משך חכמה/ספר בראשית/פרשת וישלח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת וישלח

פרק לב

ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה לא אמר גמל כדלקמן ואת הגמלים דהענין כי האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים כי תחלת הבריאה היה כי יטה עצמו לצד הטוב תמיד רק היצר הרע הוא מסית בפני עצמו אמנם כאשר בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא שנתערבבו הטוב והרע בו בעצמו וכמו דתרגם אונקלוס מיניה למידע טב וביש עד שג' אבות ביררו וזיקקו כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו עד שבא יעקב והיה מטתו שלמה כדאמרו ז"ל בשבת ועצם נפש הישראלי נוטה לטוב רק שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות מעכב ולכן מהני כפיה במצות כדברי רמב"ם פ"ג מגירושין והרע הוא ענין בפ"ע לא כעשו וחביריו אוה"ע שנפשם אוותה רע ולכן חשודים על הרביעה כדאמרו ריש אין מעמידין וזה ששלח לו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ויהי לי שור וחמור כי הטוב עם הרע נפרדים המה ולא כגמל אשר דרשו חז"ל במדרש על רבקה ותרכב על הגמל מה גמל יש לו סימן טומאה שיצא ממנה עשו וכן עשו הוא חזיר היער כדאיתא במדרש זה אדום שאצלו מעורב הס"ט עם סימן טהרה שכיבד אביו ואמו ועוד וזה דרוש ארוך אכ"מ.

או יתכן כי הודיעו כי מעלת יעקב שהוא זכה למעלה גבוה אשר אין לשום נברא רק הש"י כי נפש הבהמיי קנוי לנפש המדברת והוא בכלל מוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ לא כן נפש המדבר אינו קנוי לזולתו רק להשי"ת משא"כ נפש העו"ג שהוא נגד נפש הישראלי בן בכורו של השי"ת בערך יחס נפש הבהמיי אל נפש המדבר קנוי קנין גמור קנין הגוף בעצם. אבל הם אינם קונים לא זה מזה ולא הם קונים מכם בינה זה. עוד יש אצל הישראלי כי הוא מקדיש דבר שדהו חייב במעשרות ובזה פליגי אם יש קנין ודוקא בא"י ובהמתו קדוש בבכורה לא כן בהמת עו"ג הוי כבהמת הפקר שמעצם קדושת הישראל המושפעת מהשם שאמר כי אני מקדישכם שופע שפע קדושה גם על קנינו ובהמתו ולכן גם להקדיש הזמן הנברא היותר דק במציאות אין בכח שום נברא רק אצל ישראל שבכוחם להקדיש מועד ויובל וע"ז נאמר כמה דמיונות בירושלמי ר"ה על מתנה זו שנתן ישראל בהפלגה גדולה משל לטבעתו של מלך כו'. ולכן שלח לו להודיעו עוצם גדולתו כי הוא ראוי לבכורה וזה שאמר גרתי תרי"ג מצות שמרתי ויהי לי שור וחמור צאן שכל אלה קדושים בבכורה ששפע קדושת יעקב שופע גם על מקנהו וקנינו, עבד ושפחה שהם קנוים ליעקב קנין הסכמיי ברצון השי"ת שכל נפשות המדברים נגד מעלתו המה בערך נפש הבהמה מול האדם וזהו ואשלחה להגיד לאדוני דברים הקשים כגידים ועיין במדרש וזוהר ודו"ק.

בתנחומא ריש וישלח ואריה זה יהודה כבקר זה יוסף יאכל תבן זה עשו כו' יעו"ש. נראה דאמרו אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעו של רחל ופירשו משום דעשו בא בכח כבוד אב שכיבד יצחק וזרעו של רחל לא צערו את יעקב והנה אמרו כל המברך את הבוצע זה יודא נאץ ד' שיהודה גרם צער לאביו במכירת יוסף לכן וירד יהודה מאחיו שנדוהו לכן כאשר לעתיד יתוקן חטאו של יהודה יתקיים וארי' כבקר יאכל תבן שגם יודא יאכל בית עשו.

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו. נראה פירושו עפ"י התוספתא דעו"ג פ"ג המוכר עבדו לגוים כו' שמא יצא לרשות שאינה רשות פירוש שאינו רשאי למכרו לעו"ג שמא יצא לע"ז ובזה אין רשות לרבו עליו לעשותו גוי ולכן אמר שמכל אשר יש לו צאן ועבד לא נתן לו העבדים שעל זה אין רשות לו עליהם להפקיען מיהדות וממצות להיותן עובדי עו"ג וזה שאמר מן הבא בידו ואין יד אלא רשות ב"מ דף נ"ו יעו"ש ודו"ק.

והנה רש"י פירש שעישר בהמותיו ולקח מן החולין אך בילקוט איתא ששלח לו המעשר אעפ"י שהוא קודש שהחניף לרשע יעו"ש. ונראה דשם בשיטת רע"ק דסבר דמעשר הבא מחו"ל אינו קרב רק ירעה עד שיסתאב וא"כ אמר הגמרא ריש פרק מעשר בהמה דחייש לתקלה לכן נתנן לעשו אבל למשנה דסברה דאם באו תמימים יקרבו הלא היו ראוין להקריבן למזבח ולכן דריש כרש"י דמן הבא בידו זה החולין והמעשר הקריב במזבח כשבא לשכם ובנה שם מזבח ודו"ק.

רחלים מאתים ידוע במלאכת רועי צאן להגדיל העדר ולהיות הולדות טובים ורכי הצמר ולכן שלח לו כל אלה אשר ראוים להוליד ולדות כמו רחלים וכמפורש מנחות צ"א ע"ב שהמה בנות שתי שנים ואילים דכבשה בת שנתה אינה מולדת כדאמרו ריש פ"ג דבכורות ויעוין תוס' תמורה דף י"א ד"ה השוחט וכן פרים ופרות שהן בנות שלש שנים דבפחות מכאן אינם מולידים. לזה אמר ואילי צאנך לא אכלתי כי כבשים בני שנה ודאי אין מדרך כל רועה לאכול שעדיין לא הוליד ועיקר האומנות אשר בהמשך הזמן יהיה הנולדים מהם בגדול נאה טובי הבשר ובעלי צמר לבן ואומן לא מרע אומנתו אבל אילים שכבר הולידו זה יאכל הרועה לזה אמר יעקב שגם אותם לא אכל ופשוט.

ויתכן שלזה נקראים פר ופרה לשון פרי שעושה פרי כשהוא בן שלש שנים ודו"ק. ור"א אמר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים ולכן נשתנו הטבעיים ועכשיו פרה בת שתים יולדת כמו"ש בתוס' עו"ג דף כ"ד ובכ"מ. ובזה יש דרך להבין דברי המקובלים שלעתיד יהיה הלכה כר"א ואכמ"ל והבן ולכן בקש משה שיצא זה מחלציו.

על פניו ומ"א אף הוא בכעס שהיה צריך לכל זה רש"י אינו במדרש לפנינו רק הגירסא אף הוא בעקא והמעיין יראה דדריש על והוא לן כו' במחנה דריש אף הוא בעקא והמכוון על הקב"ה ע"ד עמו אנכי בצרה וכזה דרשו על קרא דוהוא אסור בזיקים והבן.

ויעבר את אשר לו פירש רש"י דאשר לו העביר אבל התרפים אשר גנבה רחל מאביה לבן בזה לא זכי ולא העבירם רק השליכן תוך הנחל וכמו שאמרו יוליכן לים המלח ויעוין מ"ר על פסוק ויטמון אותם תחת האלה כו'.

ויעבר את אשר לו הנה בפ' מצורע כתוב אשר לו הבית ודרשו שאינו משאיל כליו לאחרים כן כאן שכל הכלים היה משאילן לאחרים שאף שהוא חדש טומאת עו"ג כמו שאמר והחליפו שמלותיכם והטהרו (רמב"ם פ"ו מהל' אבות הט') יכול היה להשאילן ולטובלן אבל כלי חרס לא היה יכול להשאילן שאין להן טהרה במקוה אלא שבירה לכן היו מיוחדין לו לבדו שלא יכנסו בבית שיש בו עו"ג ולכן אמרו שנשתייר על פכים קטנים וזה כלי חרס ודו"ק.

למה זה תשאל לשמי הענין על פי הירושלמי כבר מלתך אמורה. (הביאוהו תוס' גיטין ס"ב) והנה המברך צריך לידע השם שידע על מי יחול הברכה לא כן ביעקב שברכו יצחק מברכיך ברוך א"כ המברכו ברוך מן ההשגחה וא"כ המלאך שבירך יעקב כבר הוא מבורך ואינך צריך לברך ולידע השם ויברך אותו שם מלאך ליעקב ודו"ק.

על כן לא יאכלו בנ"י את הגיד. ולא נקראו בנ"י עד סיני כו' לאחר מעשה גה"נ חולין ק"א לזה מרמז הקרא מגיד דבריו ליעקב והכתיב דברו. והיינו דבר אחד גיד הנשה שנוהג לדורות ואז נקרא יעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי אף שקודם מתן תורה נאסרו מ"מ דוקא בני יעקב ולא מאומה אחרת וכמו שכתבו תוס' פסחים דף כ"ב ד"ה ור"ש יעו"ש ודו"ק.

פרק לג

ויבא יעקב שלם כו' פירוש שבסוכות עדיין לא נתרפא מצלעתו והי' בעל מום ופסול להקריב אפילו בבמה דידן כמבואר ריש פרק שני דזבחים לכן בנה לו בית ולא מזבח אבל לשכם שבא שלם בגופו שנרפא מצלעתו בנה מזבח והקריב קרבנות ודו"ק.

ויחן את פני העיר פסיקתא בראשית פ' י"א אברהם שלא כתוב בו שמירת שבת כו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין כו' פירוש שהמודד וכלתה מדתו תוך העיר אין לו רק עד מקום שכלתה מדתו אמנם בתוספות פירשו דבלן בה מהלך כולה דהעיר לזה נחשב כד' אמות וכן פסק רמ"א סימן ת"ח ופירש האבן העוזר דדוקא בשבת בה מבעו"י באויר מחיצות וכמו דחלקו בין ספינה לדיר וסהר ביצא חוץ לתחום יעו"ש שמוכרח כן מדברי תוספות בדף נ"א ולזה יעקב שלמה מדתו תוך העיר ולא חנה רק פני העיר ולא הלך חוץ לתחום אף תוך העיר משום דאע"ג דלן בה הואיל ולא שבת באויר מחיצות מבעו"י וזה שנכנס עם דמדומי חמה ודו"ק.

והציור בזה. דבאמת כמו שלהחי די במזון מהצומח והמדבר ניזון מהחי כן נפש המשכלת מבני נכר די לו בשבע מצות אולם נפש הישראלי מקורו ממקום גבוה חלק ד' ממעל אם אין לו כל התורה בכללה ופרטה אז אינו בחיותו. כי עם הישראלי המה מעון ומכון לאלקות בעולם השפל ואין השכינה שורה אלא באלפי רבבות ישראל וזה סו"ד מה שאמרו ש"ס רבוא המה כללות הפרצופים ולכן אברהם חפש להפיץ שיטתו ודיעותיו באלקות לכל באי עולם באשר חשב כי הוא יחידי ואח"כ ראה כי ישמעאל יצא ממנו ולכן נטע אשל להכניס כל באי עולם לברית ואמרו בריש עו"ג שני אלפים תורה מוהנפש אשר עשו בחרן דשעבידו לאורייתא. וגם היה זה בכוונה שהלך למצרים מקום החכמה והחרטומים לפלפל ולקרבם לשיטותיו באחדות ובתורה. לא כן יעקב ראה שמטתו שלמה ובזרעו די שיהיו מעון ומרכבה לשכינה וכמו שהבטיחו וראה שד' נצב עליו ראה להיפוך כי בניו יהיו נפרדים מעמים אחרים מוגבלים בתחום ואף ללבן חותנו הניחו בטעותו וכעס על רחל שגנבה התרפים להבדילו מעו"ג כן במצרים היו יושבים בארץ גושן נפרדים מהעמים. וכן לדורות באומה אין מקבלין גרים בימי דוד ושלמה שזה כהכרח או למקנא לגדולתם וזה מליצתם שאברהם קיים עירובי תבשילין להכניס אורחים ולקבל גרים תחת כנפי השכינה אבל לא קבע תחומין שמא ימנע אחד מלבוא לשמוע דיעותיו. לא כן יעקב קבע תחומין. להגביל ולתחום בין עם ישראל לעמים. ולכן במרה עדיין לא איפקוד אתחומין משום שהיו נוסעים במחלוקת ולא היו ראוים להיות משכן לאלקות עד כי הארה האלקית תהא די להאיר לעולם השפל ולכן לא ניתן מצות תחומין אבל בסיני איפקוד על תחומין שויחן ישראל והיו ראוים לקבל התורה ואז ניתן תחומין כמו ליעקב שלכן אמר וישכון בטח בדד עין יעקב. וזה שאמר הנביא אם תשיב משבת רגליך זה על תחומין כמוש"כ ז"ל סוף פרק מי שהוציאוהו והאכלתיך נחלת יעקב אביך זה יעקב שקבע תחומין וזכה למדה בלא גבול ופרצת ימה וקדמה בשכר שהוא קבע גבול ותחומין זכה לנחלה בלא גבול ודו"ק היטב.

ויקן את חלקת השדה כו'. עפ"י מה דאיתא בזוה"ק כל אתר דלית שמושא כו' לית תמן שכינתא ובאתר דאית כו' דמצוה תמן שכינתא שרי ואכסנאי אסור כמבואר כתובות ס"ה ע"א מאלקנה וזה ויקן חלקת השדה שאינו אכסנאי ושכינתא שריא. לכן ויקרא לו אל אלקי ישראל והבן.

פרק לד

אך בזאת יאותו לנו האנשים כו' מקניהם כו' ויהרגו כל זכר אפשר כי בן נח נצטווה שלא לחבול בעצמו וכתיב את כל דמכם לנפשותיכם אדרוש אך אם כוונו לש"ש הלא נתגיירו אך המה לא נתכוונו לגירות רק לקחת נשיהם ומקניהם וחבלו בעצמם שלא כדין ודו"ק.

בהמול לנו כל זכר כאשר הם נימולים, פירוש שבני קטורה היו נימולים אך עור הערלה לא עור הפריעה שלא נתנה פריעה לאברהם אבל יעקב ובניו קיימו כה"ת עד שלא ניתנה ופרעו ג"כ וזה שאמר כאשר הם נימולים בפריעה וזה פשוט ועיין תוס' יבמות דף ע"א ע"ב ד"ה לא ניתנה וכו' עיי"ש.

לכל יוצאי שער עירו בפ' חיי אמר לכל באי שער עירו שבאו לגמול חסד עם שרה ובאו גם הנשים אבל כאן שאמר להמול אמר רק לזכרים לכן אמר לכל יוצאי שהנשים אינן יוצאין לסחורה ויושבים בבית ובפרט בארץ קדם.

ואת כל טפם ואת נשיהם שבו לפי שטת הרמב"ן שהריגת שכם היה על מעשיהן המקולקלין כמו שבעת אומות של ארץ ישראל המעיין יראה דבכל מקום נהרגו הנשים היודעות למשכב זכר במדין וביבש גלעד ובעיר הנדחת (עיין רמב"ם) אולם לפי שיטת הרמב"ם דמשום שלא הושיבו דיינים לנקום בשכם ועל דינים המה מצווים א"ש דבני נח נהרג עפ"י קרוב ולא עפ"י אשה כמבואר סנהדרין יעו"ש ודו"ק לכן החיו הנשים.

פרק לה

קום עלה בית אל ושב שם ועשה מזבח. יתכן דבזוהר פ' ויחי דף רל"ט אדם כי יקריב מכם הכא איתרמיז מאן דיעביד פולחנא דקורבנא שלים דישתכח דכר ונוקבא כו'. לכן אמר גבי אברהם ויט אהלה בתחלה נטה אהל אשתו ואח"ז שלו ויבן שם מזבח. וכן ביעקב ויט אהלה מהלאה למגדל עדר כו' לכן אכסנאי אסור בתה"מ כמבואר סוף פרק אעפ"י [ואולי דבירושלים דלא נתחלקה לשבטים ואמרו אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהן (פ"ק דיומא) ולא היה לעולי רגלים דין אכסנאי והיו מותרים בתשמיש ולא היו מבטלין מצות פו"ר בעלייתן לרגל יעוין בזה] לכן אמר ושב שם שיקבע דירה לדור בקביעות ויהא מותר להיות עם נשיו ואז יעשה מזבח ודו"ק.

ואולי לזה כוון המדרש על ותצא דינה ר"ל מייתי לה מהכא ויבן שם מזבח פירוש דעל זה נענש בדינה בתו לפי שבנה מזבח בחלקת השדה אשר נטה שם אהלו ולא אהלה שלא נטה שם אהל אשתו ובנה מזבח ועבד פולחנא דקרבנא שלא כדין לכן נענש שיצאה דינה ושכם עינה אותה. לכן לרמז ע"ז מייתי ריש לקיש ויבן שם מזבח הנאמר אצל אברהם ששם כתוב ויט אהלה ואחר זה ויבן מזבח. ולא כן עשה יעקב שלא נטה אהל נשיו ויצב מזבח לכן נענש על זה וזה כוונה קרובה במדרש.

ועשה שם מזבח וכו' ויבן שם מזבח כו' כי שם נגלו אליו האלקים הענין דמדתו של יעקב אחוזה בתרין דרועין חסד ודין. והוא המתקת הדין הנקרא רחמים ולכן אמר לו הקב"ה שיעשה מזבח לצד מה שמדתו אחוזה בחסד כמד"א אל"ף למ"ד כל היום ויעקב קיים בעצמו אם חסד כו' אם משפט לך אשירה. ויבן מזבח כו' כי שם נגלו אליו האלקים היינו מה שמדתו אחוזה בדין ולכן במדת החסד הבא מאתערותא דלתתא נקרא אל"ף למ"ד כתיב הנראה אליו היינו שהפועל הוא הרואה וזה יעקב שמעורר חסד. וכביכול הוא נראה. אבל מצד הדין שזה בא מצד אתערותא דלעילא כמאמרם שברא הקב"ה במדת הדין כו' כתיב נגלו היינו שיעקב לא פעל כלל מצדו רק השם הסיר מאתו המסך החוצץ ונגלה לו האלקים וכאילו וילון פרוס על פניו והוא מסיר אותו והבן היטב.

לא מצאנו בשום אדם שיצוהו השי"ת לעשות מזבח לבד יעקב בפעם הזה. והנראה משום דאמרו שונא גזל בעולה, והבאתם לד' את הגזול כו' הירצך, ויעקב חשש שמא יש בידי גזל משלל שכם, לכן הודיע הקב"ה שלא ישים לבו שאין בהם חשש גזל כלום.

והחליפו שמלותיכם יתכן לפירוש רמב"ן ששמרו תורה רק בארץ ישראל לכן היו לבושים בגדי שעטנז בחו"ל ואמר להם עתה להחליף שמלותם ודו"ק.

ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם פירוש באזני אלהי הנכר דהוה תכשיטי ע"ז ואסורים להדיוט בהנאה ולפ"ז נראה דהך אשר בידם קאי ג"כ על הע"ז והוא עפ"י מה ששנינו כל הצלמים אסורים כו' רשב"ג אומר אף כל שיש בידו כל דבר. וזה שאמר את כל אלהי הנכר. מה המה אלהי הנכר אשר בידם כרשב"ג דמי שיש בידו כל דבר ואת הנזמים אשר באזני אלהי הנכר. או אפשר דהנה ע"ז של עו"ג עד שלא באו ליד ישראל מצי גוי לבטלינהו ומשבא אינו מבטל. ולכן אמר אשר בידם דכיון שבאו לידם תו לא מהני להו בטול ודו"ק. אולם לשיטת הרמב"ן הוא דרבנן ומה"ת מצי לבטלינהו צ"ל דקיים מצות דרבנן. ועיין מש"כ הרמב"ן בפירושו כאן דברי נועם.

ויטמן אתם יעקב ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד ר' ישמעאל ב"ר יוסי דלית אתון סגדין להדין טורא אלא לצלמוי דתותיה דכתיב ויטמון יעקב כו'. ובזה מבואר המקרא במלכים ב' י"ז עד היום הזה כו' וכמצוה אשר צוה ד' את בני יעקב אשר שם שמו ישראל. דהכוונה דבשעה ששם שמו ישראל אז הטמין הע"ז תחת האלה עם שכם ועובדים לע"ז זו שתחת ההר. וכזה דריש במד"ר פ' וישלח על קרא דגוי וקהל גוים. את הקרא דגבי אליהו שתים עשרה אבנים כו' אשר היה כו' ישראל יהיה שמך יעו"ש ודו"ק.

ובהך קראי דמלכים יש לבאר עוד שם. ויצום לאמר לא תיראו אלהים אחרים ולא תשתחוו כו' כו' ואת החוקים כו' והמצוה אשר כתב לכם תשמרון כו' ולא תיראו אלהים אחרים. והברית אשר כרתי אתכם לא תשכחו ולא תיראו אלהים אחרים דמה שכפל ושלש לא תיראו וכו' בענין זה. נראה דרמז על הנך שלשה דברים דחשיב במשנה פרק ד' מיתות זה המקבלו עליו לאלוה ואומר לו אלי אתה. דעל זה נסקל כעל זביחה והשתחוואה, וזה לא תיראו הראשון. והמגפפו והמנשקו ומרחיצו הוא אינו במלקות דהוי לאו שבכללות לכן כתוב והמצוה כו' תשמרון ולא תיראו אלהים אחרים. ועל הנודר בשמו ונשבע בשמו זה בל"ת ויש בו מלקות כפסק רבינו ע"ז אמר ואת בריתי כו' ולא תיראו א"א בפעם הג' וחלקן מפני שהן עונשין חלוקין ודו"ק.

והנה על הנודר בשם עו"ג דמצוה לנדור ולשבע בשם השי"ת כמו שאמר ובשמו תשבע לכן כתוב כי אם את ד' אלודיכם תיראו ועל עבודות שחייבין עליו מיתה שהן בפנים כתוב כ"א את ד' בכח גדול כו' שהוציאן ממצרים לעבדו במדבר לכן כתב אותו תיראו ולו תשתחוו ולו תזבחו אבל בשאר עבודות של כבוד כמו מלביש ומנעיל וסך ומנשק שהן אינן בפנים ואינן שייכים להשם יתברך בלתי מושג בחוש ובלתי נראה רק למשמשיו כמו כיבד ורבץ בפני הארון (סוף ברכות) [ולכן לא חייבה התורה מיתה רק אצל השתחוואה אינו [חיוב] בגוף הנעבד שצריך שיהא מוחש רק מכניע עצמו לפני מי שממליך עליו וכי מתכוון לשמים הרי לבו לשמים אף דסגיד לאנדרטא] לכן לא כתב כ"א ד' אלקים תיראו ודו"ק כי זה אמת בס"ד.

כי שם נגלו אליו האלקים, פירוש שדבר שישנו כאן רק שמכוסה שייך ע"ז גלוי. וכאן היה בית אל ששם אמר יעקב אין זה כ"א בית אלקים היה כאן השכינה ורק נתגלה ולזה אמר נגלו ולא נראו. ולזה אמר ויעל במקום אשר דבר אתו. פירוש במקום עצמו ששם משכן אלקים לשם עלה אלקים ודו"ק.

ותמת דבורה מינקת רבקה כו' ויסעו מבית אל כו'. הענין דדרשו רז"ל מתה עלי רחל בשביל שאיחר נדרו. והנה ברה"ש בפ"ק אמרו והיה בך חטא ולא באשתך חטא ודוקא אם אינו מקיים כלל ע"ז אני קורא למה יקח משכבך מתחתיך אבל לא כשמאחר כמו שאמרו שם ופירשו בתוס' יעו"ש. אך נראה שמאמר ושבתי בשלום אל בית אבי מלבד שהוא מאמר התנאיי הוא גם מאמר חיובי שאשוב לבית אבי וביתו זו אשתו כמו שכתוב וכפר בעדו ובעד ביתו וכאן מתה רבקה. וא"כ לא שב לבית אביו והוי כמו שמבקשין ממנו ואין לו שלכן מתה תיכף רחל עבור שלא קיים את נדרו ודו"ק.

ויקרא את שמו ישראל הפירוש מפני שלא מצאנו שהשי"ת יאמר בכל התורה על יעקב ישראל רק יעקב יעקב וארא אל כו'. יעקב בכל מקום שמדבר עליו בעצמו. רק במקום שמדבר בהשתתפותו אל האומה כגון בני ישראל או אלקי ישראל וכי"ב. וכן וזכרתי את בריתי כו' יעקב לכן כתוב ויקרא את שמו ישראל, אבל באברהם הלא אמר אח"כ אברהם. לכן לא היה צריך לכתוב עוד ויקרא את שמו אברהם.

ולזרעך אחריך אתן את הארץ. יש להתבונן דבאברהם ויעקב נאמר לזרעך אחריך וביצחק לא כתוב רק לזרעך לבד. ויתכן דפירשו בפרק נושאין ולזרעו אחריו מיוחס אחריו ובאברהם דלא לינסוב שפחה וכותית יעוי"ש. והנה מפורסם במדרשות דבית ראשון היה בזכות אברהם שקראו הר לכן היה גלוי שכינה שנא' בהר ד' יראה ובית שני היה בזכות יצחק שקראו שדה לכן שלט בו ידי עשו ובית שלישי בזכות יעקב בית שקבוע לעולם. ולכן בבית ראשון עלו כולם מיוחסים וכמו שחתם שם י"ד בשבטים והתיחסו לבית אבותם ובבית שלישי כתוב וישב מצרף ומטהר כסף אבל בבית שני הלא עזרא נטל כל הפסולים מבבל ועשאה סולת נקיה וכתוב ואלה העולים מתל מלח כו' ולא יכלו להגיד בית אבותם וכמו דדריש פרק עשרה יוחסין לכן גבי יצחק כתוב לזרעך אתן את הארצות כו' ודו"ק.

בצאת נפשה כי מתה כו'. ותמת רחל ותקבר. כפל המיתה וסמך מיתה לקבורה שאין משהין מטה של חיה מפני הכבוד כדאמרו נהרדעי בסוף מוע"ק יעוי"ש.