משך חכמה/ספר במדבר/פרשת במדבר

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת במדברעריכה

אלה הפקודים כו' איש אחד לבית אבותיו היו. ולמעלה חמר ראש לב"א משום, דכיון דהם היו מן המנין, והנשיא היה אחד מן המנין. ופשוט.

וסביב למשכן יחנו כו' וחנו בנ"י איש על מחנהו כו' והלוים יחנו סביב למשכן העדות כו'. הנה קיי"ל, דבעל קרי מן התורה משתלח חוץ לשני מחנות מן וכל זב לרבות בעל קרי, כדאמר ר' יוחנן ריש פרק אלו דברים, וא"כ איך היו הלוים עושין במחנה שלהן, איך היו מותרין בתשמיש ואיך היו עם נשותיהן. וצריך לומר, דהלוים השומרים משמרת הקדש היו סמוכים סביב למשכן העדות, ואהליהם ונשיהם, וטפיהם היו חונים סביבות מחנם לפני מחנה ישראל. ולכך היה בין מחנה לויה למחנה ישראל רחוק מיל, כדאיתא במדרש הביאו רש"י על מנגד סביב, ובתוך אלפים אמה היו אהלי הלוים, ושם היו מותרין בתשמיש, ורק סביבות הארון היה לה דין מחנה לויה. לכן אמר וסביב למשכן יחנו, המה הגברים לבד והלוים יחנו סביב למשכן העדות, זה עם נשותיהן כחניית מחנה ישראל. ולכן עדות כתיב, שעדות, שהשכינה שורה בישראל, שזהירין ופרושין מעריות, וכמו שדרשו על קרא דשבטי יה עדות לישראל הביאו רש"י פ' פנחס על קרא משפחת החנוכי. ולכן כתוב והחונים לפני המשכן קדמה כו' משה ואהרן ובניו, דדריש משה על מחנה לויה בריש תמיד [וכמ"ד, דמשה לא נתכהן אלא בז' ימי המלואים לבד] מה משה בחד דוכתא ואהרן בחד דוכתא, ואמאי מפיק קרא דמחנה לויה בלשון משה להקרא השבט בשמו, ולפ"ז א"ש, דמה משה היה בלא אשה, כן היו כל החונים לפני המשכן בלא אשה, שעל זה היה דין מחנה לויה, דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות. ודו"ק. ועיין אבן עזרא פ' קרח על מסביב למשכן קרח, כזה.

למחנה יהודה כו' ושמונים אלף וששת אלפים. פרט העשיריות והאחדים בדגל יהודה, שמרמז שיש כאן בדגלו שלשים ואחד פעמים ששת אלפים והוא כמנין שם אל.

ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם. הענין, דכבוד לא שייך רק כשהם במקום מלך הכבוד, אז היה יהודה בכור לדגלים וראובן שני לו. וכן מחוקי הנימוס, כשיש נכבד אז צריכין לישב במשטר וסדר ולכן בפרק הנזיקין הפליגו רז"ל בשמירת הסדר בקריאה לס"ת החשוב קודם. ורמז לזה מצאנו בפרק ג' שאכלו אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה וכש"כ בתי כנסיות וב"מ, לפי שכבוד אינו רק במקום מכובד ואין מכבדין בדרכים. לכן אמר כאן, שסדר הדגלים הוא לסדר חנייתן אצל אהמ"ע, הסדר הזה יהיה בעת המסעות ג"כ, שאינו דומה לשאר דרכים, שאין כבוד ואין סדר למעלה ולקדימה, משום שאהמ"ע נוסע בתוך המחנות, ומלך הכבוד שרוי בתוכם, א"כ צריכין להיות בסדר חנייתן על ידו. ולזה כוונו רז"ל במנחות צ"ה ונסע אהל מועד אעפ"י שנסע אהל מועד הוא ואינו נפסל לחה"פ ביוצא, היינו, שקדושת אהל מועד ומעלתו לא נסתלקה בנסיעתן. וכוונו לדרוש זה מעומק הכוונה. לא מן הלשון. ודו"ק.

ועליו מטה מנשה. בכל מקום אמר והחונים עליו, וכאן אמר ועליו משום דכיון שבמספר בסוף הארבעים פ' פנחס היה מספר בני אפרים מעט ממספר הראשון וכמספר בני מנשה בפעם הראשון, ובני מנשה רבו עד כי היו שנים וחמשים אלף, ולכן בפ' פנחס הקדים מנין מנשה למנין אפרים, וזה שמרמז כאן ועליו, שגבר עליו אחיו במנין עד למעלה, משא"כ באינך, דכולהו לא הגבירו על ראשי דגליהם במנין השני. ודו"ק.

ואלה תולדות אהרן כו' ואלה שמות בני אהרן וימת נדב כו' במדבר סיני ובנים לא היו להם. ההמשך יתכן כי טרם צווי לקח הלוים תחת כל בכור בישראל והוא מסבת עשייתן את העגל, וכמו דאמר ר' יוחנן בירושלמי מגילה הלכה י"א מאיכן קשט הקושט שתהא עבודה בבכורות כו' כי לי כל בכור ביום כו' שבר ד' מטה רשעים אילו הבכורות שהקריבו לעגל תחלה והלוים זכו מן העגל, כמו שנאמר ומלאו את ידיכם היום ברכה כו', ולמען לא יעלה טינא בלבב המתעקש לומר וכי יש משא פנים בדבר, אהרן שעשה העגל זכה לכל הכבוד הזה, לפיכך הקדים מה שנטל אהרן את שלו ע"ד העגל אף שהיה אנוס, ולשם שמים נתכוון כידוע, וזה שמספר, שמתו בניו בלא בנים, אשר זה העונש של ערירי לא נכתב בכל מילי דקדש, ואין זה רק שזה היה להפרע חטאו של אביהם, וזהו וימת נדב ואביהוא בהקריבם כו' [היינו, שמספר זמן המיתה ולא סבתה, ולכן לא אמר על הקריבם כו'] במדבר סיני היינו, שהסבה היה המקום של מדבר סיני, שזנתה כלה בתוך חופתה, וכמו שאמרו בעקב על קרא דבאהרן התאנף מאד, ויכהן אלעזר ע"פ אהרן אביהם. ומדויק, כי בפ' פנחס לא כתיב במדבר סיני, אשר שם היו בערבות מואב, וכאן, שכל עניני הפרשה במדבר סיני, מספר שהיה במדבר סיני, הלא נפלא הוא, ולפמש"כ מבואר היטב.

בני אהרן הבכור נדב. הנה יש פסיק, וכאילו אמר אהרן הבכור. ועיין בבעה"ט. או בכור לנבואה, שנתנבא במצרים, כמפורש ביחזקאל, וכמו שאמר לעלי הנגלה נגלתי לבית אביך. ומרמז על מה דאמרו, שאהרן עצמו לא היה במנין, וטעמא דכמו בכור של לוים לא הפקיע, וכמו שאמרו די לו שיפקיע את עצמו, כן אהרן היה בכור ולא הפקיע את הלוים, דאין קדש חל על קדש ודו"ק. וקדושתו היה כבר ממצרים כמוש"ב עכשיו אהרן כהן כו', לכן לא חל עליו פדיון קדושה.

והזר הקרב יומת. נחמיה ו' ואומרה האיש כמוני יברח ומי כמוני אשר יבוא אל ההיכל וחי. הנה אם נפרש, דזר הנכנס אל ההיכל הוא במיתה, זה לא שמענו, ועיין משל"מ סוף ביאת המקדש, וצריך לפרש מי כמוני אשר יבוא אל ההיכל, כדי שיחיה, שיעצו אותו שיסתר שם מפני ההורגים. יעו"ש. וכן מוכרח, שזה כוון ומי כמוני אשר יבוא אל ההיכל והתועליות יהיה וחי [שיחיה] לא אבוא.

ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בנ"י תחת כל בכור פטר רחם מבנ"י והיו לי הלוים. פירושו עפ"י מה דאמרו בספרי פ' בהעלותך סימן צ"ב כ"מ שנאמר לי קיים לדורות, והנה קיי"ל דאין תמורה עושה תמורה, וכן מע"ש נפדה ברחוק מקום, ולקוח בכסף מעשר אינו נפדה, וכמו דמפרש בזבחים ריש איזהו מקומן התם לא אלימא קדושתיה למתפס פדיוניה, וזה שאמר ואני לקחתי הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פ"ר, שהתם נתפסין בקדושתן תחת הבכורים, א"כ תו לא יהיו חוזרין ונפדין והיו לי הלוים קיימין בקדושתן לדורות. ודו"ק.

כי לי כל בכור ביום הכותי כו' לי יהיו אני ד'. פירוש, באופן שאני אהיה השם, אבל כיון שהקטירו לעגל וכחשו ואמרו, כי אני אין ד' לכן אינם שלי. והנה הוי אמינא, דבבמה שאין שם כהונה נוהג ולא לויה, סד"א, דהעבודה תהא נוהג בבכורות, לכן אמר מאדם עד בהמה לי יהיו, שבכור אדם לא נתקדש רק באופן אחד עם הבכור בבהמה, וכמו שאין בכור בהמה קרב בבמה קטנה, דהנידר ונידב קרב בבמה קטנה, הא בכור לא, כן בכור אדם אינו קדוש בבמה קטנה, ולכן שם נכנסו הלוים תחתיהם, ותו אין מעלה לבכור כלל. ובגמ' זבחים קי"ח מהו דתימא לבעי קידוש בכורות כמעיקרא כו'. ודו"ק.

וידבר ד' אל משה במדבר סיני לאמר פקד וכו'. בויקרא כתוב בריש הספר, שדבר אליו מאהמ"ע, ואח"כ כתוב בכל מקום וידבר ד' אליו, וכאן כתוב שנית במדבר סיני. וטעמו דלרשב"ל, דסבר דקדשו בכורות במדבר ופסקו, וכל ל"ח שנה עד שנכנסו לארץ לא נתקדשו בכורים, לכן כתב רק זה הפעם במדבר סיני ולא היו קדושים טרם הדיבור מעת יציאת מצרים, דבג' מקומות קדשו בכורות כו'. ולר' יוחנן צ"ל דהא קאמר, דבכור בהמה טהורה ג"כ נפקעו ע"י בהמות טהורות דהלוים, יעוין ריש בכורות, וזה לא היה אח"כ רק אותו זמן. ופשוט, ודו"ק.

ויפקוד אותם משה עפ"י ד' כאשר צוה. יתכן דכתיב במספר ישראל מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם, דלא נמנו רק עשיריות לא אחדים, לכן בכל המספר לא נזכר אחדים, והוא כי כל ראש מבני ישראל נתן מספר אנשיו, והיו שרי עשרות, ומכל מספר הקטן עשו מספר הכולל, ופחות מעשרה לא היה ראש עליהן בלבד לכן כתיב לצבאותם, שאין מחנה פחותה מעשרה, כמבואר ירושלמי פ"ק עירובין, ובמספר הלוים מבן חדש ומעלה, שמשה נכנס אל פתח האהל וב"ק יוצאת ואומרת כך תינוקות, לא נמנו ג"כ אחדים וכאשר צוה במספר ישראל, משא"כ במנין הבכורים נזכרו אחדים. ודו"ק.

לגרשון משפחת וכו' פקודיהם במספר כל זכר כו' פקודיהם שבעת אלפים וחמש מאות. הא דכפל בו פקודיהם, יתכן, שהמספר היה שוה, שמחצה מזה היה משפחת לבני ומחצה מזה היה משפחת שמעי, והיה כל משפחה לשלשת אלפים וז' מאות וחמשים. ובקהת לא נאמר כלל פקודיהם, לפי שאהרן לא היה בהמנין. ופשוט.

ונשיא בית אב לגרשוני. לא כתב למשפחות הגרשוני, כמו בקהת ומררי, מפני שלא נשתייר במנין שני בפנחס לבני גרשון רק חדא משפחה, כמו שפרש"י. ופשוט.

בגרשון ובקהת הזכיר מקום חנייתם ואחר זה הנשיאים, דבטח היה כל נשיא חונה אצל משפחתו, שכן הנמוס והמוסר, אבל כשהזכיר נשיא, נשיאי כו' אלעזר בן אהרן, שחנה אצל כהנים במזרח, לכן בבני מררי הנשיא הזכיר קודם לאמר, שכולן חנו צפונה. ודו"ק.

פקד כל זכר לבני ישראל כו'. אמר לבני ישראל ולא מבני ישראל. יתכן דקיי"ל לויה שילדה מישראל בנה פטור מחמשת סלעים מ"ט, דבפטר רחם תלה רחמנא, ורחם דילה דלוי הוא, ונראה לי, דזהו דוקא השתא, דנתקדשו הלוים וולדותיהן בין זכר בין נקבה, קדושים ופטורים, אבל במדבר, דעדיין לא נתקדשו בקדושת לוים, אם כן הנקבה שנולדה עדיין לא היו הלוים קדושים, ואחרי זה לא נתקדשו רק הזכרים, א"כ לויה שילדה בנה חייב בפדיון הבן, ולכך אמר בכור זכר לבני ישראל ואע"ג שאמו לויה או כהנת. ועיין בכורות דף ד' בזה ודו"ק היטב.

ולקהת כו' תחת כו'. בתמורה אמרו האי תחת לישנא דאחולי ולישנא דאתפוסי כו' ידו אקדש לישנא דאחולי. ולכן כשאמר פקד לי כל זכר אמר ולקחת את הלוים תחת [אע"ג שלגוף הענין אמר להלן], דהוי כמו ידו אקדש, דבשעה שעוסק עם הבכורים אמר תחת הוי לישנא דאחולי, דמהם נפקע חדושה לגמרי. ודו"ק.

ולקחת את הלוים לי אני ד'. הנה בכל מקום אני ד' הוא הפסק מאמר שמסיים, שאני ד' המצוה ואין לך רשות להרהר או שאני מבטיח ואני ד', אבל באמצע הדבור לא שמענו. ויעוין סנהדרין דף פ"ג אני ד' הפסיק הענין ובירושלמי בכורים. והנראה, דתמורת בכור אמרו דאינה חלה רק ברשות הבעלים שהקדושה באה ברשותו, לכן אמר שאיך יכול להמיר הבכורים הנתונים להשם, והלא כהן בבכור שהבכור מתנה לו אינו יכול להמיר, על זה אמר, שאני ד', והקדושה חלה ברשותי, שלגבי הבכורים הנני כמו הכהן והבעלים וכמו שפירש בפ' בהעלותך כי לי כל בכור כו' ביום הכותי כו' הקדשתי אותם לי, שהשם יתברך היה המקדיש, ותמורת בכור אינו קרב, רק ירעה ויאכל במומו, לכן הלוים לא היו מקריבין רק נתונים לעבודה. ולכן אהרן ובניו לא היו מן המנין, שהמה היו המקריבים והיו קדש קדשים, ולכך לא היו תמורת הבכורים. ודו"ק. וכן אמרו עשה קרב כמקריב, וכמו שתמורת בכור אינו קרב אינו מקריב. ודו"ק.

קח את הלוים כו'. בבכורות דף ד' ואהרן שלא היה באותו המנין לא לפקע דתניא למה נקוד על אהרן כו' שלא היה באותו מנין לא הוא ולא בהמותיו שלא הפקיעו את בכורי ישראל לא יפקע פ"ח דידיה. רש"י, יעו"ש, והטעם, שהלוים פקעו הבכורות הוא מפני, שהבכורות הפסידו ע"י העגל, וכמו דאמר בירושלמי מגילה פ"ק הל' י"א שבר ד' מטה רשעים אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחלה, והלוים הרויחו ע"י העגל מלאו ידיכם כו', א"כ אהרן שהיה נפגם במעשה העגל ובאהרן התאנף ד', לכן לא היה מפקיע בפדיונו את הבכורים. ודו"ק.

והיו לי הלוים אני ד'. דע, דהא דאמרו בפרק בני העיר, דתשמיש קדושה קדוש, ותשמיש דתשמיש לא, יצא להם לדעתי מדין תורה, דאשכחן דכהנים המה משמשי קדושה, קדושה אית בהו, וקדושים יהיו ולא יחללו, וכהנת שזנתה נפסלה מן המעשר, דקדישא גופא, אכן לוים המה נתונים לאהרן ובניו והוי משמשי משמשין, ולכן לית בהו קדושה, ולויה, שזנתה אוכלת במעשר, דלא קדישא גופא, ולכן בעת משא מלאכת הקדש היו הקרשין נטענין על העגלות, ועבודת בני קהת, אשר היה בכתף היה מכוסה בבגדים, כדי שהבגדים יהיו משמשי קדושה והלוים יהיו תשמיש דתשמיש, וכן הדין, דחדא הוי כליין והשני כלי הוי תשמיש דתשמיש, וכמו כאן, שהבגדים היו כליין, ובכ"ז היו הלוים תשמיש דתשמיש, וכיו"ב אמרו ברכות סוף פ"ג גלימא אקמטרא ככלי בתוך כלי דמי, ולכן כתוב והיו לי הלוים אני ד', לרמז, שמהשי"ת משמו יש שני הפסקות, והוא תשמיש דתשמיש, וזה לי, אני, וכן ולקחת הלוים לי אני ד', ואני הוא התשמיש והמלבוש, שאני הוא שם משם ע"ב, והוא כמו שם אדנות, שהוא כסא להשם המפורש, כמו שנאמר וד' בהיכל קדשו, היכל הוא שם א"ד. ועיין רש"י ותוספות סוכה מ"ה בזה. וכן כתוב בעזרא ח' ואמר אליהם אתם קדש לד' והכלים קדש שקדו ושמרו כו', הרי כדפירשנו. ודו"ק היטב.

ובזה נתבאר לנו דבר נכון, דבכהנים דאיכא בהו קדושה, לכן במתנותיהן איכא קדושה, דאינן נאכלין בטומאה, כמו תרומה, דקדש הוא, אבל לוים, דהוי תשמיש דתשמיש ליכא בהו קדושה, לכן מתנותיהן נאכלין בטומאה. ואפילו לר' מאיר, דאמר מעשר ראשון אסור לזרים, מ"מ סבר, דנאכלין בטומאה, דכתיב ואכלתם אותו בכל מקום אפילו בקבר, כמו שפירשו תוספות ביבמות דף פ"ו ע"ב יעו"ש ודו"ק.

ולפ"ז יתבאר לנו עוד, דמה דפליגי ר' מאיר וחכמים במעשר ראשון, דקדושה לית ליה במעשר, דגלי רחמנא ואכלתם אותו בכל מקום אפילו בקבר, אבל בזרות פליגי, משום דזרות איכא בלוים, שכתיב והזר הקרב יומת, לכן גם במתנותיהם אשר הוא חלף עבודתם באהמ"ע, אע"ג דקדושה לית ביה, זרות איכא גביה, הזר הקרב יומת, לכן זר אסור במעשר ראשון, וחכמים דפליגי סברי, דזרות ג"כ ליכא בו, ואי משום דכתיב והזר הקרב יומת, אין זה משום זרות, דהא אפילו משורר ששיער במיתה, אע"ג דאינהו תרווייהו לוים, א"כ אין זה משום זרות, רק הוא שייך לסדר העבודה, אבל אין זה מצד זרות במין האדם, שבאדם אין הבדל. ולפ"ז יסבור ר' מאיר דמשורר ששיער אינו במיתה רק באזהרה והזר הקרב יומת אין זה רק בזר מוחלט, וא"כ זר גמור, הוא ישראל, ששימש בעבודת הלוים הוא במיתה, ומשורר ששיער אינו רק באזהרה, וא"כ איכא זרות, לכן מעשר ראשון, שהוא חלף עבודתן אינו רק ללוים ולזרים אסור. והנה ידוע, דעל שם התואר יתכן ה"א, כמו החכם, הלבן, האדום, אבל על שם העצם לא יבוא ה"א, כמו הראובן, לבד שם המין, ומטעם זה כתוב האדם, השמש, שמינו הוא פרטיותו, לכן בריש כריתות מדמה הא דכתיב בתרומה זר לא יאכל בו, וכתיב בשמן המשחה אשר יתן ממנו על זר, דבזר שלא מעיקרו פליגי אם מקרי זר, יעו"ש דף ז', אבל כאן דכתיב והזר הקרב יומת, הזר בה"א, הוא שם התואר זר דאותו עבודה, אע"ג, דהמשורר כשיפסל בקול יחזור לעבודת השוערים, כמו שפסק רבינו משה בהלכות כלי המקדש, ובכהאי גונא גבי תרומה היכא דהיא ראויה עוד לשוב לאכול תרומה, כמו בת כהן, שניסת לישראל לאו זרה היא, דשם כתיב בלא ה"א, וזה שם העצם ולא שם התואר. והמופת על אמיתת נושא הדבר, דבכהנים איכא קדושה לא בלוים, דבכהנים כתיב ד' אלקיהם, וכן בכ"ג, אבל בשבט לוי אינו מיחס אלקים עליהם לבד בכל התורה רק ד', אך בפ' שופטים כתוב ושרת בשם ד' אלקיו, ושם בכהן מדבר, יעוין בכל התורה ותשכח. וזה ענין נכון. ודו"ק.

ולקהת חמשת כו' בשקל הקדש תקח עשרים גרה השקל. הנה בכל מקום דצריך לחלק השקל כתב כמה גרה השקל. בכי תשא מחצית השקל כתב עשרים גרה השקל, להורות, שעשרה גרה הוא חצי שקל וככה יתנו. בפרשת ערכין דכתיב שקלים שלמים לא פירש כמה השקל, רק במקדיש שדה אחוזה אחרי שכתב דין פדיון בגירעון, שמגיע חמשים שקל כסף למ"ט שנים, וצריך לחלק סלע אחד, לכן כתב שם עשרים גרה יהיה השקל. וכאן אם הוי אמרינין, שאהרן ושני בניו חלקו הכסף לשלשה חלקים שוים, הרי השקל אינו מתחלק, כי שלשה עשר מאות וששים וחמשה, הרי י"ב מאות חלוקה שוה, ומאה וששים וחמשה שלשה חלקים כ"א של חמשה וחמשים, וא"כ אינו צריך לחלק השקלים. אך באמת פירשו רז"ל ב"ב קמ"ג לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו, וא"כ ע"כ צריכים להחלק בסלע אחד, ולכן אמר עשרים גרה השקל.

וראה עומק דברי רז"ל, שבתו"כ פ' בחקתי עשרים גרה יהיה השקל למדך כמה הוא סלע, ובספרי פ' קרח פסקא קי"ח עשרים גרה הוא למה נאמר כו' שוה כסף מנין ת"ל עשרים גרה הוא, כיון ששם אינו צריך לחלק השקלים וחמשה לפה"ב הוא מספר שלם, ולמה כתב עשרים גרה הוא. וז"ב. ויתכן לומר, דרחמנא כתבה שם גבי פדיון הבן עשרים גרה הוא, להורות לנו מה ששנינו בפרק יש בכור דף נ"א ע"ב נתנו לעשרה כהנים כו' יצא, להורות לנו, דאינו צריך ליתן לכהן אחד ואף לחלק למספר גרות רשאי לכל כהן וכהן. וזה נכון. ודו"ק.

ויקח משה את כסף כו' מאת בכור בנ"י לקח את הכסף כו' יתכן, דבא לרמז, כי מן השמים הורו, אשר הגורל הוא לא במקרה רק מהשי"ת, כי היו בכורים כ"ב אלף ורע"ג, ובמקרה היו יוצאים גם מהקטנים יותר מבן חדש, אשר היו צריכים לתת עליהם פדיון ה' שקלים, והיו חייבים האבות לתת הכסף, לזה הורו מן השמים, כי היו יוצאים רק הגדולים, אשר הם חייבים בעצמם לתת ה' שקלים ומאת הבכורים בעצמם לקח את הכסף. ודו"ק.

ויתן משה את כסף הפדים לאהרן ולבניו. במדרש לאהרן מחצה ולבניו מחצה כמו שצוה לו הקב"ה. לפ"ז היה נותן לאהרן כסף פדוים בעד מאה וששה ושלשים ומחצה, א"כ מוכח מה דאמרו בבכורות פרק יש בכור נתנו לחמשה כהנים בבת אחת יצא ולא הוי חצי חמש, רק אם לא איכא גביה חיובא על חמשה סלעים, דאין נכסים כשיעור חמשה ודו"ק. ולכן כתוב הפדים חסר וא"ו, דשל בכור אחד נתחלק לאהרן ובניו.

כל בא לצבא לעשות מלאכה באהמ"ע. הנה בבני קהת כתיב מלאכה, ובבני גרשון ומררי לא כתיב מלאכה משום, שהיו נושאין ע"ג בהמות העגלות והבקרים, ולא היה כאן רק מחמר בעת המסע, דאינה מלאכה, דגבי שבת לא חייב בה רק מלקות. יעוין שבת קנ"ד בזה. אבל בני קהת היו נושאין בכתף, דהוי הוצאה מלאכה חשובה וגמורה. ודו"ק.

ולחם התמיד עליו יהיה. אם נאמר על השולחן בעצמו (יעוין רמב"ן), א"כ בזיכי הקטרת היו על הבגד תכלת, והיה חוצץ הבגד תכלת בין הלחם ובין הבזיכין, וזה כמו דאמרו ונתנו על המערכת לבונה כו' על בסמוך לא על ממש ויעוין פרק שתי הלחם צ"ז ע"א. ויעוין שם צ"ו בתוס' ד"ה והא איכא בזיכין, דמוכח, דשולחן מקדש לבזיכין, ובאיכא בגד תכלת איך היה מקדש הבזיכין. ובכ"ז צ"ב.

ופקודת אלעזר כו' ומנחת התמיד. צריך להבין מה קדושה היה בסלת של מנחה ולמה היה צריך לישא אותה. לכן פרש"י, שמנחת התמיד להקריב. ובירושלמי פרק המצניע הל' ג' ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו. לכן אפשר כי היה מנחה של חביתין, שעליה אמר הכתוב בפ' צו מנחה תמיד. וזה, שהקריב חציה בשחרית, ואם היה נוסע באמצע היום הלא היה צריך לישא חצי השני, שכבר נתקדשה בכלי עם החצי הראשון בבקר. ודו"ק. אך במנחות דף צ"ה (וכן הביא רש"י בהמצניע בשם הירושלמי) אמר, דבמסולק היו קדשי קדשים נפסלין ביוצא א"כ נפסלה ביוצא ואיך הקריבה בין הערבים. ואפשר מטעם זה פסיקא ליה להגמ' שם, דלא היה המשכן נוסע באמצע היום, רק או בתחלת היום או תחלת הלילה, עיין תוס' שם ד"ה ש"מ יש סילוק מסעות בלילה, משום דא"כ היה נפסלה המנחת חביתין החציה השניה. ועיין ירושלמי סוף פרק טרף בקלפי פליגי בזה אם נפסלו ביוצא. ועיין פ"ק דמנחות ח' דפליגי אם חביתין קדוש לחצאין ובירושלמי שקלים פ"ז אם מקדשה ואח"כ חוצה כו'. יעו"ש ודו"ק בכ"ז. ובילקוט וחביתין כו', הרי דמפרש, דעל חביתין קאי.

אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי. רמז במלת שבט, שמשפחת הקהתי שקול כשבט, וגמירי דלא כלה שבטא (ב"ב קט"ו), וזה הוא שנאמר לו והקמותי בריתי את זרעך אחריך כו'. וכמו שאמרו בפלגש בגבעה ולא יכרת שבט מישראל. ולכן מרמז כי שקול כמו שבט. ועיין מדרש.

בהפטרה. והיה מספר בנ"י כחול אשר על שפת הים אשר לא ימד כו'. ביומא אר"א כל המונה את ישראל עובר בלאו כו' שנא' כו'. ובסוף ברכות אמר הריני מכשילך בדבר שתינוקות שב"ר כו' שנא' ונתנו כופר נפשו כו'. ועוד אמאי לא מביא מריש וישלח כחול הים אשר לא יספר מרוב. ויעוין חא"ג. ונראה, דישראל כשהן דבוקים זל"ז נמשלים לעפר, ועפר אם מונח ע"ג קרקע מבטל בטיל, וכמו שאמרו מכניס אדם קופה עפר והוא שיחד קרן זוית, אבל חול הוא מחלקים קטנים נפרדים, ואברהם כן יעקב טרם הוליד שבטים היו רוצים שיתפשט שיטתם באלדות ויתפרסם, לכן הבטיח לאברהם כן ליעקב בויצא והיה זרעך כעפר הארץ וכמו שאמרו נדיבי עמים נאספו, שמתוספים גרים בבואם לא"י ורואין בכבוד ישראל, שהן עובדין לאל אחד כו' וזה כעפר, אבל מעת שהוליד יעקב שבטים וראה, כי בזה יתפרסם האלדות ולא ישכח מפי זרעו היה ירא להיפוך פן יתערב זרעו בעמים, ויתבולל בהם, כמוש"ב בריש וישלח ע"פ דויחן את פני העיר, לכן בקש הצילני נא מיד אחי, שלא יתבולל בעשו, רק שיעקב יהיה לגוי מצוין ונפרד ממנו כו', לכן אמר ואתה אמרת ושמתי את זרעך כחול הים, אף שיהיה בהם כתות נפרדים, ומהם אשר רק שם ישראל נקרא עליהם, בכ"ז לא יהדפו אותם האומות, שיהיו כחול אשר הוא בריח בעד גלי הים, כן המון עמים כהמון ימים יהמיון וישראל כחול נגד גליהם, שהגרועים שבישראל מתקבצים להכלל נגד רצון ההתבוללות, אולם כ"ז במנין כל הכלל כשהוא מונח אצל הים, שזה ידעינין מונשאו איש כפר נפשו שמנה משה כן דוד כלל ישראל, אבל למנות חלק, שצריך לענין פרטי, כמו פייסות וכמו מנין דשאול, שהיה לסבה, היינו לילך להכות פלשתים, או עמלק זה ידענא דאסור מקרא דהושע, שאמר אשר לא ימד ולא יספר, שזה לא ימד שהוא לטול חלק וחלק למדוד וג"כ אסור לספור, לכן אמר הושע לא עמי המה כו' והיה מספר בנ"י כחול הים, שהם נפרדים אבל נגד גלי הים לבלי להתבולל כולן שוין ויסבלו גירוש ושלל, ויהיו לבז, ובכ"ז יהיו כחול, שהוא חומה נגד גלי הים השוטף, המה האומות לכן בשביל זה והיה במקום אשר לא עמי יאמר להם בני אל חי. ודו"ק היטב.