתוך הקצירה לא תלקט כו'. הכלל ראשית ואמצע וסוף הקצירה קודש הם להשם. וקודש הוא לענינים אשר בהן יושרש החמלה והחסד, אשר הן הן המגיעות את הישראלי לאושר השלמות ולהתכלית הנרצה לאלקים יתעלה. ולכן סיים הפרשה בובקוצרכם כו', אעפ"י שכבר נכתב בפ' קדושים, לעורר לבבינו להמושכל הזה.

ומנחתו שני עשרונים סלת. בתו"כ הרי זה יצא מכלל הכבשים ליתן שני עשרונים. פירוש, דבכל מקום כתוב סלת ואחרי זה מנין העשרונים, וכאן כתוב שני עשרונים ואח"ז סלת מפני, שזה הוא החדוש, לכן פתח ביה קרא.

ומנחתו שני עשרונים כו' אשה לד' ריח נחוח. בכל מקום כתוב אשה ריח נחוח לד', וכאן הפסיק וכתב לד' בין שניהם, דקמ"ל דאף דאין נחת רוח לפניו, שלא נעשה כרצונו, וזה ששחט הכבש שלא לשמו מ"מ תהא מנחתו כפולה ונקטרת אשה לד'. וכ"מ מנחות פ"ט ע"ב יעו"ש ודו"ק.

וספרתם לכם ממחרת השבת. עפ"י דברי הזוה"ק הוא הכנה לקבל התורה, וכספירת זבה לבעלה. והנה תכלית קבלת התורה הוא לקיימה נצח, שלזמן בלבד לא דבר ד' עם כלל ישראל פא"פ, רק שלקיימה לעולם היה המכוון והעיקר אף בהיות ישראל נאנחים ונאנקים, מפוזרים ומבולעים בין האומות, גם אז ישמרו כל פרט ויהיו נבדלים מהם בהלכתם בכל אורחותם ע"פ תורה"ק, וכמו שאמר ואבדיל אתכם מן העמים כו'. לכן אמר שמעת יום השביתה (כפי המבארים, שמשום דכתיב תשביתו קרי ליו"ט ראשון של פסח שבת), שאעפ"י דחמץ אכלי מיניה כולא שתא ולא בדילי מיני', בכ"ז יהיו משביתים אותו מכל גבולם, זה הוראה, שיקבלו התורה וישמרוה כאשר יהיו מובלעים בין בני נכר ויהיו נבדלים מהם. ודו"ק.

שבע שבתות תמימות תהיינה. במד"ר תני ר' חייא אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום. הנה במדרש קהלת תני ר' חייא אימתי הן תמימות בזמן שאין יושע ושכניה ביניהם, ופירשו הקדמונים, דמתרץ עפ"י מה דאמר ריב"ז במנחות, דכתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות, וזה בזמן שעצרת באחד בשבת המה שבתות תמימות ואינו צריך לצרף השבוע מן שני שבועות של ימי בראשית, יעו"ש ברש"י, וזה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, והוא בכלל החמשים יום, ועשה המשמרות לסימן. וכאן תירץ תירוץ אחר, והוא דאם חל עצרת בה' בסיון או בששה בו הלא אין כאן שבע שבועות תמימות לימות החדש, דבניסן יש שני שבתות ובאייר ארבעה, ובסיון אין שבוע תמימה רק בצירוף הימים מירח אייר, לכן אינם תמימות לחשבון החודש, אבל כשחל בשבעה בסיון, הלא יש שבוע תמימה גם בירח סיון, ויש בצירוף חג השבועות שבועות תמימות בכל חדש וחדש, לכן אמר שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, והוא שבהחמשים יום יש שבע שבועות תמימות. ולכן אמר בזמן שעושין רצונו של מקום, דתנן בתוספתא דערכין פ"ק ר' יהודה אומר חל עצרת להיות בה' סימן רע לעולם, בו' סימן בינוני לעולם, בז' סימן יפה לעולם כו' [לפי שהוא שעת מתן תורה והיו טללים מרביצים לפניהם, כדמפרש שם וטל בעצרת יפה לפרות האילן ועצרת ברור בטל זרעו חיטים ב"ב קמ"ה], וזה שאמר בזמן שעושין רצונו של מקום אז חל עצרת בשבעה בסיון והוא סימן יפה לעולם, ולכן המה תמימות גם לימות החדש, וכשחל בה' או בו' אמר תספרו חמשים יום, שאין שבוע תמימה בחודש סיון רק עם צירוף הימים. ודו"ק היטב.

תספרו חמשים יום. הענין כי ספירה הוא בכל מקום על שיהא משונה מזולתו במכוון. וזה בזב וזבה וספרה לה שבעת ימים, הוא כי תראה במכוון שיום זה טהור ולא ראתה נדה וכן הוא זיבה, וכן קרי ופליטת ש"ז, והרי ימים אילו נספרין במה שהם טהורים ומכוונים מזולתן, אבל השבע שבתות מה ענין ספירתם מכוון, שיהא נשתנה מזולתו, אם לא דזה הוי ספירה ממש בפה, וכן ספירה ביובל בפה כדברי רמב"ם, ותספרו חמשים יום, שיום חמשים הוא יו"ט והוא מכוון בזה ונשתנה מזולתו בחגיגתו וקרבנו. וזה בספירה לבד. ומסולק קושיית תוס' בפ' המדיר. ומתפרש היטב דברי הגמ' מנחות פעמים שאתה סופר נ"א נ"ב נ"ג, שיו"ט הוא הספירה. ודו"ק.

שתים שני עשרונים תהיינה כו' תאפנה. לחם ועשרון לשון זכר ותרגום אונקלוס תרתין גריצין, כאילו כתוב שתים חלות. אמנם נראה דעל מנחה חדשה וכאילו כתוב מנחות שתים. וכן פירש רש"י להלן בלחם הפנים על קרא דוהיתה לאהרן, שכל דבר הבא מן התבואה קרוי מנחה. לכן אמר ר' יוסי במנחות ט"ו הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שתי גופים, היינו דכתיב מנחה חדשה וכתוב שתים מנחות. ודו"ק.

בכורים לד'. בתו"כ אר"ש נאמר כאן בכורים לד' ונאמר להלן בכורים לד' מה כו' של צבור כו' אף כאן של צבור. ועיין בפ' ויקרא פרק ט"ו בכוריך בכורי כל יחיד ויחיד מלמד שאינה באה אלא משל צבור דברי רע"ק רש"א נאמר כאן בכורים לד' מה בכורים לד' אמורין להלן משל צבור. ונראה, דר' עקיבא לטעמיה דסבר, דשתי הלחם באין בפני עצמן וכדאיתא לקמן פס' ט', ובמנחות דף מ"ו מפרש טעמא דרע"ק, דיליף מבכורים לד' מה בכורים באין בפני עצמן, אף שתי הלחם באין בפ"ע, אבל ר' שמעון סבר בפס' י', דשתי הלחם אינן באין בלא כבשים וא"כ מייתר ליה הך קרא דבכורים לד' לאקושינהו למנחת העומר, והדר מסיק א"ת זו משל צבור ולהלן משל יחיד, פירוש וההיקש דמה שתי הלחם באין משל חטים, אף עומר בא משל חטים, ולעולם זה משל צבור וזה משל יחיד, אם זו ראשית קציר, פירוש, שהעומר בא משל חטים אין זו בכורים, ואם להלן בכורים כו'. אבל זה דחוק מאוד. ולפענ"ד, דרע"ק קאמר להא מלתא דדריש בכוריך בכורי כל יחיד ויחיד, א"ת שהיא משל יחיד ובשתי הלחם שכתוב בלשון רבים הוא משל צבור פריך שפיר, דא"כ אין שתי הלחם מתיר במקדש, דכבר קרבו כל יחיד ויחיד מנחות. וגם זה דחוק ועדיין צ"ע. והא דלא פריך על שני שעירי ראש השנה משום, דלר"ש לטעמיה מחולקין בכפרתן, דשעיר ר"ח על טהור שאכל הטמא. עיין שבועות ודו"ק.

והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ב"ש. נראה דכוון, דגם הלחם יהיו תמימים, שלא יהא פרוסות, וכמו דאמרו גבי לחם הפנים, שאם נפרסה חלה אחת מהן אבדו כולן, מנחות דף מ"ו, ואמרו דף ט' ע"א חסרון כבע"מ דמי, ואין בע"מ בצבור, וזה שאמר תמימים, שגם הלחם יהיו תמימין. ואולי בני שנה כוון גם על שתי הלחם. שיהיו מן החדש, ודלא כהנך דמכשרי מן הישן. וכן דריש רבי שיהא יין בן שנה ככבש. מנחות דף פ"ז. יעו"ש ודו"ק.

שבעת כבשים תמימים. בתו"כ אעפ"י שאין לחם. פירוש דהיה צריך לאמר והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים כו' ואילים שנים עולה לד', אבל מדכתב יהיו הוא מאמר בפני עצמו שבעת כבשים כו' יהיו עולה, והכונה בלא לחם, א"כ מה ת"ל על הלחם מלמד שלא כו'. ופשוט.

ומנחתם ונסכיהם אשה ריח נחוח לד'. מקרא זה יליף בכל מקום, דמנחתם ונסכיהם אפילו בלילה, אפילו למחר, דאינן צריכין לבוא עם הזבח דוקא, וטעמא משום, דכבשי עצרת גם המה טעונין מנחות ונסכים, וא"כ מדוע לא כתבה התורה ומנחתם ונסכיהם אחרי הסיום של הפרשה, כמו דכתבה בפ' נשא גבי נזיר ובפ' פנחס, וע"כ דמעיקרא כתבה מה שלד', הוא העולות והמנחות והנסכים אף משל הכבשים השלמים המה לד', ואח"כ כתבה מה שלכהן, הוא החטאת והשלמים, ואם כן מכוון התורה בקרא דומנחתם ונסכיהם גם מנחות ונסכים של כבשי עצרת, וזהו, דהוא קרבן בפני עצמו ואינו טפל ומחובר דוקא אל הזבח, ויכול לבוא בלילה ולמחר. והראיה דאינו כתיב אצל הכבשים. ולכן אמר דבאין אף בלילה, דבבאין עם הזבח, היינו שנתקדשו עם הזבח קרבין דוקא ביום, לא בלילה, רק דמיירי בשהמנחות ונסכים של הכבשים באין בפני עצמן, כמו שהוכחתי מעומק פשט המקרא. ועיין בתוס' מנחות פרק התכלת דף מ"ד ע"ב ד"ה מנחתם ונסכיהם תראה, שרבינו תם התחיל לגלות זה, יעו"ש דבריו הטהורים ודו"ק.

ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה קדש יהיו לד' לכהן. בפרק איזהו מקומן דריש, דכמו חטאת הוא לזכרי כהונה דוקא, כן שני כבשי עצרת לכהן זכר דוקא. וזה עומק הפשט, דלכן כללה התורה בעשייה אחת. ובמקום דכתיב חטאת, עולה, שלמים, כמו בפ' שמיני ובמלואים בפ' צו, כתוב חטאת ברישא וכאן כתוב עולה ברישא. ופריך אביי א"ה גבי איל נזיר כו' ה"נ נימא דהיקיש הכתוב לחטאת כו', פירוש משום, דחטאת קודם לעולה ושני הכתוב וקדם עולה ואח"כ חטאת ואח"כ שלמים, אם לא להקיש שלמים לחטאת, ומשני דאיתקוש למלתא אחריתי, דאם גילח על אחת יצא, וזה חטאת שקרב קודם עולה, דאם גלח עליו יצא. ודו"ק. וזה דאמר אי הכי דלדרשא קמא דצפון לא שייך להקיש, דהוי בחטאת דבר הבא בהיקש, שאינו חוזר ומלמד בהיקש, ואדרבא אי כתב בתר עולה הו"מ להקיש וכפמש"ב. ודו"ק היטב.

וקראתם בעצם היום הזה. נראה, דבא למעט תוספות יו"ט מאיסור מלאכה, וכמו דדרשינן גבי יוהכ"פ למעט תוספות ענוי מכרת. וזה רק לשיטת רבינו משה, דאיסור מלאכה דתוספות שבת ויו"ט הוי רק מד"ס ואף מד"ס לית ליה. והא דגלתא רחמנא זה גבי שבועות משום, דבא להורות לנו, דלא נפרש קרא כפירוש הצדוקים ממחרת השבת ממש ויהיה תמיד עצרת אחר השבת, וא"כ תמיד תוספות שלו הוי שבת והוי מקרא קודש ואסור במלאכה, לכן אמר בעצם היום הזה, אבל תוספות שלו מותר במלאכה, וא"כ ע"כ ממחרת השבת ממחרת יו"ט. ודו"ק.

חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם. גבי יוהכ"פ ואיסור חדש כתיב להיפוך לדורותיכם בכל מושבותיכם. והנראה, דדבר הודאי כתיב קודם וא"כ יוהכ"פ וכן ט"ז לעומר מקום שאין שלוחי ב"ד יוצאין הוא בספק וצריכין לחוש שלא לאכול עד יום הי"ז, כדאמרו במנחות פרק רי"ש, וכן יוהכ"פ אמרו בסים תבשילא דבבלאי ביומא דצומא רבא, ובירושלמי רה"ש שם, ובמושבות חו"ל אינו ידוע הזמן בודאי, משא"כ בעצרת, שחתוכה היא פעמים בד' פעמים בה', פעמים בו' ולחשבון ימי הספירה מהחל חרמש בקמה כתוב, לכן בכל מושבותיכם לדורותיכם, שזה קדום בזמן ודו"ק.

דע, דבדת האלקי יש מצות המקשרין ישראל לאביהן שבשמים ויש מצות המקשרים ישראל זה לזה, כמו ציצית ותפילין ומזוזה הם מצות המקשרים ישראל להשי"ת, וגמ"ח ותרומ"ע המה מקשרים ישראל זה לזה. וכמשל זה יש בין שבת ליו"ט, שבשבת הלא לא יצא איש ממקומו, והוצאה אסורה, ומלאכת אוכל נפש אסורה, וא"כ כל איש ואיש בפני עצמו הוא, לבדו הוא יושב ועוסק בתורה, שהמה מקושרים אל השי"ת המרכז האמיתי, אשר כל ישראל המה קוים נפרדים המגיעים למרכז אחד, הוא השי"ת, ולסבת זה המה קשורים יחדיו, כמו שאמרו במד"ר בני יעקב שעובדין לאל אחד נקראין נפש, אבל יום טוב הוא מהמצות המקשרים האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר, ואם יבואו אלף אורחים יאפה להם, עד לאורחים וכולן חייבין לעלות לרגל ולשמוח ולשמח, לכן כי אמרו האופה מיו"ט לחול אינו לוקה כו' הואיל וחזי הותרה הוצאה והבערה, שאל"כ לא יהיו מקושרים ומאוגדים זה לזה כאחד.

והנה בהתבוננך תראה, כי בפסח שהוראתו היה על שפסח המקום על בתי ב"י במצרים, הלא אז עדיין לא היתה האומה נקשרת, כי היו בודדים איש באהלו, ואיש אל יצא מפתח ביתו עד בקר, רק שכולם היו מוסכמים בדיעה אחת בלקיחת הקרבן ומקושרים לאדון אחד, הוא ד' אלקי ישראל, ולכך הפסח שבא בהוראה זו כתיב ביה, שאינו נאכל אלא למנויו והאוכלים אותו צריכים למנות מערב פסח, והוא כמו שבת, שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, והאומה אינה מקושרת זה לזה רק באופן רחוק, שמקושרים זה לזה ע"י שמקושרין למרכז אחד, לכן כתוב וספרתם לכם ממחרת השבת זה פסח שהוא בהוראתו כמו שבת עד ממחרת השבת השביעית, שאז תהיו מקושרים זה לזה בהתגלות ופאת שדך לא תכלה לעני ולגר תעזוב כו'. אמנם בכל האומות התקשרותם זה לזה הוא נמוסיי וענין לאומי הבא מצד התולדה והדירה בארץ אחת וההשתוות בדיעות, לא כן חלק יעקב כי התקשרות הלאומי הוא גדול כל כך, כי התורה נתונה להאומה, וכפי הסכמת חכמיה וגדוליה, כן נמשכים דרכי האלקים והשגחתו, וכמו שאמרו נרד אני ואתם לב"ד של מטה ונדע אימת רה"ש ויוהכ"פ ואתם אפילו שוגגין ולא תסור ימין ושמאל כו' וכמו שפירשו הך דאמרו השליך אמת ארצה, שכפי הוראת ב"ד כן האמת.

והנה מצאנו מאימתי התחילה התורה להתנהג עפ"י חכמי האומה וזה הוא תורה שבע"פ מששי בסיון, שמשה חדש יום אחד ודרש יום כמחר, שיהא לילו עמו, ולא שרתה שכינה עד יום שלישי צפרא דשבתא (שבת פ"ז. יעו"ש), וזה קישור האומה זה לזה באופן אלקי עפ"י הוראת תורה שבע"פ שמסורה לגדולי האומה לדרוש עפ"י המסורה להם מסיני ולא תסור והחמירה תורה בדברי סופרים יותר מדברי תורה (ירושלמי ברכות), שזקן ממרה במיתה וד"ת יש מהן בעשה ויש מהן בל"ת, שהתחלתה היה מיום ששה בסיון, שבו לא שרתה שכינה עד צפרא דשבתא, וכמו שדרש משה מגז"ש, ולכן אם האומה מקושרת באופן נפלא כזה הלא צריכים להיות מקושרים ע"י שמחה והתרבות ההכנות מאחד לחבירו. וזה שאמרו הכל מודים בעצרת דבעינין לכם, שיהיה כל האומה מקושרין זה לזה מ"ט יום שנתנה בו תורה לישראל, פירוש נתנה להם, שיהא ההלכה כפי מה שיאמרו ויתנהגו דרכי ההשגחה האלקית בהאומה עפ"י הוראת ישראל וגדוליה ואל תבוז כי זקנה אמך כו'. ודו"ק היטב. ולזה קרבנו שתי הלחם משאר וחמץ דלמזבח אסור ואינו קרב כלל, רק נאכל לכהנים, להורות, דעיקר החג הוא לכם והוי לבעלים, וכהנים במקום בעלים קיימי. ודו"ק.

ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה כו' לא תלקט לעני וכו'. רש"י פירש דנקיט ליה לעבור בשני לאוין. ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם ז"ל מדוע לא חשיב דלוקה שמונים בחיבורו אם אכל הפאה. יעו"ש. גם צ"ע דקיי"ל דהמפקיר שדהו או כרמו וקדם וקצרה או לקטו, דחייב בפאה ובלקט וטעמא משום דכתיב תעזוב יתירא, הא מבעי ליה לנתק הך לאו יתירא, דאל"ה הוה לקי ארבעים משום הך לאו דלא מנתקא עשה חדא לתרי לאוי כדאמר הגמ' בתמורה. אולם זה לק"מ עפ"י מש"כ התוס' בחולין פ"א ע"א סד"ה הנח למחוסר זמן. ודו"ק.

אולם דע דבגיטין דף י"ב קאמר טעמא דרבנן לא תלקט לעני לצורך עני, ור"א קרא מוקים לה להזהיר עני על שלו, ופי' דאף רבנן מודו דעני שבישראל מוציאין אותו מידו, דהלכה פסוקה היא בחולין קל"א ע"ב, רק רבנן דרשי תרי קראי, דכתיב לא תלקט לעני בפ' קדושים וכתיב לא תלקט לעני בפ' אמור, חדא לשלא יסייע העני, וחדא להזהיר עני על שלו. ודו"ק.

ובקוצרכם כו' אני ד' אלדיכם. כדאמר סנטרך אנא, שאני ד' נותן גשם, יורה ומלקוש בעתו, אני מוציא לך רוח שתזרה, לכן צריך את ליתן שכרי עומר אחד. פסיקתא. לכן אמר דבזה אין די שכרי, רק בגמר קצירה לא תכלה פאת שדך כו' לעני ולגר תעזוב אותם, והרי זה כאילו יהיב את לי, כי אני ד' אלדיכם, וחונן דל כאילו מלוה ד' כמו שאמרו כביכול כו'. ודו"ק.

או יתכן כי תדעון כי מתן תורה בעצרת לא היה רק על החוקים, כי אם על הנמוסים המושכלים, כמו חנינה לעני ולגר, כי בלא אמונה בד' עלול שכל האדם להיות כפריץ חיות לא יחמול ולא ישא פני אביו. לכן יודוך מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך כבוד אב, שגם ע"ז צריך האמונה בד' והמצוה מפיו, כי בלא אמונה דור אביו יקלל כו', לכן אמר, כי בחג העצרת תחוגו על מתן תורה, לא על החוקים לבד, כ"א גם על המושגים בשכל, לכן ובקוצרכם, את קציר ארצכם כו', גם כן מצד שאני ד' אלדיכם.

במדרש. כי את כל הגוים אעשה כלה כל הגוים שמכלין שדותיהן אעשה כלה ואת שאינך מכלה שדותיך לא אעשה כלה הה"ד לא תכלה פאת שדך ובחודש השביעי. הפירוש דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במשרים, משום דאמרו בירושלמי פ"ק דרה"ש, דאין הקב"ה דן את האדם, אלא באשר הוא שם, והנה בימות הגשמים הישראלי יושב ועוסק בד"ת ובמצות, והגוי עוסק בתאות העוה"ז ובדברים האסורים, ובימות החמה יצא האדם לפעלו שניהם מוטרדים בעבודת האדמה בקציר ובבציר, ובאסיף, ונמצא שניהן באין לבעל הגמול ברה"ש, זה בלא מצות וזה בלא עבירות. והלא היה ראוי לקבוע יום הדין בפסח, אז היה הישראלי מלא מצות והנכרי מלא עבירות. וזה פלא לכאורה. והענין דמצאנו אצל בנימין הצדיק, ששקלו זכיותיו, מצאו זכות, שהחיה לאשה ובניה ושמעתי כי היה מלא מצות ומע"ט, שלכן נקרא צדיק, רק לחיות מה שאינו מגיע לו ולהוסיף על ימיו, צריך להיות מדה כנגד מדה במה שהחיה לאשה וז' בניה כן יוסיפו לו חיים, והנה בשלשה פרקים נדונין על התבואה והפרות, שזהו פרנסה של אדם ועשרו, אמנם על חיים נדונין ברה"ש, והנה צריך להיות מדה במדה, לכן הישראלי, שזרע וחרש, ועדר, וניכש, וקצר, ונושא משך הזרע, בא לקצור לא תכלה פאת שדך, שכח לא תשוב לקחתו, נפל מאחורי הקוצר לא תלקט, ואין זה מתנה כתרומ"ע הניתנין בטובת הנאה, שיודע למי נותן, רק עזיבה כתיבא בהו, ומי שבא ליטול נוטל, בין שהוא ראוי והגון בעיניו או לא, וא"כ הוא לאחר כל יגיעתו ועמלו נתן חיים למי שלא רצה ולא ידע אם הוא ראוי או לא, ולו ישקולו אם הוא ראוי להיות בחיים. הלא אין זה מדה במדה, לכן בין ראוי בין לא, יוסיפו לו חיים, לא כן הנכרי, אשר הוא מלא וגדוש באסמיו ויקביו יפרוצו, אם יבוא עני וישאל מעט, הלא יכלימהו וישיבהו ריקם, איך יקצובו לו חיים, וזה שאמר והוא ישפוט תבל בצדק בזכות הצדק, לכן ידין לאומים במשרים, ולישראל יוסיף חיים. לכן אמר לא תכלה כו' לעני ולגר תעזוב אותם, בין ראוי או לא. ולכן בחודש השביעי זכרון תרועה, ר"ל שלכן נקבע רה"ש ויום הדין בחודש השביעי כמו שביארתי. ודו"ק.

זכרון תרועה יהיה לכם. הנה ברה"ש אמרו כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה כו'. פירש בה"ג לאו דמקלע בשבתא, אלא דאיתייליד אונסא. הכונה, כי אין התקיעה מ"ע כמו כל המצות, אשר בהעדרה יענש על בלי קיומו אותה וכי אניס רחמנא פטריה, רק היא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי וכמו מכפר ביוהכ"פ, וכמו שאמרו כיון דלזכרון אתי כמאן דאתי בפנים כו' ונמצא החולה אם באונס לא יקח מזור ורפואה האם יתרפא, כן כשנעדר הזכרון שופר, שמכנסת זכרונות ישראל לאביהן שבשמים, תו החולי בלא מזור ורפואה וקטרוג השטן במקומו. [ועיין חו"מ סימן כ"א בש"ך בזה באונסא כמאן דעביד, דאם נתחייב ע"מ שיעשה פלוני ולא עשה באונס ג"כ אינו חייב]. אולם בשבת דאחד המיוחד ממצות שופר, הוא לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקדה שופר של איל, כמו שאמרו פ"ק דר"ה, והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה, ולביזה עבור שם השי"ת כי נקרא עליהם, זהו זכות עקדה, שבניו עוקדים כל תאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת השם ותורתו. והנה ידוע, כי בנ"י והשי"ת המה כשני אוהבים נאמנים, אשר כל אחד חושש על כבוד רעהו, וזהו תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל כו', והשי"ת אמר נקום נקמת בנ"י מאת המדינים, ומשה אמר לתת נקמת ד' וכיו"ב הרבה. לכן אחרי אשר ידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל, אף באונס, הסכנה גדולה, ובכ"ז אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהי מה, יעבור עלינו מה ויתקדש שמו יתברך, יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברה"ר ויתחלל שבת חלילה, כי לישראל מעט היחס מהשבת, כמו שביארתי במק"א מתנה טובה יש לי בבית גנזי, כי השבת מתיחס אל יחס העולם בכללה להשי"ת, לא על יציאת מצרים כהמועדים בעצם, רק בעילה רחוקה, אכמ"ל, ויתגדל ויתקדש שמי' רבא, ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך. וכיון שכן הרי זה גופי' מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופי' עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר. ודו"ק.

זכרון תרועה. הנה למאן דיליף מחצוצרות הוי זכרון לפני ד', ולמאן דיליף מיובל הפירוש, כמו שפירש רמב"ם זכרון לבני ישראל, שבני ישראל יזכרו מה שתוקעין ויעורו משנתם לתשובה. ולפי זה יתכן לאמר, דר' אבוה דאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל ואני אזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם אינה מדה שלשית, כמו שהביא רא"ש מהרמב"ן, רק דהמשנה מיירי במקום שיש גם חצוצרות, וזה בהר הבית ובמקדש, ששם אותו מקום שנעקד יצחק ונאמר צפונה לפני ד', שיהא צפון ואפרו צבור ע"ג המזבח, כמו דאמר במ"ר, לכן שם אילו של יצחק הוא בגדר ראי', לא בגדר זכרון, ושם עיקר הזכרון לתשובה, וכמה דפשיט אינש טפי מעליא, לכן כל השופרות כשרים בשוה, אבל ר' אבוה אמר במקום שאין חצוצרות, בגבולין שם המצוה, שיהא זכרון לפני ד', וצריך לתקוע בשל איל, כדי שיזכור לנו עקדת יצחק ודו"ק.

תקעו בחודש שופר בכסא ליום כו'. יעוין ערכין ר"ח דאיקרי מועד לימא כו' לילה המקודש לחג כו' ר"ה ויוהכ"פ דאיקרי מועד ואיתקדוש במלאכה כו' אמרו מלאכי כו' ספרי חיים וס"מ כו'. וזה פירוש הקרא בכסא ליום חגנו. שיהא מכוסה שלא יאמרו הלל ולא ישוררו בחליל ליום חגנו, מפני כי חק לישראל הוא, חק הוא מזונות (ביצה ט"ז), כמו לחם חוקי, שנגזר מזונות לישראל, במה יתפרנסו, משפט לאלקי יעקב, שמי ימות. וזה ספרי חיים במה יחיו וספרי מתים במה ימות. ולכן יהא נכסה החליל והשיר מה שהוא יום חגנו. ודו"ק.

רמז למאה קולות שתוקעין ברה"ש, עפ"י מה דאיתא במדרש תנחומא פ' תזריע סימן ד' א"ל מאה פעיות האשה פועה כו' כשהיא יושבת על המשבר צ"ט למיתה ואחת לחיים, והיום הרת עולם ותבל ומלואה כיושבת על המשבר אם לחסד או לשבט, תוקעין מאה קולות. ודו"ק.

ראש השנה דף ל'. פעמים באו עדים אחר המנחה כו' ונתקלקלו הלוים בשיר, תיקן ריב"ז שיהיו נוהגין היום קודש כו'. ועוד מצאנו קדושה אחת וכיומא אריכתא. וכ"ז צריך טעם ומובן. ונראה פשוט, שידוע כי הדין בשרשו דיליה הוא תכלית רחמים הגמורים, ועוד ידוע, כי דברי סופרים הוא תורה שבע"פ, הוא עומק הדין, וכל העובר על ד"ח חייב מיתה והזהר בגחלתן שלא תכוה, ועוד כיו"ב, ושיר בעי לנסכים של צבור, וזה שמחה אין שמחה אלא ביין, עיין ערכין י"א מנין שאין אומרן שירה אלא על היין כו' אלקים במה משמח הוי אומר זו שירה, והנה בתקנת חכמים שמח הקב"ה יותר, כי הוא מושכל מובן, ומצאנו בשבת י"ז בשעה שתיקן שלמה עירובין ונט"י יצאתה ב"ק ואמרה חכם בני ישמח לבי גם אני, והנה סוף מעשה במחשבה תחילה, וזה תקנת חכמים אל תבוז כי זקנה אמך זה גדרים וסיגים, וזה סוף מעשה בסוד מ"ל דאצילות ונעוצה בכתר עליון, וזה אם באו עדים קודם המנחה בתפילת מנחה של יעקב סוד תפארת הוא בריח התיכון, התמזגות הדין ברחמים, אבל אם אחרו העדים ונתקלקלו בשיר, התקין ריב"ז שני ימים, נמצא שהמשיכו הדין על יום ב' בשביל תק"ח המשמח אלקים כשיר של נסכים ושוב הוה סוף מעשה במחשבה תחלה נעוצה בגובה דמוחין עילאין ושם נעשה המתקת הדין בשרשו דיליה. וזה שקורין ביום ראשון תולדות יצחק, שהוא התהוות תוקפא דדינא ושרשו דיליה, וביום ב' עקדת יצחק והוא לאכפי' דינין (כדאיתא בזוה"ק בעובדא דשופר) ולהמתיק בחסד עלאה, וזה המתקת דינין בשרשא עילאה סוד שחיטת עולה בצפון. דו"ק.

ראוי להתבונן בפרשת מועדים כתיב וידבר ד' אל משה לאמר דבר אל ב"י, לבד ביוהכ"פ כתיב וידבר ד' אל משה ולא כתיב דבר אל בני ישראל. ויתכן דבאמת מצות תענית דיוה"כ ואיסור עשיית מלאכה הלא כתיב בפרשה אחרי מות, רק נתחדש פה כרת, וזהו מסור לשמים, וכבר אמרו פרק אלו הן הלוקין, דכרת לא בעי אזהרה, דלא שייך התראה, יעו"ש, ואי משום דכתיב והקרבתם אשה לד', כבר פירש בתו"כ, דלכן כתיב אשה לד', להורות דהמוספין אינן מעכבין זא"ז, וכי מקריב איל לחודה, או פר לחודיה ג"כ הוי קרבן, וא"כ הא באחרי כתיב ומאת עדת בנ"י יקח כו' ואיל אחד לעולה וסבר רבי ביומא דף ע' איל האמור כאן הוא איל האמור במוספין ואי משום דכתיב והתעניתם בתשעה לחודש, אשר מזה למדו לתוספות ענוי ביוהכ"פ, דהוי דבר תורה כדעת רבינו משה, כבר אמרו במס' ביצה דהני דאכלי ושתו בערב יוה"כ עד חשכה ולא מחינא בהו, משום דמוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, והכונה, דהאיסור דתוספות אינו רק בעשה, וכי מחינין בידיהו אפשר דיוכרחו ויסתכנו לאכול ביוה"כ אחרי דלא אכלו קודם, דביוהכ"פ חייב כרת, לכן לא מחינא בהו, ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ולכן לא כתב דבר אל בנ"י להורות, שמוטב שלא לאמר להן, כדי שיהיו שוגגין בזה. ודו"ק.

אך בעשור לחודש וכו' אך בחמשה עשר יום כו'. לפלא מדוע כתוב אך בהני תרי ועיין תו"כ מה שדרשו ע"ז. ויתכן לענ"ד, דזכרון תרועה ברה"ש, כמו שפירש רמב"ם עורו ישינים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם כו', וכאשר ישוב בעשרה ימים ויטהר מכל חטאיו, אז יוהכ"פ מכפר, וכאשר יוהכ"פ מכפר עליו אז שומח בחג הסוכות בארבעה מינים, כמו שדרשו ושמחתם כו' בלולב, לכן קאמר, דאין לדון אחרי דרכיו הגבוהים, כי אף אם לא שב בעשרה ימים שקודם יוהכ"פ, יוהכ"פ אסור במלאכה ותענית, וכן אף אם לא כפר יוהכ"פ ולא הלבין חוט השני ג"כ חייבין בסוכות בלולבין ולשמוח, וכאמור אך בעשור לחודש כו' בלי הבטה כלל על רה"ש ואך בחמשה עשר כו' ולקחתם לכם ושמחתם בלא הבטה אל יוהכ"פ אם כפר עליהן. ודו"ק.

ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה. הפסיק בהקרבה בין הענוי למלאכה. ונראה, דהענוי לא הותרה מכללה במקדש, וגם שעיר המוסף אינו נאכל ביום הכפורים רק לערב, ולכן אמר ועניתם, מאמר כולל אף לגבוה ואיסור מלאכה הותר בשל גבוה. ודו"ק.

או דמרמז לצלותא דרב ששת בספ"ק דבכורות, שיהא מיעוט חלבו ודמו כאילו הקריב ע"ג המזבח, לכן כתב אותם בהדדי ללמדך ששקולין, והתענית כמו קרבן. ודו"ק היטב.

כי כל הנפש אשר לא תעונה כו' וכל הנפש אשר תעשה כו'. יתכן לפי שאמר מערב עד בקר תשבתו שבתכם, סד"א אם הגדיל קטן או נתגייר בעצם יום הכפורים, תו אינו חייב אם אכל או עשה מלאכה ביום הכפורים, לכן כי כל אשר לא תעונה, אשר תעשה מלאכה בעצם היום ונכרתה. וכן דריש בסוכה דף כ"ז ע"ב על קרא דכל ישראל ישבו בסוכות. יעוי"ש.

כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדורותיכם. הנה כפל הצווי במלאכה ובתענית וכתב חקת עולם לדורותיכם בתר מלאכה ולא אחר הצווי להתענות. ונראה דמרמז ביום הכפורים שנתחנך המקדש שעשה שלמה, שאז לא התענו יוהכ"פ, כמבואר פ"ק דמועד קטן, ולא היה נוהג רק איסור מלאכה לבד ואין חק עולם רק למלאכה. ולדורותיכם אינו בתענית. ודו"ק.

מלבד שבתות ד' ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם כו' נדבותיכם אשר תתנו לד'. הזרות מבואר, שהיה למכתב ומלבד מתנותיכם אשר תתנו לד' וסמך זה אצל נדבותיכם. ויתכן, כי כוון להך דאמר ר' מאיר בנדרים פ"ק דף ט' טוב מזה שאינו נודר כל עיקר מ"ש נודר דלא כו' נדבה נמי לא דילמא אתי בה לידי תקלה כהלל הזקן דתניא כו' מביאה חולין לעזרה ומקדישה, וזה שלימד אותנו, איך לנדור ואיך לנדוב אשר תתנו לד', שיהא תיכף ברשות השם להקרבה ודו"ק.

באספכם את תבואת הארץ כו'. בתו"כ. יכול באסיפת כל הפרות ת"ל כו' מגרנך ולא כל גרנך כו' יכול אפילו מקצתם כו' כיצד ברוב אסיפת כל הפרות. לפ"ז תמיה טובא מה דקאמר ברה"ש דף ז' איזהו חודש שיש בו אסיפה כו' בעינא רוב אסיף כו' מידי רוב אסיף כתיב, והא כתיבא כדדריש בתו"כ. אולם אחר העיון התבוננתי, דסתם ספרא ר' יהודא ואיהו סובר, דאין מסככין אלא מארבעה מינים, וע"כ דלית ליה הך דדריש ר' יוחנן הך קרא דבאספך מגרנך ומיקבך על פסולת גורן ויקב וכמוש"כ תוס' סוכה ל"ה ב', אבל לדידן איצטריך קרא להך דדריש ר' יוחנן, דבפסולת גורן ויקב מסככין, וא"כ לא כתיבא רוב אסיף, ומגרנך דריש ולא גורן עצמו. ודו"ק.

ולקחתם לכם פרי עץ הדר. יתכן עוד, דמרמז, דמכל האוסף והעמל, שיגעו וזרעו, וחרשו, וקצרו כו', העיקר מזה הוא הניתן לשומרי הדת והעניים, המה הכהנים והלוים, והעניים, כי מעשר ראשון ומעשר עני או מעשר שני, והבכורים, והפאה, והתרומה שהן כל אחד אחד מששים ובכללם המה אחד מעשרים, שהוא הנוסף מחלק רביעי על חלק חמישי, שעודפו הוא חלק אחד מעשרים. והגם, כי שני המעשרות אינם שוים, שמעשר שני מהמותר, זה משלים הלקט. לזה מורה, שמפרי הארץ, הרביעי, שנתחלק לעניים וללוים ולכהנים, הוא מרכז המטרה בכל עמל אדם לפיהו, והרביעי הוא קודש הלולים. ולכן מכל הארבעה מינים הפרי אינו רק האתרוג, שהוא רק חלק רביעי, ולזה תשמחו, שזכיתם לחלק לעניים ולקיים מצוה זו.

וחגותם אותו חג לד' שבעת ימים בשנה. לפי דברי ר"י ספרא שמונה הוו, אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה השבת. לכן כאן כתוב שבעת ימים בשנה, שהשבעה ימים אינם רצופים, כמו כל הנך, רק שבת מפסיק ביניהם ורק שבעת ימים בשנה הוו, וזה מדויק יותר, לפי מה שכתוב בתשא תקופת השנה, והרמב"ם פסק, דעל תקופת תשרי לבד אין מעברין, ויתכן, דהתקופה בתוך החג ורק בשנה אחד הוו, אבל ניסן מעברין על תקופת ניסן, ולכן כתוב למועד חודש האביב. ודו"ק.

בסוכות תשבו כו'. התורה האלקית יש בה מצות, שהם מדריכים האדם נגד הטבע, ויש מצות שהם כפי הטבע, רק שהם מטהרים את הטבע ומזככים אותה. וזה מצות סוכה, אחרי שהאדם הוא עמל בשדה כל הקיץ יחרוש, יזרע ויעדור, ויקצור, ויעמר ועמל בשדה ויאסוף את גרנו ואסמיו מלאו בר, ולבו שמח בפרי עמלו, מה מתוקה לו מנוחתו להסתופף בצל ביתו, אז באה התורה ואמרה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי, זה נגד הטבע לקדש כחות האדם והרגשותיו מגבול החמרי. ולכן אמרו חג הסוכות תעשה לד', שיהא שם שמים חל על הסוכה כעל החגיגה והוא ענין קדושה ועצי סוכה אסורין מן התורה. אמנם יש מצות שהן כפי חוקי הטבע, רק שהוא עפ"י חוקי החכמה העליונה בפרטים מצוינים לפי טעמי החכמה האלוקית וע"ז אמרו המעלה מעלה שעשיתי להם שהבדלום מהשרצים. והנה מחק הטבעי לשמוח בעת האסיף בזרעונים ובעטרות של שבלים, כנהוג בין העמים, ע"ז באה התורה והגבילה ד' מינים ידועים בקבלה ואמרה ושמחתם לפני ד' ז' ימים. לכן גבי אתרוג לא נזכר רק הוקצה למצותו, אבל שיהא חל ש"ש לא הוזכר בגמ' [רק ברש"י ל"ז יעו"ש]. ומפני זה מצות שהן נגד הטבע צריכין הכנה רבה וחיזוק, לכן כתיב תעשה בסוכה [ולב"ש בעי שיהא לשם חג] ותעשה ולא מן העשוי, לא כן בד' מינים שהן כפי הטבע אינו צריך הכנה רבה ואף שאינו אגוד כשר, וליכא עשייה גביה, ולא שייך תעשה ולא מן העשוי, וליקט ענבים ביו"ט כשר ודו"ק.

למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי כו' מארץ מצרים אני ד' אלדיכם. בכל פרשה המועדות לא נזכר יציאת מצרים לבד כאן. נראה, דהשי"ת הוציאן מבית עבדים להיות להם לאלדים ואינם עבדים לזולתו, לכן עבדי הם ולא עבדים לעבדים, וראשית בצאתם ממצרים אמר להם, כי יצא בשש, כי אין קנין בישראל רק לד' לבדו, ולכן בסוף פ' שלוח עבדים כי לי בנ"י עבדים עבדי כו' אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ד' כו', לכן גם מגלות יוציא לבלי היות עבדי אחשורוש, כמו שהבטיח וזכרתי להם כו' אשר כו', וזה בא מסבת קדושת המצות אשר מקדישים את ישראל וכל מי שמזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בו מוחזק שלא יחטא, שנאמר חונה מלאך ד' סביב מצות המסבבים האדם כו' אולם כל החומר בכ"מ נתקדש בבואו לראות בעזרה וזה יראה האדון, שאין לו אלא אדון אחד, כי מי יוכל להשתעבד במי שקנוי להאדון יתברך, אמנם זה רק בלא חומריותו, אכן מצוה שיכנס האדם בכל חומרו, היינו באכילה ושתיה, ושינה וכו' היא הסוכה, לכן נתקדש כל החומר הישראלי, שלא יוכל להשתעבד ולהמכר לבן אדם, רק יהיו עבדי ד' כמו שהוציאם ממצרים להיות לו לעבדים והוא יהיה להם לאלדים, ודו"ק. ולכן זכו לענני כבוד שהיו מוקפים כל חומריותם בענן ד' יומם ואש לילה.

ירושלמי שבת פ"א הל' ג'. ר"ח רובא מקפיד לרב אין את יכול מיכול כ"ש חולין בטהרה אכול וא"ל תהא אכיל שבעת יומין מן שתא. עיין רא"ש סוף רה"ש בשם אבי העזרי קבלתי כו'. ואם קבלה נקבל. ונראה לפרש, דכונתו על שבעת ימים טובים, היינו פסח ב' ימים וסוכות ב' ימים, ועצרת יום אחד, ורה"ש לבד מקום הועד היו עושין שני ימים מספיקא, והוי שבעת יומין, שלעולם יטהר עצמו ברגל, לכן צוהו להזהר באכילת חולין בטהרה בימים אלו. ודו"ק.

מחוץ לפרכת העדות. בתצוה כתוב לפרכת אשר על העדות. נאות דסמוך פ' זו לרגלים, וברגלים אמרו ביומא דף נ"ב, שהיו מגלים להם את הפרכת ומראין להן הכרובים ראו חיבתכם כו', ולכן לא הי' הפרכת על העדות. ונאות בזה דכתיב כאן אהרן ושם בתצוה כתוב יערוך אהרן ובניו, דבירושלמי חגיגה פ"ב אמר דכהן גדול מתלבש בבגדי כהונה ומקריב קרבנות צבור רק בשבתות ויו"ט, ולכן סמוך לשבת ויו"ט כתוב אהרן לבדו, שהכהן גדול הי' מקריב ועורך המנורה בהיכל ודו"ק.

ולקחת סולת כו' ושמת כו' ונתת כו' והיתה לאהרן ולבניו ובמנורה כתוב יערוך אותו אהרן. מה שבמנורה כתוב אהרן, וכן בקטרת אהרן, אף שכהנים הדיוטים כשרים, הוא דבשמיני למלואים שימש משה, כמו שפירש רש"י סוף פקודי על קרא דויעל את העולה כו', שכל עבודת צבור עשה משה. ולכן בעשיית מנורה בפ' תרומה לא הזכיר הדלקתו, ובעשיית שולחן כתב ונתת לחם פנים לפני תמיד, שזה עשה משה בפעם הראשון. וכן פירש רש"י סוף פקודי על ויעל את הנרות, כמוש"כ בהטיבו אה"נ יקטירנה, שהכונה שזה הקטרה והטבת הנרות עשה אהרן אף בפעם ראשון. וכן כתוב בסוף תצוה וזה אשר תעשה על המזבח שני כבשים בני שנה כו' שזה הקריב משה בשמיני למלואים, והקטיר עליו אהרן ובהעלות אהרן אה"נ, שזה עשה אהרן אף בפעם ראשון, ולכן כתוב כאן ושמת ונתת עה"מ לבנה זכה, שזה היה צריך משה לעשות תיכף בשבוע שהוקם המשכן, משא"כ בקטרת ונרות כתוב אהרן לרמז, שמשה לא יעשה רק אהרן ובניו. ובלחם הפנים אמר והיתה לאהרן כו', הוא שיאכלו אותם, אף שמשה עשה אותה. וזה פשוט.

ובתו"כ פרק י"ח פס' ב' ומנין שאף שתי הלחם כך ת"ל יהיו. פירוש, דהלחם נקרא בלשון זכר וכמו דכתיב יערכנו כו' ואכלוהו, ועיין רש"י, וכל חלה או סלת בלשון נקבה כמו דכתיב ואפית אותה, החלה האחת, א"כ היה צ"ל שני עשרונים תהיה החלה האחת בלשון נקבה ולא לשון יהיה, שהוא לשון זכר, ועל כן דריש, דקאי על שתי הלחם, שכל הלחם הוא שני עשרונים ג"כ יהיה נאפה ונערך החלה האחת פי' אחת אחת. ודו"ק.

ושמת אותם שתים מערכות. בתו"כ ומנין שירדו לתנור שתים שתים ת"ל ושמת אותם. הביאור דלפי פשטיה דקרא, דשתים על המערכות קאי, הו"ל למימר שתי מערכות כדרך כל מנין שבא בסמיכות, ושתים הוא מאמר שלם בלתי נסמך, וכאילו אמר ושמת אותם מערכות שתים, ומזה דשתים הוא מאמר נפרד בפני עצמו, ושמת אותם בתנור שתים, שיהיו נאפות שתי חלות בבת אחת ועל החלות קאי ע"ד דרוש, ושנתה התורה לרמז על הדרוש כידוע. ודו"ק.

ביום השבת ביום השבת יערכנו הכהן, ביומא דף ל"ד דריש לאחר למוספין, דלא כתיב רק חד זמנא ביום השבת. ובזה פליגי תנאי. ויתכן, דקמ"ל קרא, דאף אם לא נאפה על יום השבת הזה שנסדר, רק שנותר לאחר השבת לשבת הבאה ג"כ יערכנו. וזה שאמר ביום השבת ביום השבת הבא אחר השבת הראשון, שאז היה ג"כ יערכנו. וזה מפורש במשנה סידר את הלחם ואת הבזיכין והקטיר את הבזיכין בשבת כיצד יעשה יניחו לשבת הבאה, ובגמ' דסידור חדש בעי, דסדרו שלא כמצותו הוי כנסדר הקוף. יעו"ש. ומזה ידענו דאינו נפסל בלינה ושוב אין אפייתו דוחה שבת, דהא יכול להתקיים מערב שבת, שיכול לאפות אותו קודם השבת. ולזה כוון באגדת שמואל ביום השבת יערכנו הכהן, עריכתו דוחה את השבת ואין אפייתו דוחה את השבת. ודו"ק.

הנה ביוהכ"פ שחל בשבת אמרו פרק שתי הלחם דמתחלקות בערב, ובערב פסח שחל בשבת אמרו רש"י ותוס' ריש פרק תמיד נשחט, דבשבע איכא חילוק החלות, ואע"ג דהאוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, צ"ל משום דבקדשים דאינם משתמרין לשם מצה אלא לשם בזיכין וכן אינן נאכלין בכל מושב אינו יוצא בהן י"ח מצה, לכן הוי כמצה עשירה, דמותר לאכול בערב פסח. ולמהרש"א, שפירש דוקא היכא דאיכא שנוי בגוף המצות, יעוין ריש ערבי פסחים, צ"ל דחביבה מצוה בשעתה וכמו שאמרו על הקטרת אימורים בשבת. ודו"ק.

ויצא כו' בתוך בנ"י מלמד שנתגייר. פרשו בתוס' שנץ, שאביו האיש מצרי נתגייר, דבתוך בנ"י קאי גם על האיש מצרי שהיה גר בתוך בנ"י. וספרה לנו הטעם מדוע הרחיקה מצרי מלבא בקהל עד דור שלישי, מפני שלא פסק זוהמא שלהם עד דור ג' (וכמו דאמרו כיו"ב פרק חבית עד ג' דורות לא פסקה זוהמא כו' יעו"ש), והראיה דמצרי שני היה המקלל. ודו"ק.

וינצו במחנה. סתם במצות שבמיתה הכתוב מדבר, כמבואר סנהדרין ע"ד. א"כ לפי ספק המהרש"ל, דשונא גדול שהוא כאחד מן הרודפים ומבקש להתנקם מעמו, שהוא פסול להעיד, א"כ היה האיש במעמד העדים והיה שונא הפסול מצטרף לפוסלן, דהוי נמצא אחד מהעדים פסול, ומשום זה חבשוהו לפרוש להם עפ"י ד', שזה מסור לתמים דעים לדעת אם הוא לו שונא גדול או לא, שזה אין ביד האדם לדעת אותו. ועיין פרק הנשרפין ע"ח ע"ב ודו"ק.

לפרוש להם עפ"י ד'. יתכן, דאף כי לא נתפרש בו מיתה, מכל מקום אזהרה איכא דאלקים לא תקלל, רק הוי חיוב מלקות, והכא וינצו במצות שבמיתה הכתוב מדבר, ורצה להרוג הישראלי, ולכך הוי רודף וניתן להצילו בנפשו, וא"כ חיוב מיתה פוטרו ממלקות, כמו בשוחט אותו וא"ב לעו"ג לריש לקיש, ובפרט ברודף, דכתבתי במק"א דהוי כאיתעביד ביה החומר. ודו"ק.

הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. בפרק נגמר הדין אמר רב אשי הוצא כו' חוץ למחנה לויה וא"ל רחמנא כו' אל מחוץ למחנה חוץ למחנה ישראל. לזה מדויק מה דבמקושש לא כתוב הוצא רק רגום אותו כו' מחוץ למחנה, דבספרי אמרו, ששבת שניה שנצטוו היה מה שמקושש חללו, וזה היה קודם מתן תורה, שאז לא היו נבדלין הלוים ולא היה מחנה לויה, לכן אל מחוץ למחנה הוא חוץ למחנה ישראל, אבל עובדא דמקלל היה אחר שהעמידו הדגלים ונטע דגלו במטה דן ואז א"ל הוצא, היינו חוץ למחנה לויה, ועל מחנה ישראל כתוב אל מחוץ למחנה כו'. ובתו"כ אמר, ששניהן היו בפרק אחד. ותנאי פליגי בהא, ולמאן דאמר, דמקושש מעביר ד' אמות הוי, דזה תולדה דהוצאה, ובפרק רע"ק אמר, דעל הוצאה לא איפקוד כדפירשו תוס', א"כ ע"כ היה אחרי מתן תורה בסיני, ועיין בפירוש התו"כ לר"ש משאנץ בשם ר' הלל. ובגמ' פריך א"כ הנך יוציא דגבי פרים הנשרפים מאי דריש בהו, ולא קשיא, דשחיטת פרים נשרפים צ"ל אל המזבח בצפון וסברי, דרק נגד כותל המזבח מקרי צפון (עיין זבחים דף כ"א), ולזה אמר יוציא לצד חוץ המזבח קרוב יותר אל הפתח מצפון המזבח ממקום שחיטתו אל מחוץ למחנה זה חוץ לעזרה כולה. ודו"ק.

ורגמו אותו כל העדה. אותו ולא את כסותו ונקב כו' רגום ירגמו בו לא כתב אותו משום דכייל גם זכר גם נקבה ואין האשה נסקלת ערומה. ודו"ק. ויעוין בגמ' דף מ"ה.

רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו כו' יומת. הפירוש משום דאמר בתו"כ בתוך בנ"י מלמד שנתגיר, ועיין שעה"מ, שהביא שיטת קדמאי, דעו"ג הבא על בת ישראל הולד כשר וצריך גירות, וסד"א, שרק בגר לא הקפידה תורה על דמו, לכן אמר כגר כאזרח יומת, כי משפט אחד לישראל ולגר ואין נשיאות פנים כלל חו"ש. או יתכן, דבן נח שבירך השם ונתגיר פטור הואיל ואישתני דינו אישתני קטלא, יעוין פרק בן סו"מ דף ע"א ע"ב, וסד"א שהגירות מכפרת וגם כשיתגיר ויברך יפטור, לכן פירשה תורה כגר כאזרח יומת, ודוקא על מה שעשה בהיותו גוי פטור ולא דיינינן ליה, דהואיל ואישתני דינא. ודו"ק.

בנקבו שם יומת, עיין תו"כ וגמרא. ולענ"ד יתכן, דמרמז אל הדין הנאמר גדול שבהן נכנס ואומר כך אמר פלוני יכה יוסי את יוסי כו' והשני אומר אף אני כמוהו כו', ועיין תוספות יו"ט פרק ד' מיתות, וזה שכיון איך יהיה אופני המיתה בנקבו שם [פירוש, שאחד מן העדים יקוב עוד את השם], יומת, באופן זה ימיתו אותו ב"ד. ודו"ק.

ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. בריש פרק החובל דריש מות יומת בממון. וכן גבי שבת דריש קרא דמכלליה מות יומת בממון ובשוגג לענין חיוב חטאת. יעו"ש. והנראה דבערכין דף כ"ד אמר, דבערכין מסדרין, דאמר קרא ואם מך הוא מערכך, החייהו מערכך, ולגבות חבלות אין מסדרין, ואפילו אם אין לו מה להחיות את נפשו, ומות יומת אם לא שיתפרנס מתורת צדקה. וכן גבי קרבנות. והא דאין מסדרין בחבלות נ"ל דהוי כמו דאמר אין נותנין זמן לחבלות. ועיין סימן צ"ז בסעיף כ"ט לענין חוב שאינו ממלוה ודו"ק.

מכה נפש בהמה ישלמנה. מילת נפש אין מובן, דאטו אם הכחישה באבנים אינו חייב לשלם. והגמ' רמי לה בריש הנחנקין. והנראה, דמזה דריש בפ"ק דב"ק ישלימנה לפחת נבלה, פירוש, שאם פיחתה הנבלה הוא לניזק, ודוקא במתה, דהיה לו למוכרה תיכף ולא להשהותה, הא בהוזקה, שלא היה לו למוכרה, אם כחשה חייב המזיק בתשלומין, משום דא"ל קרנא דתורך קבירא ביה, כמוש"כ תוס' שם, לכן דוקא מכה נפש בהמה ישלמנה ומזה דריש ר' אמי ישלמנה ישלימנה. ועיין שם היטב ודו"ק.

ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש. נראה הא דלא כתביה קרא במשפטים, משום דכאן מיירי אפילו בשל עו"ג. ולכן א"ש דלא כתוב מכה אדם מות יומת, רק יומת לחודיה, דמצאנו במיתה בידי שמים וכמו והזר הקרב יומת, דממית עו"ג דינו מסור לשמים ויומת בידי שמים, וכמו שאמר במכילתא משפטים איסי בן עקביא. יעו"ש. וא"ש, דכתיב בנפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, ואטו על הזיקה או הכחישה באבנים לה מחייב כדרמי בתלמודין ריש פרק הנחנקין, ולפ"ז א"ש, דבסוף פרק קמא דעו"ג בירושלמי (הל' ו') אמרו דלא ימכור לו משום, דמפקיע מגיזה וממתנות ובכורה, לכן כתוב ישלמנה נפש תחת נפש, שמותר למסור לו בהמה בתשלומין, אע"ג דנפקעת מכל הקדושות. ומזיק אינו בגדר הפקעת הלואתו, דשריא בעו"ג, רק בגדר גזל, דאסור בעו"ג. ולכך לא נכתב בסדר אלה המשפטים, דשם אשר תשים לפניהם ולא לפני עו"ג (יעוין סוף גיטין).

ובזה א"ש השמועה דריש ב"ק, דאמר וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כו' ולא נצרכה אלא להלכותיהן אדם לחייבו בד' דברים, ויפלא הלא על אדם דאזיק שור למה כתב קרא, דזה אתיא מכולהו, ועל כרחין דקרא כתב לחייב אדם דאזיק בהמה דעו"ג, דבנזקי ממונו שהזיק את של עו"ג פטור, דרעהו כתיב וע"ז צריך קרא דעו"ג, שגופיה אם הזיק את ממונו דעו"ג חייב, לכן לא קאמר רק על קרא דהמשפטים, ודו"ק.

כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. כוליה קרא מיותר דכבר כתיב כאשר עשה כן יעשה לו. [ב"ק ריש פרק החובל]. והנראה, דשופך דם האדם באדם דמו ישפך תרגם אונקלוס בסהדי על מימר דייניא כו' הרי באדם הכונה בפני עדים וגם על שלמטה, דבדיינין דמו ישפך, כן כאן פירושו כאשר יתן מום באדם בפני עדים, פירוש, בשני עדים, כן ינתן בו, פירוש, בשני דיינים, ואין ב"ד שקול הרי שלשה, ואם שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, הרי גמר דין בשנים. יעוין. ואולי לזה כיון התורת כהנים, שאמר או משפט אחד יהיה לכם אי מה דיני נפשות בכ"ג אף דיני ממונות בכ"ג ת"ל תחת עין ריבה, פירוש על סיפא דקרא קאי ודריש כאשר יתן מום באדם, כמו שביארנו בס"ד. ודו"ק.

כן יעשה כו' כן ינתן בו וכו'. לפי הקבלה, שהוא תשלומי ממון צריך להבין מדוע לא כתב החיוב על האדם עצמו כמו שכתוב אצל בהמה ישלמנה, שהוא חיוב על גוף האדם לשלם ממה שיש לו, כן חייב לשלם החבלה שחבל בחבירו. ומכאן עד מוכיח כשיטת רבינו משה והיא שיטת רבו הר"י בן מיגש, דפגם, הוא נזק, אין משלם אם הודה בלא עדים, רק אם יש עדים שיצא חבול מביתו, יעוין פ"ה מהלכות חובל ומזיק, וכיון דלא רמי עליה תשלומין ע"י הודאתו בפני ב"ד בלא עדים לא רמיא עליה תשלומין, רק על ב"ד מוטל לגבות הימנו ע"י העדים, לבד שבת ורפוי, שהוא ממון ומשלם בהודאתו כתבה כן ינתן כו', דרק לב"ד אזהר רחמנא, רק שבתו יתן ורפא ירפא חיוב על גוף האדם בעצמו. וזה דיוק נפלא מורה על אמיתת שיטת רבינו. ודו"ק.

משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח. פירושו, דמשפט אחד יהיה לגר ולאזרח בין דיני ממונות, בין דיני נפשות, אבל השופטים אינו כאחד, דגר דן את חבירו ולא את הישראל, כדאמר בפרק מצות חליצה. אי נמי המכוון, שבפ' זו כתוב דינים שנוהגים בכבוד השי"ת, כמו נוקב, ודינים הנוגעים לרוצח, לזה אמר, שלכם יהיה משפט אחד בגר ובאזרח, אבל הנוגע לכבוד השי"ת משכחת, שבן נח שבירך השי"ת ונתגייר דפטור, דאישתני דינא ואישתני קטלא מקלה לחמורה, כמו שאמרו בפרק בן סו"מ, אבל הנוגע לכם לרציחה או להכאה שוה, כי בן נח שנתגייר (בימים הקדמונים) ג"כ חייב מיתה. ודו"ק.

וירגמו אותו אבן. לא כתב וימות משום דהשי"ת לא הזכיר אצלו מות יומת. והנראה, דלפי מה דאמרו חכמים בסנהדרין דף פ' ע"ב ודף ע"ח ע"ב, דבמקושש יודע היה משה שבן מיתה הוא, אבל במגדף לא הי' יודע שבן מיתה הוא והוי מיתתו בלא התראה רק הוראת שעה א"ש, דמקושש היה מחויב מיתה בהתראה למיתה סתם מבית דין, וכשנגמר דינו הוי בר קטלא, ואחרים שחבלו בו פטורין, לזה אמר מות יומת האיש כו', אבל כאן דלא נידון בב"ד, רק הי' דינו מהשי"ת כהרוגי מלכות, לכן לא כתב ביה רק ורגמו אותו כל העדה כו' ולא מות יומת, כיון דהיה בלא התראה. ודו"ק.

ובני ישראל עשו כאשר צוה ד' את משה. פירוש מצות תליה וקבורה, שנאמר במגדף בפ' תצא במשנה תורה. ולכן כתוב כאשר צוה ד' את משה. שבמשנה תורה נאמר בלשון שמשה מדבר בעד השם. ודו"ק. וכן בתו"כ.

או הכונה, דמתחלה נאמר צו את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך כו' ביום השבת כו' יערכנו כו' מאת בני ישראל כו', ויצא המקלל ולגלג על הפרשה דרכו של מלך לאכול פת צונן, וכן כתב הראב"ע שלגלג על צווי זה, שכן מורה פשט הסמיכות, ואחרי שסקלו אותו וירגמו אותו אבן אמר ובני ישראל עשו הדלקת הנרות והקטרת לחם הפנים כאשר צוה ד' את משה ולא חששו על לגלוגו. וכן בנשא גבי וישלחו מן המחנה דכתיב צו את בנ"י וישלחו כתוב ויעשו בני ישראל כו'. יעו"ש. וזה נכון בפשט. ודו"ק. ויתכן, דגם הקרובים באו ושאלו בשלום הדיינים והעדים, וכמו בספרי נשא.

בהפטרה. וראשם לא יגלחו כסום יכסמו ראשיהם. לפי עומק פשוטו יחזקאל מזהיר הכהנים בהקפת פאת ראש, כמו שכתבה התורה לאו דזקן גבי כהנים, אף דנוהגים בישראל, והזהיר להניח פאות הראש אצל שני הצדעין סוף הראש, וזה ככוסמין שזורעין אותם בגבולי השדות, כמו שפירש רש"י ישעי' ק' נ"ח בקרא וכוסמת גבולתו, והשמיענו דבר חדש, דגם הקפת כל הראש, שיגלח כל הראש כולו שמה הקפה וכמו דקי"ל להלכה. ודו"ק.

והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו. כבר פירשו רבותינו קדושין פ"ה בזה. והנ"ל דהנה התנבא יחזקאל מה שיהיה בשובן מן גלות בבל, לכן אחרי כי היה כבישת כרכום ונשים בציון ענו, והיו כולן ספקות שמא נאנסו לשבאי הנכרים, דפוסלין בביאתן, ואף בל"ז הא אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה. דהוי זונה ולוקה משום טומאה, כמבואר פרק הבא על יבמתו, א"כ כולן ספקות דלמא נאנסו, אבל אם תהיה אלמנה מכהן מוכח דלא נאנסה, ובעלה היה משמרה שלא נאנסה, דאי לא"ה הלא היה אסור בה ואיך היה עמה אחר שנאנסה, ועל כרחין דבעלה ידע שלא נאנסה, אבל בישראל דאנוסה מותרת לו אימא נאנסה משבאי, וזה אשר תהיה אלמנה מכהן, שהיה עמה כאיש עם אשתו, אז יקחו, דמוכחא שלא נאנסה. וזה ביאור נכון. ודו"ק.

ועל ריב המה יעמדו למשפט במשפטי ישפטהו. פי' הכתוב, דכה"ג דנין אותו, לכן אם יעמדו להשפט שהם יהיו נידונין ישפטהו, שתשפטו אותו כדת, ולכן כתב יעמדו שבע"ד בעמידה והקרי הוא על שכ"ג דן אחרים. ודו"ק.