מלבי"ם על תהלים יב


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"למנצח", כנגד בעלי לשון בזמנו אשר דברו עתק נגד ה' ודרשו פלסתר בתורתו, ואשר דברו לה"ר בין איש לרעהו:  

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי גמר חסיד" שהיו עושים חסד בדבר שלא הבטיחו כלל, וכן עשו מצות יתירות מצד החסידות, "וגם פסו אמונים", אנשי אמת ששמרו מה שהבטיחו, ובמצות היו עושים החיוב המוטל עליהם, ולא זאת לבד, כי.

ביאור המילות

"גמר חסיד, פסו אמונים". החסיד יעשה הכל יותר מן החיוב, בין במצות שבין אדם לחברו יעשה חסד שהוא גדול מן האמת, שהאמת הוא לקיים ההבטחה והחיוב, והחסד הוא בלא שום חיוב והבטחה, ומזה יבא גם על מי שיפליג לעשות חסידות עם קונו יותר ממה שהוזהר, וכיש אמונים ימצאו גם חסידים המפליגים יותר על החיוב, וכשאין אמונים יתמו החסידים בהיותם אז נרדפים ולצחוק בעיני העם, וע"כ בא על אמונים לשון "פסו". מענין אפס ואין, ועל החסיד "גמר". שמורה הכליון והגמר עד אחריתו, וכן במיכה (ז') אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין, ושם אמונים יכלול בעלי אמונה בין אדם לחברו, וגם המאמינים בה' ובתורתו, שגם אלה תמו כמו שיבאר:
 

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שוא ידברו איש את רעהו", ומחפאים השוא ע"י "שפתי חלקות, וידברו בלב ולב" וגם יל"פ "שוא ידברו" באמונות ודעות, "ושפת חלקות" בדברים שבין אדם לחבירו:

ביאור המילות

"בלב ולב". הלב ידבר על ידי הלשון שהוא שליח הלב. ועל ידי עצמו, ודברתי אני בלבי, ורצונו לומר שדבור הלב עם עצמו סותר לדבורו על ידי שלוחו שהוא הלשון, ויש לפרש שרצונו לומר שידברו בלב ולב ויאמרו זה לזה יכרת ה' כל שפתי חלקות, שמקללים את שפתי חלקות כאלו הם אנשי אמונה, ובאמת לבם לא נכון עמם:
 

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"יכרת ה' כל שפתי חלקות" בדברים שבין אדם לחבירו, "לשון מדברת גדולות" בעניני האמונה, שהלשון מציין דברים התבוניים, שהם יתפלספו באמונה ויכחישו הדת:

ביאור המילות

"שפתי, לשון". התבאר אצלי בכל מקום שהשפה מציין הדבור החצוני והלשון מציין הדבור הפנימי, ובא ביחוד על הדבור בתבונה בהיקשים וחקירות, ובא פה על מופתים המתעים ועיונים הכוזבים שיעשו בעניני האמונה שבם לשונם תגביר במופתי הנצוח:
 

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אשר אמרו ללשוננו נגביר" בעניני האמונה, "שפתינו אתנו" בדברים שבין אדם לחברו ידבר לשון הרע ומרמה. ויאמרו "מי אדון לנו" אחר שיגבירו לשונם במופתים מזויפים להכחיש את ההשגחה ואין להם אדון בשמים, ושפתיהם אתם לנצח את רעיהם בשפתי שקר ואין להם אדון בארץ:  

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"משד", נגד המזיקים לרעיהם בין אדם לחברו, יאמר שיקום האדון להענישם, והמאמרים מקבילים, "משוד עניים עתה אקום יאמר ה'" לענוש את השודדים, "ומאנקת אביונים אשית בישע יפיח לו", שהאביון אין לו מאומה שישדדו ממנו ואנקתו הוא על שאין רוצים להושיעם בצדקה וחסד, "יפיח ה'" וידבר "אנכי אשית בישע" להושיעם:

ביאור המילות

"עניים, אביונים". הבדלם נודע שהאביון אין לו מאומה, "יאמר, יפיח". פיח הבא על הדבור מורה על דבור בלחש, הפח בחורים (ישעיה מ"ב) ויפח לקץ (חבקוק ב') שזה ידבר אל עצמו, ודבור הנקמה יאמר בגלוי:

"בעליל לארץ". המתכיות היקרים היו צורפים באדמה שהיתה מסוגלת לזה, כמ"ש (מלכים א' ז' מ"ו) בככר הירדן יצקם במעבה האדמה כמש"ש, ומקום הצירוף נקרא עליל.

"צרוף, מזוקק". הזיקוק הוא אחר הצירוף (מלאכי ג' ג'):
 

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אמרת", ונגד הדוברים עתק באמונה והמשתדלים לזייף תורת ה' ולדרוש בה דרשות של דופי, אומר "אמרות ה' אמרות טהורות", היינו האמרים והמליצות והספורים שבתורה שהם לבושים וגויות אל החכמה האלהית והסודות הצפונים בה שהם נשמות אליהם, הם טהורות, שגם הספורים והמליצות שבתורה הם נקיות מכל סיג, לא כאמרות הפילוסופים שילבישו את החכמות בספורים בדויים שאין בם מועיל, לא כן התורה שגם הנגלה ממנה שהוא לבוש אל הנעלם היא טהורה ומלאה חכמה ומוסר, והפנימית המתלבש תחת הלבושים הוא "כסף הצרוף בעליל לארץ" דבר יקר מאד "ומזוקק שבעתים", ועל האמרות והכסף אני מבקש.  

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אתה ה' תשמרם" את האמרות, וכן את הכסף אתה ה' "תצרנו מן הדור זו", לבל יזייפו את האמרות והכסף הצרוף הזה ובל ידרשו בו דרשות של הבל.

ביאור המילות

"תשמרם, תצרנו". הנצירה הוא יותר מן השמירה ובא רבים תשמרם על האמרות, ויחיד תצרנו על הכסף שצריך שמירה יתירה:
 

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"סביב", ר"ל "שתצרנו מן הדור זו אשר בו יתהלכון הרשעים סביב" הקליפה המכסה את הפרי, סביב לבושי וספורי התורה לזייפם ולערב בם מוץ ופסולת, "בעת רום זלות לבני אדם", בעת אשר דברים הזלים והפחותים יתרוממו לבני אדם, בעת שיעזבו את הדבר היקר והנכבד שהיא האמונה המקובלת ודברים האלהיים, ודברים הזלים והמבוזים שהם מחקרי השכל ומופתים מתעים הם יקרים ורמים בעיניהם, שאז יתהלכו הרשעים סביב אמרות ה' לשים דברים כוזבים ועיונים מבוזים תחתיהם, בעת הזאת צריך שתשגיח לשמור ולנצור אמרות ה' וכסף הדת האלהי מן המזייפים, בל יערבו בם סיגים ודברי זולות:

ביאור המילות

"כרום". מקור. בעת רום:

"זלות". דברים מבוזים כמו כל מכבדיה הזילוה: