פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על תהלים ו


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח", מבואר כי מזמור זה התפלל עת חלה חולי כבד וארוך, אחר מעשה של בת שבע, כאשר קבלו חכמינו זכרונם לברכה, והתפלל על חליו (ב'-ז'). אבל גם אויביו שטמוהו וימררוהו בעת ההיא, עד שהורע זה בעיניו יותר מן חליו, והתפלל גם עליהם (ז'-י"א), עד שהמזמור בכללו, ידבר על שני מיני האויבים המכתירים את האדם, האויב הדבוק בו מתולדתו, שהם מזגי גופו ולחותיו המתקוממים עליו להחליאו ולהמיתו, והאויבים החיצוניים שהם זולתו מבני אדם:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' אל באפך", יש הבדל בין אף ובין חמה, שהאף הוא הכעס הנגלה, והחמה היא תבערת אש הכעס בנסתר בנטירת שנאה ואיבה, ויהיה לפעמים אף בלא חמה אם רק מראה לו פנים נזעמים ואהבה במצפוניו, וחמה בלא אף אם מסתיר אפו ואיבתו, ויש הבדל בין תוכחה וייסור, התוכחה היא בדברים רכים, והייסור בו יאסור את נפשו בדברים קשים או ביסורים ממש, ותוכחת ה' עלי עון, הוא לפעמים שלא יחטא בעתיד, וזה נקרא תוכחה, ודוד בקש שתוכחה זו לא תהיה באף רק בדברים רכים כאב את בנו, ולא הוצרך לבקש שלא יהיה בחמה ונטירת איבה, כי האויב לא יוכיח ולא ישתדל להשיבו אל דרך הנכונה, והתוכחה המגולה תהיה תמיד מאהבה מסותרת, ולא בקש רק "אל באפך תוכיחני", ולפעמים יביא ה' יסורים על האדם בעבור החטא שכבר חטא, ויסורים האלה בהכרח הם באף, כי המיסר מראה בנגלהו שקוצף על המיוסר, ולכן בקש שעל כל פנים "אל בחמתך תיסרני", שלא יהיה מאיבה פנימית ונטירת שנאה כאויב המיסר, רק כמו שכתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ואמר ואהבו שחרו מוסר:


ביאור המילות

"באפך ובחמתך", החמה היא החמה הפנימית, ואף הוא הכעס החיצוני המתראה ויש אף בלא חמה אם לבו טוב עליו, וחמה בלא אף אם שומר הכעס בלבבו, כן בארתי בכ"מ בתנ"ך, ועיין לקמן (ל"ז ח', ע"ח ל"ח, צ' ז').

"תוכיחני, תיסרני". התוכחה הוא דרך וכוח בדברים. והיסור הוא ע"י יסורים, ואצל ה' לפעמים תהיה התוכחה גם כן ע"י יסורים, ואז בא להשיבו מרע בעתיד והיסור הוא על העבר, ורשמתי מקומותיהם ירמיה (י"ב י"ט):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חנני ה'" כי "אני אומלל" וחלוש כח על ידי החולי, ומוסיף לאמר "רפאני כי" כבר "נבהלו עצמי", כי נגע החולי עד העצמות, אבל אהה כי גם.


ביאור המילות

"אומלל". מורה חלישות הכח (ישעיהו כ"ד):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נפשי נבהלה מאד", וכבר הדבר נוגע אל הנפש, ""ואתה ה' עד מתי" לא תחונן אחר שגם נפשי בסכנה", אם כן.


ביאור המילות

"ונפשי". כולל גם הנפש הרוחנית (כנ"ל ג'):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' שובה" מקצפך, "חלצה את נפשי", ואם איני ראוי "הושיעני" מצד החסד:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אין במות זכרך" זכר שמך הוא על המציאות וההויה כי אתה ממציא ובורא, לא על העדר והאפס ולא על המות, כענין שאמרו אין ה' מיחד שמו על הרעה, וגם הלא "בשאול מי יודה לך", כי הנעדר לא יקבל עוד טובך וחסדך, אשר זה תכלית הבריאה אשר בראת להיטיב להנמצאים שהם יודוך:


ביאור המילות

"מות, שאול". השאול הוא הקבר שהוא אחר המות, ויצייר שבמות עדיין יש הודאה, כי עד שם יגיעו טובותיו באיכות המות שיבחר לו מיתה קלה ויודה על טובותיו כל ימי חייו, רק התהלה וזכר גבורותיו נפסקו אז, ובשאול נפסק גם ההודאה וכה"א כי לא שאול תודך מות יהללך (ישעי' ל"ח):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יגעתי", עתה מתחיל ענין השני נגד אויביו המצערים אותו. אומר הנה "יגעתי באנחתי", עד "שבכל לילה אשחה" ואמאס את "מטתי" מרוב הבכי, בכל זאת מן הבכי והדמעות לא עששה עיני, רק.


ביאור המילות

"מטתי, ערשי". כבר התבאר (עמוס ג' י"ב) שמטה כולל כל[1] העשוי שיטה אדם עליו על צדו, ושרשו נטה, והערש עשוי בצורה מיוחדת למשכב הקטנים והחולים והנשים, ובכלים (פ"ט ז') המטה והעריסה, ופי' רש"י בסנהדרין (דף כ') עריסה עריסת תיקונות, "ואשחה". מענין סחי ומאוס:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עששה מן הכעס עיני", ועיני האחרת "נעתקה" ממקומה לא מן הדמעות שבכיתי בעבור חליי רק "בכל צוררי", כי הם קשים לי יותר מן החולי. - משיב פניו נגד אויביו, אומר.


ביאור המילות

"עששה", מענין עש המכלה את הדבר, כמו ועצמי עששו, "ועתקה". שנעתקה ממקומה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"סורו ממני" אתם "פועלי און", כי הלא בעת אשר "שמע ה' קול בכיי", בעת אשר.


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמע תחנתי", (ה' תפלתי יקח הוא מאמר מוסגר, רצה לומר הלא באין ספק כי ה' תפלתי יקח ויקבל) הלא אז בעת שמע ה' קול בכיי ותחנתי, הלא אז ישיגם שתים רעות,

  • א) כי.


ביאור המילות

"תחנתי, תפלתי". התפלה גדולה מתחנה שגדרה שפיכת הנפש ודבקות הרוח ופלילת הנפש להתדבק, בשורשה ולא תהיה רק לאלהים, אבל התחנה תהיה גם לאדם, והיא בקשת הצרכים (כמ"ש מ"א ח' ל'), וע"כ אמר שהתפלה בודאי יקח, אבל גם ישמע תחנתו אשר יבקש לצרכו, ופעל "שמע". הוא העבר הבא במקום עתיד המורכב שמורה על התנאי כמו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו (בראשית מ"ג) ומולדתך אשר הולדת אחריהם (שם מ"ח):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יבושו מאד כל אויבי", הבושה שלהם תהיה במאד מאד, רבה וגדולה מאוד, וגם

  • ב) הלא "אז יבהלו כל אויבי", כי גם ישיגם משפט אלהי ממעל, לכן טוב לפניהם כי "ישובו (רגע) יבושו רגע", שישובו תיכף ברגע הזאת ובזה ירויחו כי אך רגע יבושו, במה שיוכרחו להודות על האמת, ולא יבושו מאד, וגם לא יבהלו מפני העונש:


 

  1. ^ בכת"י 'כל', ובכל הדפוסים נכתב בטעות במקום כל - 'על'. ובכת"י נוסף אחרי מילת כל - "העוד" או "העוז" וצ"ע. ואולי צ"ל 'העומד'.