מעשה בראשית והאדמתנות/פרק ה
אחר שנקבע בליבנו ציור העניין הזה לאמיתו, ננסה נא עתה להוציא ממנו תולדות אחדות, היוצאות מאליהן בהכרח, מכל אשר דיברנו עד כה.
והתולדות מה נפלאות בְּחִדּוּשָׁן, בשינוי־הערכים היוצא מהן לכל מה שנתקבל בימים האחרונים, בחוגים ידועים, לאמת ואמונה, בזרותן לאוזן בן דורנו החדש, שנתגדל על דעות מתנגדות להן מן הקצה אל הקצה, ובתמיהתן, במה שלא עמד עליהן איש עד היום, אף כי פשוטות הן עד מאוד.
א) חכמת האדמתנות, ילידת לַיַל ושיטת קנט־לפלס הוספת שנים אין חקר לבריאת העולם, הנה אם היא מצעת את התאריכים האלה רק כדרך (Methoda) טובה ואמצעי נכון, לבאר את כל קורות הבריאה באופן קל ונוח להבנת האדם הזמני, להבינו הדרך שהוא רגיל להבין, אז היא טובה ומועילה, – טובה ומועילה אך לא אמיתית; אכן אם יעלה דבר על לבבה לצעוד צעד אחד הלאה, לאמר, לייחס לכל אלה התאריכים והקיצים מציאות בפׂעַל ממש, ברגע זו תיהפך לא רק לשווא ושקר גלוי ומבואר – מה שהייתה גם טרם זה – אך גם למשאות־ְשוא־ומדוחים, ומזיקה מאוד את האדם, בהוליכה אותו בתוהו־לא־דרך. טעמו של המשפט הקשה הזה פשוט ומובן. טרם התהוׂת האדם, – באדם הקולטרתי הדברים אמורים, – שיש לו כבר מושגי הזמן והמקום בציוריהם הַמְכֻוָּנִים לציורינו היום, אין מה לדבר על חשבון הקיצים, וכל המחשב חשבון העיתים עד לא היו, הרי זה מקים פֶּסֶל – פֶטִיש במבטאו של מַר כּס, – וכל המאמין בו הרי זה מאמין באליל שווא תחת אלוקי אמת.[1]
לאמר: כי לו היה אדם אז, כי עתה היה נראה לו כל סדר השתלשלות היצורים והמשך הזמנים כמו שמציירים החכמים בספריהם, – זהו רק דמיון החכמים האלה לבד והשערותיהם. ומקומו של הציור הזה, הוא אך, במוח החכמים האלה וְשׁׂמְעֵי דבריהם וְקׂרְאֵי ספריהם, אולם מחוצה לו, אין דבר מכל ההנחות האלה; והאמת היא כי אז לא היה עוד אדם ועל כן גם לא היה במציאות כלום מכל אשר יאמרו.
בדבר הזה שווים המה בעלי האדמתנות ובעלי הקבלה; שניהם עושים הוכחה מן הנראה על האי־נראה (Abalogia), מהמושג ע"י החוש על האי־מושג. האחת אומרת: מבשרי אחזה אלוה, לאמר: לצייר לנו את הנעלם ממנו על פי חוקי היותר נעלם בעולם המוחש, הלא־המה חוקי־הנפש. והשנית אומרת: מהנמצא הטבעי על טבע הנמצא לאמר: לצייר לנו את הנמצא בכלל, שאיננו נופל תחת חושינו, על פי חוקי הנמצא הטבעי הנופל תחת חושינו. זאת מדגשת את "הנעלם" וזאת – את "הנמצא". שתי החכמות, חכמה עילאה וחכמה תתאה, כשחושבות הן את ציוריהן, רק למשל בעלמא, בכדי לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע ועל דרך שהיא רגילה לשמוע, הן מועילות, ולפעמים גם יפות, ומרעישות, פעמים רבות, את הלב, בעומק רעיונותיהן –כל אחת על־פי־ּרכה, ובכל זאת, שתיהן, לדבר אחד מִתְכַּוְּנוֹת, ורק משעה שיחלו תלמידים שלא שימשו כל צרכם לחשוב את משליהן להפיתרון בעצמו – רק משעה זו, מתחיל הפירוד בינותן ושתיהן לא תעלינה לרצון.
ב) שנות הארץ, שנות שיטת־השמש ושנות מלוא־העולם בכלל, ככל אשר יתראה לעיני האדם, אינן יותר מימות האדם התרבותי, האדם ההסטריתי, על הארץ. הדבר מובן ומתבאר מאליו. על פי כל המסקנות, שהבאנו למעלה, כל העולם כולו יחד עם שיטת השמש והארץ הנכללות, כחלק בתוך ההכל, הנה הם, כמו שהם לעצמם, מחוצה להזמן והמקום ולמעלה מהם. חותם הזמן והמקום הונח עליהם באותו הרף־עין, שהבריקו ציוריהם, של הזמן והמקום, באדם התרבותי ונתבררו לו ונתבלטו בחושיו כציור ממשי, הקובע לו מציאות בפני עצמו, ומאותו מעמד (Moment) עבר עליהם מהזמן מה שעבר. להשאלה "מה היה קודם זה"? אין כל מובן, לפי זה, כמו לשאלות הנבערות "מדוע לא היה האתמול קודם השלשום? מדוע לא יהיה המחר אחר המחרתיים?". המושגים "קודם" "אחר" הינם כלולים במושג הזמן והינם יסודות הרכבתו ואשר על כן, עד אשר לא נקבע הזמן כברייה בפני עצמו, אין גם כל מושג של "קודם "אחר" כלל. במעמד הזה, טרם נקבע הזמן, המילים האלה "קודם" "אחר" הינן הברות ריקות מבלי כל תּכֶן, גל של אותיות, מבלי כל קישור פנימי.
להתולדה הזו אין עֲרוֹך! המופת על חידוש העולם, שחפשוהו הקדמונים ממטמונים, ולא מצאוהו, הנהו עתה לפנינו בכל מלואו ופשיטותו: להעולם אין יותר מזמן היות האדם ההסטריתי, האדם של "תולדות־האדם" בשפת התורה, ומפני מה? מפני שרק עמו, כלומר עם האדם ההסטריתי, ועל ידו, מתחלת מציאותו של הזמן, ורק איתו יחד תופיע צורתו של הזמן, אשר רק על פיה, כלומר, על פי אותה הצורה דווקא, הוא נקרא בשם "זמן", ובאין אדם כזה, לאמר, האדם התולדתי, ואיתו יחד הלא יחסר גם הזמן, בצורתו התולדית–, הנה איתם יחד, עם צורת הזמן התולדית והאדם התולדתי, נעדרות גם הצורות האלה של הנמצאים שבהן נכיר את הנמצאים ורק על ידיהן יתוודעו לנו הנמצאים, הלא הן: צורות התנועות השונות (כוחות המשכים השונים, כוחות הדׂחפים השונים, אור חׂם וכו' וכו'), שהינן הרכבה מצורת הזמן ביחד עם צורת המקום. כי רק צותר הזמן ביחד עם צורת המקום מוסרות את צורות־התנועות האלה לנו בני האדם התולדתי. איך ומה הם הנמצאים מבלי הזמן? זאת היא שאלה מבלי כל מענה, כמו כל השאלות ממין הזה, שעל אחדות מהן העיר כבר הרמבמ"ן, בהערה למאמר שביעי מספרו מועדי שחר. כל המון המילים שיש לנו, באוצר השפה של כל העמים כולם, לא יספיק בכדי לבטא את מהותן, שאיננה נכנסת כלל בכבול דעת האדם התולדתי. יכולים אנחנו לכנות זאת בשם "מציאות־רוחנית", באשר כי במילת "רוחניות" קׂראים אנחנו את כל האי־מובן ואיננו נׂפל תחת הציור – וגם המבטא "מציאות־רוחנית" יש לו עוד יתרון על המילה "נמצאים" במה שמוציא מכללו את הריבוי, שאין לו כל מובן במה שאי אפשר לנו לציירו בדמיוננו. אכן מה יושיענו זה? אם המילים האלה אינן נותנות לנו כל ציור, ציור שהשכל המצוי של האדם ההסטריתי יתפסהו ויהיה אפשר לו לתת מממנו דין וחשבון מפׂרט, מה כוונתו ומה ירמז במילים האלה, אשר יוציא משפתיו; והלא גם את האחדות לא נבין במה שאין לנו ממנה כל ציור. במצב של נמצאים כזה, נמצאים מבלי זמן, מובן לנו לא החיבו כי אם השלילה, לאמר כי מבלי זמן אין גם נמצאים, נמצאים במובן שלנו, של האדם ההסטריתי, ואולם הבנת הזמן וצורתו, שעל אודותה יִקָּרֵא בשם "זמן" ורק אל הצורה הזאת כוונת המדבר כשמוציא מפיו מילת "זמן", נתהוותה ביחד עם האדם של התולדה. – זהו מה שהננו יודעים באופן כל כך מבהיק וכל כך מזהיר, מבלי כל נקודה כהה אחת אשר תעיבנו.
אשר על כן יצא לנו מכלל כל הדברים האלה, כי השתלשלות היצורים זה מזה עד האדם ההסטריתי, אשר שארית היצורים האלה אנחנו מוצאים בשדרות־האדמה הגיאולוגיות וכמו־כן גם ההשתלשלות הדרבינית, הינן השתלשלות מבלי זמן, ממש כמו אתה ההשתלשלות של "העילות והעלולים" שהניחו קדמוני הפילוסופים –רעיון זר ומוזר בעיון שטחי – ואמת טהורה ומוצקת אחר אחר עומק העיון.
ואם גם אלפי־אלפים פעמים נשווה את יצורי האדמתנות להיצורים של העת החיה, שהם דומים להם בהרכותיהם ובתמונותיהם, באיבריהם ובפעולותיהם, ונרצה להוציא מזה משפט, כי גם יצורי הגיאולוגיה, כיצורי עת החיה, התהוו בזמן, – החלטה כזאת איננה אלא אַנַלָגִיָה בלבד ולא יותר. והאמת הברורה היא כי הזמן יתחיל אך עם האדם ההסטריתי, ואולם היצורים שמהם השתלשל הינם יצורים מבלי זמן. ואם גם נוכיח בהאדמתנות, כי השדרה הסֶלוּרית למשל, הייתה קודם השדרה הַדֶבִּנִית, ושדרת פחמי־האבן הייתה אחריה; ואם גם יראה דרבין באותו נאמנים, כי האדם השתלשל מהקוף, הנה הקודם והאחר האמורים בזה צריך להבין רק במובן הקודם והאחר בטבע, על פי כוונת הקדמונים במילים האלה, אך לא קודם ואחר בזמן, שזה אי אפשר רק בהיות הזמן נמצא, אבל לא מבלעדו. ובאמת בימים הטובים שעברו, שהיו אז לפילוסופים תמימים כאלה, שהגדירו את מושג הזמן "מה שסופר הקודם והאחר בתנועה", כלומר, שהם הניחו את הזמן טרם היותו, היה אפשר להם לצייר גם את יצורי הגיאולוגיה בזמן בטרם היות הזמן, אולם עתה, מקנט והלאה, עבר זמנן של דעות כאלה מבלי שוב עוד, זמני האדמתנים וזמני דרבין הינם רק בדותים, (Fictio) סותרים את עצמם ואת יסודות שיטותיהם בהתפתחות־וההשתלמות (Evolution) בהכחישם את השתכללותו הַמָּדְרָגָה והאיטית של מושג הזמן, "שגם הוא ככל מושגי האדם, הלך הלוך והשתכלל הלוך והשתלם עד אשר קיבל את צורתו הַמְּדֻיָּקָה המתמתית"[2] שבה הננו, בני אדם התולדתים, מכירים אותו עתה[3].
- ^ דבר פשוט ומושכל ראשון, שאי אפשר לזמן להיות קודם מציאותו של הזמן, כמו שכל דבר אי אפשר לו להיות קודם מציאותו. והמאמר "מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן" הוא באמת קשה ההבנה בהבנת האדם הרגילה. ואולי "סדר" זמנים איננו "זמנים". ויש לכל המאמר, לפי זה, כוונה אחרת לגמרי.
- ^ ט. רִבּוֹ בספרו התפתחות הרעיונות הכללים Cap. v, II. I
- ^ רעיון המופת על חידוש העולם "ממציאות האנשים על פני כדור הארץ" היה נודע גם להקדמונים (עיין מורה נבוכים חלק ראשון פרק ע"ד, הדרך השני; כוזרי מאמר חמישי י"ח) אכן מפני שחוק ההתפתחות היה נעלם מהם, על כן הלכו בדרך הפלפול של העדר מספר אין תכלית לו, המסכסך וערפל חתולתו, בעוד, אשר לפי מה שמתבאר לפנינו הנה המופת ברור הוא ונוסד לא על פלפול, כי אם, על הניסיון והבחינה בטבע נפש האדם וכשרונותיה.