משך חכמה/ספר במדבר/פרשת פנחס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת פנחסעריכה

פנחס בן אלעזר בן אהרן. הענין, דפנחס עשה שני דברים, האחד שהרג ישראל בשביל נקמת כבוד ד' שלא יתחלל, וזה קנאין המקנאין לכבוד המקום והאומה פוגעים בו, השני שהפקיר את כל העוה"ב וקנא לטובתן של ישראל, וכמו שאמרו ויעמוד פנחס ויפלל שעשה פלילות עם קונו על אלה יהרגו כ"ד אלף מישראל, ויעוין סנהדרין מ"ד, והנה הראשון מצאנו באלעזר, שכן כשמת אהרן, ונסתלקו העננים וחזרו לאחוריהן, ועמדו בני לוי ולחמו, והרגו ישראל למען כבוד ישראל והקב"ה, כדאמר ריש יומא בירושלמי, וכתוב ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן, הרי בצוויו נעשה זה, וזה שיחסו הכתוב בן אלעזר. ובאהרן אמרו רז"ל שרצה להרחיקם עד יום מחר עשה העגל, מוטב שיתלו הסרחון בי ואל יאבדו ישראל, הרי מפני תועליות ישראל השליך כל חלקו בעוה"ב לאהבת ישראל, לכן יחסו הכתוב בן אהרן כו' והיתה לו ולזרעו אחריו וכו' תחת אשר קנא לאלקיו, שהרג ישראל עבור כבוד הקב"ה, ויכפר על בנ"י, זה כפרת דברים שעשה פלילות עם קונו לתועליות האומה ולאהבתה. ודו"ק.

ובמדרש. בדין הוא שיטול את שכרו. הביאור דכתיב אמרו לצדיק כי טוב פרי מעלליהם יאכלו, והענין, דיש שני עניני מצות מצוה אחת לנקום בעושי רשעה ולהדוף פועלי און שלא ילמדו אחרים ממעשיהם, והמה לא יפריחו פרי רשעתם בכרם ד', קהל ישראל, וכמו שאמר ראב"ש קוצים אני מכלה מן הכרם, בענין כזה ליכא השכר בעולם הזה, רק שמור הוא בעולם הגמול, כיון שלא עשה טוב בעולם המעשה, לא כן הני מצות, אשר המה מפעלות חסד וטובה, באלו אוכל פירותיהן בעוה"ז, וכמו שמנו חכמים בריש מפנין, יעו"ש, וזה שאמר אמרו לצדיק כי טוב, אם הוא צדיק שעושה רק טוב, בזה האופן אוכל פירותיהן בעוה"ז, לא אם הוא צדיק שעושה נקם ומקנא ודן עושי רשע [וכן אמרו בפירוש הפסוק בריש פאה ובריש פ"ק דקדושין בבלי], וידוע מה שדרשו ז"ל על מה לך פה אליה', ולכן כאן שפנחס עשה מעשה נקם ודקר בחניתו אל בטן האיש, הלא מצוה כזו, שהיא קנאה לכבוד ד' ולמען שלא יאמרו התירו פרושים את הדבר ולא יסורו את לבב ישראל מד' בהזנותם עם בנות נכר, הלא ענין כזה תשלומו יאות רק בעולם הגמולי, לא כן עשה השי"ת, כי נתן לו פירותיו בעוה"ז, וזה הוא, שבאמת החלה המגפה, ויעמוד פנחס ויפלל, שעשה פלילות עם קונו ועצר המגפה, א"כ היה זה הצלת נפשות כלל ישראל ופקוח נפשות רבבות ולמוד זכות על כלל ישראל, אשר על הדן את חבירו לכף זכות אמרו, שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז, לכן אמר הקב"ה בדין הוא שיטול את שכרו, שהשיב את חמתי מעל בני ישראל, שעצר המגפה, לכן הנני נתן לו את בריתי שלום. כן ביאור המדרש לדעתי. ודו"ק.

רעה עמך בשבטך כו'. פירוש, שהשי"ת ייסר את ישראל, כמו שאמר בשבט תיסרנו ואל המיתו אל כו' יער בתוך כרמל ירעו בשן וגלעד כו' בשן זה אלישע וגלעד זה אליהו כו' (פסחים פרק א"ד), שאלישע ע"י יצאו דובים מן היער, וזה לעקור בעלי מדות נשחתות, שקללו וביזו את הנביא, ואליהו בהר הכרמל עקר נביאי הבעל, בעלי דעות משובשות, ולכן אמר כי ד' ירעה בהנהגה כזאת לעקרם מישראל אנשים כאלה ע"י גדולי ונביאי האומה, ולא ע"י גוים ואשור וכיו"ב. ודו"ק. ובזה יתפרש הפסוק בירמי' י"ג ורעה הכרמל והבשן ובהר אפרים והגלעד, זה אלישע ואליהו. (עיין פרשת תשא).

לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. הביאור עפ"י מה שפירש רבינו בהקדמה לפהמ"ש, שכל ההבטחות שהבטיח הקב"ה לאדם יכול להשתנות ע"י החטא, וכמו שפחד יעקב שמא יגרום החטא, אבל מה שמבטיח ע"י נביא אינו יכול להשתנות ע"י החטא, אם נאמר במאמר מוחלט, לא ע"י תנאי, עיי"ש דפח"ח, וזה שאמר השם פנחס כו' השיב ולא כליתי כו', פעולה קיימת לדור דורים, שהסיר העון מן כללות ישראל, לכן אמור, פירוש, אתה תאמר לו, לא שאני אומר לו, אעפ"י שהיה נביא, כמו שכתוב [לפנים ד' עמו], והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, שלא יגרום החטא ולא יוכל להשתנות ע"י שום סבה, שכן מצאנו שאף בבית שני היו כהנים גדולים ממנו, וכדאיתא בספרי, משום שנאמר ע"י משה שהוא נביא, והוא קיים לעולם. ודו"ק.

ובקדושין דף ס"ו: ובן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשרה מנ"ל כו' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם בין זרע כשר בין זרע פסול. והפירוש, דבני משה נתרחקו מן הכהונה, מפני שבניו היו בני בת יתרו (ראב"ע), ולכך בני אהרן שהיו מיוחסים בכהונה, מפני שהיו בני בת נחשון, ופנחס היה בן בת פוטיאל, לכן גם הוא לא נתכהן עד שהרג את זמרי, ולכן אמר פנחס בן אלעזר בן אהרן כו' לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום, דבתר אביו אזיל, שהוא מיוחס, ומה שאמו מבנות פוטיאל זה אינו פוסל בכהונתו, והיתה לו ולזרעו אחריו כו' בגדר הזה, אע"ג שאמם תהיה גרושה או חלוצה אין החסרון שבמעלת אמו גורמת לו לחלל עבודתו, דבתר אביהם אזלי, שהוא במעלתו אין חסרון (והוא לא נתחלל). ועיין ב"ב דף ק"ט בזה. ודו"ק.

והנה עפ"י מה דדריש בספרי והיתה לזרעו אחריו ברית כהונת עולם, שקאי על כהונה גדולה, א"כ קמ"ל הפסוק, דבן גרושה שלא נודע, מלבד שאם עבד לא חלל, אלא אף אם היה כה"ג ועבד עבודות כשהיה כה"ג דלא כשר בשאר כהן, כמו עבודות דיוהכ"פ, ג"כ כשר, ולכן אע"ג דכתיב ברך ד' חילו על חללים, בעי גם הך קרא דזרעו אחריו להכשירו למפרע לכה"ג, ולכן ס"ד אמינא, דאפילו בע"מ נמי, קמ"ל שלם, ולא כשהוא חסר. וכן מפורש במכות דרק לענין ערי מקלט פליגי אם מתה כהונה או בטלה כהונה, אבל לעבודת כה"ג לא מבטל כהונה. יעו"ש. ועיין בירושלמי תרומות, דסבר דלמאן דמפיק מברך ד' חילו לא אמרו אלא בקדשי מקדש [וזה דלא כהגמ' פסחים ע"ג דתרומה איקרי עבודה. יעו"ש]. ובזמן שבהמ"ק קיים וכהן מקריב, נראה דוקא בכהן שאינו בע"מ אם אכל קדשי מזבח אינו משלם, אבל בע"מ שאכל קדשי מזבח ונודע שהוא בן גרושה משלם קרן לכהנים. ובזה נדחו דברי הבתי כהונה, הובא בשו"ת רע"ק סימן ע"ה לגבי וא"ו קטיע. יעו"ש היטב ודו"ק.

וידבר משה ואלעזר הכהן אתם כו' לאמר. עיין רש"י וראב"ע. ויתכן, כי במספר ראשון צוה ד' שיקחו ראשי העדה נשיאי השבטים להמנין, כמו שאמר ריש נשא, אולם כעת אשר נשיא שבט גרם ליפול ע"י כ"ד אלף מישראל נפסלו כל הנשיאים ממדרגתם, וא"כ כשהיו הנשיאים הם היו המדברים אל ישראל לדעת המנין, אולם כעת היו הם המדברים אל ישראל בעצמם אודות המנין, ולכן אמר להלן וידבר משה אל ראשי המטות, וזה לכבדן ולפייסן. ודו"ק.

מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ד' היוצאים מארץ מצרים. יפלא למה ליה להזכיר מה שהיה, הלא עכשיו צוה אותם. ונראה, דהמכוון דהם דברו שלא ימנו אותם במנין, שאסור למנות ישראל אם לא ע"י דבר אחר, וכאן מנו אותם ע"י מחצית השקל, שהיו חייבים לקרבנות הצבור. ואולי לזה כוון רש"י, וצ"ל ברש"י כמו שנאמר כל העבר על הפקודים כו' יתן תרומת ד'. ויעוין סוף ברכות בדבר דוד.

בני מנשה כו'. יאיר בן מנשה לא חשיב, לפי שרש"י פירש לקמן סוף מטות על ויקרא אתהן חות יאיר, לפי שלא היו לו בנים קראן בשמו לזכרון, ולכך כאן שחשיב משפחות לא חשיב יאיר. ופשוט.

אלה בני אפרים למשפחותם. הוא משום שהזכיר קודם מנשה ואפרים, לכן שייך לשון אלה. ובשבט דן כתיב ג"כ אלה בני דן למשפחותם, משום שבכל הפרשה כולה כתוב ה"י החנוכי, שחתם שמו על שבטי ישראל שלא שלטו בנשותיהן, והמה כולם מיוחסים, שאין השכינה שורה אלא על מיוחסים שבישראל, ואחת היתה ופרסמה הכתוב שלומית בת דברי למטה דן שהיא זונה, והמקלל הי' ממזר, לכן אמר אלה בני דן למשפחותם, שהם היו כשרים, ולמשפחות אביהם, שמשפחת אב קרויה משפחה. ודו"ק.

ויהיו בני בלע ארד ונעמן, שבפ' ויגש נאמר שלבנימין היה בן ארד, רק שהם לא העמידו רק מתי מספר ונכללו ונבללו במשפחת ארד בן בלע, לכן לא כתוב לארד משפחת הארדי, שגם בני ארד בן בנימין היו במשפחה זו. ופשוט.

אלה משפחת דן למשפחותם. וכן בנפתלי אלה משפחת נפתלי למשפחותם. לא כתוב כן בכל השבטים. ונראה, דהכתוב מספר דהעם בכו למשפחותם, ופירש ביומא דעל עסקי משפחותם, על מה שנאסר להם קרובות, כמו אחות אביו וכיו"ב, ויתכן דרובם היו מבני דן ונפתלי, כי היו חוששין פן לא יתחתנו עמהם שאר השבטים, כי היו מבזין בני השפחות, ואולי נכלל במה דאמרו במדרש, ששלשה שבטים שמרו יחוסן במצרים, יעו"ש, ולזה אמר, כי שבטים אלו בכ"ז היו שומרין יחוס משפחותם, שלא היו נושאין קרובות במדבר והיו שומרי תורה. ודו"ק.

אך בגורל וכו'. ספרי פס' קל"ב אך בגורל יצאו יהושע וכלב. פירושו, לפי דכתיב עפ"י שמות מטות אבותם ינחלו, והיינו עפ"י יוצאי מצרים [ולפי שהפקודים הראשונים מתו (עיין ב"ב)], משא"כ יהושע וכלב שלא היו במנין השני, שבמנין ראשון היו ולא נטלו למטות אבותם, ולכך לא נחלו חלק בארץ עפ"י הגורל. וזה מדוקדק בלשון רש"י ז"ל. ודו"ק.

וימת נדב ואביהוא לפני ד' בהקריבם כו' במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר כו'. מד"ר פ' אחרי אמר ר' מאיר וכי במדבר סיני מתו אלא מלמד שמהר סיני נטלו איפופסין שלהן למיתה משל למלך שהי' משיא בתו כו' הריני מערבב שמחת בתי כו'. יתכן עפ"י דברי המדרש כן, דבפ' קדושים ר' ברכי' כו' ואתה מרום לעולם ד' לעולם ידך בעליונה בנוהג שבעולם בו"ד יושב בדין בזמן שהוא נותן דימוס מקלסין אותו ובזמן שהוא נותן ספיקלא אין כל בריה מקלסת אותו מפני שהן יודעין שיש שטף בדינו אבל הקב"ה אינו כן אלא בין במדת הטוב בין במדת הדין ואתה מרום לעולם ד', פירוש, דאם לבשר ודם יחטא אדם הורגו לפי המשפט, אבל מה שיש צער לאביו שאין לו בן, זה שלא במשפט אך בחנם, לא כן בממה"מ הקב"ה אם מעניש לאחד כולם חייבים, הבן חייב והאב ג"כ, וזה שיש שטף בדינו, שבמדת בו"ד יש אחד מה שאינו חייב וסובל העונש, ולכן נדב ואביהוא שנתחייבו מיתה מהר סיני, שאכלו ושתו ויחזו אלקים, אבל הצער לאהרן לא היה בדין, לכן המתין עד כאן, שבא אהרן לכפר בעגל חטא העגל, וגם הוא חייב הצער לכפר על עון העגל שעשה, משא"כ אז עדיין לא היה חייב אהרן. וזה ובנים לא היו להם, הא אם היו להם בנים לא מתו, בשביל שהבנים לא יהיו להן אב, ואי משום צער אלעזר ואיתמר שמתו אחיהם [שהן לא נתחייבו לא בעגל ולא במדבר סיני], ויכהן אלעזר כו', שהיה להם עלוי ע"י זה, שנתהוו כהנים במקומם, ולכן מתו בני אהרן. והבן.

ויהיו פקודיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חדש ומעלה כי לא התפקדו בתוך ב"י כי לא נתן להם נחלה בתוך בנ"י. הקדמונים נתפלאו מדוע שבט לוי היה מעט במספרו נגד שארי השבטים. וראיתי שנותנים טעם שבת קול אמרה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, והם לא היו בקושי השעבוד, לכן לא היו בכלל כן ירבה וכן יפרוץ. אבל מדוע לא נתרבו במדבר תמוה, כי במנין הראשון היו שנים ועשרים אלף. ורש"י הביא מן הירושלמי דיומא שנהרגו ממנו כמה משפחות. אולם לדעתי יתכן כי לו נתכנו עלילות, והיה צופה ומביט, כי שבט לוי, לגיון של מלך, לא ינחלו נחלה, רק ערי מגרש בתוך ב"י, ואם בני לוי יהיו רבים במספר, הלא יצעקו מדוע נגרע חלקם, וגם על בנ"י יהיה כבד הדבר לכלכל עם גדול כמוהו, וכאשר מצאנו בבני יוסף שצעקו, כי ד' ברכם בעם רב, והמקום צר להם לשבת, לכן היה מחכמת הבורא לבלי הרבות אותם ע"ד הנסיי, רק יהיה מספרם בדרך טבעי, והיו כ"ג אלף מבן חדש ומעלה. ויתכן לכלול זה בכוונת הפסוק ויהיו פקודיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חדש ומעלה, לכן היה מנינם מבן חדש, כי לא התפקדו בתוך בנ"י, שמנינם היה מבן עשרים, ולמה היה מנינם פחות כ"כ רק כ"ג אלף במספר, כי לא נתן להם נחלה בתוך בנ"י לכן היו מעטים במספר ולא חלה עליהם הרבוי המופלג מברכת אלקי. ודו"ק. ובמנין ראשון היו נמנין מבן חדש, כדי לפדות הבכורים מבן חדש, לכן לא היו נמנין בתוך בנ"י. ודו"ק.

ותעמדנה לפני משה כו'. סרס המקרא ודרשהו כו' לכולן בבהמ"ד היו יושבין מ"ס חולקין כבוד לתלמיד במקום רב כו' הא דפליג לי' רבו יקרא כו' (ב"ב קי"ט). נראה דפליגי בהא דבריש אלו דברים אמר דהלכות הגעלת כלים נשתכח ממשה, ובספרי אמר, דבא לחלק כבוד לאלעזר בחייו, לכן לזה פליג ליה רבו, זה משה, יקרא, לכן חלקו כבוד לאלעזר כו'. ודו"ק.

והוא לא היה כו' בעדת קרח כי בחטאו מת. יתכן, דהיו דרשניות והיו יודעות שהרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין, הרוגי מלכות נכסיהן למלך, ומשה היה מלך, כמוש"א ויהי בישורון מלך, ואף שלא נטלו שבט לוי חלק בארץ, יתכן דהיה נותן לישראל בעין יפה שלו, ולכן אם מת בחטאו מן המעפילים או בשביל מקושש עצים ביום השבת נכסיו ליורשין, אבל עדת קרח, שהרעימו על משה להסירו מממשלתו הוי כהרוגי מלכות, ולכן אמרו לא היה בעדת קרח. ודו"ק.

ואם אין אחים לאביו ונתתם נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה. עיין בזה ותראה כי קצרה התורה, כי זה אין סברא לומר, דאחי האב קודמים לאביו, כי הלא קורבתם מצד שהן אחים של אביו, ואיך יכול להיות זה שאביו יחיה ואחי אביו יורשים אותו, וכן בגמ' [ב"ב ק"ט.] אחי האב ל"צ קרא אחי האב מכח מאן קא אתו מכח אב כו' קא ירתי אחי האב, וע"כ דהתורה מדברת על צד הסדר שהושת העולם, שבן ימות אחרי אביו וישית ידו על עיניו, וכיון שהוא מת, כבר מת אביו ואבי אביו, וכן אמרו [שם קח.] לתני הבנים את האב דאתחולי בפורעניתא לא מתחלינין כו', יעו"ש, וא"כ כי אמר קרא ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו, הוא על אחי אבי אביו קאמר, שלהם יתנוהו, ואמר קרא שהם קרובים אליו ממשפחתו, והוא מאביהם הוא אבי אבי אביו, שלא נתרחקו ממשפחתו ומשפחתו יאמר על מולדת אב המשפחה והוא הוא אבי זקנו, שהם בניו, והוא בן נכדו, ומצד זה הם קרובים, והמה כשני קוים היוצאים מן המרכז, שהקו השני מתיחס אל הראשון במה שיצא מן המרכז שזה יצא, א"כ המרכז קודם אליו לירש אותו, ונמצא דאחי אבי אביו המה קרובים אליו מצד שהם ממשפחתו, הלא צור חוצבו ממנו, הוא אבי אבי אביו, הלא קודם לאחי אבי אביו, כיון שכל קורבתם מצד שהם מאבי אבי אביו ולא נתרחקו ממנו וקרובים לו, א"כ אביהם הוא סבת הקורבה והוא קודם, וממש כדמיון הקוין והמרכז, שאין לפרש ממשפחתו קאי על המת והוא על אביו או אבי אביו, ואחי אבי אביו קרובים אליו מצד שהן אחין, הלא היה לו לומר הקרוב למשפחתו, שמשפחתו יאמר על מולדת אבי המשפחה, וכמו שאמר לחצרון משפחת החצרוני כו' שכל מולדתו שהוליד יקראו על שמו, וכיון שאמר ממשפחתו, ודאי דכיון שהם קרובים מאביהם שהוא המשפחה והמה בניו, והמת בן נכדו, וכיון שעילת קורבתם הוא מאביהם, נמצא דאביהם קודם אליהם, שהם תלוים באביהם ואביהם קרוב מצד עצמו, והוא כדמיון העילה והעלול, שהעילה אינו תלוי בעלול והעלול תלוי בו. וכיון שאבי אבי אביהם קודם לאחי אבי אביו, נמצא דהוא הדין אביו של מת קודם לאחיו של מת, והלימוד העיקרי הוא שקורבת האחין אינה קורבה בעצמותה, רק באה מצד האם לענין דין נחלות. בינה זה. וע"ז אמרו בספרי נתנה תורה לחכמים דעת לדרוש כל הקרוב בשאר בשר הוא הקרוב בנחלה. והקבלה עם פשט הכתוב תואמים יחדיו לא יפרדו.

ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו וירש אותה פירוש, כי אם אחי אביו המה נוטלין פשיטא שיורשין משום משמוש, שאבי האב יורש בקבר להנחיל לבניו ובני בניו (ועיין תשובות רע"ק סימן ק"נ), אבל כשאין כאן רק אחי אבי אביו, וא"כ הוא איתפלג דרא, ולמר בר רב אשי כשר לעדות, עיין ב"ב קכ"ח ע"א, וא"כ סד"א שאינו כמו ירושה וחוזר ביובל, קמ"ל דתורת יורש הוא. והדברים ארוכים במחלוקת הפוסקים, אם משום משמוש או לא. ודו"ק.

והיתה לבנ"י לחקת משפט כאשר צוה ד' את משה. זה לא מצאנו דוגמתו, שהשי"ת יאמר למשה והיתה לב"י לחקת משפט כאשר צוה ד' את משה. והנראה עפ"י מש"א ב"ב דף קי"ג והיתה ב"י לחקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדר"י שלשה שנכנסו לבקר החולה רצו כותבין רצו עושין דין כו' ואמר ר' חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה אפילו שלשה כותבין ואין עושין דין דהו"ל עדים ואין עד נעשה דיין, והנה במכילתא ובתו"כ פ' צו אמרו כל הדברות שדבר עם משה לא היה אלא ביום שנאמר ביום דבר ד' למשה בארץ מצרים, ביום צותו, וזה שאמר והיתה לב"י לחקת משפט, שרצו עושים דין, ולא מצי לומר לב"ד הגדול אזילנא ואימתי דוקא ביום, כי אין דין אלא ביום, כאשר צוה ד' את משה, הלא כל הצוויין וכל הדברות לא היו רק ביום, כן משפט לא יהיה אלא ביום, אבל בלילה הרי זה כעדות ולא משפט. ודו"ק. ומזה דריש בספרי, שכאשר צוה ד' את משה בע"פ, וזה כפי הנדרש לחכמים סדר נחלות שלא ככתוב, דבע"פ נאמר הקרוב קרוב קודם. וזה שאמרו מכאן נתנה רשות לדרוש. יעו"ש ודו"ק.

וראית אותה ונאספת אל עמך כאשר נאסף אהרן אחיך. מכאן שנתאוה משה למיתתו של אהרן. פירוש, דמשה עדיין עומד ומשמש במרום, רק אהרן הניח בן כמותו, אלעזר, ולא נאמר בו מיתה, כדאמר גמרא על דוד (ב"ב), אבל משה לא הניח בן כמותו, וא"כ אם בו לא יאמר מיתה הוא ענין נעלה ממיתת אהרן, וכן היה. ודו"ק.

ספרי פס' קל"ח. ראב"ע אומר בד' מקומות כו' ומה ת"ל אלא אמר לפניו כו' ואם לאו כו'. דריש לאמר לשון לא אמור (עיין פסחים מ"ב), והיינו שאם לא תעשה כדברי הודיעני הן או לאו.

ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים. לפלא כי כאשר נתבונן בכתובים נראה, כי בימי השופטים שאלו לו במשפט האורים וכן בימי שאול ודוד, ואחרי כן בבית המקדש לא מצאנו שישאלו בעת צרה או בעת מלחמה, רק לנביא שאלו, כמו בימי יהושפט, הלא דבר הוא וראוי לעמוד עליו. ומצאנו לחז"ל פרק בא לו אין שואלין אלא בכה"ג שהשכינה שורה עליו ומדבר ברוה"ק, ולא היה בבהמ"ק איש כזה בעת צר להם. ובזה יבואר לנו פסוק בדה"י ב' כ"ו בן שש עשרה שנה עוזיה ויעש הישר בעיני השם ככל כו' ויהי לדרוש אלקים בימי זכרי' המבין בראות האלקים ובימי דרשו את ד' הצליחו האלדים, פירוש, שזכרי' היה כה"ג והיה מדבר ברוה"ק ושכינה שורה עליו, ולזה אמר ויהי לדרוש אלדים בימי זכרי' המבין בראות האלדים, הוא באורים ותומים, וכמו שאמרו אורים מאירים דבריהם, תומים שמתמים דבריהם, ובימי דרשו ד' הצליחו האלדים. ולזה אמר בדברי הימים א' ה' ויוחנן הוליד את עזרי' הוא אשר כהן בבית אשר בנה שלמה בירושלים, פירוש הוא אשר כהן ששאלו ממנו באו"ת, כי הוא היה מדבר ברוה"ק והשכינה שורה עליו, ועזרי' הוא זכרי', כמוש"כ רש"י שם. ונכון.

ולפלא כאשר תעיין בסדר עולם זוטא תמצא י"ח כ"ג שמש בבית ראשון ואלה הם. צדוק, אחימעץ, אביתר, יאחז, יוריב, יהושפט, יוידע, פדיה, צדקיה, יואל, יותם, אוריה, נריה, הושע, שלום חלקיה, עזרי', שריה, יהוצדק, הרי י"ח כהנים ויוצדק לא חשיב, לפי שהלך בגולה, וא"ש מה דאמר הגמ' ביומא זה מקדש ראשון שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא י"ח כ"ג, ועיין מש"כ בתוס' שם, ולפלא שלא זכרו דברי הס"ע זוטא. וצ"ע. אמנם מש"כ לעיל הוא גמרא ערוכה בסוטה משמתו נביאים הראשונים בטלה או"ת, ופליגי מאן נביאים ראשונים יעו"ש, דלפי מסקנת הגמ' פירושא דקרא ויהי לדרוש כו' המבין בראות האלדים קאי על או"ת, וכן מסיק בירושלמי בשם ריב"ל. יעו"ש. ודברי רש"י התמוהים שם, שפירש זכרי' הוא בן יוידע הנהרג בימי המלך יואש, ועיין חדא"ג, נראה, דרש"י מפרש ויעש הישר בעיני השם ככל אשר עשה אמציה אביו ויהי לדרוש אלדים, פירוש אמציה בימי זכרי' המבין בראות אלדים, שאמציה היה שר צבא בימי יואש אביו והיה נשאל לזכרי' בעל אחותו, אבל כשמלך עשה הרע בעיני ד' בהשתחוו לאלהי אדום. וזה לא רחוק שקאי הכל על אמציה. ופרש"י נכון. ודו"ק.

לחמי לאשי. הנה הלחם סועד לבב האדם ומקשר הנפש להגוף, כן הקרבנות מקשרין משכן כבוד השם עם עמו ישראל, לכן נקראים לחם. וכתוב ברמב"ם הלכות שבועות נשבע שלא יאכל ז' ימים הוי שבועת שוא, לכן בתמיד ובפסח שכתוב כאלה תעשו כו' שבעת ימים כתוב לחם, שהוא מקיים משכן השי"ת תוך ישראל, כמו הלחם המוכרח בתוך ז' ימים. ובשלמים בפ' ויקרא כתוב לחם אצל צאן לא אצל בן בקר, משום דמרמז שמותר פסח הבא מן הכשבים ועזים, שעקרו לאכילה בפסח, ולכן נאכל בטומאה, ממנו מקריבין שלמים. ודו"ק.

בחגיגה בעי מי קרינין ויעלו עולות כבשים כו' או אידי ואידי פרים. פירוש בתוס' דאליבא דמ"ד עולת תמיד הואי, דאישתני יעו"ש, והקשה הטו"א בא"מ דנבעי אם ויעלו עולות עופות כו'. ולק"מ עפ"י מה דמבואר בספרי כאן עולת תמיד העשויה בהר סיני כו' כשם שעולת התמיד טעונה נסכים כן עולת הר סיני ריה"ג אומר כו' לריח ניחוח הקישיתיה ולא לנסכים, ובעופות ליכא נסכים, וע"כ דאו פרים או כבשים, ומדמיעטיה קרא מנסכים מזה יליף ריה"ג דאינה טעונה הפשט ונתוח. ודו"ק.

עולת שבת בשבתו. העולה מכפרת על הרהור הלב (ירושלמי סוף יומא), וחטאת מכפרת על מעשה של חטא. והענין כי כאשר נגדר האדם ממלאכת רשות, מלאכת עבודה, אז אינו מצוי לבוא לידי חטא, לכן בשבת אשר האדם נגדר מכל מלאכה ועבודה אינו בא לידי חטא ואינו צריך להביא חטאת, רק שהרהור מותר בכל מילי דרשות, כמו שאמרו שבת קמ"ט, לכן צריך להביא עולה, שבזה מצוי לבוא לידי עבירה וחטא, לכן אמר עולת שבת בשבתו, לא כן ביו"ט, שהמעשה של רשות, אוכל נפש מותר, לכן חייבים להביא חטאת. ודו"ק.

ובראשי חדשיכם כו' ועשרון עשרון סלת מנחה בלולה כו' לכבש האחד. בכולה פרשה כתיבא לכבש האחד לשבעת הכבשים, וכאן בר"ח לא סיים לשבעת הכבשים, והנראה, דמרמז לנו מה שלימד לנו יחזקאל, כמו דדריש במנחות דף מ"ה וביום החדש תקח פר בן בקר וששה כבשים כו' מנין שאם לא מצא שבעה יביא ששה כו' ואפילו אחד ת"ל ולכבשים מאשר תשיג ידו, וכן קמ"ל כאן דאם לא מצא רק כבש אחד שמביא אחד, לכן אמר לכבש האחד לחודיה, אעפ"י שאין כאן רק אחד, ועיין היטב בתוס' שם ודו"ק. וכפי הנראה דמזה דריש ר"מ שהיו שני עשרונות במקדש, ורבנן לחצי עשרון.

ופוק חזי דבראש חדש שני פרים, בפסח שני פרים, בשבועות שני פרים כתיב לפר האחד ולא מסיים לשני הפרים, לבד בחג הסוכות כתיב לפר האחד לשלשה עשר פרים, לאיל האחד, לשני האילים, והיינו כמו דאמרינין במנחות מ"ה דחג כמשפט כמשפטם כתיב בהו, וכן אמרינין בסוכה דף מ"ז הפרים והאילים והכבשים מעכבין זא"ז, וכרבנן דפליגי על ר' יהודה, לכן ע"כ מוכרח להיות שני אילים, שלשה עשר פרים ודו"ק בכ"ז. ונכון.

ושעיר עזים אחד כו' על עולת התמיד יעשה. דריש בפ"ק דיומא דשדי מילי דחטאת על עולת התמיד כו'. והנה לרבנן דפליגי על ר"ש אה"מ נראה, דמרמז לנו הכתוב דאברי מוסף של ר"ח ניתנין מחצי המזבח ולמעלה, מה שכל אברים של תמידין ומוספין ניתנין למטה מחצי המזבח, כדי לפרסם שהוא ר"ח, יעוין סוכה דף נ"ה, ולכן קמ"ל אע"ג דתמידין קודמין למוספין ואברי עולה קודמין לחטאת, בכ"ז גם אברי השעיר נתנין למעלה מחצי המזבח למעלה מן התמיד, וזה על עולת התמיד שהוא למעלה מן אברי התמיד יעשה. ודו"ק.

חטאת לד'. הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. חולין ס'. פי' דאמרו במ"ר פ' בראשית לא נברא להאיר אלא גלגל חמה כו' שעתידין לעשותן אלדות כו' ומה שהם שנים מתכחשין זה את זה כו', ובעו"ג אמרו בשלש שעות ראשונות שמלכי מזרח כו' ומשתחוין לחמה כו' כועס, ומי גרם להטעיות שעובדין לחמה, מה שהוא המאור הג', הפועל היותר גדול בעולם, אבל אם היה שוה אור הלבנה לאור החמה לא היה הטעיות, ולא היו עובדין לחמה, לכן ישראל בני אברהם שעקרו עו"ג מעולם, המה מצווין ליחס כל מפעלות הטבעיים ליוצרם ובוראם האחד ולעקור עו"ג, ועל כל הפעולות לתת תודה להיוצר אשר שכן שמו במקדשו, וע"ד זה בעצרת שנידונין בפירות האילן, והשמש הוא הפועל היותר גדול בפירות, שחומו מבשל, ליחס זה אל השי"ת צוה להביא שתי הלחם עם חטאת על הוראה זו. ובית ישראל הם המשלימים בידיעת השי"ת ואחדותו והשגחתו, אשר הטעיות מעו"ג ליחס להשמש אשר הוא מוכרח כגרזן ביד חוצבו. ודו"ק. ולכן הגם כי ביום הבכורים לא נזכר חטאת, בכ"ז גבי שתי הלחם כתוב חטאת להוראה הנ"ל.

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לד'. בכל מקום דכתיב הקרבת פסח כתיב בין הערבים, וכאן לא כתוב, משום דדריש בספרי (והובא בירושלמי פ' תמיד נשחט) הא דכתיב כאן בתמיד קרא יתירא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, פירוש ולא פסח שני, אע"ג שבא מן הצאן איננו שני לקרבן תמיד רק אחר התמיד הוא קרב, א"כ ידענא דזמן הקרבתו הוי בין הערבים אחר התמיד. ובירושלמי פרק מקום שנהגו הלכה ו' על משנתינו הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין כו' הא יום אסור אר"ל כו' יום פסח הוא לד', פירוש, שאסור במלאכה אף קודם בין הערבים, לכן לא כתיב בין הערבים. ודו"ק.

ויתכן עוד לבן בתירא דאמר פסח ששחטו שחרית כשר, ובין הערבים הוא בין שני הלילות, היינו, ביום י"ד, פירושו ברור, דבין הערבים במובנו האמיתי הוא, מכי ינטו צללי ערב, רק דאינו מעכב, אע"ג דתנא ביה קרא כמה זימני, משום דמתקיים בין הערבים במובן הבלתי מדויק בין שני הלילות, ולפ"ז מדויק היטב הא דכאן כתיב ובחדש הראשון בארבעה עשר יום, פירוש, ולא בלילה, לחדש פסח לד', ולא כתוב בין הערבים, דאינו מעכב רק שיהא ביום. ובאמור כתיב בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח כו', ולא כתוב יום, שמתקיים בין הערבים בין שני הלילות. ואמנם במדבר שקודם ירושה וישיבה לא נתחייבו בפסח, יעוין קדושין ל"ח, רק שעשו עפ"י הדבור, א"כ אם יקיימו כההלכה, שיעשו מכי ינטו צללי ערב כשר, אבל אם לא יעשו כפי הדין, רק יקריבו בבקר, ועל אופן זה לא צוה הש"י להוראת שעה, רק שחזר כאילו הקריבו בשנה אחרת קודם שעברו הירדן, והפסח פסול והוי שלמים, לכן כתוב בארבעה עשר יום כו' בין הערבים, פירוש, שמוכרח להיות ביום בין הערבים, היינו כמובנו הפשטי מכי ינטו צללי ערב, ואם לאו פסול. ודו"ק.

הנה בתוספתא וירושלמי פסחים פליגי אם ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה, היינו שניתן להם רשות לבנות בהמ"ק, וכמו שהי' בימי ר' יהושע בן חנני' (מ"ר פ' תולדות), ואם ניתן הרשות אחר הפסח, ונבנה בהמ"ק קודם פ"ש סבר ר' יודא, דהצבור עושין בפסח שני, דאם הן טמאים עושין הראשון, אבל כיון שלא היה בהמ"ק עדיפא מאילו היו זבין בפסח ראשון, ואכמ"ל, ומביא מיחזקי' המלך שעישה הצבור לעשות פסח שני, יעו"ש היטב, וכיון שלא יכלו לטהר הבית בראשון הוי כמו שלא נבנה עד לאחר הפסח. ונראה לי דזה הוי דריש חזקי' מה דכתוב ובחדש הראשון כו' פסח לד' ובחמשה עשר יום לחדש הזה, ולא כתב בחדש הראשון וכתוב הזה (דלא כמו בחדש השביעי), וכן כתוב באמור, הוא להורות דאם כל ישראל לא היה להם בית הבחירה בניסן, ואז עושין כל ישראל הפסח בחדש השני, ובזה הזמן שכל ישראל עושין פסח בחדש השני גם כן אז עושין כל ישראל חג המצות בשני שבעת ימים, אף ע"ג דפסח שני של יחידים נאכל על מצות רק בליל ט"ו, אבל כשכל ישראל עושין אותו אז עושין חג מצות שבעת ימים, לכן כתוב ובחמשה עשר לחדש הזה, פירוש לחדש שנעשה הפסח מכל ישראל, אז חג המצות שבעת ימים, אף אם הוא אינו בחודש הראשון, רק בי"ד של חדש השני, אז בט"ו הוי חג המצות שבעה ימים, לזה עשה חזקי' חג המצות בחדש השני וכמו דכתוב בדברי הימים ויאספו כו' לעשות חג המצות כו'. ודו"ק בזה.

חג שבעת ימים מצות יאכל. לא כתוב שום דבר רק קרבנות, ולכן לא כתב סוכות רק כאן, משום שכתב אלה תעשו לד' במועדיכם כו' ולשלמיכם שקרבין תוך החג, יעוין תמורה י"ד ע"ב סד"א דתודה נמי מביא תוך חג הפסח, דמשעה שהקדיש אינו עובר בבל יראה, וכי עבר אחר זריקה והותרו לאכול, סד"א דמצוה דאכילת קדשים דוחה ל"ת שיש בה כרת דחמץ, דאיכא נמי לאו דל"ת, לכן אמר שבעת ימים מצות יאכל ולא תודה נאכלת, ואינו מביא תודה בפסח, יעוין ביצה י"ט ודו"ק. וכפי הנראה דמגלה לנו הטעם שנתרומם נפש הישראלי עד כי כל מה שאוכל השבעת ימים הוי מהפסח ואילך כמו שירי מנחה ואסורים לחמץ. וזה שאמר משה שבעת ימים תאכל מצות על הפסח ודו"ק.

ביום הראשון מקרא קדש. לפלא שבכל הפרשה כתוב מקרא קדש יהיה לכם, ובעצרת תהיה לכם, לבד ביום ראשון של פסח לא כתוב יהיה לכם. והנראה, שבא להורות שלא נטעה ממה שכתוב לא ילין לבקר זבח חג הפסח הא כל הלילה כולה ילין, באמת הוא חלבי חול ואין קרבין ביו"ט, אע"ג דהבשר נאכל בלילה, מ"מ דמו כבר נזרק בחול, וכמו דפריך בפרק תמיד נשחט, יעו"ש, וזה בא להורות, דהוא מקרא קדש אע"ג שאינו לצרכיכם, וזהו אעפ"י שאינו לכם, לכן כתוב מקרא קדש, והוא כי אף הפסח אינו נקרב חלביו ביו"ט, ואעפ"י שהוא לד'. ודו"ק.

ובזה א"ש מה שבפ' אמור כתיב ביום ראשון של פסח מקרא קדש יהיה לכם, הוא מפני ששם נאמר על פסח ראשון שעשו במדבר, והמשכן הוקם בראשון למעשי בראשית, והוי פסח בשבת, וחלבי שבת קרבין ביו"ט, וא"כ היה הפסח קרב בליל יו"ט ולכך כתיב יהי' לכם, הא צרכי גבוה מותר. ודו"ק. ובזה יבואר מה שלא כתוב שם יהיה לכם בשביעי של פסח, משום ששביעי הוה בשבת, ואין חגיגה וראיה דוחין אותו, לכן אף לצרכי גבוה אסור. אולם מה שלא נאמר בפ' אמור בראשון של סוכות צ"ע עוד בזה. ולפי דברינו הוא כמו שאמר לכם הוא לדברים הנוגעים אליכם יהיה מקרא קדש לבד מלאכת אוכל נפש. ודו"ק בכ"ז.

והקרבתם אשה לד' פרים כו' ואיל אחד ושבעה כבשים ב"ש תמימים יהיו לכם. כתוב בואוי"ן, לבד בתמימים יהיו לכם בלא וא"ו. ונראה משום דעשרה קרבנות יש כאן בעולה פרים שנים ואיל ושבעה כבשים, וכל ז' ימי הפסח מקריבין אותם, סד"א דהוה שבעים כנגד ע' אומות, וכמו פרי החג דאמרו סוף סוכה, לכן אמר תמימים יהיו לכם ולא לעו"ג. ופשוט.

תמימים יהיו לכם ומנחתם. דריש במשנה בפרק ט' דמנחות, דסולת שהתליעה פסולה וכן שמן שרוי של שמרים כו' פסולים כבעל מום. יעו"ש. וזה מהסמיכות. ונראה דגם דהמנחות והנסכים, דבעי שיהיו ממשקה ישראל, המותר לישראל, נפקא לן מהך סמיכות דכתיב יהיה לכם ומנחתם, ולכם בעי היתר אכילה לישראל, כמו דדרשינין גבי אתרוג, כמו דפי' בתוס' שם דף ל"ה. ומזה ידענא מה דתניא זבחים דף פ"ח אין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע ואצ"ל מן הערלה כו', דבעי לכם. ולפ"ז א"ש מה דכתוב גבי פסח ובגבי יום הכפורים תמימים יהיו לכם ומנחתם, דבששה עשר בניסן קרב העומר, אע"ג דלהדיוט אסור, יעוין מנחות דף ו' ע"ב, וכן ביוהכ"פ דאסורין לאכילה להדיוט משום זמן דיוהכ"פ, לכן הוי אמינא דבהם לא בעי בקרבנות שלהם שיהיו ראוים לאכילה להדיוט, לכן אמר קרא תמימים יהיו לכם ומנחתם, דיהיו ראוים לאכילה להדיוט, וטרפה וערלה וכלאי כרם פסולין לקרבנות ולמנחות ודו"ק.

עשרון עשרון תעשה לכבש כו'. בשום מועד לא כתב תעשה רק כאן בפסח. נראה דמלמדנו, דסלת העשרון ביום ראשון דפסח קודם הקרבת העומר ודאי בא מן הישן, דחדש אסור להדיוט, רק בימים האחרונים אחר הקרבת העומר הוי אמינא דבאין מן החדש כמו להדיוט, לכן אמר תעשה, שיהיו כל עשיות שוין (כדדריש ריש התדיר), דלגבוה בעי שיקריב שתי הלחם, הגם דממנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות ידענא, אפשר דהו"א דדוקא למנחות הבאין בפני עצמן לא גלל זבח, או יליף לן, דהנך דזרעינהו בין עומר לשתי הלחם אינם מתירין השתי הלחם והעומר שלא כסדרן, דאם יתירו נמצא דאחר הקרבת העומר יביאו מחטים חדשים, ואין כל העשיות שוין. ודו"ק.

מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד. צריך טעם מדוע לא כתוב עולת הבקר בשום מקום רק גבי פסח. ויתכן עפ"י מש"כ האחרונים, דהעיקר דבמנין שעות כהזוה"ק, שי"ב שעות נחשבין ליום וי"ב שעות נחשבין לילה, וזמן תפלה הוא עד שני שעות קודם חצות לא זמניות, א"כ עד ד' שעות מיחשב בקר, כדאמרו פרק תפלת השחר, וא"כ בריש תקופת ניסן, היינו ניסן דתקופה, שאז היום ולילה שוין, וכמו שאמרו בפ' כיצד מעברין דף נ"ו בתקופת ניסן ותשרי, ואז מכוון ד' שעות ביום משעה שהאיר המזרח, דכיון דהיום והלילה שוים, והוי עדיין בקר, אבל בשאר חדשים שאין היום והלילה שוה יכול להיות שהאיר המזרח ד' שעות אחר חצות הלילה, נמצא דעד עשרה שעות אחר חצות הלילה שהוא חשבון ד' שעות על היום, וכמו שאמרנו לשיטת הזוה"ק יהיה אז ששה שעות על היום ואין זה בקר לענין אור היום, שכבר עבר ששה שעות זמניות, אם כי מיקרי בקר לענין תמיד כמו לענין תפלה, ולכן לא כתיב בקר רק בפסח לבד, שמעברין על התקופה של ניסן, כדאמר בפ"ק דר"ה, אבל לא על תקופת תשרי. ודו"ק.

וביום הבכורים כו' שעיר עזים אחד לכפר עליכם. הנה בירושלמי רה"ש אמר טעמא דלא כתיב חטא כיון שקבלתם עול תורה הנכם לפני בלא חטא. ויתכן כמו דאמר ר"ש בפ"ק דזבחים שני שעירי עצרת למה הן באין לכפר על טומאה שאירע בין זה לזה, וא"כ רחוק שימצא חטא חלילה בשעה קלה כזו, לכן לא כתב חטאת, כיון שהביאו חטאת על לחם הבכורים על טומ"ק כו'. אמנם ברה"ש כתיב חטאת ושם איכא שני שעירים, וזה א"ש לר"ש דסבר דשל ר"ח מכפר על טהור שאכל טמא, ושל רגלים מכפר על טמא שאכל קדש באין בה ואין בה, וא"כ שפיר כתב חטאת. וכן איתא בירושלמי שבועות ה"ז ולא ר"ש היא דר"ש חולק כפרות כו'. יעו"ש. אמנם לר' מאיר דסובר דכולן מכפרין על דבר אחד נראה, דבעצרת דרוב ישראל המה בירושלים אינם עלולים לחטוא, וכמוש"א צדק ילין בה, ולכן כיון שהקריבו שעיר לשתי הלחם רחוקין הן מהחטא, אבל ברה"ש דהמה בגבולין צריכים חטאת בכל שעה, אלא שחיסך עליהן הכתוב. ודו"ק. ובירושלמי פ"ק דשבועות אילו ישראל כשרים שמא אינן מביאין מה שקבעה להן תורה.

וביום הבכורים וכו' מלבד עולת התמיד ומנחתו תעשו וכו'. הפסיק בין המנחה לנסכיהם משום שנסך התמיד שוה עם נסכי החג, אבל המנחה יש בה חלוקים, שמנחת תמיד של בקר צ"ל מן הישן ומנחה של ערב כשר מן החדש, שכבר התיר השתי הלחם, וכן מנחות קרבנות החג באין מן החדש.

הגה באמור ובפנחס כתוב מוספים ושתי הלחם וקרבנותיה שאינן רק ביו"ט עצמו ואין להם תשלומין, לכן לא כתוב בשבועות חג, משום שאם חל בשבת אין כאן חגיגה ביו"ט עצמו רק יש לה תשלומין ויום טבוח, לכן במשפטים ותשא וראה, ששם לא נזכר קרבנות כתוב חג הקציר חג השבועות, אבל פסח וסוכות ששבעת ימים כתוב בהן חג. ולפ"ז החגיגות הררים התלוים במאמרו של השי"ת. ופשוט. ומוכח דממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט, דלכן משכחת עצרת בשבת.

ובחדש השביעי באחד כו' כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. לפי מה דדריש ר' לוי וירושלמי מסיק כן, דבפרשת אמור כתיב שבתון זכרון תרועה, משום דבשבת אין תוקעים, יש לכוון גם מה ששם הקדים זכרון תרועה, ואח"כ מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו, אבל כאן כתיב קודם מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה ל"ת, שמלאכת עבודה היא מלאכה שאינה של אוכל נפש, הא של אוכל נפש תעשו, שע"כ איירי בחול, ואז יום תרועה יהיה לכם, משא"כ בפ' אמור שאיירי בשבת הקדים זכרון תרועה, שאינו תנאי אל הזמן שמותר אוכל נפש, שבשבת איירי שגם אוכל נפש אסור, ואין לתקוע רק זכרון תרועה יהיה לכם. ודו"ק.

וע"ד הדרוש הענין, דיש אצל האדם בחינת ראיה ובחינת זכרון, ראיה הוא לסור מכספו החמס ולזרוק השרץ מידו, ולהרחיק העבירה שיש עתה תחת ידו, ובחינת זכרון הוא להרחיק מכחות נפשו את אשר נשחת בטבעו על ידי איזה און אשר עשתה וגרם לנפשו תכונה רעה אשר יוכל לבוא מזה לעשות מה שאינו ראוי כשיבוא לידו, וזהו זכרון, שאין העול תחת ידו, רק כי יחשוב בכחותיו ויפשפש במעשיו ימצא אשר טמא כחות נפשו הטהורה, וכן יש אצל השי"ת ראיה אשר הוא רואה להסיר חרון אף ורוע הגזרה מהאדם, ויש זכרון, שזוכר מה שיש לצדד בזכות האדם, ולכן מרחק ממנו את אשר ראוי להיות עפ"י סדור הטבעי ומקורות הזמן, ולכן בננוה כתוב מן החמס אשר בכפיהם, שלא הרחיקו רק מה שיש בידם, לכן כתוב וירא כו' וינחם על הרעה אשר דבר לעשות, וכן אמרו בירושלמי תשובה של רמיות עשו אנשי ננוה, והנה אמרו בפרק ראוהו ב"ד שופר כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי, שיש עבירות שאין אדם רואה לעול, וזה כשהכל עושין יאמר בלבבו אין אני צדיק מכל ישראל, ועד אם הורו לו ב"ד יאמר מה לי הלא ב"ד התירו לי, עד שמטעם זה אמרו יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, ובכ"ז כל ישראל שעשו עפ"י ב"ד אם כי בחוץ אין כפרה ע"ז, בפנים על הפרכת צריכים לפר לכפר, אולם לפני ולפנים, הוא בין הבדים, גם בלא נודע לו שנטמא ונכנס למקדש או אכל קדש, דהוי כמו טעה בדבר מצוה, שנתכוון לאכילת קדש ולהכנס למקדש דבכה"ג פטור בחוץ, ע"ז ג"כ צריך כפרה לפני ולפנים, אף דלא נודע לו עדיין ונתכוון למצוה, נמצא דבלפני ולפנים גם על דבר של מצוה שעשה בצירוף כל ישראל בהוראת ב"ד ולא נודע לו עדיין מחטאו, ג"כ צריך כפרה, כן ברה"ש שמלך יושב על כסא דין צריך לחפש ולמדכר אנפשיה על כל מפעל פרטיי שעשה אם יש בו אשר לא כדת, אף כי כוון לדבר מצוה ועשה בהוראת ב"ד בכל ישראל, לכן אמר זכרון תרועה יהיה לכם, שהאדם צריך להזכיר לעצמו כל פרטי מעלליו ומעשיו שעשה אף מעשיו הטובים ומה שלא הרגיש בעשייתן שום חטא, וזה שאמר תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו על דברים המכוסים מבני האדם בתכלית ההעלם גם ע"ז צריכים לזכור ולחפש. ודו"ק. ולכן פירשו בשם ר"ת, דאדם נידון בכל יום, היינו שלא יחלה, זה שלא יחרה עליו אף ד', אבל אם חלה שיתרפא, שזה נגד הטבע, כמו שאמרו שגדול זה הנס מחנניה מישאל כו', ע"ז דוקא ברה"ש, שאז בחינת זכרון אצל השי"ת, שזוכר אותו שלא יבוא שום רעה עליו עפ"י הסדור הטבעי. ודו"ק.

ובמדרש שוחר טוב. תקעו בחדש שופר חדשו מעשיכם ושפרו מעשיכם. הביאור, כי על משפט כזה מי יוכל לעמוד, ולזה אמרו שיראו לחדש מעשיהם, הוא להנחיל שמירת הדת ודיעות הצודקות אצל בניהם, הדור החדש, וע"ז אמרו כל המלמד תורה לבן בנו כאילו קבל מהר סיני, שזה העיקר להיות הדת חדש וידיעת השי"ת חזק אצל הבנים כמו שקבלו מעצמם, וזה נקרא חדשו מעשיכם, ועי"ז שפרו מעשיכם, כי רואין אנו מי שבניו נתרחקו מעבודת השי"ת ואמונתו, גם האבות יחקו כהקופים את מפעלות בניהם לבלי התרחק מאתם הרבה [ויש אשר מתנצלים כי כוונתם לשמים, כדי שיקובלו דבריהם אצל הבנים במה שיוכלו להועיל], לזה אמר חדשו מעשיכם ועי"ז שפרו מעשיכם, ור' ברכי' אמר שפרו מעשיכם וחדשו מעשיכם, כי אם האב נזהר לפשפש במעשיו, אז גם הבן שומר תורתו ונאמן לבבו לאלקיו, ואם רואה הבן כי האב אינו נזהר בקלות, אז אינו נזהר הבן גם בחמורי חמורות, וזה ששפרו מעשיכם ועי"ז חדשו מעשיכם, יהיה דור חדש נאמן לאלדיו. ולזה סיים ומה שופר תוקע בזה במה שמונח בפיו ומוציא מזה בצד הרחוק כך כל קטרוגין שבעולם כו' אני שומע מזה ומוציא מזה, פירוש, כי ע"י הדור האחרון אשר יומשך ידיעת השי"ת ותורתו ע"י זה האיש, הלא הוא זכות בלתי תכליתי, מועיל להרחיק ממנו כל רע אשר עליו בקטגוריא מצד הזמן הנוכחי, וזה בכסא ליום חגנו, מלשון יום הכסא, כי יבוא זמן העתיד בדור החדש הבא לידיעת דרכי התורה ע"י עמל האבות וגידולם לתורה. ודו"ק.

הנה דע דבכל מקום דאומר במנחה ונסכים שהן לפר לאיל לכבש, אם יש פרים יותר מאחד או איל יותר מאחד, או כבש אומר לפר האחד לאיל האחד, אבל כשאין רק אחד אומר לפר לאיל, וכן הראשון בטהרת מצורע בעשיר אמר ולקח הכהן את הכבש האחד, לפי שיש עוד כבשים, ובעני אמר כבש האשם, שאין כבש אחר זולתו, וכאן כתוב בחדש השביעי כו' לפר לאיל לכבש האחד, ובסוכות לפר האחד כו' לאיל האחד, ובשמיני לפר לאיל ובעשור לחדש כו' ומנחתם לפר שני עשרונים לאיל האחד, משום דאיכא לצבור שני אילים איל אחד דעבודת היום כתב האחד. או דמרמז דהוו אחד. וביום הבכורים שני עשרונים לאיל האחד, אף דאין רק איל אחד מ"מ הואיל ועם הלחם יש עוד שני אילים כתב האחד, אבל בראשי חדשיכם כתוב לאיל האחד, כיון שאין כאן רק אחד היה צ"ל לאיל. ונראה דמורה לנו משום דכתיב לחדשי השנה, ויש ראש השנה, שאז איכא עוד איל מוספי היו"ט, לכן כתב לאיל האחד. ומרמז אותנו, דמוספי רה"ש יש כאן שלשה אילים למוספים. ודו"ק.

ובעשור לחדש כו', שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל האחד. לפלא, דכל הפרשה או דכתיב בשניהם האחד כמו ביום הבכורים או דלא כתיב האחד, כמו ברה"ש, וכאן גבי פר לא כתיב האחד וגבי איל כתיבא, לזה נראה דקמ"ל קרא דאיל זה של מוספין ואיל של עולת העם האמור באחרי אחד הוא, וכרבי דסבר כן במסכת יומא דף ע' ע"ב. ואולי יש לכוון זה בכוונת הגמ' מ"ט דרבי דכתיב אחד. עיי"ש ודו"ק.

והנה בכולהו מוספין כתיב ריח ניחוח קודם לד', ובוהכ"פ כתיב ריח ניחוח בתר לד', משום דביוהכ"פ לית רשות לאסטוני, שבטל החומר, זה היצר הרע, שפרושים מכל החומריות, וזה שאמר מה מלאכי השרת אין להם ישיבה, שהבעה"ב יושב ואורח אינו רשאי לישב עד שיאמר לו שבו, לכן האדם הוא בחירי יושב כבעה"ב, אבל מלאכים שאין להם בחירה שהם מוכרחים מהשגתם יתברך שמו תמיד בלא חומר חוצץ נקראים קאמיא, שעומדים הם, וביוהכ"פ גם ישראל בטלה חומריותם, והמה כמעט מוכרחים לעשות רצון אלדים, ולכן בכל המוספין צריכין לכוון לשם ריח לשם ניחוח כתיב והקרבתם ריח ניחוח לד', שיקריבו לשם ריח, אבל ביוהכ"פ כתיב והקרבתם עולה לד', וריח ניחוח יהיה בלא כוונה. ודו"ק.

והנה יוהכ"פ מכפר על זדונות, ועל חיובי קרבן מכפר על הספיקות, ואינו מביא אשם תלוי בעבר יוהכ"פ, כמו דדריש מכל חטאתיכם לפני ד' שאין מכיר בו אלא השם, כדתנן סוף כריתות, והנה על אשמות אינו מכפר רק ביחידים, לא בצבור, כי אין אשם בצבור, ולזה אמרו בתפלה מלך סולח לעונינו ולעונות עמו ב"י, שזה מכפר זדון הפרטי וזדון הכללי, ומעביר אשמותינו בכל שנה, כי אין אשם תלוי בצבור, ולכן לא אמר אשמות עמך ב"י. ודו"ק.

ובעשור לחדש. לא כתיב גבי שעיר עזים לכפר עליכם, משום שיום מכפר בלא שעירין. ובחג הסוכות לא כתיב לכפר עליכם, משום שבארבעה פרקים שהעולם נידון בכולהו מפורש בתורה בפסח הביאו עומר שנידונין על התבואה, בעצרת הביאו שתי הלחם כו' על פירות האילן כו' וברה"ש בשופר, אבל בחג הסוכות נסכו לפני כו' שנידון על המים, וניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני, ולא כתוב בתורה, ולא נכתב שהוא זמן כפרה ודין ודו"ק.

מלבד חטאת הכפורים. לר' אליעזר ב"ש דסבר, דשני אילים היו חד דמוספין וחד דחובת היום דפ' אחרי היה צריך לכתוב ומלבד עולת העם ובקרית ספר הוכיח מזה כרבי. ודברי רמב"ן המה נפלאים. ונראה לישב, דמנחות ונסכים לא כתיבי באיל אהרן ואיל העם, אע"ג דאינן באין בנדר כו' רק חובה, בכ"ז חייבין במנחות ונסכים מקרא דכתיב בפ' שלח גבי נסכים או במועדיכם. ועיין מנחות צ"א לרבות אילו של כ"ג ושם. ולר' ישמעאל דדריש הא דכתב בפ' נסכים אל ארץ מושבתיכם לאחר ירושה וישיבה, ולא קרבו נסכים במדבר (עיין קדושין ל"ז), א"כ באיל אהרן ואיל העם לא הקריבו נסכים עד לאחר ירושה וישיבה, וטעמו דהוי כקרבן יחיד, דלא הקריבו במדבר רק בצבור, משום שזה האיל היה רק להעם לא לכה"ג ואחיו הכהנים שקרויין בית אהרן, שלהם הי' פר לחטאת ואיל אהרן לעולה, ולכן לא קרבו בו נסכים עד לאחר ירושה וישיבה, ולכן כאן במוספים, הלא חטאות אין בהן נסכים כלל, ועולות יש להן נסכים במדבר, אבל עולת העם ביוהכ"פ איך יכתוב מלבד עולת העם ומנחתה, הלא עד לאחר ירושה וישיבה לא צריכי נסכים, ואם יכתוב מלבד עולת העם לבד, הלא אחר ירושה וישיבה יטענו נסכים, לכן לא כתבה זה כלל. ודו"ק.

ומה נפלא לפ"ז דר"א ב"ש בדף ע' ע"ב אמר אליבא דרע"ק דחד איל הוי, יעו"ש תוס' ד"ה דכו"ע, ולפ"ז א"ש, דלרע"ק דסבר דנסכים קרבו במדבר, א"כ מוכרח מדלא חשבה התורה מלבד עולת העם ומנחתה ועולת התמיד, כמו שכתוב ברה"ש דחד איל הוי. ודו"ק היטב.

ובחמשה עשר יום לחדש השביעי. לא כתב הזה כמו באמור. נראה דמרמז לדין המבואר ברמב"ם בסוף פ"ג מקדוש החדש, שאם באו עדים מרחוק שנראה החדש בליל שלשים קודם חצי החדש מקבלין עדותן וחוזרין ומונין לאותו החדש מיום שלשים, אבל אחר חצי החדש מניחין מעובר כשהיה ומונין מיום שלשים ואחד, לכן קודם חג הסוכות יתכן להיות כי קודם יום החמשה עשר קבלו עדים שנראה בזמנו וחוזרין ומונין מיום שלשים, ונמצא יום הט"ו אינו לחדש הזה שעשו רה"ש ויוהכ"פ (והטעם עי' בס' אור שמח), רק ליום ל' ודו"ק.

וחגותם אותו חג לד' שבעת ימים. לא כתב כאן בסוכות תשבו, כמו שכתב מצות יאכל בפסח וברה"ש יום תרועה יהיה לכם, משום דבחג היו צריכים כולם להראות לפני ד' בשילה או בבית עולמים, וכי יעלו כולם אז פטורים מדין הולכי דרכים ומשום מצטער ופטורים מסוכה, לכן לא הזכיר זה. ואולי מכאן סמכו חכמים לזה. ויעוין רמב"ן ע"פ דכל האזרח בישראל דברי נועם.

ועוד יתכן דמשום הכי לא כתוב בסוכות תשבו, משום שכולל בזה גם שמיני עצרת שאין בו מצות סוכה, ואי דא"כ הי' לו לאמר שמונה ימים, מזה למד בפסחים דף ע' דחגיגה אינה דוחה שבת, כן נראה דהדיוק מדלא כתב בסוכות תשבו גבי' כמו בפ' אמור. ודו"ק.

ומנחתם כו' מלבד עולת כו' ונסכה. הנה לא נזכר נסכים ביום ראשון. נראה דמרמז, דלמספר רב כזה אם יחסרו נסכים אז אינן מעכבין הקרבן ומביא הקרבנות בלא נסכים. ואמינא דבר חדש מאד, דבכל התורה חטאת קודם לעולה, לבד בחג הסוכות, דיליף בזבחים צ' דכתיב כמשפט עולה קודם לחטאת, וזה דוקא כשבאה עולה עם הנסכים אז העולה קודם לחטאת, דאם מנחות ונסכים באין להעולה כמשפט, אז משפט החטאת שאינה טעונה נסכים מאוחר לעולה כסדר הכתוב בתורה, אבל אם אין נסכים להקריב, אז החטאת קודם לעולה כמו בכל התורה, לכן רמזה תורה ביום ראשון שלא כתבה כמשפט, שלא הזכירה נסכים, משום דבבאין בלא נסכים החטאת קודם. ודו"ק.

ומנחתם ופוק חזי גבי יולדת שאם אין לה די ידה להביא נסכים לכבשה עולה מביאה עוף, אע"פ שעוף אין לו נסכים, בכ"ז כיון שלכבשה אין נסכים עדיף טפי בן עוף שא"צ נסכים שקרבן בלא נסכים אינו מהודר, ולכן אמר ר"ש בהתכלת דעדיף טפי אחד עם נסכים ממרובים בלא נסכים יעו"ש, לכן כאן אם העולה בלא נסכים אז החטאת קודם. ודו"ק.

ועשרון עשרון לכבש האחד. נקוד וא"ו דועשרון קמא, ודריש הגמ' פרק שתי מדות דף פ"ז שלא ימדוד בשל שלש לפר ושל שנים לאיל. וצ"ע דלמה נקטיה קרא גבי חג הסוכות ולא נקטיה לעיל בר"ח ועצרת ופסח. והנראה לענ"ד, דאמר הגמ' בפרק המנחות והנסכים שמנחת פרים יכולה להבלל זה בזה, וכן מנחת כבשים יכולה להבלל זה בזה, וא"כ כאן שהכבשים המה ארבע עשרה, ואיכא כאן איפה, קמ"ל דאינו מודד באיפה רק שצריך למדוד מדתן עשרון עשרון בפני עצמו. וביחזקאל נקט במדות היבש איפה. ועיין מנחות מ"ה ובתוס' שם. והגם כי של פרים ואילים שוה בלילתן ויכולין להבלל זה בזה, לא תמצא בשאר מועדים שני פרים ושני אילים, וא"כ ליכא כאן עשרה עשרונות שיכולין להבלל זה בזה רק בחג הסוכות, קמ"ל דאין מודדין באיפה רק בעשרונות, אע"ג דאיכא טרחה מרובה. ודו"ק.

ומנחתם ונסכיהם כו' מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם. זה פלא גדול על מי קאי הך ונסכיהם, אם על מוספי היום הלא כבר כתוב ונסכיהם, ואם על עולת התמיד, ונסכה הוי ליה למימר. ועיין רש"י בזה. ואחר העיון הוא למוד גדול על נסוך המים, דנסוך היין מתיחס אל הקרבן לא אל היום, ואם הביאן קודם הקרבן פסולים, ומביאה אדם אפילו לאחר עשרה ימים, וכמו דדריש בפ"ב דתמורה מנחתם ונסכיהם אף בלילה, פירוש, בלילה שאחרי הבאת הקרבן, דהמנחה והנסכים מתיחסין אל הקרבן לא אל היום, הא נסוך המים אע"ג דלכתחילה מצותה עם התמיד, כמו דכתיב ביום ששי ונסכיה, בכ"ז נסוך המים מתיחס אל היום לא אל הקרבן, ולכן אם נסכן בלילה שלפני הבאת הקרבן יצא, ואם עבר היום ולא נסך מים, כיון שעבר יומו בטל קרבנו, וכמו שמפורש בירושלמי פרק לולב וערבה הלכה ו', עיי"ש, נמצא דנסוך היין הוא שייך ומתיחס אל עולת התמיד, וצריך להביאה אחר הקרבן ובלילה שאחר כך ג"כ סגי, ונסוך המים הוא שייך אל חובת היום, לכן כי נסכו בלילה כשר, כן כי לא נסכו בו ביום עבר יומו בטל קרבנו כו', וזה שאמר ונסכיהם היינו נסוך המים שהוא של היום ונסוך היין שהוא של עולת תמיד.

ולבי אומר לי שהוא דברי הירושלמי שם, דבעי הקדימן לזבח מה הן ניסכן בלילה מה הן לא ניסך היום מהו שינסך למחר מן הדא דאר"א בשם ר' יוסי ונסכיה אחד נסכי מים ואחד נסכי יין הד"א הקדימן לזבח כשר ניסכן בלילה כשר לא ניסך היום לא ינסך למחר על שם עבר יומו בטל קרבנו. וזה תמוה דאדרבא מדאיתקוש לנסכי יין ובנכסי יין הכל להיפוך, דבעי להיות אחר הבאת הזבח, ובלילה שלאחריו, ואף לאחר עשרה ימים, וברור שצ"ל ונסכיהם אחד נסכי מים ואחד נסכי יין, ואין זה דרשא דר' נתן דמייתי בבלי בתענית מן ונסכיה, ולפי זה פשיט שפיר דהנסוך הוי של יום לא של קרבן. וכן ברור בעיני, דהא דקאמר בבלי תענית מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אף בלילה סמיך ג"כ על קראי דונסכיהם דכאן דקאי על היום, רק מייתי דמצאנו נסכין באין בלילה. ומסולק בזה כל תמיהות הרב בגבורות ארי. עיי"ש ודו"ק בכ"ז.

והנה נסוך המים אינו בתורה רק רמוז בקראי, וטעמא משום דא"ר יודא מפני מה אמרה תורה הקריבו לפני עומר כדי כו' תבואה הקריבו לפני שתי הלחם כו' שיתברכו פירות כו' נסכו לפני מים בחג כו', והכוונה כי הנך תלתא דברים לא הקריבו במדבר רק בבואם לארץ ישראל, שלא היו צריכים במדבר לגשמים ולתבואה, לכן אמר ר"ש במשנה מנחות כל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר דייק האמור ולא הכתוב, משום דנסוך המים לא היה קרב במדבר. ודו"ק.

לפלא דבכל ימי החג כתיבא ומנחתם ונסכיהם, לבד ברביעי ושמיני עצרת כתיבא מנחתם ונסכיהם בלא וא"ו, הלא דבר הוא. ואולי יתכן כך, דבסוכה פרק החליל דף נ"ה אמר ר' אלעזר הני שבעים פרים כנגד שבעים אומות, ופרש"י שירדו גשמים בארצם, עיי"ש, ובמנחות ריש פרק אלו מנחות נקמצות קאמר ר"ע דעו"ג אינו מביא מנחות ונסכים בפני עצמן רק עולות הוא מביא וכל חברותיה, היינו נסכים הבאים עם הזבח, כן פרש"י תמן, וא"כ בכל הפרים שבאמת הן לכפר על העו"ג, הא עו"ג אינו מביא מנחות ונסכים רק בשביל שהיא באה עם הזבח, לכן נכתב ומנחתם ונסכיהם, להורות דאין מקום להמנחות והנסכים רק בשביל הזבח, שגלל הזבח מביאים ג"כ מנחות ונסכים, לא כן בשמע"צ שהקרבן הוא לכפר על ישראל, וכן ביום הרביעי שקרבנו עשרה פרים, והוא להורות על עשרה אומות שנתן הקב"ה לישראל ועליהן כתיב לא תחיה כל נשמה [ולכן ביום הרביעי שהוא באמצע, שארץ ישראל באמצע ישוב. והבן], וא"כ מהראוי שיתחייבו בני ישראל בקרבן זה והן מביאין ג"כ מנחות ונסכים בפני עצמן, לכן כתיב מנחתם בלא וא"ו להורות שאין הבאת הזבח סבה להקרבת המנחות והנסכים. ודו"ק.

בגמ' פסחים. הני שבעים פרים כנגד שבעים אומות. הנה מפורש במשנה דשבועות ובספרי, דשעירים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, והוה"ד פרים ג"כ מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו, ומאי שייך בעו"ג טומ"ק וקדשיו. והברור דעיקר המקדש הוא ישראל, כמו שאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר רק בתוכם, וכמו שכתוב למען טמא את מקדשי כנ"י המקודשת לשמי, רש"י, וכמו שאמר היכל ד' המה, לכן על מה שמטעים ישראל בדעות ובמעשים רעים, זה הוי לגבייהו טומאת מקדש וקדשיו, ולכן בימות הבית הי' רצון הש"י שלא יתערבו בגוים ולא ילכו העמים אליהם פן יחטיאו את ישראל כאשר היה, אבל לעתיד, אז אף כי בני נכר לא יגיעו לההנהגה הנסיית, שע"ז נוסד הפסח על שפסח ועצרת על מתן תורה, ויתנהגו בטבעיות, אמנם יכירו כי לד' הארץ ומלואה, והוא שוכן שמים כסאו בירושלים, לכן אם כי במועדים דפסח ועצרת אינם שייכים כלל, אחר כלות ימי האסיף יבואו להודות לשמו יתברך על כל הטוב אשר עשה מעת זרוע זרע עד אסוף הקציר בירושלים, ואז יהיה היפוך מאשר היה עתה כי רצון השי"ת יהי' שיעלו לחוג כו', כי לא יחטיאו את ישראל בקרבתם אליהם, ולכן זאת תהיה חטאת כל הגוים כו' אשר לא יבואו לחוג את חג הסוכות. ודו"ק.

בסוף סוכה. אוי לאוה"ע שאבדו כו', שבישראל איתא בתו"כ דיוהכ"פ מכפר בלא שעירים, ושאר רגלים אינן מכפרים בלא שעירים, וטעמו דיוהכ"פ עיקרו לכפרה, לכן מכפר בלא שעירים, וכיון דלעו"ג אינם בני שביתה, ועיקר הרגל לדידהו רק לכפרה, א"כ יכפרו בלא שעירים גם בזה"ז בלא בית, אמנם מה שייכים לרגלים, כיון דב"נ לא הוזהרו על הרגל, רק בשביל ישראל שהם בני שביתה מכפר להם, ואגב דמכפר לישראל מכפר גם לבני נח, וכיו"ב אמרו בפ"ק דהוריות דמיגו דמכפר אחיים מכפר נמי אמתים, אבל בזמן הזה דלא מכפר לישראל לא מכפר לבני נח. אך תוספות סוף מגילה הביאו מדרש, דבזמן שקוראין בסדר הקרבנות מכפר עליהן, אכן כיון שמריעין ומצירין לישראל ואין מניחים לישראל לעסוק בתורה, איך יתכפר להן במה דישראל קוראין בתורה, כיון שאין מניחים להם לעסוק בתורה. ודו"ק.

אלה תעשו לד' כו' ולשלמיכם. נראה דלפי מה דמסיק בסוף פ"ק דקדושין לא היו נסכים קרבין רק לאחר ירושה וישיבה, ופרש"י, דזה רק בקרבן יחיד אבל לקרבן צבור היו קרבים גם במדבר, ונראה דגם לנדבת צבור, כמו קיץ המזבח היו נסכים קרבים במדבר, כמו שהיו קרבים לחובתם, ורק ליחיד לא קרב עד אחר ירושה וישיבה. והנה מפורש בתו"כ ריש ויקרא דצבור אינן מתנדבין שלמים רק עולות לחודייהו, יעו"ש, א"כ א"ש, דכאן צוה משה מה שינהגו תיכף גם קודם ירושה וישיבה, ומשום הכי לא כתב כאן קרבנות, דשתי הלחם אינן קרבין קודם ירושה וישיבה, יעוין מנחות פ"ד במשנה, לכן אמר דעולות נדבות מרבים טעונין מנחות ונסכים במדבר, אבל שלמים דצבור אינן מתנדבין, רק יחידים ושותפים, א"כ קרבן יחיד לא היה טעון נסכים במדבר, לכן כתב המנחות ונסכים קודם שלמים. וזה ברור. ודו"ק.