משך חכמה/ספר דברים/פרשת וזאת הברכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת וזאת הברכהעריכה

ספרי, ויאמר ד' מסיני בא שכשפתח משה כו' עד שפתח בשבחו של מקום כו' כו' ואף שמונה עשרה שתקנו חכמים הראשונים כו לא פתחו בצרכיהם של ישראל תחלה עד שפתחו בשבחו של מקום כו' קדוש ואח"כ כו' ומה שאנו אומרים בעשי"ת לאמר זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים הכל הוא לשבח השי"ת, וכמו שאמר דוד כי לא המתים יהללו כו', וכן הוא אומר מה בצע כו' היודך עפר, ולזה אמר וכתבנו למענך א"ח, עפ"י מה שבאר ר' נסים גאון במפתח על מאמרם ז"ל משה החייתני, יעוי"ש, ולכן אין מזכירין בשלש ראשונות רק לחיים לבד ולא לחיים טובים, שזה רק בקשת צבור, שאם יהיו חיים גם כן יש המפרסמין מציאות השי"ת האחד, ושלש אחרונות מדברים בזה כמוש"כ בתוס' סוף פ' אין עומדין. ודו"ק. ויעוי' מש"כ בטור בשם ר"מ מרוטנבורג, וכן אם יהיו בחיים אז אף אם אינן טובים גם כן יברכו שם השי"ת, כמו שאמרו הן הן גבורותיו, שה אחת בין ע' זאבים כו', וכן אמרו אם חסד לך אשירה אם משפט כו', ודו"ק.

וזרח משעיר למו, בספרי הלך אצל בני עשו כו' מה כתיב בה א"ל לא תרצח כו' אצל בני עמון ומואב כו' לא תנאף כו' אצל ישמעאל כו' מה כתוב בה לא תגנוב כו' אלא אף שבע מצות שקבלו עליהם ב"נ לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום כו'. הצעת המאמר, דקיי"ל בסנהדרין כל מצוה שנאמרה לב"נ ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה, נאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה ולא לב"נ, וא"כ שמא סבורים הגוים שלא תרצח וכן גזל ועריות אינם נשנים בתורה, וא"כ אם ינתנו לישראל יהיו נאמרים לישראל ולא לב"נ, וכן אילו קבלו אחרים היה נאמרה רק להמקבלים, וא"כ הרויחו בני עשו מה שלא קבלו דהותרו ברציחה וכיו"ב, ולכך כששאלו מה כתיב בה א"ל לא תרצח, וא"כ אף אם לא תקבלו יהיה הדין דלזה ולזה נאמרה ובין כך וב"כ לא הותרה אליכם רציחה וכולם כיו"ב, דרצון השי"ת היה שיקבלו התורה. ודו"ק.

מימינו אש דת למו. יתכן עפ"י הכתוב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, וזה שאמר מימינו הוא כמו שאמר ממעון שמים.

והם תוכו לרגליך, יתכן עפ"י מה דכתיב ויראו את אלדי ישראל ותחת רגליו כלבנת הספיר כו'.

תורה צוה לנו משה מורשה וכו'. בגמרא סוף מכות, בגימטריא תורה, אבל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, כי ירושה אינה יכולה להמכר לצמיתות רק לזמן, כן המצות אין בנביא מוחזק לבטלם רק לשעה וכן לב"ד הגדול, אבל ע"ז אפילו לשעה הוי מדיח, כי האמונה ואחדותו והעבודה לו לבדו הוא עצמיות נפש הישראלי אשר יופיע בה אור האלקי, והנה התורה כולה כללות ישראל בעצמם ראו ושמעו השם מדבר למשה ואתם עדי וכמו שהפליא לדבר בזה העיקרים, משא"כ המאמין מסבת אותות ומופתים אינה צלולה ואמיתית כאמיתת המוחש (מאמר ראשון פי"ח), לכן אף על מצות בני נח הם מצווים רק ממה שהש"י אמר למשה בסיני שישמרו זה, אבל אינם שומרים הדברים מחמת שנצטוה אדם ונח בהן, לפי שעל נביאותם בדבר השי"ת לא בא אמיתת עצמיות במוחש כמו שבא על נבואת משה, וזה שאמר בפ' גה"נ לא נצטוו ישראל אלא מסיני ואילך (רמב"ם בפירוש המשנה חולין), לא כן ב"נ הם אינם מצווים רק מנביאיהם [וע"י משה הודיע השי"ת שנצטוו בהן נביאיהן, כמוש"כ רבינו הלכות מלכים] שגם ההודעה מתורת משה לא ראו בעצמם רק סופר להם מקהל עדת ישראל, ולכן כיון שאין להם אימות מוחשי אם כן מצות שלהן הוא רק שמירת הסדר קרוב לדת הנימוסי, קל הבטול ע"י נביא באות ומופת ובפרסום, לכן אין להם רק סייף, שזה מיתה המסורה גם למלכות בהפר אחד דת הנימוסי חותכין ראשו בסייף בלבד, כמוש"פ רבינו, וכיון שכן א"ש דלהאמין על דבר בשכל אין שייך כפיה, רק על דבר המושג בשכל שכן הוא אך שהרצון אינו רוצה להיות משועבד ע"ז יתכן כפיה, וכמו שמצאנו שרק כאשר עמדו על הר סיני וראו במוחש אמיתת התורה ושלמותה, אז כפה עליהן ההר שירצו להיות משועבדים, אבל כפיה להיות מאמין זה לא יתכן, לכן מצאנו אם כי אין כופין האומות להתגייר, אבל על ז' מצות כופין אותן, כי זה רק שמירת הסדר והכרת היוצר הבורא אשר עשה האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, הטעה ושבושים, אבל העולם מעיד שהיוצר יצרה, לכן כי כופין לבלי להגדיל השקר בעו"ג וכיו"ב אז ממילא יבואו להכיר היוצר האחד האמיתי, וזה לנו מורשה ולא לב"נ, כי אצלנו הוא אימות המוחש ואף נפש הבנים הוא חלק מנפש האב וכמו שרמז אל זה הסוד הראב"ע, ונפש הישראלי מעיד על מעמד הר סיני, כי חקוק בצורת נפש הישראלי כל ההתפעלות אשר נרגש ונפעל הישראלי בעמדו על הר סיני, וזה ענין השבועה, ששבועה הוא קשר נצחי, ולזה כונו ז"ל אשר ישנו פה כו' שכל הנשמות עמדו בהר סיני, אבל לב"נ אינה מורשה, עיין בדברי רבינו סוף הלכות מלכים, שכוון לדברינו בקוצר בפ"ח ה"י [במש"כ רבינו ולכל הרוצה להתגייר יש סוד שגם נפש הגר היא מנשמת ישראל, ועיין שבת דף קמ"ו גרים מא"ל מזלייהו הוי. יעו"ש ודו"ק].

ולפי דברינו יתכן מה שסיבבה ההשגחה העליונה להביא את עמלק כדי שירצו לקבל את התורה שיראו כי אין להן תקוה טבעיית לבוא לרשת גוי לא בחרב וחנית, כי כאשר יניח משה ידו וגבר עמלק ויוכרחו לכוף יצרם וחומרותם הטבעי הרוצה בפריקת עול, לאחוז בעבותות אשר תשים התורה עליהם בפקודיה וחקיה, לכן כתוב ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, הוא ששם רפו ידיהם שראו שאין בכחן לחיות חיי טבעי ופראי ככל העמים, רק באופן השגחה פרטית ובשמירת התורה אשר יהיו ראוים בה לההשגחה הפרטית. וזה ביאור הפסוק בפ' שלח את כל אשר צוה ד' אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ד' והלאה לדורותיכם, כי ממעמד הר סיני נאמר וגם בך יאמינו לעולם, כי זה אמיתת המוחש אשר הם זכו לנבואה ושמעו איך השם מדבר אל משה, אבל קודם מתן תורה האמינו רק מפני האותות ומופתים. ולזה כיון ר' ישמעאל בהוריות דף ח' איזה מצוה שנאמרה תחילה זו ע"ג, שמן המצות שנצטוו באמיתת המוחש להאמין לדורות היה ע"ג תחילה. ומיושב קושית הגמרא דהא במרה נצטוו תחילה, יעו"ש ודו"ק בכ"ז.

וביותר ביאור לבאר דברי רבינו בפהמ"ש דפרק גה"נ והמשך הכתובים, וז"ל שם ושים לבבך על העיקר הג' הזה כו' והוא כו' לפי שאתה הראת לדעת שכל מה שאנו מרחקים היום או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כו' וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואת בנו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו ע"ה שנימול כמו שנימול אברהם אבינו ע"ה כו' הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות, אולם מה ששמח ע"ז ושם זה לעיקר גדול הלא דבר הוא. אמנם דבריו מוכרחים עפ"י מה שהאריך בספר המדע, והוא, כי רבינו סעדיה גאון האריך בספר אמונות והדיעות כיון שאמיתת הנבואה תלוי בנתינת אות ומופת, א"כ כי יבוא נביא אחר ויתן אות או מפת לסור מתורת משה, במה נאמן משה יותר מן זולתו, ואמר כי עמוד ענן מורה על אמיתתו וחזר ושאל אם יתן נביא אות וגם עמוד ענן מדבר ונשאר בקושיא, אולם רבינו משה בהלכות יסודי התורה פ"ח האריך, וז"ל הלכה ג' לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה אין שומעין לו ואנו יודעין בביאור שאותן האותות בלהט וכשוף הן לפי שנבואת משה כו' אינה עפ"י האותות כו' אלא בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו ששמע הוא הא למה"ד לעדים שהעידו לאדם ע"ד שראה בעיניו שאינו כמו שראה כו' והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה רבינו ע"ה היאך נקבל מאת זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו ושמענו, יעו"ש בדברי קדשו, ולפ"ז עדיין יש לפקפק חלילה אם יבוא נביא ויתן אות או מופת להפוך או לבטל הדברים שנצטוינו ע"י אברהם אבינו ע"ה או ע"י נח כמו אמה"ח, וגה"נ ע"י יעקב, לזה הורה רבינו לעיקר גדול כי לא נצטוינו רק ממשה שהשי"ת צוה ע"י משה שנימול כמו שאמר לאברהם, וכן כולם, ותו נבואת משה היה ע"י ראיה מוחשת בפרסום גדול במעמד כמה רבבות אלפים ישראל, וא"כ כל מי שיראה אות ומופת לבטל שקר בפיו, והוא ע"י להט או כשוף או בעבור לנסות כמפורש בתורה, ולכן נתנה התורה בימי משה ולא בימי האבות, כי אז היינו צריכים להאמינם, משא"כ בימי משה שהריבוי היה גדול מאד וכולם עדי ראיה, א"כ הבדל גדול באלו המצות שנצטווינו בהם טרם מתן תורה לקודם זמן נתינת כלל התורה בין לאחר זה, והוא כי קודם מ"ת היה אפשר לפקפק, ובבוא נביא אחר באות ומופת לבטל למי יאמין יותר, אבל אחר מ"ת כל האותות שבעולם וכל נביאים לא יוכלו להסיר אף דבר אחד מן דתנו הקדושה, וזה שאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב [אחזנוה ולא נעזבוה רש"י] שאינה כפי מה שהיו במצות קודם מ"ת שהיה קל הביטול ולא הוחזקה עדיין, לא כן תורה צוה לנו משה מורשה ירושה היא לעולם לקהלת יעקב [ומפרש מפני מה] ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, שזה היה בקבוץ כל כלל ישראל והיה מלך זה הקב"ה בתוכם וכולם זכו למעלת הנבואה וראו בראיה חושית גם אלדית ככל דברי התורה הזאת, ומפני זה יחי ראובן ואל ימות [מותא תניינא תרגום], כי אז בעברו עדיין לא היה מוחזקת כ"כ והיה מקום לחוש לפקפק. ודו"ק.

או ירמוז כי בסיני ודאי ראו כולם כבוד ד', אך גם באהל מועד שמשם נאמרו הפרטים ראו כבוד ד' בענן פתח האהל, וזה שאמר ויהי בישורון מלך ששכינת כבודו היה בישראל אף בשעה שקרא להנשיאים כשתקעו באחת, וזה בהתאסף ראשי עם, או בשעה שתקעו בשתי חצוצרות שאז נאספו יחד שבטי ישראל וראו כולם כבוד ד' בענן פתח האהל מועד. ודו"ק.

ורז"ל דרשו בפסחים מ"ט א"ת מורשה אלא מאורסה, והענין דפרק ח' שם איתא והיה ביום ההוא נאום ד' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי אמר ר' יוחנן ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה, והפירוש עפ"י מה דאמרו ביבמות דף מ"ג בשלמא נשואין בלא סעודה איכא שמחה אלא אירוסין בלא סעודה מי איכא שמחה, והוא שבזמן הבית היו ישראל ככלה בבית אביה, לכן היה השמחה האלדית ע"י סעודה, הוא השפעות חמריות וענינים גשמיים אשר בסבת כולם חלה השמחה הרוחנית על הנפש ונעשה הנפש חפשי מן עבודת החומר והיא מקושרת לקונו יתברך, וכמו שאמרו במו"ק דף ט' דהיו מחנכים בהמ"ק והיו דוחין יוהכ"פ משום דשמחה בלא סעודה ליכא, עיי"ש, אבל לעתיד יהיה השמחה בד' בעצמותו יתעלה, וכמו שאמרו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שישיגו שמחה מעצמות השגת אלדתו יתברך שנאמר נגילה ונשמחה בישועתו כביכול במה שנושע הוא בעצמו, וכמו שאמרו בירושלמי פ"ד דסוכה לכה לישועתה לנו לכה דייקא, ובפרט לעוה"ב שאין אכילה ושתיה כו', וזה ככלה בבית חמיה שהשמחה בהחתן ובלא סעודה איכא שמחה. והנה אמרו בירושלמי פרק יש נוחלין כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא הוא התיבון והא כתיב תורה צוה לנו משה מורשה אמרין כל כמה דלא לעי לית דיהא סגין מניה מכיון דאיהו לעי משכח טובא, הנה הכוונה כמו שאמרו בפסחים פ"י מעיקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשי' עביד דעושה כן בשביל להתכבד או להתפרנס או כיו"ב, וכל כמה שאינו מייגע עצמו בשלמות התורה לאמיתה לשון דיהא, כי אינו נתגלה אליו עמקי חכמה וסתריה ואז הוא לשון ארוסה שאין שמחה בלא סעודה הוא הנאת החומר והטבע, אבל אם אדם מייגע על דברי תורה לשמה ואז נעשה כמעין המתגבר וזוכה להבין אמיתת התורה, אז היא בגדר נשואה דשמח בעצמות התורה בלא הנאת החומר כלל, וזה אל תקרי מורשה [לשון דיהא כמו"ש בירושלמי] אלא מאורסה כשעביד אדעתא דנפשיה להנאות טבעו או לאיזה מטרה זרה או היא אינה אצלו באמתיות רק דיהא ודו"ק.

ויתכן לפרש הפסוק דכתיב בני בכורי ישראל ויעלה בדעתך שישראל יש לו דין בכור, א"כ התורה היא כחלק בכורה, ואם אמר הבכור איני נוטל ואיני נותן רשאי דמתנה קריא רחמנא (ב"ב קכ"ד) ע"ז אמר דלא כן, דהם תכו לרגליך כמו שדרשו רז"ל שכפה עליהם הר כגגית ומתנה ליכא בע"כ, לכן הוא מפרש כי תורה שצוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, ירושה היא משלשה אבות, רק מפני מה לא קבלו התורה עד בוא משה מפני כי המה היו אך פרטים ואין מלך בלא עם, לכן אז בעת היות כללות ישראל ששים רבוא אז היה בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וכיון שהתורה ירושה וכבר יצאו האבות מכלל בני נח, א"כ בקדושין תליא מלתא ופלגש אביו מותר דנושא אדם אנוסת ומפותת אביו, וא"כ יחי ראובן ואל ימות במעשה בלהה. ודו"ק.

או יתכן כי התורה אינה נבדלת בין לקטן בין לגדול ואף משה רבינו ע"ה היה עליו כל אזהרות ועונשין כעל כל אחד מישראל, ולא יועיל רום זכות הנפש עד כי ישכון בשמים הרוחנים כמשה לבטל מצוה פרטית מעשית, וזה שאמר כי תורה צוה לנו משה מורשה, היא ירושה תמידית בלי תתנסח חלילה (כדברי רמב"ם) קהלת יעקב, פירוש לכל העדה בלי הבדל ופרוד, ואמר שמעלת משה היה שהיה בישורון מלך, וכמו שמלך צריך לשמור כל דברי התורה ולבלי לסור מן המצוה ימין ושמאל כן היה משה, ובהתאסף עם יחד שבטי ישראל שכל גדולת משה והנהגתו האלקי היה עבור ישראל, וכמאמר רז"ל במכילתא פרשת בא, עיי"ש.

תורה צוה לנו משה מורשה. רז"ל אמרו קימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר דעד כאן הי' מודעה רבא לאורייתא, והענין דכפה עליהם הר כגגית פירשו הקדמונים דהוא שהשכילו תכלית ההשגה העליונה וראו כי הוא דבר הכרחי והתורה היא קיומו של מעשי שמים וארץ ישראל מתנהגים בידך, יד שמאל, ובכ"ז הם תוכו העליונה אז היינו יכולים לקיים, אבל כשההנהגה האלדית מסתתרת בטבע אז אין אנו יכולים להתנהג עפ"י התורה, אמנם בימי אסתר שההשגחה היתה מסתתרת וישראל היו עבדי אחשורוש ובכ"ז מסרו נפשם הוי קבלה שלמה, והנה ימין הונח על הגלוי מסוד אלוד והנהגתו ויד שמאל הוא הנהגה המסתתרת בטבע, לכן אמר ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ולזה אמר, ד' מסיני בא כו' מרבבות קודש מימינו, מתכלית הגלוי הנסיית, אש דת למו ע"ז יש מודעא, אבל כשאף חובב עמים ר"ל בעת השי"ת באף על ישראל וחובב עמים כמו שפרשו במדרש משל למי שכועס על בנו מחבב את בן חורגו להקניט את בנו, וכל קדושיו היינו ישראל וארץ, וענין המודעא הוא דאמרו כשאנחנו בהשגה לרגליך ישא מדברותיך ומרבים צום ומוסרים על מצותיו אז תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב, שירושה היא לעולם ולא מועיל מודעא וסילוק לעולם. וד"ק.

ואל עמו תביאנו. בספרי פליגי ר"מ ור"י, ור"מ אמר הא כתיב בקברי אשר כריתי לי, לי ולא לאחר עיי"ש, פשוט דפליגי בפלוגתת רשב"ג ורבנן אם לי ולא לזרעי, עיין גיטין ע"ג.

והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. הענין דכתיב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, ור"ל דאלפים המה מצד הטבע ורבבות מצד הנסיי היינו השגחה הנסיית שמכונה ימין כמוש"כ לעיל (והאריך בזה הגאון ביע"ד) ויעקב אבינו שם אפרים מימינו שהמה מושגחים עפ"י הנסיי וכמו הנהגות יהושע בעמידת חמה וכיו"ב, לכן המה ממיתים רבבות, ומנשה לשמאל ישראל, לכן המה אינם ממיתים רק אלפים. ודו"ק.

עמים הר יקראו עיין בספרי שהן מתגיירין ולכן אמר עמים הר יקראו כמו אברהם שהיה תחילה לגרים וקראו הר. ויתכן דכוון אל מה שהתפלל שלמה וגם הנכרי כי יבוא מארץ רחוקה כו', וזה הבדל בין ישראל בארץ שבים כי יתפללו שם דרך ארצם הם נענים, אבל הנכרי מוכרח לבוא ואז נענה, לכן אמר עמים הר כי יבואו ויקראו יהיו נענים בתפלתם, לכן אמר עמים הר יקראו משום דמעלות בפ"ק דכלים, הר הבית מקודש כו' החיל מקודש ממנו שאין נכרים וט"מ נכנסים לתוכו, לכן רק בהר יקראו ולא בחיל ומעלות דאורייתא ביומא דף מ"ד ע"ב.

ים ודרום ירשה, עיין רש"י. ויתכן לפרש ירש אותה שלא בלשון צווי, והא דכתוב בלא מפיק מרמז להא דאמרו בב"ק שלא יעמוד קלע ויעמיד ספינה ורק צד במכמרות וברשתות. ולשיטת הרמב"ם מרמז דכל אדם מישראל מותר לצוד דגים בחכה מן ים של טבריא וירושתו בהים שע"ז כוון ים ודרום כמו שדרשו בב"ק (מלא חבל בדרום) לכן היא רפויה. וכמו כן פרש"י על ויקרא לה נובח בשמו, יעו"ש.

ברוך מבנים אשר. בספרי אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר [ואיני יודע כיצד רש"י], ואולי יתכן עפ"י מה דראיתי בתנא דב"א רבא פ"ט וכימיך דבאיך אמרו חכמים על בנותיו של אשר שהזקנה כבתולה [פירוש נאה כבתולה כמו שדרשו על אבי ברזית, או כוון על סרח בת אשר] והבתולה אין לה דמים שנאמר ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאיך, ואמרינן בפ"ק דכתובות כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין וכשם ששאור יפה לעיסה כו', ולזה אמר שאעפ"י שלא היו לבנותיו דמים, בכ"ז היו פרים ורבים כשאר שבטים אין זה רק שנתברך בבנים. ואולי על אותו הדור שהיו אסורים השבטים לבוא זה בזה שלכן ברכו בבנים. ויתכן שכל בנותיו היו נשואות לכהנים גדולים שלא יבואו לידי ספק נדה ושלא יטמאו במגען ובהיסטן, לכן נשאו בנות אשר שלא היו להן דמים.

בתרגום במימרי' איתעביד עלמא ותריך מקדמך סנאה. כיון לדברי ר' יצחק שהביא רש"י ריש בראשית דלא יאמרו כו' לסטים אתם כו'. ולזה כוון פה.

וישכון ישראל בטח כו' מי כמוך עם נושע בד' כו'. הענין דכבר פירשתי במק"א דמסידור הטבעי מעיד על אמיתת מציאות השי"ת, כמו שאמר ישעיה שאו עיניכם וראו מי ברא אלה כו', וכמו שאמר אברהם אבינו כלום יצאתה חמה ממערב כו', וזה מורה על מסדר ומוציא במספר צבאם והמה שלוחי ההשגחה וכגרזן ביד החוצב, אבל אם הטבע תשנה דרכה אז יבטל מציאת המופת על המסדר והבורא היחיד יתברך, אמנם זה יתכן אשר על ידי הנהגה הטבעית תשפיע ההשגחה רוב ברכה ויעשו חטים כשני כליות כבימי שמעון ב"ש, אבל אם ירדופו אותם בעלי בחירה אז פן ינכרו צרימו ויאמרו ידינו רמה ולא פעל ד', א"כ יהיה אז חלול השי"ת והעדר כבודו חלילה כי לא יחפוצו לדעת שיש משגיח ומסדר כל אורחות הטבע, אז יצא כגבור חמוץ בגדים ויאמר אני אני הוא ויהפוך סדור הטבעי, וזה שאמר וישכון ישראל בטח, פירוש בלא רודפים אז עין יעקב כברכתא דברכינון יעקב אבוהון אל ארץ דגן ותירוש בהשגחה פרטיית עפ"י דרכי הטבע, אמנם אשריך כו' מי כמוך עם נושע בד' על דרך נסיי מגן עזרך ואשר חרב רק לגאוה ולתכשיט כו'. ולזה ביאר ע"ד מוגבלות רוכב שמים בעזרך, שעפ"י הטבע צריך האדם לעסוק והשי"ת יעזר לו וישדד המערכה, אבל רק בדרך הטבע, ובגאותו כשירצה לקדש שמו יתברך אז שחקים ששוחקים מן לצדיקים וזה מן ע"פ דרך נסי לא בדרך הטבע כלל. ודו"ק.

ויראהו ד' את כל הארץ את הגלעד עד דן ואת כל נפתלי כו'. הנה מה שהראה השי"ת למשה הארץ היה לפי שאמר וכל מנאצי לא יראוה, רצה שלא יאמרו הבריות שמשה בכלל מנאציו חלילה לכן הראהו הארץ. והנה מפעלות משה היה לעין כל בפרהסיא לעיני רבבות אלפי ישראל העננים, וקריעת ים סוף, ומן, ומים מצור, ולכן אמר ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, כי לא היה בזה כשאר הנביאים אשר מופתיהם מעט אשר היו בפרהסיא, לא כן משה אשר על ידו נתנה התורה היה בגלוי מאד למען לא יוכל אדם להכחישם בעתיד ולא יתלה זה דור אחרון כי יבוא בדמיון כוזב או במפעל אחר טבעיי, כי כל החולק על המפורסמות אינו רק בודד מחברת האדם, כי מי הביאהו לידיעת כתב ולשון ולכל הידיעות אם לא המפורסמות [עיין בפרק ב"מ גבי גר שבא לפני הלל אפיך ליה כו'] ולכן צריך ביאור מה היה המופת כי השם הראה אל משה כל הארץ.

אולם נתבונן מדוע כתבה התורה דן ונפתלי וארץ יהודה, יותר היה לכתוב כי הראה לו הארץ לגבולותיה, אך יתכן כי הארץ נתחלקה בגורל בשילה לפני כל ישראל, והיה כתוב ממשה ספר כולל כל הארץ לגבולותיה כפי מה שהראהו השם זה המחוז ארץ יהודה וזה ארץ נפתלי וזה ארץ אפרים ומנשה וזה דן וזה מדתו כך וזה כך, כן הראה אותו הש"י, ולאחרי זה כשהפילו השבטים הגורלות ונפל בגורל כאשר היה כתוב בספר משה כפי מה שהראהו הש"י ראו הכל כי השם הראה למשה איך שיתחלק הארץ בגורל לכל שבט ושבט. ועפ"ז יתכן לפרש הכתוב ביהושע ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת האלדים, כי רק אחרי שהפיל יהושע הגורל ראו הכל אמתת הפסוקים האלה איך שהראהו הש"י הכל למשה, והוא לא היה בגזירת דור המדבר ומת בעבור טעמים עמוקים וכמוסים בסוד אלוד. ועיין מכות י"א.

את הגלעד עד דן שהראהו פסל מיכה, זה למ"ד עד ועד בכלל, אבל למ"ד עד ולא עד בכלל, יתכן משום דבן גרשום בנו היה כהן לפסל מיכה לכן לא הראהו.

ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. הנה לשון אחרון צ"ב. ונראה משום דאמרו ירושלמי שקלים ומ"ר דכשחטא דור אנוש היה צף האוקינוס והיה הולך עד כיפי ברברי' ובדור הפלגה צף עד יפה ועכו, ואם כן הראהו השי"ת שיותר לא יוסיף עוד לצאת ממקומו, וזה הים האחרון בזמן שיהיה אחרון, ומטעם זה אומר ר"י דרואה ים הגדול מברך שעשה הים הגדול משום שאינו מעשה בראשית שנעשה כשחטאו הדורות. ובמד' אמר שעד שלא נתן תורה היה דן השי"ת העולם בשצף קצף במבול ובהצפת הים ובהפיכת סדום להראות כי יש אלדים שופטים בארץ, אבל משנתן תורה לישראל המעידים על השגחת השי"ת דן השי"ת העולם במתון בנחת, לכן אמר ולא קם עוד נביא כו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל והם המעידים על ממשלת הבורא תמיד, ולכן יהיה הבריאה על מתכונתה לא ישתנו גבולותיה ויהיה כמו בראשית ברא אלדים שתשאר הבריאה כמו בראשית בעת ברואה מד'. ודו"ק.

עיר התמרים. בספרי מלמד שהראהו גן עדן וצדיקים מטיילים בו וכן הוא אומר וכו' ד"א מלמד שהראהו סמוכה מצדה (אצל גן עדן) גיהנם שהיא קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה וכה"א עיר התמרים עד צוער אלו מציקי ישראל כו'. כוונתו להך דתני סוכה ל"ב, שני תמרות יש כו' ועולה עשן מביניהם כו', וזהו פתחה של גיהנם, וזה אמר וכה"א עיר התמרים שבין שני התמרים ולכן קצרה היא מלמעלה וכו'. ועיין מנחות דף צ"ט ע"ב.

ולא ידע איש את קבורתו. בספרי י"א אף משה עצמו אינו יודע מקום קבורתו שנאמר ול"י איש ואין איש אלא משה שנאמר כו'. הביאור כי בירושלמי סוף יבמות דהדין ג' ימים נפשא טייסא על גופא, ובשבת פרק שואל אמרו כי כל י"ב חדש נשמה עולה ויורדת כי להנפש יש קישור אל הגוף ויחס מה, וכדרך כל הנפרד שאינו רחוק ממקום הנפרד ממנו שחוזר ומגפפו, אבל האיש משה שאינו שייך אל הגשם כלל בחייו והיה נבדל מאשה, וארבעים יום בלא לחם ומים, ודבר ד' עמו פנים אל פנים הוא תיכף משנפסק ההתקשרות בין הנפש לגשמו תיכף עלה בין אראלי קודש, ולא ידע היינו כמו לא הכיר [וכמו אשר ידעתיו וכיו"ב הרבה] שלא היה שייך אל מקום קבורתו כלל, והוא מטעם שהיה איש אלדים, בחייו ועניו מאד ולא היה מקושר ומסובך אל החומר ועניני כלל בחייו ככל האדם, וזה שאמרו ולא ידע איש אפילו משה.

ובגמרא סוף סוטה וי"א לא מת משה שנאמר וימת שם משה ונאמר ויהי שם עם ד' מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש. הענין כי האדם נקרא הולך כי הוא הולך ממדרגה למדרגה לזכך נפשו ורוחו ולהקשיח לבבו מהחומר ועניניו, לא כן המלאכים נקראים עומדים כי הם אינם הולכים ממעלה למעלה בזהירות עצמותם, כי המה שכליים מופשטים, ולכן כתיב ונתת לי מהלכים בין העומדים האלה וא"כ הצדיק שמת אף כי נפשו צרורה בצרור החיים בשמים מ"מ נקרא מת מצד מעלתו, כי הוא נעשה מהולך עומד ומיתה הונח על אפיסת הפעולה כמו שאמרו למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו, אבל משה שהשיג תכלית ההשגה מה שלא קם נביא עוד ולא יקום והיה למעלה ממלאכי השרת וראה מה שהי' יכול לראות א"כ הי' כמו המלאכים ואינו נקרא מת כלל, וזהו שאמרו משה לא מת כלל שנאמר וכו' ונאמר ויהי שם עם ד' [מדרגה הגבוה שבמדרגות] מה כאן עומד ומשמש, דייקו עומד שלא היה מדריגה שלא השיגה ונקרא עומד כהמלאכים כן שם עומד ומשמש, א"כ ודאי דלא מת כלל. והבן.

ויבכו בנ"י ישראל את משה כו'. בגמרא פ"ק דסוטה ומלאכי השרת אומרים צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל, עיין בכל המאמרים שם. דע כי יש בכי ומספד, בכי יש גם על עולל שנשרף באש אם לב אבן לו ימס כמים ויבך, אמנם מספד הוא התעוררות מדרכי המת ומדותיו ופעולותיו לזולתו, וזה שאמר מספד על שדים, פירש על משפיע לזולתו כמו השד שמניק ומשפיע להבן וכמוש"א שני שדיך זה משה ואהרן, כי אם לא להשפיע לזולתו הרי עשה בשביל אהבת עצמו, וזה לספוד לשרה [שכך עשתה טוב והרבתה חסדים לאחרים עד כי משרי נהיה שרה וכפרש"י כי שרה סתם שמה שהיא שרה על כל] ולבכותה, עליה בעצמה [שלא זכתה לקבל. עונג מבן שעשועיה מחמד נפשה להובילהו למטרה לראות ממנו זרע אשר זה חפץ האדם]. והנה למי יאות לספוד למי שידע דרכיו מיום הולדו עד מותו, כי אם לא כן אולי יפליג ויהיה בכלל כשם שנפרעין כו', ואם יקטין או ימעט זה בזיון להנספד, לכן ביעקב שהיה משפיע רק י"ז שנה במצרים ולא ידעו דרכיו מיום הולדו כתיב ויבכו אותו מצרים, אולם כשעלו לקברו כל עבדי פרעה וזקני מצרים ויבאו בעבר הירדן אז היו אותן שהכירו אותו מנעוריו ויספדו שם מספד גדול, כי הכנענים היו יודעים אותו מנעוריו והמצרים מזקנותו. והנה במשה לא כתיב הספד, וע"ז אמרו כולם טעמים כי אין אנו יכולים להספידו, כי יש אשר בהתחלף הזמנים אז יהיו הפעולות אשר היו רמות בערכן במצב העם והזמן החולף, ובמצב הנוכחי של ההספד אין זה פעולה נאותה וידוע זה לחכמים כי הטובות הן בהצטרף להזמן והעם, ובפרט מקודם מתן תורה לאחר מתן תורה, כי ישראל נקראו אדם, ששם אדם יאמר על היחיד ועל המין בכלל ואינו בא בריבוי אדמים שכולן הן אדם אחד ומועיל אחד לחברו לפי שכולן המה קוים הפונים אל מרכז אחד הוא הבורא יתברך אשר נקרא לבן של ישראל וכמו שכתוב צור לבבי וחלקי (לשון רז"ל) וע"פ דרכי התורה המאחדת אותן, וכן אמרו במד"ר שבעשו כתיב נפשות ביתו וביעקב נפש לפי שעובדין לאל אחד הן נפש אחד, ולכן אמרו במכילתא שה פזורה ישראל מה שה אחת לוקה באחד מאבריה והיא מרגשת בכל אבריה כך ישראל אחד לוקה וכולן מרגישין, והפליגו רז"ל בזה שאמרו שאם היתה אשה מעוברת כו' ונבח בה כלב והפלה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, כי הישראל בכללן הם מעון ומדור לשכינת השי"ת, ולכן מה שהיה נאות קודם מתן תורה כמו שאם ראה איש מצרי מכה עברי בן דת מאמין בד' אמת ומכיר מציאותו הסתכן עצמו והכניס עצמו לספק מיתה עבור זה, אם כי היא מצוה רבה וחשובה זה קודם מתן תורה אשר כל אחד היה לעצמו, לא כן אחרי מתן תורה יש חק ומשפט ואסור להסתכן עבור זה, כי אם ירצה למסור עצמו, אבל הוא היזק כללי להכלל כולו וכולן הם מרגישין בהעדרו ואיך רשאי להזיק להכלל וכיו"ב הרבה [ולכן בן נח מותר ליהרג על מצות שאין צריך ליהרג עליהן, משא"כ בישראל לשיטת רמב"ם, יעוי"ש, ולכן בתמר היא מוצאת ולא רצתה להלבין פני אדם ודו"ק], וא"כ איך יוכלו להספיד אותו אחרי אשר מה שהיה מעלות רמות ונשאות קודם מתן תורה, אחרי מתן תורה אשר הוא חק ומשפט בצרוף הכללי אז הוא אסור לעשות, וזה צדקת ד' עשה אז לפי המקום הזמן והעם, ולפי מה שראה תקון פרטי נצרך, אולם כעת משפטיו עם ישראל הוא הכלל אשר בצרופו נקרא ישראל יש משפט מה שאסור להרוס גדר הכללי.

והסבה השני', כי אם יבוא אדם לעיר אשר היא נהרסה, אין בה למוד ומוסר ודרך ארץ, והאיש יטריח ללמד את בניהם ולהשכילם ולהדריכם ולהעלותם על במתי המושכלות והפעולות הצודקות ואחר זה יתרגלו, ואחר זמן הרבה ישכחו הסבה ראשונה אשר הביאם לזה, כן משה לקח עם ממצרים הללו עובדי ע"ז כו', וממרים היו וכל שעה רצו לחזור למצרים, ונשאם כאשר ישא האומן את היונק בזרועו יקבצם, והביאם לכל המידות הטובות ודרכי ד' הגבוהים, וארבעים שנה לימד אותם תורה ומצות, ונעשו מאושרים בשלמותם, עד כי מהם היו אומרים כי כל העדה כולם קדושים כו', א"כ אינם יודעים מה להוקיר אותו, כי הורגלו בדרכי הצדק ועשות מישרים, אולם הקב"ה אמר מי יקום לי עם מרעים, כשהיו ישראל מרעים, מי יתיצב לי עם פועלי און, מי יודע דרכיו אשר נתן נפשו עליהם עד כי הביאם להיות גוי קדוש עם סגולה, ואיך יוכלו להספידו ובאמת כל מעלתם ורוממותם הלא מאתו היה זאת להם.

הסבה הג', כי האדם בראשיתו עיר פרא אדם יולד, וצריך להתחזק בדרכי ד' לעקור ממנו כל רגש כבוד ותאוה ואז ניכר הפעולה בכל רגע ורגע, כמו שהולך התינוק לבית הספר הלא מרגיש שלומד בכל יום דבר חדש עד כי יגבה לבבו בדרכי ד', אז אינו ניכר ומורגש הפעולה בחוש, אבל בכ"ז הפעולה יותר נמרצה מאשר תפעול בעת ילדותו רק שאינו מורגש, והנה כבר בארנו דברי הירושלמי אברהם נטל את היצר ופישר עמו שנאמר ומצאת את לבבו נאמן כו' דוד לא היה יכול לו והרגו שנאמר ולבי חלל בקרבי, כי יצר האפקורסי המטעה בשכליות בחקירות שוא אינו יכול להיכבש מפני הניצוח רק מפני מופתים המראים דרך ויכוח, וזהו דרך פשרה, וזה היה אצל אברהם, שחקר כל הספיקות באמונה ונתוכח בפלסופיה עד כי הכיר את בוראו מעצמו ולא ידע מי הוא הבורא ונגלה עליו ואמר אני בעל הבירה, אמנם אצל דוד היה יצר תאוני, ותאוה יבוטל רק כי ידכאהו בנצוח גמור, וזה ולבי חלל בקרבי, אבל אין פשרה עם יצר התאוני, ולכן כתיב באברהם לבבו, ששני לבבות המה יצ"ט ויצה"ר, ששניהם נאמנו ונתפשרו, ובדוד כתיב ולבי חלל זה יצה"ר לבד, והנה משה היה מתפלסף תמיד באלקות עד כי חקר בדרכי ד' והתפלסף [כמו שניכר מספרו איוב שכולו התפלספות, וכמוש"א אכן נודע הדבר ופי' במדרש שלא היה יודע מפני מה ישראל גולים] עד כי הגיע לשורש דבר אמת תכלית השגה המדעית עד שיעור שיחול רוח הנבואי, והיה מתדבק עצמו לבורא יתברך עד כי היה בטל במציאותו נגד כבוד השי"ת השלם בלתי תכלית והיה מרגיש ביטול עצמו נגד השי"ת ונחשב לאין, ומזה זכה לחכמה אלדית וכמים שיורדים מגבוה לנמוך, וזה שאמר ואנחנו מה [ומה הוא ביטול גמור ובחינת חכמה], כן עקר מלבבו כל תאוה עד כי נהיה כמלאך ד' צבאות, ואמר לו פה עמוד עמדי, שפירש מן האשה, ולכן עכשיו כל המ' שנה הכירו אותו לשלם בכל דבר עד כי היה למלאך ד', אבל לא ידעו לספר טרם שהגיע לתכלית השלמות והיה מיגע עצמו להזדכך ולהשתלם, וכעת אינם מתפעלים מאתו, כי ידמו כי הוא לא שוה עם ילדי אשה יצורי חומר, וזה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר הוא שפישר עם יצר המושכלי בדרכי החקירה, והחכמה מאין תמצא הוא שבזה בא לתכלית הענוה שהתדבק אל השגת השי"ת עד כי נהיה לאין בעיניו, וימת שם משה עבד ד', שהיה דבוק לקונו ומצוי אצלו תמיד, לזה פירש מאשה והיה נבדל מן התאוה א"כ לא יוכלו הספידו, וסמליון אמר וימת משה ספרא רבא דישראל, פירוש כי מה שידעו מה שעשה באלו המ' שנה לא היה צורך להספידו, כי התורה נצחיות לא תשתכח מישראל מדור דור, ובה רשום וחקוק מפעלות משה ומעלותיו ועלילותיו להרים קרן ישראל, ודור לדור יביעו תהלתו בספר התורה אשר שם משה עפ"י ד' לבני ישראל. ודו"ק.

ויתמו ימי בכי אבל משה [מפני שנשתכחו ג' אלפים הלכות באבלו] ואע"פ שיהושע בן נון מלא רוח חכמה ובכל זה לא היה יכולת בידו למהדרינהו, מפני שלא קם נביא עוד בישראל כמשה, וזהו לנצחיות התורה שלא יוכל לחדש דבר מעתה וכמו"ש רמב"ם, ולכן תמו ימי בכיתו, וע"ד צחות י"ל מפני מה מצאנו ברבינו הקדוש שהספידוהו כל י"ב חדש, מפני שלא היו יראים שמא ישכחו הלכות שהוא כתב כל עקרי תורה שבע"פ במשנה שלו.

לכל היד החזקה הוא ההנהגה הנסיית ולכל המורא הגדול זו גלוי שכינה, ובמקדש כשכל ישראל באין לראות ברגל, היו מראים להם שלחם הפנים סלוקו כסדורו והוא ההנהגה הנסיית והיו מגלין פני הפרכת והכרובין מעורין זב"ז, וזה מעין גלוי שכינה מקום משכן כבודו ית', וזה לעיני כל ישראל ברגל.

לכל המורא הגדול אשר עשה משה וכו'. הרמב"ן פ' יתרו ביאר טעם דעשה דוחה ל"ת, דאף דל"ת חמור זה במי שעושה מדעת עצמו, א"כ העושה מעשה וממרה גדול חטאו ממי שאינו עושה מעשה ואינו מקיים רצון הש"י, אבל מי שעושה מרצון הש"י אם אנו נשקול במאזני צדק מה עדיפא טפי אם לעבור הל"ת או לקיים העשה ע"ז אמרינין דהעושה מעשה מראה אהבה להמצוה השי"ת, ומי שמונע מעשות ל"ת הוא בגדר ירא, וגדול מדת האהבה מהיראה אצל השי"ת, לכן עדיפא שתדחה העשה לל"ת כיון שמה שלובש כלאים בציצית אין זה מצד המרי רק מצד צווי השי"ת ללבוש גדילים, אבל כשעושה נגד רצון השי"ת ודאי גדול הממרה ועונשו חמור ממי שמתעצל ואינו עושה מצוה, זה ביאור דבריו. ולפ"ז א"ש דבמקדש שהשכינה שורה ועשרה נסים נעשו, ומרוב ההרגל של האדם בדביקות להשי"ת נקל למצוא מדת האהבה, לכך הזהירה תורה וממקדשי תיראו, ששם נקל לבעוט ולסור מדת הפחד מהאדם. ולכן אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, כי בעניני המקדש שם גדול התועלת מהיראה לבלי עשות מה שהזהירה תורה מהתועלת ממה שיעשה האדם מה שצותה תורה, וזה טעם מושכל. ולכך את ד' אלדיך תירא ואותו תעבוד, כי במקום העבודה נקל לקנות אהבה, צוה על היראה, ולכך בימי שלמה שהיה התגלות כבוד ד' והבית מלא עשן והגיעו כל העם לראות השכינה ולבוא למעלת הנבואה כמוש"א וירונו הי' אהבה לא יראה, אבל בימי משה היה אהבה ויראה שבכל עת נענשו באופן נורא, וזה שאמר הכתוב לא קם נביא כו' לכל המורא הגדול ולגבי משה יראה מלתא זוטרתי, אבל בגדר אהבה של הש"י קם במלכים זה שלמה, וזה שכוונו חז"ל אבל במלכים קם ודו"ק, ולכן השי"ת שלם לו ככתוב וד' אהבו ונקרא ידידיה.

והנה במה מצאנו שנתגלה לו בשם אהיה אשר אהיה שזה סוד השם מ"ב שני פעמים כ"א כמנין אהיה, ורמז רבינו בהלכות תפילין פ"ד הלכה י"ד שכן יש הויות בפרשיות דתפילין ש"ר כ"א וכנגדן בשל יד בסה"כ מ"ב, וזה סוד התפילין שהראהו למשה, ולכן אמרו בפרק עשרה יוחסין היודעו אימתו מוטל על הבריות, ולפ"ז נ"ל דבתפילין שכל זמן שבין עיניך יהיו שתים וא"כ אם התפילה של ראש מונח גם השל יד מונח והוי שם מ"ב, ולכן דרשו וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין של ראש דהוא שם מ"ב שאימתו מוטל על הבריות מי שיודעו. ובזה יש לפרש הכא ולכל המורא הגדול כו' זה שם מ"ב שנתגלה למשה שרמוז בבראשית שבו נברא העולם כמו שרמוז בכל מ"ב אותיות בהר"ד כמבואר ברבינו בחיי סוד עמוק, ולכן בשבת במקום תפילין אומרים ד' פעמים ז' ברכות שכנגד ז' אזכרות שבשיר ליום השבת כהירושלמי ושני פעמים שיר ליום השבת שהן מ"ב אזכרות ודו"ק.

ולכל המורא הגדול כו' בראשית, פירוש כי בעת ניסוך המים ושמחת בית השואבה היו שואבים רוה"ק אף מי שלא היה מוכן לנבואה כמו יונה בן אמיתי שלא היה מוכן לנבואה, ומשום זה בקש לברוח, (ירושלמי פרק החליל), ולכן אמר ולכל המורא הגדול זו גלוי שכינה לא קם, ואם תאמר הא בשלמה היה גלוי שכינה שמלא כבוד ד' בית ד' כו', זה היה בבהמ"ק מקום שבראשית ברא שית (כמו דתנא רי"ש א"ת אלא ברא שית) ומתחלת הבריאה היה המקום מוכן לרוה"ק ולגלוי שכינה, אבל משה הראה גלוי שכינה במדבר מקום שאינו מוכן לנבואה ולרוה"ק וכ"ש לגלוי שכינה, ע"ז לא קם כמשה. ודו"ק.

בשמחת תורה קורין וזאת הברכה ובמפטיר ויהי אחרי מות משה, ובש"ס סוף מגילה למחר קרינין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה, ועיין בתוס' ובירושלמי שלפנינו ליתא נוסחא אחרת. והנראה דדברי הגמ' היכא דלא מסיימי התורה בשתא חדא, וכמו שאמרו בני מערבא מסיימי אורייתא בתלתא שנין [ומש"ה אמרו בפ"ק דקדושין דף ל' במערבא פסקי ליה להאי קרא בתלתא פסוקי דקרו לתלתא שנין], ורק משום קדושת היום צריך לקרות וזאת הברכה לרמז אל מה שאמרו בסוף סוכה אר"א שבעים פרים כנגד ע' אומות פר יחידי כו' כנגד אומה יחידה משל כו' כדי שאהנה ממך, ולזה קורין הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קודש כו' אף חובב עמים שהניח כל האומות והשרה שכינתו על ישראל ונתן להם תורתו כו', ומפטירין ויעמוד שלמה, והוא ע"פ שאמרו בפ"ק דברכות הני תפילין דמ"ע מאי כתיב בהו א"ל מי כעמך ישראל כו' אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם כו' שנאמר שמע ישראל כו' ואני אעשה אתכם חטיבה כו' שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ [ובשמואל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, מורה כמו שאמרו פרק נגמר הדין חטא ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא, לכן כתוב ומי כעמך, ואפילו כשחוטא ואינו עושה רצונו של מקום, מי כישראל שאף שאינו עמך אין כישראל גוי אחד בארץ, וכמו שאמרו וירח את ריח בוגדיו שכנגד עשו גם הבוגדים טובים ומלאים מצוות, שלכן לבקר בין עשו ליעקב לא ביקר על הצדיקים שאינם בסוג ביקור רק בין בוגדים של יעקב נגד עשו ודו"ק], לכן משה שושבינא דמלכא אמר לישראל תורה כו' מורשה קהלת יעקב, וישראל אומרים ע"י שלמה שדבר אל השם אמר כי אתה הבדלתם לך לנחלה מכל עמי הארץ, השם אמר שהתורה נתונה למורשה לנו, ואנו אומרים שישראל הם להשם לנחלה, וכן כתוב אין כאל ישורון רוכב שמים כו' אשריך ישראל מי כמוך, וכן אמרו בספרי ישראל אומרים אין כאל ישורון ורוח הקודש אומרת אשריך ישראל מי כמוך, ישראל אומרים כו', יעו"ש שחשיב דברים רבים, אבל לדידן דמסיימי התורה בכל שנה קוראין ויהי אחרי מות משה להורות שהתורה לא תהא נוסף עליה ושום נביא לא יכול לשנות, וכמוש"א ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו כו' כי אז תשכיל כו', וזה טעם מנהגנו מה שאנו משנים מסדר הש"ס. והנה בשבת חוה"מ קורין ראה אתה אומר אלי כו' גמ', והטעם ששם כתוב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות תוך המועדים אחר הפסח וקודם העצרת, וזה כשבת חוה"מ שחג לפניו וחג לאחריו, ולכן כתוב שם בחריש ובקציר תשבות להורות שקציר עומר דוחה שבת דמיירי בשבת חוה"מ, ודו"ק. וביום טוב של עצרת קורין כל הבכור דכתוב שמחה בעצרת.