מקור ברוך על ירושלמי/סדר זרעים
הערות וחידושים לירושלמי.
מאת הג"מ ברוך הלוי עפשטיין שליטא (בעה"ס תורה תמימה) בנו של הג"מ יחיאל מיכל הלוי ז"ל (בעה"ס ערוך השולחן ועוד):
מסכת ברכות
עריכהפ"א ה"א. יעשה כמין מטלית הרקיע כמש"נ וירקעו את פחי הזהב. והוא כמש"כ בפ' קרח ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח - לחזק. ומפרש יהי' רקיע. שיעשה לה צפוי כמו טס של צפוי. ולפי"ז מתבאר. דעיקר הגירסא כאן צריך להיות כמו שהיא במ"ר בראשית ר"פ ב'. יעשו כמין מטלית לרקיע.
פ"א ה"ו. מפני מה נשתנו שמותם של אברהם ושל יעקב ולא יצחק. מפני שאלו אבותיהם קראו להם שם. אבל יצחק. הקב"ה קראו לו שם. כדכתיב (פ' לד) ויאמר אלהים שרי אשתך יולדת לך וקראת את שמו יצחק:
ומתבאר מזה. בהירושלמי לא דריש כמו שדרשו במדרשים על הפסוק בפ' תולדות ויקרא שמו יעקב. במוסבת הקריאה על הקב"ה. שהקב"ה קרא לו יעקב. עיי"ש בפירש"י. משום דאם כן. גם שמו של יעקב לא הי' נשתנה כמו שמו של יצחק: פ"ד ה"ג. כנגד שמונה עשרה צווין בפרשת משכן שני. הלשון "משכן שני" אינו מבואר וקרוב לומר. שצ"ל שבפרשת משכן שניה. ומוסבת המלה "שניה" אל הפרשה. והבאור הוא. דהשמונה עשרה צויין הם בפרשת פקודי. ומעשה המשכן באו בפעם ראשונה בפרשת תרומה. ובפעם שניה בפ' פקודי:
פ"ו ה"ב. אסור ליהנות בלא ברכה. דכתיב פן תקדש המלאה ותבואת הכרם (פ' תצא). העולם כולו ומלואו עשוי ככרם. ומהו פדיונו ברכה. - כמה עמלו המפרשים בכונת דרשה זו. אבל התבאר בפשיטות. כי למעלה בירושלמי כאן איתא בלשון זה. כתיב לה' הארץ ומלואה. מכאן דהנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל. ועל זה בא הדורש הזה לפרש כונת הדרשה מפסוק זה. בדרך גז"ש מלאה מלאה. כלומר. נאמר כאן לה' הארץ ומלאה. ונאמר להלן פן תקדש המלאה ותבואת הכרם. מה להלן קודש. אף כאן קודש, היינו שכל העולם עשוי קודש כמו כרם. ומהו פדיונו ברכה. וזה פשוט. ורק הלשון בא קצת משובש. והן זה חזון נפרץ בירושלמי. כנודע:
מסכת פאה
עריכהפ"ב ה"ג. בני ישראל מצווין על קידוש השם ואין בני נח מצווין על קדה"ש. - הרבותא בזה. אעפ"י שעל ברכת השם (לישנא מעליא. תחת קללת השם) בני מח מצווין. שהיא אחת משבע מצות דדהו. אעפ"י כן. על קדוש השם אין מצווים וי"ל הטעם בזה עפ"י המבואר בתו"כ פ' אמור על הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים וגו'. ואמרו בתו"כ ביחש ענין יצ"מ לקדוש השם. אמר הקב"ה על מנת כ הוצאתי אתכם ממצרים. על מנת שתמסרו עצמכם לקדש את שמי. והנה באוה"ע שאין בהם תנאי זה אין להם גם מצוה זו:
פ"ז ה"א. במס' שביעית וטמאים יהיו לכם (בשרצים נאמר. פ' שמיני) "אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה". והגיה הגר"א "ואחד איסור התורה". וטעמו, משום דקיי"ל שרצים מותרים בהנאה:
אבל זה פלא. דהא מפורש בבלי פסחים (כ"ג א') בלכתחלה אסורין שרצים בהנאה. ומסמיכים זה על הלשון יהיו - בהוויתם יהיו. וא"כ הגירסא שלפנינו קיימת. ומוסב על לכתחלה. וסמיך ג"כ על לשון יהיו. כמובטא. - ועי' בתרג"י "ומן הנאתון ירחקון":
פ"ח ה"א. משיכה קונה וכו'. ראה להלן בהערה לירושלמי קדושין פ"א ה"ד (אות ל"ב):
מסכת כלאיים
עריכהפ"א ה"ב. אין לי(שחייב בפאה) אלא קוצר. תולש מניין. ת"ד לקצור. עוקר מניין. ת"ל קצירך. - בבבלי חולין (קל"ד ב') איתא "ת"ל בקצריך" (פ' אמור), וכן נכון. באותו הלשון כתיב בעניין פאה. אבל קצירך כתיב בלקט. וכאן ילפינן לפאה. וכן צריך לגרוס כאן:
פ"ב ה"ה. את קציר ארצכם ולא קציר חו"ל. עיין בבלי חולין (קל"ו א') בארצך דכתיב בבכורים בא למעט חו"ל. וכתבו התוס'. דאעפ"י דמצוה התלויה בארץ היא. ולמה לי למעוטי. (כלומר. דהלא"ה חובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ). אך אצטריך למעוטי. משום דאתקש למצות אזהרת בשר בחלב בחד קרא. עכ"ל. והנה סברתם זאת לא תכוין עם הירושלמי שלפנינו. שממעט פאה בחו"ל אעפ"י שהיא חובת קרקע:
שם. מניין שספק לקט לקט. ספק שכחה שכחה. ספק פאה פאה. דכתיב תעזוב. הנחל לפניהם משלך. בתוי"ט סוף פ"ב דפאה פירש טעם הדרשה מדהי' יכול לכתוב עזוב וכתיב תעזוב. משמע אתה משלך תעזוב. עכ"ל. ומפרשי הירושלמי פרשו, מדכתיב זה הלשון שתי פעמים. כאן ובפ' אמור. אבל לא נראה פירוש זה. דהא מן תעזוב יתירא דבפ' אמור דרשינן שתי דרשות אחרות. במס' תמורה (ו' א') ובחולין (קל"ב ב'). וכתבו התוס' בב"ק (צ"ב א') על אלה שתי הדרשות. בתרתי ש"מ (מן אותו תעזוב דבפ' אמור). ולדברי המפרשים כאן יהי' צ"ל דתלתא ש"מ. וכזה לא מצינו: