משך חכמה/ספר ויקרא/פרשת אחרי
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרשת אחרי עריכה
וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן כו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא כו' בזאת יבוא אהרן אל הקדש. בירושלמי פ"ק דיומא. למה הוא מזכיר מיתתן ביוהכ"פ, ללמדך, שכשם שיוהכ"פ מכפר על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל. הענין עפ"י מה שנבין הפסוקים בשמואל א' וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ברית ד' צבאות יושב הכרובים כו' ויראו הפלשתים כי בא כו' אוי לנו מי יצילנו מיד האלקים האדירים כו' הם המכים את מצרים בכל מכה במדבר, ולסוף הענין ותקרא לנער אי כבוד וכו' ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלקים כו', והענין, כי כלליות המשכן נחלק לג' חלקים, כל חלק מורה על חלק פרטי בהנך שלשה, עולם, שנה, נפש. הנה העולמות חלוקים לשלשה, עולם שתחת גלגל הירח, שכתוב בו והארץ נתן לבני אדם [בלשון רבים], כי האדם מושל עליו בכלליות מינו פעמים זה ופעמים זה, והאדם משפיע עליו זורע וקוצר, וחורש, ובונה, וכיו"ב, ומושפע ממנו מאוירו יוזן כל ימיו, מימיו ישתה והיוצא ממנו יאכל. כן בעולם הגלגלים הם משפיעים על בני האדם, מגדים תמתיק שמש, האור יוצא מהם, כמוש"כ להאיר על הארץ ולמשול, החום הוא מהם, התנועה מהם כידוע, אולם האדם משפיע עליהן מעט מהרבה, כמש"כ ונתתי מטר ארצכם בעתו, והיתה שמיכם כנחושה, ומצאנו שיהושע העמיד חמה וירח. והשלישי עולם שכליים נבדלים, אשר כולם משפיעים כמאמרם בכ"מ, וכמו שמצאנו במקרא שר יון, שר פרס, מיכאל שרכם, ומושפעים מעט מעט, רק לקישור שביניהם ובין התחתונים, וכמו שאמרו שנשתתק סנגור (מיכאל), וכיו"ב בכמה מקומות, והשר שהתאבק עם יעקב יוכיח וכיו"ב. ולמעלה מהן הבורא יתברך המשגיח בפרטיות, וכולם משפיעים בגזירתו ורצונו, והוא אינו מושפע, כי הוא אינו משתלם חלילה מבריותיו, אשר ברא מאין המוחלט. כן בנפש יש משכן נפש הצומחת, כלי המאכל, הקבה והמסס, והכבד להזלת הדם, והריאה, אשר ניזונים מן המאכל תמיד ומקיימים האדם בנתנם החיות והגידול, והעיכול, והזן, והדוחה, ושאר כוחות כידוע נמצאים לפי ערך הקבלה מהשפע כן משפיעים תמיד. ואחרי זה יש הלב, אשר בו משכן כוחות החיוני, הכועס [דבבהמה נמי אית בה יצה"ר דנשכה ובעטה כו'. ברכות ס"ב], המפחד, הדואג, התקוה, הוא מקבל השפע מהמאכל בסבת מבחר הדם, הבא מעיכול המזון ומשפיע באופן מרובה מאוד, נמצא הוא משפיע יותר מהשפע שמקבל. השלישי הוא הראש משכן השכל, אשר משפיע לאין גבול כמעט ומושפע כמעט אשר לא תפול עליו החוש, כאשר כל החוקרים נלאו למצוא קישור הנפש עם הגוף, רק החוש רואה, אשר קישורו הוא ע"י הלחם, אבל עצם הנפש הוא משפיע בלי מושפע מהחומר, ועל זה אמרו ברכי נפשי מה הוא דר כו', כי קישור הנפש עם הגוף וקישור משכן כבוד ד' עם העולם הוא ביחס ודמיון מה.
כן יש במשכן ג', וזה החצר, אשר בו עמד מזבח נחושת הנה תמיד כביכול הוא מושפע, כמו שכתוב לחמי לאשי, שהיא מזון העולם וקיומו, כמו שהלחם הוא מזון לנפש, ומצאנו שבעים פרים דלא ליתרוקן עלמא מן ע' אומות, כמו שאמרו סוף סוכה ובזוה"ק, דד' מאות גוברין ממנן מיתזנן מן אימורים ופדרים כו', נמצא כי הוא מושפע בקרבנות והקטרות תמיד מן האדם, והוא משפיע תמיד, כמו שאמרו פ"ק דכתובות מזבח מזין מזיח, מחבב, מכפר, ולכן נקרא קדש קדשים, ששתי קדושות הוא השופעות יש בו. ואחרי זה ההיכל, ששם השולחן והמנורה, שאמרו בפרק לא יחפור, שמשם יצא עשירות וחכמה לעולם, האי מרבי דידיה והאי מרבי דידיה, ולא היה שם הקטרה כלל, רק סידור השולחן, שנקטרו הבזיכים במזבח נחושת, והדלקת הנרות, והקטרת שחרית וערבית. נמצא השפע בא משם בלא הפסק וקבלת השפע מן האדם מעט מעט מהרבה. ובקדשי הקדשים שם ארון ברית ד', ששם שכן כבוד יושב הכרובים, ומשם יצאה נבואה לעולם, והיו שואבין רוח הקודש, כמו שאמרו בירושלמי, שיונה בן אמיתי מעולי רגלים ושרתה שכינה, פירוש בלא הזמנה והכנה לנבואה ולכך ברח מהנבא, כי היה בלא הכנה והזמנה והיה חושב שאינו ראוי לזה, ואמרו שמשם יצאה אורה לעולם, וכל ההשגחה האלקית ושפע לא היה מבני אדם כמעט מאומה, רק מעט לקישור כמו הקטרת ביוהכ"פ, וכל השנה לא בא אהרן אליו, ולכן כתיב והיה קדש, שחדא קדושה הוא השפעה מהשי"ת לבד. וזה רק מענותנותו, אשר במקום שהכבוד מתייחד וכנגד עולם השכליים הנבדלים יבוא איש ויקטיר כאילו הוא משפיע, ולהשפעתו צריך, וכאילו השכליים תלוים בהאדם, ולפעמים נגלה הכבוד בתמונה, כמו שאמרו ירושלמי יומא פ"ה, ולכן קוראין למפטיר רם ונשא, ורמז ע"ז ר' יוחנן בסוף מגילה במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, יעו"ש היטב ודו"ק. ולכן כיון שהוא נגד עולם שכליים הנבדלים, אשר למעלה ממנו השי"ת, ובעולם השכלים הנבדלים לא עלה איש, רק משה פרץ גבול האנושי, וכמוש"א מה לילוד אשה בינינו, לכן אמרו בתו"כ אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא, שהוא נכנס למשכן העדות בפנים כו'.
והנה ידוע דברי רבינו משה בהלכות עו"ג, שמעולם לא עבד אדם עץ ואבן, רק היו מדמים, שהשי"ת סילק השגחתו ומסר אל גרמי השמימים, וכל אחד ממונה על כח אחד, והיה בדעתם המשובשת, שהם משפיעים ברצונם, והמה בחירים ע"ז, וכיון שכן עשו צורות להגרמיים, ובהמסרן עליהם ולהם בנפשם ובנפש בניו, בממונו, בכל לבו יתדבק עליו רוח מהמזל על הצורה הנעשית דומה לזה, והמה מתרצים ע"י הכבוד וההכנעה שנעשית להן, ומשפיעים להן בשפע, וכמו שאמרו הנשים הארורות ומעת חדלנו לקטר חסרנו כ"ט, נמצא דבהם בעניני עו"ז היה השפע שהיו מקבלים וההשפעה שנותנים בחדא אורחא, וישראל היו מקטירין הכל לאלקים יחיד, כח כל הכחות, אשר הסיבות אינם נפרדות מאתו, רק בהשגחתו עושה בכל יום מעשי בראשית ומחיה העולם ברצונו, ולכן לא נאמר בקרבנות אלקים, שדי צבאות, רק ד', שלא ליתן פתחון פה למינים, ששמות אלו מצאנו על כחות פרטים, אשר יוכלו לקצץ בנטיעות, לשלול הכחות והסבות מן היחיד המסבב כל הסבות, ולכן שם הויה שהוא מורה על עצם המחויב המציאות, אדון יחיד, משפיע הכל ומהוה כל, לכן אינו סמוך, כמו שמות אחרים אלקי, אדון וכיו"ב, ועל זה אמרו בספרי ולעבדו בכל לבבכם, שלא יהרהר בהן בעבודה כו', כונתו שלא יבוא חלילה לקצץ בנטיעות, ולהבדיל מן היחיד המיוחד איזה פעולה או השגחה. והנה הגוים היו יודעים קצת מדרכי אמונת ישראל, אשר נתפרסם בעמים. והנה מן הקטרה על המזבח וההיכל לא היו מורגשין מזה, שדימו שהעבודות זרות ג"כ משפיעין ומושפעין, רק ארון העדות אשר אין עליו שום הקטרה והשפעה מן האדם [רק ביוהכ"פ], ע"ז חרדו ואמרו מי יצילנו מיד האלקים האדירים האלה הם המכים את מצרים בכל מכה, כי במצרים היו הקטרות הע"ז רבות מאוד ומי בקי בזה כחרטומי מצרים ומכשפיהם, רק הארון הכה בהן מכה רבה, ולזה חרדו ע"ז.
והנה כלת עלי הבינה הדבר היטב ואמרה בהשכל, כי אמרו בירושלמי הובא בתוס' גיטין ס' אכתוב להן רובי תורתי כמו זר נחשבו, אילו נתנה התורה בכתב היו יוצאין הללו בדיפתריות שלהן והללו בדיפתריות שלהן, כן הגם שנשאר במות צבור, וזה בלא ארון, רק ההיכל והמזבח כמוש"כ בסוף תוספתא דזבחים, אבל הגוים אומרים בני ישראל מקטירין לאלקיהן והם ג"כ מקטירין, אבל הארון שהוא משכן העדות בלא שום הקטרה, זה אין בגוים, אף לפי דעתם המשובשת לאליליהם, לכן אמרה כי גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלקים, כי זה יאמרו גם בגוים יש באופניהם המשובשים לע"ז. ודו"ק.
כן בשנה, הוא הזמן, השבת הוא מושפע, שמי שלא טרח בע"ש לא יאכל בשבת, ומוכן כל צרכו מע"ש. אכן הוא משפיע, כי הוא מקור הברכה, כמו שאמרו ויברכהו, שהשבת נותן שפע לששת ימי המעשה, והוא כמו היכל, שהשפע מרובה מן השבת במזון וחיות, וחכמה לכל ששת ימי המעשה. [אולי ע"ז יורה ג' דברים שאדם צריך לשאול בתוך ביתו עישרתם, שלקראת זה משפיע השבת ברכה במזון, ועשר בשביל שתתעשר, ערבתם, הוא התנועה וההתנועעות ממקום למקום, שזה מורה על החיות, כי כל חי מתנועע, וזהו הטלטול ממקום למקום, או הוא עירובי תחומין לשיטת רש"י ודאי הוא התנועה, הדליקו את הנר הוא נגד החכמה, כי אור הוא חכמה ואור זו תורה, וכתיב על דרכיך נגה אור, ושמעתתא בעי צלותא כו' ודו"ק.], וההשפעה שנשפע הוא מעט ג' סעודות וקה"י. לא כן יום הכפורים, הוא אינו נשפע מאומה, כי אינו צריך לא רחיצה ולא סיכה, ולא אכילה, ושתיה, ואין עליו שום הכנה מערב יוהכ"פ, רק הוא משפיע כפרה וטהרה לישראל לכל השנה, והוא נגד עולם שכליים הנבדלים, ואז ביוהכ"פ בא אהרן בשליחות כל ישראל, כמו שאמרו פ"ק דיומא שליח ב"ד אתה, ובכלליות ישראל בא אל הפנים בין הבדים, שהוא נגד עולם שכליים הנבדלים כמו שביארנו.
והנה בצדיקים יש שלשה מדרגות, יש ככל המון הלומדים, אשר המה לומדים לעשות רב וכיו"ב, ומפרנסין אותן, ומטילין מלאי לכיסן, ומשלמים עבורם מסים וארנוניות, וכיו"ב, הוא בגדר עולם הנוכחי, שמשפיעין על העולם, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ללומדיה לא נאמר, אלא למחזיקים. יותר מזה יש גדולי הדור, אשר מושפעים במקצת שאסורים במלאכה כיון שנתמנה פרנס עה"צ, ומשפיעין בשפע רב על הדור, ע"ז ההוראה אמרו בירושלמי מו"ק ר' יוחנן שמע דר"ח תשיש כו' שמע דדמך נחית מן חמריה, ואפיק מנא טבא דשבתא ובזעיין, להראות שהיה ראש ישיבה ר' חנינא והיה מתפרנס מן הצבור אבל היה משפיע בתורתו, כמו שאמר (ב"מ), אי משתכח תורה מישראל מהדרנא לה מפולפולי, והיה יודע שם המפורש (ירושלמי יומא פ"ג), נמצא השפע היה רב לבלי ערך מן מה שנשפע והיה בגדר שבת, לכן קרע מאני דשבתא. והנה אמר ונקדש בכבודי הוא בגדר ארון אלקים, שזה כבוד לישראל וכמו שביארנו דברי כלת פנחס. ואמר משה סבור אני בי או בך, עכשיו הם גדולים ממנו שהן משפיעים לישראל [וכמו שאמר וכל ב"י יבכו את השריפה] ולא היו מושפעים כלל, שאהרן זכה לכהונה לבניו, ומשה היה מלך, מה שאין כן הם ביום משחתם תיכף מתו, המה נקראו במכובדיי, והמה כעין משכן כבוד ד' בארון העדות, שאין שם קבלת השפעה לא הקטרה וכיו"ב, רק שמשם יצאה השפעה לכל העולם, ולכן נסמכו מיתתן ליוהכ"פ, מה יוהכ"פ אינו מקבל כלל ומשפיע לכל השנה כפרה וטהרה, כן מיתת נדב ואביהוא שהיו משפיעים ולא מושפעים. ודו"ק.
בקרבתם לפני ד' וימותו. פירוש וימותו לפני ד', ולכן כפל הדבר ויאמר כו' דבר אל אהרן אחיך, לפי שדרשו מהנותרים, שכל בני אהרן היו ראוים להשרף, רק שתפילתו של משה עשתה מחצה וכמו שאמר וגם באהרן התאנף ד' ואתפלל כו', לכן אמר אליו דבר אל אהרן שאחיך הוא, פירוש ולפיכך אני נושא לו פנים על בנים הנותרים, ותדבר אליו שאחיך הוא. והוא ע"ד הרמז.
והנה מהסמיכות בזאת יבוא אהרן אל הקודש וכו' אל מיתת שני בני אהרן, ולמה היה צריך לאמר זה הדבר של בעשור לחודש השביעי ביום שמיני למלואים, למאן דאמר דפרישת כה"ג שבעה ילפינן מסיני [דלמ"ד דיליף ממלואים מש"ה סמך לאגמורי פרישה כדאמר בירושלמי עיי"ש], אמר בירושלמי ריש יומא מה יוהכ"פ מכפר, אף מיתת צדיקים מכפרת, ולמה סמך מיתת מרים לפרה אדומה כו', מה פרה אדומה מכפרת כו', למה נסמכה מיתת אהרן לשבירת הלוחות כו', מה שבירת כו' קשה לפני המקום בה אף מ"צ. הביאור, דיוהכ"פ מכפר מצד שהוא עת רצון, והוא ענין סגולי למקום ב"ה אשר בו יכפר עון עמו בנ"י, כן במיתת צדיקים הוא עת רצון, ורוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נקי וצדיק ומכפר, והוא מצד הסגולה, אך בתנאי שיהיה כמו ביוהכ"פ, דאימת יוהכ"פ מכפר, דוקא כשקראוהו מקרא קודש, הא במבעט ביום הכפורים, שמבזהו ואינו מחשיבו בלבו, רק כמו כל הימים אינו מכפר, כן בצדיק אם מחשיבו ומרוממו אז מיתתו מכפרת, אבל במבעט בלבו את הצדיק, אז אינו מכפר עליו. [ואולי זה כונת ראוי לקוברו בחיים, היינו בחייו של חכם, שמיתתו לא כפרה עליו מאומה]. ואח"כ אמר דוגמת פרה אדומה, שהיא גורמת טהרה, כן ע"י מיתת צדיק נתעורר האדם לעשות תשובה ולטהר מחטאיו, שמתבונן אם בארזים נפלה שלהבת וכו' וכיו"ב, או על דרך הני בריוני דר"ז, דאמרו עד השתא הוי לן גברא דבעי רחמי עלן כו', וזהו ענין טהרה כפרה אדומה. וכשבירת הלוחות, הפירוש, שיש צדק המוחלטי וצדק המצטרף, כמו בדורותיו היה צדיק, הא בדורו של כו' לא היה צדיק זה צדק המצטרף, וכמו יש רע המוחלטי ורע המצטרף וכמו כי באת להזכיר עוני, שעד עכשיו הייתי צדיק ועכשיו נגדיך אני רשע, וזה שאמרו הלל מחייב העניים, ואם יש צדיק אשר הוא מורה ומדריך הדור ובני דורו אינם נושאים לו פנים ואינם שמים לב לדבריו והיה להם ללמוד ולא למדו אז השי"ת הרוצה בהצדקם לוקח הצדיק ואז נגד שאר האומות המה צדיקים שכשהיה הצדיק בחיים היו נגדו רשעים, [וזה כונת הספרי תריבהו על מי מריבה נסתקפת לבוא לו בעלילה כו' שלכן מת אהרן שהיה מדרגתו גדולה לדור החדש, וזה פירוש העלילה. ודו"ק], וזה ממש כשבירת הלוחות, ששיבר אותם, כדי שידונו כפנויה ולא כאשת איש, שאם ידון אותם בעשיית העגל בעת קבלת הלוחות בידם, מה גדולה עונם, לכן שבר אותם, וזה דומה ממש לשבירת הלוחות. והבן. ויה"ר שיקוים בנו ומחה דמעה מעל כל פנים.
בזאת יבוא אהרן כו'. במדרש א"ל הקב"ה למשה לא שכשם שאתה סבור כו', אלא בכל שעה שהוא רוצה לכנס יכנס, רק שיכנס בסדר הזה. הנה בספר גביעי הכסף הובא בשם הגר"א דפירושו פשוט, דאהרן היה יכול לכנס תמיד בסדר הזה, רק שבניו לא היו רשאים רק ביוהכ"פ, ונתגלה לנו טעמו עפ"י מש"כ הספורני בסוף אמור, הא שכתוב בקטרת ובהטבה אהרן משום, שבאותן ארבעים שנה היה הענן שורה על המשכן יומם ולילה וכמוש"כ כי ענן ד' על המשכן יומם כו', ולכן בעבודות שבהיכל, ששם היה ענן ד' היה דינו אותן ארבעים שנה כמו ביוהכ"פ, שכתוב בו כי בענן אראה על הכפורת, ודפח"ח, ולכן כל אותן ארבעים שנה היה לו רשות לכנס בסדר הזה כמו כה"ג ביוהכ"פ. ולכן כתוב בסוף הפרשה והיתה זאת לכם לחוקת עולם בחודש השביעי כו' אחת בשנה כו', שלדורות הוא רק ביוהכ"פ, שאז ישראל כמלאכי השרת, וראוים לכפרה זו ולשכינת הכבוד על הכפרת בענן, וא"כ אף אלעזר אחרי מותו היה לו רשות כן ודו"ק.
וזה פירוש הפסוק בתצוה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, שזה מחויב לכפר אחת בשנה גם אהרן, אבל רשאי יותר מאחת בשנה, בכל שעה שהוא רוצה ומוצא עצמו מוכן לזה, רק שזה מוכרח לכפר אחת בשנה, אכן לדורות מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם כו', שרק אחת בשנה, לא פעמים בשנה רשאי לכפר, שלדורות שאין הענן שורה, אין רשאי לכנס רק אחת בשנה, ולכן כתוב אחת בשנה יכפר, שעיקר הדיוק, שרק אחת מכפר, לא פעמים. ועיין מה שדרשו רז"ל פ"ק דשבועות ודו"ק.
והטעם נ"ל, דבכל עבודות היום כתיב וכפר את מקדש הקדש ועל הכהנים ועל כל הקהל כו' וכפר מטומאות בנ"י כו', וזה טומאת מקדש וקדש, ושעיר הפנימי היה מכפר על יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, ועל מזיד כהנים פר מכפר, ועל זדון טומ"ק שעיר המשתלח מכפר יעו"ש, ואמר ר"ש פ"ק דזבחים שני שעירי עצרת למה באין, על טומאה שאירע בין זה לזה כו'. ולפ"ז, כל זמן שהיו ישראל במדבר, הרי הם היו אסורים בבשר תאוה, והיו אוכלים בשר קדש תדיר, והיה מצוי טומאת מקדש וקדשיו ביותר והיו צריכין לכפרה, לכן היה נכנס בכל עת בעבודת היום לכפר טומאת מקדש וקדשיו ודו"ק.
ולפי דברי הספורנו יתכן מה דבשמן המשחה לבדו (דמשמן עם הדם משח גם לבניו אבל מהשמן לבד) לא משח רק המזבח עם אהרן לבד בלא בניו מפני שהיה עליהם קדושת המשכן וכל כליו שעיקר המשיחה היה עליו מטעם דהגחלים של קטרת נטלים ממזבח החיצון ובזיכין נטלים מפנימי ונקטרין בחיצון ואהרן היה עובד עבודת המשכן היינו קטרת ונרות. ודו"ק.
בזאת יבוא אהרן כו' בזכות מילה, שנאמר זאת הברית אשר תשמרו כו' מד"ר. בירושלמי אמר ר' לוי מפני מה כ"ג משמש בשמונה בגדים, כנגד מילה שנתנה בשמונה. וכאן משמש בד' בגדים משום דבפרק הזרוע והלחיים מביא ועל כל עם הקהל יכפר אלו העבדים ובעבדים איכא מקנת כסף שנימול לאחד (שבת קל"ח) לכן כאן שגם המה בכלל הכפרה משמש בד'. והפירוש דמילה אם אינו מקיים ואת בריתי הפר כתוב הכרת תכרת דאף לאחר יוהכ"פ דאינו מכפר על מפר ברית בבשר לכן יבוא בזאת במילה ודו"ק.
ירושלמי יומא פ"ב ה"ג. מפני מה אינו משמש בבגדי זהב כו', תני ר' חייא ולבשם ובלו שם, שם היו גנוזין שם היו מרקיבין ולא היו כשרים לכה"ג אחר. יתכן דמשני שלכן לא צותה התורה לשמש בבגדי זהב שכיון שכן לכל יוהכ"פ היו צריכין בגדי זהב אחרים וא"כ התורה חסה על ממון של ישראל וכדאמר מנחות דף ע"ו כיו"ב. ובפרט האבנים שלא היו משיגים אותם רק בקושי וכמו דאמרו בגמ' גבי דמא בן נתינא ודו"ק. וראיתי במ"ר פ' אחרי כל הלשון ר"י דסכנין בשם ריב"ל בשביל לחוס על ממונן של ישראל. ונראה דנשמט מן הירושלמי וכמו דפרישית.
ורחץ במים את בשרו ולבשם. בכל הרחיצות כתוב ורחץ בשרו במים. ויתכן דתנן עלה ונסתפג והאריך במשנה למלך מה צורך להסתפג ופשוט משום דמצות בגדי כהונה בד, שיהיו חדשים וכי יתלחלחו במים יושחק חידושן וכמו דאם הוצרכו לנתר אין מכבסין אותן כו' ובגדי לבן מצותן במובחר שבבד וכי לא יסתפג יוסר לבנינותן ולכן כתיב במים את בשרו שיהיה בשר יבש לא לח ממים ופשוט.
וכפר בעדו ובעד ביתו. מנין שבשם כו' מנין שבאנה נאמר כאן כפרה ונאמר בחורב כפרה כו'. והא דלא ילפינן דבעגלה ערופה באנא משום דנוסח הלשון כתיבא באורייתא ולא נאמר אנא. וטעמא דהיכא דכתיב שהאיש יכפר לשלול יכולת הכפרה מן האיש ולהראות כי הוא ברחמים ותחנונים ואין תפלתו קבע לאמר שהשי"ת מחויב למלאות רצון בקשתו כתיב אנא בתחנונים. לכן בחורב שמשה אמר אולי אכפרה יחס הכפרה לעצמו אמר באנא בלשון תחנונים. ומיניה יליף לכ"ג דכתיב וכפר שתלה פעולת הכפרה עליו לכן צריך לומר באנא משא"כ בעגלה ערופה שלא נתיחסה פעולת הכפרה אל הזקנים לא צריכי לומר אנא ומש"ה לא מסיק הגמרא רק בקשיא דכל קושיא יש לה תירוץ ודו"ק.
וכפר בעדו ובעד ביתו. ביתו זו אשתו. ולא מסתברא לרבות, דביתו מיקרו גם בניו, ואם כן אם ימותו בניו ביוהכ"פ באמצע עבודה יהא מעכב, ותורה דרכיה דרכי נועם, לכן מסתברא רק אשתו, משום דזה יוכל לישא אחרת. ולכן בעבד דנרצע דכתיב בי' אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני חזינא דהקפיד התורה שיהיו לו בנים לכן גם אהבך ואת ביתך דרשינן שיהיו להרב אשה ובנים וכמו דכתיב כי טוב לו עמך שיהיו שניהם שוים. יעו"ש קדושין כ"ב ודו"ק.
ושחט את פר החטאת אשר לו. הנה אמרו יומא מ"ג דשמואל סבר דשחיטת פרו בזר פסולה דכתיב אהרן וחוקה. יעו"ש. והנה בירושלמי הוריות אמר דמותיבין לר"י דסבר דשעירי עו"ג אינם טעונים סמיכה דהא כתיב בדברי הימים גבי חזקיה ויגישו את שעירי החטאת כו' ויסמכו ומשני הוראת שעה הי'. נראה פירושו דבא על זדון ולכך ע"כ הוראת שעה הי' ולפי שבאו לכפר על הממלכה ויהודה סמכו המלך והזקנים ידיהם כמו בעלים ולפי שבאו לכפר על המקדש הוי כמו פרו של אהרן דמכפר על הכהנים על הזדון לבד דבשוגג מתכפרי בשעיר הפנימי והי' שחיטה בכהן ולכן כתיב וישחטום הכהנים. ודו"ק. וקבלה כתיב גבי בן בקר ולקח הכהן מדם הפר דם מהפר לכן כתיב תמן גבי בקר וישחטו הבקר ויקבלו הכהנים את הדם כמו דמפרש בתורה גבי בקר והוה"ד לכל הקרבנות למדנו משם. ודו"ק.
יומא י"ט ע"ב מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ כו' ביציאתו היה שמח שמחה גדולה כו' אמר לו בני וכו' לא היו ימים מועטים כו' וי"א ביציאתו ניגף כו' שבא מלאך וחבטו. הענין דפליגי במה דפליגי אמוראי בגיטין נ"ג אם מהימן כ"ג לומר שפיגל הואיל והיה בידו ועיין תוספתא תרומות פ"ב במה דפליג ר"י וא"כ ת"ק סבר דמהימן לומר דפיגל ולכך נאמן שלא הקטיר כהלכתו ובעי קטורת מחדש אבל ר"ח סבר דאינו נאמן וא"כ לא היו מקטרים קטורת ע"ז קאמר ביציאתו כו' שבא מלאך דבירושלמי פריך הא כתיב וכל אדם, אפילו אותן שפניהן פני אדם, ומשני דקטרת לא נעשה כמצותו, וא"כ שפיר הקטירו קטרת אחר, וזה פשוט ודו"ק.
יומא דף נ"ג. כיון שהגיע לשמי קורה כו' עד שנתמלא הבית עשן שנאמר והבית ימלא עשן. נראה דמפרש כמו בילקוט בשעה שבא עוזיהו להקטיר קטרת בהיכל ושוליו אילו שמונים כהנים כו' וזה והבית ימלא עשן מעשן קטרת של עוזיהו. יעו"ש. וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל וכו' וכן יעשה לאהל מועד כו'. רבי שמעון מפרש שיכפר על עניני קדש, שאם היה העלם או זדון בטומאת מקדש וקדשיו וכפר ע"ז ורבי יהודא סבר ההוא מבעי ליה כי היכא דעביד לפני ולפנים ה"נ נעבד בהיכל ור"ש ההוא מוכן יעשה נפ"ל ורבי יהודה אי מההיא הו"א ניתי פר ושעיר אחריני ונעביד קמ"ל (שבועות ח'). פירוש, דגם לר' יהודה אין הפירוש על הקדש, היינו בהיכל על הפרכת, דלשון וכן יעשה אין לו שום חיבור, ועוד דחבירו מוכיח וכלה מכפר את הקדש ואת אהמ"ע כו', הרי דקדש הוא על הכפרת אבל האמת כי כן כיון ר"י, דאם הוי כתוב וכן יעשה לאהמ"ע לחודיה, אי הוי כתוב וכפר מטומאות בנ"י, הוי אמינא, דוכן יעשה על כל הכתוב בפרשה קאי, שישחט פר ושעיר ויביא דמם לאהמ"ע, לכן כתב וכפר על הקדש שמציין, שרק הכפרה הוא הזריקה על הקדש ועל אהל מועד בזה מציין תכונת המקומות להודיע שרק הכפרה צריכה שתהא בזה ובזה לא השחיטה וש"ד. וז"ב.
וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל איזה כפרה ששוה לו ולאחיו הכהנים וכל קהל ישראל הוי אומר זו הקטרת (יומא מ"ד). הכונה דהשעיר הפנימי בא על טומאת קדש ומקדש ביש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף משום דבעניני הקדש והמקדש העון של הכהנים יותר גדול במה שהן הן הממונים על הקדש וכי חטאו בזה הוא כעול במה שהופקד עליו והוא כמו שכתב בספר העיקרים על חטא שאול במאמר ד' פרק כ"ו, אבל החטא בדברים אחרים או בקדש באין בה ידיעה בתחילה שוה הכהן אל העם. ולר' שמעון דסבר דוידוי של פר מכפר על הכהנים במה שהשעיר המשתלח מכפר על ישראל, יתכן משום דבמפעל אשר יצא לאור השמש, בזה יגדל עון הכהנים, משום דלפי ערך קדושתם, כן החילול השם יותר גדול, אבל קטרת בא על דבר שבחשאי, בזה, באין חילול השם, שוה העם ככהן לענין כפרה ודו"ק. ועוד דר"ש לטעמי', דעבודת השי"ת עם עבודת הגוף בל יתאימו, דאמר אפשר כו' תורה מה תהא עליה, לכן כהנים שפרנסתן מצוי' בעי כפרה בפ"ע.
ובא אהרן אל אהמ"ע. להוציא כף ומחתה. וקשה דהוה ליה למכתב ובא אהרן אל מבית לפרכת, דשם היה כף ומחתה בין ב' בדי הארון. והנראה, דכניסה רקנית לאהמ"ע בל"ת, עיין מנחות כ"ז, והנה כאן בקטרת, דצריך ליקח הגחלים מהמזבח אי אפשר שיצא עם המחתה והכף מהעזרה, וכן בדם פר כיון שנשחט הפר, הרי מוכרח לבוא דרך ההיכל, ובכ"ז כתיב קדמה, להורות דמוכרח להיות לצד מזרח הכפרת וכדיליף ראב"י שם, אבל כאן הלא לבין הבדים מוכרח לבוא, להוציא כף ומחתה, ולהיכל אינו צריך לבוא דמצי עייל דרך אחורי הכפרת ולהוציא הכף ומחתה מבין הבדים, יעוין תוספות שם ד"ה דרך משופש, לכן אמר ויבוא אהרן אל אהמ"ע, שדרך ההיכל מוכרח לבוא להוציא הכף ומחתה מבין הבדים ודו"ק.
ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמו לכפר כו' יוציא. בתו"כ ובגמרא דף ס"א וכולן מטמאין בגדים ונשרפין אבית הדשן דברי ר"א ור"ש, וחכ"א אין מטמאין בגדים כו' אלא האחרון הואיל וגמר ביה כפרה. ובמאי פליגי. ועיין תוספות ישנים. ונראה דאם נשפך דם השעיר טרם שזרק ממנו על המזבח, הלא כילה כבר דם הפר וצריך להביא עוד שעיר להזאות שע"ג המזבח, א"כ הפר לא ראה את השעיר, דכבר כילה דם הפר והשעיר האחרון לא בא, לכן לחכמים דאינו נשרף אבית הדשן, ומטמא בגדים רק אחרון, מצי להיות דהשעיר המטמא בגדים לא ראה ולא נשחט עדיין בעת היות דמו של פר, ולזה אמר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת, ואת להפסיק בין פר להשעיר, אבל ר' שמעון לטעמיה אזיל בב"ק דף ס"ה ואת הדר ערביה קרא והאי דכתב את לאפסוקי בין פר, שהוא של כ"ג ומכפר אכהנים, לשעיר, שהוא של עדה ומכפר על העדה, א"כ קאי על השעיר הבא בהדי פר כאחד שמטמאין בגדים. ודו"ק.
ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא. הנה פרט אותם, אף דבחלב החטאת כלל אותם להקטר' משום, דכאן הוה כמו מילואים בכה"ג תחילה במקום כמו שאמרו ריש יומא, וסד"א דהוי כמו מלואים בשמיני דפר אהרן נשרף ושעיר העם נאכל, לכן אמר דלא כן, רק פר אהרן ישרף, וכן שעיר העם משום, דשניהן הובא דמם בקדש, שבמלואים היו חיצונים, לכן חלק בין אהרן לעם, אבל בהקטרה גם במלואים נקטר החטאת כתב סתם ודו"ק.
והשרף אותם יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים. לא כ' וטמא עד הערב, וכמו שכתב גבי כהן השורף את הפרה, משום דביוהכ"פ אינן מקריבין רק קרבנות שזמנן קבועים ודוחין את הטומאה ודוקא טומאת טבול יום, אבל טומאת עצמו כשיש מים לטבול לא הותר וצריך לטבול, וכדאמר בירושלמי פרק כיצד צלין היו הצבור מגעי שרץ, עושין בטומאה, שאין מים לטבול, אבל יש מים לטבול, אינן עושין בטומאה. ושם מצינו לפרש דוקא גבי פסח, דשוחטין וזורקין על טבול יום, אבל לא על טמא שרץ, וא"כ בשיש מים לטבול לא דחי טומאה והוי כיחיד. אבל מסתברא גם בכהן טמא בקרבן צבור, דצריך לטבול, דטבול יום קילא טומאתו, כמו לענין כהן, ששמש בטומאה אחיו הכהנים מפצעין את מוחו, מסתברא דוקא טמא, לא טבול יום ועיין ראב"ע, וביום הכפורים אסור לאכול, ולכן לא כתב וטמא עד הערב, משום דבצבור דחויה טומאה, ולאכול אסור, ואי משום מגע תרומה, הא אסור ביוהכ"פ ליגע באוכלין, עיין מג"א סימן תרי"ב ודו"ק.
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם כו' לפני ד' תטהרו. פירוש, דאמרו בחגיגה, דכלי שאין בו כשפופרת הנוד, אם הטבילו בו כלים טמאים אינו טהור, אם לא שהכלי החיצון טמא, ומיגו דמועיל השקה לטהרו לגוף הכלי מועיל לטהר הכלים הפנימיים יעו"ש, כן דריש בכריתות מכל חטאתיכם לפני ד' שאינו יודע בו אלא ד', וזהו חייבי אשמות תלוין, ואע"ג דלא איתידע ליה כלל, אף ספק ידיעה, מכפר (שם י"ח), ולזה אמר, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, פירוש מהחטאים הבאין עליכם, שנראין לכל ונגלין לכם, ולכן אף מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו, דהואיל ומועיל הטהרה לעון הנגלה, מועיל לטהר אתכם אף מעבירות הכסויים ונסתרים מכם, וגם העבירות שאינו גלוי אלא להשם תטהרו, וזה דוקא ברוצה בכפרתו של יוהכ"פ ומכיר עצמו לחוטא, וצריך כפרה, הא באומר איני רוצה שתכפר לי יוהכ"פ, שאינו מכיר עצמו לחוטא, אין יוהכ"פ מכפר אף על החטאים הנעלמים מעין האדם, וכמו דאמרו בכריתות דף ז' במבעט ביוהכ"פ, דמביא אשם תלוי אחרי יוהכ"פ. יעו"ש ודו"ק.
הנה רבינו משה כתב, דעל קלות יוהכ"פ מכפר בלא תשובה. עיי"ש בלח"מ בזה וטעמו פשוט, דלרבי אמרינין במסכת יומא תשובה ומיתה מכפרין עם יום הכפורים. לימא דלא כרבי, אפילו תימא כרבי תשובה בעי יוהכ"פ, יוהכ"פ לא בעי תשובה, חזינא דלרבי דסבר דיוהכ"פ מכפר אף בלא תשובה על חמורות בכ"ז תשובה לחודא לא מכפרא, א"כ לרבנן, דסברי בקלות דתשובה מכפרת לחודיה כדתנן במשנה דיומא כש"כ דיוהכ"פ לחודא מכפרא. ופשוט. ולפלא בעיני דכבר האריך רבינו דהידיעה אינה מכרחת להבחירה עיי"ש ובעיקרים ובשל"ה וא"כ לפלא על קושיית ירושלמי ביומא בסוף אמר ר' חונא כו' שהיה בדעתן להביא שעיר אחר ולא הביאו ר"י בר"ב בעי ואין הקב"ה רואה הנולד ויכפר מיד ולפלא הא אינו מכריח. וצ"ע.
ובמתני' סוף יומא, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו, אבל אם ריצהו אז יוהכ"פ מכפר, שגם על עבירות שבין אדם לחבירו צריך כפרת יוהכ"פ, וזה שאמר דרשו ד' בהמצאו אמר ר"נ אלו עשרת ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, וזה על שבין אדם למקום, שכביכול ממציא את עצמו, ויהי כעשרת הימים ויגוף ד' את נבל אר"נ אלו עשרת ימים שבין ר"ה, וזהו על שבין אדם לחבירו ג"כ תלוי בעשי"ת. ולזה דרש ראב"ע מכל חטאתיכם לפני ד' וזהו החטאים שבין אדם למקום, שלפני ד' תטהרו, תהיו מטוהרים, ועוד פי' מכל חטאתיכם, עבירות שבין אדם לחבירו, שאדם חוטא לחבירו בצווי שיטהרו את עצמם לפני ד', שמטהר אותם שמתחילה יטהרו הם בפיוס ובריצוי ואחר זה יטהרם ד', שאחר הפיוס לחבירו נשאר העבירה, שבזה נגד צווי המקום, ונעשה בין אדם למקום, וזה שאמר דרשו ד' בהמצאו נגד שבין אדם למקום, שהוא הבעל דין, קראוהו בהיותו קרוב נגד שבין אדם לחבירו, שהוא אין הבע"ד, יעזוב רשע דרכו, זה הטרוד ביצרו המתאוה יעזוב דרכו, אבל לא המחשבות, כמו שאמר איפשי בבשר חזיר, איפשי לבוא על כו', אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר כו', ואיש און מחשבותיו, זהו, על שכליות גזל ואונאה, וכבוד אב, שזה מעולה נפש שאינו מתאוה כלל, וכדברי הר"מ בח' פרקים פרק ו', וישוב אל ד' וירחמהו, ועל שבין אדם לחבירו ואל אלקנו כי ירבה לסלוח, שעל בין אדם לחבירו נקרא דין, שדן בין אדם לחבירו, כמו שאמר עד האלקים כו'. וזה שאמר לא יאונה לצדיק כל און, שכיון שאינו חושב במרמה ואינו מתאוה, לא יאונה לו, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שבמצות שמעיות, שחושב ומתאוה א"א לו שלא יחטא, וזה שאמר, שהצדיק בשמעיות, לא יאונה לו און בשכליות, ולב רשעים בשמעיות מלא רע בשכליות, שאון הונח ברוב במרמה, כמו פועלי און דוברי שלום עם רעיהם ורעה כו' שלא אצבע ודבר און כו', והוא על דברים שבין אדם לחבירו, כמו שביארנו. ודו"ק בכ"ז. ולזה אמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד' וזה, שבזה גם המחשבה גרוע האדם כמוש"ב.
כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור. הנה בכל תפלה לא נזכר שבטי ישורון, הלא דבר הוא. והנה אמרו יומא דף ל"ה, דשל שחר היו בגדי הבד מובחרין משל ערב כו' מאי אחרים פחותין כו', לפי שעבודה הראשונה חשובה היא ומכפרת, וזו אינה אלא לפנות המקום כו'. רש"י. ולפ"ז צריך ביאור מדוע לא מייתי הגמרא הך ברייתא דר' ישמעאל, דאמר על הוצאת דשן בגדים שמזג בהן כוס לרבו, אל יבשל בהן קדירה לרבו כדמביא לעיל כ"ג ע"ב. ומסתברא יותר, דרק על הכתנת קאי, שהכתנת היה מובחרת בעבודת הבקר, אבל כל שאר הבגדים היו הם הראשונים, ולכן כאשר דרשו לקמן ע"א מה ת"ל אשר לבש שלבש כבר, ומזה דרשו בתו"כ, שיהיו כלים אחרים בין הערבים, הוא עיקרו על הכתנת, שנאמר בה בפרט לבישה כתנת בד קדש ילבש כו', וכיון שכל הבגדים היו אותן של שחר, לכן לא מייתי דר' ישמעאל כאן. והרמב"ם פסק כן, דרק על הכתנת קאי יעו"ש בהלכות בית הבחירה ובמל"מ [ורבינו משה פסק דהפירוש בזבחים י"ט יש מהן למצוה, יש מהן לעכב, שבהנך בגדים שנאמר בהן בד ולא נאמר שש סגי שיהא חוט אחד לבדו, ורק למצוה הוי כפול ששה, א"כ בגדי כה"ג ביוהכ"פ, שלא נאמר בהן שש סגי לעכב אם אין בהן רק חוט אחד, וכן בהוצאת דשן, ולהר"מ בהרמה, שנאמר בהן מדו בד, ומכנסי בד סגי ג"כ אם אינן כפולין ששה, לכן א"ש מה דדריש ר' דוסא בא ללמד, שבגדי כ"ג כשרים לכהן הדיוט, מפני ששניהן נאמר בד בלא שש. והא דבעי במה נתחנך כה"ג ביוהכ"פ ולא אמר בבגדים שאין חוטן כפול ששה, מפני שלמצוה בעי שיהיו כפולים ששה. ודו"ק].
ויש להבין מדוע נשתנה רק הכתנת. ובירושלמי פרק בא לו מפני מה אינו משמש בבגדי זהב מפני הגאוה, א"ר סימון ע"ש אל תתהדר לפני מלך, א"ר לוי, שאין קטיגור נעשה סניגור אתמול כתיב בהם ועשו להם אלקי זהב ועכשיו עומד ומשמש בבגדי זהב. נראה דלמ"ד, דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ, א"כ היה ממש ככהן הדיוט, נאות טעמו דר' סימון משום אל תתהדר כו' אבל למ"ד אבנט של כהן הדיוט היה של כלאים, א"כ לא היה נכנס הכה"ג כהדיוט ביוהכ"פ לפנים, וצריך טעמו דר' לוי, משום שמזכיר עון העגל ועליו נאמר וביום פקדי ופקדתי, וכמו שאמרו בחלק אין לך כל דור, שאינו נוטל אונקיא אחת מחטא העגל. ודו"ק. והנה אמרו במדרש משלי סימן א' ר' אבין אומר בכל דור עדיין חטא של מכירת יוסף קיים, עיי"ש, ונמצא, דהכפרה על האומה בכללה לפני ולפנים עדיין שם רושם החטא ממכירת יוסף, ולכן לשון של שעיר המשתלח משקל שתי סלעים. רמז למה שאמרו בשבת פ"ק, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף כו' נתקנאו בו אחיו כו', ולכן יתכן כי הכפרה היה לפני ולפנים בבית הכפרת וההיכל, מקום של בנימין, משום שהוא לא היה בהחטא של מכירת יוסף, ולכן לא היה בעזרה חלקו של יודא, כמפורש יומא דף י"ב, משום שאמרו ריש סנהדרין המברך את הבוצע ה"ז חוטא, יעו"ש, וקרוב לזה מפורש בספרי ברכה מפני מה זכה בנימין, לפי שכל השבטים היו במכירתו של יוסף כו' אני אומר כו' שיהיו מתפללים לפני ואני מתמלא עליהם רחמים והם לא היו מרחמים על אחיהם. נמצא שאמרו פוקד עון אבות על בנים, כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, וכשישראל חוטאין בדברים שבין אדם למקום, אז פוקד עליהם חטא העגל, ואם ישראל חוטאין בדברים שבין אדם לחבירו, אז פוקד עליהן חטא מכירת יוסף. ומפני טעם זה לא נכנס בחושן, ששמות השבטים חקוקין על לבו לזכרון לפני ד', והשבטים בעצמם הן הזכרון (תוס' רה"ש כ"ו, עיי"ש), מפני שזה יהיה קטרוג, שהן בעצמן לא רחמו על אחיהם והיו מתנגדים ושונאים זל"ז, ולפני ולפנים עדן חקוק חטאן בכל דור [וזה באמת טעם רב הונא, שאחרי מות הראשונים דוד ושלמה פסקה אורים ותומים, מפני שהשבטים נתחלקו לשני מלכים ולא היו יכולים לתמם דבריהם, שיצטרפו שמות השבטים זה עם זה, כיון שהיו חלוקים זה עם זה ושונאים זא"ז. ודו"ק]. ולכן להורות על כפרת החטא של מכירת יוסף, היה כתנת מובחרת, וכמוש"א זבחים פ"ח כתנת על שפיכות דמים כו', שנאמר וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. ודו"ק.
וזה שאמרו כי אתה סלחן לישראל, היינו על כל החטאים שבין אדם למקום, שהרושם הוא משורש העגל, שנאמר אלא אלקיך ישראל, ושם נאמר סלחתי כדבריך, ומחלן לשבטי ישורון, הוא על חטאים שבין אדם לחבירו, ששורש שלהן הוא מחטא מכירת יוסף, שחטאו שבטי ישורון. ודו"ק בכ"ז. ואכמ"ל.
שבת שבתון היא לכם. בכל מקום אצל יום הכפורים כתיב לשון זכר היום הזה, שבת שבתון הוא, וכן בכל מקום, לבד כאן שכתוב בלשון נקיבה. ומה יאות הדבר לפי מה דדרשו ריש פרק יוהכ"פ מנין ליום הכפורים שאסור ברחיצה וסיכה, ותה"מ, ונעילת הסנדל ת"ל שבתון שבות. ועיין רבינו ניסים שפירש בשם הרמב"ם דהוי דבר תורה, רק שמסר זה הכתוב לחכמים, כפי מה שיראו ג"כ להוסיף מה שהוא ענוי, יעו"ש, ולכן אמר שבתון היא לכם, פירוש, השביתות בפרט לפרשן תלוי בכם ומסור לכם כפי מה שיתראה לכם עפ"י דרכי התורה ושקול הדעת הישר, ולשון היא קאי על השביתה בעצמה, שהיא מסורה לכם, ולא מדבר על היום, שלהלן מדבר על היום ואמר שבתון הוא לכם, היינו היום ודו"ק.
ויעש כאשר צוה ד' את משה. הנה בכל מקום שכתוב, שעשה אהרן כאשר צוה ד', כתוב שדבר משה אל אהרן בפ' צו ושמיני, רק כאן ובמנורה כתוב דבר אל אהרן כו' ולא כתוב, שדבר משה אליו, ואח"כ כתוב ויעש אהרן כו'. ולכן דרשו מזה שני דרשות בתו"כ מנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו אלא כמקיים גזירת מלך, ולכן לא כתוב כאן שמו להורות, דעשה כאילו עשה אחר בלא הרגש גדולת עצמותו, ובפעם שני, ששומע מפי משה כשומע מפי הקדש, שהגם שהיה אהרן שקול כנגד משה, ובכ"ז שמע מפי משה, כשומע מפי הקב"ה באימה ובחרדת קדש, לכן כתוב שם אהרן ולא נזכר שדבר משה אליו.
אולם בירושלמי ריש פרק בא לו אמר מנין לקריאת הפרשה כו' מה ת"ל כאשר צוה, מיכן לקריאת הפרשה. ולכן מפרש ויעש משה כאשר צוה ד' את משה, ומה עשה, שדבר אל אהרן כל הפרשה והרי כתוב בכל מקום, שדבר משה וכאן כתוב ויעש, להורות שמקרא הפרשה לדורות משירי עבודות, ולכן עובדה בבגדי בוץ ובחוץ בעזרת נשים, מפני שמשה קרא אותה, ופליגי בסוף זבחים, אם כהן משה במדבר. יעו"ש ודו"ק. ואם בעי לקרות דוקא בלשון הקדש, נראה דזה בכלל אם בלשון הקדש נתנה תורה כו'. ולכן לא חשיב לה בסוטה, רק ברכת כה"ג ודו"ק.
ובפשוט יש לבאר התו"כ דכל דרשא ודרשא נלמד מפסוק אחר, מנין שכל הפרשה אמורה על הסדר כו' נלמד מהך דכפורים, ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו אלא כמקיים גזרת מלך, ת"ל ויעש כאשר צוה ד' את משה זה הכונה לקרא דסוף צו ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ד' ביד משה, דכתיבא במלואים בהלבשת הבגדים, ומנין, שאף אהרן שומע ממשה כשומע מפי הקדש ת"ל ויעש כאשר צוה ד' וכו', כונתו לקרא דבהעלותך ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה כו' כאשר צוה ד' את משה, ונקיט רישא וסיפא דקרא. וזה פשוט ונכון.
הנה בנביאים לא נזכר יוהכ"פ, מפני כי לא היה בזה הרגש לאומי, כי כולם היו במושבותם, ותענית יום אחד בשנה אינו פלא, ועבודת היום היה עושה כה"ג לבדו במקדש, והוא מצוה פרטיית ככל המצות, לא כן פסח, שכל ישראל באו ממקומם והקריבו אלפי רבבות פסחים לבד בזמן בית שני, שהיו רעבים לדבר ד', זו נבואה, שפסקה מישראל, ורק בעבודת כה"ג לפני ולפנים זכו להשגה קרובה לנבואה, כמו שאמרו בסוטה דף ל"ב ביונתן כ"ג ובשמעון הצדיק, ובפ"ק דברכות בר' ישמעאל ב"א, כשנכנס להקטיר קטרת לפני ולפנים, לכן באו מכל מקום הגדולים לראות פני כה"ג ולשמוע דבר ד' זו נבואה. וזה אמת וצדק.
ירושלמי שקלים פ"ה ה"ד. חייא בר אדא אית הוי נסבין בינונין מאן דהוי יהיב לן מבין ריש שתא לצומא רבא הוון נסבין, מן בתר כן לא הוון נסבין אמרין דשתן גבן. פירוש שלא נהנו מצדקה מיוהכ"פ ואילך, דאמרו דהואי כנדה גבן. ודשתן פירוש בכל מקום נדה (עיין שבת ק"י וש"נ), וזהו מיוסד על דברי ר"א בר חנינא בסנהדרין פ"א ואל אשה נדה לא קירב, שלא נהנה מקופה של צדקה, וזהו כנדה, שיש שעת היתר, כמו בעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, שהאדם נותן בלב שלם וצדקתו תצילהו ממות. ודו"ק.
זה הדבר אשר צוה ד' לאמר, בתו"כ אין לי אלא אהרן ובניו כו' מנין לרבות ראשי המטות ת"ל זה הדבר ולהלן נאמר זה הדבר כו'. יעוין גמרא דמפרש לענין שאלה בהקדש, יעו"ש. ויתכן כונה שניה, דהדבר דשחוטי חוץ נמסרה לראשי המטות שהם ישגיחו ע"ז וכמו ששלחו בנ"י ויהושע את ראשי המטות לעבר הירדן בבנותם מזבח, מלבד מזבח ד', אשר לפני משכנו. ואולי דרשי ב"ש גז"ש להכי, לא לדבר דינא. ודו"ק.
איש איש מבית ישראל אשר ישחט כו' מחוץ למחנה כו'. הנה בראה אמר כי ירחיב ד' את גבולך ואמרת אוכלה בשר כו', ופירשו בחולין, דבמדבר נאסרו בבשר תאוה, משום דאיקרבו למשכן כו'. לכן יתכן, דהגר שאינו מקושר להאומה, וכמו חובב הקני ששלח אותו לארצו ואין לו חלק בארץ ישראל, ולא היה לו תקוה להעתידות מהאומה, אצלו לא נאסר בבשר תאוה, ולכן כתוב וכי יגור כו' בארצכם כו' חוקה אחת לכם, וכן כגר כאזרח הארץ כו', הכל דוקא בארץ היה דין אחד להם, אבל במצות, שנהגו רק במדבר, כמו איסור בשר תאוה היה הגר מותר, וכמו שהיה טרם שנבנה המשכן אחר מתן תורה, שאז היו מותרין כולן בבשר תאוה. ופשוט. ולכן כפי מה שפירש הרמב"ן, דפרשה זו נאמרה להזהיר, שלא ישחטו חולין ג"כ חוץ למשכן, כיון שנאסרו בבשר תאוה, כל בהמות דין קדשים להם להיאסר בשחיטת חוץ, וזה שוחט להדיוט, היינו לאכילת אדם, לכן כתיב רק מבית ישראל, אבל הגר אינו בכלל דין זה, אבל בהעלאה שאינו רק על הקדשים לגבוה, שזה שוה גם בגר במדבר כתוב ומן הגר כו'. ודו"ק.
או אשר ישחט מחוץ למחנה. לרבות העוף. תו"כ. לפי הרמב"ן, שהבאתי דבמדבר, שנאסר להם בשר תאוה היה אסור לשחוט חולין חוץ למקדש והיה חייב כרת, לכן לא כתוב עוף, שעוף כל המינים אינם קרבים למזבח, ותורים ובני יונה דבאים למזבח אינם באים שלמים, ולכן לא צותה התורה להביאם למזבח, רק בקר וצאן, שיכול לעשותם שלמים, אמנם לדורות הוא נוהג אף בעוף במוקדשין וברור.
ולא יזבחו עוד את זבחיהם וכו'. במדרש משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבלה כו' אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נזיר, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עו"ג במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב ולא יזבחו וכו' אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני באהמ"ע והן נפרשין מעו"ג כו'. ולפ"ז א"ש מה דהותרו בארץ ישראל בבשר תאוה, לפי שבארץ ישראל היה כח ביד בית דין הגדול לבטל יצרא דע"ז בזכותא דא"י, דאהני להו, וכדאמרו סוף ערכין, שפגם הכתוב בכבודו כו', שיהושע בן נון היה לו לבטל יצרא דעו"ג, וא"כ אין צורך לאסור בשר תאוה, ועכשיו שאנשי כנסת הגדולה בטלוה תו אין צורך להיות אסר בבשר תאוה, ולכן לעולם שוחטין. ובחולין י"ז אמר טעם אחר, משום דמרחקו ממשכן, משום שבעים שנה שהיו בבבל ואז לא הוי מצי לעקור יצרא דעו"ג, ואפ"ה הותרו בבשר תאוה. ויעו"ש שם בתוספות ודו"ק.
הנה בפר שהקריב אליהו (מלכים א' י"ח) לא נזכר השחיטה והזריקה, רק ויערוך את העצים וינתח את הפר וישם על העצים, משום דהואי שחוטי חוץ, וחייב כרת על השחיטה והזריקה, דרק משום מגדר מלתא ועפ"י הדבור, יעוין יבמות צ', לכן לא כתוב בפירוש, כדי שלא נלמוד מזה לדורות, ואי משום העלאה דפרש"י שם, נראה דכיון דלא היה אש על המזבח, הוי כמו בהבערה בשבת, דאמרו דאם נתן העצים ואחרון נתן האש האחרון חייב (ביצה ל"ד), כן בהקטרת עולה בחוץ הנותן אש חייב, וא"כ לא עשה אליהו מידי, שאש נפלה מאת ד'. ואפשר ג"כ ששחטו שנים, ואמרו פרק השוחט והמעלה, דיחיד ששחט חייב ושנים פטורין, ואי משום זריקת דמים לא כתוב מפורש בתורה, רק אתרבי מקרא דאו זבח או דם שפך לתנאי שם, ולכן היה יכול נביא לעקור, אע"פ שדרש מקרא דגוי וקהל גויים וכו'. ודו"ק. ונכון.
והכרתי אותה מקרב עמה. דע וראה ההפרש, שבחלב שאוכל לתיאבון כתוב ונכרתה בלא התייחס הפעולה להשי"ת הטוב, אבל בדם, שנפשו של אדם קצה בו (סוף מכות), שאינו רק להכעיס כתוב והכרתי אותה מיוחס אל השי"ת שיעשה במכוון. ובזה יש לפרש, דידוע שיטת רש"י במנחות, דדם שבשלו אינו חייב במוקדשין יעו"ש, וכי כתיב במוקדשין בפ' אחרי ואני נתתי לכם על המזבח לכפר, בחי שראוי לכפר, א"כ נפשו של אדם קצה בו, לכן כתוב והכרתי, אבל בפ' צו שכתוב בחולין יתכן ע"י בישול ותערובות כזית בכדי א"פ, לכן כתוב ונכרתה. וכן בפ' עריות כתוב ונכרתו, כי נפשו של אדם מחמדתן, אבל גבי מולך ופנה אל האוב והידעוני כתוב והכרתי, שמיוחס הפעולה להשי"ת. ולכן בדם כתיב ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, ואמרו בתו"כ פונה אני מכל עסקי ועוסק אני בו. וכן בנותן מזרעו למולך כתיב ושמתי פני. ומעתה בוא וראה גבי יוהכ"פ פ' אמור, שגבי אכילה שהוא לתיאבון, שתאב לאכול, כתוב ונכרתה, אבל במלאכה שאינה לתיאבון, רק להכעיס ביוהכ"פ, לבעט בו כתוב והאבדתי הנפש, היינו מיוחס הפעולה להשי"ת, וזה פשוט. ודו"ק.
הנה בחלב כתוב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקרב ממנה אשה לד' ונכרתה כו', סבת האיסור, לפי שהחלב נותן לאשה לד'. לכן אינו אסור, רק חלב שור, כשב ועז, שמינו קרב למזבח, אבל בדם הוא גם בחיה ועוף וטמאים ג"כ בכרת, וסבת האיסור והכרת כי נפש הבשר בדם הוא ואינו ראוי לנפש שיאכל נפש. ויעוין רמב"ן דברי נועם. רק שלא יוקשה מי איכא מידי, דלהדיוט אסור ולגבוה שרי, לכן אמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר ע"נ כי הדם בנפש יכפר, וראוי לנפש שיבוא תמורת נפש. ומזה מקור נאמן למה שדרשו ז"ל לאסור טרפה לגבוה, כיון שאסור להדיוט דין הוא שיאסר לגבוה, וכן גיד הנשה דחולצו ונותנו לתפוח ודו"ק היטב.
ואני נתתיו לכם על המזבח. על המזבח ולא ע"ג קרקע. עיין תוס' שאנץ. ונראה דבפרק קדשי קדשים דף ס' אמר לר' יהודה דרצפה מקדש ורב אמר מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו כו' ומודי בדמים, לכן אמר דלא ע"ג קרקע הרצפה לר' יהודה, דסתם ספרא כמותו. וכן להגירסא ע"ג קרקעו של מזבח, הוא אם נעקר המזבח אין זורקין במקומו ואף נשחטו פסולין, יעוין שם דף נ"ט מודה רב בדמים ופשוט.
על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוכם לא יאכל דם. הנה דרשו, שזה הלאו הוא להזהיר הגדולים על הקטנים, וזה שאמרתי לבני ישראל כל נפש מכם, אף קטן, לא תאכל דם. ואם נאמר דגר שנתגיירו בניו הקטנים עמו, דמסתמא ניחא להו במה דעביד אבוהון וכי הגדילו יכולים למחות כדאמר פ"ק דכתובות י"א, אולי בזה אינו מוזהר על הקטנים, לכן והגר הגר כו' לא יאכל דם, הוא בעצמו, אבל על בניו הקטנים אינו מוזהר, הואיל וכי יגדילו יכולין למחות לגמרי. ודו"ק.
ובתו"כ פ' ח'. ישראל אלו ישראל, גר אלו גרים כו' א"כ למה נאמר איש איש, אמר ראב"ש להביא ולד בת ישראל מן העו"ג ומן העבד. פירושו, דבהך פרשה דדם כתיבא על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם, וזהו אזהרה לב"ד, שיראו להפריש את כל נפש מן הדם [וכן מוזהרין גדולים על הקטנים], וסד"א דוקא גרים שראוים לבוא בקהל, וכן עבד לכשישתחרר יהיה ראוי לבוא בקהל ד', וכן ממזר הוא בא מקהל ד' ומתייחס אחריהם, אבל בת ישראלית מן העו"ג סבר דהולד ממזר, וא"כ הוא עצמו אינו בא בקהל ד', ואבותיו ג"כ אינם מקהל ד', סד"א דהוא לא נכלל בכל נפש מכם והוא לא נכרת מעמו, שאין לו עם לא מלפניו, ולא מלאחריו, לכן מרבה שגם עליו מצווים ב"ד, שלא להאכילו דם ושלא יאכל דם. כנ"ל לפי חומר הנושא. ודו"ק.
אשר יצוד ציד חיה ועוף אשר יאכל. לר"מ דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה קמ"ל קרח, דרז"ה, פירוש דלר' מאיר בן ט' חי טעון שחיטה להתירו באכילה, אבל שחיטת אמו טהרתו מטומאה, לכן קמ"ל דאם אינו מתירו רק באכילה כמו בן ט' חי שנמצא במעי שחוטה, ג"כ בעי כסוי ופשוט.
אשר יצוד ציד חיה או עוף. מרבינין אפילו ניצודין ועומדין והא דכתיב כי יצוד, נראה דדרשינין בפ' כסוי הדם מה חי' אינו קדש אף עוף, וזה יתכן על קדשי מזבח אבל קדשי בדק הבית הלא גם בחיה איתא, ולכן כתב כי יצוד, דהצד חיה הלא אינו ברשותו ואיך אפשר שתהיה קדש, הא אין מקדיש אדם דבר שאינו ברשותו. וע"ז שפיר אמרינין מה חיה שאינו קדש אף קדושת בדק הבית, כן עוף, אבל עוף שדרכו לגדל בבית, כמו תרנגולין ואוזין יכול להיות שהיו קדושים לבדק הבית ואחר כך מרדו, דקיי"ל בריש פרק שלוח הקן, דכל מקום דאיתנהו בי גזא דרחמנא נינהו, לכן רק מהיקשא דחיה ילפינין להו דחי' אין דרך לגדל בביתו. יעוין פרק מפנין בגמ' ודו"ק. ולכן אף בהקדיש רק הדם הביא רבינו בהל' כסוי מהתוספתא דפטורין מכסוי. יעו"ש.
אשר יצוד כו' ושפך את דמו. גבי שחוטי חוץ יליף בגמ', דשוחט להדיוט חייב דכתיב דם שפך, ופי' רמב"ם, אף עפ"י שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך, לא כקרבן ה"ז חייב, ועל מחשבת השוחט קאי, והוא קרוב למה שדרשו, שדם קדשים אינו מכשיר, שאינו נשפך כמים, וכן בר"פ כ"ש כמים הנשפכים. ויתכן, דמזה ילפינין בעוף, דקדוש קדוה"ג אינו בכסוי, משום דדם הנשפך לא דם הנזרק למזבח. ור' יצחק בן פנחס יליף מזה, דאין שחיטה לעוף מן התורה, ולפום מה דגמירי לן מהלכה דשחיטה לעוף מן התורה, מורה הך ושפך את דמו, דאינו נוהג במוקדשין. ובר"פ כסוי הדם יליף מקראי אחריני. ודו"ק.
בתו"כ פרק י"ב פס' י"א. וחכ"א נבלה וטרפה נבלה שיש לה טרפה יצא עוף שאין לו טרפה. היינו משום דסברו איסור חל על איסור וא"כ לא מצי דרשי כר"י יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה. וכן מסיק הגמ' זבחים דף ע', דר"מ דריש למעט עוף טמא מטרפה. ועיין תוספות ד"ה וחד למעוטי עוף טמא שכתבו כן.
ותמיה טובא על הר"ש משאנץ בטהרות פ"א משנה ג' ז"ל ומאן דאית ליה איסור חל על איסור ידרוש הכי מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחודא כו' וזה תמהון גדול. וכבר הקשה בגהש"ס פסחים ל"ו ע"א ד"ה מידי בלבד כתיב, אבל זה תמוה יותר. וצ"ע. שוב ראיתי, דאפשר דסבר הר"ש כמוש"כ תוספות מעילה ט"ז א', דלוי סבר אפילו למ"ד אין איסור חל על איסור, מודה בטמאה, דחלה עליו איסור נבלה, וא"כ קשה טובא, ולדידיה קשה, דדרשינין כהלכה ככולהו ר' יהודה, דטרפה שמלקה מטמאה, וא"כ לא אייתור טרפה, וע"כ דהך מ"ד דריש בלבד. אך גם זה תמוה, דזה אין הלכה כותיה, דשחיטה מטהרת לכו"ע. אולם ראיתי להשעה"מ שכתב, דמ"ד איסור חל על איסור לא מצי למעט מטרפה דהא יש במינו טרפה גם ללקות עליו משום טרפה. ובודאי, דזה היה כונת הר"ש ז"ל. ודו"ק. ואכמ"ל.
באזרח ובגר. שם בתו"כ. אחרים אומרים באזרח ובגר את שאיסורו שוה באזרח ובגר יצאת מליקה בפנים שאין איסורם שוה באזרח ובגר. עיין קרבן אהרן. והנראה לענ"ד, דתליא בהך דפליגי ר' חייא ובר קכרא בזר שאכל מלוקה אם חייב שתים, דמבואר בירושלמי בשבת וכן ביאר בדרך זה הרשב"א גם סוגיא דבבלי יבמות ל"ג, דתליא דחד סובר, דכיון דהותרה שוב אין היתר למחצה, וגם לזר אין כאן איסור נבלה, ואידך סובר דכמו דחויה היא, ולזר איכא לאו דנבלה, וא"כ לר' חייא דמחייב שתים, הרי אין איסורם שוה, דלזר חייב משום לאו דנבלה ולכהן הותרה, לא כן לבר קפרא אין איסורו חלוק, דגם לזר ליכא לאו דנבלה, וכן פליגי לפ"ז במליקה דעולה דלמר ליכא רק משום לאו דכליל, ולמר איכא לאו דנבלה. וכפי הנראה ברור כל הילפותא הוא רק לאכילת זר אם מטמאת בבית הבליעה, אבל שיהא חלוק זר מכהן לענין טומאה לא אשכחן, ואם נתמעטה מטומאת בית הבליעה לכו"ע נתמעטה, לא שנא לכהן, לא שנא לישראל. וזה פשוט לכל מתחיל. ודלא כמו שראיתי לאחד שטעה בזה. ובפרט למה שפירשתי, דאחרים ממעטי זה מדרשא דלאזרח ולגר ודו"ק. וצ"ע במנחות מ"ה רבינא אמר כהנים איצטריך ליה סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגביה, אשתרי נמי נבלה לגביה קמ"ל, הרי גם לזר בטלה לאו דנבלה, ומאי חדושא דוקא בכהנים, וע"כ דלר' חייא קאי דחייב שתים. ולק"מ דעכשיו דכהנים מוזהרים על נבלה ורק קדושתה שרי' גם לזר פקע איסור. ואכמ"ל.
דבר אל בנ"י ואמרת אליהם וכו'. בתו"כ. אמור להן אף אני מוזהר כשם שאמרתי לך וקבלת כך אמור להן ויקבלו. פירוש, שהוא מוזהר על פרישה מאשה, כן אתם מוזהרין על פרישה מערוה, שמשה נצטוה ואתה פה עמוד עמדי. עיין יבמות ס"ב. ופשוט.
וע"ד מושכל יתכן כונת הפרשה, דכבר ביארו חכמים בספריהם, שהתורה לא צותה צווים, אשר יהיו קשים על חברת הגוף עם הנפש לקיימו, לחוקים כוללים כאזרח כגר, כעם ככהן, רק דברים אשר נטועים המה להנהיג על פיהם המזג הגופניי במזג שוה. וכל טבעי לא יושבת. והדברים ארוכים. וזה פירוש מאמרם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, וכנגדם עשה ול"ת, שהבורא יתברך עשה את האדם ישר, אשר חלקיו יתאימו עם חלקי התורה והנפש ינהיג הגוף בדרך המסודר מאלקי יתברך באופן נפלא. לא גדרה התורה פרשת המאכל לגמרי יותר מכפי אשר יכול לסבול מזג האדם ולא מנעה ענין המשגל מאשר יאות לקיום המין ולמזג הגוף וכיו"ב, וכבר נתחברו ספרים ע"ז, לכן אקצר. וזה מאמר התורה כי עריות נפשו של אדם מחמדתן ועתידין ישראל לינתק כו' שלא בכו רק להתיר עריות בפרהסיא, וכן בימי עזרא, וכל מצוה שקבלו עליהן בקטטה (שבת ק"ל), לכן אמר שלא תדמו כי הוא קשה לקיים ובלתי אפשרי לטבע הגוף לקיים דבר זה, לכן אמר להם אני ד' אלקיכם, שאני הוא בוראכם ויודע טבעכם ומוסדות מזג גופכם, כי לא כבד הוא להתאפק בעד התאוה ולתת רסן להחמדה, ואני הוא המצוה, שלא תעשו מעשי ארץ מצרים ומעשי ארץ כנען כו' ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שיהיו לחיות נפש האדם ולהנהיגה באופן, שיהיה טוב לו בעולם הזה ואשרי חלקו לעוה"ב, לא דברים הממיתים. וזה שאמר, שכשם שצוה לי השי"ת הפרישה לגמרי, באשר לפי זכות חומרי וטבעי, עד כי שב לדק ספירי, ושבה בשרי לרוחניי, ואיננו במרכבת האנושי והבשרי כלל ויכול אני לקיים זה, ככה כשצותה לכם בנ"י על העריות, בטח ידע היודע כל, כי לזכות מזגם והנהגתם הרוחנית עפ"י התורה הוא יאות ונאות, וקל להתקיים כמניעת כל האיסורים. ודו"ק.
את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ד' אלקיכם ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד'. הביאור כך, דהאומה בכללה תכליתה שיתנהגו ע"פ דרכי התורה וד' יהיה אלקיהם, כי אין השי"ת מיחד שמו על הפרטי, כי הפרטי בלא צירוף הכללי אינו תכליתי כלל. והנה האומה בכללה נקל אצלה להיות נזהר בחקים, המה דברים הדתיים, מלהיות נזהר במשפטים המה הנמוסיים והמשטר, חקת הקבועים בשכל ובהנהגה הנכונה, וכשלונה של ירושלים יוכיח, שהוכיחן הנביא מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי כו' ועתה מרצחים כספך היה לסיגים כו', הרי שבחקים היו נזהרים ומקיימים כל מצות הדתיות, רק במשפטים היו סוררים, אולם יחיד הפרטי לו לבדו נקל להיות זהיר במשפטים, שמשיגים מצד השכל ומצד הנימוס, וכמו כל מה דסני לך לחברך לא תעביד, עד כי קראו בירושלמי מצות כבוד אב מצוה קלה, מפני שהיא מושגת מצד השכל הישר בלא צווי דתי ואמרו עליה, שהיא כפריעת חוב [ולכן א"ש מה דאמר בקדושין ל"ד דמצות עשה שלא הזמן גרמא ילפינין ממורא דנשים חייבין, ופריך ונילף מת"ת לפטור, ותמהו דהא לחומרא בעי לאקושי, ובזה מבואר, דמורא וכבוד אב המה מצד הנמוס והשכל וכמעט שאין זה בגדר מצוה, רק בגדר משפט. וכן דריש ר' יהושע במכילתא על קרא דשם שם לו חק ומשפט, משפט זה כבוד אב ואם, וכבר דרשו דהוקשו אשה לאיש לכל משפטים שבתורה, דהוי כפריעת חוב וא"ש]. והנה אצל רבים לא שייך לומר, שיגדרו את הרבים בסיגים במשפטים, דמאי חזית לותר על ממון זה יותר מממון זה, הלא אם כה יהא נוגע לזה ואם כה יהא נוגע לזה, אבל בחקים שייך סיגים, שיאסרו שניות וכיו"ב ויוסיפו מחול על הקדש, וישבתו מכל טורח, אבל בפרטי שייך לומר, שיעשה סיג גם למשפטים כמו איוב שויתר משלו, ולמען תלך בדרך טובים.
ובזה הכתובים מאירים, שמתחלה מדבר על כלליות האומה, ולכן אמר את משפטי תעשו [שזה צריך להזהיר קודם אצל הכלל, שבזה יפרצו תחלה] ואת חקתי תשמרו [שבזה יעשו סיגים וגדרים] ללכת בהם להתקיים בהם אני ד' אלקיכם, ואח"ז הזהיר הפרטי ושמרתם את חקתי [שזה נגד השכל וצריך להזהירו קודם] ואת משפטי שבשניהם יעשה סיגים, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שיקנה חיי עלמא, שיפה קורת רוח בעוה"ב יותר מכל חיי העוה"ז, משא"כ בהכלל התכלית באומה בעוה"ז, כאשר האריכו הקדמונים. ודו"ק.
וחי בהם. סנהדרין דף ס' תוספות ד"ה חוקות דהשתא כו' ואע"ג דהאי קרא דפריך מיני' הש"ס כו' התם נמי כתיבא מ"מ מסתברא דבכל התורה איירי דמסיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כונתן נאותה לענ"ד, דלשמואל פריך, ושמואל סבר בסוף יומא, דפקו"נ דוחה שבת ילפינין מן וחי בהם ולא שימות בהן, וזה לא מיירי ע"כ בעריות, דבעריות יהרג ואל יעבור. אמנם להרמב"ם דקריבה ליכא רק לאו, א"כ א"ש, דקאי על עריות ולאו דקריבה, דמיירי ביה בתריה [ובכ"ז פריך שפיר דבזה לא נאסרו בני נח]. אך עיין ביו"ד סימן קנ"ז ובביאורי הגר"א דגם על לאו יהרג ואל יעבור ודו"ק. ולר' מאיר דבבן נח שעוסק בתורה ואינו מצוה על קידוש השם אתי שפיר וחי בהם בעריות גופי'.
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו'. אפילו בן נח שיושב ועוסק בתורה ה"ה ככה"ג. פירוש, שגר צדק שנתקדש בטבילה ומילה וקרבן כל זרעו קדושים בקדושת ישראל עד סוף הדורות, אבל גר תושב אינו זוכה לזרעו והמה אינם כמו גרי תושב, אם לא שיקבלו מצות מחדש, ולזה אמר ה"ה ככהן גדול דקיי"ל דכה"ג בן כה"ג טעון משיחה ואינו מנחיל מעלתו לבניו ואיננו כאהרן שזכה לבניו ודו"ק היטב.
בספר המצות להרמב"ם מל"ת שנ"ג הזהיר מקרוב אל אחת מעריות האלו ואפילו בלא ביאה כגון ע"י חיבוק ונישוק וכו', והרמב"ן האריך בהשגותיו. ואם כי הרבה חיצי השגותיו בכ"ז לא קלע להסיר המטרה, הוא הספרא. ומה שדחה דאסמכתא הוא תמה אנכי אם אסמכתא הויא למה צריך קרא למעט זה מכרת מקרא דהעושות, והאיך אמר יכול יהיו חייבין כרת על הקריבה. לפלא הוא. והיטיב לדבר בזה המגילת אסתר והגר"א באהע"ז סימן כ"א יעו"ש. ומה שתמה על רבינו במנין המצות לס' המדע, שברמיזה וקפיצה לוקה יפה תמה. ודברי המעתיק לא באו בדיקדוק. ובחיבורו הלכות א"ב באו מדוקדקים ומזוקקים יעו"ש דברים צודקים. אולם מה שהשיג רמב"ן, דבחייבי לאוין אמאי אינו לוקה. הא מקשינין חייבי לאוין לחייבי כריתות, נפלא בעיני על אביהן של ישראל, שהיכא דכתיבא קיחה קיחה הוא על העראה שחייבין כרת, דילפינן דהעראה הוה כמו גמר ביאה וילפינן איש כי יקח את אחותו, דהיא העראה, לחייבי לאוין, אבל קריבה אינו מענין הביאה כלל ואין בה כרת רק מלקות, איך מצינין למילף חייבי לאוין מחייבי כריתות ופשוט. ולבד כ"ז אמינא דלשיטת רבינו, דחייבי לאוין אין איסורם רק בביאה שע"י קדושין, ואיך שייך זה להזהיר בקריבה. ופשוט.
וע"ד המושכל העיקר קריבה הוא רק לגדר לביאה, שזה הוא הגדר האמיתי, שלא יבוא לידי זנות, ובערוה שעל ביאה כרת ובתועבות האלה נגלו הכנענים מארצם, אבל בח"ל אין השכל נותן שיהא הגדר כמו האיסור גופיה. ולדעתי א"ש הא דהקשו בסוטה דף כ"ו דרך אברים פריצותא בעלמא ופריצותא בעלמא מי אסר רחמנא, ולשון מי אסר פירשוהו, עיין מג"א, אבל לשון פריצותא בעלמא צ"ב. והנ"ל דתוספות ביבמות פירשו דקינא לה שאינו חושדה על זנות רק דרך אברים א"כ פריך שפיר דרך אברים פריצותא בעלמא כיון שאינו חושדה על זנות א"כ דרך אברים בלי חשש זנות שתזנה אינו רק פריצות בעלמא והגע נא בעצמך התורה מי קא אסרה זה בלא טעמא שזה גדר לזנות. ודברי השעה"מ שהקשה דא"כ איך ידחו לס"ד ל"ת ביבמה הא מעיקר לאו בקריבה ועדן לא מקיימא עשה זה טעות דכיון דהענין ביאה בעצמה מצוה איך שייך הגדר ע"ז של איסור קריבה וכמדומה שכבר תפסוהו בזה ואדרבא לפי דברי הרמב"ם א"ש סוגיא דמסיק אלא לדרך אברים סד"א משום קפידא והא לא קפיד דא"כ דיבורא נמי וכיו"ב אלא בודאי דעל זה איכא איסורא דלא תקרבו וכו' ורבינו מפרש דדרך אברים אין המים בודקין אותה. ועיין בחידושי למסכת סוטה באורך דדוקא לטעמיה מפרש כן. עיי"ש היטב ודו"ק בכ"ז.
ערות אביך לא תגלה. יונתן פירוש דזו אזהרה לבת שלא תגלה ערות אביה. והכונה אע"ג דמורא האב עליה לא תשמע לו וחייבת שרפה. ובגמ' למדו לבתו מלמודים אחרים. ויתכן משום דמצאנו בנות לוט שהן עשו כן לכן כתבה התורה אזהרה לנשים ופשוט.
ערות אביך וערות אמך לא תגלה. לפי מה שפירש ר' יודא (סנהדרין נ"ד) באשת אביו הכתוב מדבר יתכן, דכפי מה דקי"ל כרע"ק דמה שנאמר לבני נח על כן יעזב כו' את אביו ואת אמו זו אשת אביו ובבני נח לא תפסו קדושין רק הבעולת אביו בלבד ומיוחדת אליו למשכב לכן אמר כאן כמצין מה שהזהרתי לבני נח ערות אביך וערות אמך לא תגלה כו' לא הוקל קדושתך יותר מבני נח וזה בעולת אביו ביחס קרוב לאמו שהיא אשת אביו ואחרי זה אמר ערות אשת אביך זה כולל גם הארוסה גם הנכנסת לחופה ולא נבעלה שהיא נשואה כמו"ש הכל היו בכלל אשת רעהו שאשת כולל גם ארוסה שאין בן נח מוזהר על זה, וזה יאות דאם על האם לבד איך יתכן לחייבו באזהרה דערות אביך שאם היא אנוסת אביו הלא מותר באנוסת ומפותת אביו. ודו"ק.
ערות אשת אביך כו' אזהרה לאמר מיתה ערות אביך היא משום אשת אביו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש. כן דריש ר' יודא בסנהדרין נ"ד. ולפ"ז נראה, דהתוספתא בפרק י"ב זנתה עם חמיה (בת כהן) בסקילה (כדין החמור בכלתו) ר"ש אומר בשרפה (משום דלדידיה שרפה חמורה) ולא חשיב באשת אב בת כהן שזנתה עם בן האב דלפ"ז אף אם נאמר דשרפה חמורה מ"מ כיון דאין חיוב רק משום אשת אב, לא משום אשת איש, הוי כזנות בלא זיקת הבעל, דאז גם בת כהן אינה בשרפה, וכמו לאחר מות האב, וכמו דאמרו הכל היו בכלל אשת רעהו מות ימות הנואף, וזה אינו רק איסור שהוא משום שמזנית תחת בעלה שזה שם נאף בכל תנ"ך אבל כאן שאין החיוב רק משום אשת אב לבד הוי כזנות בלא זיקת הבעל ודו"ק, ולכולי עלמא אינה רק בסקילה ודו"ק, ורק דזנתה עם חמיה שכלתו חייב משום אשת איש אז לר"ש בת כהן בשרפה. והבן.
כי ערותך הנה. הנה נתבאר בספר אור שמח, דהתורה השוה, דכל שבנקבה ערוה בזכר תהא אשתו אסורה, כמו אחותו ערוה אשת אחיו ערוה, אמו ערוה אשת אביו ערוה, אחות אביו ערוה אשת אחי אביו ערוה, לכן במקום היוצא מן הכלל הזה, כמו בת בנו ובת בתו, דהם הוו ערוה ונשי בן בנו ובן בתו אינן רק שניות כלת בנו ובתו, לכן בהן אמר כי ערותך הנה בלשון כי, מפני שהן קרובות שלא ע"י קדושין. וכן באחות אמו, שבאשת אחי אמו הוי שניה, לכן אמר כי שאר אמך היא, לא מה שקרובה ע"י קדושין ודו"ק.
ערות אחות אביך כו' אחות אמך כו' כי שאר אמך היא. פירוש, אף אם אחות אמו נשא אותה אחיו ונפלה לפניו ליבום מאחיו מן האב, בכל זה לא תגלה כי שאר אמך היא ואין יבום בשארו, ולכן אמר כי בנתינת טעם להאיסור ובאחות אביו לא יתכן שתנשא לאחיו מאב. ודו"ק.
ערות אחי אביך כו' אל אשתו לא תקרב דודתך היא. יתכן, דבכל הנך עריות מלמד השארי בשר, אשר לא היה לו בהן היתר לעולם לא יתכן שקודם היתה אשתו, כמו ערות אשת אביך אילו היתה אשתו קודם שנשאת לאביו תו לא תפסו בה קדושין לאביו, וכן כלתך אילו היתה אשתו לא היה בה קדושין לבנו, וכן אשה אל אחותה ואשת אחיך, אבל אשת אחי אביך יתכן כי היתה אשתו מקודם ונשאת אחר כן לאחי אביו, שמותר אדם באשת בן אחיו ואמר, שאף בכה"ג שהיתה אשתו מקודם לא יגלה ערות אחי אביו, וזה אל אשתו לא תקרב, פירוש באופן שהיתה אשתך מקודם ג"כ לא תקרב. ולכן כתיב לא תקרב, שהוא על הרוב על אשתו כמו ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, שכולל אף אשתו, וכמו ואקרב אל הנביאה. ולכן על אשתו שנתרחק ממנה כתיב קריבה וזה דודתך היא, כיון שהיו לאחי אביו בה קדושין נעשית דודתו ואסור לגלות ערותו, הגם דמצד שגרושתו ניסת לאחר אין איסור רק ע"י קדושין, כמו שאמרו סוף קדושין להיות לו לאשה כו'. ודו"ק.
ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה. יתכן שכפל המאמר להורות, אשר לא יקל האב אם יעד אמתו העבריה לבנו, אשר בידו היה ליעדה לעצמו, וכסף הראשון, אשר נתן לאביה, לקדושין הוא נתן ולא בירר אז אם לו או לבנו ואולי בנו לא נולד עדיין ובדעתו, שגם אחרי כן ברצונו ליקח אותה ממנו, הוא נתן והוא יקחנה [והכי אמר בקדושין י"ז סד"א לא לבטלו הני הלכתא מינה ותהא יוצא ביובל, יעו"ש], לכן קאמר אשת בנך היא, כיון שהיא מסורה לאשות בנך [ובפרט למאן דסבר יעוד נשואין עושה] לא תגלה ערותה. ודו"ק.
ויתכן דמגלה הטעם דגבי יהודה, שבניו שמשו שלא כדרכה, ובן נח לא קני אשה בביאה שלא כדרכה, ולא היו נשי בניו כמו שכתב הפר"ד דרוש א', אבל בישראל שצריכה גט לא תגלה ערותה. ולכך כתב עונש גבי כלתו ולא חשש לכבוד יהודה, כמו שחששה שלא כתבה עונש גבי אחות אשה ודודתו כדברי ראב"ע. ודו"ק. והא דלא כתבה בתו, משום דסמיך כיון דאשת בנו אסורה כש"כ בתו, וכמו שאמרו כיו"ב כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו. וכתוב אחותו משום דאשת אחיו מותרת באין בנים לאחיו. וכתוב אחות אביו, שאפילו היא אחותו מן האם ואשת אחי אביו לא מתסר רק אם הוא אחי אביו מהאב לא מהאם ודו"ק.
ואשה אל אחותה לא תקח עליה לצרור. בגמרא נאמר כאן עליה ונאמר להלן ונודעה החטאת אשר חטאו עליה לאמר לך שאין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. הענין, דהורה לנו הכתוב באחות אשה, משום שיש מעשים מגונים מצד עצמן כמו רציחה וניאוף א"א, ויש מעשים, אשר המרד גדול אצלן, אבל על השוגג אינו גדול החטא כל כך וכמו דאמרו פ"ב דמכות, דחובל באביו בשוגג מפטר מגלות, דהחטא אינו גדול בעצמותו יותר מחובל בחברו, רק מה שהמרד גדול שמרד נגד כבוד אביו ובשוגג אינו מורד, וכן אנו רואים בתכסיסי מלחמה, אשר אם יעשה העבד בלא פקודת שר האלף יובא במשפט, אף כי עשה דבר טוב ומועיל, כי בטל הקשר הכללי ושלטון המנהיג כל צבא החיל. והנה באחות אשה יתכן לטעות, כי השי"ת צוה לתכלית מטרה ידועה אצלו, ובעושה במזיד הוא נידון כמורד, אבל בשוגג אין כאן מעשה מתועב, כי איך יתכן לומר כי המעשה מתועב, אחרי אשר כל יחס אומה הישראלית בא מאיסור שתי אחיות שנשא יעקב, לזה אמר כי אין הדבר כן, יען קודם מתן תורה היה המעשה בלתי מגונה ואחר מתן תורה המעשה מגונה ובשוגג צריך כפרה, וכמוש"ב במק"א באורך.
עוד בגמרא שם. נאמר כאן עליה ונאמר להלן יבמה יבוא עליה כו' והענין, דבאחות אשה לא משום קורבה מתסר, דהא בכל קרובות אשתו כמו אמה ובתה נאסר גם אחר מותה, וכאן לאחר מיתתה שריא, ולכן אף דיש במצוה זו טעמים כמוסים, דלא כמוש"כ איזו מחברים, דהוא משום הקנאה שמטילים בין משפחה, בכ"ז גדר המצוה כן הוא כמו שכתוב לצרור, ולכן אחר מיתתה שריא, ואדרבא שבזה ניחא לה, שיהיו בניה מסורים תחת יד אחותה לגדלם, וכמו שאמר יוסף הכהן (זבחים ק"א), וזה בעצמו הגדר דצרות מותר לעלמא, דאין זה קנאה גדולה מזו, אשר האחת תהא זקוקה ליבם והערוה תהא מותרת לעלמא, ואם הוא באופן, שזה ענין מוצלח לה זיקת היבם ויבומו, א"כ הקנאה להיפך ודו"ק.
ואל אשה בנדת טומאתה ל"ת. בשבת פ"ק. שהרי לא נשא פנים לתורה שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה כו' חדא מטה הואי סינר מפסיק כו'. יתכן דדריש כמו דדרשו על קרא דוכל שאור כו' ואל המזבח לא יעלו לרבות הכבש ת"ל ואל, פירוש, הדבר הסמוך למזבח, כן הכא דריש ואל אשה על המטה, שהאשה שוכבת בה.
ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. לפי מה שפירשו בתו"כ, דהקרא דאיש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה הוא כולל כל העריות למשכב ובתר כן הוא פורט כל אחת, ויעוין רמב"ן בזה, נאות הא דגבי נדה כתב בלשון הזה הכתוב בכלל לא תקרב לגלות ערוה, משום דבכל עריות מצי להיות, דלא חל רק איסור הקדום ואין איסור חל על איסור לבד איסור נדה חל תמיד, דהוי מוסיף על כל העריות, שהכל אסורים בה ואף בעלה ג"כ מתסר בה, לכן הוי תמיד איסור מוסיף וחייל אף לר' שמעון דלא מחייב בכולל גם בבת אחת, רק במוסיף מודה והוי חיובו בכל העריות. ודו"ק.
ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. עיין ראב"ע. ויתכן כי דרך הגדולים מהערבים, אשר ברצונם שלא ישכח שמם או שם משפחתם והם אינם ראוים להוליד יקחו להם רע נאמן מכסה סוד ויצוו עליו להיות עם אשתו ולהוליד בן, למען יקרא שמו על המיוחס לבנו וישאר שמו לזכרון, לזה מנעה התורה אף מזה, אף כי הוא לרצון הבעל, ולזה אמר עמיתך, כי הוא ממתיק סוד עמו, ול"ת שכבתך לזרע להיות לו להבעל לזרע. ורדפה התורה אחר היצר בכל הדרכים. ואם יהיה לך זרע כזו, דהם ממזרים גם ע"ז אני מזהיר ומזרעך לא תתן למולך, אף דהמה ממזרים.
כי את כל כו'. ע"ד המאמר המוסגר נראה, כי משל לבן מלך, שהאכילוהו כו' אלא מקיאו. רש"י. ולפ"ז אם אכל הרבה פעמים והורגל בזה תו אינו מקיא כן תאמרו אתם כי את כל התועבות האלה כבר עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, שכבר נטמאה, א"כ שוב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי לפניכם, דעו כי כל אשר יעשה כו' ונכרתו וכו', לכן ונשמרתם כו'. מפי אבא מארי ז"ל.