משך חכמה/ספר דברים/פרשת דברים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת דבריםעריכה

לתת להם. ספרי פסקא ח' לתת להם אלו באי הארץ ולזרעם אלו בניהם אחריהם אלו שכבשו דוד וירבעם, ד"א לתת להם אלו באי הארץ ולזרעם אלו עולי בבל אחריהם אלו ימות המשיח. פשוט דפליגי אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, א"כ אין לאחר נתינה ראשונה כלום, ע"כ דריש על כבוש ראשון, אבל הד"א קאי בהשיטה דקדושה ראשונה ושניה לא קדשו לעתיד לבוא ולכך חשיב להו כל חדא לנתינה בפ"ע, ולישנא קמא סבר כיבוש יחיד לאו שמיה כבוש, [כמו דפליגי בזה תנאי בגיטין ח'. עיי"ש], ולכך לא חשיב כבוש דוד וירבעם. ופשוט. ודו"ק.

ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם כו' איכה אשא לבדי. לדמיון, כאשר יש לאדם ברכה מופלגת בעושר ובנים ויש לו טורח הרבה מגידול בניו, ממניקות ושפחות וכיו"ב די ספוקן, אז יאמר מה גדלה עלי הטורח מכם, יתן ד' כי כן יהיה לכם מבניכם ובני בניכם טרחות כאלה וטורד כזה לא יופסק מכם, כן משה רועה נאמן אמר ד' הרבה אתכם והנכם ככוכבי השמים בריבוי ובמעלה מופלגת ע"ד נסיי, אמר שכן יאמרו רועי ישראל ומנהיגיהם ונביאיהם תמיד עליכם ויתלוננו תלונות כאלה, וזה שאמר ואמר אליכם בעת ההיא לאמר, שכן יאמרו תמיד עליכם כפי אשר אתם במצב העת הזה רועי ישראל ישעיהו וירמיה וכיו"ב.

ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר. אמר ר' יוחנן כנגד מקל ורצועה (סנהדרין ז'). בגמ' חשיב כלי הדיינין מקל ורצועה ושופר זה לנדוי, אמנם כאן לא חשיב שופרא, משום דבעת ההיא היו מנודין לשמים דחמיר, כדאמר פרק אלו מגלחין, ולרש"י היו מנודין מעת שעשו העגל, ולא נשב להן רוח צפוני (פרק הערל דף ע"ב), לכן בעת ההיא אינו רק מקל ורצועה. ודו"ק.

בספרי. בין איש להוציא את הקטן מכאן אמרו אין דנין יתומים. הפירוש, דדוקא במה דאית להו חזקת אבהתא, הא תינוק שתקף בעבדיו וכו' ואמר שלי הוא כו' אלא מוציאין מידו מיד (ב"ק קי"ב). ולכך מסיק דוקא יתומים משום דקאי על מה דסליק מיניה זה מחזיק בשדהו ואומר שלי הוא. יעו"ש. ודו"ק.

ובין גרו. זה שאוגר עליו דברים א"ל חרשת בתוך שלי והוא אומר לא חרשתי הוא אומר המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית לכך נאמר ובין גרו (ספרי פסקא ט"ז). פירוש, שהוא אומר חרשת בתוך שלי, והוא אומר לא חרשתי כל עיקר, לא בשדה זו ולא בשדה אחר, וכי מעידין עליו שחרש בתוך שדה שוב הוחזק כפרן וחייב לשלם, וכדאמר הגמ' בשבועות דף ל"ד דשבועה ליכא בקרקע, וכן המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית כלל לא שורך ולא שור אחר, ואחרים מעידין שהמית שור, אך אינם יודעים של מי חייב בתשלומין, ולא הוה מודה בקנס כיון שנתכוון לכפור, וכשיטת הירושלמי בשבועות. ודלא כבבלי (ועיין בחדושי לסנהדרין), וזה שאוגר עליו דברים, שמאסף דברים, שמקיבוץ דבריו עם דברי העדים יצא חייב. ודו"ק.

ויצא האמורי כו'. לא זכר כאן העמלקי, משום שרצה לאמר להם שלא יפחדו כעת מפני שהרגו שני מלכי האמורי בחרב, אבל העמלקי יפחדו מפניו, וכמו שהזכירו המרגלים רצועה שלקו בו, עמלק יושב כו'. וכששינה כסות ולשון במות אהרן, לא ידעו היטב אם הוא עמלק, וכמו שפירשו אם נתן תתן העם הזה וכו'.

ואת העם צו לאמר כו' אל תתגרו בם כו' ולהלן במואב ועמון אמר למשה אל תצר כו', אל תצורם ואל תתגר בם מלחמה, מפני כאשר אמרו בפרק י"נ אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעו של רחל כו', לכן משה שהיה מזרעה של לאה, לא יכול להתגר בם מלחמה, רק שהעם היה צריך לצות שבהם יש יוסף ובנימין זרעו של רחל.

ויאמר ד' אלי אל תצר את מואב ב"ק ל"ח וכי מה עלה ע"ד של משה. פירוש דבשארי אומות כתיב לאמר, דהעם יגורו בם מלחמה, אבל כאן לא כתוב לאמר, וא"כ למשה עצמו היה הצווי, לכן אמר מה עלתה ע"ד של משה. ומסולק קושית תוספות.

אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי. בגמ' בפ"ב דע"ז מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה. ויתכן פירושו, דמה מים ראוים תיכף מנתינה לשתיה, כן האוכל שיאכל תיכף מותר אז לאכול, אף אם נשתנה אצל הגוי, רק שלא ישתנה אחר המכר אצל הגוי, משום דבמלחמת ז' אומות אישתראו אף קדלי דחזירי, וא"כ מה שנתבשלו קודם שהיו ברשות ישראל שרי, דהוי כמו שלל דעו"ג, רק לאחר שיהיה קנוי לישראל לא יתבשל ע"י העו"ג, דאז הוי כשלל דידהו. ועיין פ"ק דחולין י"ז בזה, ומשו"ה לא מייתי קרא המוקדם דאדום. ודו"ק.

ששים עיר כו' חומה גבהה כו' ובריח. בריחי נחושת. מלכים א' ק' ד' יעו"ש.

הלא היא ברבת בני עמון וכו' באמת איש. יתכן עפ"י מה שנודע הנהוג בימים הקדמונים אצל העובדי אלילים ועובדי האדם בחינא, אשר יחסו גבורת הגבור לאלוד, ולכל כליו אשר הראה בם גבורתו עבדו וישתחוו, כאשר נודע בשירי היונים, לכן עשו את עוג אשר האריך ימים והיה מופלג בזקנה וגבורה לאלוד וגם לערסו הקדישוה ויניחוה בית עצביהם ברבת בני עמון, לכן ספר משה כי היה מיתר הרפאים, והוא ענין טבעי רק נתמעט במשך הזמן, לכן טעו העו"ג בו. הלא היא, פירוש היא הקדושה בעיניהם אשר יבואו ממרחקים לעבדה, באמת איש, פירוש יד עוג אשר היה איש לא ענין אלדי כאשר יחשובו, רק כי הטבע לא תמנע מהוציא מפעלות זרות בחיקה מה שרחוק המציאות, כמוש"כ רבינו משה בפירושו למשנה פ"ג דנדה. עיי"ש.

בהפטרה לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה הוא לי כו' לא אוכל און ועצרה. הענין, דמצאנו לרז"ל בכריתות כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאן הכתוב עם סממני הקטרת כו', הרי דדבר הפחות בעצמיותו, בכ"ז כשהוא מתערב באגודה כללית הוא מתבשם ומועיל להוציא ריח ניחוח מן הסממנים האחרים, ומצאנו שאמרו פיזור לרשעים נאה להן ונאה לעולם, הרי שהאגודה מוסיף חזוק לעושי רשעה, וכן מצאנו שאמרו כל בי עשרה שכינתא שריא. וכבר עמד על זה הר"ן בדרשתו. והנראה עפ"י מה שבארו בדין תרתי לריעותא, שאם הם משם אחד, שמורים שניהן על ניקוב הריאה וכיו"ב, אז הוי טרפה, אבל אם זה מורה על נקב וזה על קמט וכיו"ב כשר, כן הדבר הזה, אם כל אחד בפני עצמו יש לו מדה פחותה זה כלי, וזה בעל לשון הרע, וזה בעל כעס, כשהן באגד אחד אז יומתק מרירותן ויתבשם כל אחד מחבירו, זה ילמוד מזה לפזר הונו, וזה לנוח מרגזו, וזה על שפם יעטה, אבל אם כולם מסכימים על תכונה רעה אחת, הלא אז תחזקנה מוסרותיהם ומן קורי עכביש יהיו כעבותות עגלה, ע"ז אמרו פזור לרשעים נאה להן כו', כי הוא תרתי לריעותא משם אחד, כל אחד מחזיק חבירו, והוי טרפה גמורה וז"ב.

והנה ענין המקדש לאחד כלליות ישראל ולבביהן אל מקום אחד, כמו שאמרו היה עומד כו' נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד, ולכן תמיד היתה שם ההנהגה הנסית כמו שמנו עשרה נסים שנעשו בביהמ"ק, ולהראות אף שכל פרטיי בפני עצמו אינו ראוי להיות מושגח פרטי בהנהגה פרטיית בלתי טבעית, בכ"ז הקשר הכללי מעם ישראל ראוי הוא להיות מושגח בהשגחה נסיית, ששם אין פגם, שכולם מעלים ריח ניחוח, זה ביראתו, וזה בצדקתו, וזה באהבתו לישראל, וזה במסת ידו, וזה בתורתו, וכמו שאמרו וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו כריח שדה אשר ברכו ד', פירוש, שלהריח נגד עשו הרשע, האם יריח ריח רע"ק וחביריו,לכך הראהו הש"י מי שהוא בסוג אחד, כמו יקים בן צרידיא, ובכ"ז נכנסו בו דברי יוסי בן יועזר כארס והקדימהו לגן עדן, וזה שאמר כריח שדה אשר ברכו ד', דבחקל תפוחין כל עלה כל עשב מעלה ריח, כן בצירוף הכללי גם הפושעים מושגחים ומעלים ריח. ודו"ק. והנה מנחה אינה קריבה בשותפין רק ביחיד, ובצבור באה מנחה, לפי שהצבור הוא בכלליותו כמו יחיד שהוא איש אחד, וכל אחד מועיל לחבירו כמו שכל אבר מועיל לחבירו וכיו"ב, לכן כיון שהפסידו מעלת האחדות, וכל אחד רצה לבלוע לחבירו, והיו כקציני סדום ועמורה, א"כ כ"א נבדל בפני עצמו, א"כ לא תוסיפו הביא מנחת שוא, וכן קטרת שכ"א מתבשם מחבירו, וגם החלבנה ריח ניחוח, אבל כשכל אחד מפוזר בפ"ע הלא קטרת תועבה היא כמו שהיא בפרטיותה שחלבנה ריחה רע והקריבהו לפחתך וכו', לי, לא אוכל און ועצרה, שיהיה אסיפה מאון, היינו שיסכימו כולם על תכונה אחת רעה.

והנה בתוכחה יש ב' סוגים אחד מה שמתפעל א' מחבירו כמו מאנשים ממי שהוא במדריגתו מזה לא שייך שיקבלו דבריהם, רק באופן שיראה אם חבירו שמטופל בבנים ועני ובכ"ז הוא נזהר מאונאה ומשקלות וכיו"ב כש"כ הוא, ועוד אם חבירו מחומם הוא ובפרקו הוא עומד ואין לו אשה, ובכ"ז הוא נזהר מלהסתכל בנשים כש"כ הוא וכיו"ב, ויש מה שדבריו נשמעים דברי תוכחה, כמו ששומע מגדול הדור וקדוש ד', אשר בזה לא שייך שהוא יתפעל ממנו, כי הוא אינו מסוגו וערכו רק שדבריו נשמעים, ולזה אמרו בפרק כל כתבי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא"ז שנאמר היו שריה כאילים כו' מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה כו' דייקו זה את זה, ולא כתבו זה לזה ונקיט רק סימן הפעול, היינו שלא נתפעלו זה מזה, כי בכללות האומה בזה יש מעלה טובה ומדה נאותה ובזה מדה זו, והמה למדו זה מזה חסרונו של זה, וזה לא למד המדה טובה, רק הביט אל החסרון שיש בשל זה, וזה ששמו ראשו של זה בצד זנבו של זה, שהביטו רק אל החסרון שיש בחבירו, והמה לא למדו שלמות זה מזה, אך למדו חסרונות ופחיתות זה מזה, ועל אופן השני אמרו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, היינו אנשים חכמים שאינם מסוגם וערכם, שבזה לא שייך התפעליות, רק שיהיו דבריהם נשמעים לגודל מעלתם וערכם, ע"ז אמרו וילעיבו במלאכי אלדים, הוא שאמרו שבשביל שהוא מלאך מופרש ומובדל מהליכות תבל וארחותיו לכן הוא אומר כן, לו היה לו טורח וטורד בהויות העולם, כי אז היה גרוע ממנו הרבה, ועוזא ועזאל שהיו מלאכי כו' וכשירדו לארץ הרעו מהם, ולכן לא היו דבריהם נשמעים, ולכך לא היו תרופה למכתם מחלים במדות והנהגה וחרבה ירושלים תובב"א.

אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, בראשון [פירוש במקדש ראשון היה חוט של זהורית מלבין כשלג], אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, בשני [במקדש שני לא היה מלבין רק כצמר]. (ירושלמי שבת פרק רע"ק), פירוש, שהשני הוא חוט לבן בצבע אדום, כן היו ישראל במקדש ראשון נתגלה עונם (פ"ק דיומא), שעונם לא היה רק בגלוי, אבל פנימות לבבם היה מלא אהבת התורה ואהבת ישראל, כמו שאמרו מפני מה דורו של אחאב מצליחים במלחמה מפני שלא היה בהם מלשינות, ואליהו אמר אני נותרתי לנביא לד' ואין איש מוסר אותו, וכן אמרו ביהורם בן אחאב, שנשיו וכספו וזהבו היה נותן למלך בני עמון, לבד מחמד עיניך זו התורה לא היה נותן והיה מוסר נפשו על זה, ולכן היה מלבין כשלג, לא כן במקדש שני היה חטאיהם כתולע שדם אדום בתוכו, כן היה בהם בפנימותם שנאת חנם ומלשינות, לכן רח כצמר יהיו ולא היה מלבין כשלג.