משך חכמה/ספר במדבר/פרשת בהעלותך

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרשת בהעלותךעריכה

דבר אל אהרן כו' בהעלותך את הנרות.:    הנה ביומא כ"ד אמרו הדלקה לאו עבודה וכשרה בזר, והקשו בתוס' ישנים שהרי אהרן כתיב. ונראה, משום דתנן אין מחנכין את המנורה אלא בנרות של בין הערבים, ורש"י בשם מדרש, שאהרן היה עצב שנתחנך המשכן ע"י הנשיאים כו' אמר שלך גדולה כו', וזה לחנך המנורה בפעם הראשון צוה אהרן להעלות ולהדליק, אבל לדורות כתיב יערך אותו אהרן, רק הסדור וההטבה לא הדלקה, לכן ויעש אהרן כאשר צוה ד', שבפעם ראשון שנצטוה עשה כן שהדליק אבל אם היה לדורות, הלא לא נודע שעשה כאשר צוה עד יום מותו וקיים כל ימיו ההדלקה. וז"ב.

ספרי פס' ס'. והרי עבודת העלם דבר של משיח יוכיח שנאמר בה עבודה באהמ"ע ובבגדי זהב ולא עשה בה הבנים כאב. פשטיות הספרי מוכחא, דעבודתו של פר העלם דבר כשרה דוקא בכה"ג, לא בכהן הדיוט וכמו שהזכירו תוס' שיטה זו ביומא דף נ"ז ובמגילה דף ח'. עיי"ש. ואם כי הוכיחו מהתו"כ להיפוך, עיי"ש, דאין לפרש דלענין אם עבר, א"כ מאי דמיון לקטרת ונרות. ודו"ק.

קח את הלוים מתוך בנ"י כו'.:    בפרשה זו בדברי השי"ת נאמר שלשה עשר פעמים בני ישראל, לרמז, שהיו ראוים לכליה עבור העגל, רק הלוים קנאו לשמו יתברך, ונתכפר להם בי"ג מדות של רחמים שהזכיר משה, וזה ולכפר עב"י, עיין ראב"ע, רק פעם אחד נאמר עדת בנ"י, בזה נכללו גם הנשים, שלא חטאו בעגל. התבונן.

ולקחו פר כו' תקח לחטאת ועשה האחד חטאת.:    פי' בצווי ע"י אהרן וכה"א ויכפר עליהם אהרן, ראב"ע. והנה דע, כי כתוב וכל חטאת כו' לכפר בקדש לא תאכל, ולמד, שכל דמים הפנימים אינן נאכלין, וזה רק באהרן, שאצלו הבדילה הפרכת בין קדש לקדשי הקדשים, וכמו שאמר והבדילה הפרכת לכם אבל למשה בכ"מ שהי' מכין לנבואה היה שם הכבוד והיה קדש קדשים, ובפרט לתרי"ש, דאמרו דשכינה היה מדבר עם משה ממזבח העולה, לכן תלתה התורה הפר במשה בין בלקיחה, בין בעשי', שדין הפרי חטאת שהיו ע"י משה כדין פרים, אשר מכפרים בקדש הן פר דמלואים, הן פר דלוים, ולכן שניהם אינן נאכלין. ודו"ק היטב.

והלוים יסמכו ידיהם על ראש הפרים.:    הנה במנחות צ"ד מרבה כל בעלי חוברין לסמיכה, אמנם זה בקרבן יחיד, שבא בשותפות, אבל קרבן צבור, וכמו פר העלם דבר טעון סמיכה בזקנים, שהן במקום צבור, וכן שעירי עו"ג לר"ש טעונין סמיכה בזקנים. ובירושלמי הוריות מייתי מקרא דדברי הימים גבי חזקיהו דויגישו שעירי החטאת לפני המלך והקהל ויסמכו ידיהם עליהם, דשעירי עו"ג היו, וסמיכה בצבור הוא בזקנים, לכן סמך המלך והקהל, המה השרים, דכתוב בפסוק כ' ויאסוף את שרי העיר כו', וא"כ בלוים, לפי מה דמסיק בסוף פ"ק דהוריות, דלגבי העלם דבר הוי שבט לוי ככל השבטים ומקרו קהל, יעו"ש, א"כ קרבן פרים שלהם היה דין קרבן צבור להם והוי טעונים סמיכה בזקנים, ולא סמכו רק זקני וראשי הלוים. וכן מסתברא, דאיך יתכן, דכל הלוים יסמכו על הפרים. ולפי מה דאמר בירושלמי, דשעירי עזים של חזקיהו היו של עו"ג א"ש, דהיו שוחטים העולות וזורקים דמי העולות קודם החטאות כדין פר עו"ג, דקודם לשעיר דעו"ג. ודו"ק בכ"ז.

והנפת אותם כו'.:    פשט הפסוק מורה, דהתנופה היה מכהן ובעלים, וכמו גבי מנחה ושלמים, ולכן הניף אהרן במקום כהן ומשה במקום בעלים, ומפרש כי נתונים כו' ואקח את הלוים כו' ואתנה כו' לכן אתה במקום שכינה, שהשכינה הבעלים, וז"פ.

ככל אשר צוה כו' ללוים כן עשו להם בני ישראל.:    המה הלוים הגדולים, שנכנסו לעבוד ולמשא, שמדעתם ורצונם עשו להם בני ישראל כך. וזה שצוה להם דבני מצוה המה, כאשר צוה ד' כו' על הלוים כן עשו להם, פירוש, הקטנים מבן חודש ומעלה שפדו הבכורים, שאינם בני דעה, רק נצטוו עליהם, וכמו שאמרו, שאהרן הניף כ"ב אלף ביום אחד. ופשוט.

ויתכן לפרש עוד, דכן עשו להם בנ"י הכוונה, שגם למשה עשו כן בנ"י, שגילח כל בשרו וכבס בגדיו, כמו שמבואר בפ' חלק דף ק"ח איהו נמי קא עביד, וערש"י שם, מפני שהיה משורר. ולכן מהדר קרא משום דבויעש משה לא נכלל משה בהדייהו. ודו"ק.

והנה הראב"ע פירש כן עשו להם תמיד לבני הלוים בני אהרן, ומוזר הוא מאד, שאינו נוהג לדורות. רק דבריו יתכנו לפי מה דאמרו ריש בכורות דבג' מקומות קדשו בכורות ובכניסתן לארץ ור"ל סבר דקדשו ופסקו, א"כ הבכורים, שהוקדשו בכניסתן לארץ היו אז הלוים שבדורן מפקיעין קדושתן, והיה צריך המצוה הזאת. וזה יתכן.

יכול יהיו הכהנים פסולים בשנים ומקו"ח ומה לוים שאין מום פוסל בהם כו' כהן שמום פוסל בהם א"ד שיהיו שנים פוסלין בהן ת"ל אשר ללוים ולא אשר לכהנים כו'. נראה, דלא לעבודת הקרבנות אמר, דזה אינו ביחס אחד, רק על תקיעה בחצוצרות, דמצוה בבני אהרן כהנים ולא בעלי מומים, כמפורש בספרי ובירושלמי יומא פ"ק, ע"ז אמר, דסד"א שיפסלו בשנים. ולפ"ז לא קשה מה שהקשו, דאהרן ואלעזר כהני בני שמונים שנה, דעל חצוצרות קאי. ודו"ק. ומה דיליף דבבית עולמים אינן נפסלין אלא בקול, דכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד, דשם כתוב דהלוים משוררים כו' ועמהם כהנים מחצצרים בחצוצרות קול אחד, וכמו דכהנים אינן נפסלין בשנים כן הלוים אינן נפסלין רק בקול. וברור. ויעוין רש"י שם ודו"ק.

ספרי פסקא ס"ג. ר"י אומר הואיל כו' אם למדתי שהעובד כו' אינו עובד בעשרים וחמשה כו'. עיין גירסות שונות בהגר"א ובפירוש הספרדי. ולדידי נראה להגיה ולפרש כך, דהבן לוי נכנס ללמד לכ"ה שנים, ואם למד תיכף הוא עובד עבודת הלוים, וא"כ הו"א, דקרא קאמר דוקא כשהתחיל לעבוד בן חמשה ועשרים שנים, אז אינו עובד אלא עד חמשים, אבל התחיל לעבוד בן שלשים עובד עד בן חמשים וחמשה, קמ"ל קרא לא יעבוד עבודה, דמייתרא להורות בכל אופן אינו עובד למעלה מבן חמשים (והגהתי לפ"ז מובן). ועיין פירוש הרמב"ן ודו"ק.

ולא יעבוד עוד.:    אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר. רש"י. ומש"כ בפ' נשא עבודת עבודה זו השיר במצלתים כו' דרש"י מחלק בין שירה בפה לשיר במצלתים בכלי, וכמפורש בדברי הימים ב' כ"ג ויספרו הלוים כו' שלשים שנה כו' מהללים לד' בכלים כו', אבל שיר בפה אין שנים פוסלים בהם. ודו"ק, ויעוין רמב"ן.

וידבר ד' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר ויעשו בנ"י את הפסח במועדו.:    בפ"ק דפסחים יליף רשב"ג, דשואלין ודורשין שתי שבתות קודם הפסח מכאן, דבריש ירחא קאמר, דיליף גז"ש במדבר במדבר דריש ספרא, דאמר בא' לחדש. ולרבנן למה לן הך גז"ש. ונראה לדעתי דבסנהדרין פ"ק פליגי אם מעברין השנה מפני הטומאה, והנה אם נאמר, דאין הפסח דוחה השבת, אז ודאי דמעברין החדש, כדי שיחול פסח, היינו יום י"ד, באחד בשבת, ובשנה השנית באחד בניסן הוקם המשכן, ודרשו ז"ל ראשון למעשה בראשית, וא"כ היה י"ד בשבת, ולפי מה דהוי ס"ד, דאין פסח דוחה שבת, א"כ היו מעברין חדש אדר וקבעו ריש ירחא בשלשים ואחד, כדי שיהיה ארבעה עשר באחד בשבת, לכן אמר לו השם ביום שלשים, שהיום יקבעו ריש ירחא ולא יאיימו על העדים לעברו, כדאמר ריב"ל בר"ה פ"ק דף כ', דמאיימין בניסן ותשרי לעברו. ולשיטת רבינו משה סוף פ"ג מקה"ח אפשר דהו"א דמעברין את השנה, לכן אמר הכתוב וידבר ד' אל משה כו' בחדש הראשון לאמר, שהיום בחדש הראשון לאמר ולא יעברו לא את השנה ולא את החדש, רק שיקבעו היום לחדש ניסן, שיעשו בנ"י את הפסח במועדו, שדוחה שבת עשיית פסח והותרה אצלו שבת, וכדאמר ביומא סוף טרף בקלפי, והוא כש"כ מטומאה למ"ד טומאה הותרה בצבור, דאין מעברין, כדאמר בסנהדרין שם. ודו"ק היטב.

ויעשו בנ"י כו' במועדו.:    מלא. וכן בתמיד. לכן יליף גז"ש לדחות שבת. גם מרמז במועדו מלא, שעד י"ד לא יעשו מאומה, כי אין פסח דורות מקחו מבעשור, רק בארבעה עשר, מועד מלא.

ויעשו בנ"י כו'.:    הנה היו שש מאות אלף מבן כ' גברים, ולמ"ד נשים בראשון חובה, א"כ היו כפלים, וכהנים לא היו רק אהרן ושני בניו, דנדב ואביהוא מתו, ופנחס לא נתכהן עדיין, וכן משה, וא"כ שלשה כהנים היו צריכים לעסוק בעבודת רבבות פסחים בזמן קצר, אם כי מצאנו לאהרן, שהניף כ"ב אלף לוים ביום אחד, יעוין פתיחה לאיכה במד', בכ"ז הוא פלא יותר גדול, לכן דייק השי"ת בין הערבים תעשו אותו, שבזמן קצר מחצות היום עד הערב. והכפיל הכתוב ויעשו בין הערבים, כי הוא פלא גדול. ולכן צוה השי"ת בשנה זו שר"ח ניסן היה באחד בשבת, והיה הפסח בשבת, דאז לא הוצרכו אהרן ובניו להקטיר האימורים עד ערב, דחלבי שבת קרבין ביו"ט, אבל בקביעות אחרת היה להם להקטיר בין הערבים, דחלבי חול אין קריבין ביו"ט, וזה אי אפשר כלל. ודו"ק. ולפ"ז א"ש מה שנסתפקו בני בתירה אם פסח דוחה שבת, היינו על הקטרה נסתפקו. ודו"ק.

עזרא ו', ויעשו בנ"י את הפסח כו' ויאכלו כו' וכל הנבדל מטמאת כו'. לפלא הלא בנו המזבח והעלו עולות, תמידין ומועדים, וחג, וחדשים ומדוע לא הקריבו פסח עד שנה הששית. ואולי, משום דכעת הטהרו הכהנים והלוים כאשר מוכח, דחגי הנביא הוא גלה להן אפר פרה (לכן למדם הל' טומאה בחגי), לכן קודם היו טמאים והקריבו קרבנות צבור בטומאה, אך מדוע לא עשו פסח, אולי, דקרבנות צבור היו מקריבין מתרומת הלשכה, והיו תורמין לשם כל המדינות, כמבואר פ"ג דשקלים, והיה קרבן צבור, אבל פסח לא היו עושין רק הבאים מהגולה, וכל כמה דלא סליק עזרא לא חשיב (ערכין דף י"ג), לכן כיון שלא היה יסוד המעלה עדיין לא היו חשובים כצבור. ואף דאמרו, דלענין טומאה הלוך אחר רוב הנכנסין בעזרה, זה השתא דסלוק כולהו, אבל קודם דלא סלוק בימי עזרא ולא נתקדשה הארץ. דקדושת הארץ לא קדשה לע"ל, ובטלה בכבוש הארץ בימי נבוכדנצר, תו השבים מהגולה נגד כל קהל הגולה היו כיחידים, ולא בא פסח בטומאה. ודו"ק. ולכן לא נזכר בהך דשנה שני', שהקריבו חטאת מוסף בר"ח ובמועדים, משום דלא היו נאכלים בטומאה, רק בשנה הששית הקריבו אז לחנוכת הבית צפירי עזים לחטאת שאז היו טהורים, והיו נאכלים לכהנים כשעיר המלואים, ודו"ק. והוא ענין ארוך מאוד.

בארבעה עשר יום בחודש הזה בין הערבים תעשו אותו כו'.:    הוא הכוונה דלא יאמרו שהוא בא על הנס שנעשה בין הערבים בפסח מצרים, א"כ הלא במדבר סיני נשתנה השקיעה, והוא אופק אחר, לכן אמר בין הערבים במדבר סיני כו' שלא הביטו על בין הערבים מעשיית הפסח הראשון, שהזמן הוא כבמקום המצוה. וזה כלל גדול בתורה. ודו"ק.

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם.:    נושאי ארונו של יוסף היו שנאמר אהל שכן באדם (מ"ר פ' בשלח). הכוונה דאמרו ביבמות כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר ויקרא שמם אדם, הרי הזכר והנקבה שניהם אדם, ויוסף הצדיק השליט ביצרו, ולא נזדוג רק לאשתו לקיום המין, לא להנאתו הוא נקרא אדם.

למה נגרע, פירוש שעיקר ענין יציאת מצרים היה על ידו של יוסף, והשבע השביע פקוד יפקוד והעליתם עצמותי מזה כו', היתכן, שעל ידו נגרע להקריב קרבן ד' במועדו. והבן. וזה שכתוב ויאמרו כו' אליו, שהוא היה הראשון, שהוציא עצמותיו ממצרים.

למה נגרע לבלתי הקריב כו' בתוך בנ"י.:    יתכן דתנא דבי ר"י כל מקום שנאמר ביאה לאחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, א"כ לא היו מצווים על הפסח, ומשו"ה לא הקריבוהו כל ימי היותם במדבר. והא דהקריבו בשנה ב' ובגלגל עפ"י הדיבור היה. תוס' ספ"ק דקדושין. והטעם שנצטוו נראה, דמצאנו בכ"מ שהובדלו מע"ז לעבודת השי"ת לשמו המיוחד היה ע"י פסח, כמו שמצאנו בחזקיה אחרי שביערו כל הטומאה והוציאו הנדה, והביאו קרבנות לכפר על שגגת ע"ז עשה פסח לד' [ולכן אמרו וכי יגור כו' גר ועשה פסח לד' יכול מיד שהוא לטהר מעו"ג ת"ל כחקת הפסח וכמשפטו יעשה, וזה נאמר בפסח מדבר הבא לטהר ישראל מחטא של עגל], כי הפסח מורה על ההשגחה הפרטיית, אשר מצוינים בה ישראל מכל העמים, אשר הבדיל בין עמו ב"י למצרים והבדיל בין בכור לאינו בכור, ומורה על היותו בעצמו יתברך הפועל בלי שום אמצעי ומסובב ושלא כהאומרים, אשר מסר השגחתו, לרום מעלתו, לכחות הגלגלים, גרמי השמים הם מנהגים את הטבע, אשר ע"ז נוסדו כל דרכי העו"ג ועבודתם, כמוש"כ רבינו בפ"ג מהלכות עו"ג, ומורה, אשר השי"ת רוצה בקיום הנמצאים, ובהיותם ע"צ היושר והחסד, וחברה האנושית, אשר מטעם זה נאכל לחבורות ואין שוחטין על היחיד, ולא חפץ ד' בהשחתת נפש המדבר בהקריבם לפניו, חלילה לאל מזרות כאלה, וכמו שאמרו במדרש ירא ד' בני ומלך ואל למולך, פירוש, שהעובדי מולך אומרים כי השי"ת חפץ בקרבנות האדם וזה הוא התכלית לאדם כי ישרף על מוקד האליל או את בנו אשר אהב, לכן אמר, כי השי"ת כמו מלך, אשר חפץ בקיום עמו, כי אין מלך בלא עם, כן השי"ת חפץ בקיום הנמצאים המפרסמים מציאותו ומכירים שמו, לכן אמר אם כי תירא את ד' ירא אותו מלך, אבל לא כעובדי המולך. ודו"ק.

אף משריש בלבב ישראל, כי כולם שוין ועם קדוש לד' אלקיו, וכל אדם ראוי לבוא לההשגה האלקית, לכן אין חזה ושוק בפסח, ומורה על רצון השי"ת, כי יבטל השעבוד מהאדם להאדם, ועבדי הם ולא עבדים לעבדים, וכולם בני חורין, וכאשר רצונו, שהאדם לא יעבוד זולתו, כן ברא, אשר האדם לא יעמוד תחת נמצא אחר יהיה גלגל או רוחני, או כח טבעי, רק כולם כאחד המה מושפעים ומושגחים בפרטיות מהשי"ת וכולם כאחד רחוקים ממנו בתכלית ובהשויה, כי המלאך הרוחני אינו קרוב להבורא יתברך משלשול קטן שבים, כי כולם הם אפשרי מציאות, וחיותם תלוי בהשי"ת המחויב המציאות האמיתי. כ"ז מורה עשיית הפסח. ולזה מעברין על התקופה של ניסן, כדאמרו רה"ש דף כ"א, דאז האביב וכחות הטבעיים, וגרמי השמים מוציאים פעולתן באופן היותר חזק, אחרי אשר היתה הטבע ישנה כל ימות החורף ועסקה בפנימיותה לבלות כל, חזר תקופתה באביב, והשמש הפועל בטבע היותר גדול אז הוא בעצם זהרו, לכן צוה השי"ת לחוג הפסח, ליחד כל כחות הטבע לשם המיוחד יתברך, ולהזכיר על כל מפעלות מצרים, אשר השי"ת הרס כל סדרי הטבע, ולעורר, כי הם אינם פועלים ברצון כלום, רק כגרזן ביד החוצב וכשבט ביד מניפו, ע"ז אמרה התורה פסח לד'. ולזה בניסן דרוב אביב מורה הפסח שלא לטעות אחרי המוחש, לכבד את גרמי השמים, הפועלים הטבעיים. ועוד כוונות עמוקות הנעלמים ממנו, אשר הפסח הוא מטהר מעו"ג וכיו"ב. ולכן ביאשי', שטהר את יהודה וירושלים מן האשרים כו' עשה פסח לד'. ולכן מבואר מה שכתוב ולא נעשה פסח כמוהו בישראל מימי השופטים כו', ובדברי הימים מימי שמואל הנביא, כי להוראה כזו לטהרן מעו"ג, שזה בעצם תקפו של עשיית הפסח במצרים אשר אמר להן משכו מעו"ג וקחו לכם צאן כו' לא נעשה מימות השופטים, שלא היה אחרי טעיות כל ישראל בעו"ג, שיבדלו מעו"ג בטהרה גמורה ויעשו פסח כמוהו, ואם כי בחזקיה היה כן זה לא נעשה כטהרת הקדש, וגם לא כל ישראל רק שבט יהודה ובנימין. ולכן אחרי שעשו ישראל העגל צוה השי"ת בשנה השנית לעשות הפסח, להרחיקם ולהבדילם, ולטהרם מגלולי עו"ג והבליהם. וכן בשנת הארבעים שטעו לבעל פעור ויצמד לבעל פעור, אז צוה השי"ת לעשות פסח בגלגל, אף שהיה קודם כבוש וחילוק. והבן.

ולפ"ז הלא בני לוי אשר עליהם אמר כי שמרו אמרתך במצרים (ספרי) ולא עבדו עו"ג בעגל, יתכן לומר, כי המה פטורים מן הפסח במדבר, לכן לא היה להם לשאול מדוע לא יעשו פסח. אולם ז"א, דהא נתבונן מה שייך לשבט לוי הכיבוש וחילוק, שאינם נוטלים חלק בארץ וד' הוא נחלתו, הלא המה היו נושאי ארון ד' במדבר ועבודתן בכתף, אשר לא היה זה בארץ. אמנם עם כ"ז פטורים בכל מצות שאינם חובת קרקע, שלא נצטוו טרם כבוש וחילוק [כמו פסח לר' ישמעאל], משום שלא יתכן להבדילם מקהל עדת ישראל, וכ"ז שלא נתחייבו ישראל לא נתחייבו גם הם. וכיון שישראל נצטוו לעשות פסח, יהיה מאיזה טעם שיהיה, מפני שעבדו העגל, בכ"ז שוב גם המה חייבים בפסח, דהוי כמו אחר כבוש וחילוק לדידהו, שאינם נוטלים חלק בארץ. וזה, שהטמאים היו משאל ואלצפן או נושאי ארוני של יוסף, שהיה בשבט לוי במחנה לויה, אמרו בחכמה למה נגרע לבלי הקריב קרבן ד' במועדו בתוך בנ"י, שלולא בנ"י הלא אצלינו כמו אחרי כבוש וחילוק, רק שלא הבדלנו, אולם כי צוה השי"ת לישראל לעשות הפסח למה נגרע לבלי הקריב תוך בנ"י אף שאינו על כוונה אחת. ודו"ק. [ולזה אמר מתחלה ויעשו בנ"י את הפסח בלשון נסתר ואח"ז אמר בי"ד כו' תעשו אותו כו' בלשון נוכח למשה ולשבטו הלוים].

ויתכן, דאף דגר צריך להביא קרבן עולת העוף, זה דוקא בלא עשה פסח, אבל עשה פסח עם הצבור סגי בלא קרבן והוא כאזרח הארץ, ותו אינו צריך להביא את קרבנו ואוכל אח"כ בקדשים, כמו שישראל אכלו פסח בלא קרבן. ולכן אמר וכי יגור כו' ועשה פסח כו' המול לו כ"ז כו' לעשותו והיה כאזרח הארץ, פירוש, שמעתה יהיה ככל כשרי ישראל לכל הלכותיו בלא קרבן. ואם כי זה חדש, ולא נזכר כלל רק כן משמע ממשנה דסוף כיצד צולין, דערל גוי טובל ואוכל פסחו לערב ולא נזכר קרבן כלל. ועיין מש"כ בספר אור שמח בזה.

ובגמ' שהיו טמאים שחל שביעי שלהם בע"פ, וזה ביום ההוא דאין יכולין לעשות, אבל למחר יכולין לעשות. ונתקשו הראב"ד, אמאי לא הזו וטבלו עליהן, ותירץ הסמ"ג עשין רכ"ד, דאז היה ראשון בניסן בראשון למע"ב, וא"כ היה ע"פ בשבת, והזאה דאינה דוחה שבת היה גזרה קדומה בימי משה. ולפ"ז א"ש, דרבינו תם פרק מעשר בהמה דף נ"ו פירש, דאיך היו יכולים זבים לטהר במדבר ולהזות מי חטאת על הטמאים הא אין מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, ותירץ, דמן הדין קמא קמא בטיל ורק מגזרה יעו"ש. ונראה לומר דהיו אסורים בפסח ובקדשים והם היו אסורים בבשר תאוה לכך לא גזור, ולפיכך אמרו מדוע הגזרה דהזאה גזרת וגזרה דיטהרו בנהרות שנוטפין רבו עליהן לא גזרת משום אכילת קדשים, ותירץ להם, דאיכא תשלומין לפסח שני. ודו"ק.

עוד י"ל דהגמ' בפ"ג דזבחים אמר, דצבור טמאי מתים, שנעשו זבים הואיל ודחויה להאי דחוי להאי, יעו"ש, ותוס' פירשו בסוף פ"ק דקדושין, דמה שלא עשו פסח במדבר, משום שהיו ערלים, וע"כ לומר, דמילת זכרים הנולדים במדבר עכבה אותן מעשיית פסח, וכיון הואיל והותרה לעשיית פסח בערלות עפ"י הדיבור, תהא מותרת נמי לעשות פסח בטומאה, ורק שהלוים לא היו ערלים, כי הם מלו במדבר כמפורש בספרי כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו זו ברית מילה, וא"כ לא הותרה ערלות אצלם, ולכך שאלו למה נגרע, אטו משום שמולים אנחנו נגרע מהקריב וכו'. ודו"ק. ואין לומר דהא נטמאו מקודם, והוי כמו ראה קרי בלילה, דלא שייך הואיל והותרה הותרה, ז"א, דהא אם היו מזין עליהן בשבת, הלא לא נשאר אצלם רק ערלות, והיו מותרין לעשות פסח, וכיון דמשכחת היתר שוב אמרינין הואיל והותרה הותרה, ואמר להם, דיעשו פסח שני, ודוקא בצבור, דאינן עושין פסח שני אמרינין הואיל והותרה כו'. ודו"ק בכ"ז.

למה נגרע לבלתי הקריב כו' במועדו.:    הנה אמרו, דב"ב לא ידעו אם פסח דוחה שבת, ומקשים דהא במדבר, דיום ראשון של נשיאים היה ראשון למע"ב ודחה פסח שבת. והנראה דבירושלמי פ"ג דנדרים אמרו מצות שבת מלא כו' והמילה דוחה אותה משל לשני מטרונות כו' זו שהיא יורדת מפני חברתה את יודע שחברתה גדולה הימנה, א"כ מילה חמורה ממנה, ונמצא, דפסח בצבור, שהיא נדחית מפני המילה, דאי כולהו צבור ערלים אמרינין להו זילו מוהלו כו' (פסחים ס"ט) שוה עם שבת, שגם היא נדחית מפני המילה, לכן כשחל ע"פ בשבת לא ידעו ב"ב מי הוא גדול או פסח, או שבת ואיזו מטרונה יורדת מפני חברתה, לכן לא מצי למפשט ממדבר ששם היו רובן ערלים (תוס' קדושין ל"ז ב' ד"ה ערלים), ואפילו הכי הוראת שעה הי' שתדחה פסח את המילה, ויעשו פסח כשהן ערלים, א"כ אם היא דוחה את המילה, שהיא גדולה מן השבת כ"ש שהיא דוחה את השבת, שהיא נדחית מפני המילה. ודו"ק. והלוים היו נמולים במדבר כמו שבספרי כי שמרו אמרתך כו', א"כ על הלוים לחודא לא הי' הוראת שעה, ואם כל ישראל היו כמותם היה הפסח קרב בלא הוראת שעה, ואם שפסח שלהם אינו דוחה מילה, אימור דלא דחי שבת, דכמו שפסח נדחה מפני המילה, כן יתכן, שפסח נדחה מפני השבת החמורה, אבל זה נגד המושכל, שכעת שכל ישראל פסח שלהן דוחה מילה ולכן דוחה שבת, אטו מפני שהן נמולים יהיה מצות פסח שלהם חלושה וקטנה ותהא נדחית מפני השבת, הלא תמוה, וזה שבאו בטענה למה נגרע לבלתי הקריב כו' בתוך בנ"י, הלא כיון שפסח שלהן שדוחה מילה דוחה השבת, גם פסח שלנו היום, שהותר להן ע"פ הוראת שעה לעשות בערלות גם לנו בני לוי הנמולים ידחה השבת, ומישאל ואלצפן היו לוים והם הם שהיו טמאים לנדב ואביהוא ובאו בטענה, או נושאי ארונו של יוסף, שהיו לוים, אצל משה ואמרו למה נגרע. ודו"ק היטב.

עמדו ואשמעה.:    דע דבכל דברות, שנדבר עמו הי' מאהל מועד ובא משה אל אהמ"ע לדבר אתו, וכל היום היה יושב במחנה לוי' סמוך למשכן, כמו שנאמר והחונים לפני המשכן מזרחה משה, לכן בכל מקום לא הי' חושש אם השואלים מאתו ילכו לפנים מן הקלעים, מקום עזרת ישראל, אבל כאן שהיו טמאים או טבולי יום, והיה חושש שמא ילכו אחריו לפנים מן הקלעים, ויתחייבו כרת, לכן אמר עמדו אצל הקלעים, ואני אכנס לפנים למשכן לשאול דבר ד'. ולזה כיון הראב"ע שכ' עמדו פתח אהמ"ע.

איש איש כי יהיה טמא לנפש.:    הא דלא נאמר פרשה פסח שני במתן תורה בסיני נראה, דלפי מה שנתבאר במדרשות ובגמ' ע"ז פ"ק, וביחוד הרבה לדבר בזה הרע"ב ספורנו בספרו, דלפני מתן תורה אם היו שומרים צורתם לא היו צריכים למקום מוגבל מקודש לשמו, אשר בו יתאחדו ויתכללו כל הכנסיה הישראלית, רק בכל מקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך כו' אם מזבח אבנים תעשה לי כו', רק אחרי אשר חטאו בעגל היו תמיד בסכנה, אחרי אשר פסקה זוהמתן חזרו לסורן, ולכן היו צריכים למשכן ומקדש, אשר אליו פונים כל לבבות בני ישראל, כן דריש הגמ' פ"ק דברכות מנין אפילו אחד שיושב ועוסק כו' שנאמר אבוא אליך כו' ביחיד, לכן היו ראוים כל יחיד ויחיד מישראל להשראת שכינה בפהרסיא, כמו ששרתה במשכן ובמקדש בימי שלמה וירא כל העם וירונו, וזה אני אמרתי אלקים אתם, והיה כל יחיד מישראל חשוב כצבור, ובספרי ובמכילתא מקומות אין מספר ונכרתה הנפש ולא הצבור שאין צבור נכרתין, ומה הוא בחיים אף זרעו בחיים, וכיון שקודם העגל אחר מתן תורה היה כל יחיד ראוי למשכן הכבוד, כמו צבור בכל מקום אשר יזכיר שמו, לא היה דין כרת ביחיד, רק אחרי העגל נפסק המעלה מן היחיד וחזר אל הצבור בכללן, ולכן היחיד נכרת מישראל [לבד משבט, דגמירי דלא כלה שבטא (פרק יש נוחלין), שנאמר ואתם בני יעקב לא כליתם, ונאמר ולא ימחה שבט מישראל, ולכן סבר ר' יהודה, דאף אם שבט אחד טמא יעשו כולם בטומאה, דהוי כמו צבור טמא, ואינן נדחין לפסח שני, ולכן סבר ר' יהודה, דשבט שעשה בהוראת ב"ד שלו אינם מביאים כבשה או שעירה לחטאת, שזה קרבן יחיד, שזדונו אינו בכרת, דאין צבור, והוא שבט, נכרת, רק קרבן שלהן כמו קרבן העלם דבר של צבור פר כו' ודו"ק], ולכן אינו עושה בטומאה דהשוכן אתם בתוך טומאותם אעפ"י שטמאין הן, וזה דוקא בטומאת צבור, לכן קודם העגל לא היה דין כרת של יחיד ודין דחיית היחיד לפסח שני, דהיו כמו צבור והיו עושין בטומאה כמו בטהרה. לא כן אחרי העגל חזרו לזוהמתן ונתחדש אצלם דין יחיד ודין כרת. לכן נאמרה זה ע"י זכאי, מישאל ואלצפן, שעסקו במיתת נדב ואביהוא, אשר מיתתן היה כפרה על מעשה העגל, וכמוש"א וגם באהרן התאנף ד' מאד ואתפלל גם בעד אהרן, ותפלתו עשה מחצה, ובמיתתן נתחנך המשכן כידוע. וזה שאמרו ראויה היה פרשה של פ"ש להאמר אלא שזכו מישאל ואלצפן שתאמר ע"י (ספרי). ודו"ק.

ובגמ' יליף מהכא, דשואלין ודורשין קודם הפסח שלשים יום, ופירש ר"ן דאינו חייב, רק אם שואל התלמיד נזקקין לו, דהוי שואל כענין. ובטו"א הוכיח כן מהא דבמצרים לא הודיען רק מר"ח, כדיליף רשב"ג. ונראה דהב"י פירש, דהא דמשה תיקן שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח הוא משום יו"ט, והכא משום קרבן, וכן מפורש בעו"ג דף ה' אנן דשכיחי ביה מומין דאפילו דוקין שבעין פסלי בעינן תלתין יומין, ובירושלמי פ"ט אית תנא תני אין דקין ותבלולין פוסלין בו. יעו"ש. ולכן לא הוצרך בפסח מצרים שלשים יום לדרוש קודם. ובירושלמי פריך ל"ל למכתב תמים ביה, הא אפילו בבני נח פסול מחוסר אבר, דכתיב מכל החי, ומשני משום דאין מהן למזבח סד"א, דאין מחוסר אבר פוסל בו יעו"ש, לכן כתב תמים, הא דקים ותבלולים אין פוסל. ולפ"ז א"ש הא דבעי ר"ז בדף צ"ה אימורי פסח מצרים היכי אקטרינהו, דאם אקטרינהו הלא היה מהן למזבח, ולמה כתב תמים, וע"כ לפסול בו מומין, ולמה לא הודיען ל' יום קודם, וע"כ דליכא חיוב לדרוש רק רשות, דהוי שואל כענין, ולא קשה מאי דהוה הוה ודו"ק.

על מצות ומרורים יאכלוהו.:    פירוש, שיאכלו אותו רק עם מצה, לא עם חמץ, והוי לאו הבא מכלל עשה. וכן פירש רש"י. ואין איסור חמץ אלא באכילתו. וכן במשנה ונאכלין צלי על מצות כו'. ובתוספתא פסח ראשון נוהג כל שבעה ופסח שני נוהג יום אחד, וכמו דכל שבעה על איסור חמץ קאי, כן יום אחד הוא שאינו נאכל עם חמץ. ופשוט.

והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא הי'.:    הנה לא אמר ובדרך רחוקה לא הי', אשר לפי ההלכה אם הוא קרוב מירושלים שיעור שיכול לבוא לזמן שחיטתו ולא בא חייב כרת, וכאן אמר ובדרך לא היה דוקא אם לא הי' כלל בדרך. וכבר פריך לה בירושלמי. ויעוין באור שמח. לכן השכיל הראב"ע לפרש, דה"ק והאיש אשר טהור אף שהיה בדרך לא רחוקה וחדל לעשות הפסח חייב כרת, שהי' לו לזרז ולבוא, ואם הוא טמא, רק שהצבור עושין בטומאה, דצבור עושין בטומאה אז כשלא היה כלל בדרך, רק הי' בירושלים או בשילה, או בנוב וגבעון, מקום שעושין פסח בטומאה חייב כרת אם חדל לעשות הפסח, אבל כשהוא בדרך חוץ ממקום שחיטת הפסח, אז פטור, דהא אינו יודע, שהצבור טמאין, שאין הולכין רק אחר רוב הנכנסין לעזרה, והוא טמא, אין עליו חיוב לילך ולהודע שמא הצבור רובן טמאים. ופשוט. ולכן אמר, שהוי"ו של ובדרך הוי וי"ו המחלק, כמו ומכה אביו ואמו. וברור בדבריו.

וכי יגור אתכם גר.:    פשוט, דכוונתו כרבי, דגר שנתגייר בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. ולכן אמר חקה אחת כו' ולאזרח הארץ, שזה לשון זר, שכבר אמר לכם ולגר, אבל קמ"ל, דבין שכל העושים פסח שני הם טמאים או שאחד מהן טמא או גר, שלא נתחייב בפסח ראשון, א"כ לא שייך טעם הגמ' מפני הטומאה דחיתו כו' חקה אחת לכם, שאינו דוחה את הטומאה, והיחיד כציבור שוין. ולר' יהודה דאמר, דדוחה הטומאה, הפי' דסבר בירושלמי, דאם ניתן רשות לבנות בהמ"ק קודם פסח שני עושין הצבור בשני, וזה חקה אחת לכם, היינו לכל הצבור, שלא הי' להם בהמ"ק לעשות פסח בראשון, ולגר שנתגייר בין שני פסחים, ולאזרח שלא עשה בראשון יעשה השני. ודו"ק.

חקה אחת כו' לגר ולאזרח הארץ.:    בכל התורה כתוב אזרח לבדו, רק גבי פסח כתוב אזרח הארץ. נראה עפ"י שיטת רבותינו בתוס', דכל מי שאין לו קרקע פטור מעשות הפסח. ובזה אמרתי מה דנסתפקו בני בתירא אם פסח דוחה שבת ולא פשטו מפסח מדבר, משום דבפסח מדבר לא היו יכולים להפקיר קרקע שלהם, דחזרה ביובל הבא ואין זה הפקר מפקיע קנין הגוף של המפקיר ועדיין מחויב בראי' ובפסח, דלא יחמוד איש ארצך, אבל בבית שני, שלא נהגה יובל מן התורה הואיל ואין כל יושביה עליה, וא"כ יכולים להפקיר קרקעות ויהיו פטורים מפסח, סד"א דלא דחי שבת, כדברי הר"ד דייטש בתשו' חתם סופר אורח חיים סימן קכ"ד. יעו"ש.

ואם כן בגר שאין לו קרקע רק שדה מקנה, ואם יפקיר אותה לא תחזור ביובל, והואיל ויכול להפקיר שדהו ולהפקע מחיוב פסח סד"א דלא דחי פסח שלו שבת, אמר חוקה אחת לכם ולגר הגר ולאזרח הארץ כמו שאזרח הארץ אינו יכול להפקע ע"י הפקר ממצות פסח, דתחזור אליו ביובל, ודוחה פסח שלו שבת כן בגר, אעפ"י שאין לו רק מקנה, א"כ יכול להפקיר קרקע שלו ויפטר מחובת פסח, בכ"ז דוחה פסחו שבת. ודו"ק. ובמובן כזה אמר בפ' בא ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ, שפסחו דוחה שבת. אך מה דאמר שם שבעת ימים שאור לא ימצא, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה כו' בגר ובאזרח הארץ גבי חמץ צריך מובן, למה דייק אזרח הארץ. ונראה, דבפסח מצרים לא היה חמוצו נוהג רק יום אחד, ויצאו כל ישראל ידי חובת פסח ומצה בעשיית פסח על מצות ומרורים, ואיסור אכילה לחמץ יום אחד לבד, לכן הוי אמינא, דגם לדורות מי שעשה פסח על מצוומ"ר ויום הראשון לא אכל חמץ, שעושה כמו שעשו אבותינו במצרים אינו נכרת, ומי נכרת האוכל ביום השביעי, זה גר שנתגייר תוך הפסח, שלא עשה פסח בראשון, לכן קא משמע לן, דגם האזרח הארץ, שיש לו קרקע ונתחייב בפסח, ועשה פסח על מצות ביום הראשון, כמו שאכלו אבותינו במצרים, ובכ"ז, אם אכל חמץ ביום השביעי נכרת לדורות, כמו על אכילת חמץ ביום הראשון בלא הבדל. ודו"ק.

או ימים.:    חסר וא"ו, דבכ"מ כתיב יומים. ומרמז דלפעמים נסעו בלילה וחסר מן השני ימים, וכמו דאמר אביי ש"מ יש סילוק מסעות בלילה מנחות צ"ה.

וכי תבואו מלחמה כו' והרעותם בחצוצרות ת"ל ונושעתם כו':    אלא מלחמת גומ"ג. ספרי. נראה דדריש מדכתוב בחצוצרות בפתח הוי כאלו בהחצוצרות הידועים (רש"י סוף פ"ק דחגיגה) ומכוון על חצוצרות שעשה משה, והם נגנזו במותו, כמו שהובא ברש"י פ' וילך פ' כ"ח, לכן במלחמת גוג אז יתגלו ויתקעו בהן ישראל. ופשוט.

וביום שמחתכם כו' ותקעתם בחצוצרות.:    יעוין ספרי. ובפשטא דקרא הוא כל זמן שיהיה חינוך המזבח או העזרה צריך לתקוע בחצוצרות, וזהו שמחה, כדאמר בפ"ק דמו"ק, דשמחה דחי שבת ויוהכ"פ, יעו"ש, וזה שמחת חינוך. וכן אתה מוצא בחינוך הבית בשלמה, שהיו ק"כ כהנים תוקעים בחצוצרות. וכן אתה מוצא בחנוכת עזרא בשעת בנין המזבח ובעת קידוש העזרה. וכן בחזקיה היה כמו חנוכת הבית, שאחז במעלו העמיד פסלים בבית ועשה עפ"י הדיבור חינוך בית ד', וזה שאמר אתם מלאתם ידכם לד', וזה דהוי מלואים, וזה שאמרו הוראת שעה הוי, ולכך ויעמדו הלוים בכלי דוד והכהנים בחצוצרות. יעו"ש. וכן כתיב שם ויהללו עד לשמחה. וכן בנחמיה י"ד פסוק י"א. וכן בעזרא ג' ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות וכו' ורבים בתרועה ובשמחה וכו'. ויעוין בירושלמי הוריות, דפריך דסמכו חזקיה והקהל על השעירים לר' יהודה, דשעירי חטאת אין בהם סמיכה, ומשני הוראת שעה הוי, והוא דהיו כמו מלואים, דר"י אזיל לטעמיה, דשעיר נחשון, שהיה מלואים טעון סמיכה, ור"ש דסבר, דשעיר נחשון אינו טעון סמיכה סבר, דשעירי עו"ג טעונין סמיכה. וזה נכון מאד. ולטעמייהו אזלי ר' יודא ור"ש. ודו"ק. וזה נכון. וקרוב לזה באבן עזרא. ולא נזכר חצוצרות רק בכהנים, אבל בלוים לא נזכר בכלי שיר שלהם חצוצרות, ואין פוחתין משני חצוצרות קאי על כהנים. יעו"ש. והתוס' כתבו להיפך בכ"מ. ואכמ"ל. ובדברי הימים א' ט"ו שהיו מעלים הארון והכהנים בחצוצרות. יעו"ש. ונראה, דהשבת הארון היה כמו חינוך והי' צריך להיות בתרועה בחצוצרות. וכן עשה דוד בסוף כשהעלוהו הכהנים בכתף. וזה יום שמחתכם. ולכן אמרו הפרות במזמור יתמא בחצוצרות וקול שופר הריעו, כדאמר הגמ' בעו"ג, דזה המזמור אמרו הפרות. וכן עשה דוד בחצוצרות. וזה בתרועה ובקול שופר, שמואל ב' ק' ו' ובד"ה ט"ו בתרועה ובקול שופר ובחצוצרות. ודו"ק.

מכבר פירשתי, דביום שמחתכם הוי עת חנוכת המזבח, וזה בחזקי' הוי חינוך, לכן היו מחצרים בחצוצרות, ולכן הי' בשמחה. ומזה נראה דלמד יחזקיה לסמוך על שעירי חטאת, דאמר ירושלמי הוריות, דהוי הוראת שעה, וגם לר"ש דסבר שעירי עכו"ם טעונין סמיכה מוכרח לאמר, דהי' הוראת שעה דדוקא בשעיר שנכנס דמו לפנים אמר דטעון סמיכה, יעוין מנחות צ"ב, אבל הנך שעירי חטאת דחזקיה היו דמם על מזבח החיצון, ולא בעי סמיכה בצבור, רק חזקי' למד מדכתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון בשמיני למלואים, הרי דהיה מלואים ודמו על מזבח החיצון, וסבר חזקי', דהשעיר היה מכפר על עו"ג שעבדו בימי משה, וכן הי' רציחת כהן ונביא במקדש בימי יואש, שהרגו את זכרי' הנביא, וכן היה בשמיני למלואים, שאז הי' מלואים וכפר על העגל שעבדו לו וגם כפר על רציחת חור, וכמו שדרשו ויבן מזבח מזבוח זה חור, לכן כמו שכתוב אצלו כראשון, היינו, שכמו חטאת אהרן הי' קרבן יחיד והי' טעון סמיכה, כן הי' חטאת הצבור טעון סמיכה, ולכן בשעירי חטאת שהיו מלואים היו על מזבח החיצון וכפר על עו"ג ורציחה, הי' בו סמיכה אף שהי' קרבן צבור. ודו"ק.

ולכן בחנוכה, דהי' מלואים בימי חשמונאים, שבנו מזבח חדש, ששקצום מלכי יון את אבני מזבח, כמפורש עו"ג נ"ב, כתב רמב"ם דהיו ימי שמחה וקבעום לשמחה. ודו"ק.

וביום שמחתכם כו' ובר"ח.:    איזהו חדש שיש לו שני ראשים זו תשרי כו'. סוכה דף נ"ה. לדעתי רמז לנו התורה, מה שעפ"י החשבון הנמסר לנו מסיני מולד זקן נדחה, אינו נדחה רק מפני תשרי, אבל חדש שבט, ולפעמים כסלו יכולים להיות גם מולד זקן, כמו שהי' שנת תרנ"א ותרס"ב ג"כ. וכן רבינו בפ' ז' דייק רק על חודש תשרי כל הד' דחיות, יעו"ש, משום דבתשרי שנה קרא, שיהא אחד לחדש בחדוש הלבנה, ולא יהא מולד זקן, שאז אינה נראית הלבנה החדשה ביום, כמו"ש בתוס' רה"ש דף י"ח ודו"ק. וזה דתנא קרא לעכב ודו"ק, היינו ובר"ח ובחדש השביעי באחד לחדש, וכל מקום דתנא קרא לעכב, שיהיו מן החדש, היינו בלבנה החדשה, וכמו דאמרו בכ"מ בגמ'. והבן. אמנם אם המולד ביום שאחר ראש החדש, אז בכל חדשי השנה נדחה, כמו שהביאו המעברים. לכן כתוב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה, שעולת המוספים קריבה על מוקדה כל הלילה, והוא בלבנה החדשה בכל חדשי השנה. וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. ברוך נותן התורה.

ובזה אתי שפיר מה דרבינו הק' פ"ג דרה"ש פתח פרקא בראוהו ב"ד כו' ולא הספיקו לאמר מקודש כו' אצל שופר, להורות, דבראש השנה מדבר, דמשמיענו אע"ג, דעפ"י החשבון כשמקדשין מעברין על מולד זקן בראש תשרי, אמנם זה כשהן מקדשין עפ"י הראי' אז גם מקדשין החודש אף במולד זקן. ודו"ק.

והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם כו',:    בספרי למה נאמר כו' שומע אני קרבן שתקעו עליהם יהיו כשרים כו' לא יהיו כשרים ת"ל והיו לכם לזכרון לזכרון נתנו ולא להכשר קרבן. ויתכן לדעתי, דדריש זה מהא דכתיב אלקיכם ולא שם המיוחד, כדתנן בתו"כ ומייתי לה בסוף מנחות שבקרבן לא נאמר לא שם אחד מכל השמות שאינן נמחקין, רק שם הויה, משום שלא ליתן פ"פ למינים, פירוש, כי השמות המה מתיחסים גם אל זולתו, כמו אלקים על דיין, וכולם על כחות אלקותו המתגלים ע"י פעולותיו והשגחתו, ומפני כי העו"ג המה עובדים לכחות מיוחדים לפי טעותם, שיש על כל כח מיוחד שר אחד ולו הם זובחים, לכן לא נאמר שום תואר על השם בקרבנות, תואר מכחותיו המתגלים בעולם, שלא לטעות שאל כח מיוחד אנו זובחים, וכיון שכאן כתיב אלקיכם ע"כ אינו ממכשירי קרבן, וגוף הקרא אתי לזכרונות, כדמפרש לקמן. ודו"ק.

נסעים אנחנו אל המקום כו' והיטבנו לך כי ד' דבר טוב על ישראל.:    ידוע כי הקב"ה מה שדבר ע"י נביא אינו חוזר על הטובה רק לרעה הוא חוזר, וכאן המקום אשר אמר ד' אותו אתן לכם הוא רעה להאמורי יושב המקום ויוכל לחזור, לכן אמר כי ד' דבר טוב על ישראל, ולא דבר להרע להאומות, כי אולי אם לא יקלקלו מעשיהם יתן ד' להם ארץ אחרת עבור המקום. וכמו שאמרו גרגשי פנה לאפריקי, רק טובה על ישראל, ולכן לא ירצה לחזור מהטובה. ודו"ק.

ספרי פסקא פ"ד. ובנוחה יאמר מגיד הכתוב כשהיו ישראל נוסעים אלפים וחונים רבבות. עיין פירוש הספרדי. ולפענ"ד נראה אדרבא, שבעת חנייתן שמשו מטתן, שבנסיעתן נאסרו בתשמיש, וכמו דאמר בעירובין ס"ג גמירי כ"ז שארון ושכינה שלא במקומן אסורין בתשמיש. עיי"ש ודו"ק.

שובה ד' רבבות אלפי:    פירוש, שינוחו העשרים ושנים אלפים לוים מעבודתם שנושאים המקדש. ובספרי רכב אלקים רבותים אלפי שנאן כשם ששורה למעלה כו' כך שורה למטה. יעו"ש. ובתנחומא פ' צו ג"כ שירד הקב"ה לסיני עם מלאכים כמנין מחנה לוי'. יעו"ש. ובבבא קמא סוף מרובה אין השכינה שורה בפחות משני אלפים ושני רבבות, ובתוס' שם סוף ד"ה שני אלפים כו' (דאנביאים) ואמשכן קאי מסתברא להגיה [דאלוים] ואמשכן קאי. וזה אמת.

ויהי העם כמתאננים רע בעיני ד'.:    הענין כי כבר אמרו חז"ל (ספרי), כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופרשה של טמאים בר"ח ניסן נאמרה, ופרשה של ראש הספר באייר, וצוה לפקוד ישראל והלוים ולעשות דגלים, ולהניף הלוים, ואח"כ נסעו ממדבר סיני ובאו בפארן, ולזה התחילו העם להתאונן על הלקח מאתם העבודה ונתנה ללוים. אולם זה חטא גדול, שלא הבינו איך יוגדל עונם בעון העגל ואיך הובדלו הלוים בקדוש השם, וישמע ד' ויחר אפו ותבער בם אש ד' [וכמו שנשרפו ר"ן איש המתלוננים על הכהונה] ותאכל בקצה המחנה, לפי שיציאת העגל היה ע"י מיכה, שהיטיל הט"ס של משה שכתוב בו עלה שור, ומיכה משבט דן קאתי [וכמאמרם והמים להם חמה כתיב] והוא היה מאסף לכל המחנות, ולכן שלטה בו האש, ולזה ויצעק העם אל משה, שהוא אבי וראש שבט לוי ועליהם התלוננו. ודו"ק.

ספרי בקצה המחנה יש אומרים אלו הגרים המוקנים שבסוף המחנה. נראה מזה, כי הגרים לא היו רק מחוץ לענן. ולכן מסתברא, דמלחמת עמלק, דכתיב ויזנב הנחשלים אחריך, המה הערב רב הגרים. ומיושב בזה מליצת המכילתא וישמע יתרו כו' מלחמת עמלק שמע כי שמע, אשר לסבת שנלחם בגרים גרורים, אשר אחורי הענן נלחמו עמו בני ישראל לפי חרב וראה, כי כדאי וראוי לדבק באומה זו, וכמו שאמרו יבמות ע"ט אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו כו' מיד נתוספו על ישראל ק"ן אלף גרים, יעו"ש ודו"ק. ושם בספרי סובר רשב"מ, דאלו המוקצים שבעם הגדולים שבהם, ואזיל לטעמי' לקמן פס' פ"ו דסובר, דהאספסוף אשר בקרבו אלו הזקנים שנא' אספה לי שבעים איש וכו'. עיי"ש.

התאוו תאוה.:    פירוש אף שהיה להם בקר וצאן, בכ"ז הא נאסרה בשר תאוה, והיה צריך להביאם לאהל מועד עם כל תיקון הקרבתו, והם התאוו תאוה כו' את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא מצות, וכעת אין רק בשר ובאלף מצות ואין כדאי על זה הטורח. ודו"ק. וירמוז, כי דג כולו היתר ואף דמו, כדתנן כריתות פרק דם שחיטה. יעו"ש.

ויתכן עוד, כי המן היה הולך בזכות משה, והוא לחם אבירים, שמלאכי השרת אוכלים אותו מזון רוחני כמעט בלתי ממש, והנה בכל הצמחים יש כח החיוני והצומח, אבל כח המתאוה אין בהם לבד בהחי, ולכן ע"ה אסור לאכול בשר, כיון שיגביר כח המתאוה, ואין בו תורה להתאפק על תאותו, וכמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ולכן התאוו תאוה, שיהא להם תאוה וחשבו, שבשביל שאין להם בשר ואוכלים דוממים שאין בהם כח התאוה, כי אפילו בצמחים אמרו דקל זה מתאוה לתמרה שביריחו, משא"כ במן, ולכן רצו לאכול בשר חי, שיש בו כח התאוה להגביר תאותם. ולכן דרשו שפיר בוכה למשפחותיו על עסקי עריות הנאסר להן. ולכן משה רבינו, ששב אחר מתן תורה להיות איש אלקים, מלאך רוחני בכל אומץ כחו ותמימות אבריו [וכמו שפסלו בעלי מומין בסנהדרין מאתך הדומה לך] וליחו החזק פירש מאשה, שהיה חסר ממנו כחות המתאוים לגשם, לכן בא בסבתו המן, שהוא מזון שאין בו כח מתאוה. ולזה היה אומר מאין לי בשר, שבשר אינו יכול לבוא בזכותי. ולכן אמר השי"ת, כי יאציל את רוחו על שבעים זקנים ובאמצעיותם תהיה חופף ההנהגה האלקית על ישראל, והמה אך אדם סלה, כי המה אינם פרושים מנשותיהם, ויש להם כחות המתאוים, אם המה יקדישו כחותיהם עד כי יהיו ראוים להיות משכן האלקי עליהם ובאמצעיותם תבוא הרוח, אז יהיה בשר, שהוא מן החי, שיש בו כח המתאוה, ולכך יצא הקצף והיה לזרא, אבל ע"י משה לבדו לא היה בשר רק מן. ודו"ק.

ספרי פסקא פ"ט. כיו"ב ר' שמעון אומר מפני מה לא היה יורד מן בפעם אחת בשנה כדי שיהפכו לבן לאביהן שבשמים כו' רשב"י אומר כו'. רשב"י לטעמיה אזיל לקמן פ' עקב פ' מ' משל למלך כו' וכשאין עושין רצונו נוטל האוצר והם מתים ברעב רשב"י אומר ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים כו', הרי ככר לאכול. ודו"ק.

בוכים למשפחותיו כו' ובעיני משה רע כו'.:    עפ"י מה שדרשו רז"ל על עסקי משפחותם, שנאסר להם עריות היה רע בעיני משה על שחשדוהו בדבר זה, הלא היו יודעים, שהאיסור לא לכבוד משה, כי הוא היה בן יוכבד, שהיתה אחות אביו של עמרם, והוא דבר הנאסר במתן תורה, ולכן לא זכר הכתוב עונש כרת ע"ז בפרט, כמוש"כ הראב"ע, ואיך פגמו מלהאמינו באיסורי עריות. ודו"ק.

ובגמ' תענית ירושלמי פ"ד ה"ה וישמע העם בוכה על שלש עריות שאסר להן משה. והוא כמו דאיתא במס' דרך ארץ המקדש אשה נאסר בשבע נשים ואלו הן אמה וא"א וא"א ובתה וב"ב וב"ב ואחותה בזמן שהיא קיימת, וזה שש נשים שאין להם היתר, ועל עריות דקורבה גם בני נח הוזהרו. ועיין יומא דף ע"ה בזה ודו"ק.

ספרי פ' צ"א. היה רשב"י אומר משל למה"ד לאחד שיצא להרג הוא ובניו אמר לספקלטור הרגני עד שלא תהרוג את בני כו' כך אמר משה לפני המקום ואם ככה את עושה לי כו' הא יפה לי להרגני תחלה. לטעמיה אזיל לעיל פ' ע"ח מפני מה משה שיתף עצמו עמהן אמר עכשיו כו', הרי דסובר, דמשה ידע, שלא יכנס לארץ ישראל, ודומה ממש לאחד שיצא להרג הוא ובניו, אבל רבנן פליגי תמן וסברי נתעלם מעיני משה וכסבור שיכנוס לא"י. עיי"ש ודו"ק.

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל.:    יתכן, כי כאשר הבדיל השי"ת בני אהרן ושבט הלוי לעבודתו, היו מהאומרים אחרי אשר אנו רחוקים משלמות מופלגת, דביקות באלקות, למה נזדכך אותנו בפרישות מבשר ומתאוות הבשריי, כיון שאין לנו יתרון מזולתנו, לכן היה מהתחבולה האלקית לעשות שבעים אנשים מזקני ישראל מעון לשכינת השי"ת, וכל אחד מישראל, אשר שאר רוח לו ומתנהג בפרישות ובהתבודדות ראוי לזה, לכן יבדלו מן התאוות כי כולם יתאוו לההשגה המופלגה והכבוד האמיתי. ואולי הוא ע"ד שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ודו"ק.

ואצלתי מן הרוח וכו'.:    דע בגדר הנבואה מצאנו, שהנביא מזדכך לפי כחו, אמנם עדיין אינו מוכן לשפע הנבואה האלקית, רק בדרך חנינה שורה עליו רוח הנבואה, וזה מה שאמרו במכילתא וד' נתן את חן העם כו' רוח הקודש שרתה עליהן, אף שעדיין לא מוכן לנבואה, לכן נקרא חן, שהוא בחנם. ועל זה מצאנו ושמתי רוחי, ונתתי רוחי, ושפכתי רוחי הוא מליצה על השפע האלקית, הבאה במכוון על מי שראוי לקבל נבואה, אבל לא שתחול עליו רק במתנת השם יתברך, כמו נתינת מטר על העשב הראוי לקבל המטר. ואם הנבואה בגדר זה, אז כשתשרה הרוח. ותבוא השפע מהשי"ת, שפע הנבואה יחול באמצעיותו לפעמים על מי שאינו ראוי לנבואה, וכמו שמצאנו אצל שאול, רק מי שיש לו דמיון בכחות נפשו אל עדת המתנבאים תחול עליו שפע הנבואי. לכן נבואת משה, שהיה מצד שחומרו היה זך ומאד נעלה, והיה דבוק לבבו וכל חושיו בהשי"ת, ומבין כל תעלומות הבריאה, וכפי מה שיכול האדם להשיג מן הבורא, עליו לא נאמר ושמתי רוחי עליך, ונתתי רוחי בך, כי הוא היה בעצם אבי הנביאים, כי הוא היה מוכן תמיד לדבור הנבואי בלי הפסק, וא"כ נבואתו לא היה שפע מתפשט מלמעלה, רק הוא בעצמו היה מקבל הנבואה באספקלריא המאירה, שהחומר לא היה חוצץ ומפריד בינו לבין קונו. וזה שאמר פה אל פה אדבר בו בלי חציצה ופירוד.

ולכן מצאנו במכילתא, שכל מי ששימש נביא היה שורה עליו נבואה, והוא כיון שהיה מוכן לנבואה בא עליו השפע באמצעיות הנביא, לא כן במשה לא היה שום השתוות משאר בני אדם למשה, ועליו לא באה הנבואה בגדר מתנה וחנינה שיתפשט על הדומה לו. ומשתי סבות האלה לא חלה נבואה על מי שיש לו השתוות לו באמצעיותו. לכן אמר כאן השי"ת, שיסבב אותם סביבות האהל ויהיו מוכנים לנבואה. וזה שאמר, כי הם זקני העם ושוטריו, אשר הוכו על דבר ישראל במצרים, ובזה יהיה להם השתוות מה למעלתך בדבר ישראל, שאתה מסרת נפשך בהריגת מצרי והם הוכו על בנ"י, וירדתי, פירוש, כי יהיה הנבואה בערך נמוך לפי מעלת משה, ושמתי עליהם בגדר שימה לא שיחול עליהם מאליו, וכן כתיב וירד ד' בענן כו' באמצעים מבדילים ובמסכים הרבה, שיהא הנבואה ראויה לחול עליהם. והנה ראה השי"ת מצדו להוריד הנבואה למדרגה נמוכה במעלת משה, ולהם ראה שיתעלו, ובכ"ז היה בגדר שימה. ולכך אלדד ומידד, שהיה להם השתוות אל הזקנים שרתה עליהם הרוח באמצעיות הזקנים. ולכן אמר למשה משרתו מבחוריו אדוני משה, פירוש, שאתה אדוני מנעורי מדוע לא בא עלי הרוח באמצעיות מעלתך, ולכן נבואתם המה מדמיון לבבם הכוזב, וכמו שאמר ירמיה כ"ג כי המשא יהיה לאיש דברו, לכן כלאם. ולזה אמר המקנא אתה לי בשביל שאינך זוכה לנבואה מי יתן והיה כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם, פירוש על הנביאים באמצעיות הנביאים, כי בהם הוא בגדר נתינת רוח, והוא שפע נבואי המתפשט מהשי"ת על הנביאים, ולכן יכול להיות גם על כל עם ד', פירוש, המוכנים בטבעם ויש להם השתוות מה אל הנביאים, לא כן אנכי, כי לא ניתן בי הרוח, רק וידבר ד' עם משה, לא מצאנו וישם ד' רוחו, ותנח עליו הרוח וכמוש"ב בל יוכל לחול בשביל שני הסבות שביארנו. ודו"ק.

סדר עולם פרק ל'. ע"כ היו הנביאים, פירוש משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה. עכ"ל הגר"א. וזהו יצרא דע"ז כמבואר ביומא. ולדעתי כוונתו אל דברי הפסוק זכריה ק' י"ג והיה ביום ההוא נאום ד' אכרית את שמות העצבים כו' וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ והיה כי ינבא איש עוד כו' לא תחי' כי שקר דברת ודקרוהו כו', ועל זה כיון הגר"א, ודו"ק, כי לזה כוונת הפסוק על נבואת אמת, שתבטל בבטול יצה"ר ולא קאי לעתיד, דעל העתיד כתיב יואל ג' והיה אחרי כן אשפוך את רוחי כו' ונבאו בניכם כו' חזיונות יראו כו'. וזה ענין רחב צריך ביאור במושכל, ואכמ"ל.

התקדשו ואכלתם בשר.:    כי האוכל נפש בהמה צריך שיהא דבוק במושכלות, ויהיה שכלו דבוק לשכל הנאצל מהשכל האלקי, כי אז שאר רוח לו ומותר לו מן הבהמה, ונפש הבהמה נתעלה בהתחלפו למעלת משכיל יודע ד', אבל ברדפיכם אחרי תאוות, וכמש"א ויתאוו תאוה, והעם בוכה למשפחותיו (עסקי עריות), לכן חשבו דגה, אשר מרבה הזרע, כמוש"כ בפירוש המשנה לרמב"ם פ"ק דיומא [ואולי זה מש"כ סוף פ"ק דמוע"ק כוורא וחלבה כו' לטעון גופיה וכו'. ועיי"ש], וכן הקישואים והאבטיחים כו', שכן שום מרבה את הזרע כו', ולכן כיון שהם רדופים אחרי תאות בהמיות, מה מותר להם מהבהמה לאכול את בשרו, וכן אמר רבי ע"ה אסור לאכול בשר, ולזה רמז אם תרצו לאכול התקדשו וכו'. ודו"ק.

אדני משה כלאם:   . יתכן, כי הלא מנדין לכבוד הרב, וכלאם הוא לשון נדוי, שיושב לבדו כמו בבית הכלא. והנה הלא היה מהראוי ליהושע לנדותן לכבוד הרב, זה משה, אמנם המנודה לתלמיד אינו מנודה לגדול הימנו, ואף אם היה הנדוי עבור כבוד הרב, שהוא רבו של המנודה ג"כ, כמוש"כ בשו"ע ובש"ך, יעו"ש, ואם היה יהושע מנדה הלא לא היו מנודין לגדולים ממנו, והוא היה משרת משה מבחוריו והיה בו מדת הענוה שהיה במשה, ועוד כי לא הכיר היטב מעלות ישראל והיה דן אותם לגדולים הימנו, ומה יהיה התועלת מנדויו, כי לא יהיה לגדולים הימנו ובדעתו שכל ישראל גדולים הימנו, לכן אמר אדני משה כלאם. ובפרט לפי דעת הבית יוסף, שאף לקטנים הימנו, כל שהם חכמים אין נדויו נדוי, לזה אמר משרת משה מבחוריו ולא היה מכיר מעלת ישראל וערכם. ודו"ק.

והנה שלשה אנשים נזכר בתורה שנקראו עבדי, אברהם עבדי, כלב עבדי, בעבדי במשה, אלו שלא אמרו לשום אדם אדוני או עבדך, לא כן יהושע שאמר אדני משה, וכמו שאמרו שלא רצו להזכיר מלכות שמים אצל מלכות בשר ודם (ריש פרק ג' שאכלו). וכן באהרן לא נזכר עבדי, לפי שאמר אדוני למשה.

ויקם העם כל היום ההוא.:    לפי הטעמים יתכן, דקאמר ויקם העם ההוא, פירוש, אותו העם שבכו למשפחותיו הם לקטו ואכלו. אבל הצדיקים לא לקטו, שידעו שירד בזעף ד' ולא רצו ליקח ממנו ולהנות מן השלו. וכן תרגם יונתן וקמו חסירי מהומנתא די בעמא, וכאילו כתוב ויקם העם הוא כל היום וכל הלילה, ולכן היום במפיק. ודו"ק.

ותדבר מרים ואהרן במשה כו'.:    המשך הפרשיות יתכן, משום דפליגי ר' יהודה ורבנן בריש סנהדרין אם סנהדרין גדולה בשבעים או שבעים ואחד, ופליגי אם משה היה בכלל הסנהדרין או לא, ומפיק ר' יהודה קראי מפשטן, יעו"ש, דמשני על כולהו קראי, ויתכן משום, דבמצות סנהדרין אמר בספרי גבי זקן ממרה דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים, הכהן או השופט כו', דיהיו כהנים לוים בו, וכן פסק רמב"ם בסנהדרין גדולה דבלשכת הגזית, דכתיב בה וקמת ועלית, וכן עשה יהושפט דבה"י ב' קפיטל י"ט יעו"ש, א"כ בסנהדרין של משה מי היה הכהן אם אהרן ובניו, הלא משה היה להם ראשון בשני וקרובים פסולים, וע"כ דפנחס היה, ושלישי בראשון כשר, והיה משה עמו שלישי בראשון, וקיי"ל דכשר, אבל התומים סימן ל"ג ס"ק ג' מבאר דברי ירושלמי משה מהו שיעיד לאשת פנחס, דאמו של פנחס היה מבנות פוטיאל, יתרו, והיתה אחות צפורה אשתו, וא"כ היה לפנחס ראשון בשני בחד בעל והיו פסולים לדין מצד קורבה, אמנם כיון דנאמר לו ואתה פה עמד עמדי הוי כאילו נתגרשה ונתרחקה מאתו, ומותר להעיד לקרובותיה, אמנם ר' יהודה סבר, דאם היו לו בנים ממנה מתחשבי כאילו הן קרובין עכשיו, וכמו דאמרו שם, דמר עוקבא פסול לבני חמיו, אף שמתה אשתו, וא"כ עדיין פסול להעיד לפנחס, לכן אמר, ר' יהודה, דאינו בכלל השבעים, ודו"ק, ולפום ההלכה, דמשה היה בכלל הסנהדרין, א"כ איך יתכן, כיון דפנחס היה עמהם, וצ"ל דפירש מאשתו והיא כגרושה, והתבוננו לזה אהרן ומרים, איך יושב משה בסנהדרין עם פנחס וחקרו ודרשו שפירש מאשתו, ולכך ותדבר מרים ואהרן. ודו"ק היטב.

מכל האדם אשר על וכו':    ולא ממלאכי השרת. ספרי. כן איתא באבות דר"נ, שהיו המלאכים אומרים קרא אתה, וענותנותן הן יותר מב"א, שנאמר וקרא זא"ז.

צאו שלשתכם כו'.:    לרמז להן, שאינן ראוין לגלוי שכינה רק באמצעיות משה, וכן לרמז למשה שיהא מוכן תיכף לתפילה. ולזה אמר אל, שזה מדת הרחמים רפא נא, עתה, לה, כי רצונך שאתפלל תיכף, וכן תרחם תיכף.

בספרי. בכל ביתי נאמן הוא חוץ ממלאכי השרת רי"א אף ממלאכי השרת. נראה דרבנן סברי וחי אלו מלאכי השרת, א"כ קוב"ה קאמר ליה לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי, א"כ מלאכי השרת גדולים ממנו, אבל ר' יוסי סבר אלא אף שאינן יודעין, וכדברי ר"א לקמן, וחי היינו בשעת חיותו אינו רואה, אבל רואה במיתתו, א"כ שפיר קאמר אף ממלאכי השרת. ודו"ק. ופשוט.

והנה מרים מצורעת כשלג כו' אל מרים והנה מצורעת.:    הביאור עפ"י מה דאמרו במשנה הגרמני בהרת עזה נראה בו כהה, לכן מרים שאמרו פ"ק דסוטה, שהי' פניה מאירה כצהרים, א"כ הבהרת עזה כשלג בבינוני הי' נראה בבשרה כסיד ההיכל, לכן אמר, שהיה עזה כשלג, אבל בהבטה על מרים לא היה כשלג רק נמוך מזה. ודו"ק.

אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו.:    יתכן, שרמז לו, כי גם משה נכשל בזה, שאמר לא יאמינו בי, ועבור זה נצטרעה ידו, כמו שדרשו ז"ל, לכן אמר ואשר חטאנו, לכלול בזה גם אותו.

תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה כו'.:    הענין, דהיו טמאים מדרך ארץ והיו צועקים מים (רש"י), ובכ"ז קראן השם פתח אהמ"ע, אף דטבו"י דבע"ק משתלח חוץ למחנה שכינה, ובע"ק משתלח חוץ לשני מחנות, בכ"ז התירן הש"י לא עפ"י הוראת שעה, רק כי כ"ז שהוגללו הפרכת מותרין זבין ומצורעין לכנס, יעוין מנחות צ"ה בשם ר' אליעזר, והנה בירושלמי שבת כלל גדול ה"ב מה בנין היה במשכן כו' ולא לשעה היה אמר ריב"ק מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדיבור כמו שהוא לעולם, וא"כ כאן דכבר הריעו ונסעו המחנות החונים קדמה (כמבואר ברשב"ם בשם מכילתא יעו"ש), והגיע הזמן ליסע, כמו דפרקו את אהמ"ע, ובטלה קדושת המחנות, וכה"ג אמר בפ"ק דמנחות דף ח' נפרקה כו' נפרסה לחמה כו' אלא כיון שהגיע זמנה לפרק כמו דנפרקה דמי, שבטל הקביעות, דכל עיקר הקביעות הוא משום שעפ"י ד' יחנו [וכן מבואר בערובין נ'] וכיון דכבר עפ"י הדבור הגיע זמן לפרק בטלה קדושת המחיצות, אבל כיון שהשם צוה לחנות, שוב כמאן דקבוע דמי, ושוב הדרה קביעות המחנה, ותסגר מחוץ למחנה. ודו"ק היטב.