משך חכמה/ספר במדבר/פרשת שלח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת שלחעריכה

כל נשיא בהם. פירוש, כי הנשיאים היו עפ"י ד' ואמר שיבחר משה מה שישראל בעצמם בחרו אותם, אילו לא דבר ד', ובזה יוגדל הנסיון, אם יגידו כי טובה, כי הם בודאי לא ישקרו. ואולי מטעם זה לא שלחו משבט לוי. אך בלא"ה לא היה לו חלק בא"י. ופשוט.

למטה יוסף למטה מנשה כו'. פירוש, שהיה גלוי ברוה"ק למשה, שמטה מנשה חציו יהא בעבר הירדן וחציו בארץ, ולכן שלח איש מחצי השבט, שחלקם בארץ ומחבבים א"י, וזה מדת יוסף, שחיבב ארץ ישראל, וכמו שאמרו במדרש, שלא כפר בארצו, ואמר גונבתי מארץ העברים, והעליתם את עצמותי מזה כו'. וכל זה לא הועיל. ודו"ק.

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. יה יושיעך מעצת מרגלים. פירוש, דהעם יראו אחרי מלחמת עמלק ממנו וכיו"ב, ולזה אמרו המרגלים עמלק יושב בארץ הנגב כו', ולזה ירא משה אם ישמעו מהלוחם מלחמת עמלק, כי הוא הנלחם עם עמלק, אם הוא ירפה ידי העם, הלא תאבד תקוה מנהם. ופשוט.

ויהס כלב את העם אל משה עלה נעלה כו'. הענין, דהמה היו מתפחדים, מפני ששמעו מאלדד ומידד מתנבאים משה מת ויהושע מכניס, וראו כי משה לא מיחה בהם ולא גער עליהם, וא"כ להכנס בארץ מבצר ולהלחם עם עמלק, אשר כבר נכשלו בו ועם ענקים בלא משה, הלא יפלו כולם לפי חרב, ולכן השתיק כלב את העם, במה שיחסו את כל המופתים אל משה, כי אדרבא גדולת משה תלוי בכם, שכל זמן שהיו נזופין במדבר לא נתיחד הדבור למשה, ולכן אמר עלה נעלה בעצמינו בלא משה, כי אין משה סבה אצל השם לההנהגה הנסית, רק האומה הישראלית בעצמה היא ראויה לההשגה האלקית הפרטיית, וזה כי יכול נוכל לה. והוא שאמר ויהס כלב את העם במה שמיחסים הכל אל משה, זה לא תדברו ולא יעלה על לבבכם, כי רק במשה תלוי הנצחון והנסים, לא כן, רק עלה נעלה כו'. וזה שאמר יהושע ג' ויאמר כו' בזאת תדעון כי א' חי בקרבכם, פירוש, שלא תדמו, כי משה היה בקרבכם והוא עשה את כל הגדולות, רק כי האלדים, אשר הוא חי תמיד, ולא משה שכבר מת, וד' חי לעולמי עד ויכול להוריש מפניכם כו'. ולכן עד יהושע לא היה מי שקראו א"ח. ודו"ק. והנה הדבור אשר נאמר שלא ע"י שליחות נביא לישראל יכולה להשתנות, אבל כיון שהמה טעו בזה שמשה הוא העיקר, ואם יבוא דור נולד וישכחו את אשר משה היה ילוד אשה והוליד בנים, ידמו באמת, כי הוא בעצמו אלקי ויטעו בו, כי הוא המסבב מערכות ומשדדם, לכן הוחלט בנבואה כי משה מת, כדי להוציא מלבבם הטעיות. לכן אמר בפ' דברים ויקצוף כו' גם בי התאנף ד' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם. שאין יכול לבוא כמוש"ב. ולכן לא היה יהושע יכול לדבר זה מפני שאומרים, שלכבוד עצמו הוא דורש, שהוא יכניסם לארץ ויבטחו עליו. ודו"ק.

כי חזק הוא ממנו. יתכן כי אמרו, כי דרך האיש המגודל בשפלות הרוח ובהכנעה בעבודת פרך, כי לא תתרומם נפשו להלחם בגוי אחר, ומכ"ש בגוי איתן ואמיץ (אם לא בהשגחה נפלאה), ויעוין דברי ראב"ע ע"פ ולא נחם כו', לכן אמרו, כי מלחמות עצומות כאלה בל יאות לדורנו רק לבנינו, שיהיו מגודלים בלא שפלות ועבדות, לכן אמרו כי חזק הוא ממנו ולא מבנינו. כיו"ב אמרו (ב"ב קכ"א) ע"פ דאיש ממנו לא יתן לבנימין כו' ודו"ק.

שמעו כי אתה ד' בקרב העם הזה כו' ועננך עומד עליהם. פירוש, שהאומות לא ראו העננים, וכמו דדריש בספרי פסקא פ"ג על ישראל הוא מאיר ואינו מאיר לעו"ג, עיי"ש, ולכך רק שמעו. ופשוט.

ד' ארך אפים. מה שלא הזכיר שני פעמים ד' כמו בתשא, משום דפירשו ד' קודם שיחטא, ופירש הרא"ש בעו"ג על המחשבה, אפ"ה מתנהג עמו במדת הרחמים, אעפ"י שמחשבה מצטרף למעשה, ולכן רק בעגל, לא כאן קודם שיחטא על המחשבה אינו צריך מדת הרחמים. ודו"ק.

ורב חסד לא הזכיר ואמת, שלהזכיר לקיים הבטחה שייך אמת, ולכן גבי עגל הזכיר זכות אבות והשבועה, אבל הכא שבעטו במתנה, והנותן מתנה לחבירו ע"י אחר ואמר אי אפשי לא זכה. עיין ב"ב קל"ח א' ושו"ע סימן רמ"ה. ואף לדברי החולקים על רשב"ג הכא שאני, שלא ידעו מעיקרא ולכך שתקו, ולכך לא היה בידו להזכיר השבועה, א"כ אין שייך להזכיר מדה של אמת. ועיין זוה"ק ודו"ק.

בגמ' רה"ש פ"ק. ונושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע רב הונא בריה דר"י חלש כו' וא"ל הקב"ה הואיל ולא מוקים במילי' לא תקומו בהדיה כו'. הענין, דאם האדם מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין, כן הקב"ה מרחם עליו נגד הדין, והנה פליגי אמוראי בריש סוטה אם ת"ח צריך שיהיה בו שמיני שבשמינית וזהו קורטב גאוה, דרב הונא בריה דר"י אמר ומעטרא ליה כסאסה לשבולתא, הנה לשיטתו הדין, דת"ח צריך להתגאות קצת, ובכ"ז מוותר על דינו, לכן הואיל ולא מוקים במילי בדבריו לשיטתו, לכן לא תקומו בהדי', וכן בכל מדות שאמרו בת"ח, אם מוותר ע"ז, אז נחשב לחסד בעת שצריך חסד. ודו"ק.

ונשאו את זנותיכם. ענין זנות הי' ראוי לכתוב גבי חטא העגל, כמו שכתוב לזנות אחר המולך. אמנם המכוון בזה, דכמו אשת איש שזנתה, אף אם תעשה תשובה מעולה, וימחק העבירה לגמרי, מ"מ לבעלה אסורה ונטמאה לבעל, כן הם אף שעשו אח"ז תשובה ואמרו הננו ועלינו כו', לא הועיל לבטל, שנגזר עליהם שימותו במדבר ולארץ לא יבואו.

במדבר הזה יתמו וכו'. בב"ב קכ"א פירש רבינו תם, דט"ו אלף ופרוטרוט נשארו, והוא חלק ארבעים, וכבעה"ב שעינו יפה בארבעים, ואולי ע"ז אמר במדבר הזה יתמו, פירוש, מחמת הגזרה, ושם ימותו, פירוש הט"ו אלף בארץ ישראל. ומתורץ מה דלא מצאנו תשובה ע"ז למאן דמביא מכאן בסנהדרין ק"י, דאין להם חלק לעוה"ב. ואולי הם מתו בשבע שכבשו, שהגזרה היתה על בן עשרים, בין שלא היה עמהם בעצה (מדרש), ולכן אמר אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה. וזה שאמר במטות אם יראו האנשים העולים ממצרים, שבעת עליה היה צריך להיות בן עשרים, אבל אותן שלא היו בני עשרים בעת עליה אותם ראו הארץ ומתו קודם ששכנו בה. ודו"ק.

במדבר הזה יתמו ושם ימותו. ושם לחיי עולם הבא. אמרו ע"ז באפי נשבעתי וחוזרני בי. וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. ונראה, דבדברים חמר וישבע לאמר כו' הדור הרע הזה קראם דור הרע, ובפ' מטות אמר משה ויניעם במדבר כו' עד תום כל הדור העושה הרע בעיני ה', מפני שחזר בו, ויש להם חלק לעולם הבא, ולכן לא קראם דור הרע בתואר זה רק שעשו הרע בעיני ד'.

והאנשים אשר שלח משה לתור וכו'. ספר הכתוב, כי לא הועיל להם התשובה שאמרו חטאנו, מפני שלא היה תשובת המשקל, התשובה הטהורה, רק אחרי אשר כבר מתו האנשים מוציאי דבת הארץ, ויהושע וכלב חיו מן האנשים ההם, וראו כי שקר דברו בד' ובארצו, לכן אמרו חטאנו, ואין זה תשובה גמורה. ועל כיו"ב אמרו ארפא משובתם בגדר רפואה. כי אינו מסיר החטא רק מכאן ולהלאה, אבל לא פרח החטא, שזה עקירת החטא למפרע, כמו שאמרו על קרא דפחז כמים. והנה השב שלא בתשובת המשקל נתכפר לו, אבל שיעשה לו נסים שלא עפ"י דרך הטבע זה אינו מועיל, וא"כ כאן, דהתשובה היה שלא במשקל לא היו ראוים לנסים, אמנם המן והענן לא פסק מהם, כי בזה לא חטאו, רק בהדבר שבו חטאו, שזה שפחדו מהעמלקי והכנעני ויפלו בחרב ולמה ד' מביא אותנו לנפול בחרב כו', בזה גופיה אינם ראוים לההנהגה הנסיית, רק שבזה יניח אותם על דרך הטבע, ולכן אמר אל תעלו כי אין ד' בקרבכם כו' כי העמלקי והכנעני יושב שם ונפלתם בחרב ואינכם ראוים להעשות לכם נס שלא על דרך הטבע, אם כי מן ועננים יש לכם אבל בזה לא חטאתם, אך בחרב העמלקי אשר חטאתם בזה ומפניו פחדתם, איך יוכל להעשות לכם נס שלא עפ"י דרך הטבע. וזה שאמר כי על כן, בשביל חרב העמלקי וכנעני, שבתם מאחרי ד', ולא יהיה ד' עמכם, וע"ד הטבע ודאי תפלו לפניו. ודו"ק.

וידבר משה את הדברים כו' ויתאבלו העם מאד. עוד מצאנו בפ' תשא גבי עגל וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. התם שחזר הקב"ה לכן לא ספר להם משה, רק שמעו, לכן כתיב הדבר הרע, שמשום דמרעה חוזר, אבל הכא שלא חזר, שנשבע, וגז"ד שיש עמו שבועה אינו נקרע, ולכך דבר להם משה משום, שכל מה שדבר משה להם בשם ה' היה מוכרח להתקיים אף לרעה, שכיון שע"י נותן התורה באזהרותיה ועונשי' כל דבריו חיים וקיימים, ולכך התאבלו מאד, שידעו שהקב"ה אינו חוזר ע"י משה אף לרעה. ולכן מה שאמר עוד אני ד' דברתי במדבר הזה יתמו ושם ימותו לחיי עוה"ב לא הגיד להם משה, ולכך חזר הקב"ה באפי נשבעתי וחוזרני בי. ולכך לא כתיב וידבר משה את כל הדברים, אבל לטובה חינו חוזר אף ע"י נביא. ודו"ק היטב. ולכן בנתינת חברון לכלב שמא יש חובה לאחרים שרוצים בה ויחזור השי"ת אמר כלב וישבע משה ביום ההוא כו', דעל ידי משה אינו חוזר כלל וכלל אף ברעה. ודו"ק. יעוין יהושע ק' י"ד.

כי תבואו אל הארץ כו' אשר אני נותן לכם. פלוגתא דר"י ורע"ק בסוף פ"ק דקדושין ובזבחים קי"א רע"ק אומר להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר ומה ת"ל אשר אני נותן לכם יכול יעשה במה בחו"ל ויקריבו עליה נסכים ת"ל אשר אני נותן לכם ולא במה בחו"ל. ספרי זוטא. ואיברא דהא מילתא ידענא מקרא דאל ארץ מושבותיכם, דכוון דוקא בארץ, וכאן דכתיב ביאה ומושב ודאי לא נהגה רק בארץ, לא בחו"ל, וכמו חדש לרבנן דפליגי על ר"א, והא דצריך קרא דאשר אני נותן לכם הוא למעט עבר הירדן, שאם בנה שם במה בעת היתר הבמות אין נסכים קרבין, דפרט לעבר הירדן שנטלו מעצמן, וכמו דאמר בירושלמי בכורים ובספרי יעוין שם סוף פ"ק ודו"ק.

ועשיתם אשה לד' כו' או במועדיכם. בספרי הובא במנחות צ' אוציא את חובות הבאות כו' ברגל ומאי נינהו עולת ראיה ושלמי חגיגה ת"ל או במועדיכם. יפלא על הגמ' דפירשה עולת ראיה ושלמי חגיגה, הלא גם בכבשי עצרת לא הוזכר מנחות ונסכים, וצריך גם אותם לרבות. והך ומאי נינהו עולת ראיה וש"ח הוא הוספה מהגמ'. ועיין תוספות. ובאמת הוא כוונה מופלאה מהגמ' בדיוק, דכבשי עצרת ידעינין מנחות ונסכים מקרא אחר דכתיב בבהעלותך וביום שמחתכם ובמועדיכם כו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, דבשלמי צבור מיירי, וכמו דאמרו בערכין י"א מה עולה קדש קדשים אף זבחי שלמי צבור, וזה כבשי עצרת דטעון חצוצרות, ואין אומרין שירה אלא על היין, כמפורש בערכין י"א שם, וע"כ טעונין כבשי עצרת נסכים. ודו"ק. ובספרי זוטא יליף לכבשי עצרת מהקהל חקה אחת כו' יעו"ש.

והקריב המקריב. בספרי ר' נתן אומר זה בנה אב לכל המתנדב במנחה שלא יפחות מעשרון ולוג שמן. הוא פלא, דמנחת נסכים כאן, ואין אדם מתנדב פחות משיעור נסכים. ובמנחות יליף ממצורע עני יעו"ש. והנראה, דדייק דכתיב המקריב יתירא, ועוד דלא כתיב והקריב לכבש, וכמו דכתב בבן בקר, לכן כוונתו עמוקה, דבמנחות דף צ"א אמר, דאם מביא פלגס, דהוא ספק איל ספק כבש מייתי ומתני, ופירשו רש"י ותוס' מביא נסכי איל ואומר אם איל הוא הרי נסכיו עמו, ואם כבש הוא יהיו נסכים כשיעור כבש באין חובה לו והשאר יהיו נסכי נדבה, שהרי מתנדב אדם נסכים בלא זבח, אע"ג דאין אדם מתנדב לוג אחד לנסכים, בכ"ז כי האי גונא בהדי אחריני קרבו, עכ"ד, וזה גלי לן קרא, דאע"ג דספק לו איזה מקריב, בכ"ז מביא נסכי כבש ודחין, והיינו, שנסכים שיעור עשרון ושלשה לוגין הם ודאי נסכי קרבן, ודלא כמו שכתבו, דצריך להביא נסכי איל בפני עצמן ונסכי כבש בפני עצמן ומתני, דנמצא דהנסכים אינם באים ודאי לכבש או לאיל, רק כל אחד הוי ספק, ע"ז גילה הכתוב שהוא מקריב ואינו יודע מה מקריב צריך להביא נסכים על קרבנו נסכי איל ועל המותר מתני, דנמצא שיעור נסכי כבש המה ודאי על קרבנו, רק לאיל המה בספק, היינו המותר על נסכי כבש, וזה או לאיל תעשה, או לרבות הפלגס, שאם הוא איל הוא בספק [שכל לשונות התורה המה ודאי לא ספק, וכמו דאמרו סוטה כ"ט כל טהור ודאי טהור כו', בכל טמא ודאי טמא], ולא כתיב ולאיל תעשה, שמדבר באופן שספק הוא אם איל. והנה הגם דאינו מתנדב אדם נסכים, בכ"ז אגב אחריני קרבו גם הנך, וזה דוקא, משום דהמותר מנסכי כבש לנסכי איל הוא עשרון סלת, שבכבש אחד ובאיל שתים, ולוג שמן, שכבש הוא שלש לוגין, ובאיל הוא ארבעה, וכיון דהמותר הוא שיעור מנחת נדבה, אע"ג דהכא לקרבן אתי לנסכים, בכ"ז קרב אגב נסכי כבש, וקרבנו אולי דריש על עשרוך ולוג הבא על תנאי, ויליף מזה, דונפש כי תקריב קרבן מנחה כוונתו על עשרון ולוג שמן. כנ"ל לפי חומר הנושא. ודו"ק.

והקריב המקריב קרבנו כו'. פירושו, שיכין הבעלים הסלת והשמן, אבל העובד הוא הכהן (לבד בבמה קטנה כשר בזר). ומה דכתוב בלול הוא על ההקרבה, שיקריב מנחה סלת ויקריב בלול בשמן, אבל לא הקפיד על הבלילה, שאם לא בלל גם כן כשרה, רק הסלת הנתנה בשמן היא נקראת בלולה, והוא תואר למנחה שבאה עם שמן, כמו שכתוב מנחה חרבה ובלולה, והוא מנחה הראוי' לבלילה, דראוי' לבילה בעי שתהא. ולכן באיל דכתיב תעשה מנחת סלת אם הוי כתוב שני עשרונים בלול בשמן כו' היה פירושו, שתעשה מנחת סלת ותעשה בלול בשמן הוי כאילו כתוב צווי שתעשה את המנחה בלולה, והוי צווי על הבלילה, והיה מעכב, ובאמת לא מעכבא, לכן כתוב מנחה כו' בלולה, שזה רק תואר על המנחה הבאה עם השמן הראוי' לבילה. וזה דיוק אמתי בפסוק. ומזה אמרו אם לא בלל כשר. והעירוני לזה רבנן בתוספות מנחות דף י"ח ע"ב ד"ה ואמר ר"ז, יעו"ש היטב.

בלול ברביעית ההין שמן. גבי איל ופר כתוב בשמן חצי ההין, וכן בכל התורה. ויתכן, דלר' ישמעאל, זבחים קי"א, דאינה טעונה נסכים רק בבמת צבור, ואין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר, לכן אמר בפרק שתי מדות, דז' מדות של לח היו במקדש, לכן כשקרב קרבן במזבח של צבור ודאי היה שם מדה של נסכי תמיד, וזה רביעית ההין שלכבש התמיד, ולזה אמר ברביעית ההין הידוע לך ויש לך מהתמיד, אבל פר ואיל הלא יתכן דאין להם עדיין מדות אלו, לכן אמר בשמן חצי ההין, עפ"י איזה מדה שיהיה או עפ"י שנתות. ולמ"ד לא בא הכתוב אלא לבמה קטנה יתכן דאמרו בגמ' צריד מנחות, ופרש"י קורטין יבשין, שלא הגיע שם השמן, ולכן אמרו במנחות מ"ז מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה שלא ישאר יבש, לכן כאן בכבש שהשמן מרובה שלשה לוג לעשרון, אינו צריך לבלול רק בשמן, לא במים לגבל, ועיין תוס' שם וברש"י ד"ה לא נצרכה אלא ליבש שבה (שם דף ז'), וזה שאמר ברביעית ההין שמן לא לגבל במים, רק בפר ואיל כתוב בשמן חצי ההין, הא של מים אין מדה. ודו"ק בכ"ז.

ספרי פס' ק"ז. לכבש האחד להביא עולת יולדת כו' או אינו מדבר אלא באיל כשהוא אומר או לאיל תעשה מנחה הרי איל אמור כו'. לענ"ד דצ"ל (או כוונתו) על פלגס, דסד"א לרבותו לנסכי כבש, לכן אמר הרי או לאיל אמור, והך או מרבה פלגס, כדאמר בגמ' מנחות דף צ"א עיי"ש, הרי דמביא עליו נסכי איל, וע"כ לרבות כבש של יולדת. ודו"ק.

וכי תעשה בן בקר כו' לפלא נדר או שלמים. יתכן עפ"י מה שאמרו להטעין נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר (זבחים קי"א), וא"כ שלמים יתכן דעושה כן לא מנדבת לבו או שרוצה לידור להשם יתברך, רק כשישחוט אותה חולין יצטרך ליתן זרוע ולחיים וקיבה לכהן, ולכן שוחט לשלמים, כדי שיופטר מליתן לכהן, דחזה ושוק אינה בבמת יחיד (שם קי"ט), רק בצאן, וכבש הלא מקריב האליה לגבוה, דבחולין נאכלת, והוי נדר, אבל בבן בקר אין כאן אלי', ולא הוי נדר להשי"ת, רק שפוטר עצמו מכהן, ודו"ק.

ספרי בן בקר היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כו'. פירוש, דכתיב גבי בן בקר עולה או זבח, והלא היו בכלל עולה או זבח דכתיבא ברישא דקרא גבי מן הבקר או מן הצאן. וצ"ע על רש"י שלא פירש כן. ועיין תוס' שם ודו"ק.

אשה ריח נחוח. יעוין רש"י דעל המנחה קאי, ומשום דכתיב גבי יין דריש שמואל בזבחים, דמתנדב יין מזלפו ע"ג האשים. ולא קיי"ל כותי'. ולפי זה נראה מה דכתבה תורה אחר יין, משום דמלמד לנו, דשתין יהי' בגוף המזבח, ושתי' כאכילה, דיהיו נבלעין במזבח, וכדאמר זבחים דף נ"א ע"ב שבני גולה הוסיפו מקום שתין מטעם זה. ובפרט לר"א ב"צ בסוף לולב והערבה, דאחת לשבעים שנה כו' והיו שורפין אותו מרמז קרא דאשה, שהיה נשרף לאישים לבסוף. ודו"ק. ולכן אמר ויין תקריב לנסך ולא כתב ויין לנסך חצי ההין תקריב, משום דאין בנסך אשה.

ככה תעשה לאחד. בספרי שאין לי אלא אלו תמורותיהם מנין ת"ל ככה תעשו לאחד. כן גרסת הגר"א. והוא נכון, דסתם ספרי ר' שמעון, ואיהו סובר במשנה פ"ק דתמורה שאין ממירין אלא אחד באחד כו' ואין ממירין וחוזרין וממירין, וזה לאחד, שאין ממירין אלא אחד באחד, והוא לאחד, תמורה שאינה אלא אחת. ופשוט. ובמנחות דריש בגונא אחרינא, משום דתמורות נפק"ל מכלל ופרט דלפלא נדר או לנדבה תמורות ומותרות כו', ולר' שמעון איצטריך, דקאמר במנחות דף י' בדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים כו' שלא יהא קרבנו מהודר, וחטאתו ואשמו של מצורע הואיל ואינן באין על חטא הן טעונין נסכים, ועיין סוטה ט"ו, ולכן סד"א הואיל ותמורה הויא דבר הבא בעבירה, ועיין תמורה דף כ' ע"ב, וסד"א שלא יהא מהודר, לכן בעי קרא לרבות. ודו"ק.

שם ד"א ככה תעשו לאחד כמספרם להביא את י"א שבמעשר. נראה דמאן דיליף הא סבר כר' יהודה, דאחד עשר שבמעשר קדוש משום תמורת מעשר, והך קרא מרבה תמורות, הי נו כדקאמר לעיל אין לי אלא אלו תמורותיהן מנין ת"ל ככה תעשו. עיי"ש. והך קרא דלעיל, דדריש מלכבש האחד, היינו שסובר כר' מאיר דלא הוי תמורה. ודו"ק.

כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח נחוח לד', וכי יגור אתכם גר כו' ועשה אשה ריח נחוח לד' כאשר תעשו כן יעשה. פשטא דקרא מיירי בנסכים, שאם יתגייר ויקריב קרבנות יעשה נסכיהם כישראל. ורבותינו ז"ל הוציאו זה לפרש על הא שצריך שיביא קרבן עולת העוף, וכאשר נכנסו לישראל לברית ע"י מילה וטבילה והרצאות דמים, וזה כאשר תעשו כן יעשה. וזה אינו נרמז בפסוק לפי הפשט. וכן הקהל חקה אחת לכם כו' ככם כגר יהיה לפני ד', תיבת הקהל אין מכוון לפי משפטי הלשון. והראב"ע הביא שי"מ שהוא סימן הקריאה, והוא כתב כי סימן הקריאה אינו במשפטי לשון הקדש. והנה בכריתות, דראב"י חשיב גר למחוסר כפרה, שמעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו, אמר ות"ק מ"ט לא חשיב גר כי קתני מדעם דמישרי לאכול בקדשים גר כי קא מייתי לאכשורי נשפיה למיעל בקהל קא מייתי, וזה פלא, דא"כ גר יהא אסור לבוא בקהל בזה"ז דלא מייתי קרבן, והגמ' פריך אי הכי בזמן הזה לא נקבל גרים, ומשני דכתיב לדורותיכם, אלמא דקרבן אינו מעכבו מלבוא בקהל, ואטו שניא בזמן המקדש מזה"ז. ורבינו משה בריש הלכות מחוסרי כפרה כתב אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל, ומפני זה אינו אוכל בקדשים, שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, אין אנו יודעים לענין מה הוא ככשרי ישראל. ובהלכות איסו"ב פי"ג וכן לדורות כשירצה הגוי להכנס בברית ולהסתופף תחת השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה וקרבן. הרבה רבינו מלים, ולא זכינו להבין שורש דבריו.

ועתה שמע נא הנראה לדעתי בזה. דברים, שקרבנות גוי אם מביאם במקדש לית בהו, דברים אלו צריך לרבותם בגר, שאם נתגייר קרבנו כן הוא כישראל. והמה שני דברים, דמכל האזרח יעשה ככה דריש בספרי ומייתי במנחות דף ע"ג אזרח מביא נסכים ואין העו"ג מביא נסכים, ועיין תמורה דף ג' ברש"י וברמב"ם פ"ג ממעה"ק עולות העו"ג אין מביאין עמהן נסכים כו' ונסכיהן קרבין משל צבור, למדנו, דקרבן עו"ג הבא במקדש אין העו"ג מביא עמו נסכים, וזה מוכח מעומק הפשט שכתיב וכי יגור גר כו' כן יעשה לענין נסכים מוכח, דעו"ג אינו מביא על קרבנו נסכים, והא דכתיב ככם כגר יהיה לפני ד' דמאי ענינו לכאן, טפי הו"ל למכתב גבי ואהבתם את הגר לא תונו אותו, ובאמת פרשו רז"ל בספרי עומק הפשט, שמדבר על רצוי ציץ, וזה דכתיב והיה על מצחו תמיד להם לרצון לפני ד' לגרים מנין ת"ל ככם כגר יהיה לפני ד', וזה ג"כ דבקרבנות עו"ג הקרבין במקדש אין בהם רצוי ציץ, וכמו דאמרו בזבחים פרק ב"ש מ"ה ובעו"ג בין בשוגג בין במזיד לא הורצה לרצון להם ועו"ג לאו בני הרצאה נינהו, לכן מרבה קרא דגבי גרים הציץ מרצה, דכישראל הוא לפני ד' ועל טומאת קרבנו הציץ מרצה. וז"ב.

והנה כאן בפ' נסכים מיחס הקרבנות עולה או זבח בתואר ריח נחוח לד' מפני, ששלמים אינם כולם לאשים, והמנחת נסכים בשם אשה ריח נחוח כו', מפני שכולו לאשים, וערש"י שם, חוץ היין ריח נחוח קרי ליה, מפני שאינו עולה לאשים, ועיין זבחים סוף פרק כל התדיר מה דדריש שמואל, אכמ"ל, ואם כה כוונת הפסוק, שכי יגור גר יעשה קרבן כאשר תעשו לקרבנותיכם כן יעשה הגר לקרבנו הו"ל למכתב וכי יגור כו' ועשה ריח נחוח לד', זה קרבנות, כאשר תעשו במנחות ונסכים כן יעשה, ולמה כתב אשה ריח נחוח לד' אם לא להורות, דעל מנחה לחודא וזה נסכים בפ"ע, אע"ג דקיי"ל דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום, בכ"ז הקרא לא מדבר ממנחות ונסכים הבאין בפ"ע, לכן פרשו רז"ל עומק הפשט עפ"י הקבלה הנאמנה, שגר צריך להקריב קרבן לאכול בקדשים, וזה עולת העוף. והוא שאמר וכי יגור אתכם גר כו' ועשה אשה ריח נחוח לד' שכבר עשה הקרבן שחייב להביא [וזה עולת העוף שכולו למזבח, שבעולת בהמה יצא עורה], אז כיון שכבר הביא הקרבן ג"כ ונכנס לברית במילה וטבילה, שע"ז אמר וכי יגור, והביא קרבן, שזה ועשה אשה ריח נחוח לד', כאשר תעשו כן יעשה, פירוש שאתם עושים שאתם חייבין להביא קרבנותיכם עם נסכים, כן כל קרבנות שמביא הגר צריך להביא עליהן מנחות ונסכים, אבל קודם שעשה אשה ריח נחוח לד', שעדיין לא הביא קרבנו, דינו לענין נסכים כקרבנות עו"ג, ואם מביא קרבן שלמים צריך להביא נסכים משל צבור, והוא אינו מביא. ומה שכתוב ועשה אשה ריח נחוח הוא מאמר תנאיי אל הלכות נסכיו. וכן ישראל בקרבנות שהקריבו בסיני, עדיין לא היו נסכים לדברי ריה"ג בספרי פנחס, משום שצריכין היו להזאות דמים, והיה דינם כגר קודם הקרבת הקרבן. וז"ב.

ודע, כי בקרבנות יחיד הציץ מרצה על טומאת הדם והחלב, וכבר ביארתי במק"א פלפול ארוך, להוכיח דלכתחילה אסור לזרוק מן התורה, רק בדיעבד הציץ מרצה, אבל בצבור טומאה דחויה בצבור, ובעי ציץ לרצוי (פרק כיצד צולין ע"ז ע"ח), וזורקין דם טמא לכתחילה, וטמאי מתים מקריבין קרבנותיהם של צבור, ופסח, דעיקרו לאכילה אוכלין בטומאה בצבור, וכתב רבינו פ"ד מביאת מקדש, דאע"ג דאין ציץ מרצה על טומאת גוף, דונשא את עון הקדשים לא המקדישים, וכמבואר פ"ב דזבחים בסוגיא דזקני דרום, זהו בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור ציץ מרצה ובלא ציץ ליכא שום דחוי בטומאה, כן בטומאת הנקרבין, כן בטומאת המקריבין [ודלא כרבנן בתוס', ששיטתם שטומאה דחויה בצבור בטוה"ג בלא רצוי ציץ, ונדחקו ותמהו מהא דפסיקא לגמרא, דטומאת הנקרבין בעי רצוי ציץ]. וזה דאמר הקהל פירוש דינים שלקהל, והמה הלכות טומאה שהציץ מרצה בצבור, חקה אחת לכם ולגר הגר כו' ככם כגר יהיה לפני ד', שהציץ לרצון לפני ד' לישראל ולגרים, אע"ג שבקרבנות גוים הקרבים במקדש אין הציץ מרצה, לגרים הציץ מרצה, שהוא חשוב עם הצבור ונותן מעותיו ללשכה, ומביא קרבן פסח בטומאה ואוכלו בטומאה. ונכון.

ונראה, דקאי ג"כ על ועשה אשה ריח וכו', שאם כבר עשה אשה ריח נחוח, זהו קרבן שחייב להביא ומתירו בקדשים, אז הוא מכלל צבור לרצוי ציץ, אבל כ"ז שלא הקריב קרבנו אינו בכלל רצוי ציץ, והוי קרבנותיו כקרבנות עו"ג, שאין הציץ מרצה עליהן. וע"ז אמר בכריתות ות"ק מ"ט לא תני גר, גר כי מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל קא מייתי, פירוש בקהל לענין רצוי ציץ, שאמר הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר, וכ"ז שאינו מביא קרבן, קרבנותיו כקרבנות עו"ג לענין צבור לטומאה לרצוי ציץ. וזה מכוון הגמ'. ואם לזה כוון רבינו באמרו, שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל נכון, ואם לא כוון לזה הוא נכון מצד עצמו כמוש"ב.

ויתכן שמפני טעם זה אסרה תורה ליקח חלק בקרבנות צבור מן הגוים, כמו שדריש בספרא פ' אמור על קרא דומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה, שאין מקבלין שקלים מן העו"ג יעו"ש, משום דטומאת התהום הציץ מרצה, ובע"ג אין הציץ מרצה, ובל"ז שדין צבור אין לעו"ג, שכל גוי בפני עצמו, והחיבור אצל ישראל הוא תולדותם ואחדותם להאמין באלקים אחד, וערבותם והתקשרותם זל"ז בתורה ומצות, שכל אחד נשתלם מחבירו ע"י התורה, וכ"ז שאין הגר מביא קרבנו אינו נכנס לקהל, היינו להשתתף עם הצבור בהלכות הקרבנות, אשר המה במקדש משכן ד' בתוך בנ"י, וקרבנותיו כקרבנות גוים. ודו"ק בכ"ז, כי הוא ענין אמיתי בס"ד.

ולפ"ז יתכן, דישראל שחטאו בעגל שבר משה הלוחות, שידונו כפנויה, ואחר זה אצל מי שנתחייב בעגל היה אצלו כקדושין חדשים, ולכך היו צריכים מילה, כמוש"א זה הדבר אשר צוה ד', ואין זה אלא מילה, כמו שאמר וזה הדבר אשר מל יהושע כו', ונכנסו בקרבנות כמו בסיני בעולה ושלמים, לכן לא היו צריכים לזה נסכים, ולא היה נסכים לעולה ושלמים אלו. ויעוין מנחות דף ח' בשמ"ק שם ודו"ק.

בספרי אי מה האזרח מביא נסכים כו' יכול אף עולתו לא תהא טעונה נסכים ת"ל ככה. פירוש דכתיב ככה יעשה לשור האחד, היינו, לחייב כל קרבן בנסכים, ולכן כתיבא יעשה בלשון נסתר ולא בלשון נוכח דכתיב תעשו או תעשה, וכתיב יעשה היינו דעל קרבן נכרי קאי, ולהנכרי לא צותה התורה דלישראל דברה תורה ולא לעכו"ם, ודו"ק.

ככם כגר יהיה לפני ד' פירוש לפני ד' שוה הגר אל הישראל לגמרי, משא"כ לכם אינו שוה גר לישראל, כי אין ממנין שום דיין וממונה אלא מקרב אחיך, ורק תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, כי התורה ומשפט אחד. ודו"ק.

תרימו תרומה לד'. בזה למד אותנו כמוש"כ בהשגות ראב"ד בשם שאילתות, שהמפריש חלה צריך לקרות שם, לומר ה"ז תרומה, דההפרשה לחוד הוי כמחשבתו ניכר מתוך מעשיו, וא"כ יאמר המפריש זה תרומה לד', ולא יאמר לד' תרומה שלא יהא מזכיר ש"ש קודם פן ימות ונמצא מוציא ש"ש לבטלה, כדאמרו פ"ק דנדרים דף יו"ד, אבל בנתינה אין צריך לומר כלום, רק דברי השם אמר תתנו לד' תרומה. ודו"ק.

כתרומת גורן כן תרימו אותה. מה ת"ג אין לה שיעור כו'. פירושו כי תרומת גורן אינה ניטלת מן התורה מן הלקוח, רק ממה שהשפיע לו השי"ת מתבואת שדהו וכרמו מזה הוא מפריש, וכאשר אסמיו מלאו בר, ונתברך פרי שדהו, בטח יעניק לכהן עבד ד' בעין יפה מן היפה בלב שמח, כן חלה אף שצריך להפרישה מן מה שקונה בשוק, וע"ז אמרו ופחדת בחייך כו', בכ"ז תהא נותן בעין יפה ובלב שמח להטיב לשומר משמרת הקדש ודו"ק.

כתרומת גורן כן תרימו אותה. על דרך ויהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו'. ולכן בתרומת גורן לא מכניס דרך גגין כו' ובמוץ, דבפרהסיא זילא מלתא, לזה אמר, דבחלה דמצי אפילו פחות מה' קבין לא יערים. ויעוין מנחות פרק ר' ישמעאל ודו"ק.

ונסכו כמשפט ושעיר אחד לחטת. הנה בכל התורה קרב חטאת קודם לעולה, לבד כאן עולה קודם לחטאת, משום דכתב כמשפט וחטת חסר א'. יעוין זבחים צ'. ובזה פרשתי דברי הגמ' הוריות דף ו', דשעירי חטאת באו על עו"ג כו' הוראת שעה כו' דאלת"ה אילים תשעים וששה כבשים שבעים כו' כנגד מי, וצריך מובן הלא צבור מביאין עולות נדבה, ואם הוו האילים והכבשים נדבה מאי איכפת, ולפ"ז א"ש, דא"כ לעולת נדבה הי' צריך להיות חטאת קודם לעולה, ודוקא לעולה דידיה חטאת קודם. אבל לכבשים ואילים נדבה הי' השעירי עזים קודמים, וכאן היו כולם קודמים להשעירי חטאות, וע"כ דהוראת שעה הי', ודו"ק. ובפשוט נראה, משום דכל מקום דצבור מקריבין היו כבשים מרובים מהאילים, וכאן היו האילים מרובים מהכבשים. וכן בק' ז' שם דכרין תרי מאה אמרין ארבע מאה. ולזה ע"כ הוראת שעה. וכן הגירסא דלא משתכח בכל התורה כולה בפי' ר"ח. יעו"ש.

וכפר הכהן וכו'. בספרי פ' קי"א. ר' אליעזר אומר בא הכתוב לעשות זדון הצבור [פירוש, ששגו עפ"י הוראת ב"ד, אבל ידעו שהוא חלב] כשגגה לכך נאמר כי שגגה היא, וסובר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, רק צבור מחייבי. ופשוט. רבי אומר מנין אתה אומר שאם היו מקצת שוגגין ומקצת מזידין [פירוש, שלמקצתן נתחלפו חלב בשומן וסבר שהוא שומן ומקצת היו יודעין שהוא חלב ואכלו בהוראת ב"ד דמצטרפין ומביאין פר] ת"ל כי שגגה היא, ושפיר מצטרף להדדי. וזה נגד הגמרא, דאמר רבא בהוריות דף ב' מודה רב שאינו מצטרף. אולם ניחא, דהתם קאי למ"ד (כפי משנתינו), דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, א"כ אין השגגה שוה, דשגגת חלב בשומן בת חיובא היא, אע"ג דפטור משום דלא שב מידיעתו הוא, אבל באנפי נפשה בת חיובא היא, והכי רבי סובר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, א"כ תרי שגגות בני חיובא אינון ושפיר מצטרפי, ולכך לא דריש כר"א דזדון צבור כשגגה, כיון דאף ביחיד כן הוא. ודו"ק בכ"ז ועיין בהגהות הגר"א (והרמב"ם לא פסק כן).

ואם נפש אחת כו' והקריבה. כתב הפעולה בלשון נקבה על הנפש, בחטאה בשגגה כו' לכפר עליו בלשון זכר ע"כ על הכהן אמר דבי' כתיב וכפר. וזה מכוון הברייתא מנחות דף ע"ד מלמד שהכהן מתכפר ע"י עצמו, ויעוין שם ק"ט דאתי שפיר בחטאה בשגגה, פירוש משלא חטא במזיד זולת זה החטא שהקרבן מובא עליו מימיו לעו"ג, דאל"ה אין קרבנו ריח נחוח. יעו"ש ודו"ק.

לכפר עליו. להוציא הספק שהיה בדין מה אם מצות קלות הרי הוא חייב על ספקן עו"ג חמורה אינו דין שיהא חייב על ספקן ת"ל לכפר עליו להוציא הספק (ספרי). אפשר, דסתם ספרי ר' שמעון, ור"ש סובר כריתות כ"ד שניהן מביאין חטאת אחד דאע"ג דכתיב או הודע אליו חטאתו ספק ידיעה כידיעה ודאית, עיי"ש היטב, הכא שאני בע"ז, שאם שניהם אחד מהן השתחוה לע"ז ואינו ידוע מי הוא, סד"א שמביאין שניהם חטאת אחד, קמ"ל דלא, רק זה מביא אשם תלוי, וזה אשם תלוי וטעמו כדאמר רשב"י במסכת סוטה דף ל"ב ע"ב מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לביש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכ' בשום מקום בין חטאת לעולה כו' והאיכא חטאת נקבה ועולה זכר התם מכסיא באליה תינח כבשה שעירה כו' התם כו' חטאת דע"א לא סגי דלאו שעירה כו' התם נכסוף וניזל כי היכי דניכפר ליה, וא"כ כיון שהיה לו ספק אם הוא חטא או חבירו אינו מכסף ולבו גס עליו ולא נתכפר ליה. כנ"ל לפי חומר הדבר. [שוב ראיתי שנשאל ע"ז הרשב"א בשו"ת סימן תקכ"ג ונדחק בזה. עיי"ש]. ודו"ק.

והנפש אשר תעשה ביד רמה כו' הכרת כו' עונה בה. הוא ע"ד שפירש"י על דמיהם בם, הם גרמו עצמם למיתה, עיי"ש, כן הכא, שכל חטא בא מן התגברות התאוה או מן התגברות הכעס, או מן הפחד, אבל לעבוד ע"ז או לברך השם אין לזה שורש בטבע התולדה, רק רוע השכל ושגיונו, לזה אמר, כי היא היתה בעצמה לזה העון סבה, לא ענין מושרש בהולדה. ויתכן לומר עפ"י מה דאמרינין בקדושין דף מ', שכל העבירות אינן מצטרפות מחשבה למעשה, רק בע"ז, משום דכתיב למען תפוס ישראל בלבם, יעוין, לכן כתיב עונה בה, במפיק ה"א כמו שכתוב בתורה, פירוש. שאף אם העון רק בקרבה, בפנימותה, הוא במחשבתה, ג"כ תשא עונה ותכרת. ולכן אמר הגמ' סנהדרין דף ס"ה שאני מגדף שכן ישנו בלב, וערש"י שם, ופירושו, דעל מחשבת הלב חייב, ולכן לא מהני חרטה תוך כדי דבור, ועיין תוס' ב"ב קכ"ט ע"ב, ולפ"ז ניחא, דכיון דבאמת אילו ידעו ב"ד מחשבה בלב. היו צריכין להמית אותו אף במחשבה, וכמו שנכרת. ודו"ק.

הכרת כו' עונה בה. יתכן כי עדים זוממין אמר בתו"כ, שאין בהן קרבן, לפי שאין בהן כרת, מפני שבכרת לא שייך כאשר זמם, משום דבידי שמים קמי שמיא הוי גליא דשקר מעידין, אולם במגדף הלא העדים אמרו בשקר יכה יוסי כו' והשומעים קרעו בגדיהם, הוי אמינא כיון דנזדממו נמצא, דהם גדפו השם יתברך, והוי אמינא, דחיוב של הכרת תכרת לעולם הבא איכא עלייהו, ואין להן חלק לעולם הבא, לכן אמר דעונה בה ולא בעדיה הניזומין, רק מיתה חייבים כדין רוצח, דאין עליהם דין מגדף, שלא כוונו לגדף רק לרצוח נפש שונאו, ונמצא דעבירה השניה מצלת אותן מכרת לעוה"ב, דהוו ככל המומתין דמתודין, ויש להן חלק לעוה"ב. ודו"ק.

שבועות י"ג ע"א. ורבנן הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת, ובתוס' הקשה הר"ש מדריווש, דבפרק בתרא דיומא אמרינין מיתה ויוהכ"פ מכפרים עם התשובה בפ"ע לא הא מני דלא כרבי כו', דמיתה מכפר בשאר עבירות אף אם לא עשה תשובה, וכמו דפרש"י, ועיי"ש תירוצם. ולענ"ד א"ש בפשיטות, דדייק הכי בהנך עבירות בלא עשה תשובה. אע"ג דנכרת בעוה"ז, מ"מ הוא נכרת לעוה"ב, משא"כ בשאר עבירות לבד הנך תלתא אם נכרת בעוה"ז שוב הוא אינו נכרת לעוה"ב, דכרת מכפר, כיון שנענש מידי שמים במיתתו בהכרת, אבל מיתה טבעית בלא עונש כרת ודאי אינו מכפר רק עם התשובה, וכמו יוהכ"פ, ותמן ביומא קאי על מיתה טבעית, וע"ז אמר דאינו מכפר בפני עצמו, רק לרבי מכפר בלא תשובה כמו יוהכ"פ דמכפר. ובמס' נדה דף ל' דרש ר"ש ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע כו' והוי יודע כו' ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה מוטב ואם לא אני נוטלה ממך תדב"ר ישמעאל משל לכהן שמסר תרומה לע"ה כו' אם אתה משמרה בטהרה מוטב וא"ל הריני שורפה בפניך, דהענין דמיתה מכפרת הוא משום, שהנשמה באה לשרשה לכללות נשמות בנ"י לחסות תחת כנפות השכינה והוא כדאמרו בספרא שמיני בטעם זריעה שכן באו לידי אביהם, דמעיקרו היו מחוברים ועכשיו נעשו ג"כ מחוברים, עיי"ש (פרק י"א), וזהו טעם דמועיל השקה במים ולא בשאר משקין, כמו שפירשתי בחדושי חולין. ונחזי, דלפי מה שנתבאר פליגי רבי ורבנן, דלרבי יוהכ"פ ומיתה מכפרין בלא תשובה, ולרבנן מכפרין דוקא עם התשובה, והנה בספרי והובא בסנהדרין דף ס"ד אמר רי"ש הרי כבר נאמר ונכרתה כו' וכי שלשה עולמים יש אלא כו' דברה תורה כלשון בני אדם, ואם הוי דריש תכרת לאחר יוהכ"פ לא מיותר כלל, וע"כ דלא סבר כרבי, רק כרבנן, ומיתה לא ממרקת בלא תשובה, ולפי פי' לעיל הנה מצאנו בספרי, דר' ישמעאל דריש עונה בה, לפי שנאמר פוקד עון אבות על בנים כו' ת"ל עונה בה, וא"כ אפשר לומר, דשאר עבירות ג"כ בלא תשובה אין כרת מכפר כלל, רק דקרא מורה דאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולכן יבוא לידי כרת. ופשוט. והנה ידעינין מפסחים ל"ד, דאין זריעה לתרומה כמו להקדש, ולכן אמר ר"ש אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו אני נוטלה ממך, דזהו כרת או מיתה ומכפרת, אבל רי"ש סובר דמיתה אינה מכפרת בלא תשובה, לכן מדמה לכהן שמסר תרומה לע"ה, שאמר כו' ואם לאו אני שורפה בפניך משום דזריעה לא מהני בתרומה, דאף אם יזרעו אותם יהיו אסורין לכהנים. ודו"ק. והנה ביומא דף ט' אמר ר' יוחנן טובה צפרנן כו' של אחרונים א"ל ריש לקיש אדרבא אחרונים עדיפי כו' קא עסקי בתורה א"ל בירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא לאחרונים ולריש לקיש ל"ק משום דסבר כר' ישמעאל דאמר עונה בה ולא בבנים, ופירושו, משום שהשי"ת ממצה הדין באבות, ולכך במקדש ראשון דנחרב משום ע"ז לא שלטה הדין בבנים, אבל במקדש שני שבשביל שאר עבירות, לכן פוקד עון אבות על בנים ולא חזרה, עד כי יבוא עת לחננה.

והנה בסוף פ"ק דשבועות דרשו, דעל כל העבירות מיתה מכפרת, אמנם הגזל צריכים הבנים להחזיר גם אחר מותו, ואף אם לא הניח נכסים מחייבי להחזיר משום כבוד אביהם. ולפ"ז מדויק מה דגבי לחם הפנים אמר מעשה באחד שחטף חלק חבירו והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו, שגזל של קדשי קדשים אינו ככל גזל, לפי שאין זה מעבירות ששייך השבה, שהרי לאו ממונו הוא לקדש בו האשה ולמוכרו, כדאמרינין פרק האיש מקדש ולאו ממונא איכא גביה, ולכן המיתה מכפרת כעל כל שארי עבירות, לכן היו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו, אבל אחרי מותו כבר נתכפר לו אף בלא תשובה, ואסור לבזותו ודו"ק.

ובספרי לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים כו' יכול אף עבו"ג נפקדת על בנים ת"ל עונה בה כו'. והטעם פשוט, דבכל העונות אף שנכרת מעוה"ז, מ"מ יש לו חלק לעוה"ב ובכלל ישראל מקרי, ולכך נפקדים בניו, אבל הכא דכתיב הכרת תכרת בעוה"ב, ונפסק החבל והוסר מאגד האומה הכללי, א"כ אין התיחסות החטא לבניו, ולכך בעגל שנמחל להם אמר וביום פקדי פקדתי. ודו"ק בזה.

שם פס' קי"ב. רבי אומר העושה מצוה אחת לשמה [ואל] ישמח על אותה מצוה לסוף גוררת מצות הרבה והעובר עבירה אחת [ואל] ידאג עליה לסוף גוררת עבירות הרבה (אך במדרש תנחומא פ' ויקרא איתא כהגהת הגר"א). כצ"ל ודו"ק.

וירגמו אותו באבנים וימת. ובמגדף באמור כתיב וירגמו אותו אבן. נראה להלכה דמקושש הא כאן במדבר לא היה להם בה"ק מוכן לחייבי מיתות ב"ד, והיה מקום סקילתו שם קבורתו, שרגמוהו באבנים וזה היה קבורתו, אבל במגדף שצריך לתלותו, והיו סוקלין אותו באבן אחד, שיהיו קל להסירו מעליו ולסוף תלוהו על העץ וקברוהו. והוא כחכמים דפליגי על ר"א וסברי, דאין הנסקלין נתלין. ויעוין ספרי. ומעת סקלו המקושש שנתכוון לשם שמים, לפרסם עונש שבת שלא יקילו בזה, עשה בהם הרגש בלב כל ישראל, עד כי בערבות מואב במשנה תורה לא נזכר כלל מהשבת, ובפרט שהמן היה מורה על שביתת שבת, לכן לא נזכר רק בהדברות לבד, כי היה מורא מי שצוה עה"ש על שביתתו.

ספרי זוטא. בני ישראל חייבים בציצית כו' כו' ויאמר ד' אל משה לרבות יחידים. פירוש, כדאמר בתענית פ"ק התחילו היחידים מתענין, ובגמרא מאן יחידים רבנן כו' כל שראוי למנותו פרנס כו', ולזה אמר דסד"א, דכיון דלמען שלא תתורו אחרי לבבכם כו' א"כ הגדולים במעלה פטורים, לכן אמר, דאף אם הם גדולים כמשה רבינו במעלה חייבים בציצית. ולכן כתוב ויאמר ד' אל משה לאמר, שכל מקום כתוב כשהי' צריך לעשות תיכף, כמו גבי עגלות קח מאתם, וכמו כן בנות צלפחד כו' נתן תתן להם כו', כן כאן היה משה צריך לעשות ציצית בעצמו. ופשוט. אולם בתפילין דריש במכילתא, דעוסק בתורה פטור. יעוין סימן ל"ח בביאורי הגר"א. וכן בתו"כ אך את שבתותי תשמורו, דפקוח נפש מצוה בגדולי ישראל ומשה בעצמו, לכן כתוב שם ויאמר ד' אל משה.

פתיל תכלת כו' (ושמונה) חוטים שבה כנגד (שמונה) ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים. רש"י. והוא ט"ס וצ"ל [ושבעה] חוטים שבה כנגד [שבעה] ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים כו', וסבר כשיטת רמב"ם, דשבעה חוטים הוי של לבן וחוט אחד של תכלת, ולכן פירש קודם פתיל תכלת ואח"כ אמר ושבעה חוטים [פירוש של לבן] שבה כנגד שבעת ימים, וכל אלה דברי ר"מ הדרשן הם. וברור.

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד'. ראה מצוה זו עבור מצוה אחרת זה שעטנז כו'. פירוש כמו דאמרו ריש פ"ב דביצה זכרהו מאחר הבא להשכיחו, כן כאן פירושו, משום שמצות ציצית, באה להשכיח מצות שעטנז, שהיא נעשית צמר ופשתים, לכן צוה להזכירה. ופשוט.

כל מצות ד'. גימטריא תרי"ב, ומצות ציצית הרי תרי"ג. וראיתם אותו כי תכלת הוא הממזג הצבעים כידוע, וזה הבריח התיכון, וצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, וזה שאמר תכלת דומה לים כו' ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ועליו כמראה כו' תכלת, וזהו ציצית דמארי עלמא, והוא שופרא דיעקב מעין שופריה דאדה"ר. והדברים עמוקים ליו"ח. והבן.

כוונת מצות ציצית לדעתי כך, דזה ידוע, הבורא יתברך בחכמתו המתאחדת עמו ברא מציאות ראויה לו, היא תעיד על שלמותו וחכמתו ומציאותו המחויבת והקודמת, אולם העולם השפל ברא ספוגי, וזה כי הניח אותה לבעל הבחירה, וכמאמר הכתוב והארץ נתן לבני אדם, שהוא ישלים בריאותה ויפיק אותה לענין נשגב ונעלה, וזהו בהבראם א"ת אלא באברהם, ואם האדם מישר דרכו ושומר פקודת הבורא יתברך, אז הטבע כלי חפץ אצל ההשגחה, ותתפשט כחותיה לאין גבול, וכמו שמצאנו בשני דשמעון בן שטח, שהיו עושים כשני כליות כו', וכן ברבוי דעובד אדום, ועושר של דור שלמה וכיו"ב, וזה שאמרו מאי שדי שאמר לעולמו די, והיינו, שדי ורב הכנות הכין ועשה, והזמין לעולמו, שהם יוכלו להוציא הבריאה אל שלמותה באופן הטבעי ג"כ, אם ישמרו דרכי ד', לאופן נשגב ואופן יותר נעלה, עד כי יצא מגדר הטבע לענין אלקי, וזהו שאמר ר' עקיבא במדרש תמורה על מצות מילה מעשי הקב"ה נאים, או מעשי בו"ד והשיב מעשי בו"ד כמו גלוסקה יפה יותר או חיטים, ולכן גם מצות מילה רצה הקב"ה להניח לאדם שיהי' לו במה להתגדר גם בגופו, ולכן ברא מותרות בבריאה, והאדם יבוא וימול בשר ערלתו, ובזה יחתום להיות עבד לד', ולכן מצאנו בירושלמי ובמד"ר על הא דדריש ר' לוי נימול אברהם בדק ומצא עצמו נימול, שצעק עליו ככרוכיא ר' זעירא כזבנא, שקרנא, מפני כי כל ענין מצות מילה הוא מה שכון הבורא יתברך שהניח מותרות בבריאה, כדי לזכות האדם שיזדכך נפשו בקיום מצותה ויהא מקיים בזה חפץ ורצון הבורא יתברך, א"כ מה אתה אומר, שגם זה עשה ע"י פעולת הקב"ה, א"כ שוב בטלה הכוונה האמיתית בברוא הבורא יתברך דבר טפל ומותר בבריאה, לכן צעק עליו כזבנא, שקרנא, שזהו שקר נראה ומאמר שסותרו מעצמו.

ומה יאות לפי זה, דבמצות מילה לאברהם אבינו כתוב מעת שנצטווה והרגיש, כי הוא אינו תמים כל זמן שלא מל כתוב שם אלדים וידבר אתו אלדים, ויאמר אלדים כו', וכן בוירא כתוב וימל כו' כאשר צוה אותו אלדים, שהוא השלמת הבריאה, שהניח השי"ת להסיר מותרות הבריאה, ע"י האדם והוא יהיה כאלדים להשלים הבריאה, שע"ז נאמר שם אלדים, וכיון שמל כתוב וירא ד' שם מלא על עולם מלא, וכמו שביארנו.

והנה הבריאה בכללה מצאנו להכתוב שמכנה האצילות הראשונה בשם מלבוש, וזה עטה אור כשלמה, וכן מצאנו במדרש נתעטף הקב"ה כו', והוא כי כמו המלבוש חוצץ ומכסה האדם, אשר לא יראה האדם ובשרו, רק לבושו, כן, להבדיל, כביכול אם כי באמת אין חוצץ ואין מבדיל, וכמאמר הכתוב אתה הוא ד' לבדך, ומפרש אימתי אתה לבדך, אתה עשית השמים והארץ כו' אף לאחרי עשייתך שמים וארץ ג"כ יאות לומר, כי הבורא יתברך לבדו הוא, וכמו שהיה קודם בריאת העולם, וכבר האריכו בזה הרבה לכן אקצר, אבל לעין המוחש, השפל, אשר בל יוכל להשיג שום רוחניי ומכש"כ כבודו יתברך, הבריאה היא כמו מעטה להמאציל עד כי איש בער לא ידע ונבל יחשוב בלבו אין כו', ולכן נקרא כללות הבריאה בשם בגד, ולפי הקדמתנו קודם, כי הבריאה עדיין לא נגמרה, והניח הבורא יתברך להבחירי, שהוא ישלים אותה והוא יוציאנה לשלמותה [אולי כוונה שניה היא במאמרם רוח צפונית פתוחה. והבן], ולכן העיר הבורא אותנו במצות ציצית ולהורות, כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטין שעדיין לא נארגו, ולכן צריך גדיל וענף, והיינו להורות, שגם בפעולות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ד', גם בזה עזר ממרום תסעדהו, וכמאמרם אלמלא הקב"ה עוזרו וכו', וגם בזה יהא נארג קצת מהשי"ת ומסיועו האלקי להמתעורר לבוא לטהר, ואתה בן אדם הכן לבבך ולבלי לכת אחרי העין והלב, ולתת רסן בעד התאוות החומריות ולדבק בהשי"ת, ובכל דבר מחלקי הבריאה יעשה מצוה מקשרת אותם להשי"ת, וכמאמרם בתו"כ אין לך דבר שאין בו מצוה למקום, ובזה יפיקו ברכה כל מעינות הטבע עפ"י ההשגחה האלקית לבלי די, ותצא הבריאה לשלמותה האמיתית כפי כוונת השי"ת, ואתה בן אדם אם תארוג את הבריאה תעשה שותף להשי"ת במעשה בראשית, וכמאמרם כל הדן דין אמת כו', וזהו שאמרו סנהדרין צ"ט כל העוסק בתורה לשמה כו' כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה שנאמר לנטוע שמים וליסד ארץ כו'. ואולי יש לומר על הך ועשיתם אתם ועשיתם אתם, שהוא כאילו עשאו לעצמו. ויתכן, שעל זה בא החוט שבו פותל ומגדל הענף [כדברי רמב"ם שחוט אחד תכלת ובו מגדל הענף עיין בהלכות ציצית] מראה תכלת, שזהו מראה הקשת אשר עליו אמר ביחזקאל כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ד', שלדבריו מורה, שהשי"ת המאציל כל, הוא הרוקם, הוא העושה גם בפעולת הבחירי, וכמאמר הכתוב מד' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ כו'. ובוא אחי וראה מאמרם בחגיגה היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי וגער בו הקב"ה והעמידו, היינו, שהניח זה להאדם הבחירי, שהוא ישלים אותה והוא יעשה ויבנה פלטרין של מעלה ושל מטה. ולכן בא הרמז במצות ציצית ג"כ באופן זה כשתי פקיעות של שתי ויש בזה עוד דרושים עמוקים, ואכ"מ. ודו"ק היטב.

פרק המדיר בסופו בעובדא דר' יהושע בן לוי אחוי לי דוכתאי כו' פנו מקום כו' אשכחיה לרשב"י כו'. מורה דמקומו היה אצל רשב"י, דרשב"י היה על עסקי הכלל ברומי (סוף מעילה), וריב"ל היה ברומי על עסקי הכלל, כמבואר במד"ר על פסוק והוא צולע על ירכו. עוד יתכן דרשב"י סבר בירושלמי ריש ברכות, דאנו שרגילין בת"ת אין מפסיקין אף לק"ש, ורשב"י כדעתיה דאמר אילו הוינא בטורא דסיני הוי בעי תרי פומי ואפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' הרבה עשו כרשב"י כו' (בריש כיצד מברכין), ור"י בן לוי סובר במגילה, דהבית הגדול שמגדלין בו תורה ומכנישתא לבי רבנן שרי, ודלא כר' יוחנן דסבר, דהבית הגדול שמגדלין בו תפלה, ואיהו אמר בירושלמי הלואי שאנו נתפלל כל היום, לכן ריב"ל לטעמיה מכרך בבעלי ראתן ועסיק בתורה ונקיט דיסנא, בקדושין דף ל', ולמד לבר בריה יעו"ש, הרי הוא ורשב"י שניהם סברו דתורה עיקר, ולכך מקומו אצל רשב"י.

שם. נקיט ליה בהדיה קרנא דגלימיה. התוס' פירשו, דאע"ג דרמינין להו תכלתא, מ"מ אמר דליו לגלימא בפרק מי שמתו, דהוי לועג לרש, דאינם מחויבים וגדול המצוה ועושה, ופליגי אמוראי בהתכלת אם בגד של עור וכנפיה של צמר חייבת בציצית אם בתר כנף אזלינין או בתר הבגד, ונראה, דלמאן דמחייב טלית בת חמש כנפות בציצית, ואפ"ה כתב הרא"ש, דמארבע כנפות דרשינין דרק על ארבעה כנפות מהנך חמש חייב בציצית, א"כ אין הכנף גורם החיוב רק עיקר הבגד, אבל למאן דפוטר בת חמש כנפות, א"כ הוא תנאי בענין כללית המצוה, מצינין לומר דהכנף מביא החיוב רק הוא תנאי בחיוב, דדוקא בת ד' [וכמו שהוא תנאי בחיוב הבגד למאן דאזיל בתר בגד], אבל אם טלית בת חמש חייבת, הרי הבגד חייב והכנף החמישי פטור, א"כ מי מביא החיוב הבגד, לכן כד הוי דוכתיה אצל רשב"י א"כ הוא סבר דטלית בת חמש פטור, כמוש"כ ר"ת במנחות דף מ"ג ד"ה ור"ש, והכנף מביא החיוב, א"כ ריב"ל דנכנס בחיים הוי בר חיוב במצות כמו אליהו דמוזהר על תחומין, כדאמר בפרק מי שהוציאוהו, א"כ הוי לועג לרש, דקרנא דגלימיה מחויב בציצית, לכן נקט ליה בקרנא דגלימא דיליה. ודו"ק היטב.

ירושלמי פרק מי שמתו. ר' יוחנן שאל לר' ינאי קומי ערשיה דרשב"י הקדיש עולה לבדק הבית מהו כו'. ונראה עפ"י מש"כ בפ' ויחי הביאור דפליגי ר' ינאי ור' יוחנן בנדה דף ס"א אם מצות בטלות לע"ל, דר' ינאי סבר, דתכריכין של מת אסורין בכלאים, משום דאין מצות בטלות לע"ל, ור' יוחנן סבר דבטלות לע"ל, יעו"ש, והוא דפלוגתתם אם כשיהיו כולם מזוככי החומר, והצפוני ארחיק מעליכם, ומלאה כל הארץ דעה, ומקטנם ועד גדולם ידעו את ד', אם אז יהיה צורך למצות, והנה מצות הוי קדושה שחל על החומר ועל הזמן, על כל אבר ואבר מ"ע ועל כל גיד וגיד מצות ל"ת, והוא כקדושת בדק הבית, כמו שבארתי בכמה מקומות, ובלא חומר אין מקום למצות עשה, וכמוש"ב דברי הגר"א בפרשת ראה, ועל זה שאל לר' ינאי איך תאמר דאין מצות בטלות לע"ל, הלא אז הקדושה יהא חל על עצם הנפש קדוה"ג, ומה מקום למצות מעשיות שהן קדושת דמים, והקדיש עולה לבדה"ב אמרו סוף תמורה ובזבחים ק"ב דלא תפיס מן התורה, כיון שהיא בעצמותה קדוש, וע"ז פלפלו אם המת שייך עדיין למצות מעשיות, ור"י לטעמיה דמצות בטלות לע"ל, דכיון שהגוף יהא מזוכך ויוקדש קדוה"ג מה מקום שתוקדש קדושת דמים, ויעוין בפ' ויחי מש"כ על הך דהניעו ראש על צדיק כתמר, שאם שייך במצות יכול להשפיע מה קדושתו גם לזכות באור המצוה, כיון שאין בטלות לע"ל. ודו"ק היטב בכ"ז.

בהפטרה. ואת אחי ואת אחותי קרי אחיותי. נראה דהיה לה אחות אחת מן האם ואחת מן האב, לכן כתוב וי"ו, כל משפחותיה מן האב ומן האם.