מפרשי רש"י על דברים ל ג


פסוק

(ג) וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

רש"י

"ושב ה' אלהיך את שבותך" - היה לו לכתוב והשיב את שבותך רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל ואף בגליות שאר האומות מצינו כן ושבתי את שבות בני עמון


מפרשי רש"י

[א] וכשנגאלו הכתיב גאולה לעצמו כו'. בספרי פרשת בהעלותך. 'ואף בגלות שאר אומות' (רש"י כאן), ואם תאמר, אם כן למה דרשו רז"ל בישראל מה שנאמר "ושב ה' אלקיך", כיון דאף בשאר אומות כתוב כך. ויש לומר, דודאי בשאר אומות כתוב (ר' ירמיה מח, מז) "ושבתי את שבות בני עמון", והשם יתברך עושה דבר זה בעצמו, ושייך לומר "ושבתי", שגדול יום קבוץ גלויות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם. אבל כאן הוא דברי משה, ולא היה למשה לומר זה, שאין לבשר ודם לומר שהגאולה היא כאילו הוא צריך להיות אוחז בהם. ואין לומר שדבר זה לכבוד הקדוש ברוך הוא, שכל כך הוא אוהב אתכם, ולכך יש לכם לעבוד אותו, שזה אינו, כי דבר זה תמצא גם כן בשאר אומות, ומאי אינהו עדיפי. ולכך צריך לומר דכאן פירושו כאילו נגאל הוא עצמו. והשתא לא קשיא דאין לבשר ודם לומר כאילו הוא שב, דכיון דהאמת שהשם יתברך עם ישראל בגלותם, והוא שב עמהם מן הגלות, יש לומר שפיר. אבל אי לא הוי רק כאילו אוחז בהם, ולא שב אתם ממש, כמו שהוא באומות, לא היה לבשר ודם לומר "ושבתי" - ד'גדול יום קבוץ גליות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם', כך יש לפרש: אבל דע לך כי עיקר הפירוש, כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך. והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו. וכאשר שב מן הגלות, אף אצל האומות כתיב "ושבתי", לפי שהדבר הזה מגיע לו, שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם, וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט, וזהו "ושבתי" דכתיב. אבל ישראל, שהגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשם יתברך נקרא "אלקי ישראל" (שמות כד, י). וכן סדר בבראשית הבריאה שיהיה ישראל בארץ הקדושה, וכאשר גלו - במה שעצם כבודו דבק בהם - כאילו גלה אתם. וכאשר שבים כתיב "ושב ה' אלקיך וכו'". וחילוק גדול יש בין "ושבתי", ובין "ושב ה' אלקיך", שמזכיר שמו, שזה בודאי כאילו נגאל ושב אתם. אבל בשאר אומות, אף על גב שהגאולה מתיחס לו, אין זה רק במה שזה רצונו שיהיה הכל מסודר על מקומו, ולא יהיה גלות לשום נמצא. מכל מקום, אין זה מגיע לעצם שמו. אבל אצל ישראל כתיב "ושב ה' אלקיך", להורות שהדבר הוא כאילו הוא יתברך נגאל עמהם, ודבר זה ברור:

מה שפירש"י ושב יי' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר כו' והקשה ר"ת והא גבי עמון נמי כתיב ושבתי ולא כתיב והשיבותי וכדפירש"י גופא בתר הכי ונראה לר"ת ושב לא נאמר פעם אחת אלא ושב ושב תרי זימני ושב יי' אלהיך גו' ושב וקבצך ולהכי בחרוז יצוה צור חסדו י"ל ושב לא נאמר כי אם ושב ושב וקבץ ומורי פירש דהכי דייק מדכתיב ה' יתירה דהא ברישא כתיב ושבת עד יי' אלהיך וא"כ הול"ל ושב את שבותך ופשיטא דעליה קאי אלא ה"ק ושב יי' ר"ל ה' בעצמו ישוב אבל בעמון לא כתיב יי' יתירא עכ"ל פענח רזא: