מנחת חינוך על ספר החינוך כז


א עריכה

שלא נעשה וכו'. דעת הר"מ וכו' זה מבואר בר"מ פ"ג מהל' עכו"ם ה"ט וכן בס' המ"ק להר"מ לאו ב' דגם אם מצוה לעשות עובר בלאו זה דהרי גרם עשייה כמ"ש הרהמ"ח ג"כ והראה מד' הר"מ דאם מצוה לאחר אינו מטעם שליחות חדא דקיימא לן אשלד"ע ועוד דלא חילק בין אם מצוה לישראל דהוא בר שליחות או לעכו"ם דלאו בר שליחות כלל כידוע בש"ס אע"כ דגזירת הכתוב כן הוא דע"י ציווי כיון דגורם לזה עובר בלאו הזה ול"ש לחלק בשליחות רק אם העבירה עליו וצריך לבא אם עושה ע"י שליח מטעם שלוחו ש"א כמותו אז באותן דלאו בני שליחות הם ל"ש ששא"כ ואינו חייב או לד"ע דגזירת הכתוב הוא דהמשלח פטור או דל"ה שליח כלל כמבואר בתוס' ב"מ אבל במה דהתורה אסרה לעשות ע"י אחרים כיון דהוא בגרמתו אם כן לא באנו עליו מטעם ששא"כ רק הוא גופא אסרה התורה ואין חילוק בין אם עושה ע"י עכו"ם או ע"י חרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות נינהו מכל מקום חייב כיון דהוא בגרמתו. ע"כ תמוהים לי דברי הרהמ"ח דכתב ותמה אני על הר"מ ע"ז למה יהי' המצוה חייב שהרי המצוה משלח הוא וקי"ל משלח פטור עכ"ל. דאין ענין זל"ז כלל דזה גזירת הכתוב הוא לדעת הר"מ דאף על ידי אחר אסור ואף ע"י עכו"ם וחרש שוטה וקטן ולאו מטעם שליחות רק הציווי היא העבירה וא"כ ל"ש אשלד"ע עיין ותבין ובסנהדרין דאמרינן מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני מאי ה"ל לטעון דברי הרב ודברי התלמיד וכו' ומקשים התוס' אם כן כל מסית יטעון כן ויפטר ותי' דהמסית נהרג דנצטוה שלא יסית וא"ד לנחש שלא נצטווה ע"ז אם כן ה"נ דהלאו הוא ע"ז ול"ש דברי הרב וכו' דזה גופא אסרה תורה וז"פ אצלי ובא לידי ס' מגלת ספר על הסמ"ג וראיתי שהאריך בענין אשלד"ע ולענ"ד אין ענין לכאן וד' הרהמ"ח תמוהים אצלי. שו"ר במשנ"ח ה' עכו"ם סי"ז כתב כמ"ש ומראיות הנ"ל ותלי"ת כוונתי לדעתו והנאני. אמנם באמת טעם הר"מ לא ידענא מנ"ל ד"ז דלמא הוא ככל הלאוין שבתורה שהוא לנוכח שבעצמו מצווה ע"ז וע"י אחר הוא מטעם שליחות שריבתה התורה והיכי דל"ש שליחות אינו חייב והרהמ"ח כתב דהמצווה לעשות הוא הגורם נראה דעתו כדעת הר"מ דהתורה אסרה כאן גרמא ולכאורה כיון דכתיב לא תעשה אדרבה משמע גרמא שרי כמבואר בשבת דקי"ט גבי גרם מחיקה וגרם כיבוי מדכתיב לא תעשון הא גרם שרי ע"ש וכ"פ הר"ם גבי שמות עפ"י מה' יסה"ת ובה' שבת גבי כיבוי ע"ש אם כן מנליה להר"מ ד"ז וגם הלשון של גרמא לא מצינו בד' הר"מ לא כאן ולא בס' המצות וגם אי שייך גרמא ע"י ב"ד זה צ"ע ע' בכורות גבי גרם מום בבכור ואין כאן מקומו וגם הכסף משנה לא הראה לנו מוצא ד' רבינו הר"מ אכן ודאי מצא רבינו זה באיזה ברייתא ואנחנו לא נדע. והנה מבואר בר"מ כאן דאחד העושה בידים או מצוה לעשות חייב מלקות ובלחם משנה הקשה דהא במצוה הו"ל לאו שאב"מ ואין לוקין ותי' כיון דהאחר עושה מעשה בשליחותו הו"ל מעשה. והנה נראה דאין כוונת הלחם משנה לחייב אותו משום שליחות דששא"כ דכבר כתבתי דזה אינו מטעם שליחות דלא הוי כמותו מחמת אשלד"ע וגם אפילו אם מצוה לעכו"ם או לחרש שוטה וקטן דל"ש בהו שליחות ג"כ חייב רק הכוונה כיון דע"י דיבורו אתעביד מעשה כמו מימר במס' תמורה וכן לענין חסמה בקול ואין כאן מקומו להאריך ויבואר אי"ה כ"א במקומו וכ"כ בס' משנ"ח. או אפשר דלאו דע"ז חמור כמו הנודר בשמו דפוסק הר"מ דלקי עיין ר"מ פ"ה כאן ובכ"מ ולחם משנה הלכות סנהדרין ובעזה"י יבואר שם. ומבואר כאן בר"מ דישראל העושה ע"ז לזולתו אפילו לעכו"ם עובר ג"כ בלאו דאלהי מסכה לא תעשה ואם כן העושה בידו לעצמו עובר משום שני לאוין משום לא תעשה וגם מלאו ואלהי מסכה דשם מוזהר גם כן לעשות אף לזולתו מכ"ש לעצמו ולא גרע מאחרים ע"כ אם עשאה בידו לעצמו לוקין משום שני לאוין אלו ולוקין שנים והרהמ"ח כ' כאן ועובר ועושה לוקה ולא כתב דלוקה שנים אך סמך עמ"ש במצוה רי"ד דשם כתב הלאו דאלהי מסכה דאסור לעשות לעצמו ולזולתו ואם עשה לעצמו לוקה שתי מלקיות ונראה דעת הרהמ"ח שם שנמשך אחר שיטת הרמב"ן דעשיית ע"ז רק מהמקרא דשם ולוקין שני מלקיות משום לא תעשו ולא לכם ע"ש ולא משום לאו הזה וכאן לענין מיתה [חשב] זה למצוה בפ"ע כי במנין המצות נמשך אחר הר"מ כמ"ש כ"פ בספרו וזה שייך לענין המצות ואין כאן מקומו להאריך בענין זה אך דנ"מ להר"מ אם עושה ע"ז צריך להתרות בו משום לאו זה המבואר כאן ואם התרו בו ג"כ משום לאו דאלהי מסכה לוקין שנים ולהרמב"ן אין לוקין אם התרה משום לאו דכאן וכן להיפוך אם התרו בו משום לא תעשו ולא לכם להרמב"ן לוקין שנים ולהר"מ אין לוקין אלא אחת כמ"ש כ"פ בחיבורי דאם התרו בו משום פסוק אחר אין זה התראה עיין ותמצאהו כ"פ. ודוקא עושה בידו אבל אם צוה לעכו"ם לעשות עובר רק בלאו א' להר"מ בלאו זה ולהרמב"ן בלאו דקדושים ואם מצוה לישראל הוא עובר בלאו אחר והישראל העושה עובר גם כן בלאו דלא יעשה לזולתו אבל הוא אינו עובר בשני הלאוין רק אם עשה בידים כי לא גרע מעשה לזולתו אבל אם עשה על ידי אחר אינו עובר רק בלאו אחד וז"פ. ואם עשה שליח לעשות לו והשליח היה שוגג דלדעת התוס' דבשוגג יש שליח לדבר עבירה אם כן כיון ששלוחו כמותו הוי ליה כאילו עשאו בידים ועובר המשלח משום שני לאוין הנ"ל ואין כאן מקומו להאריך בעניני שליחות: הנה הלאו הזה מיירי בעושה צלמים ע"מ לעבדם עובר בלאוי' הללו כמו שמבואר בד' הר"מ ובד' הרהמ"ח כאן ומצוה רי"ד ובלאו זה אין חילוק בין צורה לצורה כמ"ש בר"ה אי לעבדם אפילו שלשול קטן דלדעת הר"מ היינו בעוש' ע"מ לעבדם ע' בסה"מ בר"מ ורמב"ן ובמגלת אסתר ואפילו לדעת הרמב"ן שהפשט שם דלעבדם היינו לעבוד ולא קאי על העשי' והלאו הוא מפ' קדושים מכל מקום פשוט דכל צורה אסור רק לאו דלא תעשון אתי לקמן מצוה ל"ט דדרשינן דאסור לעשות צורות אפילו לנוי שם מפליגינן בין צורת אדם או משמשין ובין שאר צורות עיין ר"מ כאן ותראה ובסוגיא דר"ה וע"ז אבל ע"מ לעבדם אין שום חילוק לכ"ע ע"כ תמוהים לי ד' הרהמ"ח כאן שכתב דין המצוה איזה צורה אסורה ואיזה מותרת והחילוק שבין בולטת לשוקעת מה ענין זה לכאן דכאן לכוונת עבודה כל הצורות אסורים ואין חילוק בין בולטת לשוקעת בכ"ע עובר בלאו רק בעושה צורות לנוי אז חילוק בין הצורות עש"ס ור"מ ויבואר לקמן בעזה"י וגם יש חילוק בין בולטת לשוקעת ע"כ ד' הרהמ"ח צריך עיון גדול. ועיין בספ"י סוגיא דר"ה דלא תעשון אתי כתב דישראל אמרו לאהרן עשה לנו וכו' כי זה משה האיש נראה דביקשו פרצוף אדם תמורת מרע"ה והוא לא עשה כן רק פרצוף שור דאהרן ידע הדרשה דלא תעשון אתי היינו אותי דפרצוף אדם אסור ע"כ עשה להם פרצוף שור. ולכאורה לפמ"ש אם הכונה לעבוד אין חילוק בין פרצוף לפרצוף. אך כוונתו דהנה באמת ישראל לא רצו לעשות את העגל בדרך אלקות רק מנהיג במקום מרע"ה אך לאחר העשי' היו הערב רב חוטאים ומחטיאים את ישראל כי אמרו וכו' כמ"ש בתורה והאריכו המפרשים אם כן כיון שלא רצו העשי' לעבודה ע"כ לא הי' איסור בדבר רק פרצוף אדם ומשמשין אסור בכ"ע אם כן לא עשה אהרן דמות אדם ולא עבר כלום חס ושלום עיין שם. ואני מסופק אם הוא חייב מלקות בהעשי' מתחלה ועד סוף על כל עשי' ועשי' יהי' חייב מלקות כמו לובש כלאים ומתרין בו ונזיר ששותה יין או אפש' דוקא בהגמר שאז נעשית הצורה וקודם לזה אינו חייב כלום. ואין לה"ר מהש"ס דע"ז דאם עבר ובנה ע"ז שכרו מותר דאימתי נעשית ע"ז במכוש אחרון ומכוש אחרון לית ביה ש"פ ע"ש אם כן אינה נעשית ע"ז קודם אם כן א"ע בלאו ג"כ ז"א דהלא ע"ז של ישראל אינה נאסרת אלא משעבדה כמבואר שם בע"ז ובשו"ע יו"ד סי' קל"ט ומכל מקום כאן אפילו ישראל חייב אעפ"י שלא נעבדה כלל כמבואר כאן רק התורה אסרה העשי' לכוונת עבודה אם כן אפשר דתיכף בתחלת העשיי' חייב וחייב על כל עשייה בהתרה בו כ"פ כמו נזיר וכו' וצ"ע ואי"ה יבואר לקמן מצוה רי"ד. ועיין בלשון הר"מ משמע דהעושה עכו"ם לעצמו היינו עבורו וכן מצוה לעשות עבורו עובר בלאו הזה וע' סמ"ק להר"מ בלאו ג' שכתב ועובר ג"כ משו' שקנה ע"ז ושהה אצלו ואפילו עשאה לו זולתו כמו שקדם במצוה השנית והיינו מצוה הב' היא המצוה הזו דאנו קיימין בה משמע דוקא שעשה בשביל עצמו ומצוה לעשות בשביל עצמו אבל אם מצוה לא' הן לישראל הן לעכו"ם לעשות ע"ז לא עבורו א"ע בלאו הזה כלשון הר"מ משום שקנה ושהה אצלו היינו אם מצוה לעשות בעבורו ומלשון הרהמ"ח שכ' שלא נעשה צלמים וכו' ואפילו אם מצוה לעשות וכו' הוא הגורם העשי' נראה מדבריו דעובר אף אם מצוה לא' לעשות ע"ז לא עבורו כלל רק למכור או בשביל איזה איש אחר עובר בלאו הזה כי הוא גרם העשי' ואי"ה בפרשת קדושים יבואר יותר. והלאו הזה עובר אם עשה או מצוה לעשות לכוונה שהצלם הזה נעבד אעפ"י שהוא אינו רוצה בשעת עשיי' כלל לעבוד מכל מקום אסור לעשות צלם כדי שיעבד ע' לשון הר"מ והרהמ"ח וז"פ ולפמ"ש בדעת הר"מ דעיקר הלאו דעשאה לו זולתו משום שקנה ושהה אצלו אם כן דוקא אם נותן להאומן עצים או מתכות לעשות הוי שלו וחייב על העשיה אבל אם צוה לעשות משל אומן אינו חייב כלל כי כ"ז שלא בא לידו אינו שלו והוא לא עשה בידים ואחר הגמר אם האומן נתן לו ה"ל כאילו קנה ע"ז ולא מצינו בקנה ע"ז שיהי' לוקין מלאו זה דלאוין אלו הוא על העשיי' דוקא אם כן אפשר דאפילו נתן לאומן משלו אי אמרינן אומן קונה בשבח כלי א"ע דלא הוי שלו עדיין עד שהחזיר לו האומן וגם אפ"ל דאם אומן ישראל עשה כיון דקונה בשבח כלי הו"ל כאילו עשה בידיו לעצמו ולוק' שנים ועחה"מ סי' ש"ו בהא דאומן קונה בש"כ ובקצה"ח מפלפל אם האומן קונה כל הכלי בעבור השבח או שקונה רק השבח וגם דעתו דאין קונה קנין גמור השבח ואין כאן מקומו להאריך בענין זה. ואפשר אם מצוה לעבד כנעני שלו הו"ל כאלו עשאו בידו אף על פי דאין שליח לד"ע מכל מקום אפשר ע"כ דידו כידו אפילו לד"ע המשלח חייב וכן שותפים אפשר דשותף נעשה שליח אפילו לד"ע ע' ב"מ ח' גבי שותפים שגנבו אם כן ה"ל כאלו עשאו בידים ואין כאן מקומו להאריך בדיני שלד"ע ויתבאר אי"ה במ"א. ולאו זה נוהג בכל אישי ישראל לא כ' הרהמ"ח דכל ב"ע מצווים כמ"ש הר"מ פ"ט מהל' מלכים דאסור לב"נ לעשות צורות אך דאין נהרגין ע"ז כיון שאין ב"ד של ישראל ממיתין ע"ז ובודאי מן התורה דמדרבנן ל"ש לומר שרבנן יאסרו איזה דבר [ועלח"מ פ"י מה' מלכים ה"ט משמע שם דגם לב"נ מוזהרים מדרבנן וצ"ע] והו"ל להרהמ"ח ג"כ לכתוב זה וצע"ק: ולאו זה ודאי צריך לבזבז כל ממונו שלא יעבור כמו כל הלאוין אך אי צריך למסור נפשו עבור לאו זה תלוי בשיטות המבוארים ביו"ד סי' קנ"ז אי אביזרי דהני ג' עבירות יהרג ועמש"ל מ' קידוש השם ואם נאמר דצריך למסור נפשו הא דלא מסר נפשו אהרן קדוש ה' ע' מפרשים ומש"ל דלא עשה כלל לעבוד ולא עשה עון כלל. ולענין תשובה בלאו זה אפשר דחמור כיון דהוא סרך ע"ז ועמש"ל מצות תשובה. ולענין אם נעשה רשע בלאו זה כבר הזכרנו לעיל דאחרוני' פלפלו בדבר אם נעשה רשע כיון דהוא רק לאו ע' בס' משנ"ח ותב"ש יו"ד סי' ב' ואם נא' דהחיוב של הלאו הוא בגמר מעשה אם כן צריך להתרות בו בסוף ובתכ"ד גמור ככל הלאוין שבתורה ועמש"ל: