משך חכמה/ספר במדבר/פרשת בלק

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת בלק

ויבא אלקים אל בלעם לילה כו' ויחר אף אלקים כי הולך הוא. כי באה הנבואה בלילה מסופקת ומלובשת בכח המדמה, אשר ברוב עתותיו כוזב, ואין ספק מוציא מידי ודאי, והוא אמר לו לא תלך, לכן חרה אפו כי הולך הוא, וגם כחד מאתם הצווי של לא תאור את העם. ופשוט.

הקדמונים נתפלאו על נס פתיחת פי האתון, מה תועליות היה בנס גדול כזה שנראה רק לעיני שרי בלק. ועיין ראב"ע. והנראה כי מה שחש השי"ת שלא יקלל בלעם, האם עקימת שפתיו הוה מעשה, אם הוא יתברך יברך מה לנו כי יקלל, והתירוץ האמיתי לדעתי, כי רצה השם להטיל אימתן של ישראל על כל מלכי ארץ ישראל וכל מלכי הגוים, אשר לא יבואו לעורר קרב ברבבות אלפי ישראל, לכן בבלעם שהוא היה נכבד בכל הגוים ומלכותם, והיו שואלים פיו ואחרי עצתו לא שינו, אם איש כמוהו יחזה נשגבות ממעלתן של ישראל, הלא לא יקום רוח באיש, ויהממו כל הגוים מפחדם ושאתם, וכאשר היה כן כאשר אמרה רחב, ויתכן כי כוונה לזה וכי נפלה אימתכם עלינו כו' כי שמענו את כו' ואשר עשיתם כו' ונשמע וימס לבבנו, שהוא מפני ששמענו את אשר עשיתם ונשמע, מפי בלעם, את אשר עוד תעשו לכל הגוים, לכן וימס לבבנו, שאף שהיו אז דבוקים בשם יתברך, בכ"ז לא רצה השם שיערכו קרב, שהשטן מקטרג כו', וכמו שמצאנו בעמלק ובעי, ועוד פן יפלו הנלחמים מבטחונם ויכשלו באמת וזה היה עצה עמוקה מחכמת הבורא יתברך להפיל אימה על הגוים בדברי נביאם בלעם הקוסם, ולכן חשש השם פן יאמרו העמים, כי בני ישראל שחדו מכספם הון רב לבלעם, כי יאמר עליהם חזיונות כאלה, למען יפחדו מהם כל הגוים, ובאמת בדה זה מלבו, והכסף יענה מפיו, לכן הראה השי"ת פליאה עצומה ענין האתון לפני כל שרי בלק רבים ונכבדים מאד, ענין יוצא מגבול הטבעי, להראות כי השם או מלאך השם מדבר עם פיו, ומה שהוא אומר הוא אומר בדבר השי"ת, ויביא מזה התועליות הנרצה, כמו שבארנו. והבן. וזה שאמרו בסוף ואם תגידי כו' והיינו הוא דבר זה שהטמינו ופחדו שלא יודע לאיש, שבזה יחזור רוחם, שרואים שמתפחדים מהם.

זה שלש רגלים. רמז רמזה לו אתה הולך לעקור אומה שחוגגת ג' רגלים. פירוש, דיראה קרינין, וכל הזכרים רואים פני השכינה, ואתה אף המלאך אינך רואה, ועוד דעל דרך פלא הוא, כמו שהאריך הרשב"ץ בתשובותיו. ודו"ק.

וירא משם קצה העם. שבט דן מאסף לכל המחנות, והוא פסל מיכה ונכשל בעגל, ובו שלט עמלק, ע"ז אמר כי מראש צורים אראנו, פירוש, זכות אבותיו מסייעתו כו', וזה מי מנה עפר יעקב, דן נחש עלי דרך, ועפר לחמו, וזוחל עלי עפר, וזה רובע, שהוא דגלו, וראה שמשון שנהרג כמוהו, ע"ז אמר תמות נפשי מות ישרים, פירוש, של שמשון, וכבר מצאנו לחז"ל בסוטה יו"ד בלעם חגר כו' שמשון בשתי רגליו, וזה עפר יעקב. והבן היטב בכ"ז.

מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. לא רחוק הוא לומר, שכוון את הרביעי של ישראל, והוא יהודה רביעי לתולדה, ולכן אמר תמות נפשי מות ישרים, המה שבטי ישורון, ותהי אחריתי כמוהו, שבמיתתו היו עצמותיו מגולגלין בארון עד שנתפלל עליו משה, אבל באחריתו גדל מכולם, שמלכות נתקיימה בזרעו עד עולם. והבן.

בפעם השני לא הגיד בלעם לבלק הכן לי בזה שבעה מזבחות, משום דבלק הבין מדעתו, דכמו שעשה בפעם הראשון כן צריך לעשות בפעם שני, אבל בפעם השלישי שלקחו ראש הפעור, ועבודתו בבזוי, לכן לא ידע אם יזבח למבוזין עד שאמר לו בלעם בנה כו' כו'. וכן אמר ר"א בסנהדרין מנין לזובח למבוזין, יעוין רש"י שם דבעי קרא לחייב זובח לפעור ומרקוליס דהוי מבוזין. יעוי"ש.

הנה בשתי הנבואות הראשונות נאמר שוב אל בלק, משום שנאמרו אל בלק, שהזכיר שמו בהם מן ארם כו', שמע בלק, אבל האחרונות לא נאמרו לבלק. וטעמו, משום דדבר בהן על מלכות בית דוד, כמו ותנשא מלכותו, מחץ פאתי מואב, ודוד היה מרות שבאה מבלק מלך מואב, ולכן לא דבר לבשר אליו הטוב לו.

לא הביט און כו'. פירוש, שחטא העגל אינו מביט לאון כלל, והראיה שד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו ומוציאם ממצרים, הללו עובדי ע"ז כו', ואפ"ה הוציאם ממצרים. ופשוט.

ותרועת מלך בו. בגמ' רה"ש אלא מלכיות תלת הוא דהוין ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו ויהי בישורון מלך ד' ימלוך לעולם ועד. וכתב הגאון (הביאו הר"ן), דגמרא לאו בסידרא דקראי נקיט, ולאו בדוקא נקטיה, והכי נהיג בסידורי. ובאמת נראה דהגמ' בדוקא נקיט, דתפסו סדר ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד, שההוה קודם ואחר זה העבר, ואחר זה העתיד, לכן ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, שהוא ההוה הקודם, ואחרי זה ויהי בישורון מלך, שהוא העבר, ואח"ז ד' ימלוך בעתיד. והטעם שהוא מושג במצב הנוכחי המבט המוחשי, ומזה יש לו דין קדימה על העבר, שאינו רק בכח הזוכר המצייר במח מה שכבר היה, והעבר קודם להעתיד אשר אינו מוגדר בהשכל בציור מדוקדק ואמיתי כהעבר רק משוער ועקרו בכח המדמה. וזה ברור מצד השגתינו, שהוא רק על ידי השכל הנקנה המתוסף על עצמותינו והשגתינו מובאה באמצעיות החושים המובילים התנועה והידיעה המועתקת ממסובב להסבה, ובאמצעיות הזמן המוחש המוגדר על ידי הגלגלים, אשר אז ההוה מוחשי והעבר מושכלי מאשר שלט עליו החוש, והעתיד מצויר בלי חלה עליו המבט המוחשי כלל, לכן הקדימה להוה מפני שההשגה בו נתעצמה יותר ומדויקת ואמיתית מאשר בהשגה העברה, וכן העבר להעתיד, ולפי חוזק ההשגה וההרגשה בא סדורו כן. וכן סדרו בתפלת יוהכ"פ כאמור אנכי כו' מוחה פשעיך למעני, זה בהוה, ונאמר מחיתי כעב, זה בעבר, ונאמר כי ביום הזה יכפר כו', בעתיד, הרי גם לענין כפרה סדרו כן.

אולם אצל הבורא יתעלה, שאצלו אין השגתו מתוספת על עצמותו, ועצמותו עם השגתו אחד, כמוש"כ רבינו בס' המדע הלכות יסה"ת פ"ב ה"י, ואצלו אין הזמן המשוער מביא עליו הידיעה שהזמן אצלו כנברא מן הנבראים, שהמצאם תלוי במציאותו וברצונו, שהוא חדשם אחרי ההעדר והאפס, והוא מביט על כל דברים העתידים במבט והשגה נוכחית כעל ההוה בהשואה גמורה, כמוש"כ בתוס' יו"ט בשם ר' משה אלמושינוני על משנה הכל צפוי והרשות נתונה, לכן מצדו הסדור הקדימה להעבר והעתיד לההוה, מצד שהוה הוא נקודה קטנה בלתי מתחלק והעבר והעתיד הוא נצחיות, שכשם שאין ראשית לראשיתו כך אין אחרית לאחריתו, ונוכל לומר עליו בהחלטה, שכאשר היה כן יהיה והעתיד אצלו במשך זמן הבלתי מוגדר ומשוער בעתיד כאשר היה בעבר, ולכן כאשר מדבר הנבואה בשמו יתברך מצדו אמר (ישעיה מ"ד) כה אמר ד' מלך ישראל וגואלו ד' צבאות, זה מצדו יתברך אני ראשון, זה העבר, ואני אחרון, זה העתיד, ומבלעדי אין אלדים, זה ההוה, הנה סדר ההוה במאוחר שהוא בלתי משך כלל כמוש"ב. אמנם שם מ"ח אמר שמע אלי יעקב וישראל מקראי, שישמעו וישיגו אני הוא זה ההוה אני ראשון ואני אחרון, שהמבט ההוה אשר הוא מורגש ע"י המוחש הוא יותר בחזוק ההשגה, לכן הקדימו כמוש"ב. וכן במ"ג אתם עדי נאם ד' למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, זה ההוה המורגש שעליו אמר אני הוא ועליו אמר ותבינו, כי הוא מורגש בבינה המתפשטת בלב לפני לא נוצר אל שעליו אמר תדעו, ואחרי לא יהיה זה העתיד אשר אין מוגדר בהמדע רק עליו אמר תאמינו, וזה לפי ההשגה של הנבראים. ודו"ק כי הוא עמוק.

ולפ"ז האישים העליונים אשר המה נבראים והשגתם מתוספת, רק זה ההבדל בין העליונים להתחתונים, שבהעליונים מתעצם הידיעה אצלם מה שנקנה להם, עד שאין חסרון והעדר אחרי זה בידיעתם, ונתעצם השכל הנקנה בעצמותם ממש והוא מורגש אצלם כמו ההוה, לכן אמרו כשעמדו ישראל על הר סיני שנעשו כמלאכי השרת ואני אמרתי אלקים אתם, ולכן אמרו אלמלא לא נשתברו לוחות לא נשתכחה תורה מישראל שנאמר חרות על הלוחות (ערובין נ"ד), וא"כ אצל הנבראים האישים העליונים מרגישים העבר כמו ההוה, ולכן העבר קודם שהוא יותר במשך הזמן על ההוה, שהוא רגע בלתי מתחלק. ולכן אמר ר' יוחנן בירושלמי סנהדרין פ"ק אין הקב"ה עושה בעולמו דבר עד שנמלך בב"ד של מעלה מ"ט אמת הדבר וצבא גדול אימתי חותמו של הקב"ה אמת בשעה שנמלך בב"ד של מעלה, משום שמפרש ר"ל אל"ף רישא דא"ב מ"ם באמצעיתא תי"ו בסופה לאמר אני ד' ראשון כו' ומבלעדי אין אלקים כו' ואת אחרונים אני הוא, הרי הקדימו העבר לההוה וההוה לעתיד, וזה כפי ההשגה אצל האישים העליונים, שהעתיד לא ראו, כי רק העבר הוא מורגש כההוה, ואין ידיעתם בעתיד מוקפת כהעבר וההוה, לכן העבר קודם להוה, וההוה קודם להעתיד, ולכן האלף קודם שהוא עבר, והמ"ם קודם, שהוא ההוה, ואח"ז העתיד, שאין זה כפי ההשגה ממנו יתברך, שהעבר והעתיד קודם לההוה, ואין כפי ההשגה אצל התחתונים בעלי ההעדר והשכחה, שההוה קודם להעבר, רק כפי ההשגה אצל האישים העליונים ולכן אימתי חותמו של הקב"ה אמת בסדור הזה בשעה שנמלך בב"ד של מעלה, כפי ההשגה אצל העליונים. והמעיין יתפלא, כי ר"ל שינה סדר הפסוקים להראות אמיתת הדרוש וסדר ומבלעדי אין אלקים באמצע. ודו"ק.

ושם בירושלמי מהו אמת א"ר בון שהוא אלדים חיים ומלך עולם. פירוש, כי אמיתיות הוא דבר שאינו תלוי בשום דבר, וזה הבורא שהוא לבדו מחויב המציאות, וכל הנמצאים תלוים ברצונו, וכמו שביאר רבינו בריש ספר המדע וכוון לדברי הירושלמי, וזה מקרא מלא בירמיה יו"ד וד' אלקים אמת [למה ש]הוא אלדים חיים ומלך עולם. ולכן אמרו על ראש דברך אמת, ששלש תיבות בראשית ברא אלקים סופי תיבות אמת, התי"ו שהוא של העתיד, והאל"ף שהוא על העבר קודם למ"ם שהוא נגד ההוה, שאז ביום ראשון עדיין לא נבראו מלאכים, כדאמר בב"ר, ולא היה שום דבר, א"כ האמת כפי השגה מצדו יתברך העבר והעתיד קודמים אל ההוה, ולכן התי"ו והאל"ף קודמים למ"ם. וזה ענין נפלא מורה על אמיתת הדרוש שביארנו בס"ד. ודו"ק.

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא כו'. פירושו ע"ד פשט כי כעת, כהעת הזאת והמצב הנוכחי שהחרימו סיחון ועוג ועתידים עוד לנקום ממדין וממלכי כנען יאמר ליעקב כמו על יעקב, ולישראל פירוש על בית יעקב וישראל יאמר ראו מה פעל השם [וכמו ברוך שככה לו בעולמו] התבוננו גבורותיו ונפלאותיו מה שפעל השם, כי הנה עם כלביא יקום כו', שהלביא כששוכב אינו ניכר מאומה וכשיקום רואין מי הוא, כן העם הזה הלא היו עבדים, דאפילו על אנשי ביתם לא שלטו, ופתאום כלביא יקום וכארי יתנשא [שאין העזר מהשתתפות ממלכות אחרים רק מעצמו, וכמו הארי שאינו קורא זולתו לו לעזרה], ראו מה פעל השם ב"ה, כי אין זה סדור טבעי רק השגחה פרטיית מאלקי כל, וחסר מלת ראו, כאשר ידוע דרך הצחות. וזה שהקדים תחלה אל מוציאם ממצרים כו' כי לא נחש ביעקב ולא קסם כו' שאין בהפלאים של ישראל שום נחש או קסם, רק כח השי"ת. והמשך המליצה כך כתועפות ראם לו, פירוש השם לישראל, כי לא כח נחש ביעקב ולא תועפות קסם בישראל, כעת יאמר על יעקב ועל ישראל ראו מה פעל אל הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא כו'. והבן כ"ז.

ותהי עליו רוח אלדים. עד הנה לא זכה לרוח ד' והיה מדבר בלשון המדבר לעצמו כמו מן ארם ינחני כו', אבל כאשר זכה בשביל כבודן של ישראל שתשרה עליו רוח ד' דבר בלשון נסתר על עצמו, כמו נאם בלעם כו', וקרא את עצמו בשמו, מה שזכו המדברים ברוה"ק, ודבר לישראל בלשון נוכח ששם פניו לישראל שבמדבר.

וירם מאגג מלכו. האמת כרש"י דנקרא קודם שנולד, והיא נבואה פרטיית על מלך ראשון שבישראל, שאול, שיתפוס אגג, שכל הנבואות של בלעם אינן נבואות פרטיות ומפורשות. לכן התפלא הנביא ואמר עמי זכר נא כו' ומה ענה אותו בלעם כו' מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ד', הפליג הנבואה שהי' בשטים עד הגלגל, זה אגג ששוסף לפני ד' בגלגל. ואמר במה אקדם כו' הירצה ד' באילים, שזה הרעיון אמר שמואל בגלגל החפץ לד' בעולות כו'. ודו"ק.

דרך כוכב מיעקב, זה דוד, וקם שבט מישראל, פירוש, מבנימין שנולד כשנקרא ישראל, זה אהוד שהרג מואב ועגלון מלך ושאול שהרג מואב, כמוש"א וילחם סביב כו' במואב ק' י"ד. וכיו"ב דריש בשוחר טוב סימן כ"ב.

דרך כוכב מיעקב. כתרגומו שמלכא הוא דוד, ועליו אמר ומחץ פאתי מואב וקוראו כוכב, שכוכב הוא ספרא דחמה (סוף שבת), וכן דוד חבר ספר תהלים ופירש דברים שהתורה סתמתן, כמוש"א במ"ר פ' בא הרבה מעשים כתב משה בתורה סתומים ובא דוד ופירשן. יעו"ש ודו"ק.

ויצמד ישראל לבעל פעור. כתב ישראל ולא העם, משום שגם הנשים נצמדו. ראב"ע. ויתכן, משום דעובד מאהבת אדם פטור ממיתה כדסבר רבא, לכן אמר ויצמד ישראל, שמצד השכל נתעו אחרי העו"ג, לא מצד התאוה בלבד, וכמו שאמרו בגמ' בתר דאביקו ביה. ודו"ק.

ודע דאחרי מעשה דשטים, דלפי המדרש נגזר עליהם לזרותם בארצות, היה להם אחרי זה דין גירות חדש, והיו צריכים מילה שמלן יהושע, וטבילה והרצאת דמים זה היה הפסח, וזה שאמר בגמ' פרק הערל מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה וכמו גר והם יצאו בפסח, כמו במתן תורה שהקריבו שלמים. ודו"ק.

הנצמדים לבעל פעור. במתניתא תנא כצמיד ע"י אשה ואילו ואתם הדבקים בד' אלדיכם דבוקים ממש (סנהדרין דף ס"ד ע"ב). הענין דתנן בגמ' ערובין ס"ט אדם מכם ולא כולכם פרט למומר כו' מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין מפושעי ישראל. הענין דתאוה יש לבהמה, כמו תאות האכילה, תאות המשגל, תאות נעימות וכיו"ב, ואין זה מפעולות השכל אשר ניתן ממרומים, ולכן אמרו בריש סוטה אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, והיא עשתה מעשה בהמה לכן קרבנה שעורים, כי השכל לא יתאוה לענינים גשמיים, משא"כ עובד ע"ז ובעל דעות משובשות אשר זה אין מנפש המתאוה רק הוא דבוק בנפש, שהטעיות והשיבוש בנפש, לכן ע"ז מצטרף למעשה, כי הנפש המחשבה הוא אחד מסגולתיו וכשנגמר במחשבתו הוא חקוק בו, משא"כ העבירות שמצד נפש המתאוה, שלא נגמרה תאותן עד שיצא אל הפעולה בכחות הבהמיי אשר הם הפועלים, ולכן במגדף כתיב עונה בה, שהעון דבוק בנפש ונחקק בו עצמו, ולכן מקבלין קרבנות מפושעי ישראל, שסבת חטאיהם שדומין לבהמה, שהשכל אינו כובש את התאוה, והתאוה עושה שלה כבהמה, שאין לה שכל להתגבר על התאוה, אבל מומר שעובד ע"ז, שזה אינו בא מסבת נפש הבהמיי, הוא משובש בשכלו והוא אדם מוטעה נתמעט מקרבנות, שאינו אדם ככם, שחלק האדם, הוא הנפש, אינו דומה לנפש הישראלי, אולם בבעל פעור הלא הע"ז היה מן התגברות התאוה, שנכנס לקובה וילדה משקה אותו יין ואומרת השמיעי לי והיא נוטלת ואומרת פעור עצמך, א"כ היה זה מפעולות התאוה, אבל לא שבוש בשכל, לכן עמד פנחס ויפלל על אלה יפלו כ"ד אלף מישראל, שהמשובש בנפשו הלא עונו בנפשו, ונכרת נפשו מקהל ישראל, אבל כאן שהנשיא שבהן הוא לא יכול לשלוט ביצרו, ומתגבורת התאוה באה הע"ז, א"כ המה מישראל, וע"ז יפלו כו', לזה אמר הנצמדים כצמיד ע"י אשה, שהוא רק להרבות החן בעיני בעלה, וכמוש"א אין אשה מתקשטת אלא לבעלה, כן היה רק מתגבורת התאוה, אבל ואתם הדבקים דבוקים מצד השכל, כי השכל גובר על התאוה, ומי אסור בתאוה כנפש הישראלי סוגה בשושנים, לכן קבר משה מכפר על עון פעור, כמו שאמרו סוף פ"ק דסוטה, משום שמי הוא כמשה אשר התגבר שכלו עד כי בטלו כחותיו המתאוים ופירש מאישה. ודו"ק.

והנה בעגל צוה משה אל שבט הלוי, שיהרגו איש את בנו כו' לא כן בבעל פעור, כי אז כבר הוקדשו לשם יתברך ולעבודת המשכן, ואם יקנאו בעובדי הבעל המה כנוגעים, שיאמרו שעבור עצמם עושים כן, שאם אין מקדש אין לוי וכהן, ולא יהיה קדוש השם מזה, לא כן בעגל, שאז היו במעלתם כשאר העם, והכל אמרו דרק לש"ש כוונו, וכאומר האומר לאביו כו' כי שמרו אמרתך כו'. ויתכן שמשום זה בפנחס שלא נתכהן ומאה מיתות ולא קנאה אחת שאחיו כהנים והוא לא נתכהן, וא"כ ההרגש הטבעיי יחפוץ אשר יתבטל מעלת כהונה, לכן עשייתו היה לש"ש, וזה אשר אמר קנא לאלקיו, לשמו יברך בלבד. ודו"ק.

וזאת התשובה שהשיב השי"ת לדוד (בשמואל) הנה לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן כו' ועשיתי לך שם גדול, ולפיכך אם תבנה הבית יאמרו שזה לחזק ממלכתך ולהגדיל שמך בשם קדוש מקיים הדת ולא לש"ש, אכן זרעך אחריך אשר הכינותי כו' הוא יבנה בית לשמי, ויאמרו כולם שהוא לש"ש, דלהחזיק המשרה בידו אינו צריך, שהיא ירושה אצלו. ודו"ק.