התורה והמצוה ויקרא יג ט-י
ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן סט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ג :
[א] "נגע צרעת כי תהיה באדם... וראה הכהן"-- למדנו לשאת שהיא מטמא במחיה.
ומנין לרבות שאר המראות? ודין הוא: אם מצאנו ששוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן, ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה ק"ו-- אם שוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן, שאין שער לבן מטמא בקרחת ובגבחת, לא ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה שהמחי׳ מטמא בקרחת ובגבחת?! לא! אם שוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן, ששער לבן מטמא בשחין ובמכוה, ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה, שאין המחיה מטמא בשחין ובמכוה?! ת״ל "נגע צרעת".
ומה השאת אום אף הבהרת אום. ומנין לרבות שאר המראות הוא הדין והוא התשובה ת״ל "נגע צרעת [ב] כי תהיה" מן הדיבור ואילך
נגע צרעת כי תהיה: בפי דעת המבארים, דברה תורה תחלה דרך כלל-- "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" ואחריו פרשה מן האחרון אל הראשון ופירש תחלה דין בהרת עזה כשלג ואחריו בהרת ספק שצריכה הסגר ואח"כ דין מספחת טהורה וטמאה, ועתה יפרש דין שאת.
אמנם כבר בארנו (למעלה סימן נו) שמה שתפסה התורה "ואם בהרת לבנה היא" הוא לדוגמא שתפס א׳ ממיני נגעים וה״ה שהדין נוהג בכולם. וכן בארנו (בסי׳ סד) שמ״ש "והנה כהה הנגע מספחת היא" נוהג בכל המראות ובהכרח שכן ג״כ מ״ש פה "והנה שאת לבנה בעור" היא ג״כ לדוגמא שה״ה בכל המראות. כי אין לומר כלל שחלק בפרשה זו בין בהרת שמטמא בשער לבן ובין מספחת שמטמא בפשיון ובין שאת שמטמא במחיה שאז היה צריך לדבר הכל בדרך החלוקה והיה ראוי לומר בפסוק ג׳ "אם בהרת היא וראה הכהן וכו'" ופה היל״ל "ואם שאת לבנה היא" והיינו יודעים שמפרש החלוקות שהתחיל בהם שאת או ספחת או בהרת אבל במה שהתחיל פה "נגע צרעת כי תהיה באדם" מבואר שמתחיל ענין חדש, והדבור הראשון כבר נשלם. וכבר באר דין בהרת ושאת וספחת שכולם מטמאים בשער לבן. ואחר שגמר דין שער לבן מתחיל דין סימן המחיה שנוהג ג״כ בכל הנגעים, ותפס שאת לדוגמא מפני שלרוב תבא מחיה בנגע שאת שמדרכה להוליד מחיה כמו שבסימן שער לבן תפס בהרת לדוגמא מטעם זה שהבהרת יוליד שער לבן, והספחת מוליד פשיון על הרוב. ותפסה הדינים כמו שהוא בטבע הנגעים ובכ"ז דין כל הד׳ מראות שוים
וכבר בארנו (בס׳ מב) שבפרשה הקודמות השתמש לרוב בשם "נגע" ובפרשה זו השתמש לרוב בשם "צרעת" ששם "נגע" יציין החולי המוליד שער לבן, והוא נופל יותר על בהרת שדרכה להוליד שער לבן, ושם "צרעת" יציין החולי המוליד מחיה ונופל יותר על השאת שמוליד מחיה. וכשאמר "נגע צרעת" כולל בהרת ושאת, וכמו שכתבתי עוד בזה (בס׳ נג) עי״ש וכשיבואו שני שמות אלה במובנם המדיוק הוא כאילו אמר בהרת ושאת. וכשיבואו במובנם הרחב כולל בזה כל מראות נגעים שכבר יפול על כולם שם "נגע צרעת" דרך כלל שגם על המספחת אמר "והיה בעור בשרו לנגע צרעת".
ותחלה למד הספרא ממ״ש "נגע צרעת" שבא לכלול כל ד׳ מראות נגעים, וז״ש ומנין לרבות כל המראות וכו' ת״ל "נגע צרעת". אבל השיב ע״ז ומה השאת אום אף הבהרת אום, ומנין לרבות שאר המראות-- ר״ל שיש לומר על צד הדיוק שנגע היא בהרת וצרעת היא שאת ורק הם מטמאים במחיה מצד שהם אום, ר"ל אבות נגעים, משא"כ שני מראות הספחת שהם תולדות לא יטמאו במחיה. ת"ל "נגע צרעת כי תהיה" (מלות כי תהיה שבמשנה ב מוסב גם על דרוש הקודם) מוכיח זה מכלל לשון הפרשה בדרך שכתבתי למעלה-- שא"ת שבאו החלוקות בין הנגעים, שבהרת ושאת מטמאים במחיה ולא הספחת, לא היה לו להתחיל ענין חדש "נגע צרעת כי תהיה באדם" רק היה לו לומר בדרך החלוקה שיאמר בפסוק ג' "אם בהרת היא" ופה יאמר "ואם שאת היא" והגם שרוצה לרבות שגם בהרת מטמא במחיה הי״ל לבאר "ואם שאת או בהרת היא" או שירבה בהרת ע"י שיזכיר באמצע המאמר שם "נגע צרעת", ולא היה לו להתחיל ענין מחדש-- "נגע צרעת כי תהיה" מזה מבואר שמדבר מכל הנגעים. ושם "נגע צרעת" היא שם הכלל (ובארו שבלא ריבוי הכתוב א"א ללמוד במה מצינו או בק״ו-- שכיון שכל המראות שוים לשאת לענין שמטמאים בשער לבן הקל שאינו נטמא בקרחת ובגבחת כל שכן שישוו לו ליטמא במחיה החמור שנוהג בקרחת וגבחת-- שיש לומר בהפך, ששיער לבן חמור ממחיה שמטמא בשחין ובמכוה מה שאין מחיה מטמא, לכן צריך ריבוי הכתוב)
ומ׳׳ש במשנה ב׳ "כי תהיה מן הדבור ואילך" היא עפ״י מה שנטה פה מחוקי הלשון שהיה צ"ל "אשר תהיה" וכמו שבארת׳ היטב למעלה (ס׳ ב׳
סימן ע
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ג :
"באדם"-- להביא את הבא בכולו לבן שתהיה המחיה מטמאתו. והלא דין הוא! בהרת קטנה מחיה מטמאתה, בהרת גדולה לא כ"ש?! לא! אם אמרת בבהרת קטנה שהיא סימן טומאה, תאמר בבהרת גדולה שאינה סימן טומאה! הואיל ואינה סימן טומאה לא תהיה מחיה מטמאתה... ת״ל "באדם"-- להביא את הבא בכולו לבן שתהא מחיה מטמאתו
נגע צרעת כי תהיה באדם: בכל הפרשה תפס "אדם כי יהיה בו" "ובשר כי יהיה בו" כי כן דרך הלשון כשיאמר שהתואר נמצא במתואר או שחל המקרה בעצם וכדומה יבא העצם או המתואר בדרך הנושא וחלות המקרה יסופר עליו בדרך נשוא המאמר-- "את כל העץ אשר בו פרי עץ", "כל בשר אשר בו רוח חיים", "איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני", "איש אשר יהיה בו מום", "או איש אשר יהיה בו שבר רגל" וכדומה. וכן היל"ל "אדם אשר יהיה בו נגע צרעת" ואמרו חז"ל ששינה הלשון ללמד שכן גם הדין בשחל הנגע על האדם כולו. וז"ש להביא את הבא בכולו לבן שתהיה המחיה מטמאתו. ובזה דרך לומר בלשון זה כמו "כי יהיה באיש חטא משפט מות" שזה נמצא בכלל האיש, לא בחלק ממנו. והראב"ע כתב "והובא"-- האדם כחבריו ר"ל כי בכל מקום יסוב הפעל על הנושא ומשמעו והובא הנגע לכן תקן שפעל והובא מוסב על שם אדם אבל לדרשת חז"ל הלשון מתוקן שבזה הנגע היא המובא אחר שהתפשטה על כולו, ואינה בחלק מבשרו, רק היא כל האדם. (ובארו שא"א לדעת דין זה מן הסברה דלא גרע נגע שהתפשטה בכולו מנגע קטנה, שהלא ראינו קולא בנגע כזה שאינו סימן טומאה-- דכולו הפך לבן טהור הוא)
סימן עא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ג :
[ג] קראו לו לראות נגע אחד וצמח בו נגע אחר, מנין שהוא זקוק לו? ת״ל "וראה הכהן והנה שאת
וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור: כבר בארנו (למעלה סי' סא) שכל מקום שיאמר מלת "והנה" היא מורה על דבר חדש וזה לא יצדק פה לפי פשוטו שלא נולד דבר חדש בעת הראיה רק שראה שהנגע היא שאת לבנה והיל״ל "וראה הכהן שאת לבנה בעור". ופי׳ חז״ל שפי׳ הכתוב "נגע צרעת כי תהיה באדם" ר"ל א׳ מד׳ מראות נגעים (כמו שהכרחנו פי׳ זה בסי סט) ובעת שהובא אל הכהן נשתנה הנגע אל נגע אחר, וראה והנה (נולד בה דבר חידוש) שהיא שאת לבנה וז״ש קראו לו לראות נגע א׳ וצמח בו נגע אחר מנין ת״ל וראה הכהן והנה שאת
סימן עב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ג :
"והיא הפכה"-- שהפכתו היא, לא שהפכתו חברתה. [ד] זה שער פקידה שעקבי׳ בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים. אמר ר״ע מודה אני בזה שהוא טהור, ואיזהו שער פקידה? מי שהיתה בה בהרת ובה שתי שערות, הלך ממנו כחצי גריס והניח לשיער לבן במקום הבהרת וחזר. אמרו לו כשם שבטלו דברי עקביא אף כך דבריך אינם מקוימים.
[ה] "והיא הפכה"-- שהפכתו כולה ולא שהפכתו מקצתה. כיצד? בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת ה״ז להסגיר. [ו] "והיא הפכה"-- שהפך כולה את כולו ולא שהפך כולה את מקצתו. כיצד? בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת ה״ז להסגיר. בהרת כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זו להחליט מפני שהפכתו הבהרת
והיא הפכה שער לבן: מלת "והיא" שבא תחת השם בא תמיד לדייק "היא" לא זולתה (וכמ"ש באה״ש כלל ר״י) כי היה יכול לומר כמ"ש בשחין "ושערה הפך לבן" או כמו בנתק "ובה שער הפך לבן", ועפ"ז הוציאו ג' דרושים
דרוש א-- שהפכתו היא, לא שהפכתו חברתה-- ר"ל שאחר שפרשנו (בסימן הקודם) שהכתוב מדבר פה שהיה בו תחלה נגע אחר ובעת שבא הכהן נשתנה לשאת, כמ"ש "והנה שאת" שמורה שנתחדש השאת זה עתה, אם יאמר "ובה שער לבן" נפרש שהגם שהשער לבן נמצא בה מהנגע שהיה תחלה נקרא "הפך לבן". לכן דייק "והיא הפכה" שהשאת הפכתו, לא הנגע שהיה קודם, וזה שער פקידה (לשון פקדון, שהבהרת הפקידה את השער והלכה לה) שנחלקו בה (בעדיות פ"ה מ"ו ובנגעים פ"ה מ"ג) שעקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים. ועי' בתוי"ט בנגעים טעמו של עקביא. ודעת ר״ע שבאופן זה טהור רק אם נשאר כחצי גריס מן בהרת הראשונה דאז אינה בהרת חדש רק הראשונה וחכמים אמרו דאין חילוק בין אם הלכה כולה או מקצתה (וזה פירוש משנה ד׳
דרוש ב-- במ׳יש "והיא" ר״ל השאת (שלא קרא כן עד שיש בו השיעור כגריס) הפכתו לבן, לא אם הפך את השער טרם היה בו השיעור ולכן לא אמר "ושערה הפך לבן" הגם שבזה כבר היינו אומרים ג״כ "ושערה" לא שער חברתה, בכל זאת אם נהפך טרם היה בו השיעור לא יצא מכלל "ושערה":( וזה פירוש משנה ה
דרוש ג׳-- במ״ש "והיא הפכה שער" שסתם שער היא שתי שערות נכלל שצריך ששני השערות הפכה היא ר״ל השאת כגריס, לא אם לא הפך השאת כגריס רק שערה אחת (ולכן דקדק לכתב מלת "שער" לא מלת שערה") וז״ש (במשנה ו' ) ולא שהפך כולה את מקצתו וכולי
סימן עג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ג :
[ז] "ומחית בשר חי"-- יכול כל שהוא? ת״ל "שער לבן ומחית"-- מה שער לבן מקום ב' שערות אף מחיה מקום ב' שערות.
[ח] יכול לא תהא בה עד שיהא בה שיער לבן ומחית? ת״ל "צרעת נושנת היא"-- היא טמאה, וא״צ דבר אחר לסעדה. [ט] וא״כ למה נאמר "שיער לבן ומחית בשר חי" מלמד שלא תהיה טמאה עד שיהא בה כדי לקבל שער לבן ומחיה.
[י] יכול שער לבן מצד זה ומחיה מצד זה? ת״ל "בשאת" שתהא מבוצרת בשאת. [יא] הא כיצד? מקום ב' שערות משמאלה ומימינה וכן למעלה הימנה וכן למטה הימנה מרובעות ונמצאו ל״ו שערות, נמצא גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע
והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת: הנה בארתי (בפ׳ קדושים ס׳ קא) שבין לר׳ יאשיה בין לר' יונתן לכ״ע וי״ו הבא במאמר פשוט בא לחבר, וכיון שפה כתיב "ומחית" משמע לכאורה שצריך שניהם, ואף שכבר אמר "ושער בנגע הפך לבן וטמאו הכהן" הרי דשער לבן לבדו סימן טומאה שכבר התבאר (בס׳ נו) שזה נאמר בכל המראות, עדיין י״ל שמשמיענו פה שהמחי׳ אינה ממעט שיעור הנגע ור״ל אף שמחית בשר חי בשאת בכ״ז כיון שהפכה שער לבן טמא וז״ש (במשנה ח) יכול לא תהא בה עד שיהיה בה שיער לבן ומחיה, ר״ל שמחי׳ לבדו אינו מטמא בלא שיער לבן, ומשיב ת״ל צרעת נושנת היא היא טמא וכולי ר״ל שאם נאמר שהמחיה אינה סימן טומאה ועיקר הטומאה הוא משום שער לבן שעמו איך קורא אותה בשם צרעת נושנת הלא תנאי השער לבן היא שיהפך לבן אחר חלות הנגע, ואם שער לבן קדם לנגע טהור, א״כ היא צרעת חדש שתחלה הי׳ שאת (שאינו צרעת עדיין) ואח״כ ע״י שהפכה שער לבן נעשית צרעת ומזה מוכרח שהמחי' היא לבדה סימן טומאה ואחר שהמחי׳ מטמאה אף שקדמה לנגע (כמ״ש פ״ג מ״א) יצויר שהצרעת, שהיא המחיה (שעיקר שם צרעת הונח על המחיה כנ״ל ס׳ מב), קדם להשאת והיא צרעת נושנת ומזה מוכח שהיא טמאה וא״צ דבר אחר לסעדה .
ולפ״ז מוכרח שמ״ש "ומחיית בשר חי" היא וי"ו המחלקת ופירושו "או מחיית" (וכן דעת בעל הטעמים שנקד האתנחתא על מלת "לבן", ואם היה ויו החיבור הי׳ צריך להפסיק על תיבת "בעור"). אולם לפ״ז יפלא: (א) מדוע לא אמר "או מחיית"? שלא נטעה שהיא וי״ו החבור (ב) למה הזכיר שער לבן כלל שכבר ידענו דינו? וז״ש (במשנה ט) וא׳׳כ למה נאמר שיער לבן ומחיית? והשיבו חז״ל שהתורה תפסה בוי״ו שמורה גם על החיבור שנבין ג״כ הצד אם נמצאו שני סימני טומאה: שער לבן ומחיה, שטמא משום כל אחד לבדו, כי כן הדין שבתחלה מחליט ומחליט (כמ״ש ריש פ״ג דנגעים) פי׳ שאם יש שני סימני טומאה מחליט על הראשון וחוזר ומחליט על השני וכמו שלמד לה בספרא (למעלה פ״ב מ״ה): ובא ללמד בזה שיעור גודל הנגע כיון שיצויר שיהיה בה שער לבן ומחיה ביחד, והשער לבן צריך להיות תוך הנגע, לא תוך המחיה (כמ"ש בפרשה ב מ"ז) והמחיה צריכה שתהיה מבוצרת באמצע הנגע כמ"ש אח"כ, א"כ צריך ששיעור שתי שערות יקיף את המחיה מכל צד, ושיעור המחיה ג"כ שיעור שתי שערות, אם כן שיעור גודל הנגע וי"ו שערות לארכה ווי"ו שערות לרחבה שהיא שיעור גריס וז"ש מלמד שלא תהא טמאה עד שיהיה בה כדי לקבל שיער לבן ומחית. ומזה הוציאו שיעור הנגע שהיא כגריס.
וזה בנוי על שני יסודות: (א) שכבר בארנו באילת השחר (כלל קס) שזה א' מיסודי ההיקש ששני שמות הבאים במאמר יש להם דימוי זל"ז, וכיון שאמר "שער לבן ומחית" בהכרח ששוים בשיעורם וז״ש (במשנה זיין) מחית יכול כל שהוא? ת״ל שער לבן ומחית, מה שיער לבן מקום ב' שערות אף מחיה מקום ב' שערות ( וגם שיל״פ הוי"ו שבא להשוות הנושאים שזה א' מהוראת הוי״ו להורות על ההשואה כמו "מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק" (משלי כה), "מצרף לכסף וכור לזהב ותוכן לבות ה" (שם יז) וכן פה פי' כמו שער לבן כן מחיה) היסוד הב׳ אמר (במשנה יוד) יכול שיער לבן מצד זה ומחיה מצד זה? ת״ל "בשאת" שתהא מבוצרת בשאת, כי במ״ש "בשאת" מורה שהמחיה תהי׳ בשאת לא חוצה לו.
וכיון שהמחיה היא בשר חי, וחוץ לנגע סביב ג״כ הבשר חי ושלם, אם המחיה בצד הנגע אינה בשאת, כי יצטרף אל הבשר שבצידו ואין דומה לשער לבן שכתוב בו ג״כ "ושער בנגע" שצריך שיהי׳ השער בנגע לא חוצה ובכ״ז אם הוא בגבול הנגע אף על שפתו כבר הוא בנגע, לא בשר חי שדומה אל כלל הבשר שהיא ג״כ חי ושלם אם הוא בשפת הנגע אינו בנגע, כי מצורף אל הבשר שאצלו שהיא כמוהו וע״כ צריך שהנגע יקיף אותו ויבדיל בינו ובין הבשר החי שסביב הנגע ותניא בספרא (פ״ו מ״ה) "והנה אין בה שיער לבן" ולא בחוט היוצא ממנה, יכול אפי׳ יש בו רוחב שתי שערות ת״ל "והנה אין בבהרת שער לבן"-- מבואר שרצועה היוצאת מהבהרת לא נקרא בשם בהרת עד שיהי׳ בה רוחב שתי שערות (וכן אמר בנגעים פ״ד מ״ה) ובהכרח לא נוכל לאמר שהמחי׳ הוא בשאת עד שיהיה רצועה רוחב ב׳ שערות מקיפה מכל צד סביב שעל רצועה כזאת יפול שם שאת (ועוד ית׳ זה היטב לקמן ס׳ קכז) ועל יסודות אלה הוציאו (במשנה יא) הא כיצד? מקום ב׳ שערות משמאלה ומימינה וכולי ונשנה בנגעים (ריש פרק וי"ו
וכבר באר הרלב״ג הביאו התוי״ט (פ״ו דנגעים מ״ו) שהטעם שבשר החי שבתוך הנגע היא סימן טומאה לפי שזה יורה שבא העיפוש מבחוץ ולזה יגיע אל המקיף קודם שיגיע אל המרכז, שאם הי׳ מהתחלה חוליית בפנים הי׳ מתחיל מהמרכז עיי״ש
סימן עד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ג :
"בשר חי"-- ולא השחין. "בשר חי"-- לא בוהק.
"בשאת"-- לא השחין. "בשאת"-- לא בהק
ומחית בשר חי בשאת: "בשר חי" היינו בשר בריא ומרגיש וכן פרש״י וראב״ע. ועז״א בשר חי ולא השחין והבוהק, כי בשר השחין אינו בשר חי כי היא חולי בבשר, כמ״ש וימרחו על השחין ויחי (ישעי׳ לח) וכן הבהק אינו חי כמ״ש "בהק היא פרח בעור" א״כ פרח בו דבר ושינה מראהו (והרמב״ם והרע״ב שכתבו (פ"ו דנגעים מ״ו) שבהק מטמא משום מחי׳ דבריהם תמוהים כמ״ש התוי״ט שם)
ואמר "ומחיית בשר חי בשאת" שחזר שם שאת שנית, והיה די לומר "ובה מחיית בשר חי". ומבואר אצלינו תמיד שכ״מ שחזר את השם שנית בא לדייק את השם שהוא דוקא (כמ״ש באה״ש כלל קל״ז) רצה שדוקא אם הבשר החי בשאת עצמה לאפוקי אם שחין (וה״ה מכוה) או בהק בתוך השאת והמחיהבתוך השחין והבהק, אינה סימן טומאה כיון שאינה בגוף השאת רק בשחין ובבהק