מקרא מבואר/פרקי בסיס/ספר קהלת/ז

פרק ז

עָדִיף שֵׁם טוֹב מִשֶּׁמֶן מְשֻׁבָּח, לָכֵן עָדִיף יוֹם הַמָּוֶת בְּשֵׁם טוֹב מֵהַיּוֹם שֶׁרַק נוֹלָד. עָדִיף לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלָּלֶכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, כִּי זֶה סוֹף כָּל אָדָם, וְהַחַי יַפְנֶה אָז אֶת תְּשׂוּמֶת לִבּוֹ. עָדִיף כַּעַס מִצְּחוֹק כִּי בְּפָנִים זְעוּפוֹת הַלֵּב נִרְגָּע. חֲכָמִים חוֹשְׁבִים עַל בֵּית הָאֵבֶל, וְהַטִּפְּשִׁים עַל בֵּית הַשִּׂמְחָה. עָדִיף לִשְׁמוֹעַ גְּעָרָה מֵחָכָם מִלְּהַאֲזִין לְשִׁיר יָפֶה שֶׁל טִפְּשִׁים. כִּי כְּמוֹ קוֹל שְׂרֵיפַת הַקּוֹצִים תַּחַת הַסִּיר כָּךְ צְחוֹק הַטִּפֵּשׁ, וְגַם זֶה הֶבֶל. כִּי הַגֶּזֶל מְטַפֵּשׁ אֶת הֶחָכָם, וּמַתָּנָה מְאַבֶּדֶת אֶת חָכְמָתוֹ. עֲדִיפָה הַשְׁלָמַת דָּבָר מֵאֲשֶׁר הַתְחָלָתוֹ, עָדִיף סַבְלָן מִגַּאַוְתָן. אַל תִּהְיֶה בַּעַל אוֹפִי מְמַהֵר לִכְעוֹס, כִּי הַכַּעַס נִמְצָא אֵצֶל טִפְּשִׁים. אַל תֹּאמַר בְּגַעְגּוּעַ: "מֶה הָיָה פַּעַם – שֶׁהַזְּמָנִים הַקּוֹדְמִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה", כִּי לֹא מִתּוֹךְ חָכְמָה הִתְלוֹנַנְתָּ עַל זֶה. טוֹב לְמִי שֶׁיֵּשׁ חָכְמָה עִם יְרֻשָּׁה, זֶה מוֹעִיל לְמִי שֶׁחַי בָּעוֹלָם. כִּי הַחָכְמָה מְגִנָּה וְהַכֶּסֶף מֵגֵן, וּמַעֲלַת הַדַּעַת הִיא שֶׁהַחָכְמָה מְחַיָּה אֶת בְּעָלֶיהָ. וְקַבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כְּפִי שֶׁהוּא, כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֶת מַה שֶּׁה' כִּבְיָכוֹל קִלְקֵל. בְּיוֹם טוֹבָה הַרְגֵּשׁ טוֹב, וּבְיוֹם רָעָה קַבֵּל אֶת הַדִּין, גַּם אֶת הָרָע עָשָׂה הָאֱלֹהִים כְּעוֹנֶשׁ עַל מַעֲשֶׂה רָע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרֵי מוֹתוֹ שׁוּם חוֹבָה. אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּשְׁנוֹת הַהֶבֶל שֶׁלִּי, יֵשׁ צַדִּיק שֶׁאוֹבֵד בִּגְלַל צִדְקוּתוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע שֶׁמַּאֲרִיךְ יָמִים בְּעֶזְרַת רִשְׁעוּתוֹ. אַל תִּהְיֶה יוֹתֵר מִדַּי צַדִּיק וְאַל תִּתְחַכֵּם יוֹתֵר מִדַּי, לָמָּה שֶׁתִּהְיֶה מְשֻׁגַּע וּמְנֻתָּק. אַל תַּרְשִׁיעַ יוֹתֵר מֵהַמֻּתָּר וְאַל תִּהְיֶה טִפֵּשׁ, לָמָּה שֶׁתָּמוּת לִפְנֵי זְמַנְּךָ. טוֹב שֶׁתֶּאֱחוֹז בְּצִדְקוּת, וְגַם אַל תַּעֲזוֹב אֶת הַחָכְמָה, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים עוֹשֶׂה אֶת שְׁנֵיהֶם. הַחָכְמָה נוֹתֶנֶת עָצְמָה לֶחָכָם, יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים חֲזָקִים שֶׁנִּמְצָאִים בָּעִיר. הֲרֵי אֵין בָּאָרֶץ אָדָם צַדִּיק שֶׁיַּעֲשֶׂה רַק טוֹב וְלֹא יִטְעֶה. גַּם אַל תָּשִׂים לֵב לְכָל הַדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁמְּדַבְּרִים, אַל תַּקְשִׁיב אִם מִי שֶׁצָּרִיךְ לְכַבֵּד אוֹתְךָ מְזַלְזֵל בְּךָ. כִּי הֲרֵי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁגַּם פְּעָמִים רַבּוֹת גַּם אַתָּה זִלְזַלְתָּ בַּאֲחֵרִים. בְּכָל זֶה הִתְעַלֵּתִי בַּחָכְמָה, רָצִיתִי לְהַחְכִּים עוֹד, וְזֶה הָיָה לְמַעְלָה מִיְּכָלְתִּי. מַה שֶּׁכְּכָר הָיָה הוּא רָחוֹק, וְיֵשׁ דְּבָרִים עֲמֻקִּים – מִי יִמְצָא אוֹתָם. פָּנִיתִי בְּמַחְשַׁבְתִּי לָדַעַת וּלְסַיֵּר, וּלְחַפֵּשׂ חָכְמָה וּמַחְשָׁבוֹת, וּלְהַכִּיר רִשְׁעוּת טִפְּשִׁית וְהוֹלְלוּת שֶׁל בּוּרוּת. וְגִלִּיתִי דָּבָר מַר מִמָּוֶת – אֶת הָאִשָּׁה הַזָּרָה, שֶׁהִיא – לִבָּהּ כְּמוֹ מַלְכּוֹדוֹת וּרְשָׁתוֹת וְיָדֶיהָ כְּמוֹ אֲזִיקִים, הַמֵּטִיב דְּרָכָיו לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה, וְחוֹטֵא יִלָּכֵד בָּהּ. רְאֵה, אֶת זֶה גִּלִּיתִי, אָמַר קוֹהֶלֶת, כְּשֶׁבָּדַקְתִּי אַחַת אַחַת לְחַשֵּׁב הַכֹּל. עוֹד דָּבָר חִפַּשְׂתִּי וְלֹא מָצָאתִי – אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי נֶאֱמָן, וְאִשָּׁה גַּם אַחַת מֵאֶלֶף לֹא מָצָאתִי בְּכָל נְשׁוֹתַי. רְאֵה, רַק אֶת זֶה מָצָאתִי, שֶׁהָאֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהָאֲנָשִׁים הֵם שֶׁחִפְּשׂוּ מְזִמּוֹת רַבּוֹת.