ויקיטקסט

מלבי"ם על תהלים צ


פסוק א

• לפירוש "פסוק א" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"תפלה למשה", מזמור זה עם שלאחריו הוא ענין אחד, התפלל על קוצר חיי האדם ועל שימיו כלים בהבל מבלי יוכל להשיג במו את התכלית אשר עבורו נברא, ובמזמור שאחריו הגיע לו מענה על תפלתו שהאיש המתלונן בצל ה' נשמר מפגעי הזמן ויאריך ימים עד שישלים בחייו את אשר עליו להשלים, עד שקוצר ימי האדם ופגעיו ומאורעותיו, סבתם הוא מה שלא חסה בצל ה', כי לכן נעזב הוא אל מקרה הזמן ותהפוכותיו.

"ה' מעון", בדבור הזה הודיע פינה יקרה מאד, שהרוחות והנשמות העתידים להבראות כבר היה להם מציאות מעולם במקורם הנשגב בה' אלהי הרוחות, ואין הבדל במציאות האדם בין טרם שיצא אל המציאות ובין אחר שיצא אל המציאות, רק מה שבמציאותו עתה התיצב כמו לבוש במלבוש חומרי נתון תחת הזמן והמקום וחקי טבע העולם הזה הגשמיי, והיא רק מקרה קרה לעצמות האדם, לא דבר מועצם בעצמותו, כי בעצמות האדם בעצמו כפי מה שהוא בעצמותו שהיא נפשו הרוחניות שהיא עצמות האדם לא נעשה שום שינוי רק שינוי מקומית, כטפת מים היוצאת מן המקור שאין הבדל בין אחרי נזלה מן המקור ובין כשהיתה במקורה רק שינוי מקומית לבד לא שנשתנה בעצמותה, וכ"ש שלא יצדק לאמר שהטפה הזאת נתחדשה אחר שלא היתה, כי החידוש שנעשה בה עתה הוא רק מה שעתה נמצאת במקום זולת מקומה הראשון, וכן אחרי מות האדם לא יתהוה בו בעצמותו רק שינוי מקומית, שלא יתכן לומר שאז ישתנה עצמותו מן היש אל ההעדר, כי נפשו הרוחנית שהיא עצמית האדם עודנה יישה ונמצאה לא נפסדה ולא קבלה שינוי, רק שהתעלתה מן מדורה התחתון שישבה בין בני בשר מתפעלת מן שכניה החומריים, אל מעון רוחני, אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, אל המקור אשר ממנו נזלה, וז"ש "ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור", שבכל הדורות אשר עברו לפני יצירת האיש היה ה' מעונו, כי בכל הזמן הזה שכנה נפשו במקורה הנשגב בהאל יתברך והוא היה מעונה, ולא תאמר שזה הותחל מימות בריאת שמים וארץ לבד, עד שתאמר שגם הנשמות נתחדשו אז ונבראו ושכנו במעון האל יתברך, לא כן, כי גם.

ביאור המילות

"מעון". מקום ודירה:
 

פסוק ב

• לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"בטרם הרים יולדו" ובטרם "תחולל ארץ ותבל", שעדיין לא ילדה הארץ את צאצאיה, וכן "מעולם ועד עולם (מעון אתה היית לנו) אתה אל", כי אתה המקור שממך יצאו הרוחות ואליך ישובו, ובך שמו וישימו מעונם ומשכנם מעולם עד עולם:

ביאור המילות

"ותחולל". נסתר לנקבה, בטרם חלה הארץ, שהחיל הוא קודם הלידה, כמו כי חלה גם ילדה (ישעיה ס"ו), ומעולם עד עולם, מטרם שהיה העולם עד סוף העולם, ואתה אל, נמשך על מ"ש מעון אתה היית לנו אתה אל:
 

פסוק ג

• לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"תשב", כמו שהיית מעון הרוחות מאז, כן בעת "תשב אנוש עד דכא", שהגוף יאפסו כחותיו עד שידכא וישוב אל האפס, בזה "תאמר שובו בני אדם", תצוה לבני אדם שישובו מן חיי החומר אל מעונם ששכנו שם בתחלה, והוא שישובו אליך אל, שבך שכנו מעולם ועד עולם:

ביאור המילות

"עד דכא". מציין דכא כמקום מופשט שלשם ישוב האנוש, ותאמר שובו אל מקומכם בתחלה. אל המעון שהוא האל:
 

פסוק ד

• לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"כי אלף", כן תאמר אל בני אדם, שובו מעולם הזה הזמני, "כי אלף שנים" שחיית פה בעולם החומרי, הלא ידמו "בעיניך כיום אתמול כי יעבר", וגם ידמו בעיניך "כאשמורה" בלילה, ומבאר נגד מ"ש כיום אתמול כי יעבור.  

פסוק ה

• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"זרמתם", שזרמתם את האלף שנים כמו שזרמת את יום האתמול, (מציין מרוצת הזמן כמרוצת זרם מים שהשבולת שוטפת והולכת, וכל שבולת שוטף את חברו, כן כל רגע מרגעי הזמן שוטפת את רגע הקודמת לה מן ההוה אל העבר, ואין הבדל בין אם היה העבר יום אחד או אלף שנים, כי העבר איננו בהוה, והזמן החולף אפס מן המציאות), ונגד מ"ש ואשמורה בלילה, אמר "שנה יהיו", כמו שבזמן של הלילה לא נעשה בה תנועה ופעולה, רק בה ישן הבע"הח ולא פעל מאומה, כן היו כל האלף שנים כאלו ישנת בהם, עד שמצד זה האלף שנים שחיית היו כלא היו מצד שני ענינים,
  • א) מצד שנזרמו ונשטפו מן המציאות כיום אתמול,
  • ב) מצד שגם בעת היו במציאות ישנת בם ולא עשית כל מאומה, "בבקר" שיעור הכתוב "האלף שנים ידמו בעיניך בבקר כחציר יחלף כיום אתמול כי יעבר" מדמה הבקר הבא בהוה כאילו צמח ויצא מן הזמן כצמח חדש, ור"ל בבקר שיצמח כחציר במציאות, ידמה הזמן של אלף שנים שעבר כיום אתמול:

ביאור המילות

"זרמתם". פעל, משם זרם מים, כמו זורמו מים עבות.

"כחציר יחלף". מצייר זמן ההוה המתנענע ברגע ההוה כחציר היוצא מן זרעו אשר נתבלה בארץ וישוב להצמיח מינו, כן יום העבר הצמיח מינו שהוא יום הבא לאחריו, אבל גם הוא דומה כחציר ועשב, הצץ וחולף כחותיו ומזונו בכל רגע ורגע, עד ישתיך הליחות השרשי שבו כל רגע, ויינק מזון אחר והתכה אחרת תמורתו, עד שימולל ויבש בערב, וכן הבקר החדש יבלה את רגעיו אשר יתחלפו מרגע לרגע, כל רגע מתכת את חברתה ותכנס במקומה, עד שבערב ימולל היום ההוא וישוב מן ההוה אל העבר:
 

פסוק ו

• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"בבקר", ר"ל כן ידמו "בבקר" ההוה אשר "יציץ וחלף" עתה ויוצא אל המציאות, אשר גם צמח הבקר הזה "ימולל ויבש לערב", כי גם בקר ההוה הנמצאת עתה במציאות אינו מתקיים רק דומה כציץ הפורח ומתקיים יום אחד וימולל ויבש בערב:  

פסוק ז

• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"כי כלינו", אחר שהציע כי האל הוא מעון הנשמות לעולם, ממנו באו ואליו ישובון, התחיל להתאונן על קיצור חיי האדם, אשר לא יספיקו לו להשלים את התכלית אשר עבורו נשלח ממעונו לעולם הזה, והנה קיצור חיי האדם יהיה על שני פנים,
  • א) ע"י עונש על חטא פרטי,
  • ב) ע"י עונש הכללי נשגזר מיתה על אדם וזרעו, ועל שני אלה יתלונן פה, נגד העונש הפרטי אומר "כי כלינו באפך", אם כלינו ע"י האף שיש לך על חטאים שחטאנו, "ובחמתך נבהלנו", יש הבדל בין אף ובין חמה, שאף הוא הקצף הגלוי, וחמה הוא הכעס השמור בלב, ור"ל חוץ ממה שכלינו ע"י אפך הגלוי, עוד נבהלנו ע"י החמה הצפונה, ומפרש נגד מ"ש "כי כלינו באפך".

ביאור המילות

"באפך, ובחמתך". הבדלם מבואר בכ"מ (וע"ל ו' ב') וההבדל בינם לבין עברה ע"ל ז' ז':
 

פסוק ח

• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"שתה עונותינו לנגדך", שהאף המתגלה בא ע"י העונות, (וגם ר"ל שתשית את עונותיהו לנגדך, דהיינו שתחשב את העון לפי ערך גדולת מי שחטאו כנגדו שהוא בלתי ב"ת, ועפ"ז מגיע לחוטא עונש גדול וכבד מאוד), ונגד מ"ש "ובחמתך נבהלנו" מפרש "(עונות) עלומנו (שתה) למאור פניך", גם עונות הנעורים שאנחנו כבר שכחנו אותם, תשית אותם נגד מאור פניך ששם אין חשך ושכחה רק הכל גלוי ונראה, וכאלו ישמור עוד חמה צפונה על עונות נעורים:

ביאור המילות

"עלומנו". עונות עלומינו ימי הנערות, גם נכלל בו עונות שהם נעלמים מאתנו:
 

פסוק ט

• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"כי", ונגד המיתה הטבעיית שנגזרה בחטא אדה"ר אדם הראשון, אומר "אם כל ימינו פנו בעברתך", שגדר שם עברה הוא שע"י קצפו וחמתו עובר הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא, וזה הוא בעונש שנגזר על כל הדורות שלא חטאו בחטא אדה"ר אדם הראשון, שזה ע"י עברה להעניש את הבלתי חוטא, וע"י העברה הזאת פנו כל ימינו עד "שכלינו שנינו כמו הגה", ר"ל רוצה לומר, כלומר כמו שיצא הגה ודבור וגזרה שהגה וגזר ואמר.

ביאור המילות

"הגה". כמו והגה מפיו יצא, דבור:
 

פסוק י

• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", שאם יהיו ימי שנותינו בהם, בשנים הרגילים. (מלת בהם מוסב על שנינו), אז יהיו "שבעים שנה, ואם (ימי שנותינו) בגבורות", אם יהיו בגבורות יותר מן טבע הרגיל, אז יארכו "שמונים שנה, ורהבם", ר"ל רהב הימים והתנשאם יהיה "עמל ואון", דהיינו הפעולות שיפעל בימי חייו שבם יתנשאו ימיו יהיה עמל ואון.

"כי גז חיש", ר"ל ובכל אופן, "החיש גז", שטף הזמן החש וממהר במרוצתו, זה קורא חיש, הוא גז ונגזז מן המציאות בכל רגע, שבכל רגע יגוז רגע ההוה מן ההוה אל העבר, "ונעופה", ואנו עפים עם החיש ומהירות הזמן מן המציאות אל ההעדר, כי הזמן הוא חיי האדם, ובכל רגע תגוז רגע מן הזמן וחלק מחיי האדם מן המציאות, אל תהום כאפס, עד כי.

ביאור המילות

"בהם". בימים שונים הנזכר בכתוב הקודם, ר"ל בימי החיים הרגילים.

"ורהבם". שם, גדלם ותקפם.

"גז". כמו ויגז שלוים מן הים.

"יחיש". שם על הזמן הממהר ורץ:
 

פסוק יא

• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"מי יודע עז אפך", ר"ל אנחנו עפים עם שטף הזמן, ולא נוכל לדעת לא עז אפך שתעניש אותנו על חטאים פרטים, שעליהם אמר כי כלינו באפך, "ולא עברתך כיראתך" ולא יש מי שיוכל לדעת את עברתך הכללית שהוא בחטא אדה"ר (שעליו אמר כל ימינו פנו בעברתך) שהיא מתדמה עם יראתך הגדולה, שכן היא כוללת כל בשר אשר בו רוח חיים שכולם המות כרוך בעקבם, ומי יודע אותה, וא"כ אבקש.  

פסוק יב

• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"למנות ימינו כן הודע שנביא לבב חכמה", אחר שע"י קוצר ימינו אין אנו יודעים מאומה לא מאפך ולא מעברתך, ואנחנו מתים מבלי השגת השלמות אשר בעבורו נבראנו, הלא ראוי שתודיע לנו שנוכל למנות ימינו כן באופן זה אשר נוכל להביא בו לבב חכמה, נגד מ"ש ורהבם עמל ואון, תלמדנו שנביא בימי חיינו לבב חכמה, ולא יהיה ימינו לריק ולתהו:

ביאור המילות

"למנות". שיעורו, הודע למנות ימינו כן שנביא לבב חכמה, וזה א' משמושי הוי"ו:
 

פסוק יג

• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"שובה ה' עד מתי", שובה מחרון אפך עד מתי שנביא לבב חכמה, שעד הזמן הזה שנוכל להביא לבב חכמה תשוב ולא תענשנו באפך ע"י חטאינו, וגם "והנחם על עבדיך" שלא תחול על עבדיך הצדיקים עברתך הכוללת בחטא אדה"ר אדם הראשון:

ביאור המילות

"עד מתי". ר"ל רוצה לומר, כלומר עד מתי שיהיה זה שנביא לבב חכמה.
ו"שובה" יוצא פועל יוצא, שובה את אפך. או עומד פועל עומד, שובה מאפך. או מענין מנוחה והשקט, כמו "שובה ה' רבבות אלפי ישראל":
 

פסוק יד

• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

(יד-טו) "שבענו", ר"ל שיהיו אחת משתי אלה, או שתכף "בבקר"(שהיא מליצה על התחלת זריחת החיים ושנות הנעורים), "תשבענו חסדך", ולא נראה כלל רעת הזמן ותהפוכותיו, עד שעי"כ "נרננה ונשמחה בכל ימינו", ורעת הזמן לא נראה כלל. או עכ"פ אם נגזר עלינו לשתות כוס הרעה בבקר שהוא בימי הנעורים, "שמחנו כימות עניתנו" עד שנמצא שמחה לעומת העינוי:  

פסוק טו

• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

ביאור המילות

"כימות עניתנו שנות ראינו רעה". כבר בארנו (יחזקאל כ"ב) שימים (כשבא על זמנים ארוכים יציין ההמשך הזמני הכללי), ושנים הם הפרטים מן הזמן הכולל, כמ"ש זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שלעולם יפול על זמן הכללי המתדבק, ודור ודור יפול על זמנים פרטיים, ובזה הוסיף חוץ ממה שתשמחנו כזמן הכללי שבו עניתנו, תחשוב מספר השנים שבם ראינו רעה לשמחנו כנגדם:
 

פסוק טז

• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"יראה", עד שנראה ונשיג את פעלך, איך אתה פועל ועוסק בעולמך, ועי"כ יראה "הדרך על בניהם", שע"י הבחינה בפעולות ה' שעדן פועל בעולמו, (כי קיום הבריאה היא בריאה מתמדת), בזה ישיגו בניהם הדר ה' וכבודו והשגחתו, וישיגו התכלית אשר בעבורו נבראו:

ביאור המילות

"פעלך". הוא העסק שעודו מתעסק בבריאה, כי קיום הבריאה היא בריאה מתמדת, וזה ההבדל בין פעל ובין מעשה כמ"ש בכ"מ (ע"ל כ"ח). ופעלך הוא על פעולת הטבע. והדרך הוא על פעולת נסים שבם יתהדר למראה עינים, כמ"ש ישעיה ל"ה:
 

פסוק יז

• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"ויהי נועם ה' אלהינו עלינו", (הנעימות הוא התענוג שישיג הפועל ממעשהו במה שהפיק ממעשהו את התכלית הנרצה), וע"י שאנו נשיג את השלמות, בזה ימצא ה' נועם בכלל הבריאה אשר ברא לכבודו, שישיגו הברואים את כבודו ויעבדוהו, וזה יתראה עלינו, כי נחנו נהיה תכלית הבריאה וחפץ ה' בעולמו, ובנו ימצא תכלית מעשיו ופעולותיו, "ומעשה ידינו כוננה עלינו", ר"ל כי מעשה ידי האדם בענינים השפלים אינם מכוננים עליו, דהיינו שהוא לא נעשה כן ובסיס אל מעשיו, למשל הבונה בית לשבת בו, הבית מכונן על יסוד אבנים, והאבנים מכוננים על עפר הארץ, לא על האומן הבונה, בהפך האומן יתכונן על ביתו לשבת בו ולמצוא מחסה מזרם וממטר, לא כן מעשה הטוב בענינים הנפשיים, נעשה הוא בסיס וכן למעשה ידיו, למשל הלומד תורה תורתו מכוננת על שכל האדם ונפשו, והעושה מצוה לשמה המצוה יש לה כן בנפש הפועל, וז"ש שמעשה ידינו יהיו מכוננים עלינו, לא על דבר שהוא זולת עצמותנו, "ומעשה ידינו" יהיו דברים אשר "כוננהו", שכל מה שנעשה יכונן ה' אותם מפני שיהיו טובים בעיניו, עד כאן דבר איש האלהים המתפלל, והיא תפלה כללית, וגם פרטית, שהתפלל גם על עצמו במה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, שאמר שאינו מבין עז אף ה' ולא עברתו, ובקש שה' ינחם על עבדו, ושיראו אליו פעולות ה' בעת יכנס לארץ להשיג שלימותו, והדר ה' יראה על בניו שהם יירשו מקומו אחריו, ושמעשה ידיו מה שהוציא עם ה' ממצרים יתכוננן עליו לא על זולתו. - ע"כ היא התפלה:

 

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/מלבי%22ם_על_תהלים_צ"