משך חכמה/ספר במדבר/פרשת קרח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת קרחעריכה

ויקח קרח. במד"ר עמד קרח ועשה להם משתה כו' לטול מתנותיהם חזה ושוק כו' לא דבר הקב"ה. פירוש דהמולים היו נאסרים בבשר תאוה ומי שלא נמולו היו מותרים בב"ת, כדברי תוס' בפ' הערל, ובני לוי שמלו במצרים לכן היו אסורים בב"ת והיו מוכרחים לשחוט שלמים במשכן, וא"כ מי שנמול חלה עליו גזרה של חזה ושוק, זה לא יתכן ולא דבר הקב"ה. ודו"ק.

המעט מכם כי הבדיל כו' להקריב כו' ויקרב כו'. יתכן כי המה הובדלו מכל ישראל במצרים, שלא נשתעבדו שם והיו מקיימין המצות במצרים, וזהו שאמרו כי שמרו אמרתך כו' במצרים. ולדעתי היו השוטרים הם משבט לוי, כי לא היו משועבדים, ולכן אמר ביבמות פ' יש מותרות לא היו מעמידין שוטרין אלא מן הלוים כו', כי זכו זה ממצרים, והיו מזוככי השכל ודבוקים במושכלות ולא היו טרודים בחומר ולבנים ולא עבדו ע"ז, לכן היו ראוים לעבוד עבודת ד', דאפילו שגג בזריקה קיי"ל דאין קרבנו ריח ניחוח, לכן לא היו ראוים בני ישראל לעבודה, ולכן נפסלו הבכורים על שעבדו העגל, כדאמר בירושלמי מגילה שבר ד' מטה רשעים כו', דבמצרים היו קודם מ"ת, ותליא אם יצאו מכלל ב"נ קודם מ"ת. ודו"ק. וזה שאמר כי הבדיל מעדת ישראל, פירוש עוד במצרים בענין השעבוד, שתהיו ראוים להקריב לעבוד את עבודת ד' כו', וכן עשה ויקרב אותך, ולשון מכם מדויק לפי העיון, שהאם דבר מועט מכם, להזדהר בעבודת משכן ד', כי תבקשו גם כהונה. ודו"ק.

ויאמרו לא נעלה. פירוש, כי צפו שגם משה ימות במדבר, לכן לא נעלה גם אנחנו, גם אתה, וזה, כי בלתי אפשרי שתעלה, המעט כי העליתנו מארץ זבת חו"ד להמיתנו במדבר, האם דבר קטן הוא שהעלית עם רב כזה להמיתם במדבר ואתה תלך לבדך, ז"א מגדר הנמוס ולא יעשה עול כזה בחיק הבורא חלילה [וכן מצאנו במדרש שהשיב הקב"ה למשה עמך היכן הם], אף לא אל ארץ זבת חו"ד וכו' ותתן לנו, פירוש, כדאיתא בספרי תבוא פרט לעבר הירדן שאינה זבת חלב ודבש אשר נתת ולא עבר הירדן שמעצמם נטלו, וזה שאמרו שלא אל ארץ זבת חלב ודבש תביאנו ולא תתן לנו נחלת שדה וכרם בעבר הירדן ואין לך יתרון, רק שתראה הארץ, העיני האנשים ההם תנקר. ודו"ק.

כי תשתרר עלינו גם השתרר. שררות הרבה או אתה ואהרן. ראב"ע. יתכן ע"פ מה דאמרו ביומא ס"ט חזן הכנסת נוטל ס"ת ש"מ חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אמר אביי כולי' משום כבודו דכהן גדול, מראין אותו שיש שררות הרבה למטה ממנו (רש"י), וזה שאמרו, כי לכן הרבה שררות הרבה, אהרן כה"ג ובניו סגני כהונה, ונשיאים, ומטה לוי לוים, שיהיו שררות שלו יותר, שיש כמה שררות הרבה למטה ממנו, והוא עליון על כולם, וזה כי תשתרר עלינו גם מן השתררות, שמן שררות שיש לאחרים עלינו תשתרר אתה, והכל הוא בשביל שררות שלך. ומיושב דקדוק הלשון. ודו"ק.

אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש כו' ותתן לנו נחלת. נתקיימו דבריהם, כי משה לא הביאם לארץ זבת חו"ד, דעבר הירדן אינה זבת חלב ודבש, כדממעיט מבכורים בספרי וירושלמי. אולם לבני ראובן שבט דתן ואבירם נתן להם נחלת שדה וכרם, כמפורש יהושע י"ג וכמו שאמרו.

ולא הרעותי את אחד מהם. יתכן, כי המשתבחים בענוה, וענותנותם היא פחותה מקרבים ומכניעים עצמם למי שהוא שפל הרבה ממנו במעלתו ומחבקים ומנשקים אותם, אבל מי שהוא בערכם או ערך יותר גבוה, אשר יתכן לטעות, כי ההכנעה אינו מצד הענוה, רק מצד הצדק והנמוס, שפלוני גבוה ורם ממנו במעלה, לאלו מרחקן ומשפילן בערמתו ומתכבד בקלונם, לא כן אדונינו משה הוא היה עניו אמיתי ולא קנא להמתנבאים במחנה, והתפלל, כי יאציל ד' על הזקנים רוח נבואה, וזה שאמר ולא הרעותי את אחד מהם, כי משקל אחד נאמר על הרוב על המיוחד וגדול שבהם, וכמו שכתוב כמעט שכב אחד העם, שגם הגדולים במעלה לא פחת מעלתם, אדרבא הוסיף על מעלתם וכבודם בינה זה.

וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת. עיין רש"י מדוע נתן הבחינה ע"י הקטרת. ולדעתי יתכן, כי הר"ן איש היו הנשיאים אליצור בן שדיאור וחביריו וראו כי חינכו המשכן ונתקבל לרצון קרבניהם, והנה מה הקריבו חטאת, עולה, שלמים, זה גם אהרן הקריב ביום הראשון שמיני למלואים, כמוש"כ ריש שמיני, רק קטרת יחיד לא מצאנו שיהא קרב לשום אדם, רק לנשיאים בלבד, שמשלהם הקריבו, כמו דאמר במנחות נ' ובספרי, וכל קטרת יחיד שלא נמסרה לצבור הוא קטרת זרה, ונדב ואביהוא נשרפו ע"י קטרת, לכן עלה בדעתם שמעלתם גדולה ממעלת הכהנים, וזהו שאמרו כל העדה, זהו הנשיאים, כולם קדושים ובתוכם ד', שנתקבל לרצון קרבניהם והמה חינכו המשכן, לכן אמר שיעשו בוחן ע"י קטרת שבה אתם מתפארים, ומזה בא טעותכם. ולכן אמר במדרש, שכל מקום שאמר ויהי אינו אלא צרה, ופריך מויהי המקריב ביום הראשון כו', ומתרץ שהולכין להשרף במחלוקת קרח, פירוש, כי ע"י זה הקרבן טעו במחלוקת קרח, כי זה סבה לשרפתם. ויתכן כי נחשון לא היה ביכלתו להסירם מטעותם מפני כי היה גיסו של אהרן, ואמרו, שלכבוד בעל אחותו דורש. ואולי גם מפני זה הודיע הכתוב שהיתה אחות נחשון. ודו"ק.

ואתה ואהרן איש מחתתו. הענין דכל הכלים היו טעונין משיחה, ואותם במשיחה ולא לדורות במשיחה, רק עבודתן מקדשתן, ואם היו נוטלים אהרן המחתה ששימש בה תמיד, אז היו אומרים, כי קטרת שלו נתקבלה הואיל והמחתה היתה נמשחת, משא"כ מחתות שלהם, לכן צוה שיקחו גם אהרן, גם קרח מחתות משלהם, שאינם משל צבור, לכן תהיה הבחינה נצחיית, שמחתות של כולם לא נמשחו, ואפ"ה של אהרן נתקבל ולא שלהם. ופשוט.

ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת ויעמדו פתח אהמ"ע כו' ויקהל עליהם קרח כו' האיש אחד יחטא כו'. נראה לי לפי פשטות הכתובים, כי קרח לא הקטיר קטרת, שלא הזכירו שלקח והקטיר, וכן מוכח בפ' פנחס ותבלע אותם ואת קרח כו' באכול האש את חמשים ומאתים איש כו', כי הר"ן איש היו אנשים גדולי ישראל, כמו, שהפליאם הכתוב נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם [ועיין דברי רש"י בסנהדרין דף נ"ב ע"ב ד"ה למה תלמיד חכם כו' ודו"ק], והיו הולכים בתומם להראות בנסיון מי הוא הקדוש, כי חשבו, כי אינם נופלים במעלתם מהם, ומדוע יפרדו מהיות כהנים גדולים ולוים לעולם, וכאשר אמר להם משה שיקטירו קטרת ובזה יודיע ד' את אשר לו, עשו תיכף כאשר צוה ויקחו איש מחתתו, עומדים הכן לקבל הופעת הקדושה ממקור הקדושות, הוא השי"ת, לא כן קרח, הוא היה בעל מחלוקת כדתן ואבירם, הוא היה מקנא ושונא מפני קנאתו למשה (אשר שנאה מפני הקנאה אין תרופה למכתה), ומחפש עלילות על משה להקטין מעלתו וערכו אצל העם, דעתו היה שלא לשמוע אל משה מה שידבר, רק המה יבחרו ולא הוא, המה יאמרו לו מה שיעשה שזה יהיה הבחינה והנסיון, ולכן לעג ושפך בוז על הר"ן איש לאמר הלא אתם חושדים את בן עמרם, שזה עשה מלבו, וא"כ מדוע אתם שומעים לקולו ליקח מחתות ולהקטיר קטרת כמה שיצוה, השמיעו לאזניכם מה שאתם מוציאים מפיכם, את משה אתם חושבים לבדאי (חלילה) ולקולו אתם שומעים, וכיו"ב בדברי לעג ולצנות. וזה שאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, היינו על הר"ן איש קיהל את כל עדת ישראל להלעיג עליהם מה שהיו לוקחים הקטרת ועשו כאשר דבר משה כו', לכן אמרו האיש אחד יחטא, זהו קרח לבדו. והר"ן איש זכו שנעשו מחתותם צפוי למזבח, כי על ידם נתקדש שם שמים. ודו"ק.

ואכלה אותם כרגע. זה היה שעת זעמו של הקב"ה וכמה זעמו רגע בתלתא שעי קמייתא זה בקר. לכן הודיעם שרגע זה הוא זועם וחיים ברצונו, לכן רמז להם לבקש רחמים ולהקטיר לעצור כו'. ופשוט. וזה כוונת הזוה"ק אל הדא דכתיב ואל זועם בכל יום. יעו"ש.

אלקי הרוחות לכל בשר פירוש, כי אמר בדרך למוד זכות על ספיקתם ואשר המתינו למי יבחר ד' בו אמר להם, כי כאשר הכינו קרח וסיעתו לקטרת ליום מחר היו סבורים העם בדעתם, כי ליום מחר בטח בל יקומו החולקים על משה ועל אהרן ממשכבותם ויהיו כחיל סנחריב, אבל כיון שראו, שהשי"ת אשר בידו פקדון הרוחות החזיר להם פקדונם, ועדיין חיים וקיימים הם, אולי כן הוא, כי ד' יבחר בהם לכהונתם, וזה שאמר אלקי הרוחות כו'. ודו"ק.

ויאמר משה בזאת תדעון אם כמות כו' לא ד' שלחני ואם בריאה יברא ד' וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ד'. פירוש, דמשה סכן כל התורה כולה ולאמר לא ד' שלחני, אם הקב"ה לא ישמע אליו בדבר זה (עיין מדרש תנחומא), ואם לכבודו, לא עשה כן, ולא היה רשאי לעשות מהתורה קרדום, רק דבאמת היו כופרים בד' ובשליחות משה ולכך להחזיק הדת עשה מה שעשה [וזה הרעיון כוונו בתנחומא והבן שם]. והנה אמר לקרח, להראות כי באמת אין כוונתם בתלונה על אהרן, רק הכוונה שלהם להתלונן על ד', ודבר אהרן הוא רק עלילה, וזה שאמר להם לכן אתה וכל עדתך הנועדים רק על ד' כו', ולכך אמר אם כמות האדם ימותון אלה כו' לא ד' שלחני ואם בריאה יברא ד' ובלעה אותם וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ד', רק הסתירו מחשבת לבבם ולא הפיקו מזימת רשעתם, וכאשר המה שמו בלעם בפיהם ויכסו מחשבות לבבם הרע, ועשו כמתקנאים לד' ותורתו, וכל העדה כולם קדושים, ככה תבלע אותם הארץ ותכס עליהם ועל רשעתם, ויאבדו מתוך הקהל. ודו"ק.

בראב"ע בפרשה זו. ויש כאן שאלה ותשובתה בפ' וילך. כוון מדוע לא נטלה הכהונה מאהרן, שבאהרן התאנף ד' על דבר העגל, ויעוין סנהדרין ז' ובוצע ברך כו', ולא נתנה למשה שלא היה שם, והתשובה בפ' וילך, ששם כתוב כי ידעתי את יצרו כו' ופנה וזנה כו', לכן היה גלוי להשי"ת שיצא יונתן בן גרשם מזרעו, לכן לא נתנה למשה. ודו"ק.

ואם בריאה יברא כו' וידעתם כי נאצו האנשים. היה לו לאמר ואם בריאה יברא כו' אז תדעון כי ד' שלחני. אמנם אמר, כי האנשים האלה קרח ודתן ואבירם, אשר היו אנשים גדולים במעלה, אם היה להם בעצמם הדבר בספק כי משה עשה זה מלבו, אז לא היה גדול כ"כ חטאם, כי היו כמוטעים ואנוסים מדמיונם הכוזב, אבל אחרי כי המה לא היה בלבם שום ספק, ורק במרד ובמעל קנאתם עלתה זדון ורשע, לכן אמר אל העדה, אשר היו מסופקים בפתוי קרח בזאת תדעון כו' ואם בריאה יברא וירדו חיים שאולה, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ד' ורק במרד בלי ספק כלל עשו זה, ופשוט.

ואת כל הרכוש. לא נאמר ואת כל רכושם, משום דהי' בהם דין עיר הנדחת, לכן גם טף ונשים שלהם כמו של העובדים דנהרגין, כמו שפסק הרמב"ם. וכן בני קרח שלא מתו מפני שעשו תשובה גם רכושם נאבד, כמו שנאבד רכוש כל הצדיקים שבתוך עיר הנדחת, לכן כתיב ואת כל הרכוש ופשוט.

פרק אין בין המודר. דרש רבא כו' רבש"ע אם את עושה דין לבן עמרם כו' אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם כו' ובכל יום ויום יורה בהם חצים כו'. הכוונה דאדם העושה טובה לחבירו צריך להחזיק לו טובה ולהללו, כמאמרם אורח טוב מהו אומר כו', ותקנו ברכה לבעל הבית, ואלישע יוכיח, והשמש והירח משכלים [לשיטת רמב"ם] אסור להללם ולהחזיק להם טובה, והתירוץ פשוט, כי האדם בחירי, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, א"כ הוא מרצונו בחר לעשות טובה לזה ולכן צריך להחזיק לו טובה, אבל השמש והירח המה מוכרחים ועושים פעולתם הכרחיות, כפעולת הצומח שזן הבע"ח בלא רצונם רק ברצון האלקי השופע בהם תמיד, לכן נאות לברך ליוצר המאורות, ולא להמאורות, אבל מי מוכיח שהם מוכרחים, הוא התדירות כי יום ליום יביע אומר בלא שינוי כלל, והבחירי הוא נשתנה לרצונו כך וכך, לכן הבורא שנה כ"פ הטבע, להעיר הבריות שיש מנהיג לבירה זו, ואם לא רצו להאיר בעת מחלוקת קרח, אז היה השינוי פ"פ למינים לרדות, כי המה המנהיגים עפ"י עצמם, והשם מסר להם ההנהגה כרצונם כטעות דור אנוש, והמה מאירים בבחירותם, לכן מיושב תשובת השם בכבודי לא מחיתם בכבוד בו"ד מחיתם, הלא זה יחזיק הטעות ויהיה חלול כבודי, וזה שאמר ובכל יום ויום מורה בהם חצים, היינו, להורות כי בכל יום יש הכרח חדש, ורצון השי"ת שופע בכל יום, כאמור לעושה אורים גדולים תמיד בכל יום מחדש מע"ב. ודו"ק.

חולין פ"ק גבי עובדא דגינאי חלוק מימך. נראה דכבר כתב רמב"ן, דכל הפלאים שנתהוו בלא נבואה הקודמת לא נזכרו בפרשה, כמו נס דיוכבד, שיתכן ליחס זה אל מפעל זר מזרות הטבע. והנה בטעם שמשה היה השי"ת מדבר עמו פא"פ ולא אבד אנושיותו כשאר הנביאים יתכן עוד, דהיה מפני שאם היה הנביא אומר על העתיד ויקויים, אז היו ההמון מפליגים אותו ומיחסים אותו לאלקי, והיו בגדר עובדי האדם, יהיה הקלקול גדול מהתיקון, לכן היה בעת בוא אליו הרוח כמשתגע נופל ערום (כשמואל י"ט), שידעו שאנוש הוא חלוש ההרכבה, רק רוח אלקים צלחה עליו, אמנם משה, הלא כל ישראל עמדו במעמד הר סיני וראו כבוד השי"ת פב"פ דיבר עמהם, לכן כל זמן שדורו היה חי לא היו עתידים להטעות במשה, ולחשבו לאלקי, כי המה ידעו סוד הנבואה ואיכותה הנוכחית בראות כבוד ד' ואת גדלו, אמנם לאחר מות הדור הזה לא היה יכול משה לחיות, כי חשש השי"ת שמא יטעו בו ויחשבוהו לאלקי, וזה דרוש עמוק, וכיון שכן זה שא"ל גינאי אתה ספק עושה רצון קונך, ושמא לא יעלה בידך לפדות השבויים, או מהעדר היכולת, או מהבחירה החפשית ויחשבוהו לענין אלקי, שגזר על נהר שיבש בלא תועלת פדיון שבויים, ויהא הקלקול גדול, וא"ל אם אתה חולק מוטב וא"ל אני גוזר עליך שלא יעברו בך מים לעולם וא"כ לא יחשבו זה העולם לפלא רק לענין טבעי, כי יאמרו שזה מקרה זר בטבע, כיון שנתיבש שלא לצורך ולא יטעו בי להקדישני לענין אלקי. ודו"ק.

אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן. בכל מקום שלא אמר לאמר לישראל נאמר אלעזר סתם או אלעזר הכהן, כמו בפרה אדומה, וכאן אמר למשה וציין אותו בן אהרן. והנראה דעיקר המחלוקת היה מאליצור בן שדיאור וחביריו הנשיאים, והמה אמרו, כי הכהונה ניתן לבני אהרן ולא לבני משה, כדברי הראב"ע, שבני משה לא היו מיוחסים מצד אמם ובני אהרן היו מיוחסים מצד אמם, וכמו שאמרו אחות נחשון הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, א"כ היחוס מצד שאחי אמם נשיא, והמה נשיאים בעצמם וראוים להקריב קטרת מכש"כ, ולכן אמר אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן, שהוא כהן מצד אביו, שבשבילו זכה, וכמו שאמר הנה אהרן אחיך הלוי מעיקרא הוא לוי עכשיו הוא כהן, ובשביל ושמח בלבו זכה שיהיה על לבו כו', והוא כהן מצד אביו. ודו"ק.

וירם את המחתות כו', דשני דברים מפרש בסנהדרין מדוע שורפין דבר שנכשל אדם בו, משום תקלה ומשום קלון, עיי"ש דף נ"ה, לזה אמר כי קלון ליכא, כי הקריבום לפני ד', שלא הקריבו בזה לאחר רק להשי"ת, ותקלה ליכא, כי אדרבא ויהיו לאות לבני ישראל, והמה היו האות המורה אשר לא יקרב איש זר כו'. ודו"ק.

ואת האש זרה הלאה כי קדשו. פירוש, דהם לקחו אש מעל המזבח, כדין קטרת אצל אהרן, וא"כ המוריד גחלת מע"ג המזבח וכבה חייב, אך תמן כי לא אינתיק למצותה, אבל כאן הא אינתיק למצותה, וכמו דאמר סוף טרף בקלפי, אע"ג דאם זר יקח מחתה ויוריד לתוכה גחלים ממזבח ודאי דהוי לא אינתיק למצותה, בכ"ז כאן כיון שעפ"י צווי משה מהשי"ת עשו, והמחתות נתקדשו ע"י עבודה בקטרת, הרי מקרי אינתיק למצותה, ולכן אמר ואת האש זרה הלאה כי קדשו המחתות והוי אינתיק מע"ג מזבח למחתה, ואין בזה משום לא תכבה. וברור.

והנה אם המחתות היה קדוש, גם האש היה צ"ל קדוש, ולא אמרה תורה שלח לתקלה (קדושין נ"ח) ואיך אמר זרה הלאה. ויתכן דשנינו סוף ביצה שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין, דמדרבנן לא נהנין, לכן אמר זרה הלאה, כי מן התורה אין איסור ודו"ק. וכן קטרת לאחר שנעשה מצותו אין מועלין מן התורה. ויעוין תוס' מעילה י"ב.

כי קדשו את מחתות החטאים האלה בנפשותם, דהנה כאן צוה משה שיקריבו קטרת, ויודע מי הוא הקדוש, וא"כ הקדישו על תנאי אם ירצו לד' בקרבנם, והנה קיי"ל בפ"ו דכריתות, דמביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא, דירעה עד שיסתאב, ובאשם ודאי אינו כן, אלא נודע לו שלא חטא יצא וירעה בעדר, וטעמא, דאשם תלוי בא על הספק, ורחמנא צותה לו להביאו על הספק, לכן כ"ז שלא נודע לו שחטא ולבו נוקפו, הרי הוא מחוייב בקרבן זה, ומספק גמר ומקדשו, יעו"ש, ולכן כאן דהיו מצווים עפ"י השם להקטיר קטרת [שגם מה שדבר משה היה עפ"י השם] לברר הספק שלהם היה המחתה כלי שרת, דמספיקא גמרי ומקדשי, והם אחרי הבחינה שאמר משה ורמז להן שלאחד יבחר וכולן יאבדו היו שוגגין, ומדמין כל אחד שהוא הקדוש אשר יבחר בו ד', וכן אמר במדרש לא טפשים היו שכך התרה להם וקבלו עליהם להקריב, הם חטאו בנפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם, הרי הם היו שוגגין שמסרו נפשם למיתה עבור דמיונם המוטעה, ולזה אמר כי קדשו, דהם גמרו והקדישו מספיקא. ודו"ק.

והנה בסנהדרין דף נ"ב אתיא שרפה שרפה מעדת קרח מה להלן שרפת נשמה וגוף קיים כו' מנ"ל דכתיב ואת מחתות החטאים האלה בנפשותם שנשמתן נשרפת וגוף קיים, והענין, דאמר בסוף נגמר הדין, דהרוגי ב"ד כיון דבדין קא מקטלי לא הוי להו כפרה עד דאיקבור ונתעכל הבשר, וזה דוקא אם שרפה הגוף קיים, אבל אם שרפה הוא להגוף ג"כ, א"כ לא מחסר עיכול והוי כנתעכל הבשר, ותו יש להן כפרה, ואיך קרי להו חטאים בנפשותם, כיון שכבר נתכפר להן חטאיהן בשרפה, ומשני בנפשותם שנתחייבו על עסקי נפשותם, והחטאים דמעיקרא משמע, ומספר מהיכן היה סיבת החטא. ועיין פרק עושין פסין דף י"ט הפושעים דפשעי יעו"ש היטב ובגיטין מ"ב עבדי שהיו כבר ודו"ק בכ"ז.

ולא יהיה כקרח וכעדתו וכו'. הרמב"ן בסה"מ שורש השמיני האריך לתפוס על מה שתפס רבינו רמב"ם, דהך קרא דולא יהיה כקרח וכעדתו הוא שלילה כפי דרשת חז"ל שהחולק על הכהונה לוקה בצרעת, וזה בודאי לאו פשטא דקרא, רק אסמכתא. עיי"ש. ובאמת, כי גם בעיני היה לפלא על רבינו הרמב"ם שיחשוב זה לפשטא דקרא. אבל מצאתי לרבינו במל"ת מ"ה אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שביארנו לא תעשו חבורה על מת וזהו כמו דרש וכן אמרו בסנהדרין המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר לא יהיה כקרח כו' הנה ג"כ ע"צ הדרש אמנם גופיה דקרא הוא להפחיד [פירוש להפחיד שלא יקרב איש זר (הכתוב קודם) שכדי שלא יהיה לו עונש, כמו עונש שנענש קורח ועדתו, וכן פרש"י שם ואינו שייך כלל למנין המצות, רק הוא הפחדה על לא יקרב, וכרופא שאומר אל תשתה ואל תמות כדרך שמת פלוני] ולפי מה שביארו חכמים הנה הוא שלילה לא אזהרה כו', הרי גילה לנו רבינו דעתו, דלפי הפשט בודאי אינו שייך למנין המצות, רק הכא הפשט והדרש סותרים, שלפי הפשט הוא חיוב מיתה ובליעה כקרח, ולפי הדרש הוא לוקה בצרעת, וזה מצאנו כ"פ וכמו עין תחת עין וכיו"ב. ועוד על ענין הבדלו מתוך העדה שוה המצורע לקרח, שגם הוא נבדל מתוך העדה וחשוב כמת. נמצא שפשט הפסוק עיקרו כרבינו, רק מה שרבותינו פירשו הוא כפירושם על עין תחת עין וכיו"ב. ואולם בזה אם יעבירו הכהנים וימנו זרים במקומם יענש כקרח, רק הזר המקריב לבדו נלקה בצרעת. ודו"ק.

אתם המתם את עם ד', הענין מבואר עפ"י הא מה דאיתא בירושלמי תענית אין העולם נידון אלא אחר רובו ומה יעשו גדולי הדור כל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים במדבר לא נתיחד הדבור למשה, א"כ המה ראו אחר המרגלים, כי לא נתיחד דבור למשה חשבו, שמעלת משה אינו מעצמותו רק מצירוף הכלל ומעלת ישראל, לכן באבדן מעלתם גם אליו לא נתיחד הדבור, וזה שאמרו רב לכם כי כל העדה כולם קדושים כו' ומדוע תתנשאו על קהל ד', דעל מי אשר יסכימו הכלל הוא הקדוש וכו'. והנה בסנהדרין איתא הרוגי מלכות מיתתן מכפרת אבל הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מיקטלי אין מיתתן מכפרת ונפ"מ דלהוי קרבנן זבח רשעים תועבה, על כן אמר שיעשה מן המחתות צפוי למזבח כו', אלמא דהמה כמו הרוגי מלכות, פירוש, שמצד הדין לא היו חייבים מיתה, רק משום כבודו של משה, וילונו כל עדת בנ"י, כיון שראינו שמעלתם מצד עצמם לא מצירוף הכלל, א"כ אינכם ככל מלך, שהמלך כבודו הוא כבוד עמו בכללו, וא"כ אינו יכול למחול כבוד אחרים, אבל אתם כבודכם ומעלתכם בעצם, ואם הייתם רוצים למחול הייתם יכולים, ואתם המתם את עם ד'. אבל זה טעות, דזה היה עונם, שחשבו שכבודו הוא כבוד כללי, וא"כ אינו יכול למחול, ולא רצו בכפרתן ושחקו למחילתו, ולכך לא היה יכול למחול. ודו"ק.

הרמו מתוך העדה כו' כי יצא הקצף החל הנגף. היינו, שלמעלה אמר הבדלו מתוך העדה, והבדל מצאנו על הפרש פירודי, לא על הבדל במעלה, כמו לא יבדיל (בחטאת העוף), והרמה מצאנו על הרמת מעלה ושורשו, מלשון רם, היינו התנשאות, וכמו תרומה מחולין, ולזה שאמר הרמו, לכן אמר כי יצא הקצף, שהרי נפלו כבר במדרגתם, ואינם רק כשיירי תרומה. ופשוט.

ארבעה עשר אלף ושבע מאות. יתכן לכוון המספר, משום דהם חלקו על הבחר שבט לוי הלא כל העדה כולם קדושים. וזה נגד צוואת יעקב אבינו, שלוי לא ישא מטתו, שהוא ישא הארון, וכפי מה שדרשו רז"ל דבאותות לבית אבותם, והביאו רש"י בפ' ויחי, יעו"ש, לכן נענשו קמ"ז מאות נגד שנותיו של יעקב. וזה שאמר מלבד המתים על דבר קרח, היינו במחשבת קרח שלא חלק בלבבו על שבט לוי, רק על כהונה גדולה. ודו"ק.

דבר אל בנ"י וקח מאתם מטה כו'. הענין כי טעות קרח ועדתו היה כי חשבו, כי הכהונה אינה ענין סגולה וטבעי לזרע אהרן, רק ענין כשרון פעולה, אשר מצאו חן עבור מעלתם, א"כ במשך הימים אשר הכהנים חוטאים או הישראלים המה מקודשים במעלה יותר מהכהנים ראוי להם הכהונה, וכמעלת דוד וזרעו למלוכה אם ישמרו בניך בריתי כו', שעל תנאי, לכן הראה להם, כי מעלת אהרן הוא טבעיי וסגוליי, כערך מעלת ישראל אשר נשבע הקב"ה שלא יחליפם כו', כן ברית מלח באהרן, ולוי נקרא על שם שמיוחד לעבודה, כמוש"א במדרש שגבריאל העלהו למעלה כו', ולכן צוה הקב"ה ליקח שנים עשר מטות, ומטה אחד למנשה ואפרים, להורות כי לבית אבותם מצד התולדה לא מצד כשרון הפעולה, אשר ראובן הפסיד הבכורה עבור שהיה פחז כמים וניתנה לבכור רחל עבור כשרונו, רק מצד התולדה. ובכ"ז מטה אהרן פרח כו' ויגמול שקדים. ולכן לעוה"ב יקחו מנשה ואפרים חלק אחד, כדאיתא פרק יש נוחלין דף קכ"ב ברשב"ם ותוס' שם. וכן אמרו בספרי גדולה ברית שנכרתה לאהרן מברית שנכרת לדוד כו' אהרן זיכה לבנים צדיקים ורשעים. ועיין ירושלמי פרק הניזקין בזה. לכן אמר למשמרת לבני מרי ותכל תלונותם כו' עד עולם, כי אולי יאמרו אהרן ובניו היו הגדולים במעלה להם היה ראוי הכהונה, לא כן עכשיו, לכן מהמטות יראו כי הוא ענין טבעי וסגולי לכל המטה יהיו איך שיהיו. ודו"ק.

הן גוענו אבדנו כו' כל הקרב אל משכן ד' ימות. תרגום הא מננא קטלת חרבא כו'. כוונתו אל מה שהלכו אל ההר ויכום ויכתום עד החרמה. תוס' פרק יש נוחלין דף קי"ט ע"א ד"ה הא דהוה בני עשרים, והנה תלו הטעם שנענשו, מפני שלא היה עמם הארון, שכן כתוב שם וארון ברית ד' ומשה לא משו מקרב המחנה, והנה בלא ארון קטלת חרבא, וכל הקרב אל משכן ד' ימות, לא קרוב טוב ולא רחוק יפה ואיך נעשה, האם תמנו לגוע (ע"ד צחות). ובאמת אמרו התורה דומה לשני שבילים אחד של אור ואחד של שלג, הטה בזה מת באור, הטה בזה מת בשלג מה יעשה יהלוך באמצע (תוספתא וירושלמי חגיגה פ"ב), והארון הוא כתר תורה. ודו"ק.

ולא ימותו גם הם גם אתם. בספרי פסקא קט"ז רבי אומר אינו צריך כו' כהנים על עבודת הלוים מנין ת"ל ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים והזר הקרב יומת כו'. אפשר, דלמ"ד דלא נתכהן פנחס עד שהרג את זמרי, א"כ מעיקרא היה פנחס לוי ואח"כ נעשה כהן, א"כ אינו זר לעבודת לויה, דזר מעיקרא בעינין, עיין כריתות דף ז' ע"א, א"כ פנחס מהך קרא אינו מוזהר בעונש עד דצריך למילף מקרא דלא ימותו גם הם גם אתם להזהיר גם על פנחס אם ישמש בעבודת לויה, ורבי סבר כאידך תנאי דהיה כהן מעיקרא. עיין זבחים דף ק"א באורך ודו"ק.

וזר לא יקרב אליכם. אין לי אלא בל"ת, פירוש, שהזר לא יקרב, בעשה מנין שמצוים לראות שלא יקרב זר, והעשה הוא על הב"ד להשגיח שלא יקרב זר ת"ל ושמרתם כו' ולא יהיה עוד קצף. כן הגירסא לפנינו בילקוט. אבל הרמב"ם בחבורו ובסה"מ כתב הגירסא באופן אחר, ששמירת מקדש בעשה ובל"ת. יעו"ש.

והזר הקרב יומת. זר ששימש במקדש רע"ק אומר בחנק (סנהדרין פ"ד). לפי מה דמשמע מיומא נ"ג, דעוזיה הקטיר קטרת במזבח אמאי לא המיתוהו לפי זה. וצ"ל דלא התרו בו שחייב מיתה, רק אמרו לו כי לא לך לכבוד מד' כו'. אולם לר' יוסי בר יהודה דסבר חבר אין צריך התראה אמאי לא המיתוהו. ונראה, דנשיא הוא ככהן גדול שדבריו של גדול יביאו אליך זה ב"ד של ע"א, ואף בנשיא שבט אמרו כן, וא"כ צריך ב"ד של לשכת הגזית סנהדרין גדולה, וכיון דנצטרע, והבהילוהו לצאת והיה משולח חוץ לשלש מחנות כדין מוחלט, א"כ לא היו יכולים להביאו ללישכת הגזית לדון בפניו, אף ע"ג דכיון דנצטרע דינו כהדיוט (ירושלמי פ"ג דהוריות), בכ"ז כאן חייב על מה שחטא קודם שנצטרע. ודו"ק. ולפי המדרש על קרא ולא יהיה כקרח וכעדתו, שעוזיה לקה בצרעת כיד משה, מפני שחלק על הכהונה (רש"י) נראה, דעוזי' לא הקטיר רק שבקש, ודינו כחולק על כהונה כעדת קרח, שלא נענשו על הקטרת זר, שהרי עשו עפ"י משה, רק שחלקו על הכהונה. ואולי היה בדמיונו הואיל ואינו בכלל אשר יותן ממנו על זר אינו בכלל והזר הקרב יומת.

זה יהיה לך כו'. דע שהתורה נקנית במ"ח מעלות, והכהונה בכ"ד מעלות, ובפירוש אבות להגר"א מונה בכ"ג ע"ד כ"ד מעלות, הרי בצירוף מ"ח מעלות, ולכן אמרו יקרה מפנינים שממזר ת"ח וכה"ג זה קודם, מפני שהמ"ח מעלות שלו עדיף. וזה שהוסיפה הברייתא סוף פרק אלמנה לכה"ג הריני כפרת בן בתי כוזא כו' בן בתי כדא, משום שסוף פרק המפקיד אמרו דמ"ח כוזא איכא בדנא, זה חביות, והיינו כד, היינו חביות, ולכן הממזר אין לו רק מעלה אחת, שמאכיל אמו בתרומה ועדיף מכדא כו'. ולזה אמרו בכתובות גבי רה"ק דשקלא כוזא שדיא מאיגרא לארעא, שבמ"ח מעלות התורה איכא בשמחה ובטהרה ושדיא חדא דאחד בטל או הטהרה או השמחה כיון דחזיא דמנח תפילין ומצטער טובא. ודו"ק.

קדש קדשים לך הוא ולבניך בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו קדוש יהיה לך. הפירוש, דזה טעם על מה שבשר ק"ק נאכלין לבעלי מומין ואינן נאכלין לנשים, משום דצריך לאוכלו בעזרה, ושם אינו ראוי שתכנוס אשה בעזרה, וכמו שאמרו אשה בעזרה מנין (קדושין נ"ב), וכמו שאינו ראוי במקום שקדושי ד' עומדים ולבבם טרודים בעבודה שלא תהיה שם אשה ואוכלים יחד, שזה מביא לידי פרצה בגדר ערוה חלילה, וכ"מ שנאמר קדושה אין אלא גדר ערוה, לכן אמר קדוש יהיה לך, פירוש, ששם תהא נגדר מן הערוה, ולכך אסרה התורה בשר קדשי קדשים לבנות אהרן. וזה טעם מושכל ומפורש בכתוב.

ולבנותיך אתך כו'. פירוש, שהם אתך לא שנשאו לזר ואינם בבית אביהם. ואף כשמתו בעליהן, ושבו לביתך. כן פירש רבא בסוף יש מותרות.

כל טהור בביתך יאכל אותו ולהלן אמר כל טהור בביתך יאכלנו, משום דכאן בקדשי קדשים, וקדשים קלים הלא נאכלים בזמן, וצריך לדעת כל קרבן בפני עצמו אימתי נשחט שיאכל בזמנו, ולכן אמר אותו בדיוק כל חדא באנפי נפשא, אבל תרומה אינו צריך לדעת רק הכלל לשומרו מן הטומאה, וכולו נאכל כאחד. ודו"ק.

ויתכן למ"ד לא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים, א"כ קאמר שפנחס יאכל חזה ושוק גם בכורים, כיון שבנותיו אוכלים, כן יאכלו גם פנחס ובניו. והבן.

והנה בסוטה דף כ"ט דריש מוהבשר כל טהור כו' ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק טהור לא יאכל, יעו"ש, וכמו כן י"ל הכא ודאי טהור בביתך יאכל אותו הא ספק טהור לא יאכל, ודוקא בביתך הא ברה"ר אף ספק אם נטמא שם ג"כ אוכל בקדשים. ודו"ק.

כל טהור בביתך יאכל אותו כו' יאכלנו. נראה משום דתרומת מתנם הוא מורם מן הקדשים נאכל לזמן, ולאחר זמנו נפסל בנותר, ולכן כתוב יאכל אותו, שניכר שהוא עדיין בצורתו (כמו דאמרו לשון תעובר צורתו), אבל חלב יצהר ותירוש ובכורים שאין זמן לאכילתן, א"כ אוכלו אף אם שנתיישן, ואינו ניכר שהוא הוא בצורתו הקודמת, לכן כתב יאכלנו. ודו"ק.

באדם ובבהמה. בתוספתא בכורות פ"ק את שיש לך בו באדם יש לך בו בבהמה כו' יצאו לוים מבכור בהמה טמאה. והא דלא פטורים מבכור בהמה טהורה מפורש בילקוט בשם ספרי זוטא. יעו"ש. וכוונתו, דלפי חוקי הלשון הוי לי' למכתב כל פטר רחם לכל בשר באדם ובבהמה אשר יקריבו לד' לך יהי' או יהי' לך, וכמו דכתב בקרא כל חלב כו' אשר יתנו לד' לך נתתים אשר יביאו לד' לך יהי', ולכך דריש, דאשר יקריבו לד' הוא בכור בהמה טהורה חלוק בפני עצמו לענין נתינה לכהן, שאפילו מי שאין לך בו באדם ג"כ יש לך בבהמה, כמו של לוים וכהנים גופייהו. אמנם לענין שאר דברים איתקוש גם בכור בהמה טהורה לבכור אדם, לכן בפ' קדש, דאז עדיין לא היו כהנים ולא זכו במתנות כתוב בכור פכ"ר באדם ובבהמה, דאיתקושו להדדי כולהו כחדא. ודו"ק. וזה עומק פשוטו. ונעלם כ"ז ממהרי"ט אלגזי, יעו"ש.

אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בה"ט תפדה. הנה כפי מה שדרשו חכמים בפרק אלו מציאות השב תשיב כו' אפילו מאה פעמים, כן הכא פירושו פדה תפדה אפילו מאה פעמים את בכור האדם, שאם נאבד מעות הפדיון קודם שהגיעו ליד כהן, חייב לפדות שנית, שחייב באחריותן עד שיבואו ליד כהן, ואת בכור בה"ט תפדה רק פעם אחד, שכיון שפדה אותו פעם אחד בשה, אף אם מת השה קודם שהגיע ליד כהן ג"כ כבר פדוי. ומצאתי מזה לראב"ד בפירושו לעדיות שפירש כן להך דפדה תפדה. ובספרי נראה דדריש ר' טרפון אך פדה תפדה את בכור האדם שני פדיות בין שהוא חי בין שהוא מת לאחר שלשים יום חייב בפדיונו, ואת בכור בה"ט תפדה רק כשהוא בחיים ולא אם מת הפ"ח. וראיתי, כי זה כוונת המשנה סוף יש בכור המפריש פדיון בנו ואבד חייב כו' שנא' יהי' לך אך פדה תפדה, פירוש, שהוי' אחד להן, רק שכאן באדם פדה תפדה אפילו מאה פעמים, ופ"ח תפדה פעם אחד דוקא ולא יותר. וזה פירוש הגמ' קרא לקרא אלא כו' הא כדמפרש טעמא וכי איתמר דר"ל ארישא איתמר מת הבן לאחר ל' אעפ"י שלא נתן יתן כו' מנלן אר"ל כו', דליכא למימר דילפינין כדר' טרפון דבבכור אדם כתיב פדה תפדה בין בחי בין במת, וכאן בבהט"מ כתוב תפדה פעם אחד רק בחי, כיון דמפיק לי' לדרשא דבאדם חייב הוא באחריותו ולית לן קרא לחייבו משמת, ומנלן וע"ז מסקי מגז"ש. ודו"ק היטב. ובאמת הוא דבר אחד, דכיון שאינו חייב באחריותו, א"כ אין זה חיובא ממון דרמי אכתפיה דגברא רק לפדות אותו, וכיון שמת למה יפדוהו. ודו"ק. אמנם לר"א, דגם פדיון פ"ח חייב באחריות צ"ל או מדרשא זו או משום דלא איכא עריפה במת. ודו"ק.

בספרי. אך פדה כו' זה שנשאלה בכרם ביבנה כו' פטר חמור שמת מהו לפדותו ולהאכילו לכלבים דרש ר"ט אך פדה כו' אותו אתה פודה ואי אתה פודה את המתה. נראה, דדריש דכתיב ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, פירוש, דוקא כשניכר שהיא טמאה, דאילו טהורה מותרת באכילה, ואפילו טרפה שחיטתה מטהרתה מידי טומאת נבלה, אבל כשהפטר חמור מת אין הבדל בין טומאה ואכילה לבהמה טמאה לטהורה [לבד החלב], שגם נבלת בהמה הנאכלת טמאה היא, אין אתה פודה. כן נראה בפי'. ודו"ק.

תפדה מיד, לשון הספרי ובגמ'. והפירוש, דכתיב בפ' בא ואם לא תפדה וערפתו, וזה אם עברו שלשים יום, ולא רצה לפדותו מצוה לערפו ואז עובר מן התורה, אבל כאן לא כתיב עריפה, שהוא קודם שלשים אף דיכול לערפו, מ"מ לא שייך לומר שאם לא תפדה וערפתו, כיון שעדיין אינו עובר עליו ויכול עוד לפדותו עד שלשים יום וזה מתבאר מדברי רמב"ם. יעו"ש, וכן לא כתיב בשה, משום שבשויו נפדה בכל דבר. ופשוט.

עשרים גרה הוא. בספרי למה נאמר לפי שהוא אומר ופדויו אין לי אלא כסף שוה כסף מנין ת"ל עשרים גרה הוא. ופירושו הואיל דמצאנו דפטר חמור נפדה בשה אפילו בכל שהוא, ובכסף או בשאר דבר נפדה בשויו, כדאיתא בבכורות דף י"א סד"א, דגם פה חלקה התורה, דבכסף נפדה בחמשת שקלים, ובשאר דבר נפדה בשויו לפי דמיו, והוה א"ש מה דכתיב סתמא בפ' בא וכל בכור בניך תפדה, היינו בשויו ובשאר דבר, לכן כתיב עשרים גרה הוא, להורות אף בכל דבר אם נפדה בעי חמשת שקלים, אבל במה נפדה זה ילפינין מכלל ופרט וכלל. כן נראה פשוט. ועיין פירוש הספרדי ודו"ק. ועיין מש"כ בפ' במדבר. ובאמת חמשת שקלים הוא ערך מבן חודש כו' בשעה שחל חיוב פדיון עליו. עיין.

ואת דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר כו'. בכל מקום דכתוב הקטרה כתוב על המזבח, לבד כאן. נראה, דרבוי הקרבנות במנין מרובה אין רק בבכורות דכל ארץ ישראל, דהמה רבים מאד, וכן המעשר והפסח, שלא הוזכר בהן הקטרת חלביו, רק כאן מובשרם, כדדריש בספרי ובר"פ ב"ש, ויתכן ברבוי מופלג כזה שלא יהא מקום במזבח להקטיר כל החלבים, על זה מצאנו לר"י, דקדש שלמה הרצפה של עזרה להקטיר עליה אף שלא על המזבח, רק בדמים מודה ר"י, דאין זורקין רק על המזבח, וכדאמרו בזבחים דף ס' יעו"ש, לכן גבי זריקה כתוב על המזבח ובהקטרה לא כתוב על המזבח. ומזה דריש שלמה לקדש תוך החצר. ודו"ק. ולכן גם בשחוטי חוץ לא כתב בהקטרה מזבח. עיי"ש.

ובשרם יהיה לך כחזה התנופה כו' לך יהיה. הוסיף לך יהיה, להורות דהוא דבר בפ"ע ואינו חלוק ממה שאמר קודם את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך, רק זה ענין בפ"ע, אינו דבוק אל הקודם. ולכן אמרו בספרי ובגמ' ריש פ"ג דבכורות, דמרבה בכור בע"מ שנתן לכהן, שאין דמו נזרק ואין חלבו נקטר, ואפ"ה בשרו לכהן. או דמרמז אף ביום שני שאז החלב אינו נקטר ונפסל בלינה, והדם אינו נזרק, שכל הלילה איכא שפיכת שיריים, וזה קמ"ל שנאכל לשני ימים ולילה אחד כמו שלמים, שאז אין כאן דם וחלב. והדרשות הן עומק הפשט. ודו"ק.

וכשוק הימין לך יהיה. זה בכור בע"מ, שלא מצאנו בכל התורה כולה. נראה, דדריש ובשרם יהיה לך כחזה התנופה זה בכור תם הנקרב למזבח, שזכה בהן הכהן משולחן גבוה, כמשה שזכה במלואים בחזה ושוק, וכשוק הימין לך יהיה זה בכור בע"מ שהוא נתן לכהן עם חלבו ואליה וכליות שלו, דברים שבתם היו קרבים לגבוה, והוי כמו שוק הימין, שבמלואים היה נקטר לגבוה, ולדורות זכה בו אהרן וזכה במה שזכה בו המזבח. ודו"ק. ובפ' תצוה נאמר וקדשת כו' והי' לאהרן, וממלואים זכה בהן אהרן ובניו.

ספרי פסקא קי"ט. ואומר סעדני ואושעה שלא אהיה לומד תורה ושוכח כו' או שמא ישאלוני מגויי הארץ כו' ואיני יודע להשיבם ונמצאתי מתבייש לעיניהם כו'. בזה יבואר המשנה דאבות הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס [פירוש שמעצמך תדע מה להשיב], ועל מה שאתה לומד ושוכח ודע לפני מי אתה עמל ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, פירוש, אף אם תשכח, בכ"ז לפניו גלוי וישלם לך שכר פעולה, אף שלא היה מזה תועלת, ותלמודך אינו בידך. ודו"ק.

בספרי גדולה ברית שנכרתה לאהרן מברית כו' לדוד כו' ודוד זוכה לצדיקים ולא לרשעים וכן הוא אומר אם ישמרו בניך בריתי כו'. בזה יתפרש הכתוב בתהלים ס"ב אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלדים ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כו', זהו כמו שאמר בפ"ט אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב זרעו לעולם יהי' כו', ושם אם ישמרו בניו כו', ושם אם יעזבו בניו בריתי כו' ופקדתי כו' וחסדי לא אפיר מעמו כו', וזה אחת דבר אלדים (בחזון ע"י נתן בשמואל ב' ז') שתים זו שמעתי כי עז לאלדים, כמו שאמר אשר בהעותו והוכחתיו בשבט, ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש, הוא הפרטיי החוטא, כמעשהו, אבל לא יופסק בריתו מבית דוד, כמו שנפסק משאול. והבן.

ועבד הלוי את עבודת אהמ"ע והם ישאו עונם. נראה, כי לשון ועבד הלוי הוא מרמז על משה רבינו ע"ה, כי גם הוא היה לוי, לבד ז' ימי מלואים לכמה תנאי בזבחים פרק טבו"י, ולכן נקיט והם ישאו עונם על הלוים, כי לא נאות לומר על משה שישא עונם. וכן מצאנו בריש תמיד שדרש והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהמ"ע מזרחה משה והדר אהרן ובניו, שמשה הוא כנגד הלוים. עיי"ש. וכן מצאנו שאמר איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, שדריש בתו"כ והוא על אהרן עצמו, ומפני כבודו כתוב מזרע אהרן, כמוש"כ הראב"ע. ודו"ק.

אשר ירימו לד' תרומה נתתי ללוים לנחלה. פירוש דבפרק יש נוחלין אמר מתנה קריא רחמנא שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי, ופיר"ת דבע"ח שלו אינו גובה מן נכסים אלו, לכן כיון שאמר חלף עבודתם יכול שאם אמר איני נוטל מעשר ואיני עובד רשאי ת"ל ועבד הלוי הוא, פירוש, בע"כ, כמו דפירש בספרי חקת עולם לדורותיכם, פירוש, אף אם יתעשרו הכהנים ולא יקחו המעשרות, או באופן שיקנס עזרא שלא יתנו המעשר ללוים רק לכהנים (וכמו דתיקון עזרא), וזה רמז בתורה חקת עולם לדורותיכם, פירוש, אף בדור שלא יטלו הלוים מעשר, כי את מעשר בנ"י כו' נתתי ללוים לנחלה, ובירושה לא יוכל לאמר איני נוטל ואיני נותן, כי זה רק במתנה לא בירושה דבעל כרחו, ולכן יעבוד באהמ"ע בע"כ, אף אם לא יטול המעשר. ודו"ק.

ספרי פס' קי"ט. ד"א על כן אמרתי למה נאמר, לפי שנאמר ונשל גוים רבים מפניך אבל קיני וקניזי וקדמוני לא שמענו ת"ל על כן. הנה מוכח דוקא קיני כו', שהם מהאומות שנתן הקב"ה לאברהם, אבל שאר אומות שכובש מלך ישראל, הלוים בני נחלה, וכמוש"כ הרמב"ם ז"ל סוף הל' שמיטה ויובל, ולפי שיטת ראב"ד שם, דתליא בזה נתינת מעשרות קשה טובא מהא דאמר שמואל ב"ב נ"ו כל מה שהראהו כו' חייב במעשר לאפוקי קיני קניזי וקדמוני, וצ"ל דתמן לעתיד קאמר, ששבט לוי נוחל, כמוש"כ שער לוי אחד וכמוש"כ הסמ"ג, רק דא"י חייב במעשר, והנך אומות פטרי, אבל אילו כבשום קודם בימי יהושע, בודאי היו חייבים במעשר. ועיין פרשת דרכים דרך הקדש שהאריך בזה ולא עמד על דברי הספרי. ואין כאן מקום להאריך. ועיין רשב"ם שם.

שם פסקא ק"כ. ומנין שלא יתרום מפירות הארץ על פירות חו"ל ולא מפירות חו"ל על הארץ ת"ל וכל מעשר הארץ. צריך מובן לענ"ד, דלמה צריך קרא ע"ז, דאין מפרישין מפטור על החיוב ומחיוב על הפטור. ועיין פ"ק דתרומות משנה ה' בפירוש המשנה לרמב"ם, דמביא הך ספרי. עיי"ש. ולולא דמסתפינא ה"א, דאפילו על פירות חו"ל שנכנסו לארץ, דחייבים במעשר ג"כ אין מפרישין, וע"ז מייתי קרא וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, היינו, שנזרעו בארץ, ולא שנכנסו לארץ. וזה דין חדש.

אולם אף אם נפרש כפשטא היינו ג"כ הרבותא שפירות חו"ל יכולים להתחייב בארץ, ופירות א"י יכולים לפטור ביציאתן, ועיין שם בירושלמי דמפרש לן מן הפטור על החיוב ג"כ מתבואה שלא הביאה שליש, אף שהיתה יכולה לבוא לידי חיוב. ודו"ק. אבל מלשון שלא יתרום מפירות א"י על פירות חו"ל מוכחא, דאינו פוטר בהפרשתו את הפירות חו"ל אם יתחייבו אח"כ בכניסתן לא"י, חזינא, דפירות חו"ל חייבין מה"ת במעשר אם נכנסו לא"י. ושיטת הרמב"ם אינו כן. וכבר תמה עליו הכס"מ והגר"א בסימן של"א אות כ"ט. ודו"ק בכ"ז.

ונתתם תרומת ד' לאהרן הכהן. יתכן דכל מתנות כהונה הוא זכות דאהרן, ואהרן זוכה בקבר ומתורת נחלה משמשת לבניו עד סוף כל הדורות, לכן אף קטנים ושוטים מתקיים מצות נתינה בהו, דבני ירושה מאהרן הם, ועיין קצות סימן רמ"ג, וזה ד' הוא נחלתו, ולכן כתב בתרומ"ע מהלוים, דלא שייך טעם כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם, דגם הלוים עובדים, ואינו דומה לשכר פעולה, יעוין קצות שם, וגם לוים לא נטלו נחלה בארץ, דנאמר דזה תמורת נחלתם בא"י, לכן כתב שיתנו לאהרן, ואהרן זוכה לכל בניו ונוחלים את אהרן. ודו"ק.

ונתתם ממנו תרומת ד' לאהרן הכהן. לא הזכיר לבניו. נראה, למאן דאמר זבחים ק"ב, דלא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים, א"כ היה לוי והיה צריך ליטול מעשר ולתת מעשר מהמעשר לכהן, וגם הוא מזרע אהרן. ודו"ק.

ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם. בלשון רבים אין דוגמתו. ונראה, דבכל מקום מרבה אפילו בקבר (ואף לר"מ דסבר דמעשר אסור לזרים), ולכן סד"א, דבטומאה היוצא מגופו לא אכלי (יעוין בכורות ל"ב), אמר וביתכם, ובנשים רבות מוכרח להיות נדה ויולדת וזבה, ומותרין במעשר.

כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באהמ"ע ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו. פירוש דלעיל כתוב ויאמרו בנ"י כו' הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו כל הקרב הקרב אל משכן ד' ימות ויאמר ד' אל אהרן אתה כי' ובית אביך תשאו את עון המקדש, בכלל זה גם הלוים, ואתה ובניך תשאו את עון כהונתכם, שיזהירו הלוים כו' שלא יגעו אליכם בעבודתכם, רש"י, ואח"כ מפרש הכתוב ושמרו כו' אך אל כלי הקדש כו' לא יקרבו, ואח"כ אמר ד' לאהרן ואני הנה נתתי לך כו' ולבני לוי הנה נתתי כל המעשר כו' חלף עבודתם אשר הם עבדים את עבודת אה"מ ולא יקרבו עוד בנ"י כו' לשאת חטא למות ועבד הלוי והם ישאו עונם, הלוים ישאו עונם של ישראל, שעליהם מוטל להזהיר הזרים, ואח"כ אמר בתרומ"ע שמלוי לכהן ונחשב ללוים כתבואת גורן כו' כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באהמ"ע ולא תשאו עליו, פירוש, על אהמ"ע חטא בהרימכם את חלבו ממנו, שכמו שעבור שהלוים נושאין עון המקדש עבור מעשר שלהן, כן נושאין הכהנים עבור התרומ"ע עון הכהונה, וקא דריש הגמ' הא אם לא הרים חלבו נושא חטא של אהמ"ע, וע"כ דתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה, דאל"ה הא צריך להפריש כדי לאכול ותו לא ישא עון אהמ"ע. ומתורץ קושיית תוס' קדושין מ"ו. עיי"ש ודו"ק.

ואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו. רבינו בספר המצות מל"ת קנ"ג ביאר, דקאי שלא יאכלו הלוים מעשר הטבול לתרומת מעשר, וכמו שמוזהר שלא לאכול טבל לתרומה גדולה, ומיתה נמי איכא. ודבריו נובעים מירושלמי תרומות סוף פ"ק ישראל שהקדים מעשר ראשון בשבלים אסור לאכול ממנו עראי ומ"ט את קדשי בנ"י לא תחללו כו', ודריש דלא כתיב המעשר רק קדשי בני ישראל, היינו מה שהקדישו כשהן שבלים, והפרישו יותר מחובת מעשר, שחיובו היה אחר הרמת תרומה בפחות משיעור הת"ג. ואם נפרש דקרא קאי על אכילת תרומת מעשר בטומאה לכהנים, וכמו שהזהיר על ת"ג בפ' אמור, א"ש מה דאמר קדשי בנ"י, שגם אם ישראל הפריש התרומת מעשר הוא הבעלים ג"כ אסור לאוכלו בטומאה, וזה מה שהקדישו בנ"י, וכמ"ד דבעלים מצי להפריש תרומע"ש (גטין פ"ג). ויתכן, דבזה פליגי בספרי ר' יונתן ור' יאשיה, דר"י דריש אזהרה לכהנים, על תרומ"ע בטומאה, ור' יאשי' דריש אזהרה ללוים על מעשר טבל, רק שנשתבש. ועיין דברי אמת קונטרס טבל ודו"ק.

בהפטרה. ויושיבום במקום הזה. פירוש, כי מלחמת בני עמון בישראל היה עבור ארץ ארנון עד יבוק אשר לקחום בנ"י בעלותם ממצרים, כמוש"א מלך בני עמון אל יפתח, ולכן אמר במקום הזה, זה המקום שנחש מלך בני עמון בא להלחם עבור זה. ובזה המקום הושיבם משה. ודו"ק.

וימכור אותם ביד סיסרא שר צבא חצר. ולא זכר דבורה, משום שכעת שהעמיד להם מלך הדין שאין מושיבין אשה במלכות, דמלך ולא מלכה ודו"ק.