מלבי"ם על שיר השירים ב א

<< | מלבי"ם על שיר השיריםפרק ב' • פסוק א' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שיר השירים ב', א':

אֲנִי֙ חֲבַצֶּ֣לֶת הַשָּׁר֔וֹן שׁוֹשַׁנַּ֖ת הָעֲמָקִֽים׃


משל:

(א) "אני". הרעיה אומרת, אני דומה כחבצלת הגדלה בשרון וכשושנה הגדלה בעמקים, [חבצלת הם הצמחים ששרשם מתחת לארץ דומה לבצל שאין להם ריח חזק ועל ראשם פרח יפה מאד דרכו להפתח לפני השמש ולנטות אחריו ולהסגר בשקיעת השמש. והוא גדל ומצליח רק בשרון לפני השמש, והשושנה היא בעל ריח טוב. ודרכה להפליט הריח שקלטה בעת שקיעת השמש, ולכן היא מצלחת בגדולה וריחה בעמקים ותחת הצללים] ר"ל אני אוהבת המנוחה לשבת בשרון ולפתוח פרחי היפים לפני השמש הזורחת שם. ר"ל לתת את דודי לפני דודי הזורח כשמש בשרון בערבה ומופיע אורו עלי, ואז יתראה יפיי ופרחי היפים. אמנם אחרי שובי אל העמק תחת הצללים [שזה אצלה דמות אל חדרי שלמה ששם היא כלואה בעמקים רחוקה מן שמש דודה הזורח על פרחיה] אז אפליט הריח הטוב שקבלתי מן השמש. ואני דומה כשושנה שפולטת ריחה בעמק תחת הצללים. ר"ל שאז ירגישו בנות ירושלים שכנותי בטוב ריחי מוסרי ומדותי הטובות:

מליצה:

(א) "אני". הנפש אומרת אני דומה כחבצלת הגדלה בשרון וכשושנה הגדלה בעמקים ר"ל כי בבחינה זו אשר אפשוט שלמותי הצואים ואצא מן העמק והחורים שהיא השכונה בגויה אל השרון להתחמם נגד אור השמש הגדול שהוא אור ה' הזורח עלי אני דומה כחבצלת השרון שפותחת פרחיה כפתוריה וקנותיה לבלוע אור השמש ותטה אחריו ואז תתראה ביפיה והדרה, כן עת תזרח עלי השמש האלהות תתפשט הנפש ותוציא פרחיה הרוחנים ותגלה זרועיה שהיא האלהות הצפון בה ואז תתראה בהדרה והוד תפארתה. אולם בסור כבוד ה' מעליה ובהשקע השמש הגדול שאז תסגר פרחיה ותקמץ פיה וזרועיה האלהיים מתקבצים אל תוכה לא יתראו החוצה והיא תשוב אל העמק שהיא הגויה אז תפלט הריח הטוב והרוחניות שקבלה מן האור הגדול ושכניה שהם כחות הנפשיות הנתלות בחומר בנרדי בשמיה יתבשמו וישימו בכליהם ללמוד ממנה דרכי ה' והנהגתו חכמתו וחסדיו ואז תדמה כשושנת העמקים אשר תפלט ריחה תחת הצללים [ובזהר אמור דף ק"ז: בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעיא לאזדווגא במלכא אקרי חבצלת בתר דאזדווגת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה דכתיב שפתותיו שושנים שושנת העמקים דהיא שנית ומשניאת גונאה זמנין לטב וזמנין לביש]: