פתיחת התפריט הראשי

פרק עדעריכה

זה הפרק אכלל לך בו סיפור ראיות המדברים על היות העולם מחודש. ולא תבקש ממני לספרם בלשונותם ולא באריכותם אבל אגיד לך כונת כל אחד מהם ודרך הוראותיו לקיים חידוש העולם או לבטל קדמותו ואעירך על ההקדמות אשר נעזר בהם בעל דרך ההוא בקצרה. ואתה כשתקרא בספריהם הארוכים וחיבוריהם הידועים לא תמצא כלל ענין נוסף על מה שתבינהו מדברי אלה בהביאם ראיה על זה הענין אלא שאתה תמצא דברים יותר רחבים ולשונות נאים ויפים; ואולי אוזנו בשירים ונשקלו במליצות ונבחר להם צחות דברים; ואולי נאמרו בלשון סתום וכוון בזה - להבהיל השומע ולהפחיד המתבונן ותמצא בחיבוריהם גם כן מהישנות הענינים והפיל הספקות והתירם לפי מחשבתם ועמוד כנגד מי שחלק עליהם הרבה מאד:


הדרך הראשון

חשבו קצתם שבמחודש האחד יש ראיה שהעולם מחודש כאילו תאמר כי ראובן שהיה טפת זרע ואחר כך נעתק ענין אחר ענין עד שהגיע אל שלמותו - מן השקר שיהיה הוא אשר שינה עצמו והעתיקו מענין אל ענין אבל יש לו משנה חוץ ממנו; הנה כבר התבאר צרכו אל עושה תיקן בנינו והעתיקו מענין אל ענין וכן ההקש באילן התמר הזה וזולתו ואמרו שכן ההקש בעולם בכללו. הנה אתה רואה שזה יאמין שאי זה דין שימצא לגשם אחד יתחיב שידונו בו על כל גשם:


דרך שני

אמרו גם כן שבהתחדש איש מן האישים הנולדים יתבאר במופת שהעולם כולו מחודש. ובאור זה שראובן זה לא היה ואחר כך היה ואם אי אפשר היותו אלא מיעקב אביו - הנה אביו גם כן מחודש ואם אי אפשר היות אביו אלא מיצחק זקנו - והנה יצחק גם כן מחודש; והנה ילך זה אל לא תכלית - וכבר הניחו שמציאות מה שאין תכלית לו על זה הדרך - שקר כמו שבארנו באחת עשרה מהקדמותיהם. וכן אלו הגעת על דרך משל לאיש ראשון' אין אב לו והוא 'אדם' תתחיב השאלה ממה זה נתהוה 'אדם' זה? ותאמר על דרך משל מן העפר; וראוי שישאל והעפר ההוא ממה נתהוה? ויענה על דרך משל מן המים; וישאל והמים ההם ממה זה נתנוו? - ואמרו שעל כרחך ילך זה אל לא תכלית והוא שקר; או תגיע בסוף למציאות דבר אחר ההעדר הגמור וזהו האמת אצלו תפסק השאלה. ואמרו שזה מופת על שהעולם נמצא אחר העדר הגמור המוחלט:


דרך שלישי

אמרו עצמי העולם לא ימלטו בשום פנים מהיותם מקובצים או מפורדים או שיקובצו מהם עצמים פעם ויפרדו פעם אחרת. ומבואר נגלה הוא שלפי בחינת עצמם אין ראוי להם קיבוץ לבד או פירוד לבד; שאילו היה עצמם וטבעם גוזר שיהיו נפרדים לבד - לא התקבצו לעולם וכן אלו היה עצמם ואמיתתם גוזר שיהיו מקובצים לבד - לא התפרדו לעולם; ואם כן אין הפרוד יותר ראוי בהם מן הקיבוץ ולא הקיבוץ יותר ראוי בהם מן הפרוד; יהיה אם כן היות קצתם מתקבצים וקצתם מתפרדים וקצתם ישתנו עליהם הענינים - פעם יתקבצו ופעם יתפרדו - ראיה על היות העולם מחודש. הנה כבר התבאר לך שבעל זה הדרך נעזר בהקדמה הראשונה מהקדמותיהם וכל המתחיב ממנה:


דרך רביעי

אמרו העולם כולו מורכב מעצם ומקרה ולא ימלט עצם מן העצמים ממקרה או מקרים; והמקרים כולם מחודשים - ויתחיב שיהיה העצם הנושא להם מחודש כי כל מחובר למחודשים ולא ימלט מהם הוא מחודש; אם כן העולם בכללו מחודש. ואם יאמר אומר אולי העצם בלתי מחודש והמקרים הם המתחדשים הבאים עליו זה אחר סור זה אל לא תכלית? אמרו אם כן יתחיב שיהיו מחודשים אין תכלית להם - וזה כבר שמוהו שקר. וזה הדרך הוא החזק שבדרכים והטוב שבהם אצלם עד שרבים חשבוהו מופת:

וכבר קבלו בזה הדרך שלוש הקדמות יצטרכו אל מה שאינו נעלם מבעלי העיון. האחת מהם שמה שאין לו תכלית על צד בוא האחד אחר סור האחר - שקר. והשנית שכל מקרה - מחודש ובעל דיננו האומר בקדמות העולם יכחישנו במקרה מן המקרים והוא התנועה הסיבובית - שאריסטו יחשוב שהתנועה הסיבובית בלתי הוה ולא נפסדת ולזה יהיה אצלו זה המתנועע אשר נמצאה לו התנועה הזאת בלתי הוה ולא נפסד. ואין תועלת לנו בקיום חידוש שאר המקרים אשר בעל דיננו לא ירחיק לנו חידושם ויאמר שהם באים זה אחר סור זה על בלתי מחודש בסיבוב וכן יאמר בזה המקרה לבדו והוא התנועה הסיבובית - רצוני לומר תנועת הגלגל - שהוא בלתי מחודש ואינו ממין מקרה מן המקרים המחודשים. הנה המקרה ההוא לבדו צריך שיחקר עליו ויבואר חידושו. וההקדמה השלישית אשר קבלה בעל זה הדרך היא - שאין נמצא מוחש בלתי העצם והמקרה - רצוני לומר העצם ההוא הפרדי ומה שיאמינהו ממקריו. אמנם אם היה הגשם מרכב מחומר וצורה כפי מה שבאר במופת בעל דיננו צריך שיתבאר במופת היות החומר הראשון והצורה הראשונה הוות נפסדות ואז יתבאר מופת חידוש העולם:


דרך חמישי

והוא דרך ההתיחד. זאת הדרך יבחרוה מאד מאד וענינה שב למה שבארתי לך בהקדמתם העשירית וזה שהוא יכון במחשבתו אל העולם בעצמו או לאי זה חלק שירצה מחלקיו ויאמר זה עובר שיהיה לפי מה שהוא מן התואר והשיעור ובאלו המקרים הנמצאים בו ובזה הזמן והמקום אשר נמצא בו ועובר שיהיה יותר גדול או יותר קטן או בחילוף זה התואר או במקרים כך או ימצא קודם זמן מציאותו או אחריו או בזולת זה המקום; אם כן התיחדו בתמונה אחת או בשיעור או במקום או במקרה מן המקרים ובזמן מיוחד עם העברת חלופם כולם הוא ראיה על מיחד בוחר רצה אחד משני אלה העוברים; ואם כן צורך העולם בעצמו או אי זה חלק מחלקיו למיחד - ראיה על היותו מחודש - שאין הפרש בין אמרך 'מיחד' ובין אמרך 'פועל' או 'בורא' או 'ממציא' או 'מחדש' או 'מכון' - הכל ירצה בו ענין אחד:

ויעשו לדרך הזה סעיפים רבים מאד כוללים ומיוחדים עד שיאמרו אין היות הארץ תחת המים יותר ראוי מהיותה על המים - ומי ייחד לה זה המקום? ואין היות השמש עגולה יותר ראוי מהיותה מרובעת או משולשת שיחס התארים כולם לגשמים בעלי התארים יחס אחד - אם כן מי ייחד השמש בזה התואר? וכן יבחנו פרטי העולם כולו - עד שהם כשיראו פרחים חלוקי המראים יפלא בעיניהם ותחזק אצלם זאת הראיה. ואמרו הנה זאת ארץ אחת ומים אחדים ולמה היה זה הפרח ירוק וזה אדום? - אין זה כי אם במיחד והמיחד ההוא הוא האלוה; אם כן העולם כולו צריך למי שייחדהו כולו וכל חלק מחלקיו באחד מן הפרטים:

וזה כולו יתחייב בקבלת ההקדמה העשירית; מצורף אל היות קצת מי שיחשוב קדמות העולם לא יחלוק עלינו בהתיחדות כמו שאבאר. וסוף דבר - זה אצלי הטוב שבדרכים ולי בו דעת תשמעהו:


דרך ששי

חשב אחד מן האחרונים שהוא מצא דרך טובה מאד יותר טובה מכל דרך שקדמה והיא הכרעת המציאות על ההעדר. אמר העולם - אפשר המציאות אצל כל אדם שאילו היה מחויב המציאות - היה הוא האלוה ואנחנו אמנם נדבר עם מי שיקים מציאות האתוה ויאמר בקדמות העולם; והאפשר הוא - שאפשר שימצא ואפשר שלא ימצא ואין המציאות יותר ראוי בו מן ההעדר; אם כן היות זה האפשר המציאות נמצא - עם השתוות דין מציאותו והעדרו - הוא ראיה על מכריע הכריע מציאותו על העדרו. וזה דרך מספיק מאד והוא סעיף מסעיפי ההתיחדות הקודם אלא שהחליף מלת 'מיח' ב'מכריע' והחליף עניני הנמצא במציאות הנמצא עצמו; והטענו או טעה בענין מאמר האומר "העולם - אפשר המציאות" כי בעל דיננו המאמין קדמות העולם יפיל שם האפשר - באמרו "העולם אפשר המציאות" - על בלתי הענין אשר יפילהו עליו המדבר כמו שנבאר. ועוד שמאמרו שהעולם צריך למכריע יכריע מציאותו על העדרו - מקום ספק גדול מאוד כי ההכרעה וההתיחדות אמנם יהיו לנמצא אחד מקבל לכל אחד משני ההפכים או לכל אחד משני המתחלפים בשוה ויאמר אחר שמצאנוהו בענין הפלוני ולא נמצאהו בענין האחר - היא ראיה על פועל מכון. כאילו אמרת שזה הנחושת אינו בקיבול צורת המחם יותר ראוי מאשר הוא בקבול צורת המנורה; וכאשר מצאנוהו מנורה או מחם ידענו בהכרח שמיחד ומכון כון אחד משני אלו העוברים - שכבר התבאר שהנחשת נמצא ושני העוברים המיוחסים לו נעדרים ממנו קודם הכרעת המכריע. אמנם הדבר הנמצא הנחלק עליו אם מציאותו כן לא סרה ולא תסור או נמצא אחר העדר הנה לא יצויר בו בשום פנים זה הענין ולא יאמר מי הכריע מציאותו על העדרו? אלא אחר ההודאה בשהוא נמצא אחר ההעדר - וזהו הענין הנחלק עליו. ואם נקח מציאותו והעדרו מחשבי כבר שבנו להקדמה העשירית בעצמה והיא התבוננות הדמיונות והמחשבות לא התבוננות הנמצאות והמושכלות - כי הבעל דין אשר יאמין קדמות העולם יראה שדמותנו העדרו כדמותנו כל נמנע שיפול בדמיון ואין הכונה - לסתור מאמריהם; ואמנם בארתי לך שזה הדרך אשר חשבו בה אשר היא דרך זולת מה שקדם אינו אמת אבל דינה כדין מה שלפניה משיעור זאת ההעברה הידועה:


דרך שביעי

אמר גם כן אחד מן החדשים שהוא יקיים חידוש העולם במה שיאמרו אותו הפילוסופים מהשאר הנפשות. אמר אם היה העולם קדמון יהיו האנשים אשר מתו במה שלא סר - אין תכלית למספרם; הנה נמצאו אם כן נפשות אין תכלית למספרם והם נמצאות יחד; וזה ממה שנתבאר במופת בטולו בלא ספק - רצוני לומר מציאות מנויים אין תכלית למספרם יחד. וזה - דרך מופלא שהוא באר הדבר הנעלם במה שהוא יותר נעלם ממנו ובזה יאמר באמת המשל המפורסם אצל הארמיים 'ערבך ערבא צריך'. כאילו זה כבר התבאר אצלו השאר הנפשות וידע על אי זו תוצה ישארו ומה הוא הדבר הנשאר עד שיביא ממנו ראיה. אמנם אם היתה כונתו לחיב הספק לבעל דינו המאמין קדמות העולם עם האמינו השאר הנפשות - היה זה מתחיב אם היה הבעל דין גם כן מודה למשים הספק הזה מה שידמהו מדברו בהשאר הנפשות:

אמנם קצת אחרוני הפילוסופים התירו זה הספק בשאמרו הנפשות הנשארות אינם גשמים שיהיה להם מקום והנחה שימנע במציאותם האין תכלית. ואשר תדעהו - כי אלו הענינים הנבדלים - רצוני לומר שאינם גשמים ולא כח בגשם אבל הם שכלים - ולא יצויר בהם רבוי כלל ולא בשום ענין אלא אם יהיו קצתם סיבת מציאות קצתם ויפול ההפרש בהיותם זה עילה וזה עלול ואין הדבר הנשאר מראובן עילה ולא עלול לנשאר משמעון ולזה יהיה הכל אחד במספר כמו שבאר אבובכר אבן אלצאיג הוא ומי שנחלץ לדבר באלו העמוקות. סוף דבר לא מכיוצא באלו הענינים הנעלמים אשר תקצרנה המחשבות מציורם ילקחו הקדמות לבאר בהם ענינים אחרים:

ודע כי כל מי שישתדל לקים חידוש העולם או לבטל קדמותו באלו הדרכים הדבריים אי אפשר לו מבלתי העזרו באחת משתי ההקדמות האלה או בשתיהן והיא - ההקדמה העשירית - רצוני לומר ההעברה המחשבית עד שיקיים המיחד - או ההקדמה האחת עשרה והיא - לשום שקר מה שאין תכלית לו על צד בא זה אחר סור זה. וזאת ההקדמה יאמתוה בפנים. אם בשיכוון בעל הראיה אל אחד מהמינים אשר אישיהם הוים נפסדים וישים מגמתו וכונתו אל זמן עובר ויתחיב לפי אמונת הקדמות כי כל איש מהמין ההוא מן הזמן הפלוני אל מה שלפניו מקודם - אין תכלית להם וכן כל איש מזה המין בעצמו מאחר אותו הזמן המונח באלף שנה על דרך משל אל מה שלפניו מקודם - אין תכלית להם; וזה הכלל האחרון יותר מן הכלל הראשון במספר הנולדים באלף שנה ההם; ויחיבו במחשבתם בזאת הבחינה שיהיה מה שאין תכלית יותר ממה שאין תכלית. וכיוצא בזה יעשו בסיבובי הגלגל גם כן ויחייבו מהם במחשבתם שסיבובים אין תכלית להם יותר מסיבובים אין תכלית להם. והם מקישים גם כן בין סיבובי גלגל אחד וסיבובי גלגל אחר יותר מאחר ממנו וכל אחד מהם אין תכלית לו. וכן יעשו בכל מקרה מהמקרים המתחדשים שהם ימנו אישיהם הנעדרים וידמו כאילו הם נמצאים וכאילו הם דברים שיש להם התחלה מסוימת ואחר כך יוסיפו על הנחשב ההוא או יחסרו ממנו; וכל אלו ענינים מחשביים לא נמצאים. וכבר הכה אבונצר אלפאראבי על קדקד זאת ההקדמה וגילה מקומות הספק בכל פרטיה כמו שתמצאהו מבואר נגלה עם ההתבוננות המופשט מן התאוה בספרו הידוע בנמצאות המשתנות:

אלו הם אמהות דרכי המדברים בקיום חידוש העולם. וכאשר התקים אצלם באלו הראיות שהעולם מחודש התחיב בהכרח שיש לו פועל חידשו בכוונה ורצון ובחירה. ואחר כך בארו שהוא אחד - בדרכים אבארם לך בזה הפרק