פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מזמור", זמר זה הוסד בחלותו מחלה אנושה ויחי מחליו, וזה היה אחר מעשה דבת שבע שתלה החולי בחטאיו, וגם אויביו ששו אז על רעתו, וחשבו עליו מחשבות, ועז"א "להזכיר" שיזכר חטאיו ויהיו לנגדו תמיד:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה'", כבר אמר למעלה (סי' ו') אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני, ובארתי שם שיש הבדל בין אף (וכן קצף) ובין חמה, שהאף והקצף הם בגלוי, והחמה היא הנטורה בלב, ויש הבדל בין מיסר ובין מוכיח, שהמוכיח הוא להשיבו מחטאו בעתיד, וזה לא יהיה בחמה, כי האויב לא יוכיח, אבל לפעמים תהיה באף גלוי שיכהו במכות, ובקש שלא תהיה התוכחה באף רק בדברים רכים וטוב טעם ודעת, והמיסר הוא ביסורים על חטא העבר, וזה תמיד באף גלוי, אבל בקש שלא תהיה בחמה פנימית, אבל פה לא כפל מלת "ואל", וכיון לדבר אחר, כי ראה שתוכחת ה' מה שיעוררהו לשוב בתשובה ולתקן דרכו הוא בקצף, כי מצא לבו מלא יאוש וגברה מאוד תוגת נפשו הפנימית כאלו עליו אבד כלח, עד שהתוכחה הפנימית על עונותיו היתה בקצף גדול, ועם זה נלוו אליו היסורים החצונים של גופו והיו בחמה, כי היו באכזריות חמה ושטף אף, ובקש מה' שלא יבואו אליו שתי אלה יחד, "שמוכיחהו בקצף" בנפשו הפנימית ועם זה "בחמתך תיסרני" ביסורי הגוף הקשים ג"כ, כי ראוי שע"י התוכחה הפנימית וגודל החרטה ומצוקת הלב אשר מצא יסולקו מעליו היסורים החיצונים, או בהפך שע"י גודל היסורים ימצא נוחם בלב לידע כי בזה ימורקו עונותיו, לא שיהיה מיוסר במכות אכזריות וגם מלא יאוש בלב, ומתחיל לבאר זה.


ביאור המילות

"בקצפך, בחמתך". התבאר (למעלה ו'), "תוכיחני, תיסרני". (שם ו'):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", באפך תוכיחני כי "חציך נחתו בי" שהם החצים היורדים במעמקי נפשו מהיאוש והדאגה, וגם בחמתך תיסרני כי "תנחת עלי ידך", שהוא המכות של הגוף שיד ה' מכה על גופו במכות גלוים, ומצייר מכות הנפש ע"י חצים כי היא פנימית וא"א להכותה ע"י מכת יד רק ע"י חץ שפולח פנימה, ומכת הגוף מצייר שמכה ביד ובאגרוף:


ביאור המילות

"נחתו". ירדו, כמו יחד על עפר נחת (איוב י"ז), ובנינו נפעל, ומפני הח' לא בא הדגש לסי' הבנין, וכן ותנחת, ותרד:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אין", מבאר שני אלה, נגד מ"ש ותנחת עלי ידך אמר שעי"כ "אין מתום בבשרי מפני זעמך", שהכה כל הבשר החיצוני, ונגד מ"ש כי חציך נחתו בי מפרש "אין שלום בעצמי מפני חטאתי", שעצמי הפנימיות מלא יגון ויאוש מפני החטא:


ביאור המילות

"מתום". צורה אנושית (ישעיה א'):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", מפרש נגד מ"ש שאין שלום בפנימותו מפני חטאותיו, מבאר כי "עונותי" אשר "עברו על ראשי" יכבדו ממני כמשא כבד, (העון הוא עוות המחשבה והוא המזיד וע"כ מיחסם אל הראש ששם מקום המחשבה ושם עוברים עונותיו המחשביים) והם כמשא כבד עליו מרוב החרטה והעצב עליהם, ונגד מ"ש אין מתום בבשרי מפני זעמך מפרש, כי.


ביאור המילות

"חטאתי, עונתי". מבואר בכ"מ שהעון הוא הנעשה בעוות המחשבה, ועז"א "עברו ראשי":

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הבאישו ונמקו חבורותי" וזה "מפני אולתי", ואחר שאני נגוע בשני חלקי בגוף ובנפש, עי"כ.


ביאור המילות

"חבורתי". היא מכה שנצרר הדם (עיין ישעיה א') וברבות הימים נמק העור ונבאש.

"והבאישו". פעל עומד:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נעויתי", ר"ל שבטלו סדרי נפשו הפנימים כאלו הוא מלא רוח עועים וטירוף הדעת שהוא שוממות הנפש, וגם "שחותי" בגופי ע"י המכות, ולא מעט רק "עד מאד בהפלגה רבה", עד "שכל היום קודר הלכתי", כי הנגוע בגופו ויש לו שלום ברוחו הפנימי יתחזק ע"י רוחו ותקוה פנימית כמ"ש רוח איש יכלכל מחלהו, והמעונה בנפשו ורוחו וגופו שלם ג"כ יסבול מצוקות רוחו, אבל אנכי.


ביאור המילות

"נעויתי". עי' ישעיה (כ"א ג'):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כסלי ומחשבותי מלאו נקלה", שהוא הקלון הפנימי הממלא מחשבותיו ורוחו, וגם "אין מתום בבשרי" החיצוני, עד שאני מוכה בין בבשר בין ברוח:


ביאור המילות

"כסלי". מחשבות של תקוה, כי הכסלים משתתפים עם הכליות היועצות, וכן פירשתי מ"ש ויעש פימה עלי כסל (איוב ט"ו), כי ה' יהיה בכסלך (משלי ג').

"ונקלה". מחשבה נקלה ובזויה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נפוגתי" מצייר א"ע כאלו הגיע עד שערי מות והוא גוסס ונפשו מוכנת לצאת, ודרך החי שברגע צאת נפשו אז יתאספו כל הכחות הגויה אל הלב שהוא המת באחרונה, ואז הלב מוקף מכל אנשי החיל וכחות הגויה, ודומה כנר אשר יתלהב שנית טרם ידעך, כן יתאמצו כל הכחות אז ויקיפו סחרחר סביב הלב שהוא מלך הגויה, ואז ינהום הלב הנהימה המרה האחרונה, ואז יעברו לפניו כבני מרון כל עניני חייו העבר עם העתיד, בהיותו עומד עתה בגבול האחרון שבין החיים החדשים העתידים אשר יכין א"ע אליהם ובין החיים העוברים אשר יסע מהם, וילך מחיים אל חיים מעולם אל עולם, והוא הציור המבהיל שיצייר המשורר פה, אומר הנה "נפוגותי ונדכתי", שנפוגו הכחות הפנימיות, ונדכאו איברי הגוף החיצונים, "עד מאד", ואז "שאגתי מנהמת לבי", היא הנהימה האחרונה שינהום הלב בעת סר מר המות, ובכ"ז תפס לשון "שאגתי" שהשאגה מובדל מן הנהימה שהוא מורה על שאגה של שמחה, כאלו ברגע זו התחדש לו איזה תקוה וייחול, והחל לסדר תפלתו ברגע הנוראה הלזו האחרונה:


ביאור המילות

"נפוגותי". רפיון הלב, כמו ויפג לבו:

"שאגתי, מנהמת". כבר בארתי (ישעיה ה') שנהימה אצל הארי הוא מחמת צער בשאין לו טרף, ושאגה היא מחמת שמחה בשיש לו טרף:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' נגדך כל תאותי". כי ברגע זו יעבור הלב כל תאותיו על העתיד, וכן "אנחתי" שאתאנח על העבר "ממך לא נסתרה", ור"ל הגם שאיני יכול לדבר הלוא הם נגדך ואתה יודע מחשבות:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לבי סחרחר". לבי מוקף עתה סחור סחור מכל כחות הגויה שנאספו סביב לו בעת הגויעה, עד "שעזבני כחי", כי כל כחותי נפרדו מאתי ונאספו אל הלב לגוע שמה, "ואור עיני" שהוא הקשר שבו האדם מקושר עם העולם המוחש שחוצה לו, "גם הם אין אתי":


ביאור המילות

"סחרחר". סביב סביב תרגומו סחור סחור:

"גם הם". כמו קשת גבורים חתים (ש"א ב'):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אהבי ורעי מנגד נגעי יעמדו". כמו שהוא אצל הגוסס שאוהביו כבר התרחקו ממנו והתיאשו מרפואתו.

"וקרובי", ר"ל אותם שהם "מרחוק עמדו" תמיד, הם הם עתה "קרובי", עומדים בקרוב לי, כי כבר מניחים את כל אדם לקרב אלי, כמו שהוא אצל המת שקרבים אליו אויבים ואוהבים גדולים וקטנים:


ביאור המילות

"יעמדו, עמדו". עתיד עם עבר, ובפירושי תקנתיו:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וינקשו מבקשי נפשי", אלה המבקשים את נפשו שימות שעומדים עתה אצל מטתו ויראים פן יחיה עוד מחליו רצו לנקשו ע"י סם המות וכדומה לקרב מיתתו, (וכמ"ש לקמן מ"א ט' דבר בליעל יצוק בו), "ודורשי רעתי" להוציא עליו דבה רעה, הם "דברו הוות" לספר עליו שהוא רשע וחוטא, "ומרמות כל היום יהגו" לחזק דבריהם בעיני ההמון ע"י מרמה ושקרים:


ביאור המילות

"וינקשו". הכינו מוקש. ומבקשי נפשי, הם המבקשים להמיתו, מה שאין כן דורשי רעתי הוא רק בלב (כנ"ל ל"ה):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני", הוא מאמר מקביל, נגד מה שדברו להמיתו כמ"ש וינקשו מבקשי נפשי, שדברו זה בפניו וחשבו שאינו שומע, "ואני כחרש לא אשמע", ונגד מ"ש ודורשי רעתי דברו הוות אני "כאלם לא יפתח פיו" להשיב על דבתם ולברר צדקי:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואהי", ובאמת לא הייתי כחרש כי שמעתי הכל, רק עשיתי א"ע "כאיש אשר לא שומע", וכן עמ"ש וכאלם לא יפתח פיו, אמר שלא הייתי אלם, ויכלתי לדבר, רק עשיתי א"ע "כאיש אשר אין בפיו תוכחות", ומפרש הטעם שעשיתי את עצמי כאיש אשר לא שומע ולא יראתי מן המוקש שרוצים להמיתני:


ביאור המילות

"תוכחות". טענות להתוכח:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לך ה' הוחלתי", שתצילני מידם, והטעם שעשיתי א"ע כאיש אשר אין בפיו תוכחות להשיב על דבתם, כי אמרתי "אתה תענה ה' אלהי":


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז-יח) "כי אמרתי", זה מוסב עמ"ש בפסוק כ"ב אל תעזבני ה' כי ראוי שלא יעזבנו "כי אמרתי" שאם תעזבני "פן ישמחו לי", כי "במוט רגלי עלי הגדילו כי אני לצלע נכון" שפעם אחד מט רגלי קצת, והם הגדילו את הדבר לאמר שע"י המטת הרגל נעשיתי בעל מום ואני נכון לצלוע תמיד על ירכי, ושיהיה "תמיד מכאובי נגדי" עי"ז, מזה מבואר איך הם מקוים למפלתי ואיך ישמחו עתה בשאני חולה באמת:


ביאור המילות

"הגדילו". את הדבר, שאמרו שעל ידי מוטת רגלי אהיה צולח ופסח:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי" אחר שבאר איכות משטמתם, באר סבת משטמתם, כי הנשטם מפני סבה ידוע יוכל להסיר המשטמה בהסיר הסבה, למשל הנשטם מרשע מפני שהוא רודף טוב, תחדל המשטמה אם יסתיר מעשהו שלא יראהו עושה טוב, והנשטם מצדיקים מפני שעושה רע, תחדל המשטמה אם ייטיב מעשהו, אבל פה הן אנכי "עוני אגיד", אני עצמי מפרסם עוני ומפרסם "שאדאג מחטאתי" ובכ"ז.


ביאור המילות

"עוני, מחטאתי". מוסיף שהוא דואג גם מן חטאת שוגג וכ"ש מן המזיד:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ-כא) "ואויבי ישטנוני תחת רדפי טוב", שהגם שאני מפרסם שאני חוטא תהיה סבת ההשטמה תחת רדפי טוב, ולא יאמינו מה שאני מפרסם שאני איני רודף טוב, רק בעל עון וחוטא, ושנאתם גדלה מאד עד "כי חיים עצמו" שעצמו באיבתם עד החיים, ולא יוסר המשטמה ע"י שעוני אגיד כי הם "שונאי שקר", ומחפשים עלילות עלי בשקר ולכן אבקש.


ביאור המילות

"ואויבי חיים". הם רודפים עד לחייו, וכבר בארתי (למעלה י"ח) שהשונא אינו דורש רעה כמו האויב רק ישנאהו עבור מעשיו, עז"א שהם שונאי בשקר כי מעשי אינם כדעתם:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב-כג) "אל תעזבני" להפרד ממני בהחלט, "ואף" גם "אל תרחק ממני", ואף "חושה לעזרתי" היא מהירת ההליכה לעזרתי: