מפרשי רש"י על בראשית טו יז


<< | מפרשי רש"י על בראשיתפרק ט"ו • פסוק י"ז | >>
א • ב • ג • ה • ו • ט • י • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ט"ו, י"ז:

וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃


רש"י

"ויהי השמש באה" - כמו (בראשית מב) ויהי הם מריקים שקיהם (מ"ב יג) ויהי הם קוברים איש כלומר ויהי דבר זה

"השמש באה" - שקעה

"ועלטה היה" - חשך היום

"והנה תנור עשן וגו'" - רמז לו שיפלו המלכיות ע"א בגיהנם באה טעמו למעלה לכך הוא מבואר שבא כבר ואם היה טעמו למטה בא' הי' מבואר כשהיא שוקעת וא"א לומר כן שהרי כבר כתיב ויהי השמש לבא והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה נמצא שכבר שקעה וזה חילוק בכל תיבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות כמו בא קם שב כשהטעם למעלה לשון עבר הוא כגון זה וכגון ורחל באה קמה אלומתי הנה שבה יבמתך (רות א) וכשהטעם למטה הוא לשון הווה דבר שנעשה עכשיו והולך כמו באה עם הצאן בערב היא באה ובבקר היא שבה (אסתר ב)


רש"י מנוקד ומעוצב

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה – כְּמוֹ: "וַיְהִי הֵם מֵרִיקִים שַׂקֵּיהֶם" (להלן מב,לה), "וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ" (מל"ב יג,כא). כְּלוֹמַר: וַיְהִי דָּבָר זֶה.
הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה – שָׁקְעָה.
וַעֲלָטָה הָיָה – חָשַׁךְ הַיּוֹם.
וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן... – רָמַז לוֹ שֶׁיִּפְּלוּ הַמַּלְכֻיּוֹת בְּגֵּיהִנֹּם.
בָּאָה – טַעֲמוֹ לְמַעְלָה, לְכָךְ הוּא מְבוֹאָר שֶׁבָּאָה כְבָר. וְאִם הָיָה טַעֲמוֹ לְמַטָּה בָאַלֶ"ף, הָיָה מְבוֹאָר כְּשֶׁהִיא שׁוֹקַעַת. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, שֶׁהֲרֵי כְּבָר כְּתִיב "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבֹא" (לעיל פסוק יב), וְהַעֲבָרַת תַּנּוּר עָשָׁן לְאַחַר מִכַּאן הָיְתָה, נִמְצָא שֶׁכְּבָר שָׁקְעָה. וְזֶה חִלּוּק בְּכָל תֵּיבָה לְשׁוֹן נְקֵבָה שֶׁיְּסוֹדָהּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, כְּמוֹ: בָּא, קָם, שָׁב – כְּשֶׁהַטַּעַם לְמַעְלָה לְשׁוֹן עָבַר הוּא, כְּגוֹן זֶה וּכְגוֹן: "וְרָחֵל בָּאָה" (להלן כט,ט), "קָמָה אֲלֻמָּתִי" (להלן לז,ז), "הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ" (רות א,טו). וּכְשֶׁהַטַּעַם לְמַטָּה הוּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, דָּבָר שֶׁנַּעֲשֶׂה עַכְשָׁיו וְהוֹלֵךְ, כְּמוֹ: "בָּאָה עִם הַצֹּאן" (להלן כט,ו), "בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה" (אסתר ב,יד).

מפרשי רש"י

[כ] ויהי הם מריקים. כלומר שכתב לשון יחיד "ויהי" ואחר כך כתב "הם" לשון רבים, וכך ראוי להיות - ויהי דבר זה [ש] הם מריקים שקיהם וכו'. "ויהי השמש באה" פירושו ויהי הדבר הזה שהשמש באה, כי "ויהי" לשון זכר, "השמש באה" לשון נקיבה, וצריך לפרש כך - ויהי הדבר הזה (כ"ה ברא"ם):