משך חכמה/ספר בראשית/פרשת וירא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת וירא

פרק יח

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו ע"ד הלצה דשיטת היראים דאכילה בלא שתי' אינו חייב בברהמ"ז לכן אמר שלא אתן רק לחם לאכול בלא שתי' ולכן אחר סמוך תיכף תעבורו שלא תצטרכו לברך.

מהרי שלש סאים קמח סולת פירוש שמשלש סאים יהא סולת וזה עשרון מסאה כדאמר בלחם הפנים (מנחות דף ע"ו) כיון דמחטים ומישן כו' ועשרון הוא מאכל אדם והאכל במ"ז ה"ז בריא ומבורך (עירובין פ"ג) וחייב בחלה ואסור לטמא חולין הטבולין לחלה (עו"ג נ"ו) לכן שרה שפירסה נדה לא לשה זה. ודו"ק.

ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה איתא בפסיקתא רבתי משה חזור להם תשובה כו' הלא אכלתן בשר בחלב אצל אברהם אבינו כו'. והענין דאברהם קיים כל התורה כולה וכפי הנראה דהבן הבקר היה בן פקועה ושחיטה התירתו ואין בה משום בב"ח דחלב שחוטה מותר ועיין שעה"מ, ולכך ע"כ דיצא מכלל בני נח דאי לאו הכי אסור עדיין משום בשר בחלב ועוד דאין שחיטה מתירתו והוה אבר מן החי וכיון דכבר נתקדש בקדושת התורה מדוע תצעקו מה לילוד אשה בינינו הלא שלו הוא נוטל ועוד יש להאריך עפ"י דברי הט"ז.

ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו יתכן לדעתי דכל זה מדברי המלאך והנה בן לשרה אשתך והוא אחריו ופירושו כי השם יתעלה אמר בעת שמל אברהם והקימותי את בריתי ביני ובין זרעך אחריך לדורותם כו' להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך לכן אמר שהוא הוא הבן אשר תוליד שרה יהיה אחריו של אברהם ובמקומו וממלא מקומו ומתיחס אחריו משא"כ ישמעאל ובני קטורה הם אינם אחריו כי הוא בן האמה והמה בני הפילגשים [יעוין יבמות סוף נושאין על האנוסה בזה] רק שא"כ היה צריך לאמר והוא אחריך שדיבר לאברהם בנוכח לכן הפסיק המאמר ושרה שומעת פתח האהל ודבר המלאך במכוון שתשמע שרה ולנוכח שרה סיים והוא אחריו ובל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג פירש כן קרא ונר ד' טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ד' שהוא סידר המקרא ונר ד' טרם יכבה בהיכל ד' ושמואל שוכב וכן פירש"י בפ' ואתחנן על קרא דלא עליתם בהר לאמר עיי"ש וכיו"ב רבות ודו"ק.

והוא אחריו במדרש זה ישמעאל מפני היחוד בזה פרשתי מה דבסוף פרק עשרה יוחסין בתר דמסיים כל הלכות יחוד מביא מצינו שעשה אברהם אבינו כה"ת כולה עד שלא נתנה שנאמר וישמור הוא מפני שאברהם העמיד את ישמעאל להיות שלא תתיחד שרה עם המלאך ולכן כתיב וישמור שזהו לסייג לתורה ולפי הגירסא קיים א"ש טפי שקיים הוא מונח על הסייגים והגדרים שעשה אברהם למצות התורה וזהו עקב אשר שמע בקולי לקיים המצוה כראוי וישמור משמרתי שעשה משמרת למשמרת וכמוש"ד ושמרתם את משמרתי בפ"ב ב' דיבמות יעו"ש וזה שדייק שעשה אברהם כו' עד שלא נתנה דהי' אז אינו מצווה ועושה ולא תקיף יצרו כמו המצוה ועושה כמו שאמרו גדול המצוה ועושה כו' והיה עושה סייגים כ"ש עכשיו שאנו מצוים דתקיף יצרו כ"ש שצריך סייג לתורה ודו"ק.

והנה אמרו רז"ל כי גדול הנאמר באיוב יותר מאברהם דאלו באברהם כתיב עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ובאיוב כתיב יר"א תם וישר כו'. והביאור פשוט כי הירא מפני אביו ורוצה למלאות רצון אביו מפני יראתו אם השגתו שלמה ומשגת דעת אביו מבין מה שאביו יתענג מזה זה עושה ומה שלא יתענג ואדרבא יקפיד עליו זה אינו עושה נמצא כי הוא מסיבת יראתו עושה מה שמשיג ברצון אביו והנה איוב היה דל ההבנה בידיעת דרכי השי"ת ואחרי יראתו את אלקים עדן לא השיג שמפני מורא השי"ת צריך לסור מרע ולהיות ישר ולכן היו לו תוארים אחרים לבד יראת השי"ת אבל באברהם שהיה השגתו תכלית השגת הנבראים וכמו שאיתא בספרי ויבוננהו מאברהם שהשיג מעצמו כל התורה כולה ומסבת מורא השי"ת היה סר מרע וישר ותמים וכליל השלמות ואוסם כל החמודות הכל ממה שהבין רצון השי"ת התמימה ומיראתו מפניו עשה זה על צד המיוחד והנפלא ודו"ק.

למה זה צחקה שרה הנה רבינו הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו כייל לן כי הנאמר מפי השם יוכל להשתנות על ידי השתנות המקבלים לכן פחדו שמא יגרום החטא אבל הנאמר לנביא לא יוכל להשתנות לזאת כאשר אמר השם לאברהם ויצחק בלבו הלבן מאה שנה יולד משום שיוכל להשתנות אבל שרה אחרי ששמעה כבר מפי אברהם אשר הוא אצלה הוא כאלו שמעה מפי נביא כאשר קרא שמה שרה שנאמר לו כל זה ביחד ותצחק לכן אמר למה זה צחקה שרה כו' דהלא הנאמר מפי נביא לטובה לא יוכל שוב להשתנות עוד והבן.

המכסה אני מאברהם כו' ואברהם היה יהיה לגוי גדול ועצום, הנה באמת הוא בטבע בעל החסד שמי שהרבה להטיב אותו חפץ אחרי זה כי יזכר לטוב שמו לכן יחפוץ בהתקיים מי שהטיב לו למען יהיה חסדו קיים לעד ונזכר לדורות כאשר בארתי וזוכר חסדי אבות פירוש החסדים שעשה לאבות לכן מטיב לבניהם עדי עד למען לא יהיה מה שהרבה חסדו לאבות לחנם ובפרט האיש שאין לו בנים כל קיומו בזכרו כי האנשים שהטיב להם יזכורו לעד חסדו כי במי יזכר שמו ואם יתמו האנשים שהטיב לו הלא היטב חרה לו כי גם שמו תמה נכרתה מספר החיים לכן אמר כי אברהם מסר נפשו להציל את סדום ועמורה כו' ורכושם ואם יתמו סדום ועמורה הלא יחרה אף אברהם כי אין האיש שהכיר טובתו עוד בתבל לכן אמר ואברהם היה יהיה לגוי גדול ונברכו בו כו' אף אם יהפך סדום כי שמו ישאר לברכה בקרב הארץ ולכן כאשר אמרו כי עתה נרע לך מהם שזה כפית טובה ללוט אשר עבורו הציל אברהם את כולם לא היה תועלת לאברהם בהשאר אותם כי שכחו טובתו גם חסדו עמהם לכן אמרו עוד מי לך פה להציל אותן ברחמים הלא בוז יבוזו לך ודו"ק היטב.

כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' כי אם אמר השי"ת שיצוה את בניו הלא היה מוכרח ומחוייב אמנם ידיעת השי"ת אינו מכריח הבחירה כמוש"כ הרמב"ם בספר המדע לכן אמר ידעתיו שנשאר אצלו בידיעה בלתי גזירה מכרחת בחירתו למען אשר יצוה בבחירתו ומרצונו לכן לא הוציא זה השי"ת מידיעתו שלא להכריח בחירתו וזה כהתרגום.

כי ידעתיו כו' אשר יצוה כו' צדקה ומשפט זה דין ופשרה דגמרינן לקרא דויצו מזה (רש"י סנהדרין נ"ו ע"ב) אף ע"ג דאיכא תנא דאמר דאסור לבצוע זה דוקא בבית דין דישראל דדנין על פי דרכי התורה אסור לדיין לבצוע רק לדון בדיני תורה אם לא כשאינו יודע דין תורה אז מותר לבצע ולפשר אבל בבית דין של בני נח שמוזהרין על הדינים לדון דיני נמוסים כפי השכל האנושי בזה מותר ומצוה לפשר אפילו אם יודע הדין שלהם ולכן אמר בדוד ויהיה דוד עושה משפט וצדקה משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע כשאינו יודע או בדין מרומה שמשפט קודם ובאופנים שאין דין צדקה אבל באברהם כתוב צדקה ומשפט שקודם שנתנה, והיו בני נח תורה פשרה העיקר והדין הנמוסי טפל הי' משפט אחר הצדקה שהפשרה קודם ודו"ק וכן הביא רמב"ן בוישלח בדיני ישראל כל דין שאתה שלם ממנו (לא דין מרומה ויודע הדין) אי אתה רשאי לברוח ממנו (פירוש לבצע ולפשר) כו' אבל בדיניהם אעפ"י שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו (פי' מצוה לפשר כמו דפירשתי) ויעו"ש ברמב"ן שפירש בדרך אחר ובירושלמי שלפנינו אין זה המאמר. ולכן אמרו בניו לדין שאשה פסולה לדין וביתו לצדקה שפשרה כשר בנשים יעוי' דף נ"ז ע"ב ודו"ק.

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו כו' לעשות כו' הנה חנוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר רק עשה דולמדתם את בניכם הוא בת"ת ואמרו בנזיר דף כ"ט דהאב חייב לחנך בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך בנה במצות פירוש דהוי כמו מצות עשה של תלמוד תורה דהאשה פטורה ויעוי' או"ח סי' שמ"ג בביאורי הגר"א ובמג"א ומקור מצות חנוך במ"ע מקורו מזה הפסוק מאברהם אבינו שיצוה את בניו בקטנם על המצות וקרא דחנוך לנער עפ"י דרכו שהביא רמב"ם בסוף הל' מא"ס (ושם לענין איסורים) הוי מדברי קבלה אבל העיקר מאברהם וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב ויעוי' מג"א דרק בנזיר אין מצוה על בתו וכן משמע בגמ' שם, ואכמ"ל.

ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט מזה מקור הברייתא דת"ר עו"ג דף ל"ט חבר שמת אשתו ובניו וב"ב הרי הן בחזקתן עד שיחשדו וזהו בכלל ביתו חשתו ועבדיו ושמרו.

ויפנו משם האנשים במדרש הדא אמרת אין עורף למלאכים פירוש דדריש לשון ויפן הוא שחזר לאחוריו והפנים הוא כנגד המקום אשר אליו יוצא וזה ויפן ויצא ואיתא ביומא דף נ"ג שמהיכל ועזרה וכן תלמיד הנפטר מרבו לא היו חוזרין פניהם והולכין רק מצדדין והולכין דרך אחוריהם. וא"כ כאן שהיה הקב"ה אצל אברהם ואברהם הלך לשלחן הלא לא החזירו פניהם רק הלכו לאחוריהם ואיך שייך ויפנו לכן אמר שהמלאכים אין להם עורף וסביבותם פנים לכן כתוב ויפנו ששמו פניהם לצאת ונכון.

אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר כו' אשר בקרבה פירוש כי יש טוב מוחלט ויש טוב מצטרף בבחינת הרע הוא טוב וכמאמרם בדורותיו היה צדיק כו' וזה שאמר אף אם הם אינם צדיקים בעיר אחרת רק שלנגד אנשי סדום המה צדיקים לא תשחית למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה הם צדיקים אבל בעיר אחרת אינם צדיקים.

השופט כל הארץ לא יעשה משפט משום שאתה שופט כל הארץ והשקפתך מקפת כל הארץ ותחשוב סדום נגד עיר אחרת ולא תמצא בה צדיקים נגד צדיקים אחרים ובשביל זה לא תעשה משפט חלילה לך מזה רק תביט בפרט על העיר אם הם צדיקים נגד אנשיה לא תשחית ודו"ק.

ואנכי עפר ואפר פרק כסוי הדם אמר רבא בשכר שאמר אברהם כו' עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה הענין מבואר דמצאנו היסודות אינם מקבלים טומאה כל הגדולי קרקע והמים המחוברים לקרקע לבד מה ששלמותו באה ע"י מפעלות האדם ומסיבותיו בהם יתכן הטומאה כי הטומאה אינו בשום נברא שכל אחד ואחד הוא מוכרחיי לפעולתו וטבעו בלתי בחיריי רק הטומאה באדם מצד התנגדות כוחותיו ורצונו המכריחים בדרך אשר בה יבחר וע"ז מצינו כי כל העבירות החמורות כתיב בהו ולא תטמא הארץ ונטמאתם בם לכן כאשר הסוד האלקי וחכמתו הבדיל את עמו ישראל והזהירם על טהרת הנפש והרחיק מהם דברים המסאבים לנפש לא גזרה טומאה רק על דברים הקרובים להיות מצורכי אדם כי הוא הסיבה לטומאתם לכן כל אוכל אשר אינו נאכל רק ע"י הדחק צריך מחשבה וכן בהכשר אמר בריש העור והרוטב פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי דהטומאה אינו מתייחס רק באיכות האדם ומסיבותיו אשר הוא בפעולותיו יביא הטהרה ויסבב הטומאה וכל הקרובים לצרכיו מקבלין טומאה וכן בכלי עץ כל שהוא ממשמשי האדם ומשמשי משמשיו וכן בכ"ד ע"י מפעלות האדם יבוא הטומאה כיון שחלה בו ענין האדם הבחירי והמרובה ומסובל בכוחות שונות ומתנגדות אשה לרעותה וכל מי שיש בו שלמות יותר הוא עלול לטומאה כמו שאמרו שדבר תורה העו"ג אינם מקבלים טומאה לפי שהם נעדרי השלמות לכן כמעט קרובים הם אל הטבע ויסודותיה אשר המה נעדרי הבחירה ויותר מזה הפליא ר' שמעון בן יוחאי בשיטותיו התלמודיות שלא חשבן כאשר השקיף בזמנו על מעמדם ומצבם בעולם הרוחני כאשר אמר בפרק במה מדליקין כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן כו' ואמר כי הם אינם מטמאין באהל ולחד שנויא אף במגע ומשא כו' (יבמות ס"א) וכן אמר כי אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים אף שהב"נ מותר לאכלו כמו פטר חמור בכ"ז אינו אוכל לקבל טומאה דהוי כמו שאינו ראוי רק לאכילת כלב והבן.

ואמרנו ע"ז מליצת הגמרא פרק מי שמתו ריב"ב כו' אין ד"ת מקבלין טומאה כל עיקר שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ד' וכן נאמר אנן כי כלי אדמה אינן מקבלין טומאה וכשנשרפו באש ובכבשן מקבלין טומאה דהוי כלי חרס כן הגוים אשר לא נשרפו באש דבר ד' המה קרובים אל האדמה ויסודותיה ואינם מקבלים טומאה. לא כן עם ד' אשר נשרפו באש דת למו המה רחוקים מן הטבע ויסודותיה ועליהם לפי גודל שלימותם ואיכותם והפלגת טהרת עצם נפשותיהם יתיחס עליהם הטומאה אם לא ירחיקו עצמם מכל דבר אשר לא טהור.

כן טהרת הישראלי תלויה כמו כל הזרעים אם יחזורו ויזרעו נטהרו מטומאתן דטהרו אגב אביהן וכמו כן מים מתטהרים בהשקה ששבים הן לחבורן הקודם להיסודי וכמו שאמרו בתו"כ פ' שמיני שנטהרו ע"י אביהן. כן טהרת הישראלי הוא בשובו אל אבותיו היינו בהיבטל בכח בחירתו לכן הליכותיו עלי ארחות תבל ליסודו היינו הנפש אל אביו שבשמים אשר משם לוקחה ושם מחצבתה והחומר מבטל התפעליות כוחותיו עד כי הוא כעפר בלתי מרגיש ממעדני העולם ועוגביו ולא יחוש למקרי הזמן ופגעיו ונטהר בהשיבו אל יסודותיו וע"ז המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כי לבו הוא כנוי אל מעון החכמה אל החכמה בעצמותה וכמו שדרך הכתוב לכנות אל המעון בכ"מ זה יהא למעלה דבוק באלקים יתברך ועיניו המה עוגבי מעדני החומר צריך שיהיו למטה להיבטל עצמו להארץ אשר ממנה לוקח אשר לא ירגיש כי הוא חי אשר צריך לאיזה דבר וכן אמרו ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות זה על ההסרה מדבקות השם וזה על חמודות הזמן ודודיה אשר המה מתוארים בשם זנות לכן כשאמרו שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא הוא מפעלות השטן וכוחותיו החומרות החשוכות מעדנים דמיונים ולא פסקה עד האבות שהמה בטלו הכוחות ושבו בעודם בחיים מלאים דשן אל מחצבתם ויסודותיהם לכן אמר אברהם ואנכי עפר שהוא ביטל עצמו ממציאות חי והיו עיניו למטה ולא נהנה מהעו"ז כאצבע קטנה ונטהר ע"י אביהן. והוא כשתילי תרומה שנטמאו ושתלן דטהורין וכמים הנטהרים בהשקה לכן נתן הש"י לבניו מצות המטהרות אפר פרה ועפר סוטה שזה מטהר טמאים וזה מטהר אשה לבעלה בינה זה.

ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה הנה בהנך מנייני דלקמן בארבעים ושלשים אמר לא אעשה שלא יתחיל להרע כלל אבל בעשרים ועשרה שהמנין מועט אמר לא אשחית אבל לעשות להם איזה עונש יעשה שרק שלא להשחית יגינו אולם מה שאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה בזה יש דבר גדול כי החטא יגדל לפעמים מצד החשבון כי יש דין ויש חשבון ששוקל בדבר שהיה יכול לעשות מצוה ועשה עבירה תמורתה ונידון גם על זה וכיון שיש תשעה והעשירי שמשלים נוטל שכר נגד כולם א"כ החטא גדול שלא נתעורר אחד להשלים לעשרה להיות עדת צדיקים ולכן מצד החשבון גדול העונש ולכן לא ישחית אבל ייסר אותם שלא נתעוררו להשלים לעשרה. אבל בארבעים שהיה חסר לכל עיר שני אנשים אם כן כל אחד בפני עצמו יאמר כי אין בהמנעו כל כך חסרון כי אף אם יצדק ג"כ יחסר לעשרה ולכן אמר לא אעשה. ועיין ראב"ע שכתב שמזה רמז גדול לדרז"ל שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה בני אדם וזה מוסר גדול לאחר יוהכ"פ שאם לא שבו אז העונש על החשבון יותר גדול שהיה נקל לשוב להבורא יתברך שאז היו קורעין גזר דינו אפילו ביחיד כמבואר בר"ה ולא שבו ודו"ק.

ובענין זה פירוש הגר"א באבות מאמרם דין וחשבון שדין הוא על עבירה שעשה וחשבון הוא מה שהיה יכול לעשות מצוה וברור כי אין דנין רק על אותו אופן שעשה העבירה אם עשה עבירה בפיו יחשב לו מה שלא עשה מצוה בפיו וא"כ ניחזי למשל אם חטא במעשה הלא מחשבין לו מה שהיה יכול לעשות מצוה ע"י מעשה ואין לו עונש רק על העדר המעשה אבל במחשבה שחשב בעבירה מחשבין לו מה שהיה יכול להרהר במצוה ולחשוב במצוה ומחשבה של מצוה מצטרפת למעשה א"כ אז היה לו שכר כמחשבה ומעשה נמצא בהעדרו נעדר ממנו מחשבה ומעשה א"כ לפ"ז עונש החשבון הוא גדול על המחשבה יותר מן על המעשה וזה שאמרו הרהורי עבירה קשין מעבירה היינו לענין עונש החשבון ודו"ק. ויעוין מה שכתבתי בפ' האזינו.

וילך ד' כאשר כלה לדבר ואברהם שב למקומו הוא רמז למה שאמרו ז"ל גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. והנה אברהם היה עסוק בהכנסת אורחים א"כ כשהלך לדבר עם השכינה ושב למקומו היינו שהלך למדרגה הגדולה שהיה לו מקודם אבל לולא זה היה אברהם הולך ממעלה אל מעלה והוא הולך תמיד ולא יתכן עליו ששב למקומו.

פרק יט

הוציאם אלינו ונדעה אותם פירוש נדע כל מאווייהם וחפציהם אם רוצים לרגל את הארץ וזה שאמר הנה נא לי ש"ב כו' כי על כן באו בצל קורתי פירוש על כן בשביל הבנות להתחתן אתם באו האנשים הנה בצל קורתי.

כי משחיתים אנחנו את המקום הזה בדבר הזה חטאו כמאמר רז"ל ביומא והכוונה כי הדבר הנגזר מהשי"ת לרעה יכול להשתנות ע"י תשובה ואין זה גזר דין שאינו נקרע כלל. אבל הדבר הנמסר אל המלאכים כבר הוא גזר דין ובל יוכל להשתנות כי ידיעת הנבראים מכריח הבחירה לכן השי"ת שלח אותם לסדום אולי ע"י שיגידו כי ד' רוצה להשחית העיר ישובו מדרכם הרעה כמו שמצינו בננוה לכן כאשר אמרו כי משחיתים אנחנו הלא אמרו הדבר בהחלט ושללו הבחירה והגזר דין אינו נקרע ונטלו דרכי התשובה אולם לוט הבין מסוף דבריהם כי עדיין תשובה מועיל כי לזה שלח אותם השי"ת לכן ויצא לוט וידבר אל חתניו כי דיבר להם שיעוררו את בני העיר לשוב מדרכם הרעה כי אם לא ישובו כלה ונחרצה ויאמר קומו צאו מן המקום כי משחית ד' את העיר ועדיין אין הגז"ד נחתם ויכול להתקרע ולכן ע"י יציאתכם מן העיר יתעוררו לתשובה וכמו שאמרו במדרש על בנין נח את התיבה שזה גופא היה התראה לתשובה ולכן כתיב וידבר אל חתניו וכו' ויאמר קומו וכו' כי היה בזה שני ענינים ודו"ק.

וידבר אל חתניו כו' לא הלך לדבר עם נשי בניו יעוין רמב"ן משום כמו דאמרו ז"ל נבח בך כלבא עול כלבתא פוק יעוין עירובין דף פ"ו ופשוט.

ויהי בשחת אלקים את ערי הככר יתכן כי הוא על התבוננות של אברהם על מפעלות הבורא יתברך כי הדרך במי שמתפעל ועושה בחרי אפו דין נורא אשר לא נשמע כמוהו אזי גם על בנו לא יחמול ובאכזריות נוקם שוטף כל אשר יפגעהו, לא כן מפעלות הבורא יתברך כי בעת שחתו את ערי הככר בגפרית ואש אז זכר בריתו את אברהם לתת לו את יצחק והציל את לוט וזה שאמר וירא כו' ויהי בשחת אלקים כו' ויזכור את אברהם היינו לתת לו את יצחק וישלח את לוט שכל זה מוסב על וירא שכל אלה ראה אברהם והיינו שבמשפט אמיתי בלא שום התפעלות איזה אשר לא יתכן אצל הבורא חלילה שחת את הערים האלה והבן.

הוא אבי מואב עד היום כו' כי הממזרות הוא פסול בתולדה ומועיל לרעה אל תכונת הנפש וכמו שאמרו כי הממזרות יסבב עזות פנים לכן אמר כי התכונה הרעה מהאבי המשפחה נשאר אצלו ובניו עד היום (ועיין בעה"ט תצא) ואף שאין ממזרות אצל עו"ג יתכן להיות כי למ"ד ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת לכן רות באה לבועז שכבר היה עשרה דורות ממואב אביהם אם תחשוב נגד דורות מישראל אברהם יצחק ויעקב יהודה פרץ וחמשה דורות מפרץ עד בועז ככתוב בסוף רות והמציאה ההשגחה שיהיה כבר עשר דורות ודו"ק.

גם היא ילדה בן ר"ל הבכירה היתה היא המעוכרת ולוט לא ידע כלל א"כ היתה היא מזרעת תחילה ולכן ילדה בן אבל הצעירה כיון שידע בקומה של הבכירה חשב שברצונו בא על הצעירה והיא לא חמדה שהבכירה הסיתה אותה ובכ"ז ילדה בן. ונשאר בטבע הבנים ממואב שבנותיו הסיתו לזנות בשטים.

פרק כ

הנך מת על האשה אשר לקחת. והיא בעולת בעל הכוונה. דעשה שתי עבירות האחת איסור גזל וכמו שמפורש בסנהדרין דף נ"ז על הגזל גנב וגזל ויפ"ת וכי"ב ופרש"י דהוה נמי גזל שגוזל את אשתו וכן שם בן נח שיחד שפחה כו' אעפ"י שאין זה בעולת בעל דאשות נהרג משום גזל עיי"ש. [וצע"ק כעת על רמב"ם דפירש משום עריות אשת חבירו וסוגיא דגמרא לא משמע כן] ולכך קאמר הנך מת על האשה אשר לקחת דהוה גזל. והשנית והיא בעולת בעל דהיא אשת איש ולכן אמר אבימלך ובנקיון כפי עשיתי זאת דזה מורה על הנקיון מחמס ודו"ק.

ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. הכוונה, דב"נ אינו צריך גירושין רק בפרישתו או בפרישתה סגי וכמפורש בירושלמי פ"ק דקדושין והכא מדלא אמר האמת שהיא אשתו בעת לקח אותה אבימלך הלא אין רצונו שתהיה אשתו והוה כגירושין לכן קאמר כי נביא הוא ויודע שאתה תחזירנה לו לכן שתק אבל עדיין היא אשתו שלא פירש ממנה.

כאשר צוה אותו אלדים. מוסב גם על ויקרא שמו יצחק כאשר צוה כו' וקראת שמו יצחק אף ע"ג שמשרה שצחקה הקפיד השי"ת בכ"ז קראו יצחק על שם שאברהם שמח ולכן אמרה שרה כל השומע יצחק לי להשתתף בקריאת שמו כדרך האמהות והבן.

כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. דע דהנפש של האדם הוא שכל נבדל רק שלא נשתלם עד בואו לעולם ואז נעשה מנבדל מחובר להמין ואחרי הפרד החומר אז דבוק לנפש זולתו במה שהשתלם ממנו וזה אינו מובן למי שדבוק בחומר ולכן מצאנו בגמרא כד שכיבנא ר' אושעיא נפיק לותי דמתריצנא מתני' כותי' הרי דהנפשות דבוקות ומיוחסות זה לזה במה שנשתלמה אחת מחברתה והנה אמרו שבת קמ"ו עד ג' דורות לא פסקה כו' כי מאברהם נטלה שרה את הטוב והזוהמה נטלה הגר ובאברהם היה הזוהמה מה שטעה בידיעת אלודות טרם שהכיר את בוראו ושרה בררה ממנו הצדק והטוב לבד לכן ילדה את יצחק ולכן נאמר כל אשר כו' שהיא אינה בוררת רק הטוב לכן המליצו ז"ל בפרק חזקת לר' בנאה וכו' דחזי דגני אברהם בכנפי' דשרה וקא מעייניה לי' בראשו שרואה רק לברור הטוב מראשי' והדיעות הצודקות והקדושות אשר העלה בעצם עיונו אחרי הכרתו את בוראו בשלמות בזה האופן הוא מיוחס חבור הנפשות וצורותיהם הנבדלות במה שנשתלמו זה מזה ויעוין שו"ת רשב"א סי' תמ"ה להבדרשי בזה.

ותלך ותתע במדבר באר שבע, פירוש כי סולם מוצב בבאר שבע ושם שער השמים, והיה עומד שם אברהם להתפלל. ולכן היא ידעה מזה וזה ותלך ותתע כו' ותשב לה מנגד היינו נגד שער השמים מקדש שלמעלה מכוון לשלמטה לזה אמר כי שמע אל קול הנער באשר הוא שם לא בסיבתך שישבת נגד שער השמים והבן.

ויקרא מלאך כו' אל הגר מן השמים, הנה בפ' לך כתוב ויאמר מלאך ד' כי היתה מדברת עמו כעם אדם מפני שהיתה רגילה עם מלאכים כי בבית אברהם היו מצוים והיא היתה צריכה לשוב לבית אברהם אבל כאן שנגרשה מביתו ולא שבה אליו עוד כתוב מן השמים שרק קולו שמעה אבל לא ראתה אותו ומה שכתוב בעקידה ויקרא מלאך כו' מן השמים כו' הוא לפי שבעת העקידה שהיה מקריב אברהם בנו להשי"ת היה אז התגלות אלודות כמו שהיה לכהן גדול ביום הכפורים לפני ולפנים שע"ז נאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד ופי' בירושלמי אפילו אותן שכתוב פניהם פני אדם לכן לא היו יכולין להיות על ההר אז רק קרא מן השמים שהמלאך לא היה יכול לגשת אל ההר לכן אמרו במדרש כי אברהם היה ככהן גדול אז בעת העקידה ולכן לא היו יכולים המלאכים לבוא שמה ודו"ק בזה וזה שאמר אשר יאמר היום בהר ד' יראה.

ובזה אתי שפיר מה דאמר בפסיקתא ארץ המורי' כשתבוא להמקום אני מקדישך לכ"ג המורי' לשון חלפין כמו ואם המר ימיר תמורתו של שם כה"ג היינו דכמו דאמרו אצל שופר בפ' ראוהו ב"ד כיון דלזכרון אתי כמאן דאתי בפנים דמי אם כן כאן דכל העקידה לזכרון וכמו דאמרו כאלו אפרו צבור ע"ג המזבח וכמו דאמרו אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם אם כן הך עבודה כאלו עשוי בפנים דמי בקדה"ק ובעי להיות כה"ג ולזה כשתבוא למקום אני מקדשך שעבודתו מחנכתו כמו שאמרו ביומא דף י"ב בנטמא כה"ג ובא אחר תחתיו יעוי"ש וכאן סדור המערכה מקדשתו ודו"ק.

באשר הוא שם. בגמרא ר"ה י"ח אמר רי"צ אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו. לשון דנין קשה היה לו לאמור אינו נידון. והנראה דבמ"ר הלבישו זה לשיחה בין הקב"ה למלאכי השרת רשע או צדיק ששאל למלאכים ואמר באשר הוא שם והנראה דידיעת השי"ת במעשי האדם ידיעתו היא מידיעת סיבתו ועצמותו ואינה ידיעה חוצית המתוספת עליו. לכן אינה מכרחת הבחירה כמו"ש רמב"ם והבאנו לעיל וא"כ ודאי לא שייך שידון האדם על מעשיו בעתיד ולכן אמר איוב [שנתספק בידיעה ובחירה כמו שמצינו ספ"ק דב"ב רצה איוב לפטור כו' מן הדין בראת חמור פרסותיו קלוטות כו' בראת רשעים כו' וזה כי טען אשר הידיעה מכרחת] בהסתפקותו אחרי שכעת הוא צדיק רק בעתיד אולי ירשע אמר הכראות אנוש תראה העיני בשר לך כו' כי תבקש לעוני כו' פירוש העון העתיד הלא ידיעתך אינה מכרחת. אמנם ידיעת הנבראים העלולים היא מכרחת. אך א"כ הלא מצאנו שמשה אמר וקם העם הזה וזנה אחרי מותי השחת תשחיתון. אמנם ז"א בדיוק רק בקירוב כמו שהאריך בזה בסוף תז"ח בשם סבא דסבין. לכן אם הנבראים יודעין בקירוב סד"א דכיון דידיעתם מכרחת מענישין על העתיד. אמנם זה הוי כידיעה בלא ראיה. וכמו אומד דאין דנין בדיני נפשות לכו"ע ואף בדיני ממונות ג"כ אין מענישין לרבנן דפליגי על ר' אחא לכן עשו זה לשיחה שמלאכי השרת שידיעתם חוצית מן הסיבה העליונה וצריכה להכריע אבל זה ע"ד הקירוב לפי המאורעות שיודעים מה שיהיה לעתיד אבל מ"מ על דרך הרחוק יכול לבחור בצד אחר לכן גם על ידיעתם אין מענישין ולכן אמרו בגמרא אין דנין שגם ב"ד של מעלה שידיעתם לעתיד מכריחין ג"כ אין מענישין לפי שהוא רק ע"צ הקירוב והוי רק כאומדנא וכידיעה בלא ראיה ודו"ק.

פרק כא

ויהי בעת ההיא ויאמר כו' אלקים עמך כו' ועתה השבעה לי כו'. הוא כי אברהם היה נעלה בהצלחתו ברצות ד' דרכיו וחסדו היה גדול לרחוק ולקרוב לבלי קץ, ואמנם כעת אשר ראו אכזריות גדולה מאברהם לשלוח שוכבת חיקו עם בנו הבכור אל המדבר עם חמת מים ולחם, אז פחדו ממנו שכיניו אולי בחרות אפו בם ינקום נקמתו, ועשו עצות בנפשם להקדים רפואה ולכרות עמו ברית וזה שאמר ויהי בעת ההיא ויאמר.

ויקרא שם בשם ד' אל עולם. יתכן דהוי כמו דכתיב לעולם. דקודם שנולד יצחק ופרסם אברהם מציאות השם והשגחתו הפרטיות ואחדותו שהוא בלתי מושג אם מת הלא נשכח כל לימודיו ועיקריו וכמו שאמרו במדרש שהנפש אשר עשו בחרן חזרו לסורן. אולם כאשר נולד יצחק אשר הבטיח השי"ת והקימותי להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך וכדאמרו יבמות צ"ט המיוחס אחריך וידע שהוא ינחיל הדיעות האמיתיות ויפרסם אלקותו לכן אמר שהוא עכשיו אל לעולם ולא יופסק ידיעתו יתברך לדור דור והבן.

פרק כב

ויהי אחר וכו' נסה את אברהם מה שתלה הכתוב הנסיון באברהם ולא ביצחק. הוא שכל מעשיהן של אבות הוא יחס אומתנו וקרבותה להשי"ת מכל משפחות האדמה, וכמו שכל משנה תורה מלא מזה ומהשמרו את השבועה כו' ומעשיהן המה לזכרון טוב לבניהם. והנה העקידה אשר עליה התפלל אברהם ד' יראה. הוא לזכרון טוב לישראל וכמו שאמרו למלך מואב אחרי ששאל מ"מ אלקיהן של אלו כו'. והנה אם זכר הכתוב נסיון של יצחק אז גם עשו בא לצוד ציד כי הוא זרעו של יצחק כמוש"כ הפוסקים ועיין שו"ת מהרימ"ט וריב"ש סימן ל"ח [אמנם עיין (שבת ק"ד) ז"ץ ח"ק הללו זרעו של יצחק וכו' עיי"ש משמע דרק ישראל נקראו זרעו של יצחק ולא עשו] אבל על נסיון של אברהם הלא הנודר מזרעו של אברהם מותר באומות כי בזרעך יקרא לך זרע בזרעך ולא כל זרעך וא"כ אין זה זכות רק ליעקב ולא לעשו שבסיבתו מת אברהם חמשה שנים קודם שיצא לתרבות רעה. ולכן אינו זרעו כלל ולכן תלה המלאך בשם ד' יען אשר עשית כו' ולא חשכת בנך יחידך כו' את זרעך שזה אינו רק של יעקב וזה שתקנו קדמונינו בסדר והוא רחום ותראה לפניך עקדת יחיד למען ישראל ולא לזכות לעשו אשר החריב ביתו ושרף היכלו ועיין ירושלמי תענית פרק סדר תעניות ה"ד ולא יצחק נגאל כו' עיי"ש, והבן ודו"ק בכ"ז.

את בנך את יחידך ממני מה דלא אמר אשר אהבת משום דמלאכי השרת מחשבה שבלב אינם יודעים כמוש"א כי אתה לבדך בוחן כליות ולב ואהבה היא מכוחות הנפש הנסתרים מהנבראים זולת הבורא יתברך.

והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך כי כל תכלית העליה הוא שיהיה לזכרון כמו אשר יאמר היום בהר ד' יראה והר המוריה הוא מקום המזבח והירושלמי מקשה על אין לך כל הר וגבעה וכו' ומשני עפ"י דבור ונראה שקודם הקרבת יצחק לא עבדו ע"ז על ההר רק אחרי הקרבתו שאין לך כל הר וגבעה אבל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אך כיון דפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו וזה ההר הוא הקדש מאברהם ולא מהני ניחותא דישראל רק זה ניחא אם א"י מוחזקת מימות אברהם למפריע וע"ז יורה מאמרו של הקב"ה והעלהו על אחד ההרים [היינו להיות לזכרון להבא] אשר אומר שאומר עכשיו, אליך היינו שיהיה אליך מיד ויהיה שלך מוחזק תיכף ודו"ק.

ויבקע עצי עולה. בתרגום וצלח אעי לעלתא היה לו לכתוב ויבקע עצים לעולה ונראה משום דאמרו במנחות דף כ"ב דעצים שלא נשתמשו בהן הדיוט, ואסור בעצי סתירה לכן אמר עצי עולה שמיוחדין לעולה ואליבא דפליג וסבר דלא בעי עצים חדתי אזיל לטעמו דסבר במעילה י"ט דעצים קרבן גמור ויש בהן מועל אחר מועל וקדושת מזבח עליהן ולכן הוו עצי עולה שהן קדושים בקדושת הגוף לא קדושת בה"ב ודו"ק.

שבו לכם עם החמור עם הדומה לחמור יתכן כי מפני שעוד לא נזדככו ליטהר מכל שמץ עו"ג אף אחרי שהיו מגודלים בבית אברהם שכל ימיו היה מזהיר על העו"ג בכ"ז היה ירא כי אחרי אשר יראו כי מלאך ד' שולח לו אל תשלח ידך כו' ונזדמן איל אחר תחתיו ויחשבוהו לענין אלקי ויתנו לו כבוד של מעלה לכן אמר שבו לכם עם החמור ורמז להם שהם עם הדומה לחמור אשר התפעלות קלה תוכל להיות לפעולה אצלם לבטל כל מה שמלאו אזנם לשמוע מאברהם ולכן חשד אותם ע"ז, וזה יתכן עפ"י דרך הדרש שנתנבאו ונשובה אליכם ודו"ק.

הנה האש והעצים ואיה השה לעולה פירוש שקרבן תמיד בעי ביקור (פסחים צ"ה) רק כדי שלא יהיה בו מום. אבל בב"נ לא פסלי מומין רק מחוסר אבר (ע"ז ה') ולא בעי ביקור בהם אך אברהם יצא מכלל ב"נ ובבמה אינו טעון עצים ורק תמיד במזבח בעי שני גזרי עצים ואש קדוש ג"כ אינו טעון בבמה (מנחות כ"א) וזה ששאל הנה האש והעצים אלמא דין תמיד במזבח ואיה השה לעולה שטעון ביקור ולכן אמר יראה לו השה וכו' פירוש שכבר מבוקר ודו"ק.

האש והעצים וכו'. ולא הזכיר המאכלת מפני שגם שחיטה לחולין טעון דבר תלוש לא מחובר אבל אש ועצים אינו רק בעולה שיהיו חדתי מוכנים לגבוה ומזה ילפינן שגם חולין טעון דבר תלוש לשחיטה ועיין תוספות פ"ק דחולין דף ט"ז.

ובזבהים צ"ז ע"ב מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי מאי כלי כו' אלא דסכין ועולה גופה מנלן דכתיב ויקח את המאכלת והתם עולה הוא כו', והנה מקרא מפורש כן ביחזקאל מ' פסוק מ"ב ויניחו את הכלים אשר ישחטו את העולה בם והזבח. הרי דלשחיטת קדשים טעון כלי ומשום דעולה אשכחן בהדיא גבי יצחק דטעון כלי, לכן כתב בם והזבח. דלפי משפטי הלשון הו"ל למיכתב אשר ישחטו בם את העולה והזבח רק דשאר קדשים אינו מפורש. אך ילפינן מעולה דהואי גבי יצחק ודו"ק.

ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה, הענין דאמרו ז"ל בישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה ובאומות אינו כן רק מחשבה רעה מצרף למעשה ומחשבה טובה אינה מצטרפת למעשה והא הקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו ולמה העמיד הקב"ה נביאים לאו"ה כדי שלא יאמרו אילו העמדת לנו נביאים כו'. אך הביאור כי בהמסרו יצחק את נפשו על קידוש שמו יתברך ומאז והלאה הוקבע לטבע קיים באומה הישראלית להימשך אחרי רצון ההשגחה מעומק הלב ולמסור נפשם ורוחם ומאודם על קדוש שמו יתברך כאשר עשו אבותינו באלף החמישי ובשישי כידוע, עד כי כעת יוקשה אל נפש הישראלי מה זה נסיון להאשל הגדול צור מחצבתינו אברהם ויצחק וכן כתב הרמב"ם בהלכות גירושין שמפני כן גט המעושה עפ"י דין הוי הואיל שנפש הישראלי חשוקה לרצון השם באמת לכן אם מחשב הישראלי לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מצטרפת למעשה כי המחשבה נתעצמה וחקוקה בנפש הישראלי ומצדו אין עכוב כלל אבל חשב לעשות רעה היא רק כפורחת והבל נדף שעלה במחשבתו מאיזה סיבות שונות. אבל זה אינו מרצונו הטוב והאמיתי, לא כן באומות העולם נפשם אותה רע ורשע תאות נפשו ואם יחשוב בטוב זה אינו חקוק אצלו רק עלה מאיזה סיבה אבל לא נתעצמה בנפשו כלל ולכן אמרו בסנהדרין ירושלמי אף הקב"ה אינו דן יחידי שנאמר וד' יושב על כסאו וצבא השמים כו' אעפ"י כו' חותם ביחידי שנאמר ויאמר ד' מי יפתה את אחאב היינו שמחשבה בלב אף המלאכים אינם יודעים כמו דכתיב אתה ד' לבדך בוחן כליות ולב. [ודלא כתוספות פ"ק דשבת] לכן לגמר דין היו צריכים לידע מחשבתו לכן חותם יחידי ובאחאב היה מה שהסתו איזבל אשתו ולזאת היה דינו מי יפתה את אחאב מידה כנגד מידה. וא"כ כעת שכבר עקד את יצחק ונעשה נפשו כליל לד' ושוב בניו יהיו חושקים מטבעם לעשות רצון הקב"ה ויהיה מחשבה טובה מצטרפת למעשה ומחשבה רעה לא יהיה מאומה נחשב וזה אינו רואה שום נברא זולתי הבורא ית"ש. לכן אמר ד' יראה שהוא יביט למחשבותיהם ויראה למעלליהם כי עיניו פקוחות על כל דרכי איש לתת לאיש כדרכיו והנה עד העקידה נזכר אלקים ואחר כך הויה מפני שצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים ובפרט ליודע סוד העקידה שעקד יצחק לאכללא אשא במייא כמד"א בזוה"ק ואכמ"ל ובהר השגחה הנסיית שזה הויה לכן שם נהגה באותיותיו וזה יראה ודו"ק היטב.

במדרש שם קרא אותה שלם כו' אברהם קרא אותה יראה כו' אלא הריני קורא אותה ירושלים כו'. והענין דשם היה בדור המבול והיה בתבה וזן ופרנס כל הנבראים שם בתבה והעיקר היה לתקן המדות והפעולות שהמה היו מושחתים שהשחית כל בשר דרכו ומלאה הארץ חמס וכל לימודו היה לתקן המדות והתכונות בכל החי. וזה מורה שלם שהוא מורה שכל המין האנושי הוא אדם אחד וכל אחד הוא אבר מאיברי האדם הגדול וכל אחד נצרך לחבירו מושפע ומשפיע זה לזה וכולם כאחד נושאים קיום מין האנושי ונצחיותו. אמנם אברהם התפלסף מאד בחכמה ולמד כל דרכי הטועים והתווכח עמהם וחקר בשכלו כי יש ד' אחד משגיח על הכל ולא מסר השגחתו להכוכבים כאמונת הצאב"ה ומשום זה צלי אברהם ד' יראה שאמרו בספרי כי צורם מכרם זה אברהם שבירר לו הגליות ולא גיהנם. ובגלות צריך להיות ההשגחה הפרטית יותר לקיומם כמו שאמרו גלו לבבל שכינה עמהם ואכמ"ל. וזה אשר יאמר היום בהר ד' יראה, ר"ל שיתגלה אלקותו בראות כל בשר כבוד ד' בנסיים פרטים והנה ירושלים בנויה על שתי הדברים היינו לזכך המושכלות שעיקרן במוח ולתקן ולקשט המדות שעיקרן בלב. וזהו בכלל מאמרם ז"ל לעולם יכנס אדם שני פתחים ואח"כ יתפלל זהו המוח והלב ולכן ירושלים כלילת יופי משוש לכל הארץ ושם עלו שבטים להודות לשם ד' כי המדות והמושכלות שניהם נזדככו ונטהרו בירושלים ולכן קרא אותה ירושלים על שני הפעולות ולזאת בארץ חרן ששם היו המדות לא בהשחתה כי שם פעלו שם ועבר. לכן צוה אברהם ליקח אשה לבנו משם כדברי רבינו ניסים בדרוש ה' שהמדות מושרשות בלב הבנים ג"כ ואכמ"ל ולכן נקרא ירושלים יראה על שם טהרת המושכלות ושלם על הזדככות התכונות והמדות אשר ע"ז נאמר כלילת יופי. ואמרו במד"ר ויצא פ' ע' הדא אמרה שאנשי מזרח גדורים מן העריות שעל זה פעלו שם ועבר לתקן המדות והתכונות אך לא הועילו לבני דורם לתקן המושכלות וכמוש"נ וזה שאמרו במ"ר פ' נ"ה המוריה שיצאה הוראה לעולם זה תיקון המושכלות ושיצאה יראה לעולם זה טהרת התכונות ועונש על השחתת המדות וכמוש"כ ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה הגוי לפניכם כי את כל אלה עשו הגוים כו' וכדברי ראב"ע כי בארץ ישראל גם העו"ג שלא נצטוו נענשו על העריות יעו"ש. ועיין תענית ט"ו ובתוספות שם ואכמ"ל וזה דרוש נכבד ודו"ק.

בי נשבעתי כו'. השבע לי שאין אתה מנסה אותי כו' מד"ר. ובזה רמז לו עקב אשר שמעת שישמע עקב במנין שנותיו והוא כל שנותיו כמו שדרשו על עקב אשר שמע אברהם יעו"ש היטב.

יען אשר עשית את וכו' וירש זרעך את שער שונאיו והתברכו בזרעך וכו'. הנה האכזריות הוא מדה נשחתה והיא מחלה המתדבקת כי אם יעשה האדם זה פעם אחד יקנה בו מדה הפחותה הזאת ויהי כחיתי טרף להשחית ולחבל גם לבלי תועלת והפליגו בזה עד כי השובר כלים בחמתו כו' אמרו בשבת כי הוא כעובד ע"ז ואף אם עושה האדם דין ומשפט במקום המועיל אבל אין דרך בני אדם להתברך בו אמנם עכשיו שאברהם השתמש במדת האכזריות לשחוט את בנו יחידו הנולד לו לזקנותו אשר הוא נגד הטבע ולא כוון רק לקיים רצון השי"ת ולפרסם אלקותו לכן מעתה ירש זרעך את שער שונאיו שמעתה נתונים העמים הנשחתים הם הז' אומות שבארץ ישראל שנאמר עליהם לא תחיה כל נשמה ואסור לחמול אף על עולל ויונק שלזה צריך אכזריות לכאורה. ובכ"ז אני יודע כי והתברכו בזרעך כו' שלא יכוונו בהאכזריות רק לקיים מצות השי"ת וכמו שדרך יהושע בעצמו על צוארי המלכים לקיים מצותו יתברך בלבד, אבל לא שיקנה בהם מדת האכזריות חלילה והבן.

וישב אברהם אל נעריו ובמדרש. ויצחק היכן הוא שלחו אצל שם ללמוד תורה משל לאשה שנתעשרה מפלכה אמרה הואיל ומן הפלך הזה נתעשרתי לא יהא זז מת"י לעולם כך אמר אברהם כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצות לפיכך איני רוצה שתזוז מזרעי לעולם. דע כי התורה היא משלמת את הישראלי ומכשרתו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו נר"ן ומעלתו אל תכלית השלמות האפשרי ובלעדה לא יוכל אדם לבוא לידי כשרון הגמור מיום נתן ד' אותה לישראל. ומלבד שהיא משלמת את החיסרון ומונעה הפחיתות אשר בהאדם מצד חומריותיו וכוחות טבעו המשוקעים וטמועים בהבלי הזמן ועוגביו. עוד היא בעצמותה טוב ויקר אושר האמיתי ובה יתקרב האדם לאלקינו ובה יחזה פניו הוא השגת האלקות כי התורה היא מעונו של השי"ת ובה הוא שרוי וכמו שראינו במקדש שבלוחות העדות על הארון שם שרתה שכינה ומשם יצאה אורה לעולם (מנחות) והוא כנוי על שפע החכמה והשגה והשלימות ובמקדש שני שחסר הארון חסרה שכינה ובנסוע הארון ויאמר משה קומה ד' ולכן לעתיד לבוא ג"כ אין מצות בטלות וכן מצאנו להצדיקים במתיבתא דרקיע עוסקים בהלכה כי אף בלא חומר ובלא יצר ובלא רע ג"כ התורה היא התכלית האמיתי והוא הדבקות הנשגבה לאלקים.

וזה שאמרו בשבת דף פ"ג לעולם אל ימנע אדם מבהמ"ד ומד"ת ואפילו בשעת מיתה כו' שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל אפילו בשעת מיתתו של אדם תהא עוסק בתורה. פירוש דאמרו פ"ק דברכות אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו כו' וא"ל יזכיר לו יום המיתה כו' הרי דיום המיתה מועיל להחליש רע ולבלע היצר יותר מתורה וק"ש, ואם כן אם תאמר כי התורה אינו רק להסיר הפחיתות ולהדיח הרע ולהשלים החסרון א"כ בשעת מיתתו של אדם שאז נחלש ממנו היצר לגמרי אינו צריך לאחוז בתורה ע"ז אמרו שאינו כן. שעצם התורה היא תכלית השלמות אף במקום שנעדר הרע לכן אף מיתתו של אדם יהא עוסק בתורה ובכ"ז אינו דומה שלימות התורה להמצווה ועושה מצד מצוה למי שאינו מצווה ועושה מצד שלימות המושג מהתורה. כי להסיר הרע הוא כמעט בד"א וע"ז אמרו עו"ג שיושב ועוסק בתורה הוא ככה"ג שנכנס לפני ולפנים פירוש שכה"ג נכנס להסיר הרע לכפר ולשלוח העונות אל ארץ גזירה שזה ענין הסרת הרע בזה הוא גדר אחד מי שמצווה ועושה למי שאינו מצווה. אבל להשיג זוהר השלימות הרוחני ועוצם התקרבות לאלקים אין בזה סוג וערך כלל מי שמצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה. שנועם העליון ודביקות האלקי אינו אלא רק למי שמצווה שעוסק בתורה ולכן נתקבלה תפלת משה שלא תשרה שכינה באומות כיון שאינם מצווים אף אם יהיו עושים לא ישיגו דביקות האלקים השוכן בתוך תורתו כמו שביארנו. וזה עומק מאמרם שאברהם שלח ליצחק ללמוד תורה כי התבונן במאמרם זה אשר העירו לנו כי להסרת הרע ולכלות החומר ומאהביו השטן ומדיחיו כבר הגיעו אברהם ויצחק בנסיון העקידה שהגיעו לתכלית מעלה האנושית אשר לבם היה חלל בקרבם לגמרי אבל בכ"ז לא הזניחו התורה כי היתה חביבה עליהם אף שלא היו מצווים ועושים ולא הוסיפו להם התורה בעצם שלימות לולא הסרת ההעדרים והפחיתות כאשר הוסיפה להשלמים המצווים ועושים בכ"ז לא הזניחו מאהבתם אותה שעל ידם הסירו הרע וסילקו הפחיתות ונעשו אורים גדולים ומזהירים מפיקים נוגה ככוכבים לעולם ועד.

ופלגשו כו' ואת מעכה ספר לנו הכתוב. כי לא נשתדל אברהם ליקח אשה לישמעאל ממשפחתו אע"ג שהיה לו ליקח אשה לישמעאל בן פלגשו את מעכה בת פלגש נחור. שכן היה דרכם להשתדך בני פלגשים עם בנות פלגשים בכ"ז לא היה איכפת לאברהם ולקחה לו אמו אשה ממצרים כי הוא לא מהברית שנכלל עליו דאמר ביבמות סו"פ נושאין להיות לך לאלקים כו' דלא תנסוב כו' ודו"ק.

בהפטרה מה יש לך כתיב לכי משום דמן התורה כתבו הקדמונים דמלוה ע"פ גובה ממטלטלין דיורשים ובפרט דהמלוה היה יהורם בן אחאב ומלך כל תובו אף ממטלטלין מיחשב כמוחזק כמו דאמר ב"ב נ"ה דהבכור אינו נוטל פ"ש אם כן הכלים שבביתה מוחזקים להבעל חוב וכי איכא ברכה והוי כהפקר וזכי כליו של יהורם להמוחזק ונעשה שלו ואיך תסלק לו חובו בזה לכן אמר לי לך שהיא תמכור לאלישע הכלים ויהיו הנוספים של אלישע ויתן לה השמן לשלם נשיה להבעל חוב לכן כאשר שאלה כלים מאחרים היו הנוספים שלה ושלמה נושה מהשמן ודו"ק. וזה מורה הכתוב כאלו כתב לי לך ודו"ק.

הענין מבואר. דאלישע היה סבור דיחיי' מת בשביל זכות הספקתו וזה שאמר ושמת משענתי על פני הנער זכות שהשונמית היתה משענת להנביא במעון ומזונות אבל אינו כן רק עיקר תחיית המת הי' באמונתה התמימה בהנביא ובשביל האמונה צדיק יחיה את בנה לכן ע"י גחזי שלא האמינה בו שידעה כמדרשם הוא קדש ואין משרתיו קדש וכן אמרה חי ד' כו' אם אעזבך לכן לא החיה הנער אבל אלישע שהאמינה בו הוא החי' הנער לכן לנסות גודל אמונתה בהנביא אלישע עשה השי"ת שהעלים ממנו והוא שלח לשאול השלום לילד ובכ"ז האמינה בו ולא נפל מלבבה שום חסרון אמונה בהנביא כי הבן אשר נתן לה יהי' בן קיימא וחי' יחי' לכן בזכות זה החיה בנה ולכן לא נאמר וישמע ד' בקול אלישע כמו שכתוב באליהו ודו"ק.