משך חכמה/ספר דברים/פרשת עקב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרשת עקב
עריכהוהיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כו' והסיר ד' ממך כל חולי וכו'. ראה בעקדה דברים מתוקים. ויתכן להוסיף על דבריו, כי כאשר נתבלל דברי תורה בגופם ועמדו בנסיונות ארבעים שנה, אז נתהפך להם החקים למשפטים, כי הנפש הזך והבהיר משיג מה שמאכלות וביאות אסורות מטמטם הנפש ומרחקים הזכות והזוהר מאור האלקי, ולאנשים כאלה נחשב חקים למשפטים והבן. ועפ"י דבריו יתכן מה דאמרו איש יומא יצא דם ונכנס מים, כי קודם שנתעצם הכהונה באהרן ובניו היו צריכים לזריקת קרבנות עליהם, שמורה כמו שצריך ליתן נפשו לד', וזה הדם הוא הנפש, ויכפר על הנפש, ומזה השיגו הכהנים למסור נפשם עבור העבודה והכהונה, אבל לאחר שנתעצם הכהונה באהרן ובניו, אז די בהזאה שמורה על שיהא מך כאזוב וישפוך לב כמים, שזה צריך הכהן גדול לבלי רום לבבו בהכהונה גדולה ולשפוך לב כמים, כמו שאיתא בפיוט פרשת פרה. ודו"ק היטב.
שגר אלפיך ועשתרות צאנך. באבן עזרא, מפרש אחד היה בספרד כו' יעו"ש. ויתכן, דכוון דאלף הוא מלשון מאלפינו דעת, וכמו שדרשו אלף בינה. וזה, כי מהבהמות ששלח יעקב אמרו במד"ר ובירושלמי כתובות דמזה אנו למדים שיעור עונה יעוין רש"י שם, וביבמות אמרו, דמשיאין לו עצה ההוגנת ד' אין טפי לא, כי היכי דלימטי עונה בחודש, והוא כמו פרים, ששלח פרים עשרה ופרות ארבעים חד לארבע, וזה מלפנו מבהמות ארץ, ועשתרות הוא ג"כ ללימוד, לפי שלרחלים מאתים אילים עשרים, הרי אחד לעשר. ויעוין בדבריו ודו"ק.
לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו כי תועבת ד' אלודיך הוא. לפי דרשת הגמרא פרק ר"י, דף נ"ב כתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתיב ולקחת לך, דהוה ליה למיכתב לא תחמוד כו' לקחת לך הא כיצד פסלו לאלוה לא תחמד פסלו מאלוה, (שבטלו) ולקחת לך. ולפ"ז נראה לי לפי מה שפירשו הקדמונים דביטול לא מהני בנעבד לגבוה, דהוה כמו אתנן דאסור לעולם, עיין חידושי הרמב"ן, יש לפרש דהוא ע"ד המגבילות לא תחמוד כסף וזהב עליהם פן תוקש בו ולקחת, פירוש מה שאתה לוקח כשביטלו עכו"ם לע"ז הוא יהיה לך, פירוש לך ולא לגבוה כי תועבת ד' אלדיך הוא, להקרבה וכמו שאמר להלן לא תזבח שור ושה כו' כי תועבת ד' אלדיך הוא ונכון הוא לפי הדרש. וכן מצינו בהפסוק אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושביה מראש פרעות וכיוצא בו הרבה לבעלי הלשון. ודו"ק.
ולא תביא תועבה אל ביתך, עיקר פשטו הוא בישראל המכניס עו"ג לביתו, והא שאמרו במשנה פ"ק דעו"ג דאין משכירין בית לדירה לעו"ג הוא אסמכתא דברי רבינו נסים. ונראה עיקר פשוטו, משום דכתיב ביפת תואר במלחמה והבאתה אל תוך ביתך, לכן אמר שהיא חסה על העו"ג על מחמדיה הכסף והתכשיטין שיש עליהם ותביא עמך לביתך, לכן אמר ולא תביא תועבה אל ביתך שלא יביא רק החשוקה לבדה ומגלגל עמה עד שתתגייר, לכן אף שהוא אינו זוכה בהעו"ג, כיון שלוקחה לאשה מוזהר על זה, לכן אסרו חכמים להשכיר בית למי שמכניסה לשם אף שאינה של ישראל, ולכן אמר תועבה, שכשהיא עדיין לא קבלה שבע מצוות, אז יכולה לבטל ויהי' ככל כסף וזהב שאינה חשובה אצלם ואין זה תועבה, *) ועיין שם בספר אור שמח. רק אם לא בטלה אסור להביא. כן נראה לפי הפשט ויעוין ספר המצות בזה.
כל המצוה, אשר אנכי מצוך היום כו' וירשתם את הארץ. ובסוף הפרשה השמר לך פן תשכח כו' והיה אם שכח תשכח והלכת אחרי אלדים אחרים העידותי כו' כי אבד תאבדון. הענין דאמרו במסכת שבת דמודעא רבא לאורייתא, ופירש הרשב"א דהעונש היה על מה שכיון שלא קיימו את התורה, לא ניתן להם ארץ ישראל שלא ניתן להם אלא ע"מ שיקיימו התורה, ונמצא דלא קיימו תנאם אפילו באונס בטלה המתנה. וזה שאמר כל המצוה תשמרון לעשות, מתחילתה ועד סופה, למען תחיון כו' ובאתם וירשתם את הארץ כו', ועיין מהרי"ק שורש קס"ד. ובסוף פרשה אמר והיה אם שכח וכו' והלכת אחרי אלהים אחרים, שהוא עבודה זרה, אז אבד תאבדון, שאף ע"פ שבטלה הקבלה, מ"מ נענשין על העו"ג כמו הגוים אשר ד' מאביד מפניהם, כי על עו"ג נצטוו ב"נ ג"כ ופשוט.
ולא ידעון אבותיך. לפי מה שהניחו המדקדקים דהנו"ן הוא להקטין, י"ל שעוגה שהוציאו ממצרים היה בה טעם מן, וא"כ אתה תדענו קודם שאכלו המן, אבל אבותיך לא ידעו שמץ מזה ואף ידיעה קטנה לא היה להן.
כי כאשר ייסר איש את בנו ד"א מיסרך. הודו לד' כי טוב זמרה אלודינו כי נעים. הביאור, דיש טוב ומועיל ועפ"י הרוב החסד הוא טוב, אך לא מועיל, ואמרו בפרק קמא דחגיגה לא מצא הקב"ה מדה טובה לישראל כו' אלא עניות והדין הוא עפ"י רוב מועיל, אך לא ערב, וזה שאמר רב אוכל ניר ראשים שרב התבואות והאוכלין הוא מהניר שחורשין וחופרין האדמה ועודרין אותה כדי שיהא ראוי לקבל הזרע ולהצמיח, כן יש נספה בלא משפט שלא שפטוהו בהנהגה מוסרית נספה ונאבד מזה, כי שבט לחינוך הנער מועיל כמו חרישה להאדמה, ולזה חושך שבטו שונא בנו, וזה שאמר בדרכי השם ית', שחסדו הוא מועיל וטוב, וזה הודו לד' מדת הרחמים שמלבד שהוא מועיל הוא טוב, ואם מתנהג במשפט מדת הדין זה אלודים הוא נעים וערב לאוזן שומעת תוכחת חיים וצריך לזמר ע"ז ולמקבלינהו בשמחה כי נעים. ודו"ק.
ארץ חטה ושעורה תאנה וגפן ורמון ארץ זית שמן ודבש. בגמרא ברכות מ"א זה שני לארץ כו'. ונראה דהנך שני דברים זית שמן ודבש לא היו במצרים. ולכן כתב קרא ארץ בפני עצמו דלכן הראשון לארץ קודם משום דנתייחדה בו הארץ, וכן מוכח ממה ששלח יעקב מזמרת הארץ מעט דבש וכן מוכח בפרשת חקת מדאמרו אשר הוצאתנו מארץ מצרים כו' לא מקום זרע ותאנה גפן ורמון ולא הזכירו זית שמן ודבש, מכלל דזה לא היה להם אף במצרים.
ואכלת ושבעת וברכת וכו', מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר וכו', אין לי לאחריו לפניו מנין אמרת קו"ח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ כו' א"ל אלא ברכת המזון ברכת התורה מנין קו"ח על חיי שעה מברך על חיי העוה"ב לא כש"כ (פרק ג' שאכלו, דף מ"ח). ובפרק מי שמתו (כ"א), אמר ר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברהמ"ז מקו"ח וברהמ"ז כו', ומסיק שם דברכה שלפניה הוא דרבנן, וכן בד"ת. וטעמא נראה, דאם נעיין על התשלום על גמול הטוב שגמל לו הקב"ה, אז הוא קו"ח מעליא מה על חיי שעה מברך על חיי עולם לא כש"כ, וכן מה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ, שזה תודה וברכה עבור גמולו הטוב שגמל אליו השי"ת. אך באמת אין הברכה על זה בלבד, רק הוא ענין ומכוון אחר, שכשאוכל ושבע, אז הוא עלול לבעט, וכמוש"א אכלת שבעת כו' שכחת שם ד' אלדיך מלי כריסי זני בישי (ברכות ל"ב), לכן צוה השי"ת שכשיאכל וישבע יזכיר שם אלוד' בתודה ויברכנהו ויזכור כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ומידו לוקח האוכל למלאות נפשו כי ירעב, וזה שאמר בסמוך השמר לך פן תשכח כו' פן תאכל ושבעת כו' ורם לבבך ושכחת וזכרת כו' כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, הראה לנו טעם הברכה שלא יקשיח לבבו מדרכי השי"ת ועדותיו, וזה יתכן דוקא כשהוא שבע לא כשהוא רעב, אכן בדברי תורה מעיקרא כי עביד אדעתא דנפשיה עביד, שלומד לעשות רב לקנות חכמה, ואם לא יזכיר השי"ת, כי התורה היא חיינו ואורך ימינו, ובה חנן את נפש הישראל באצילות חכמתו יתברך, יתגאה ויעשנה קרדום להתעטר בה, ויוכל היות סם מות למשמאילים בה, וכמו שאמרו ע"ז יערף כמטר לקחי, שד"ת ממיתין אותן, לכן צוה השי"ת כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלדינו, ובזה יבוא לקיום התורה לשמה וללמוד אותה לשם יוצרה ומכשירתו ונהנין ממנו כו', וכמו שאמרו (בנדרים דף פ"א) שלא ברכו בתורה תחילה ועיין ר"ן שם, אבל כשלמד אז אינו צריך ברכה, כי מוצאה מצא חיים ודעסיק בה אצולי מצלא דלא ליתי לידי חטא וכמו"ש פ"ג דסוטה (כ"א) עיי"ש, והתורה שמו של הקב"ה והדבק בה דבוק בשמו יתברך, כי מעון השי"ת היא התורה, וכמוש"א צמצמן בין שני בדי ארון להראות שנפש כל ב"י כלול בתוה"ק ועליהם כולם כאחד כשהן מחוברין עם העדות שורה עליהם שכינתו ומופעת עליהן באורה. וזה ביאור דברי הגמרא ערכין (דף ד') הכל חייבים בזימון כהנים פשיטא ל"צ דאכלי קדשים סד"א ואכלו אותם אשר כפר בם כו' והא כפרה היא קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו, פירוש, דסד"א כיון שזה האכילה הוא ענין דתי וחק ומצוה, וא"כ האכילה זו אינה גורמת לידי עון ואינו צריך לברך קמ"ל דאף באכילת קדשים צריך שלא יהא דעתו זחה עליו, כי אעפ"י שמצוות לאו ליהנות נתנו, בכ"ז הנאת הגוף דאיכא בהדיה לא בטיל, וכמו שאמרו בר"ה בנודר מן המעין שטובל בימה"ג ולא בימות החמה דהנאת הגוף אינה בטלה ועלול לשבוע ולשכוח ולהשתקע בגסות וחמריות אף כשהאכילה היא מצוה וקרובה לענין אלדי. ודו"ק היטב.
ויש להבין מה שאמרו הטוב ומטיב ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר וכו', דצריך הסבר דעל ענין פרטי יתקנו חכמים ברכה קבועה, ועוד דעל שנוי יין צריך לברך הטוב והמטיב וזה פלא מדוע רק על יין. ועיין תוספות פסחים ורא"ש ברכות בזה. והבאור דכל ברכת המזון נתקנה על בנין האומה אשר נבנית ציבחר ציבחר באצבע ההשגחה, וזה בהשגחה פרטית במן במדבר ונזדככו נפשותם כל מ' שנה ולמדו מושכלות אלדים וכמאמרם לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן כו' והיה להם ארץ וירושלים מרכז הארץ ובהמ"ק ששכן שמו עליו והתנהג בנסים רצופים תמיד, אמנם הטוב והמטיב תקנו על קיום האומה הבודדת במועדיה להיות הולכת בגולה זה אלפים שנה והיא קיימת ברוחה ובהודה ותפארתה וכל כלי יוצר עליה לא יצלח. והנה אחר החורבן חשבו, כי קיומה בלתי אפשר ועתידה לכלות ולנדוד כהצוענים בלא תפארת אדם, כאשר ראו כי בביתר לא נושעו ע"י מלכות בן כוכבא שגדולי עולם היו מועטים בו, אמנם כאשר ראו כי עמד מלך חסד אחד וגזר עליהן קבורה, כדאמרו ירושלמי תענית הבינו כי ישראל שה אחת בין ע' זאבים ובחסד ד' ע"י מלכי חסד יחליף כח ויוסיף דעת, וכאשר יהמיון גלי הים לשוטפם יבוא הרוח וישקיטם ע"י מושלי ויועצי ארץ אשר לבבם ביד ד' המלאה חסד, לכן תקנו הטוב והמטיב על קיום האומה ומקיום האומה הפלאי למדנו, כי נאמנו דברי נביאנו ודברי אבותינו אשר הנחילו לנו מורשה באמונת אומן כל ההנהגה האלקית בבנין ירושלים וארץ לכן המלכיות של הני ברכות תקנו להזכיר בהטוב ומטיב, ולכן על יין תקנו הטוב והמטיב, כי זה מפלאות תמים דעים אשר אומה כזו בנימוסים כאלה אשר להם החיתון וכמו שאמרו על קרא גלתה יהודה כו' מתוך שאוכלין ושותין כו' אין גלותן גלות כו', וישראל שאם נגע עו"ג ביינו אסור לו לשתות ומדיח כוסו ג' פעמים כמו שאמר המן ובכ"ז הן מתקיימין בגולה, אין זה רק צדקת פזרונו בישראל ובעה"ב יודע להפקיד כליו ושכינה גלתה עמהם לסוכך עליהן בגדפין דילה הוא כבוד השי"ת ויתעלה ודו"ק.
וארא והנה חטאתם לד'. באבות דר"נ אינו אומר וארא אלא שראה שפרח כתב מעליהן כו'. פירושו דכתיב והנה, מורה שראה דבר חדש, כמו והנה שורף, והנה היא לאה, ומהעגל הלא ידע קודם מהשי"ת שעשו, ועל כרחין שראה שפרח כתב מעליהן וזה היה דבר חדש אצלו. ופשוט.
על כל חטאתכם כו'. פירוש מה שהרגו את חור.
ובאהרן התאנף ד' מאוד. הזכיר חטא ישראל בפרט וחטא אהרן לא הזכיר, כמו ששנינו במגילה עגל ראשון נקרא ומתרגם ועגל שני נקרא ולא מתרגם מפני שאינו דומה בושת רבים בפני רבים לבושת יחיד בפני רבים, ולכן לא הזכיר בושתו דזה נגד תרגום, וכמאמר הספרי גבי שלש רגלים. יעו"ש ודו"ק.
ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. ר"ל דגז"ד דצבור נקרע משא"כ ביחיד וכמפורש בר"ה, לכן אמר בעת ההיא, שהואיל ונתכפר לכם שאתם רבים נתכפר גם לו, וכמו דתנן בהוריות בכהן משיח דחטא עם הצבור שמתכפר לו עמהם וא"צ כפרה אחרת כלל.
ובשלח ד' אתכם מקדש כו' וירשו כו' ותמרו את פי ד' אלקיכם והי' בזה שני עניני מרי, הראשון ולא האמנתם לו וכמו שאמר לעיל דברים ובדבר הזה אינכם מאמינים כו' ולא שמעתם בקולו הוא על מרי השני שאמרתי לא תעלו ולא תלחמו ותמרו פי ד' ותזידו ותעלו, שזה לא היה מחסרון אמונה בכח והשגחת השי"ת, רק היו סבורים ע"ד שפירשו כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא שאם ידחוהו מתשובה כמו לאחר לא ישמע וישוב כן היה בדמיונם כי השי"ת מנסה אם ימסרו נפשם ונשמתם גם יחד למלאות רצונו האמיתי כי יבואו לארץ. ודו"ק.
ושני הלוחות בידי ולעיל כתוב ואפן כו' ושני לוחות על שתי ידי כו' ואשליכם מעל שתי ידי כו', כמבואר במד"ר שהכבידו על ידיו, ולכן כתיב על ידיו וזה שמתנצל משה למה שברן שהכבידו ע"י. ועיי"ש והבן.
בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ד'. מזה הבנתי מדוע לא נזכר במנין המצות רק לשאת הארון וכן בכל נביאים וכתובים לא נזכר רק נשיאת הארון לבד ולא המזבחות והשלחן והמנורה שנשאו כל אלה במדבר, מפני שזה לא היה מצוה לדורות, רק הארון לבד היה מצוה לדורות. וכן אמר בדברי הימים א' כ"ג וגם אין ללוים לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כו' רק הארון היה מצוה לדורות וכן בימי שלמה וישאו הלוים את הארון הרי דבארון דייק וישאו ואח"ז ויעלו כו', וכאן משום דצווי לדורות הוא כתוב בדיוק לשאת את ארון ברית ד' [ובפרשת וילך ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ד' וכו', אף דבמדבר קאי לא הזכיר אך הארון, משם דשם משתעי על התורה הנתונה בארון].
ובזה מדויק לשון הפסוק בדברי הימים א' ט"ו וישאו בני הלוים את ארון האלדים כאשר צוה משה [זה שבמשנה תורה כתב כן שלדורות ישאו הלוים] כדבר ד' בכתפם במוטות עליהם שזה כתוב בספר במדבר שנקרא דבר ד' לעומת משנה תורה שנאמר בלשון שמשה מדבר עיין סוף מגילה וראה עוד שם בדה"י אז אמר דוד לא לשאת את ארון כו' כ"א הלוים כי בם בחר ד' לשאת כו' ולשרתו כו' הרי שנה הפסוק של בעת ההיא מפני שכאן מרומז המצוה לדורות, ובמנחות (דף צ"ח ע"ב) ונסעו הקהתים נושאי המקדש תרי כו' הרי דריש זה רק על הארון, יעו"ש, משום שאין מצוה רק בארון לדורות ודו"ק.
לשרתו ולברך בשמו. בסוטה דף ל"ח ר' נתן דריש ליה על ברכת כהנים דומיא דשירות ולשרתו על כהן קאי. אמנם יתכן עפ"י מה דאמרו בערכין י"א אר"י א"ש מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר ושרת בשם ד' אלדיו איזהו שירות שהיא בשם זו שירה, א"כ יתפרש לשרתו בשמו ולברך בשמו, ושירות בשמו הוא קאי על הלוי שמשורר בדוכן. ולפ"ז יתישב קושית הגמרא בסוף תענית אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא הא איתקוש לנזיר ומאי חזית כו', ולפ"ז אם נפרש דלשרתו הוי פירושא על הלוי לשרתו בשמו וזה שירה הלא המשוררים אינם נפסלין במומין רק בקול, כמו ששנינו בסוף פ"ק דחולין, והלוים אינן נפסלין אלא בקול. ודו"ק. ומיושב הא דאמר בסוף הוריות הלוי קודם לישראל ומייתי מקרא דבעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי, ומסיק בירושלמי דבשעת הדוכן שנינו, משום דכתיב לשרתו בשמו וזה הדוכן. והא דלא מביא שם מקרא דונגשו הכהנים בני לוי דמביא מזה בגיטין לענין קריאת התורה דשם לאקדומי, אבל כאן הוא אם אין רק לאחד להחיותו, ואפילו כן לוי קודם וזה מקרא דהבדיל ד' שלבדו הוא נבחר מישראל וכמו שפירש השאגת אריה סימן ס"ב הך דתדיר ומקודש יעו"ש. ומיושב מה שנתקשה בבאר שבע. יעו"ש ודו"ק.
שוב התבוננתי, כי ר' נתן לא כוון על הפסוק הזה דעל הלוי קאי באמת כמו שפרשתי רק קאי על קרא דסוף פרשת שופטים ונגשו הכהנים בני לוי כו' לשרתו ולברך בשם ד' דקאי על כהן במפורש. וכן הוא בספרי פ' נשא. וא"ש מה דמסיק מה משרת בעמידה והלא בקרא גופא כתוב לעמוד, אמנם לפמש"כ שם בפ' עגלה ערופה לא כתיב עמידה. ודו"ק בכ"ז.
על כן לא היה ללוי וכו' כאשר דבר ד' אלדיך לו. וכן בשופטים י"ח והיינו שד' דבר לאהרן נשיא השבט בפ' קרח י"ח ויאמר ד' אל אהרן אתה וכו' שנתיחד הדבור לאהרן. ופשוט.
וישמע ד' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ד' השחיתך. הבאור עפ"י מאמרם בברכות משל למלך שכעס על בנו כו' והיה אוהבו יושב כו' ומתירא כו' אלמלא אוהבי זה שיושב לפניך כו' אמר דבר זה תלוי בו כו', וזה שאמר וישמע ד' אלי כו' שלא אבה ד' השחיתך לכן שמע אלי וכמו שאמר הרף ממני והראהו שיש בידו למחול ע"י תפילה.
ועתה ישראל מה ד' וכו'. המשך הפסוקים כך שמע ישראל אתה עובר כו' אל תאמר בלבבך בהדוף ד' אלדיך כו' לא בצדקתך וביושר לבבך כו' למען הקים השבועה כו' וידעת כי לא בצדקתך כו' כי עם קשי ערף אתה ואינך צדיק זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ד' אלדיך וכו' ופורט כל החטאים, עגל ומרגלים, ומסה וכי"ב, הנך רואה כי לא היית צדיק לפני ד', ועתה ישראל מה ד' שואל מעמך האם לטובתו חלילה, מה מידכם יקח, רק ליראה כו' ולעבוד כו' לשמור כו' הכל לטוב לך בשביל טובתך, ובאמת מה אתה נחשב לפניו הן לד' אלדיך השמים ושמי השמים כו' ורק באבותיך חשק לאהבה אותם, פירוש בשבילם וע"ד סגולי.
ליראה את ד' וכו' ללכת בכל דרכיו ולאהבה כו' בכל לבבך וכו'. הפירוש ע"ד דברי התנחומא נח סימן י"ט כגון אדם שבנו משרת לפניו משרת בשמחה אומר אם אקלקל מעט לפני אבי אינו כועס עלי שהוא אוהב אותי כו' אבל העבד משרת ביראה אמר אם אקלקל כועס כו' עבדו ד' ביראה כו' פן יאנף. פירוש, אף בדבר מועט כועס עליכם, לכך אמר ליראה את ד', ללכת בכל דרכיו, בכולם, וכמידת העובד מיראה לאהבה כו' בכל לבבך, פירוש כדרך אוהב שעובד בכל לב. ודו"ק.
לשמר את מצות וכו' מצוך היום לטוב לך הן לד' אלדיך השמים וכו' רק באבותיך חשק ד' לאהבה כו' ויבחר בזרעם כו' כיום הזה ומלתם את ערלת לבבכם וכו'. הבאור, כי כל התורה בכללה הוא לטובת מין האנושי ולקיומו במיני ואשיי כאשר יאות לו כפי מה שיודע היודע האמיתי יתברך, ולכן לא נוסדו דרכיה על ענינים מחלשים את החומר וכוחותיו, רק כלליותיה המה דברים מחלשים התאוה, ולכן לא קבעה להתענות הרבה ולהתגודד כאשר כן דרך כל הסכלים בדתותיהם הבדויות, לבד מצוה אחת מצאנו מילה שהיא ג"כ להחליש התאוה כמוש"כ במורה, והיא בעוד הילד נער ובשרו רך וקל להתרפאות, והטעמים האמיתים הוא בסוד אלוד היודע האמתיות, וכפי דעת איזה חכמים היא מרפא לחולי הגוף ג"כ והיא גם היא אם יש איזה סכנה בדבר אז אינו נימול וכל המל מתחייב בנפשו, והיודע דרכי ודתי העמים טרם הופיע אלדים על הר סיני היה לטבוח בניו ובנותיו, להתגודד (כעובדי הבעל) ולשפוך דם עליהם ולעשות מעשי רצח וכל זימה לא יבצר מהם וכפרו בדמם ודם בניהם הנשפכים לע"ז שלהם כל המון הדמים אשר רצח גזל ועשה עול, כן דרכם, ולזה אמר לשמר את מצות ד' כו' אשר אנכי מצוך היום לטוב לך, כי הבורא יתברך אינו צריך לשום שלימות מזולתו רק הטוב הוא לך, שאתה רואה הן לד' אלדיך השמים ושמי השמים כו' ומה יקבל מידך, רק באבותיך וכו' לאהבה אותם ומסבת אהבתם בחר בזרעם להטיב אותם בשלמות המצוה והתורה האלדית ורק לטובתכם ולא צוה אתכם לשפוך דם עליכם עבורו, והאות כי בחר בכם כיום הזה, שאינכם נימולים, שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא מלו עצמם עד יהושע ואעפ"כ בחר בכם, כיון שהמילה סכנה במדבר לא צוה אתכם למול במדבר, ומלתם את ערלת לבבכם שזה מרכז התורה והמצוה להחליש התאוה ומדות הרעות, כי ד' אלדיכם כו' אשר וכו' ולא יקח שוחד עושה משפט יתום כו', ואם תגזול יתום או תעשוק אלמנה אז לא תשחד אותו ברבבות אלפי אילים וכיו"ב. ודו"ק.
כי לא ישא פנים ולא יקח שוחד. מאמרם ז"ל אל תבטחו באלוף זה הקב"ה כו', שלא תאמר שהשי"ת ותרן הוא, שאינו דומה למסרב על מצותו של מלך שגוף העבירה איננו מזיק רק המרד, לכן בידו למחול, אמנם היא מחילה בנפש, וזהו אבני ביתו כו' מעידין, הוא על הגזל והחמס שהוא בקניני האדם, ועל עברות שע"י חימום ופעולות האברים אבריו מעידין עליו שנטמאו ע"י העון, והעברות שבמדות, היינו כעס ונקימה וכיו"ב שני מלאכים המלוין לו לאדם המה יצר טוב ויצר הרע נטמאו, ועל העברות שהן בשכל המה דעות כוזבות נשמתו של אדם וכו' וזהו שמור פתחי פיך שהדיבור מצויין בהם הנפש המשכלת, וכמו שתרגם אונקלוס והוה לרוח ממללא כו', כי כולן נטמאו ונטמטמו ע"י העונות, והוה כמו שלא מועיל מחילת הרופא לסלוח להחולה שיאכל דברים המזיקים לחיותו. ודו"ק.
את ד' וכו' ובו תדבק. רבינו משה פירשו לענין להדבק בת"ח, והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כ"א לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה. וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר שם בשר זרועו, ודוד בכל תהלותיו אחז בה, בד' בטחתי כו' בית ישראל בטחו בד', וישעי' אמר בטחו בד' עדי עד. והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי"ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו, ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, והעדר הענינים הנדרשים ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול בכל צרתם לו צר והוא בעל היכולת האחד האמיתי, הנצחיי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם יותר מהם על עצמם, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך, כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי"ת ומרגיש השי"ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו, וכמו שדרשו על כי ידעתי את מכאוביו, ובאג"ב על מה אקוב כו', אז האדם בטוח ונח ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכלתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, וכמו שאמרו על קרא רבים מכאובים לרשע והבוטח בד' חסד יסובבנו, אפילו רשע ובוטח בד' חסד יסובבנו שבענין שהוא בוטח יושיעהו ד' מצד החסד. והנה ענין הבטחון חשב החסיד עשרה מדרגות, והאחרונה העליונה שבכולן, שימאס בעוה"ז ובמחמדיו ויברח במחשבתו, ונפשו, וגופו אל ד', וישתעשע בזכרו בבדידות, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כ"א לרצונו ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם, וזה עצם הדביקות שכתב הרמב"ן. והנה דברי יהושע לנו לעד שקודם מותו צוה לישראל לבטוח בד' כי הוא ילחום עבורם ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד', כי הוא ירדפם וירשו את ארצם, וע"ז אמר כ"א בד' אלדיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה. ומלת עשיתם לעד, כי לא אמר כאשר הייתם, להורות שלחמו כאריות והיו בטוחים בד' ויורש מפניכם כו' [ולא מפני] ואתם כו' כי ד' אלדיכם הנלחם לכם, זהו מצות הבטחון האמיתית, ובענין המזון הראה להם למשמרת צנצנת המן, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכל מי שדואג על מחר הוא מחוסר אמנה (סוף סוטה), ובענין האויב במלחמה באו אזהרות בזה, לא ירך לבבכם, ואל תחפזו, ואל תערצו כו', וכ"ז לאומה הישראלית בכללה, אבל לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה ובו תדבק כמו שבארנו. ודרש הגמרא בסוף כתובות הוא על קרא דולדבקה בו בסוף נצבים, שזה כתוב אחר לאהבה את ד' לשמוע בקולו ולדבקה בו, שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לת"ח, אבל ובו תדבק שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי"ת, כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סבה רק מהשי"ת, אחרי כי הוא בוטח בד' לבדו. ובעוה"ר העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מת"ח ולהרחיק הבנים מת"ת כי יחקורו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להדבק בת"ח. וזה דרוש ארוך אכמ"ל.
והנה השבת הוא באמת מיוחס להבריאה בכללה כאשר בארתי לעיל פרשת ואתחנן, ואפ"ה לא ניתן רק לישראל, משום שהשבת צריך לקיומו מדת הבטחון, שידע שכל הפרנסה קצובה אליו, ולכן ירמיהו, אחר שהפליג על מדת הבטחון ואמר ברוך הגבר אשר יבטח בד', אמר אחר כך על השבת, כי הבוטח שמח על שביתת השבת, כי הלא המלאכה בשאר ימי החול הוטל עליו מהבורא יתברך לטעמים ידועים אליו, כמו שפירש החוה"ל, יעו"ש דבריו הנעימים, ושביתתו כשביתת העבד ששמח בשביתתו, שמאמין שאינו חסר אליו מההשגחת הבורא עליו בפרטיות, וזה שאמר וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ד' אלדיך כו' הרי השגחתו הפרטית עליך, א"כ תאמין כי במה שתשבות בשבת לא תפסיד מאומה מפרנסתך, וברכת ד' היא תעשיר זה שבת, ועשירי בבל מפני שמכבדין את השבת, וזה שאמר ע"כ צוך לעשות את יום השבת ולא צוה לעמים אחרים, כי הם לא ידעו מההשגחה הפרטיית ולא יוכלו לקיים שמירתו, ולכן אימת זכו להשבת קודם מ"ת כשנכנסו במדבר בארץ שממה ולא שאלו מאין יתפרנסו עם רב כזה, וזכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר, כיון שנכנסו לבטחון גדול כזה וכשנתן להם המן נתן להם השבת שנקל לבעלי בטחון כהם לשמור את השבת.
ולכן כאשר לקחו בנ"י הפסח והכינו אותו כי כחצות הלילה ימותו כל בכור מצרים היה הבטחון הנפלא ואמונה גמורה בד', כי אם לא היה ברגע זו לא נשתייר מהן שריד, לכן היו ראוים לקבל השבת שלזה צריך להיות הבטחון והאמונה הגמורה, לכן נקרא שבת הגדול. ודו"ק.
בשבעים נפש ירדו כו', ועתה שמך ד' אלדיך כו'. זה בצאתם ממצרים. שבמדבר לא נתרבו מספרם, ומה כוון בזה, נראה דהוא הקדמה לפרשה והי', ולמדתם את בניכם דבאמת עיקר הטעם שלא נתן התורה להאבות כי המה היו מועטים ועדותן לא היה מתקבלת להדורות הבאין אחריהן ולא הי' נתפרסם, לכן המתין השי"ת עד שנתרבו במספר עצום ועשה אתם הנוראות האלה, במן ובעמודי ענן ואש ארבעים יום, ונתפרסם הדבר במאד זמן ארבעים שנה אשר כולן עדים ע"ז, לכן כי באתם וירשתם הארץ ויהיו ניזונים מההשגחה הטבעיית עפ"י גשם ומטר ועשב השדה, יזכרו לשמר את כל המצוה וילמדו לבניהם כי גם המה ישמעו לאבותיהם הרבים המספרים נפלאות השי"ת והנוראות הגדולות, למען לידע כי הכל בהשגחה פרטיית ולשמור כל המצוה, ויהיו ישראל באי הארץ בהוראה אחת כמו הכוכבים המעידים על מציאות השי"ת, וכמו שאמר ישעי' שאו עיניכם וראו מי ברא כו' המוציא במספר צבאם, כן יהיו דור המדבר ודור באי הארץ אוכלי המן ורואי הנפלאות לעדים על הקבלה האמיתיית בהשגחה הפרטיית ותורה מן השמים, ושכר ועונש כאשר ראיתם במדבר, לזה הקדים בשבעים נפש כו', ועתה שמך ד' ככוכבי השמים לרב, שתהיו המעידים על שכר ועונש, ותורה משמים, כמו שמעידים הכוכבים על אמיתות הדעות הנעלמים מהחוש. ודו"ק.
אשר הציף מי ים סוף על פניהם ויאבדם עד היום הזה. עיין רמב"ן בזה. ועוד יש להתבונן, הלא הצפת מי ים סוף היה כמרוץ הטבעיי, רק הבקיעה היה נסיי, א"כ היה צ"ל ואשר הוביש מי ים סוף וישם אותו לחרבה, אבל באמת כי עברו ארבעים שנה מעת עברו בנ"י את הים, א"כ היה להם לאמר שזה ענין טבע שהיה עבבא פלוטא, המצוי בקצת המקומות באיזה ימים, לכן אמר אשר הציף מי ים סוף לחיל מצרים, אשר חיל מדינה כמוהו השכנים להים ועליו היו יושבים בטח היה להם חשבון מן הרגעים אשר המים רץ ממקומו, ואיך הציף המים על פניהם, ואיך רדפו אחריכם בתוך הים בשעה שהוא שב למקומו ועד כי המים צפים עד היום הזה זה ארבעים שנה, ושאל נא ליושבי הים, אם כל המ' שנה היה שם עבבא, כי אין בים זה במקום זה טבע זה כלל, וקאי מלות עד היום הזה על ואשר הציף את מי ים סוף ע"פ, שעדיין המה על מקומם ובל נסוגו אחור עד היום הזה.
וביהושע סי' כ"ד ותבואו הימה וירדו מצרים ויצעקו כו' ויבא עליו את הים ויכסהו, לא הזכיר קריעת ים שהוביש מי ים סוף מפניהם, שזה לא נחשב חדוש בעיניהם, כי גם המה ראו שהוביש ד' את מי ירדן מפניהם, לכן זכר רק מפני שהביא עליו הים ויכסהו שזה לא הי' אצלם.
ושמרתם את כל המצוה כו' למען תחזקו ובאתם וירשתם כו' ולמען תאריכו ימים על האדמה כו', והולך ומפרש הך דלמען תאריכו ימים כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה כו' ארץ כו' והי' אם שמוע כו' השמרו לכם כו' למען ירבו כו' על האדמה כו', ולסוף מפרש הך דלמען תחזקו ובאתם וירשתם כי אם שמור תשמרון את כל המצוה כו' והוריש וירשתם כו' לא יתיצב איש כו'.
ספרי פסקא ל"ח ומה ארון שלא נעשה לשכר ולא להפסד אלא לשברי לוחות שבו נתברך בשבילו כו'. מבואר מכאן דארון שהביאו בשילה היה ארון שבו היו שברי לוחות מונחין, וזה מתנגד לדברי התוספות בעירובין דף ס"ג ע"ב שהעלו ע"פ ספרי דארון של שילה היה של לוחות שלמים והוא שעשאו בצלאל עיי"ש. וצ"ע במד"ר. ועיין ירושלמי שקלים פ"ו ה"א ותוספות סוטה מ"ב.
ארץ אשר ד' וכו' תמיד עיני וכו'. פירוש אף בזמן שלא יהיו בה בני ישראל ג"כ דורש אותה, משא"כ בשאר ארצות ד' דורש בזמן שישראל בקרבם, וכמוש"א גלו לבבל שכינה עמהן. ופשוט.
ובספרי פסקא מ' ארץ וכו' דורש אותה ניתנה לדרישה להפריש ממנה חלה תרו"מ או יכול אף שאר ארצות ניתנו לדרוש, פירושו, אעפ"י שאין חו"ל חייבת בחלה ובתו"מ מ"מ אם נכנסו פירות חו"ל לארץ חייבים בחלה ובתו"מ, ויכול דיהא מחוייב להביאן כדי שיתחייב ת"ל אותה כו' ולא ש"א ניתנו לדרישה דאינו מחוייב להביא כדי להתחייב בחלה ותו"מ ודו"ק.
ואגב אבאר מליצת התפלה והנשא על כל הארץ ביקרך, דיקר הוא לשון ארמי (מגילה דף ט'). והפירוש דארץ היא ארץ ישראל כמו שאמרו ושולח מים על ארץ וחוצות (תענית דף יו"ד), ובארץ ישראל יהיה הקדושה לעתיד עד כי יפלא מעין המלאכים רוחניות כזו אשר לא ראתה עין אלדים זולתך ואמרו (נדרים ל"ב) שמלאכי השרת אין יכולים לכנס למחיצתן, ועי' ילקוט בלק, וזה כוונת התפילה להגיע לקדושה רוחנית כזו ביקרך שאין מלאכי השרת יכולין לכנס במחיצתן, ולכן נאמר בלשון ארמי שאין מלאכי השרת יודעין אותו. ודו"ק.
ספרי. ולעבדו בכל לבבכם ראב"י אומר זו אזהרה לכהנים שלא יהיה לבם מהרהר בשעת עבודה, פירוש על מחקר פילוסופי החפץ לד' בזבח, הלא לו כל חיתו יער וכיו"ב, ע"ז הזהיר הכתוב. ולכן לא כתוב בכל מאדכם, שהכהן אוכל כל הקרבנות ומזונות בני אהרן מזה, ואיך יאמר ובכל מאדכם, זה נכסיכון. ופשוט.
בכל לבבכם ובכל נפשכם, בספרי פסקא מ"א, כאן לתלמוד כאן למעשה. פירושו, דבפרשה ראשונה כתיבא תלמוד ובפרשה שניה כתיב מעשה, לכן כתיב ולעבדו, ולא סבר ולעבדו זה תלמוד, לכן כתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם, דאילו בתלמוד בלא מעשה, אדרבא המאור שבה מחזירן למוטב, אבל במעשה בלא תלמוד יש מקום ליצר הרע לפתות וכדדריש לקמן פסקא מ"ג השמרו לכם פן יפתה לבבכם אמר להם הזהרו שלא יטעה אתכם יצה"ר כו' שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לע"ג כו' [מנחלת ד' כו' אלא כיון שפוסק מד"ת ודריש על התורה דכתיב בה מורשה קהלת יעקב], לכן בפסקא מ"ב אמר רשב"י אימתי למד תורה אלא כו' וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם ע"י עצמם נעשית, אע"ג דוהיה אם שמוע כתיב, בכ"ז כיון דבמעשה בלא תלמוד מיירי, מיקרי אין עושים רצונו של מקום. ונכון. ומדוייק שפיר מה דפליגי בשבת י"א מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אר"י לא שנו אלא רשב"י וחבריו כו' אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפלה, דבאמת ממדת חסידות אין אדם יכול לפטור עצמו מן התפלה במה שיתחסד ויעשה תורתו אומנותו, רק רשב"י לטעמו דסבר דמיירי בזמן שאין עושים רצונו של מקום כתיב ואספת, אבל בזמן שעושים ע"כ צ"ל תורתו אומנתו, א"כ בודאי אינו מפסיקים לתפלה, אבל אנן דקיי"ל כר' ישמעאל דסבר הנהג בהן מנהג דרך ארץ וסבר דהעיקר רצונו של הקב"ה הוא לנהוג בהן מנהג ד"א, שבזה יתכן קיום הכללי עפ"י התורה לעשות מלאכתו עראי, א"כ כמו דדרשת לבטל לאומנות מקרא דואספת, כן דרוש לבטל לתפלה דכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואין עבודה אלא תפלה הרי דמבטלינן לתפלה, ואע"ג דמתחסד ועושה תורתו אומנותו, בכ"ז אינו יכול לבטל ממנו תפלה. והא דאמר סוף רה"ש ברב יהודה דלא הוה מצולי רק מל' יום לל' יום אפשר שפירושו שהיה מתפלל תפלה קצרה ודו"ק.
וזה דאמר אף כו' באספכם את תבואת הארץ, שתהיו אתם האוספים ותנהגו במנהג הטבעי ג"כ תדעו כי אתם מושגחים בפרטיות מהשי"ת ולקחתם כו' לפני ד' אלדיכם (בחלום).
ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת. כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת בכח את האדמה, וכן הוא אומר ורב תבואות בכח שור (ספרי). לפיכך אמר בגיטין נ"ב, דהוי מזבין ארעא וזבין תורי כו' אמר ר' יוסי מימי כו' אלא לשורי שדי. וכפי הנראה זה טעם ר' יוסי דאמר סוף תוספתא דבבא מציעא בהמתן וחיי אחרים ר' יוסי אומר בהמתן קודמת לחיי אחרים, דסבר דבהמה הוי כחיי עצמן, שחורשת השדות. ולפ"ז אינו מוכרח הא דבעי במנחות דף ע"ו דהתורה חסה על ממונן של ישראל מוהשקית את העדה ובעירם, דכיון דכן הוה כחייהם. ופשוט.
ולמדתם אותם וכו' וכן ושמתם כו' בלשון רבים, אמנם וכתבתם בלשון יחיד, מזה דרשו שתהא כתיבה תמה. ונראה דמרמז לנו, דחזינין דבדיני אדם עיר הנדחת ממונם אבד, ובדיני שמים אין להם חלק לעוה"ב [ואף הנדחים בכלל, יעויין רע"ב שם ובתוספות סנהדרין מ"ז ד"ה כיון דאיקטל כו'] וחזינן דאם יש בה מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת וכתיב לא תעשון כן לד' אלדיכם, כוונתו כמו דאמר בספרי ר"ג אומר וכי תעלה ע"ד שישראל נותצין למזבחותיהם חו"ש, ולכן דריש ר' אלעזר דקאי על עיר הנדחת [ומסולק מה שמקשים דליתי עשה ולדחי ל"ת כיון דכל עיקר הקרא קאי ע"ז] וכמו שמצילה העיר מדין אדם, כן מצילה מדין שמים שיש להם חלק לעוה"ב, לכן קמ"ל קרא דאם ישראל יחיד כותב מזוזה וקובעה על מזוזת ביתו מציל רבים מדין אדם ומדין שמים, לכן כתוב וכתבתם בלשון יחיד למען ירבו ימיכם, שרבים ינצלו מזה עבור זכות היחיד. ודו"ק.