פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על תהלים נא


פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חנני", מבאר שראוי שיסלח ה' לעונו מצד ג' דברים,

  • א) מצד החסד, והוא פעולת החנינה ומתנת חסד חנם, וזה "חנני אלהים כחסדך".
  • ב) מצד הרחמים בראותו דכאות לב החוטא וכניעתו, וזה "כרוב רחמיך מחה פשעי".
  • ג) מצד המשפט והיושר, ועז"א


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הרב" ושיעור הכתוב "הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני למען תצדק בדברך" (ומ"ש כי פשעי אני אדע הוא מאמר מוסגר), העון הוא עיות השכל שכופר במצוה זו או במצוה עליה, והחטא הוא המעשה עצמה, העון הוא כתם הנשאר בנפש, כי הטעות נמצא עדיין בשכל החוטא גם אחר המעשה, ועז"א "כבסני מעוני" שיכבס את נפשו מן הכתמים שבה, אבל החטא יחוסו עם החוטא אחר המעשה היא רק כטומאה שנגעה בגוף שהחטא טמא אותו, אבל דבר המטמא איננו עוד אצלו, וצריך טהרה על הטומאה שנגעה בו בעבר, ועי"ז סר הכתם מן הנפש אחר שעתה אינו מכחיש עוד את המצוה ויודע שפשע, ונגד "מחטאתי טהרני" אמר "וחטאתי נגדי תמיד" ששב עליו בתשובה, ובאר שראוי שיסלח על החטא, ודי בתשובה לבד, שאם היה החטא בין אדם לחברו לא היה מועיל תשובה לבד, אבל אנכי.


ביאור המילות

(ד-ה) "פשע, עון, חטאת", בארתי הבדלם באילת השחר [כלל שס"ג], (וע"ל ל"ב א' ה', ל"ח י"ט, ס"ב ד', פ"ט ל"ג, ק"ג י', ק"ז י"ז):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לך לבדך חטאתי", כי לא חטאתי נגד אוריה לא בהריגתו שהיה מורד במלכות ולא בבת שבע כי מגורשת היתה וכמ"ש בארך (ש"ב י"א) והיה החטא רק לך לבד, וגם בחטא נגד ה' אם נעשה בגלוי אין מועיל תשובה מפני שהיה חילול השם שאינו נמחל, אבל אני רק "הרע בעיניך עשיתי", כי היה המעשה בצנעה, "למען" שב למעלה וא"כ "הרב כבסני מעוני למען תצדק בדברך" והנהגתך, שאם לא תמחול יאמרו שאינך נוהג בצדק ובמשפט:


ביאור המילות

"תצדק בדברך, תזכה בשפטך". הצדק הוא בפני העולם והזכות הוא בפני עצמו, כמ"ש איוב (כ"ה ד' ובכ"מ), ר"ל תצדק בהנהגה בפני העולם ותזכה גם בפני עצמך בשפטך:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן", מבאר איך מחויב הוא מצד המשפט להעביר עונו, כי האדם בטבעו מוכן בין אל העון שהוא עוות השכל, כי מצד ששכלו כלוא בחומר קל הוא שיטעה בדברים העיונים, ועז"א "הן בעון חוללתי" היינו שטבע יצירתי מחייב את העון שהוא עוות השכל, וכן הוא מוכן אל החטא שהוא מצד התאוה, כי "בחטא יחמתני אמי", בעת החימום שנולד על ידי תאות המשגל נשאר בו טבע התאוה, שעל ידי זה עלול אל החטא שהוא מצד התאוה:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן אמת", שהגם שה' נטע באדם כחות שעל ידם ינצל בין מן העון בין מן החטא, כי נגד עוות השכל נטע בו כח התבונה שבו יגיע אל האמת בדברים העיונים, ונגד תגבורת התאוה נטע בנפש כחות נושאי החכמה, שכבר בארנו בספר משלי שהחכמה היא ההנהגה בדברים שיפול עליהם טוב ורע, ונגדו הוא החטא, והבינה הוא בדברים שיפול עליהם שם אמת ושקר ונגדו הוא העון, וכל נפש היא מוכנת לקבל ציורי החכמה שעי"ז ינצל מחטא, ע"ז משיב שכח הבינה שבו ישיג האמת בדברים העיונים הוא נצפן מאד וטוח עליו טיח החומר עד שלא בקל יתגלה אל האדם ויתראה אליו, וז"ש "הן אמת" אשר "חפצת" שנשיג את האמת בעיון, הוא טח "בטוחות" החומר, ומכוסה סביב בטיט עב מאד, וכן החכמה שזה לא יושג אל האדם מעצמו רק ע"י הודעה מה' (כמ"ש בס' הנ"ל), ועז"א "חכמה תודיעני", החכמה הזאת היא "בסתום", סתומה בעומק הנפש, ולא בקל ידלה האדם מימיה העמוקים וע"כ יכשל בקל בחטא:


ביאור המילות

(ח-ט) "אמת, חכמה". כבר התבאר בפי' משלי באורך ששם חכמה נופל על כל הדברים שיפול עליהם טוב ורע, ובינה נופל על הדברים שיפול עליהם שם אמת ושקר, ושהחכמה היא נתונה מאלהים ומקובלת, והבינה יוציא האדם מדעתו, גם התבאר שם שחטא הוא הנלוזה מחקי החכמה והעון הוא המעוה נגד הבינה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תחטאני", אומר עוד טעם שראוי שימחל עונו וחטאתו מצד שכבר סבל יסורים כנגדו וכופר בנגעים עונו ונטהר ע"י אזוב כדין המצורע, ומצייר שבזה ראוי שימצא בין הטהרה מן החטא ובין הכיבוס מן העון (כנ"ל פסוק ד') ומצייר שהאזוב שבו יטהר המצורע יועיל אל הסרת החטא, כמ"ש "תחטאני באזוב ואטהר", שטהרה הוא מן החטא, כמ"ש מחטאתי טהרני, כי האזוב יצייר הכנעת החומר והשפלתו בל יוסיף עוד להתאות ולהתגאות, והנגע עצמו הוא ציור העון, שהעון שהוא עוות המחשבה שהיא הנגע הפנימית והכתם הדבוק בנפש בוקע דרך עור הבשר, כמ"ש והצרוע אשר בו הנגע, והנה כתם הנגע היא בהרת שדינה שהיא עזה כשלג כמבואר בנגעים, ואם אחר ההסגר כולו הפך לבן טהור הוא, שאז אינו כתם רק מראה הבשר בכללו, ומצייר כאילו פשתה הנגע על כולו, וזה היה "הכיבוס" מן הכתם, כי "משלג אלבין" שנעשיתי כולי לבן כשלג, ר"ל שהיסורים והגדלת הנגע על כל בשרו זה היה הכיבוס מעונו וטהרת נגעו:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תשמיעני", מצייר כאילו ע"י נגעו הורס בנין גופו ועתה יבנה כולו מחדש, ונגד "תחטאני באזוב ואטהר" אמר "תשמיעני ששון ושמחה", כי בצרעתו ישב חוץ למחנה בגדיו פרומים וזה הפך הששון, שמורה על הסימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה, וכן טמא טמא יקרא שהוא הפך השמחה בלב, ועתה יהיה לו ששון בגלוי ושמחה בלב, ונגד "תכבסני" שהוא הסרת המכאוב והנגע, אמר "תגלנה עצמות דכית", שיגילו העצמות המדוכאים בנגע ומכאוב ועתה ימצא גילה פתאומית ע"י הרפואה:


ביאור המילות

"ששון ושמחה תגלנה". שמחה וגיל שניהם הם בלב, והששון הוא הוראת החיצונים שיעשו להוראת השמחה, וההבדל בין שמחה וגיל שהגיל הוא תמיד על דבר חדש כמו מציאה בשורה טובה ודומיהם (ויתבאר בספר זה י"ד ז', ט"ז ט', כ"א ב', ל"א ח', ל"ב י"א, ל"ה ט', מ' י"ז, מ"ג ד', מ"ח י"ב, ס"ח ד' י"ד, צ"ו י"א, צ"ז א' ח', קי"ח כ"ד, קמ"ט ב'):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הסתר", עתה יסדר איך יבנהו ה' בנין חדש,

  • א) שיסירו חטאיו ועונותיו הקודמים, והנה החטאים שהם במעשה אין להם מציאות בנפש רק חוץ לנפש, כי החטאים עומדים בפ"ע מופרדים מן העושאם, כמו שכל מעשה אחר העשותה אין לה עוד קישור עם העושה רק מה שהוא היה סבתה, וצריך "שה' יסתיר פניו מהם" מן המעשים שעומדים נכח ה', והעונות שהם במחשבה אין להם מציאות בפ"ע רק שנפש האדם דומה להם כנייר שהם כתובים עליו וחרותים על לוחותיה, בקש "כל עונותי מחה", שימחה אותם ה' מן לוח נפשו, ולא ימצאו שם:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לב טהור", החטא בא ע"י התאוה שהיא מצד החומר, והעון בא ע"י עוות השכל או הרוח שהוא המעלה ציורים אל הלב ויעלה ציורים רעים נוטים לרוע, והבלתי חוטא י"ל לב טהור, והבלתי מעוה י"ל רוח נכון, רצוני שהלב מציין הכלי החיצוני החומריי שבו ישכון הרוח שהוא הכח הפנימי הנפשיי, וטהרת הלב הוא שהחומר אין לו נטיה ותאוה אל הרע, והרוח הנכון יציין שהרוח הפנימי יעלה רק ציורי אמת וטוב על פני הנפש, והפוכם לב טמא ורוח מעוות, והנה הלב הבלתי טהור יהיה בתולדה, לא כן הרוח הבלתי נכון, רצוני, שהחומר בתולדתו י"ל נטיה אל התאוה, עד שאם ירצה ה' לתקנו שלא יתאוה אל הרע צריך בריאה חדשה, ועז"א "לב טהור ברא לי אלהים", שיברא לבו בריאה חדשה שלא יתאוה עוד לרע, אבל הרוח אינו מעות מתולדתו, כי הנפש מצד שרשה והתחלתה מוכנת שתצייר רק אמתיות וטוב עד שעוות הרוח נולד אצל האדם אחר כך, ואין צריך רק שיחדש ה' בקרבו רוח נכון כמו שהיתה הנפש בתחלתה, ועל זה אמר "ורוח נכון חדש בקרבי":


ביאור המילות

"לב, רוח". עמ"ש יחזקאל (י"א י"ט, ל"ו כ"ו):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תשליכני", מבקש עוד שאחר שיברא לו ה' לב חדש בל ישוב עוד לכסלה ולא יסור מן הדבקות עם המקום, והדבקות הזה הוא משני צדדים, הא' הוא מה שהאדם הוא אצל ה', והב' הוא מה שה' הוא אצל האדם, מצד שהצדיק הוא אצל ה' וקשור בידיעתו הוא מושגח ונושע מכל פגעי הזמן, כי אינו תחת הטבע רק תחת ההשגחה, ועל צד זה בקש "אל תשליכני מלפניך", ומצד שרוח ה' הוא אצל האדם תנהלהו בדרכי השגת האמתיות ותעזרהו אל שלמות נפשו, וע"ז בקש "ורוח קדשך אל תקח ממני", ומפרש נגד מ"ש אל תשליכני מלפניך ועי"כ.


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"השיבה לי ששון ישעך", שעי"ז אהיה מושגח מאתך ונושע מכל פגעי הזמן, ונגד מ"ש ורוח קדשך אל תקח ממני, מפרש "ורוח נדיבה תסמכני", שעי"ז תסמכני הרוח נדיבה בדרכי השלמות:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלמדה פושעים", עי"כ אלמדם לשוב בתשובה, והנה "הפושעים" שהוא החוטאים מחמת מרד לא מצד התאוה, שהם יחשבו לרוב שדרכי ה' והנהגתו לא טובים וימרדו בו, "אלמדה אותם את דרכיך", שהם מלאים טוב וחסד, ועי"כ ישובו בתשובה, "והחטאים" שהם מצד התאוה, להם א"צ לימוד, כי סבת החטא אינו מחמת חסרון ידיעה, רק שע"י שיראו שאני גובר על תאותי ושבתי בתשובה הגם שטבעי היה נוטה אל התאוה, כן גם הם יכניעו תאותם וישובו אליך, וזה מקביל נגד מ"ש אל תשליכני מלפניך, ובזה אלמדה פושעים דרכיך, שיראו שאתה מרחם ושופט צדק, ונגד מ"ש ורוח קדשך אל תקח ממני, ובזה חטאים אליך ישובו, בעזרת רוח נדיבה שהוא רוח הקודש אשר יסמכם נגד התאוה ויצר מעללי לב:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הצילני", אולם בקש נגד מ"ש לו הנביא ואת הכבשה ישלם ארבעתים "שיצילהו ה' מדמים" ובזה "תרנן לשוני צדקתך", והנה הלשון מציין הדבור הפנימי, והפה והשפה מציינים הדבור החיצוני, והצדקה תציין צדקת ה' בעצמו, והתהלה תציין מה שיהללוהו בקהל עם ויפרסמו מעשיו שעי"כ יהולל שהוא עושה צדקה, ואמר שבזה שתצילני מדמים אכיר את צדקתך בבינתי, שאינך מתנהג כפי מדת המשפט (שלפיהו ראוי שאת הכבשה ישלם ארבעתים) רק כפי הצדקה העליונה הנבדלת מדרכי המשפט הנימוסיי, (שזה ההבדל בין צדקה ומשפט) ועל זה אמר "שלשוני" היינו דבורי הפנימי רוח בינתי "תרנן צדקתך", ואח"כ.


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' שפתי תפתח", היא השפה החיצוני שבה יודיע דבריו לאחרים, "ופי יגיד תהלתך" גם לאחרים, והוא.


ביאור המילות

"שפתי, ופי". השפה חיצונית נגד הפה כמ"ש בכ"מ:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לא תחפוץ זבח", שאיך אתן בכורי פשעי ופרי בטני חטאת נפשי, אחר שלא תחפוץ גם זבח של בהמה, וכ"ש זבחי אדם, וכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין "חפץ" ובין "רצון", החפץ הוא ענין נפשי, שתאותו ונטיית נפש חפץ בדבר מצד הערב או המועיל, והרצון הוא ענין מחשביי, שהדבר נרצה אצלו מצד הטוב, והנה הזבח של שלמים שלא בא על חטא הם נרצים לפניו, הגם שאינו חפץ בהם, כי א"צ לו בעבור עצמם כי לא יאכל בשר וע"כ אינו חפץ בהם, ומ"מ הם נרצים לו, שע"י יכיר האדם את בוראו, והם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמ"ש חז"ל, וע"כ אמר "כי לא תחפוץ זבח", אמנם "העולה" שהיא באה לכפר על עשה ול"ת הניתק לעשה, לא לבד שאינו "חפץ" גם "לא ירצה אותה" כי היה רוצה יותר שלא יחטא ולא יצטרך לכפרה, שמ"ש ונרצה לו לכפר עליו הוא ריצוי ופיוס אחר שכבר חטא אבל היה רוצה יותר שלא יחטא ולא יביא עולה:


ביאור המילות

"לא תחפוץ, לא תרצה". ההבדל בין חפץ ובין רצון בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ל"א), שהרצון היא תכונה מחשביית, והחפץ הוא תכונה נפשיית שנפשו נוטה אל הדבר הגם שלפי עצת שכלו לא ירצה בו, כמו החפץ אל הרע, והתבאר עוד (ש"א ט"ו, לקמן קמ"ז י'):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זבחי", כי עקר הזבח שירצה בו אלהים הוא "רוח נשברה", שישבר האדם את רוחו הפנימי, שהרוח הוא המעלה הציורים על הלב, שלא יצייר עוד ציורים רעים רק ציורי החכמה ויראת ה', וזה יקבל ה' כזבח, וגם "לב נשבר ונדכה", שהלב הוא הכלי החיצוני שבו שוכן הרוח ומורה על כח המתעורר והיצה"ר וכח הממשלה אשר בנפש לכבשו, אם הלב נשבר ע"י כניעה וצום ועינוי, שעי"כ ישבר הכלי החיצוני בל יתאוה תאוה, כמ"ש ולבי חלל בקרבי, גם זה "אלהים לא תבזה", אבל לא ירצה בקרבנות וכ"ש במיתת נפשות:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"היטיבה", אמנם הגם שעתה אינו חפץ בקרבנות, בעת "שתיטיב את ציון ע"י רצונך", ציון מציין מקום המקדש והשכינה ואותה ייטיב ע"י רצונו ע"י שרצונו ישכון שם, לא ע"י חומה בריח ודלתים, "וירושלם" מציין העיר עצמה, מקום מושב ההמון, לה תטיב ע"י "שתבנה חומותיה" החיצונים:


ביאור המילות

"ציון, ירושלים". עי' הבדלם ישעיה (מ"א כ"ז):

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אז תחפץ זבחי צדק", שאז לא לבד שתרצה כי גם תחפוץ זבחים, מצד שהם יהיו זבחי צדק, שהשלמים שיביאו לא יורו על הצלחות עוה"ז רק על הצדק, שיבואו להודות לך על שתלמד להם דרכי הצדק ועל שיתמיד הצדק ביניהם, וזה דבר שיחפוץ בו ה' מצד עצמו, וגם שלא לבד שתחפוץ בזבחים, כי תחפוץ גם "עולה וכליל", שגם הם יורו על הצדק לא על החטא, ובכ"ז גם אז לא תחפוץ שאתן בכורי ופרי בטני מנחה לה', כי רק "פרים יעלו" אז "על מזבחך", אבל עתה לא תחפוץ זבח, (וידוע שחטאת ואשמות של יחיד אינם קרבים בבמת צבור):