מפרשי רש"י על ויקרא יב ב
| מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"ב • פסוק ב' |
• ב • ד • ז • ח •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃
רש"י
"אשה כי תזריע" - (ויקרא רבה) א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף
"כי תזריע" - (נדה כז) לרבות שאפי' ילדתו מחוי שנמחה ונעשה כעין זרע אמו טמאה לידה
"כימי נדת דותה תטמא" - כסדר כל טומאה האמורה בנדה מטמאה בטומאת לידה ואפילו נפתח הקבר בלא דם
"דותה" - לשון דבר הזב מגופה ל' אחר ל' מדוה וחולי שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואבריה כבדין עליה
רש"י מנוקד ומעוצב
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ – אָמַר רַבִּי שַׂמְלַאי: כְּשֵׁם שֶׁיְּצִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אַחַר כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כָּךְ תּוֹרָתוֹ נִתְפָּרְשָׁה אַחַר תּוֹרַת בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף (ויק"ר יד,א).
כִּי תַזְרִיעַ – לְרַבּוֹת שֶׁאֲפִלּוּ יְלָדַתּוֹ מָחוּי, שֶׁנִּמְחָה וְנַעֲשָׂה כְּמִין זֶרַע, אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה (נדה כ"ז ע"ב).
כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא – כְּסֵדֶר כָּל טֻמְאָה הָאֲמוּרָה בְּנִדָּה, מִטַּמְּאָה בְּטֻמְאַת לֵדָה, וַאֲפִלּוּ נִפְתַּח הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם.
דְּוֹתָהּ – לְשׁוֹן דָּבָר הַזָּב מִגּוּפָהּ. לָשׁוֹן אַחֵר, לְשׁוֹן מַדְוֶה וְחֹלִי, שֶׁאֵין אִשָּׁה רוֹאָה דָּם שֶׁלֹּא תֶּחֱלֶה, רֹאשָׁהּ וְאֵבָרֶיהָ כְּבֵדִין עָלֶיהָ.
מפרשי רש"י
[א] אשה כי תזריע אמר רבי שמלאי כו'. בויקרא רבה (יד, א). דאם לא כן, למה מקדים פרשת בהמה חיה ועוף לפרשת תורת האדם, אלא 'כשם וכו. ואף על גב דגבי בריאה מפרש בגמרא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לח.) שאם יתגאה אדם אומרים לו אפילו יתוש קדמך, דבשביל זה נברא אדם אחרון למעשה בראשית, ועוד יש טעמים אחרים שם, ואם כן קשיא, כיון דאותן טעמים לא שייכים (כאן), אם כן בתורתן למה מקדים בהמה חיה ועוף לתורת האדם. ודוחק לומר איידי דמקדים ביצירה מקדים נמי בתורה, דלשון 'כשם' לא משמע הכי, דהווה ליה לומר 'כיון דהקדים יצירת בהמה חיה ועוף וכו, ויש לומר, דגם תורתן איך יהיו מתנהגים הוא דבר דומה לבריאה, כמו שהבריאה הוא תיקונם, הכי נמי תורתם היא תקון הוויתם. לכך, כשם שמקדים בבריאה חיה ועופות - הכי נמי בתורתן, דאין התורה אלא גמר תיקונם. ובשביל כך אמרו (שבת דף פח.) הוסיף ה"א בשישי (בראשית א', ל"א), לומר שכל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון, אם יקבלו ישראל התורה - מוטב, ואם לאו - יחזרו לתוהו ובוהו. וזהו מפני שאין גמר בריאתן רק על ידי התורה, שהיא מתקן העולם, והוא עיקר תיקונו. ואם לא יקבלו - יחזור לתוהו ובוהו, שאין כאן תקון, ולפיכך הכל שם בריאה הוא:
ואם תאמר, אם כן היה להקדים גם כן "אדם כי יהיה בו צרעת" (ר' להלן יג, ב), דמיירי גם כן בזכר, ואילו "אשה כי תזריע" לא איירי רק באשה, ואשה נבראת באחרונה, ויש לומר, דאדרבא, האשה נבראת תחלה, כי אף על גב לענין שלקח צלע מצלעותיו (בראשית ב', כ"א) זה היה אחר בריאת האדם, סוף סוף בריאת חוה תחלה, דהא כתיב (בראשית ה', ב') "זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם", כי נמצא כי קודם לכן מיד נבראת הנקיבה דיו פרצופין (ב"ר ח, א), ויצירת הנקיבה תחלה. שכן נותן סדר הבריאה; הבהמה, ואחר כך האשה, ואחר כך הזכר, כיון שאתה רואה שהיצירה היה לעולם אשר יותר במדריגה - באחרונה, גם כן כאן היה באחרונה הזכר, שהוא יותר חשוב. ומזה הטעם אמרו רז"ל (נידה דף מה:) שהאשה ממהרת להיות גדולה יותר מהאיש, דהבת בת י"ב ויום אחד, והבן בן י"ג ויום אחד, שזהו תשלום גדלות. וכל זה, שכל דבר שלם יותר - בא באחרונה שלימותו. ולפיכך יצירת הזכר באחרונה, לא בראשונה:
ואם תאמר, מאחר לפי סדר הבריאה מקדים הפרשיות, אם כן הוי ליה להקדים העופות קודם הבהמה, כמו שהיה בבריאה, ויש לומר, כיון דכלל הכתוב בהמה ועוף בחד פרשה, אדרבא, יש להקדים פרשת תורת הבהמה. כי בודאי בכל מקום שהם פרשיות מחולקות, ולכל פרשה דיבור מיוחד, שם מקדים לפי סדר הבריאה, אבל כאשר נכלל בדבור אחד, הם כאילו נכתבים שניהם ביחד, מקדים הדבר שהוא עיקר יותר. ויש בזה דברים גדולים בדברי רבי שמלאי, דסבירא ליה שמן הדין יש להקדים בין בבריאה ובין בתורה בהמה וחיה ועוף לאדם, לפי שהתורה וכן הבריאה נוהגת בדברים אלו כאשר הם נמצאים, כי האדם מציאתו יותר צנוע ונסתר, ולפיכך הוא בא באחרונה, וזה יורה על מעלת האדם, ואין להאריך:
[ב] שאפילו ילדה מחוי. בפרק המפלת (נידה). פירוש, דהווה ליה למכתב 'אשה כי תלד זכר', כמו "ואם נקיבה תלד" (פסוק ה). והא דדרשינן בהמפלת (נידה סוף לא.) הך קרא אם אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ואם הזכר מזריע תחלה יולדת נקיבה, דכתיב "אשה כי תזריע וילדה זכר", הך דרשה דרשינן, דהוי למכתב 'אשה כי תזריע אם זכר תלד וגומר אם נקיבה תלד', לכך ילפינן מיניה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר בודאי. ולהך דרשה לחוד לא אתיא, דאם כן הוי למכתב 'אשה כי תזריע תלד זכר', ומדכתיב "וילדה זכר", לא אתא הכתוב ללמוד רק דין טומאה, והכי קאמר "אשה כי תזריע וילדה זכר", אף על גב שלא ילדה רק אותו הזרע, 'וטמאה וכו. והא דדרשינן בתורת כהנים ובפרק הערל (יבמות דף עד:) "דבר אל בני ישראל", אין לי אלא בני ישראל, גיורת [ו]שפחה מניין, תלמוד לומר "אשה וכו'", התם מדסמך "אשה" אל "בני ישראל" דריש, דהוי למכתב 'כי תזריע אשה', וכיון דסמיך "אשה" אל "בני ישראל", שמע מינה דרוצה לומר אשה מישראל, או גיורת או שפחה. ועיין בפרשת ויגש אצל "אלה בני לאה" (בראשית מ"ו, ט"ו):
[ג] כסדר כל טומאה. שאין לפרש כמשמעו, כימים שתטמא הנדה גם כן היא תטמא, דזה כבר כתיב "וטמאה שבעת ימים", אלא רוצה לומר 'כסדר כל טומאה', פירוש, כדין הטומאה של נדה תהא ליולדת, דכתיב אצלה (להלן טו, יט-כב) "כל הנוגע בה יטמא וכל אשר תשב עליו וגו'", כל דין הנדה (כ"ה ברא"ם). ואין להקשות, לכתוב "כימי נדת דותה תטמא", ולמה למכתב "וטמאה שבעת ימים", דזה אין קשיא, דכיון דצריך למכתב גבי נקיבה (פסוק ה) "וטמאה שבועיים", כתב אצל הזכר "וטמאה שבעת ימים":
[ד] אפילו נפתח הקבר בלא דם. דאם ראתה דם, תפוק ליה משום נדה שראתה דם:
[ה] לשון דבר הזב. כי הוי"ו מתחלף בב', כי אותיות בומ"ף מתחלפים, כאילו כתיב 'דבותה', והוא לשון זיבה: