פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על תהלים קג


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לדוד", ידבר על הנהגת ה' וחסדיו עם נפש האדם הרוחנית, איך חושב מחשבות בל ידח ממנו נדח.

"ברכי נפשי את ה'", יאמר אל נפשו הרוחנית שהיא בת אלהים וחלק אלוה ממעל, שתברך את ה' על החסדים שעושה עמה, וכל קרבי, הוא הגוף שהוא לבוש אל הנפש, "יברכו את שם קדשו", כי הגוף החומרי לא ישיג את ה' בעצמו כמו שתשיגהו הנפש הרוחניית, רק כשומע את שמו מרחוק, ויברך את פרסום שמו מרחוק:


ביאור המילות

"ה', שם קדשו". השם יבוא לרוב בשאינו מכיר הדבר עצמו רק לשמע שמו מרחוק, עי' למעלה (ט' י"ח, ס"ו ד', ע"ו ב') ובכ"מ:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ברכי נפשי את ה'" - היא ברכה פרטית על החסד שעושה עמה בייחוד, "ואל תשכחי כל גמוליו" - שהגמול הוא מה שעושה מפני התפעליות של אהבה שיש לו אל הנפש, שעל ידי זה הוא מקבלה בתשובה וסולח לעוונה, כמו שיפרש.

וחז"ל אמרו (ברכות י א): "שעשה לה דדים במקום בינה" (כי התשובה יונקת מבינה, כנודע, וכמו שנאמר (ישעיהו ו י): "ולבבו יבין ושב ורפא לו"). "טעמא מאי? חד אמר: שלא יסתכל במקום ערוה" (תשובה מן העיניים אשר זונים אחרי מינות), "וחד אמר: שלא יינק ממקום הטינופת" (תשובה על חטא הבא על-ידי כוח התאוה).

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הסולח", מפרש מ"ש כל גמוליו, "מה שסולח לכל עונכי", ובזה הוא "רופא לכל תחלואיכי", כי העון הוא חולי הנפש, וכמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקיו שיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הגואל", ובזה גואל חיי הנפש שלא תרד שחת לשאול ואבדון, וגם "מעטרכי חסד ורחמים", ומפרש, שמעטר אותה בחסד במה שהוא.


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"המשביע בטוב עדיך" - שבעודה כלואה בגויה משביע אותה בטוב נפשי, מה שנתן לה תורה ומצוות, שהם מזון הנפש, שזה מצד חסדי ה' עליה.

ונגד מה שאמר "המעטרכי רחמים", מפרש "תתחדש כנשר נעורייכי", שבעת תצא מן הגוף תתחדש כנשר, אשר ימרטו נוצותיו ויתחדש בנוצות וכנפיים חדשים, בם יגביה עוף לשמיים; כן, אחר שתפשוט גופה העפרורי, תלבש מחלצות, בם תעוף אל מעונה ואל בית אביה.


ביאור המילות

"עדיך". מלשון עוד, מציין המציאות שהיא עודה בעולם:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עושה צדקות ה'", הגם שמצד המשפט ודין הגמור היה מחויב שהנפש החטאת היא תמות, אינו מתנהג עמה במדת המשפט רק עפ"י הצדקה העליונה, אשר לא תשקיף על מעשה האדם ועל מדת הדין רק יתחסד עמה כפי מדת צדקתו, "ומשפטים לכל עשוקים" ובמדת המשפטים לא יתנהג רק במה שחטא בין אדם לחברו, שבזה יעשה משפט לעשוקים כפי מדת הדין, ואין מועיל תשובה עד שישיב את העשק:


ביאור המילות

"צדקות ומשפטים", הבדלם מבואר בכ"מ עי' ישעיה נ"ט:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז-ח) "יודיע", וזאת הודיע למשה שזה מרדכי ה' שהוא "רחום וחנון ארך אפים" שכ"ז ממדת הצדקה העליונה, וה' הולך בדרכים הללו, ויש הבדל בין דרכים ובין עלילות, שהעלילות הם הפועלות הצומחות מתכונות נפשיות, והנה ב"י הם חושבים שמה שהוא רחום וחנון היה אצלו כעלילות ותכונות נפשיות, שמתפלל ממדת הרחמים או ממדת החנינה, כי מדות האלה אצל בני אדם שרשם הם מתכונות נפשיות, ע"י שיתעורר לרחמים וחמלה, ונאמרו להם על השי"ת כדי לשבר את האזן כפי מה שהם אצל בשר ודם, עד שהם חושבים שהם עלילות והתפעליות נפשיות, כלשון בני אדם שמרחמים ומאריכים אף, אבל "למשה הודיע דרכיו", שה' לא יתפעל משום דבר, ואין הרחמים הנאמרים עליו ית' כמו הרחמים הנאמרים אצלינו, רק הם אצלו דרכים ומנהגים קבועים והוא ית' בלתי מתפעל ומשתנה משום דבר:


ביאור המילות

"דרכיו, עלילותיו". דרך הוא המנהג, ועלילה היא הפעולה ששרשה מתכונת נפשיית (כמ"ש ירמיה י"ח א'), וזה המבדיל בין עלילה ובין מעשה ופעולה, וגם ר"ל למשה הודיע דרכיו הפנימים, ובני ישראל ישיגו עת יצא מכח אל הפועל וידעו הכחות ע"י הפעולות:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא לנצח יריב", יש הבדל בין "לנצח" ובין "לעולם", שלעולם מציין העולם של הגוף, ולנצח מציין הנצחיות של הנפש, ויש הבדל בין יריב ובין יטור, שיריב הוא שיריב עמו ומעניש אותו, והנוטר שומר השנאה בלב ואינו מעניש תיכף, אומר שמחסדי ה' שעת יריב עם האדם ומעניש אותו לא יריב עמו בעולם הבא להכרית את נצחיות הנפש רק יריב עמו בעולם הזה, ומשלם לו ענשו פה שהוא עולם זמני לא נצחי, כדי שלא יעניש את הנפש שעונשה נוגע בנצחיותה שהיא לנצח, ולכן לא יטור השנאה לעולם בלב, רק יריב ויעניש בעולם הזה כדי שלא יצטרך לענשו בעולם הבא:


ביאור המילות

"לעולם, לנצח, יריב, יטור". עי' ירמיה ג':

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא", יש הבדל בין החטא ובין העון, שהחטא הוא מצד השוגג או ע"י התאוה והעון הוא ע"י עוות השכל שכופר במצוה או במצוה עליה, ויש הבדל בין עשה ובין גמל, שהגמול הוא לפי התפעליות אהבה או איבה, והנה על החטא לא שייך התפעליות שנאה ואיבה, כי הי' כמוכרח ע"י התאוה או השגגה, ועז"א "שלא עשה לנו כחטאינו" שלא העניש כפי החטא, ומוסיף שגם על העון שהיא במזיד, שע"ז שייך גמול, שיגמלהו כפי שנאתו עפ"י שעשה להכעיס ובשאט נפש, בכ"ז "לא כעונותינו גמל עלינו", ובזה מפרש מדת ארך אפים שהזכיר בפסוק ח':


ביאור המילות

"כחטאינו, כעונותינו". הבדלם מבואר בכ"מ.

"עשה, גמל". כ"מ שנאמר גמול נקשר עמו הפעליות אהבה או איבה, עי' למעלה י"ח כ"א:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כגבוה שמים על הארץ", כמו שמה שנאמר שהשמים גבוהים מן הארץ לא יכנס בגדר ההצטרפות כלל, שלא יתכן לאמר שדבר אחד גבוה מחברו רק אם גם השני יש לו איזה גובה, לא כן בזה שהשמים גבוהים והארץ בתכלית המטה, "כן" באופן זה "גבר חסדו על יראיו", שאינו לפי ערכם וזכותם, עד שנאמר שנתן להם חסד יותר מן הראוי לפי מעשיהם, רק הוא חסד גמור שאין להם הכנה וזכות כלל לזה, כי מעשיהם שפלים בתכלית, ואין להם ערך כלל נגד חסדי ה' הגבוהים מעל גבוה, (ובזה פירש מדת רב חסד שהזכיר):


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כרחק מזרח ממערב", הנה יש רוחב של מערב ממזרח ורוחק של מזרח ממערב, ר"ל שבצד ההילוך היומי שהשמש הולכת בכל יום ממזרח למערב, מזרח הוא העקר, ונופל על הלשון לאמר כרחוק מזרח ממערב, אבל בצד ההילוך השנתיי שבו תסבב השמש בגלגלה ממערב למזרח, מערב הוא העקר ויפול על הלשון לאמר כרחוק מזרח ממערב, ור"ל שפשעינו רחוקים ממנו רוחק גדול כמו הרוחק של מזרח ממערב שהוא מהלך של שס"ה ימים, לא כרוחק של מערב ממזרח שהוא רק מהלך של יום אחד. והמליצה בזה, כי ידוע דעת הקדמונים שתנועת השמש העצמיית היא ממערב למזרח, רק שגלגל היומי מכריח אותה ומסבב אותה בכל יום ממזרח למערב, והיא עצמה תלך בגלגלה ממערב למזרח, ובזה נראה שתנועתה העצמיית היא כבדה מאד ועצלה, אבל התנועה ההכרחית היא נמהרה, וכן הוא בתנועת נפש האדם שתנועתה העצמיית שתלך בדרכי ה' ולשלמותה ואשרה העצמיי היא עצלה מאד, יען שתנועתה ההכרחיית שיניע אותה היצר להבל העולם שהיא חוץ מטבעה, היא נמהרה מאד, ובא בכח גדול וביד חזקה, ומצד זה "ירחיק ממנו את פשעינו", שאינם התנועה העצמיית לנו רק התנועה ההכרחיית, כרחוק מזרח ממערב שג"כ התנועה העצמיית כבדה מאד, (וזה ממדת החנינה שחשב בפ' ח'):


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כרחם אב על בנים", שזה בא אם מפני הקורבה הטבעיית שי"ל עמהם, אם מפני שיודע טבעם ותכונותיהם שהם שובבים בטבעם ודנם לכף זכות, "כן רחם ה' על יראיו", מצד שהנפש חלק אלוה וי"ל קורבה עמה, ומצד שיודע שהגוף מעכב בעדה מלכת בדרכי ה', (וזה ממדת רחום):


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", מבאר מפני שמכיר ויודע סבת מהירת התנועה ההכרחיות אל החטא, כי "הוא ידע יצרנו", שיצר הלב מניע את הנפש הפך מדרכי ה', וה' יודע,

  • א) כח היצר שתנועתו חזקה מאד ושולט על כחות הנפשיות,
  • ב) יודע עצלות התנוה העצמיית של הנפש, מפני "כי עפר אנחנו", והעפר מכביד על הנפש וקשה לה להניע אותו, ר"ל שנקל מאד אל הנפש לחטוא, מפני שיצר הרע כחו רב ותנועותיו וציוריו ממהרות קודם לציורי הנפש אל הטוב, וקשה לה לעשות מעשים טובים שהיא תנועתה העצמיית כי כבד עליה העפר והחומר העכור:


ביאור המילות

"זכור". דבר זה זכור לפניו תמיד:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אנוש", וגם ישקיף ברחמיו על שחיי האדם קצרים, והמה מהבל יחד מהשיג את שלימותו, מצד שני ענינים,

  • א) כי "אנוש כחציר ימיו", שהחציר מתיבש לפני כל העשבים, וכן חיי האדם קצרים ואין לו זמן לקנות שלמות,
  • ב) כי "כציץ השדה כן יציץ", כמו שהציץ אין בו ממש גם בעודהו באבו כן גם בחייו עניניו הבל ותהו:


ביאור המילות

"כחציר, כציץ". עיין מה שכתבתי בישעיהו מ ו:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", מפרש נגד מ"ש אנוש כחציר ימיו "כי רוח עברה בו ואיננו", כמו שהרוח מייבש את החציר כן ימות מהרה, ונגד מ"ש כציץ השדה כן יציץ מפרש "שלא יכירנו עוד מקומו". שאינו דומה כחציר שגם אחר שנתלש יש בו ממש רק כציץ שנובל ואין בו ממש כלל עד שמקומו לא יכירנו עוד:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וחסד", אולם לעומת זה יעשה ה' חסד עם הנפש, אם נגד מ"ש שהגוף מת ואינו מאריך ימים, הנפש תשאר בהשארותה קיימת לנצח, עד "שחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו", שאחר שיסתלק מן העולם הזה תלוהו חסד ה' אל עולם השני שהוא עולם הנצחי, ששם יחיה בנעימות נצח, וגם "צדקתו" שמור בעוה"ז "לבני בנים", וזה לאלה "השומרים בריתו וזוכרי פקודיו". שכן ישמור להם ה' הברית והחסד:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' בשמים הכין כסאו", הגם שהכין כסא הנהגתו בשמים, שהנהגת העולם הולך כפי חקי הטבע הקבועים בשמים, בכ"ז "מלכותו בכל משלה", ינהיג ג"כ הנהגה השגחיית בדבר מלך שלטון ומושל על המערכת להנהיג ג"כ הנהגה לפי המעשה והשכר והעונש, לשלם לצדיקים כפועל ידם:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברכו" עתה סיים את דבריו בהזכירו הנהגת ה' בשלשה עולמות אשר ברא, (הא') הברכה והשפע אשר ישפיע ה' בעולם המלאכים על שמצד זה "ברכו ה' מלאכיו", והמלאכים הם העומדים מוכנים אל משלחת ה' להפליא פלאות ולשדד הטבע בעת הצורך, שזה יעשה ע"י המלאכים שהם למעלה מן הכסא שהיא המערכת כמ"ש שרפים עומדים ממעל לו, ר"ל ממעל להכסא, ואם אין להם חקים קבועים ועבודה קבועה, כי לא ינהיג ה' הנהגה הנסיית רק לפעמים בעת הצורך, וע"כ נקראו מלאכיו, שהמלאך ילך בשליחות נכבד ורק לפרקים, והם "גבורי כח" כי הם ישדדו המערכת בגבורה, והם "עושי דברו", כי לא ילכו רק בעת אשר יגיע להם דבר מיוחד ופקודה מאת יוצרם, ועז"א "לשמוע בקול דברו":


ביאור המילות

(כ-כא) "מלאכיו, משרתיו". המלאך הוא ההולך בשליחות נכבד. והונח על המלאכים שישלחם ה' לענינים נכבדים אל עשיית הפלאים והגעת הנבואה לנביאים וכדומה, והמשרת עומד לשרת תמיד, ועי' לקמן (ק"ד ד'), וצבאיו הם החיל ובא על צבא הכוכבים העומדים במשמרתם כפי רצון ה':

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברכו ה' כל צבאיו", הוא העולם הגלגלים וצבא המערכת והם "משרתיו", כי הם המשרתים בקביעות לא רק לפרקים, והם "עושי רצונו", לא ימתינו עד דבור מיוחד, כי הרצון הקדום שרצה בעת הבריאה שאז קבע חקיהם ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור, רצון זה יעשו בקביעות בלי הפסק:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברכו ה' כל מעשיו", הם ברואי עולם השפל שהיא גמר המעשה, "בכל מקומות ממשלתו", כי ממשלתו מגיע גם בעולם השפל הלז, אם ע"י הנהגת המלאכים בדרך הפלאי, אם ע"י הנהגת המערכת בדרך הטבע, "ברכו נפשי את ה'", כי היא הכוללת כל העולמות, שמצד הגוף היא כטבע עולמית שלמטה שחקיהם קבועים, ומצד עצמה היא כעולם המלאכי' לשדד טבע גופה ולשמוע בקול דברו, וה' הרכיב בה כל מעשה בראשית וכל העולמות, עד שהיא תברך את ה' כנגד כולם, ועמש בזה באורך באה"ש דרוש ג':