משך חכמה/ספר דברים/פרשת שופטים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת שופטיםעריכה

צדק צדק תרדוף הלוך אחר ב"ד יפה כו' ד"א אחד לדין ואחד לפשרה הרי שהיו שני ספינות כו' טעונה כו' היו שתיהן קרובות כו' הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זל"ז. פירוש הך פשרה הוא במקום שאין דין ע"ז, לכן כיון שאין ע"ז דין מצוה בפשרה, והמצוה על הבעלי דין, שהבעלי דינין מצווין לפשר, אמנם במקום שיש דין שעפ"י דין אחד זכאי ואחד חייב רק שבאים לדין, אז אין הבעלי דינין מצווים לפשר רק ברצונם תלוי אם ירצו דוקא בדין רשאים רק על הדיין כ"ז שאינו יודע או שלא נגמר הדין [כמו דפליגי תנאי בזה] אמרו בפ"ק דסנהדרין דמצוה להדיינים לאמר להם לפשר אי פשרה בעיתון כו', ויליף לזה מקראי דמשפט שלום שפטו בשעריכם זה שער ב"ד וכן ויהי דוד עושה משפט וצדקה כו'. ויתכן דלפי מה דאמר דפשר הוי משפט וצדקה, הא דאמר בצדק תשפוט מדבר ג"כ על הפשר שעושה הדיין במקום שיש דין, ורק אליבא דרבי דסבר משפט וצדקה הוא משפט לזה וצדקה שהוציא גזילה מת"י אמר ריש לקיש דבצדק תשפוט מדבר על הדין לבד, ולכן כתוב אחד צדק ויליף מהא דכתוב בלשון יחיד דאחד כשר לדון אין כמ"ל. ודו"ק ורק על פשרה במקום שיש דין שהדיין עושה פליגי תנאי אם רשות או מצוה, אבל על הבעל דין במקום שאין דין, מצוה לכו"ע לפשר.

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ד' אלודיך אשר תעשה לך. הענין כי הקרבנות אף כי המה חלק גדול מהתורה, והתורה קראתם לחמי לאשי פעמים רבות, בכ"ז נודע לנו הדבר מצד המושכל כי הבורא כל אינו ניזון מאומה, ואין נוסף בו שום שלמות חלילה מפעולות הנבראים, והוא בעצמותו בלא שנוי כמו שהיה טרם המציא הנמצאות, וכן הפליגו הנביאים אם צדקת מה תתן לו כו', החפץ לד' באלפי אילים, וכולם הסכימו שענין הקרבנות הוא מופלא ע"ד סוד ענין חוקי מפעיל פעולה נשגבה בנפש האדם ומוסיף בו שלמות ודביקות בהתבוננו על פעולתו, כי כל זה היה ראוי להיות על נפשו. וכיו"ב ענינים תמצאם בספר האמונות והדעות לר"ס גאון. ולפי מה שהעמיקו הזהר והמקובלים, כי זה מחבר ומקשר כל העולמות להיותם פונים למטרה המכוונת, אבל הבורא יתברך כמו שאינו צריך לשלימות כל המציאות, כן אינו צריך לשלימות פעולתם. והדברים עמוקים. והנה ידוע מהקדמונים מעשי הצאב"א, כי היו עובדים להמזלות וכוחות מופשטים, באופן שהיו מוסיפים להם כח ושפע ועבור זה בשביל הנאותם אותם בקרבנותיהם ובדם בניהם המה יתנו להם כח וברכה בכל מעשי ידיהם וכמו דברי הארורות להנביא.

וע"ז כוון האלדי בן עזאי, ז"ל בוא וראה [כי זה באמת הרגש נפלא מאד] מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא אל ולא אלודים אלא ד' שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות (תו"כ ויקרא פ' ב'), וביאור דבריו, כי שם אלדים הוא כח כל הכחות העלולים ונמצאים מאתו יתברך, ושם אל הוא מורה על חוזק פעולותיו וחסדו לכל בשר, ואם היה כתוב כן בפרשת קרבנות היה פ"פ למינים, כי הוא צריך ליזון חלילה מהקרבנות, לכך נאמר בכל מקום ד', כי הוא מורה על היותו נמצא מחוייב במציאותו והוא מהוה וממציא כל, וא"כ לא יתכן בשכל לאמר כי הוא מקבל הזנה ותוספות מהנמצאים התלויים ברצונו ונבראים יש מאין הגמור רק בחפצו. והנה ידוע כי הדומם אינו ניזון ואינו ניתוסף כי הוא התערבות חלקים ויסודות דוממים פשוטים, ואשר נמצא כי יגדל האבן הוא באשר יתדבקו חלקי העפר אשר סביבו ויתקשו עד כי יהיו לאבן, אבל לא מיניה קא רבו (ב"מ ס"ד עיי"ש היטב), לא כן הצומח והחי ניזונים וגדלים ומוסיפים שלמות בחיותם תמיד כנודע, ולהורות כוונה זו צוה יתברך לעשות מזבח אבנים ולא יהיה בו שום עץ, להתבונן כמו שהמזבח מקום הקרבנות הוא דבר שאינו ניזון וא"צ למים ומזון, כן כל ענין הקרבנות הוא לא לסבת הזנה והתוספות בשלמותו כלל, לזה נאמר לא תטע לך אשרה כל עץ [ודייק במלת אשרה, כמו שאמרו בתו"כ, קדושים עשרה שמות המגונים שנתגנתה בהם ע"ז כו' אשרה על שם שהם מתאשרים מאחרים והוא כמו שכתבנו] אצל מזבח ד' אלודיך אשר תעשה לך, כי כל ענין המזבח הוא אין צורך לו חלילה, ואינו שום הזנה אצלו, רק הוא צרכך ותועליותיך ועשייתו הוא לך לסבתך ולשלמותך.

והנה ידוע כי המשפט לאלהים והוא באמת ענין אלדי, ולא יתכן להיות אמת רק אם הדיין אינו מקבל שום תועליות לנפשו לא ממון ושום כבוד בעולם, וכן כשאינו מפחד מהבע"ד והוא שופט בלי שום מכוון חוצי. רק להוציא האמת והמשפט הגמור. וע"ד כוונה שניה אפשר כי כוונו לזה במאמרם כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במע"ב, היינו כמו שלא כוון הבורא יתברך בהמציאות שום תועלת ותוספות לעצמותו יתברך, והוא לאחר שנברא העולם כקודם שנברא העולם, כן הדן דין אמת לאמיתו, היינו בלא שום פניה, שיתכן להיות לפעמים יוצא דין אמת מפי הדיין ג"כ, לזה דייקו לאמיתו, שיתכוון להוציא הדין באמת, שזהו דבר המקיים את העולם בלא שום תועלת כלל, והנה באמת הקרבנות והמשפט בהצטרפותם המה ד"א להדביק ולקרב לבב בנ"י לאביהם שבשמים, וזהו עבודה בבחינת ובכל מאודך, זהו ממונו של אדם, רק המשפט הוא על ענין מה שבין אדם לחבירו, והקרבנות הוא לזכך נפשו המגואלה ממעשים רעים ומהרהורים רעים בחטאות ועולות, ולכן לא ניתן כפרה על מה שבין אדם לחבירו רק במשפט, וזה כוונו במכילתא למה נסמכה פרשת המשפטים לפרשת מזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח, כי בכללות שניהם נתקיימה האומה בשלמותה, ובוא וראה במה שחשב שמעון הצדיק בג' דברים שהעולם עומד, תורה, עבודה, גמ"ח, ורשב"ג חשיב שלשה, דין, אמת ושלום, והנה אם תעשם מוגבלות, תראה כי אמת זהו תורה, וגמ"ח זה שלום, ודין נגד עבודה, וכמו שבארתי. והנה כמו שאין להבורא יתברך שום תועלת בהקרבנות, כן יאות להיות בהמשפט להשופט שגם הוא ישפוט לא למטרה חוצי, רק להאמת התכליתי יהיה כל עיונו, ולזה כתב לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שוחד כו', לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ד' היינו כוונה אחת. ומה נפלא מאמרם ז"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון והוא שופט לתועליות כבוד או ענין אחר כאילו מעמיד אשרה אצל מזבח. ועיין סנהדרין ז' דהוה קרי עלייהו הוי אומרים לעץ אבי אתה, כי זה מכוון אחד שחושבים שהקרבנות המה תועליותו, וכן המשפט יעשו לתועליות השופט. ודו"ק.

ובספרי פסקא קמ"ה לא תטע לך אשרה וכו' כשהוא אומר אשר תעשה לך לרבות במה, משום דר"ש לטעמו דסתם ספרי כוותיה דסבר דבמת יחיד אינו צריך מזבח ואפילו על הסלע ועל הארץ כשר להקריב. ועיין פרק השוחט והמעלה דף ק"ח ע"ב מזבח באהמ"ע ואין מזבח בבמה, ולכך צריך קרא לרבות במה דאינו מזבח. ודו"ק.

לא תזבח לד' אלדיך שור ושה אשר יהיה בו מום. במשנה פ"ב דבכורות כל הקדשים שקדם מום קבוע כו', ובגמרא והשוחטן בחוץ פטור רב הונא מתני חייב כו' ואליבא דרע"ק. ועל מה קאי זה ופרש"י דהוא סיפא דתוספתא לעיל. וזה זר מאד דיפסיק הגמרא בפי' התוספתא קודם סיומה, ועוד אין המשך לברייתא, ועוד דבתוספתא בכורות ליתא, ויעוין רגמ"ה בזה, והברור דעל משנתנו קאי, ולפני הגמרא היה הגירסא במשנתנו בקדם הקדשן למומן והשוחטן בחוץ פטור ורב הונא מתני חייב, וקבעוה תנאי להך דרב הונא במשנתנו, וכמו דבכה"ג אמרו בזבחים פרק פרת חטאת יעו"ש. ואין ספק בזה כלל. וכן לפני רבינו משה בפי' המשנה היה הגירסא והשוחטן בחוץ פטור, יעו"ש, כיון שכן מובן, דבין בקדם מומן להקדשן, בין בקדם הקדשן למומן תנן והשוחטן בחוץ פטור אף דהאמת כן הוא, אבל אינן דבר והיפוכו דנחית תנא להשמיענו, לכן רב הונא משמיענו דבסיפא צ"ל חייב, ובדוקין שבעין, אבל בקדם מומן להקדשן פטור השוחטן בחוץ ור' אליעזר מתני חייב ברישא ובסיפא והשוחטן בחוץ פטור והוי דבר והיפוכו, ולכן מוקי לרישא דקדם מומן להקדשן אם שחטן בחוץ הוא בבמת יחיד חייב משום שוחט בעל מום שנאמר לא תזבח לד' אלדיך שור כו' אשר יהיה בו מום, ועל במה קאי ובזה תני בסיפא והשוחטן בחוץ פטור, פירוש דאם הקריבו בבמת יחיד, זה הבע"מ קודם שנפדה פטור ולא מחייב משום לא תזבח לד' אלדיך שור ושה אשר יהיה בו מום, משום דכיון דקדם הקדשן למומן ובדוקין שבעין אליבא דרע"ק דאם עלו לא ירדו לא מקרו תועבת ד' אלודיך, דלא כתיב תועבה רק בנרבע ואתנן דאם עלו ירדו, אבל בקדם מומן להקדשן דאף אם עלו ירדו לרע"ק חייב השוחט בבמה משום שוחט בע"מ, נמצא דר"א מא"י היה שונה במשנתנו ברישא חייב ובסיפא פטור ורב הונא בבלאה תני ברישא פטור ובסיפא חייב. ודו"ק. ויעוין ספרי דמרבה פיגול ונותר ועוד דרשות, אמנם לא למלקות, יעו"ש.

אשר יהיה בו מום וכו'. בספרי פסקא קמ"ז יכול המקדים קדשים זל"ז עולה לחטאת כו' ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' לא תוכל לזבח הפסח באחד שעריך כו' לא תזבח לד' אלדיך שור ושה וכו' כל דבר רע. פירוש מלא תוכל לאכול בשעריך דוקא זה לוקה, אבל המקדים מעשרות אינו לוקה, ומלא תוכל לזבח הפסח בשעריך בין למאן דמוקי בזבחים דף ק"ח בשוחטו קודם חצות עיי"ש [ולמאן דמוקי אחר חצות קרי בשעת היתר הבמות קודם חצות עיי"ש] מוכח. דהא דמקדים פסח לתמיד בה"ע דאינו לוקה. עיין תמורה דף ה' ובמכילתא ודו"ק.

שם בספרי ר' יהושע היא תועבה ואין הולד תועבה. ר' יהושע לטעמיה אזיל דפליג על ר' אלעזר דסבר כל האסורין למזבח ולדותיהם אסורים, ומכחן מוכיח דולדותיהם מותרים, דכחן מרבה קרא אף הנך שנרבעו ונעבדה בהן עבירה ומוקצה וטרפה. ופלפול ארוך בדברי ר' יהושע בפרק אלו טריפות דף נ"ח, יעו"ש. וכפי הנראה מכאן כלישנא דאמר מחלוקת כשנרבעו כשהן מוקדשין, דומיא דבע"מ דמיירי ביה קרא דאפילו אם נולד בו מום כשהוא קודש הולד קרב. ועיין תמורה דף ל' ע"ב ושם ריש פרק אלו קדשים ליקרב ואליבא דר"א כו' לרעי' כו'. ואכמ"ל בפלפולים.

שם ר' שמעון אומר לפי שמצאנו ברובע ונרבע כו'. יכול אף בחדם ת"ל הוא בזבח דברתי ולא בזובח. אפשר דר' יהושע ידע זה מהא דאמרינין בפרק יוהכ"פ דף פ"ה מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, וע"כ דבנגמר דינו מיירי דגג המזבח קולט אפילו מזיד, כמו שפרש"י פרק אלו הגולין דף י"ב ואפילו כן כשר לעבודה, אע"ג דנוגח פסול בבהמה, וא"כ מה"ת למילף רובע ונרבע באדם, כיון דלענין נוגח אינן שוין, והך דרשה דמעל מזבחי אינו מוסכם ואמוראי פליגי ביה, וזהו ר' יוחנן דירושלמי פרק אלו הגולין הלכה ו' ואני אומר לא גגו קולט כו', ועיין מראה הפנים שם בזה, וכן פסק רמב"ם, ואפשר דכן סבר ר' שמעון ותו צריך קרא להכשיר רובע ונרבע באדם, ומה שתירץ המראה הפנים דרמב"ם פסק כר' יוחנן לגמרי ז"א, שר' יוחנן סבר דאף בשוגג אינו קולט רק שש ערי מקלט בלבד ורמב"ם פוסק דשוגג קולטין אותו בעבודה בידו, אם לא דנימא דרמב"ם היה גורס אלא זה ששש ערי מקלט קולטים כו', פירוש דמי שערי מקלט קולטין אותו, אותו בלבד קולט גגו של מזבח בכהן. ודו"ק.

ודע דרבינו משה פסק דהרוגי מלכות קולטן המזבח אף קרנותיו, והוא זר כמו שאמר בירושלמי דמשו"ה ברח יואב שלא יהיה מהרוגי מלכות רק מהרוגי ב"ד, יעו"ש. והיינו דבמזבח כתיב לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת כו' ותחלליה, והמלכות אינה הורגת אלא בסייף וכמו שאמר בירושלמי ריש פרק ד"מ, ופסקו הרמב"ם ולכך אסור להרגו מדין המלכות, ולכן אמר אדוניה שהיה מחוייב מדין מלכות וקלטו קרנות המזבח (עיין שו"ת מקום שמואל) אמר ישבע לי כו' אם ימית את עבדו בחרב, שזהו מדין המלכות להרגו בסייף, ע"ז קלטו המזבח דכתיב כי חרבך הנפת עליה ותחלליה, א"כ ההורג מי שאוחז בקרנותיו הוא מחללו, משא"כ בב"ד אע"פ שרוצח נידון בסייף, מ"מ אם אינו יכול להמיתו אתה ממיתו בכל דבר שאתה יכול להמיתו, וכמו דמרבה הגמרא גבי רוצח בפרק נגמר הדין דף מ"ה, ועיין ריש מכות תוס' ד"ה כל, ועיין מש"כ בחידושי על הרמב"ם ודו"ק.

והוצאת את האיש ההוא כו' אל שעריך את האיש או את האשה התמיה מובנת, ויעוי' מורה ח"ג פרק ל"ז, ולזה בארה ג"כ בע"ז איש או אשה וכו'. ונראה דמשום זה דריש בספרי קרא לאתויי מדיחי עיר הנדחת, ולכן לא כתוב בהו ההיא משום שהם לא עשו שום מעשה, ובאמת בזה סתם ספרי לאו ר"ש הוי, דאילו ר"ש סובר בסנהדרין סוף פרק הנחנקין דמדיחי עיר הנדחת בחנק עיי"ש, ואילו כאן וסקלתם כתיבא בהו ולקמן גבי נביא שהדיח מייתי פלוגתייהו. והנראה בזה משום דאמר בדף מ"ז שאין קוברין רשע חמור אצל רשע קל, ופריך דנתקן ד' קברות ומשני ב' קברות גמירי, ובאמת חנק והרג או סקילה ושרפה פליגי תנאי איזה חמור, אבל דא סד"א כיון דכל הנסקלין אינן נתלין רק מגדף ועובד ע"ז, סד"א דנצריך ב' קברות לנסקלין דעלמא ולהנך דעובדין ע"ז דחמורין דנתלין, קברות לחודייהו, לכן קמ"ל דיכול להוציא האיש ההוא או האשה ההיא שעבדו ע"ז לסקילה עם הנך דנסקלין שלא עבדו ע"ז שאינן נתלין, וזה שאמר את האיש, דפירושו דאת כמו עם לא סימן הפעול, ולכן לא כתיב ההוא דבאיש ואשה דנסקלין דעלמא מיירי דאינן נתלין, ולומר דנסקלין במקום אחד ולא צריך להנך קבר לחודא. והנה בעיר הנדחת עפ"י נשים היא כיחידים, שכל אחד נידון בסקילה והמדיח הוה כמו מדיח יחיד דבסקילה לכו"ע, דדוקא מדיח רבים אמר ר"ש דבחנק, ולכן לדרשת הספרי אמר את האיש או את האשה דעל מדיחים קאי, ואעפ"י שבאשה מדיחים האשה בסקילה ועל כרחין דהנדוחין ג"כ בסקילה, ולפ"ז מצי גם ר"ש לסבור דרשא דספרי על המדיחים, וזה שאמר את האיש כו', דאין עושין עיר הנדחת עפ"י יחיד ועפ"י אשה, ולכן קמ"ל דבהאי גונא דהמדיח הוי חד או אשה כיון שכל העיר כיחידים דמו, תו להמדיח דין מסית יחיד אית ליה ומיתתו בסקילה, כיון שכל העיר נידון בסקילה וממונן פלט כיחידים. ודו"ק היטב בכ"ז.

ולאחר העיון בגמרא סנהדרין דף ט"ז נראה דתרי מיעוטי ממעטינין דבסנהדרי קטנה שבכל שער ועיר הוא רק באיש ואשה ולא בעיר הנדחת שדינה בסייף שאז דנין אותן בב"ד הגדול של ע"א בירושלים, וכן בשבט שהודח אע"ג דדינן בסקילה וממונן פלט, ג"כ אין מוצאין רק לב"ד הגדול בירושלים, ולכן האיש או האשה קמא ממעט שבט שהודח כולו, דאע"ג דנסקלין אין מוציאין אותו לב"ד של העיר שער סנהדרי קטנה, והאיש או האשה השני הוא למעט עיר הנדחת, אף שהם מיעוטו של שבט, כיון שיש להם דין אחר של מרובים שהן בסייף וממונם אבד אין מוציאין אותן רק לב"ד שבירושלים סנהדרי גדולה, כיון שאינן בסקילה. וזה אמת לכל מבין משפט הלשון.

עוד י"ל דכיון לזה, דרק איש לבדו או אשה לבדה נסקלין, הא אם היו עובדין עו"ג איש עם אשה דיתכן שאחד מהם עבד לא בשביל שקיבל העו"ג לאלוד, רק עבד אותה לאהבת אשתו האדוקה או היא עבדה מיראת אישה האדוק, והעובד עו"ג מאהבת אדם או מיראת אדם סבר רבא דפטור, יעוין שבת ע"ב בתוס' ובתו"י בזה לכן דייק קרא את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה שבאופן זה אם הוא רע יסקלו ג"כ ודו"ק.

את האיש או את האשה. ביאר כאן מה שלא זכר בחלול שבת וזולתו, לפי שהעובד עו"ג נתלה, והאיש נתלה ואין האשה נתלית, לכן ביאר כי בסקילה אל שער ב"ד בו שוה אשה לאיש. ויעוין מורה פל"ז ח"ג בזה.

את האיש או את האשה. נראה לפי מה שפרשתי באור שמח דאם עברו שנים עבירה אחת אין דנין שניהם ביום אחד, אך בשנאף עם אשה שע"י שניהם נעשה העבירה, אז נידונין ביום אחד, וזה שאמר כאן אף עם עברו שניהם האיש והאשה שעבדו עו"ג שניהם ג"כ יוציאו את האיש או האשה שידונו אותם בפני עצמן לא ביום אחד, אבל בפ' תצא גבי נערה המאורסה כתוב והוצאתם שניהם אל שער העיר שנידונין ביום אחד. וזה נכון מאד.

עפ"י שנים עדים כו' יומת המת. מעיקרא (ברכות י"ח). נראה דקמ"ל קרא דברוצח שברח או נתערב בין אותם שלא נגמרו דינן ובא אחד ואמר זהו שנגמר דינו בב"ד פלוני או זהו שנגמר דינו, לא מהני לענין מיתה, אע"ג דהוי כעין מלתא דעבידא לגלויי ובשאר מקומות עד אחד נאמן, הכא לא מהימן ובעי שני עדים, וכמו דתנן סוף פ"ק דמכות כ"מ שיעמדו שנים כו'. ודו"ק.

לא יומת ע"פ עד אחד. הרמב"ן בהשלמתו למצות ל"ת ל"ת ט' כתב שנמנענו שלא לקבל עדות מיוחדת בדיני נפשות כו' והוא אמרו יתעלה עפ"י שנים עדים כו' לא יומת עפ"י ע"א כו'. ועיין מגילת אסתר שלא ידע במח"כ דרך רבינו ז"ל, דרבינו פירש טעמא במצות ל"ת רצ"א שהזהיר העד מדבר בדין שהעיד עליו ואעפ"י שהוא חכם כו' ובאה האזהרה שלא לדבר בדבר נוסף על העדות וזה בדיני נפשות לבד והוא אמרו יתעלה ועד אחד לא יענה בנפש למות וכפל האזהרה בזה לא יומת עפ"י עד אחד כלומר לא יומת בטענת העדים כו', הרי נתבאר לך טעם רבינו. ובאמת המעיין לעיל פ' מסעי כל מכה נפש לפי עדים כו' דכתיב ברוצח וקרא דהכא, יתבונן כי חזון אחד להם ונכפל הענין בע"ז, וכן בחבורו לא הזכיר כלל דרשה דעדות מיוחדת. ויצא זה לרבינו מדברי הספרי על קרא דלא יומת עפ"י ע"א מנין שלא ילמד עליו עד חובה ת"ל לא יומת עפ"י ע"א, הרי דפירש דזהו כפילות לאו וע"א לא יענה בנפש למות, ובדרשה דגמרא אפשר דמפרש דזה ע"ד הדרוש, וכמו שכתב רבינו במצוה מ"ה. עיי"ש בארך. ובאמת להרוג עפ"י ע"א נפקא לן מקרא דלא יקום ע"א באיש, ולשון ספרי אין לי אלא בד"נ כו', ועדות מיוחדת פירשתי בס"ד בענין עד זומם, דבדיני נפשות הוא ממש עד אחד עפ"י מופת הגיוני עיי"ש, א"כ גם זה נכלל בכלל דלא יקום עד אחד באיש. והגר"א הגיה שם, ולפי הגהתו שם בספרי נראה, דסובר דרבנן לא מצי דרשי כלל קרא דלא יומת לעד שטוען, דלשון לא יומת משמע דוקא חובה, והמה סברי דאפילו לזכות אינו עונה, וע"כ סברי דאזיל לעדות מיוחדת וכר"י. ודו"ק.

יד העדים תהיה בו בראשונה כו'. בסנהדרין נקטעה יד העדים פטור כו' יד העדים שהי' כבר, פירש דכתיב וסקלתם באבנים ומתו זה גמר דין (כמו דאמר בב"ק מ"ד והא השור יסקל כו') ולא נזכר יד העדים, דאף אם המה גידמים והא נגמר דינו למות משום דכיון דלא היה להם יד מעיקרא יומת עפ"י אחרים, אבל אחר גמר דין כתוב, יד העדים תהיה, היינו שכיון שנגמר דינו למות מעיקרא כמו דכתיב וסקלתם כו' ולסוף אין להעדים יד שאחר גמ"ד נקטעה ידם פטור דבעינין קרא כדכתיב, אבל באין לו בהן יד או רגל דבעינין קרא כדכתיב, ושם כתוב מקודם גבי דם שיתן על תנוך, לכן אם אין לו בהן מעכב הטהרה שכתוב קודם הטהרה אף אם לא היה לו בהן יד מעולם, ודלא כמו שנדחקו בתוס'. וזה נראה דכן פירשו בתוספות כתובות דף מ"ד ד"ה אין לה פתח בה"א, ודייקו מגיורת דאין לה כו' דלא בעי קרא כדכתיב אף דלא היה לה אב מעולם. וזה כמו שפרשנו, משום דשם כתוב פתח בית אביה קודם גמ"ד, ואם מעכב אז לא שנא בין אין לה מעיקרא לאין לה בסוף, שמת האב אח"ז. ומיושב מה שמקשים עליהם ודו"ק היטב ועיין בחכמת שלמה לרש"ל בסנהדרין שם.

וקמת מיד. ספרי. דמצאנו במשנה בפ"ז דפרה זה הלך ליבנה ג' מועדות, ובתוספתא מקואות פ"ד ובחולין דף מ"ח זה היה מעשה ועלו כו' ג' רגלים ליבנה ומכש"כ בירושלים הוי אמינא דבעלות לרגל יבואו שמה, לכן אמר דזה בספק ושאלה על הדין, אבל כי נחלקו החכמים דברי ריבות בשעריך (שער זה ב"ד) זה אוסר וזה מתיר אסור להשהות עד הרגל רק וקמת מיד. ולפי דברי הספרי נראה דפסוק ובאת אף לב"ד הגדול שביבנה וגלו ממקומן ואינן בירושלים, וכן בירושלמי לשאילה, פירוש שצריך לשמוע ועובר בל"ת וכתב הכהנים הלוים, שמע שיהא בב"ד הגדול כהנים ולוים, ומקרא דועשית הוא כשהב"ד בלשכת הגזית, והדבר כתב עפ"י התורה אשר יורוך כו' לא תסור, הוא גם על ב"ד הגדול שביבנה והאיש כו' לבלתי שמוע שחיוב מיתה אינו רק בממרה על ב"ד שבלישכת הגזית, לכן כתוב העומד לשרת שם, שאם יש מזבח וכהן משרת, אז חייבים מיתה על המראתו, אבל על ב"ד שביבנה אם המרה אינו נהרג, ששם אין כהן משרת, ואף אם חזרו סנהדרין ללישכת הגזית, כיון שבשעת המראתו לא היו ב"ד בלישכת הגזית, רק חוץ לירושלים, אינו חייב הזקן הממרה מיתה, ומיושב כפלות הכתובים. ודו"ק.

ובאת אל הכהנים הלוים. מצוה בסנהדרין שיהיו כהנים ולוים ספרי. וכן עשה יהושפט בדברי הימים ב' קפ' י"ט וגם בירושלים העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים וראשי האבות לישראל למשפט ד' דהוא סנהדרין גדולה.

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו'. ראיתי לברר בזה דעת הרמב"ם בשרשיו דעל כל דבר מדברי חכמים הוא עובר בלא תסור, והרמב"ן האריך בעוצם פלפולו לדחות זה מראיות רבות עצמו מספר, וכללי השגתו, דא"כ היה ראוי להחמיר בספיקן, וביטול דרבנן מפני דאורייתא, ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא בתערובת, והאריך למאד בענינים אלו וחידש בהם שיטה אחרת. ואנכי עפר ואפר תחת רגליו אומר, כי לשיקול דעתי האמת כדברי רמב"ם, והעיקר הוא זה, כי התורה רצתה אשר מלבד ענינים הנצחים והקיימים לעד, יתחדש ענינים, סייגים, ואזהרות, וחומרות אשר יהיו זמניים, היינו שיהיה ביד החכמים להוסיף עפ"י גדרים, הנמסר להם [שבאופנים אלו ניתן להם רשות], ואם יעמוד ב"ד אחר גדול בחכמה ובמנין ובהסכם כלל ישראל כפי הגדרים שיש בזה, הרשות בידם לבטל, ולמען שלא ימצא איש אחד לאמר אני הרואה ואינני כפוף לחכמי ישראל, נתנה התורה גדר לא תסור כו', שאל"כ יהיה תורה מסורה ביד כ"א, ויעשו אגודות אגודות, ויתפרד הקשר הכללי, מה שמתנגד לרצון השם שיהיה עם אחד לשמוע לחכמיהם, ואם לא ישמעו, עוברים בלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואם כן המצוה דוקא לשמוע מה שיאמרו, אבל הענין בעצמו שאמרו וחדשו, אפשר דאינו מתקבל אל רצון הבורא, ואם יעמוד ב"ד אחר הגדול ויבררו טעותן, או שהוא דבר שאין הצבור יכול לעמוד, ויעשו היפך מזה, מותר, וכמו ר"י דשרי משחא ופרוזבול דאמר שמואל אבטליניה, וכן מאמר ר"ג על הישנות אנו מצטערים, ואף אם יכוונו האמת, כפי מה שהוא רצון הבורא באמת, בכ"ז לא רצה השם יתעלה לעשותו חק נצחיי מטעמים הכמוסים בחקר אלוד, רק שיהיה מעצת החכמים וברצונם, ורצה דוקא שנשמע בקולם, אבל לא בפרטי הדברים, ומצאנו דוגמתו בתורה ענין דומה לזה, מה שהחמירה תורה לשמוע בקול מלך יותר ממה שהחמירה לשמוע בקול חכמים, וחייבו מיתה בד"ק כל אשר ימרה את פיך מות יומת ובכ"ז לדוגמא שמעי בן גרא היה מצוה מן השם לשמוע בקול שלמה, לבלי לצאת מקיר העיר וחוצה וחייב מיתה ע"ז, אבל האם רצה השם שיאמר זה שלמה, ואם היה חפצו יתברך בפרט הזה, שמה איכפת לרחמנא אם יצא, הלואי לא אמר שלמה זה, ולא היה מסבב לקחת בת פרעה ולסבב חורבן הבית וגלות ישראל, ככה שמה התורה לחוק לבנ"י לשמוע בקול חז"ל כקול מלך, מאן מלכי רבנן, אבל בפרטי הענין אין רצונו בצווי פרטי, [ומצאתי כן בביאור לרבינו משה פי"א מהלכות ברכות הלכה ג' נמצא ענין הדברים והצעתן כך הוא וכו'. יעו"ש], וזה פירוש הירושלמי סוכה, דיום ראשון מברך על נטילת לולב ושאר יומי מברך על מצות זקנים, דהמצוה לשמוע בקולם.

ומעתה נבאר כל השגותיו, כי מספקא לן בדברי תורה, שמא הוא חזיר, א"כ אף אם לא צוה הבורא על ספק, בכ"ז שמא הוא חזיר, א"כ אכלנו חזיר דבר המתועב באמת, אבל בספק עירוב, א"כ כיון שהענין הזה אינו בפרט רצון הבורא, רק שצוה לשמוע אליהם, וכיון שע"ז לא דברו, א"כ לא נקרא מי שאינו עושה כן, שאינו שומע בקולם, ומדוע לא יהיה מותר, וכן קטן נאמן, כיון שאינם עושים זה מפני שאין שומעין בקולם, א"כ תו לא עברנו על לא תסור [וכן לא שייך ע"ז לא יאונה לצדיק כל און, כי כשאינו יודע, אינו עושה איסור כלל וכלל, ועיין בתוס' שבת שהעירו מהא דר"י אישתלי וטעים מידי קודם הבדלה, ויש לדבר בזה הרבה ואכ"מ], וכן נדחה מפני דאורייתא, כי אם המה אמרו, אבל לא אמרו שזה הוה נצחיי, רק אם יעמדו ב"ד גדול בחכמה ויסכים דעתם הנאות יותר לפי הזמן לומר היפוכו הרשות בידם, א"כ איך תיבטל מפני זה דבר דאורייתא, וזה חזק יותר בסברא ממה שמצאנו דעשה דממון לפי שנתנה במחילה קילא. ויתר הפרטים עיין בחדושי להלכות עדות בס"ד.

ובזה סרה תמיהתו מדוע לא יקובל שמצות דרבנן אשר תקנו חכמים יהא נכלל בכלל תרי"ג, דכמו שיש סברא לומר שכל מצות מלך ופקודתו יהא נחשב בכלל תרי"ג, ככה תקבל השכל שיהא סוגי חז"ל בכלל תרי"ג מצות, וגם בתורה המה סמוכים פרשת זקן ממרה לפ' מלך. וכאשר תעיין בדברי רמב"ם בספריו תראה. כי דברי המה דבריו. וד' ינחני בדרך אמת.

ירושלמי ברכות פ"א הלכה ד'. ד"ת יש מהן איסור כו' יש בהן קלין ויש בהן חמורין, אבל דברי סופרים כולן חמורין הן כו' חמש טוטפות כו'. פירוש דדברי תורה האיסור בעצמו אסור והוי העובר כמו שהוא חולה והיא מטמא הנפש, לכן יש בהן קלין ויש בהן חמורין. כמו במאכלות שיש שמזיקין החולה ויש שממיתין אותו, אבל דברי סופרים הן אינן נדונין מצד עצמותן, רק מצד המצוה שאסור למרוד ולא תסור כו' והוה כמרד, א"כ כולן חמורין שבכל דבר הוא מורד, ולז"ה א"ש במוכר לו דברים האסורים באכילה מד"ת אינו מנכה לו מן הדמים שאכל, שהאכילה אף שלא מרד, מ"מ גרמה מחלה בנפש, לא כן האסורים מד"ס מנכה לו מן הדמים שהאכילה בעצמותה אינה מזקת לו רק המרד וכאן לא מרד. וכזה כתב בנתיבות סימן רל"ב, והיינו דוקא רק במתעסק, דבכל מקום אינו חייב רק בחלבים ועריות שכן נהנה, אבל שוגג קרוב למרד דהוה ליה לדייק ולדעת, לכן אמר בגיטין נ"ג דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד. וברור.

נראה לומר טעם ע"ד מושכל על הא דאין למידין קו"ח מדברי סופרים (עין ידים) דדוגמא דיליף התו"כ קו"ח שיהא סכות חייב במצה. ובקדושין יליף מה שפחה שאינה נקנית בביאה כו', וכן במסכת דרך ארץ א"א שאני אסור בה אינו דין שיהא אסור בבתה וכו', יעו"ש דהקל וחומר אין לו מקום בעומק העיון בסברא שיחוייב ההפכיות לפי משפט הנושאים למבין עומק טעמם [דוגמא לזה בברכות כ"ג ע"ב הא מילתא תיתי בתורת טעמא ולא תיתי בתורת קו"ח כו'] רק הי"ג מדות נמסרו מסיני שבהן ידונו ויקישו וילמדו, והבורא יתברך הבלתי בעל תכלית ידע, כי להסיר אופני הטעות אשר יפלו בשכל האדם כאשר לא ידע עומק דעת עליון גלה יתור או רמז, למען לא נבוא לכלל טעיות, וכל מה שאין עליו הוראה בתורה נלמוד בהנך י"ג מדות, ל"כ דברי סופרים אשר שכל האנושי ברוה"ק השורה עליו, אם כי השיגו האמת, אולם להקיף כל מה שנוכל ללמוד באופנים ענינים זרים ולהסיר הטעיות בתיבה מיותרת או במלה זרה, קשה זה לשכל האנושי התכליתי, ועוד כי באו בע"פ מה שאין באפשרי לדייק התיבות, לכן אמרו אין דנין קו"ח מד"ס (ובזה יהיה גם קצת טעם למה אין דנין מהלכה. ודו"ק). וכן במסכת דרך ארץ קו"ח של ר"י בן תודאי היה נכון אם היה איסור א"א מצד קורבה, אבל איסור אשת איש מצד שהיא אשת עמיתו והאיסור בבת אשתו אין זה איסור מצד אחר, רק מצד שכבר נשא אמה ואסור באשה ובתה זה הוא סבת איסורה, ולא תקרא בה בשם איסור בת אשתו, רק אשה ובתה, לכן בבת אחותו מותר וכיו"ב, א"כ לפי עומק הסברא אין כאן קו"ח כלל ובתורה מפורש להיפוך, לכן נדהו ר"ג. ונכון. ודו"ק היטב.

והנה מצאנו כמה פעמים בש"ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ונראה לבאר זה עפ"י מאמר תמוה מנחות כ"ט בשעה שעלה משה כו' וקושר קשרים כו' תלי תלין של הלכות כו' ולא היה יודע מה הן אומרים כו' ואתה נותן תורה ע"י כו' כך עלה במחשבה לפני וכו', והביאור דהבחירה חפשית, וידיעת השי"ת בשעה שאינה מתגלת לנבראים אינה מכרחת הבחירה רק ידיעת הנברא והעלול מכרחת הבחירה, והשי"ת בידיעתו הבלתי תכליתית וצופה ומביט על זמן העתיד כעל ההוה בהשויה גמורה, ועל זה מורה שם הויה, ששלשה זמנים האלו הם כאחד אצלו בלי קדימת אחד לחבירו, שדבר זה אין בכח נברא להשיג איך הוא, ראה כי לפי מצב ישראל יתבוללו ישראל בגלותם בבבל בעמים וחצים מדבר אשדודות, וזה יהא סבה לשכחת התורה, ואז לפי העת ולקיום האומה יהא הכרח לאסור בשולי עו"ג, ועל זה רמזה התורה באכל בכסף תשברו, אבל לא שדבר זה מן התורה, רק השי"ת בידיעתו העתיד בהסכימו על מפעלות גדולי האומה העתידים רמז בחכמתו העליונה בתורה, בתגין וכיו"ב ושום נברא לא יכול להשיג טרם יהיה הדבר רמז הענין, כי אם ידע הלא תהא הבחירה נעדרת יוכרחו לישא נשים נכריות וכיו"ב. וזה אמר עקיבא בן יוסף כו' כמו דדריש מוא"ו דוגרושה לרבות חלוצה וכן כיו"ב, דזה אחרי שאסרו חכמים לפי צורך מצב האומה והדת מצא שידיעה העליונה העתידיות רמזה בתורה, וזה שאמרו ולא היה יודע מה אומר, שלא היה יכול לידע, שאילו ידע היה ידיעתו מכרחת, וזה כך עלה במחשבה לפני, שלא דרש דברים שלא כוונתי ולא רמזתי בתורה, רק שהמחשבה שלי שאינה מכרחת הבחירה כך עלה במחשבה, אמנם לא תוכל לידע, ואחר שיצא הדבר למציאות יתגלה לר' עקיבא וחבריו. ודו"ק.

שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך גמ'. וזו מצות עשה כמו שאמר ירא ד' בני ומלך, לכן אמרו סוף נזיר ושמע שאול והרגני והלא כבר היה עליו מורא בשר ודם, פירוש שמצות אימת מלך הוא מצד המצוה אין זה בכלל ומורא לא יעלה כו', רק כאן אמר ושמע שאול ולא המלך משום שכבר נקרע מלכותו, א"כ אינו רק בשר ודם שאין אימתו מצוה. ודו"ק. והקדמונים פירשו דמלך לב מלך ביד ד' והוא כמוכרח, שבחירתו אינו בידו רק ביד השי"ת ורק כיון שהוא שאול לא מלך הלא ירא אנכי ממנו כו'. ולזה יתכן מה דאמר בקרא עזרא ז' ברוך ד' כו' אשר נתן כזאת בלב המלך כו'. וכן רבינו הק' על אנטינינוס בירושלמי מגילה פרק בני העיר ה"ב דשדר מנרתא אמר ברוך ד' כו' אשר נתן בלבו כו', משום שבחירתו ולבו ביד ד'. ואולי גם זה נכלל בכוונת הגמ' ערכין ו' שאני מלכותא דלא הדרה בה, פירש שכיון שלבבו ביד ד' וד' נתן בלבו אינו בכלל לא לכם כו' שזה מיד השם. ודו"ק.

שום תשים. מת מנה אחר תחתיו, פי' שלא יוכל למנות הוא לאחר תחתיו עליך, רק בך תלוי שאתה תבחר ולא הוא. ופשוט.

ועוד יתכן לר' נהוראי דאין זה מצוה, רק אם יבקשו להם מלך אז מצוה, לכן אמר כיון שהיה להם מלך ואחר מותו אם לא ירצו בהנהגת מלך אז מצוה למנות אחר תחתיו.

והיתה עמו וקרא בו. הא דכתיב בו ולא בה, משום דקאי על הספר כהראב"ע. ויראה דמרמז לנו דדברים שבכתב אסור לקרותן בע"פ, וזה בו בספר, דייקא ולא בעל פה. ויעוין תוספות ישנים יומא דף ע' והבן.

לבלתי רום לבבו מאחיו. בספרי ולא משל הקדש. ותמוה. ונראה לישב קצת, דבמצוה דסוסים ונשים כתיב טעמא, אך בלא ירבה כסף וזהב לא נאמר טעמא, ונראה פשוט, דהפסוק לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל קאי לפרש הטעמים על שני הדברים שאסר למלך להרבות כסף וזהב, ולכתוב לו את משנה וכו' וע"ז אמר לבלתי רום לבבו, דמש"ה לא ירבה לו כסף וזהב, ולבלתי סור מן המצוה, מש"ה וכתב לו וכו', וכן תמצא ביהונתן על קרא דלא ירבה כסף נקיט טעמא דלא ירום לבבו, ודריש הספרי הך מאחיו כמו משל אחיו, פירוש מהונם ומכבודם, כמו דדרשו על קרא דהכהן הגדול מאחיו, יעוי"ש, וע"ז אמר ולא משל הקדש פירוש שלצורך הקדש יכול להרבות כסף, שבזה לא ירום לבבו, וכן מצאנו בדוד ואני בעניי הכינותי כסף וזהב כו', וכן כתב הרמב"ם שלהכין כלי כסף וזהב שירבה לאוצרות בית ד' מצוה ועיין ירושלמי פאה ריש פרק ה', שהי' דוד מקדיש ראשון ראשון שלא יעבוד על לא ירבה.

לא יהיה לכהנים הלוים וכו'. פירשו בירושלמי הוריות דעל מלוכה דסמיך ליה קאי שאין מעמידין מלך מכהנים, ועיין רמב"ן פ' ויחי. ונראה דהמלך נוטל מחצה בביזה, יעוין רמב"ם, ושבט לוי אסור לו ליטול, לכן אין מעמידין מלך משבט לוי, שאסור לו ליטול חלק בביזה, ולא ילחם עבור העם ברצון טוב, כיון שאין לו חלק בביזה. וא"ש הסמיכות. ודו"ק.

מאת זובחי הזבח, לפי מה דאמרו דאף שלל דידהו אשתרי בשבע שכבשו ושבע שחלקו, אם כן אשתראי לאכול נחורין, ובכל זה, אם ישחטו אותן חייבים במתנות, דהשחיטה מתרת אף אם ישארו לאחר מכאן (יעוי' חולין י"ז), ולזה אמר מאת זובחי הזבח. ודו"ק.

אם שור אם שה ונתן לכהן וכו'. בספרי פ' קס"ה אם שור וכו' בין בארץ בין בחו"ל. יתכן משום דמקום דשור או שה שוין הוא רק בח"ל, דאלו בארץ אסור לגדל בהמה דקה, ועיין בתמורה י"ח ע"א בתוס' סד"ה אפילו ממירעייהו, דפירשו ממקום שמותר לרעות בהמה דקה יעו"ש.

ראשית דגנך תרושך ויצהרך. בירושלמי שביעית פרק ז' על קרא דוישב בארץ טוב דריש שפטורה מן המעשר, פירוש דאינה טובה לגבי ארץ ישראל [אף לארץ הגלעד], אך שפטורה מן המעשר. ובזה מיושב לדעתי לשון המקרא דשופטים ט' ותאמר להם התאנה החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה, שאצל זית וגפן לא כתוב הטוב, מפני שהשמן והיין חייבין במעשר ובתרומה, אבל היוצא מן התאנים פטור מן התרומה ומעשרות, לכך כתיב הטובה. ודו"ק.

ראשית גז צאנך כו'. מה דלא נאמר עד ערבות מואב א"ש לר' אלעי דאינו נוהג רק בארץ, ובמתנות לשי' רמב"ם צ"ל דאו כפי מה שדרשו דורשי רשימות שזה היה שכר פנחס, אם כן במדבר לא נהוג מתנות, כן למ"ד דנאסר בשר תאוה רק בשר נחירה, לכן לא נצטוו במדבר בבשר נחירה, ובשלמים ליכא רק חזה ושוק. ודו"ק.

לעמוד לשרת בשם ד' הוא ובניו כל הימים. יתכן דמורה לנו דאף בעלי מומין שאינם ראוים לעבודה ג"כ נוטלים ראשית הגז וזרוע ולחיים כו' ותרומה, דבניו ראוים לעבודה, אבל חללים איתמעטו דבניהם אינם ראוים לעבודה. והבן.

וכי יבא הלוי כו' אשר הוא גר שם. זה מורה כפי דעת ר"מ בסוף פ"ב דמכות דלא היו מעלין שכר ללוים, וכפי דאמר בירושלמי לבית דירה נתנו, פירוש ולא לנחלה, וזה דאמר אשר הוא גר שם, כמו גר אבל לא שהוא שלו לגמרי. ובזה יתפרש מה דפליגי ר"א ות"ק אם עושין מגרש עיר ומגרש שדה בשילהי ערכין דת"ק יליף מקרא דושדה מגרש עריהם לא ימכר, ור"א מחלק בין ערי הלוים לערי ישראל, משום דסבר דלבית דירה נתנו ולא למחלוקת, ולכן לא היו הרוצחים מעלים שכר ללוים, ומשו"ה לא היו הלוים מתודין (עיין פ"ה דמע"ש), ולכן אסורים לשנות מכפי שנתנו להם, אבל בערי ישראל דשלהן הן מותרין לעשות כאדם החפץ לעשות תוך שלו, ות"ק סבר דגם בלוים שלהן הן, לכן לא מחלק. ודו"ק.

ושרת בשם ד' אלקיו. איזה שירות שבשם זו שירה. פלא דקודם בראשית הגז כתוב לשרת בשם ד'. אך הכונה דכאן כתוב ד' אלדיו ולא נאמר אלדים בקרבנות רק הוי' לבד כדברי בן עזאי, לכן ע"כ דעל שירה קאי. ודו"ק.

נביא מקרבך מאחיך וכו'. בספרי מאחיך ולא מאחרים. פירוש דאף גר אתמעט כמו גבי מלך רק ממובחר שבאחיך, ולכן אמר מקרב אחיהם כו'. וע"ז אמר שם עוד יקים לך ולא לעו"ג, פירוש שעל עובדיה אמרו סוף פרק ז' דסנהדרין דגר אדומי היה, רק נבואתו לא היה שיאמר לישראל שיעשו איזה דבר, אך נבואתו היה למפלת עשו ואדום, וכמאמרם מיניה וביה וכו'. ופשוט.

נביא מקרב אחיך כמוני. פירוש כמוני בשתוף שם נביא לבד לא במעלה, וזה שאמר אליו תשמעון, אפילו לעבור על מצוה אחת שבתורה כאליהו בהר הכרמל, משום שכל התורה שמעו מפי משה, לכן יכולה להעקר לשעה עפ"י נביא שגם הוא נביא כמוהו בשתוף השם, אבל אנכי ולא יהיה לך ששמעו בעצמם מפי הגבורה אין נביא רשאי לעקור בעבו"ז אפילו לשעה, וכדאמר ר' יוחנן סוף הנחנקין. וזה הי' הטיבו אשר דברו, שאם שמעו הכל מפי הגבורה לא הי' יכול אליהו לזבוח בהר הכרמל ושאר נביאים. ודו"ק.

ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד. פירוש כמו שדרשו על לא תבנה עוד לכמות שהיתה אבל כו', כן הכא לכמו שהיתה, אבל אראה בחנוך המשכן בשמיני דכתיב ותצא אש כו' וירא כל העם וירונו כו' וישתחו.

נביא אקים להם כו' והיה האיש אשר לא ישמע כו' אנכי אדרש מעמו. פירוש בזה לא יהא כמוך שלא יכול לאמור אם בריאה יברא ובזאת תדעון כו' לא מלבי רק אנכי אדרש מעמו, ולכן לא מצאנו בנביאים כזאת. ודו"ק.

והיה לנוס שמה כל רוצח וכו'. לא נזכר כאן בפרשה שישב שם עד מות הכה"ג. ונראה לי דמזה דרשו בריש כה"ג ההורג כ"ג או כ"ג שהרג, אינו יוצא משם לעולם, דגלי לן קרא כאן דעד מות הכה"ג אינו עיקר בענין הגלות, דאף באופן שלא יצא במות כה"ג גולה והגלות היא מצוה בפני עצמה בלא פרט זה. ובגמ' שם יליף לנוס שמה כל רוצח אפילו כ"ג במשמע, ואין כוונת הגמרא מתיבת כל לחודא, דהא הוה יליף מקרא דמסעי כל מכה נפש בשגגה, רק הכוונה מדלא כתיב כאן מיתת כה"ג בפרשה.

או י"ל עפ"י מה שאמרו בשבועות מתני ליה יכך ד' א"ל כנה כו', אבל בקראי אימא לא מכנינין קמ"ל, והואיל במשנה תורה אמר משה כמדבר מפי עצמו וכמו שאמרו בפרק הספינה מפי עצמו, יעו"ש, והיה כמדבר לאלעזר כה"ג שימות וזה לא נאות וכמו שאמרו כנה, לכן לא זכר זה כלל. ולכן ביהושע ק' כ' לא נזכר בפרשה זו אלעזר הכהן כמו שנזכר בסימן י"ט, כ"א. יעו"ש ודו"ק.

והיה לנוס שמה כל רצח. לפי עומק הפשט הוא כלל ופרט שכל רוצח אחד שוגג ואחד מזיד ינוס שמה ומפרש וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי, מפרש דין הרוצח שוגג שהוא ינוס שמה לחיותו, וכי יהי' איש שונא כו' ונס כו' ושלחו זקני עירו ומת וכריב"י במכות דאמר כן. יעו"ש ודו"ק.

ואם ירחיב וכו' כאשר נשבע לאבותיך וכו' בספרי הכל בזכות אבות, אשר דבר לתת לאבותיך הכל בזכות אבות. פירושו דמוכח דהשבועה אינה מכרחת לתת את כל הארץ להם ורק כי תשמור את כל המצוה הזאת כו' מוכח דמה שאינו נותן להם הג' ארצות קיני, קניזי, קדמוני שזה אדום, עמון ומואב הוא ג"כ בזכות אבות כמו שדרשו ז"ל והביאו רש"י בדברים על הפסוק עד מדרך כף רגל, שהכל בזכות אברהם, ולוט נחשב כבנו, וזה שלהם יש זכות אבות רק כי תשמר לעשות כו' אז יהא זכות אבותיך מסייעתך שתקח אותם.

והנה יש שתי אופני גאולות, האחת בעתה שזה אם לא זכו, ואז יתקיים ואת רוח הטומאה אעביר וכו' וגר זאב עם כבש ולא ישמע עוד שוד ושבר כו' ולא יהיה נרצח בשוגג ג"כ, והאחת דאחישנה, והיא כאשר יזכו ויהיה דור שכולו זכאי ואז יהיה עולם כמנהגו נוהג ואין בין וכו' אלא שעבוד מלכיות בלבד, לכן אמר פה ואם ירחיב ד' את גבולך כי תשמר לעשות את כל המצוה, זהו האופן דאחישנה, אז ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה.

לא תסיג גבול רעך. לפי שאמר להרוג הרוצח סד"א שממונו מותר לגזול, לכן אמר לא תסיג גבול רעך בעה"ט. ומה יאות עוד יותר עפ"י ההגהות אשר"י דאם הרג אדם אעפ"י דמיפטר משום קלבדר"מ, מ"מ מהני תפיסה ואם תפסו יורשיו נכסי הרוצח אין מוציאין מידו, ויעוין קצות סימן ת"י שהאריך, א"כ מטלטלים מועיל תפיסה אבל לא בקרקע, וקמ"ל עוד דאם הסיג גבול הרוצח בקרקע מוציאין מידו. ודו"ק.

ע"פ שנים עדים או ע"פ שלשה עדים יקום דבר. לעיל כתוב עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יומת המת ולא כתוב ע"פ אצל שלשה עדים. ונראה הטעם משום דדרשו על פי ולא על פי כתבן, והנה בב"ד אמרינין דמועיל כתיבה במעשה ב"ד דהוי כאילו הגידו כבר העדים בפניהן ונחקרה עדותן והם חותמים שפיר המעשה ב"ד, והנה בדין ב"ד צריך להיות ביום ולא בלילה, וכן בשלא נתכוונו ולא הוזמנו להעיד כשיטת רשב"ם בפרק יש נוחלין גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה יעו"ש, ולזה אמר דאם הם עדים כגון שהוא בלילה או שהוזמנו להעיד וכיו"ב דמקרי עדים אף אם הן שלשה צריך מפיהן ולא מפי כתבן, אע"ג דלגבי ב"ד מועיל מעשה ב"ד ע"פ הכתב, זה הכל כשאינו מתורת עדות, הא כשהן עדים אף שהן שלשה שראוים להיות ב"ד לא מועיל מפי כתבן, ולכן גבי מיתה דשם איירי בדיני נפשות, וצ"ל ב"ד של כ"ג, ואין רבותא בשלשה יותר משנים, לכן כתוב ע"פ למעט מפי כתבן רק אצל שנים ולא ע"פ שלשה. ודו"ק.

ועמדו שני האנשים כו'. הנה מצוה על העדים לעמוד ובריש פ"ב דזבחים מיושב שכן פסול להעיד, והוכיחו שם בתוספות מירושלמי דבדיעבד כשר אף בדיני נפשות, ומיושב לפ"ז במלכים כ"א והושיבו שני אנשים כו' נגדו ויעדהו כו' דרצה להתפרסם דנבות מורד במלכות הוא ונכסיו למלך כו' סנהדרין מ"ח, לכן מורד במלכות לא צריך למידייניה וסגי בישיבת העדים, ואי דהא חייבוהו סקילה כדין מגדף דנידון בחמורה וע"ז היו צריך למידייניה, ועל כרחין דבדיעבד גם במיושב כשר וכן עשו. ודו"ק. וכתיב ויעדהו חסר וי"ו, להורות דרק אחד העיד שברך השם והשני אמר אף אני כמוהו.

ועמדו כו' לפני הכהנים והשפטים כו' ודרשו השפטים היטב. והשמיט הכהנים משום דכהנים יש להם לדרוש אצל אורים ותומים, לכן דייק דלגבי עדים אף אם יבואו על אב ב"ד או משוח מלחמה להעיד שהרג נפש אין לשאול על העדים באורים ותומים, רק בדרישה מוחשת כדין שופט, שלא כדרך כהנים שהם שואלים באו"ת. ודו"ק.

והנה עד שקר העד. פירוש דאם נתברר לב"ד אחר שנגמר הדין שהעדים היו פסולים, אף כי נודע להם שהעידו בשקר ג"כ ליתא בהן דין הזמה, דהא נמצא דלאו עדים כשרים היו בשעה שהגידו העדות וכמו דאמר בפ' מרובה דאשתכח דבשעה דאסהידו אטביחה פסולים היו, יעו"ש, רק צריך שיהיו עדים כשרים בעת הגדת העדים רק ששקר היו בפיהם, והנה העד אשר הוא כשר להעיד נמצא דשיקר בעדותו כעת ע"ז יש הזמה, וזה עד שקר העד, שכשר להעיד, רק ששיקר בעדותו. ומה דכתיב עד חמס פירושו כהאונקלוס סהיד שקר רק נקרא עד חמס על מה שרוצה לחמוס הנידון, והוא כמו חמס בעצמו וע"ש סופו נקרא עד חמס ורואים אשר תכלית הרשע אשר עשה בהעידו לשקר קראתו תורה עד חמס אנו יודעין מזה דעד חמס הוא גזלן ודאי, פסול להעיד. ודו"ק.

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ולא כאשר עשה. ונראה בעיני טעם מושכל ע"ז דתרי ותרי נינהו [וחדוש הוא], וא"כ חיישינן שמא כשנהרג הנידון בעדותם ע"י העבירה שעשה ילך גואל הדם, אביו או בנו, אשר לבבו מר עליו וישכור עדים להזימן בשקר ולהנקם מן העדים ולכפר קצפם בדם העדים אשר בעדותן נהרג בנו או אביו, לכן אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, דקודם שנהרג הנידון אם ישכור הנידון עדים שקרנים להעיד עליו להזים העדים המעידין על מיתתו הלא בטח יראה שלא יזימו השקרנין את העדים, רק כי ישכור אותם להכחישן וינצל הוא ויצא נקי מדינו, דאם יזימו העדים הלא העדים המחוייבים מיתה או מלקות יחפשו עדים אמיתים להזים השקרנים או אחרי עדים שקרנים ויהיה אין לדבר סוף, וא"כ טפי ניחא להו שישכור עדים להכחישן, דבזה גם העדים לא יחפשו כ"כ להזימן דהם ג"כ אין להם הפסד כלום לא חיוב ממון ולא חיוב נפשות. ודו"ק.

ולדבר הזה העירני רבינו שלמה בלשונו הזהב סנהדרין דף י"ז ד"ה ושני זוממי זוממין שמא יתחייב בע"ד עפ"י עדים וישכור שנים להזימן לפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתראו מהם אם נבוא להזים העדים יבואו אלו השנים ויזימו אותנו, עכ"ל. הרי דמתירא הבע"ד לשכור עדים להזימן וגם המזימין יתיראו ולכך לא ישכור רק להכחישן. ועיין ברבינו בחיי. וזה נכון. ומכל זה לא קשה על שיטת רמב"ם דבמלקות לוקין אף בכאשר עשה. היינו דבמלקות שיש להם קצבה ניחא לאינש דלתכפר, ועל מה שכבר הוכה מן הדין לא יוסיף עוד סרה לשכור עדי שקר. ודו"ק.

והנה במגדף דגם העד צריך לאמר ולנקוב השם, אם מתזם הרי נקב את השם, ויהרג למ"ד חבר אינו צריך התראה, ועל כרחין כיון דאין מתכוון לקוב השם רק להרוג את הנידון אין זדונו גדול כ"כ. וכן מצאנו בשבועות הפקדון, שאם נשבע לפטור את עצמו אינו מביא חטאת רק אשם, דאין עבירה על שבועת שקר רק שהוא מתכוון להפסיד ממון חברו. והענין מושכל בכמה מקומות דעבירה חדא מקילה את חברתה.

לאחיו ולא לאחותו. יעוין רש"י. והטעם מושכל, דהתורה חששה על כבוד המשפחה של כהן ביותר והחמירה בשרפה לבת כהן, אבל כששקר הדבר והוזמו והעדים נהרגין, אם ישרפו העדים א"כ יחקורו על מה נשרפין ויאמרו, כי העידו על בת כהן שזינתה והוזמו, ויאמר השומע מאן יאמר דהני סהדי שקרי דלמא הני, וכמו שאמרו חידוש הוא מאי חזית כו', ויתחזק הלעז על בת כהן, ובפרט דמצות שריפה לא מצאנו רק בעריות וחששה רחמנא על כבוד המשפחה, וחששה רחמנא ע"ז שלא יהיו נהרגין העדים רק במיתת הבועל ולא ידברו מהבת כהן כלל ובפרט דסקילה או חנק איכא גם בהנך דלאו עריות, וישתכח הקול ממה שהעידו בשקר. ודו"ק.

לא תירא מהם כי ד' וכו' המעלך מארץ מצרים, פירושו ע"פ דברי הירושלמי ריש פאה דורו של דוד כולן צדיקים היו וע"י שהיה בהם דליטורין היו נופלין במלחמה כו' אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו וע"י שלא היו דליטורין היו נוצחין כו', וזה בעת שהעלן מארץ מצרים היו עובדי ע"ז, כמפורש יחזקאל כ' ואת גלולי מצרים לא עזבו ולא היה בהם דליטורין, כמבואר במכילתא פ' בא, וזה שאמר שאף אם אתה נמוך במדרגה כמו שהעלוך ממצרים לא תירא מהם.

סוטה מ"ב מ"ש שמע ישראל, פירוש דכל הפרשה בלשון רבים ומ"ש שזה בלשון יחיד, כמו על כלליות האומה ביחד דמדבר בלשון יחיד כו', אלא אפילו לא קימתם אלא ק"ש שחרית וערבית כו'.

אל תיראו כו'. הוא אזהרה שבעת המלחמה לא יברחו, ולכן הבורח מקפחין את שוקו, וגם בזה אין עונשין אלא א"כ מזהירין, דהגם דהוי כרודף שנמוג את לב חבירו גם רודף צריך התראה, אבל קודם שפקדו שרי צבאות מי האיש הירא ילך וישוב לביתו, ויעוין רמב"ן סהמ"צ סימן נ"ח ואיננו טענה לפמש"ב. ופשוט. ומפורש כן בדברי רבינו הל' מלכים סוף פ"ז הלכה ט"ו ומאחר שיכנס בקשרי כו' עובר בל"ת. יעו"ש.

ילך וישוב לביתו. פירוש ילך ממקום המלחמה לספק מים ומזון ולתקן להם הדרכים, למען בכלות המלחמה ישוב לביתו ולא יספה במלחמה. ופשוט.

כל שללה תבוז לך וכו'. בספרי יכול תהיה ביזתם אסורה ת"ל תבוז לך ואכלת את שלל אויבך. הנה ע"כ כוונתו על דברים האסורים לאכול בכ"ז מותר, ואעפ"י שאינו במלחמת ז' עממין, רק מלחמת ערים הרחוקות, והוא כמוש"כ הרמב"ם בהלכות מלכים, דבכל מלחמה כשיבואו בנ"י לגבול העמים מותרים באכילת כל האיסורים כשירעבו, וכמו שהותרה יפ"ת בשביה, ועיין באדרת אליהו להגר"א, ובפסקא ר"א אומר כי החרם תחרימם יכול תהיה ביזתם אסורה לך, פירוש שיהיה חרם לשמים כמו יריחו שהחרים יהושע, ת"ל ובתים מלאים כל טוב, ולפ"ז אפשר דמלחמת ז' עממים שוה לשאר מלחמות, והא דכתיב ובתים מלאים כל טוב, היינו להתיר דלאו חרם נינהו כמו יריחו, דסד"א לאסור מקרא דהחרם תחרימם. אולם בחולין י"ז סבר רב דמותר אפילו כתלי דחזירי אף שלא בשעת רעבון ובכל שבע שכיבשו, והיינו דלא סבר כהספרי רק הא דכתיב ובתים מלאים כ"ט היינו להורות דבשבע שכבשו היו מותרים אף בשלא בשעת רעבון בדברים האסורים והרמב"ם פסק כהספרי, ולכן מייתי הך קרא דבתים מלאים כ"ט על מש"כ דבשעת רעבון מותר בכל מלחמה. ודו"ק. ומש"כ הגר"א יכול יהיה שללה לשמים ת"ל תבוז לך יכול יהא אסור באכילה [היינו דברים האסורים כנבלות] ת"ל ואכלת את שלל אויבך, אשר לכאורה נפלא האיך סד"א ששללה לשמים, ונראה דסד"א כמו במלחמת מדין לקח מכס לד' תרומות לכהנים וללוים, לכן אמר תבוז לך, וזהו כהרמב"ם ודלא כהרמב"ן, דמצוה זו נוהגת לדורות, עיין בספר המצות, וכבר הושג מגמ' ערוכה מנחות ע"ז ע"ב. ודו"ק. בכ"ז.

עירובין דף ס"ג לא נענש יהושע שלא היו לו בנים אך בשביל שביטל את ישראל מפו"ר לילה אחת במלחמה. ובזה א"ש הא דאמר רבי בפרק הפועלים על ר' אליעזר ב"ש יש בן לאותו צדיק, מפני שהוא אמר שם על דביתהו דר"א ב"ש כמה פו"ר ביטלה רשעה זו מישראל, וא"כ עונשה שאין לה בנים, לכן שאל יש בן לאותו צדיק, ולכן אמר פרי צדיק עץ חיים זה ר"א בר"ש, שמצדו וזכות שלו יש לו בנים. והבן.

לא תחיה כל נשמה. פירוש באדם אבל בהמה בכלל שלל, ואינו דומה לעמלק שצוה להרוג משור ועד שה, דכתיב תמחה את זכר עמלק, וכדפירש במכילתא שלא יאמרו שור זה של עמלק, אבל בז' עממין החיו הבהמה כמפורש יהושע ק' י"א פסוק י"ד, וכן עשו לסיחון ועוג כמוש"כ בדברים רק הבהמה.

באדמה אשר ד' אלדיך נותן לך לרשתה. בספרי באדמה ולא צף ע"פ המים בשדה ולא טמון בגל, כן הגירסא בירושלמי ומחוור, ועיין בבלי וראה דהגירסא כלפנינו. עיי"ש.

שם בספרי נותן לך לרבות עבר הירדן. תימא דבפסקא רצ"ז (לפי גירסת הגר"א) אשר ד' אלדיך וכו' נותן לך ר"ש אומר פרט לעבר הירדן שנטלו מעצמן. והנה בירושלמי דבכורים מייתי לה, וקאמר דחצי שבט המנשי לא נטלו מעצמן, אבל תמוה לומר דלא מייתי עגלה ערופה רק בחלק חצי שבט מנשה, והרמב"ם לא פסק כן. ונראה בס"ד דדריש כי ימצא פרט למצוי, ומזה הוינא ממעט עבר הירדן דתמן שכיחי רוצחים, וכדאמר הספרי בפ' מסעי לפי שרוב שופכי דמים בארץ גלעד, ובנדרים כ"ב אכתי לא עברת ירדנא, וא"כ הוי מיעוט חדא, ואשר ינחילך ד' אלקיך למעט עבר הירדן, וא"כ הוי מיעוט אחר מיעוט ומרבינין עבר הירדן, וכי ימצא פרט למצוי היינו עיר שרובה עכו"ם והמיעוט הראשון אינו נעקר לגמרי, וכמוש"כ הגר"א בפ' חוקת ובשנ"א מס' שביעית יעוי"ש.

זקני העיר ההוא ולא זקני ירושלים. פירוש שזקניה המה זקני כל ישראל, הן הסנהדרין שבלישכת הגזית. ובגמ' מייתי קרא אוחרי יעו"ש, משום דאמרו במכות דעיר שאין בה זקנים מביאה עגלה ערופה יעוי"ש.

וכל זקני העיר ההוא כו' ירחצו ידיהם. בספרי אפילו הן מאה, וכן ברמב"ם. אע"ג דמסיק בהוריות דכתיב כל עדת ישראל, פירוש אפילו רוב מן העדה וכן הגוי כולו, פירוש רובן מתוך כולן. ויעוין באר שבע שתמה. אך הכוונה, דהיה צ"ל הקרובה אל החלל ועל העיר הוי קאי, ואז הוה רובו מתוך כולו והוי ככולו ורוב עדה ככל עדה ורוב הגוי ככל הגוי, אבל כאן כתיב זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל וקאי על הזקנים שהן קרובין וכל אחד מהן הוא קרוב, ומגיד מה גרם הרחיצה שהן קרובים לכן צריכים להיות כולן, שירחצו כולם ידיהם, ודוקא ארחיצה קפיד, אבל העריפה א"צ להיות בכולן וכן ברמב"ם. וזה ברור. ולפ"ז יתכן אם היו ב"ד שהוקמו אחר המציאה של החלל אינן צריכין לרחוץ, דהמה אינם קרובים אל החלל, רק העיר קרובה אל החלל ורוב זקניה ככולם. ודו"ק.

כפר לעמך ישראל אשר פדית ד', יעוין בספרי. והנראה דכוון למה דאמר פרק נגמר הדין דלא נענשו על הנסתרות עד שעברו הירדן ולחד מ"ד אף על הנגלות לא נענשו עד שלא קיבלו ערבות, ולכן אמר כפר לעמך ישראל אשר פדית, שאותם פדית באופן שלא היו ערבים, כן לא תעניש כעת על ערבות מה שנרצח אחד, ורוה"ק מבשרתן ונכפר להם הדם. ופשוט.