פתיחת התפריט הראשי

סימן מדעריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

[א] "וראה הכהן את הנגע"-- שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו.  "בעור הבשר"-- הבינוני.   "בעור הבשר" שיהיה רואה כל הבשר עמו כולו כאחד . ר' יוסי ברבי יהודה אומר מה ת״ל "בעור הבשר"? שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון, שאם היה סמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה ולקדח המורדים-- אינו טמא.


היה יכול לומר סתם "וראה הכהן" (כמ"ש בפסוק ח'. י'. יג'. כ'. וכדומה) או לאמר "וראהו הכהן" בכינוי (כמ"ש בפסוק ה' כז' ובכמה מקומות) ולמה חזר את שם הפעול לחנם וכבר מבואר אצלינו (באילת השחר פרק טו) שבכל מקום שיחזר השם יש בו טעם. פירשו חז"ל שראיה סתם כשלא יבא הפעול אחריו יהיה ראיית העין לבד. "וירא ה' וינאץ". "ובהשחית ראה ה' וינחם". עד שיבא לפעמים על ראיית השכל כמ"ש במו"נ (ח"א פ"ד). וכשיאמר "וראהו" או "וראה אותו" יש לפרשו שיראה את האדם המנוגע, לכן אמר שיראה את הנגע דוקא ויתן עיניו בו בשעת ראיה.

ומ״ש "בעור הבשר" שהיא מיותר לגמרי. מפרש שמ״ש "בעור הבשר" מוסב על פעל "וראה" . שיראה את הנגע כמו שהוא בעור הבשר ויראה את הבשר שסביבו ג״כ ועפי״ז הוסיף ריב״י שצריך שיהי׳ החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון ובתוספתא ריב״י אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם לפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר וכולי, ולדעת הרמב״ם ( פ"ו מה׳ נגעים ה״ג) היא דבר אחד עם הת״ק . ולכן פסק (בפ״ט ה״ד) גם כת"ק, ולא כרי״ק שכ׳ שס״ל דפליגי את״ק. והראב׳׳ד חולק וס״ל דאין הלכה כריב״י

וממ"ש "בעור הבשר" ולא אמר כמו בכל מקום "בעור בשרו" בכינוי דס"ל דמשערין באדם בינוני והיא כדעת חכמים ונתבאר למעלה (סימן מ)

סימן מהעריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

[ב] "ושער" מיעוט שער שתי שערות.


יש הבדל בין שֵעָר ובין שַעֲרה. שם שֵעָר היא שם הקיבוץ ולא יבא על היחיד כלל כי זה ההבדל בין שמות המינים ובין שמות הקיבוץ, ששם המין יבא על היחיד ועל הרבים כמו "ויהי לי שור וחמור" שבא על הרבים כפרש"י שם, ובא גם על שור וחמור אחד. לא כן שם הקיבוץ שעקר הנחת השם על דבר המקובץ מאחדים רבים, ולא יבא על האחד כלל כמו-- "ארץ חטה ושעורה", "והפשתה והשעורה נוכתה", "ודם ענב תשתה חמר". וכן שם שער בא רק על קיבוץ שערות-- "כולו כאדרת שער", "איש בעל שער", "קדקד שער". ובסמיכות "גדל פרע שְעַר ראשו", "ושְעָרֵך צמח". אבל שם שערה מורה שערה אחת-- "קולע אל השערה" (שופטים כף) ובסמיכות "תסמר שערת בשרי" (איוב ד) ר"ל כל שער בפני עצמו נעשית כמסמר. ושַערות היא ריבוי מן שערה כמו שכתב בעל מקנה אברם (בשער השמות במשקל פֵעָל ) שבא ממנו שם הרבים. אבל מן שֵעָר [ציר"י קמ"ץ] לא נמצא שם ריבוי. ויש הבדל בין כשאמר "ואמרטה משער ראשי" (עזרא ט) שפי' קצת מן השער ובין מ"ש "אם יפול משערתו ארצה" (מ"א א) שר"ל אף מקצת מן שערה אחת לא יפול (ונמצא עוד שם "שַעַר" [פת"ח פת"ח] והיא שם הזכר מן שערה כמו נער נערה, ובא ב' פעמים בתנ"ך-- "שער הרגלים" (ישעיה ז) "שערך כעדר העזים" (שה"ש) והיא על שער הבלתי מורגל כמו שער הרגלים ושער המליצי שנז' בשיר) ומה צדקו דברי חז"ל במ"ש מיעט שער ב' שערות כי אא"ל שערה אחת שאז היל"ל "ושערה בנגע". ולא שר"ל כל השערות שאז היל"ל "ושְעַר [שב"א פת"ח] הנגע" או "ושערו" אבל שֵעַר [ציר"י קמ"ץ] היא ריבוי סתמית שהיא לא פחות משנים. וכמ"ש (ויקרא ס' שכח) ובכ"מ. ואמר (בפסוק ד) ושערה לא הפך לבן לרבותא שאף שער א' לא הפך מ"מ יסגיר.

סימן מועריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

"בנגע"-- להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו, פרט לשחוצה ושוכב בתוכו.


ושער בנגע הפך לבן: אם היה אומר "ושער הפך לבן" היה משמע כל שנמצא שער לבן אף חוץ לנגע היא סימן טומאה. לכן אמר "ושער בנגע" להטיל תנאי שיהיו שורש השערות בנגע עצמו. ובכל זאת אין צריך שישכבו כל השער בנגע דא"כ היל"ל "ושער הפך לבן בנגע" שאז היה מלת בנגע נשוא המאמר שצריך שהשער יהיה כולו בנגע אבל כשאמר ו"שער בנגע" היינו השער אשר בנגע יהיה "הפך לבן"-- לא שישכב בנגע. וכן דריש בספרא (פרשה ה משנה ה) על ובו שער צהוב דק

סימן מזעריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

"בנגע הפך לבן"-- לא הקודם. מכאן אמרו אם בהרת קדמה לשער לבן-- טמא. ואם שער לבן קודם לבהרת-- טהור. ואם ספק-- טמא. ר' יהושוע אומר כהה.


ושער בנגע הפך לבן: פעל "הפך" לא בא רק על השינוי. אם שינוי מקום או מצב: "הפך פניו", "הפך ידו", "ויהפך את הערים". אם שינוי תכונה ואיכות: "הפך ים ליבשה", "הפך לבם לשנוא עמו". ובמכלתא (בשלח דף כף) "ויהפך לבב פרעה" לשעבר וכולי, ולא יצדק על דבר שלא נעשה בו שינוי. וז״ש הפך לבן לא הקודם שאם היה לבן מתחלתו לא יצדק פעל הפך והיל״ל ושער בנגע לבן:

ועדיין יצויר שהיה ההיפוך בתחלה שהיה שחור ונהפך ללבן ואח״כ בא הנגע . אך הלא אמר בנגע הפך לבן משמע שהנגע הפכה את השער . ודע כי פעל הפך מצאנוהו עומד׳ ויוצא . "כאשר הפך איש מעל מרכבתו" ( מ"ב ה ) הפכו ביום קרב ( תהלות עח)-- עומד. "הפך לבם לשנוא עמו" ( שם קה ) "הפך את מימיהם לדם" ( שם שם)-- יוצא . וכ"מ שהוא עומד נפרשהו יוצא בגוף הפועל "כאשר הפך איש" פי׳ הפך א״ע, "הפכו ביום קרב"-- הפכו א״ע. וזה לא יצדק רק בבעל בחירה הפועל בעצמו וממילא פה היא יוצא בהכרח שהנגע הפכה אותם. ומזה מבואר שאם שער לבן קודם לבהרת טהור.

ופלוגתא דת"ק ור"י מובא (במשנה יא דנגעים פ"ד) ובכ"מ בש"ס. וי"ג בדברי ר"י קיהה בקוף ועי" בתוי"ט ובתוס' בכ"מ בש"ס פלפלו בזה ואכמ"ל. ופירושו שר"י קיהה וטיהר

סימן מחעריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

[ג] "ושער בנגע הפך לבן"-- מכאן אמרו שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין, טהור. עיקרם מלבין וראשם משחיר, טמא. וכמה יהא בלבנונית? רבי מאיר אומר כל שהוא וחכמים אומרים כשיעור. רבי מאיר אומר שלא יהיו בני אדם מדמין שבכולם הם נדונים אלא חוד שער לבן מטמא ושאינו לבן טהור.


ושער בנגע הפך לבן: פעל "הפך" כשבא על שינוי איכות בא אחריו תמיד שימוש הלמ"ד "הפך ים ליבשה", "הפך את מימיהם לדם", "והפכתי אבלם לששון", "והפכתי חגיכם לאבל", "ויהפך לדם יאוריהם" וכדומה וכן היה ראוי שיאמר-- "הפך ללבן" בלמ"ד. ואמרו חז״ל ששימוש הלמ״ד מורה שנתפשט השינוי בכולו. ונהפכו לדם (שמות ז) ונהפכו נחליה לזפת (ישעי׳ לד) שזה שימוש הלמ״ד להורות הגבול שאליו. אבל כשאמר "הפך לבן", בלא שימוש הלמ״ד, מורה שהתחיל להתהפך אף שלא נהפך כולו וז״ש בספרא מכאן אמרו וכו' עקרם מלבין וראשם משחיר טמא וכמה יהא בלבנונית רמ״א כל שהוא רש״א כשיעור. שלדעת ר״מ גם בכל שהוא מקרי היפוך. דעת ר״ש צריך שיעור שיקרוץ הזוג ( כמ״ש מ״ד פ״ד דנגעים) שהוא שיעור שער כר״ע בנדה (פ״ו מי״ב). ובכל זאת יצדק גם לר״ש מה שלא אמר הפך ללבן דאז הי׳ משמע כל ארך השער. ולכן בפסוק טז וי״ז אמר "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן" . "והנה נהפך הנגע ללבן". כי שם צריך שיהפך כולו. ולכן אמר פה "הפך" ושם אמר "נהפך" בנפעל ששם נהפך לגמרי

סימן מטעריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

[ד] "לבן"-- לא אדום ולא ירוק ולא שחור. אוציא את כולם ולא אוציא שער צהוב?... ודין הוא מה אם שער לבן --שאינו סימן טומאה בנתק-- הרי הוא סימן טומאה בנגע, שער צהוב שהיא סימן טומאה בנתק אינו דין שיהא סימן טומאה בנגע?!... ת״ל "שיער לבן" ולא צהוב.


שיער לבן. ולא מראה אחרת . וזכר לדבר מוזכר בפ' נגעים "שיער לבן" ארבעה פעמים (פה. ופסוק י. ופ"כ. ופכ"ה) וממעט אדום ירוק שחור צהוב

סימן נעריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

[ה] "ומראה הנגע עמוק"-- אין ממשו עמוק.


המראה אינו אמיתת הדבר כמו שהיא בעצם המושג, רק כפי שנדמה לעצם המשיג-- "ומראה הכבוד" לא הכבוד עצמו . "כמראה אבן ספיר", "כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א) לא אדם ממש רק כן נדמה למשיג. וכן אחר שבכל פרשת נגעים אמר מראה הנגע עמוק מבואר שאין ממשו עמוק רק נראה ונדמה לעין המשיג

סימן נאעריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

"מראה הנגע עמוק"-- אין מראה שער לבן עמוק.


כבר כללנו (ויקרא סימן ל' ובאה״ש פרק טו) שאין מתפארת הלשון לחזור את השם בכל פעם. ופה שכבר הזכיר שם נגע בפסוק זה שני פעמים . למה כפל שלישיה . והיל"ל "ומראהו עמוק" כמ״ש בשחין (פסוק כף) "והנה מראיה שפל" . ובמכוה אמר "ומראיה עמוק" בכינוי . והשיבו חז״ל מפני שפה באו שני שמות . ושער בנגע . ונטעה שכינוי "מראהו" מוסב על השער לבן, לכן אמר "מראה הנגע עמוק" אבל מראה לובן השער אינו צריך שיהיה עמוק. לא כן בשחין אמר "מראיה שפל ושערה" ואין מקום טעות. ובמכוה אמר "והנה נהפך שער לבן בבהרת ומראיה עמוק" שכינוי מראיה נקבה ובהכרח מוסב על הבהרת לא על השער שהיא זכר אבל פה שם נגע ושם שער שניהם זכר ויש מקום טעות לכן פי׳ ומראה הנגע .

ויונתן תרגם בפסוק שאח״ז ושערי׳ לא אתהפיך למחוור כסידא . וגבי שאת ( בפסוק יוד ) ת׳ והיא הפכת שערא למחוור כקרוס ביצה. ( וכן תרגם בפסוק כה ) . דעתו ששער לבן של הבהרת צריך שיהי׳ כסיד שהיא תולדת הבהרת ושער לבן של שאת צריך להיות כקרום ביצה שהיא תולדות השאת ואין כן דעת חכמי המשנה והברייתות

סימן נבעריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

"מראה הנגע"-- לרבות לו מראה רביעי. "הוא"-- אין לו מראה חמישי.


ומראה הנגע עמוק. לפי דעת הרמב"ם (פ״א מה׳ ט״צ ה"ו ) כל ארבע מראות נגעים עמוקים מן העור וא"א ליישב הכתובים לפי דעתו דהא אמר "ועמוק אין מראיה מן העור והסגיר". ורש"י ז״ל שדעתו כדעת הרמב"ם וכתב כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה העמוקה מן הצל כתב על ועמוק אין מראיה מן העור לא ידעתי פירושו. אבל הלא גם בשחין וגם במכוה אמר "ושפלה איננה מן העור" . והרמב״ן רצה להסביר שע״י שאין בה שער לבן השער השחור מקבץ הראות עד שאין נראית עמוקה . וזה דבר רחוק דהא גם כשיש שער שחור הם רק שנים, ורק עקרם מלבין ואף שעומדים בשפת הנגע ויוצאים לחוץ די. ואיך יפעל זה על הראות?!

ולכן דעת הראב"ד יותר נכונה שלא נאמר זה רק בבהרת , והשאת גבוה . וכ״כ הרלב׳׳ג שהשאת נראה גבוה, לא עמוק מן העור. וכ״כ בשאלתות (פ׳ מצורע) ולא מטמיא בהרת לבנה ותולדותה אלא דמתחזיא עמקא בבשרא דכתיב ומראהו עמוק מן העור ותניא כמראה חמה העמוקה מן הצל. ושאת ותולדותה לא מטמיא אלא אם מתחזיא גבוה מן כולא בשרא דתניא אין שאת אלא גבוה עכ"ד. וראה כי בשאת לא הזכיר מראה עמוק, רק בבהרת. כי רק הלובן המזהיר נראה עמוק, לא הלובן הבלתי מזהיר . ולפי פשטות הכתובים יצויר גם בבהרת שלא יהיה עמוק אם העור מזהיר ג"כ שאז הבהירות בלתי מפזר הראות בנגע, כי הבהירות יצויר בכל הגוונים שנמצא גם מראה אודם או שחור מזהיר ובהיר, שלכן הוצרך לבאר אם בהרת לבנה היא, לאפוקי בהרת ממראה אחרת כמ"ש (פסוק יט) "בהרת לבנה אדמדמת". ופסוק לט-- "בהרות כהות לבנות" ר״ל כהות בלובן למטה מקרום ביצה ובכל זאת הם בהרות ר״ל לובן המבהיר. ועיקר העומק אינו מצד הלובן רק מצד הבהירות דהא אמרו כמראה חמה העמוקה מן הצל ובבבא בתרא (דף פד) מק' והא החמה אדומה, ומשני-- כמראה חמה שהוא עמוקה ולא כמראה חמה, שהחמה אדומה והנגע לבנה. וכן בנגעי בתים אמר "ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר". וגם יצויר בהרת לבנה שמראיה בלתי עמוק כי זה תלוי לפי מצב הנגע והפעלותה בעור הסמוך ויחוס הגוונים זל"ז וכעדות הכתוב לפי פשוטו. והודיע לנו שגם אם אין בה שער לבן וגם לא פעל באיכותו עד שיראה עמוק נגד העור בכל זאת צריך הסגר. וכ"ש שצריך הסגר אם היא עמוקה ואין בה שער לבן.

אמנם מ"ש פה "ומראה הנגע עמוק" הוא מיותר לפ"ז שהיה לו לומר רבותא יותר שאף שאינו עמוק, כל שיש בה שער לבן טמא [וכפי הפשט כתבה התורה בעניני נגעים כפי שהיא בטבע מציאותם, וידע, שכל שהגיע כח הנגע עד אופן שהפכה שער לבן, תפעול בעור עד שהיא עמוקה. ולכן כתב "ומראה הנגע עמוק" ר"ל שאז כן היא בודאי כי כן טבעה ובכ"ז לפי ההלכה ידענו שהעומק אינו מעכב לסימן טומאה רק שער לבן לבד] ובכ"ז לא נחה בזה דעת חז"ל דעדיין קשה למה כתבה התורה זאת אחר שהעומק אין מעכב ואינו תנאי לטומאה. לכן אמר בספרא מראה הנגע עמוק לרבות לו מראה רביעי. והוא לפי מה שכתבנו למעלה (סי' לח) שממ"ש ספחת לא היינו יודעים לשיטת הספרא (שהיא אליבא דר"ע) רק מראה אחד למטה משאת ובהרת שהיא מראה סיד ההיכל, לא קרום ביצה שיורדת שתי מדרגות . וחדש פה שכל שמראה הנגע עמוק, היא מראה טמאה, וידעינן מזה סיד ההיכל שדרכו ג״כ להיות עמוק. וכיון שידעינין מפה סיד ההיכל ממילא ספחת מיותר לרבות קרום ביצה . וז״ש בספרא (למעלה פרשה א׳ לח?) "ספחת "זה שני לבהרת "ומראה הנגע עמוק" זה שני לשאת. ופירושו, שאם הי׳ הכתוב ספחת לבד הייתי מפרש שהיא שני לבהרת . וע״י שכתוב "ומראה הנגע עמוק" שמזה ידעינן סיד ההיכל, ידעינן שספחת זה שני לשאת (ודוגמא לנוסח זה נמצא בספרא בכ״מ) ובמ״ש "נגע צרעת הוא" מבואר אצלינו תמיד שכ״מ שבא מלת הוא בא לדייק-- רק הוא, לא זולתו (כמ״ש באילת השחר כלל קלה) בא למעט אם היא למטה מקרום ביצה אינו מראה טמאה, כי אין דרכו להיות עמוק אף בהיותו מזהיר. ולא יקשה על מה שכתבנו שלפעמים לא יהי׳ הבהרת עמוק מסבת העור שסביבו והלא משערים בעור הבינוני כר״י ור״ע (כנ״ל סי׳ מ) שזה לענין מראה הלובן לא לענין הזהירות שמזה לא דברו חכמים. וגם שהתפעלות זה שיתראה עמוק יש בו גם תנאים אחרים ביחוס הגוונים כמו שהתבאר בחכמות המראות . וכדברינו תמצא מבואר בספרא לקמן (פרשה ד׳ מ״ד) עמ״ש בשחין "והנה מראה שפל מן העור" אמר מנין לרבות השוה והגבוה ת״ל ושפלה איננה מן העור. (וכן פרק ז מ"ו ) עמ״ש במכוה "ושפלה איננה מן העור" אומר ז״ש לרבות את השוה וגבוה. הרי ביאר בפי׳ שאף שאיננה שפלה יסגיר. וגם שם צ״ל לדעת חז״ל שמ״ש "ומראה שפל מן העור" בא לציין שגם יתר המראות עד קרום ביצה מטמא. כי בשחין לא אמר רק שאת ובהרת, ובמכוה לא הזכיר רק בהרת וכלל כולם במ״ש "ומראיה שפל מן העור" שהיא עד קרום ביצה. ולכן אמר שם ( פ״ז מ"ט ) שמ״ש במכוה "ומראהו עמוק מן העור נגע צרעת היא" ממעט שא״ל מראה חמישית (וה״ה שלכן אמר בשחין "ומראהו שפל נגע צרעת היא") .והוא מתאחד עם דברי הספרא פה. וכן במ״ש גבי נתק "והנה מראהו עמוק מן העור" אמר בספרא (פרשה ה משנה ד׳) מנין לרבות השוה והגבוה ת״ל והנה אין מראה עמוק ושם ית׳

סימן נגעריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

[ו] מראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא: מה ת"ל? לפי שנאמר (פסוק יא) "וטמאו הכהן לא יסגירנו" למדנו שאין מסגירין את המוחלט.  [ז] מנין שאין מחליטין את המוסגר, ואין מסגירין את המוסגר, ואין מחליטין את המוחלט? ת"ל "לא יסגירנו כי טמא" כל שנקרא עליו טמא, אין זקוק עליו.  [ח] יכול לא יאמר הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה, מוחלט בזה ומוסגר בזה, **מוחלט בזה ובזה ת"ל נגע וראהו, צרעת וראהו


נגע צרעת הוא וראהו הכהן: יש פה שני זריות. (א) כלל בלשון להקדים תמיד את הדין ואח"כ את הטעם, כמו שבכל דיני קדשים יאמר תמיד הטעם לבסוף-- "מנחה היא", "חטאת היא", "קדש קדשים היא" ופעם א' שהקדים את הטעם אל הדין במ"ש באשם (צו ז א) קדש קדשים היא לפני הדין, יש על זה דרוש מיוחד (כמש"ש סימן ע"ט). וכן בדיני הצרעת יזכיר תמיד הדין "וטהרו הכהן" או "וטמאו הכהן" ואח"כ יזכיר הטעם-- "מספחת היא", "צרעת היא" וכדומה כמו שתראה בכל הפרשה (חוץ מלקמן פסוק כג ופסוק לז שיוצא מן הכלל, נדרש בספרא שם כמ"ש בסי' קי וסימן קמ וכן בסימן קסב) וכן היל"ל "וראהו הכהן וטמא אותו נגע צרעת הוא". (ב) זאת שנית, כבר בארנו (בסי' מב) ששם נגע מיוחד לסימן טומאה של שער לבן, ושם צרעת מיוחד לסימן טומאה של מחיה. ולכן בכל פרשת שער לבן הזכיר שם נגע ובפרשת מחיה הזכיר שם צרעת שהיא שמו העצמי. וא"כ ממ"ש פה "נגע צרעת הוא" מרמז גם על סימן טומאה של מחיה שנקרא בשם צרעת. ופי' חז"ל מפני שכבר למדנו (בספרא פרק ג משנה ג) ממ"ש "לא יסגירנו הכהן כי טמא הוא" שכל שנקרא עליו שם טמא, בין ע"י הסגר בין ע"י החלט, אין הכהן נזקק לו, בין להסגירו בין להחליטו, על נגע אחר או סימן טומאה אחר שנולד בו בעת ההוא וכמו שנבאר (בסי' עז) הכרח הלימוד הזה

והיה עולה על הדעת שכן הוא הדין בתחלה כשבא אל הכהן ויש לו שני נגעים, לא יזקק רק על נגע אחד (ויש בזה נפקותא לדינא כמ״ש התוי״ט פ"ד דנגעים משנה י' ד״ה תראה) לכן אמר "נגע צרעת הוא וראהו הכהן" שבשני השמות "נגע צרעת", כלל שני סימני טומאה-- של שער לבן שבשם נגע ושל מחי׳ שבשם צרעת. ובאר שיראה הכהן את הנגע ואת הצרעת. ולכן הקדים זה אל "וראהו הכהן וטמא אותו" כי באמת אחר שראה וטמא אותו משום סימן אחד אין לו לראות הסימן השני, רק קידם שטמא אותו אם יש בו נגע וצרעת, ירא׳ שתיהם ויטמא משום שניהם. וז״ש יכול לא יאמר הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה ת"ל נגע וראהו, וצרעת וראהו

סימן נדעריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

"וראהו"-- כולו כאחת. שאם היה בראש חוטמו שופע הילך והילך, בראש אצבעו שופע הילך והילך אינו טמא.   [ט] מיכן אמרו עשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם שאינם מיטמאים משום מחיה: ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי דדים שבאשה . ר׳ יהודה אומר אף של איש. ר״א אומר היבולות והדלדולים והמסמרות אינן מטמאים משום מחיה


וראהו הכהן וטמא: מ"ש "וראה הכהן... וראהו הכהן" היא כפל מבואר. פי' חז"ל שמ"ש תחלה וראה הכהן את הנגע וכו' היינו שיראה פרטיה וחלקיה-- אם היא בעור הבשר, ואם שער הפך לבן, ואם מראיה עמוק. ומ"ש שנית "וראהו.. וטמא" היינו שקודם שיטמא אותו יש תנאי שיראה את הנגע בפעם א'. וכן במ"ש "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ... וראית אותה" דריש בספרי ואי אתה רואה מקצתה, ואי אתה רואה חציה. עוד שם שהיה רואה הרחוק בקרוב שע"ז כפל הראיה. ובב"ר (פ"ט) "וירא אלקים את כל אשר עשה" מלך ב״ו וכו' אבל הקב״ה מביט בעליונים ובתחתונים ראי׳ אחת. וז״ש "וראהו"-- כולו כאחד. ומ״ש היה לו על ראש חוטמו וכולי כן הוא גם בתוספתא נגעים ומ״ש "מכאן אמרו" הוא מועתק ממשנה ( פ"ו דנגעים מ״ז ) ומובא בקדושין (דף כה) ומ״ש "משום מחיה" עי׳ בתוי״ט שם ג׳ טעמים לזה. ומ״ש אף היבלות-- כמו חרוץ או יבלת. ודלדולים-- תלתלי בשר. ומסמורות-- שהי׳ שם מורסות ונעשית כמסמר

סימן נהעריכה

ויקרא יג ג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ב:

[י] "וטמא אותו"-- אותו הוא מטמא, ואינו מטמא את התולש סימני טומאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל הכהן. אמר ר"ע שאלתי את ר' ישמעאל ואת ר' יהושיע בהולכים לנדבת-- תוך הסגירו מהו? אמרו לי לא שמענו, אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן--טהור, לאחר חלוטו--טמא. התחלתי להביא להם ראיות: מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור? לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה?! אף בתוך הסגרו, טהור עד שיטמאנו הכהן. לישנא אחרינא: א׳ עומד לפני הכהן וא' עומד בתוך הסגרו--טהור, עד שיטמאנו הכהן. אמרו לו יפה אתה אומר

מאימתי הוא טהרתו? ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע א׳ ויטהר ממנו. וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו, או תתמעט בהרתו מכגריס


וטמא אותו-- כבר התבאר (באילת השחר סי' קן) שכ"מ שיתפוס מלת אותו תחת הכינוי, בא לדייק רק גוף הפעול בלא שינוי וכן ממ״ש "אותו" תחת "וטמאו" בכינוי, דייקי חז״ל-- רק אותו כמו שהוא עם הנגע אשר בו, לא אם העביר הנגע, שאז אין בו הדבר אשר ראה הכהן לטמאו. והנה מזה אין מבואר רק שבשעת ראי׳ לטומאה צריך שיהי׳ הנגע בו, ונשאר השאלה על הצד שהסגירו ותלש הנגע בימי ההסגר, מהו? ודבר זה שאל ר״ע (ובמשנה ד׳ פ״ז דנגעים גרס שאלתי את ר״ג ור״י הולכים לגדווד) והשאלה היא אם ההסגר דומה כאחר טומאה או כקודם טומאה, והשיבו ששמעו דבר שעדיין יש ספק זה כי ממה ששמעו שעד שלא בא אצל הכהן טהור, משמע שאחר שבא אצלו והסגירו טמא. וממ״ש אבל לאחר חלוטו טמא, משמע שקודם חלוטו טהור אף שהיה מוסגר. ור״ע דן מסברה דכמו דעד שלא בא אצל הכהן טהור מפני שלא ראה הכהן סימני טומאה ־ הוא הדין בתוך הסגרו-- כיון שלא ראה הכהן סימני טומאה. ולשון ראשון שבספרא הוא לשון התוספתא ולישנא אחרינא היא לשון המשנה (ושניהם אחד).

ומ"ש מאימתי הוא טהרתו (שם במשנה ובבכורות דף לד). ומ"ש ר"א כשיוולד לו נגע אחר ויטהר ממנו דבזה אגלאי מלתא דחס רחמנא עליה ואם הייתה הראשונה הי' מתרפא ממנה ג"כ. וחכ"א עד שתפרח נגע השניה בכולה שאז ליכא למיחש למידי דגם אי הוה נגע ראשונה היתה נטהר בפריחה (ומיירי בתולש שער לבן, לא בהכוה המחיה שמחיה אינו נטהר בפריחק) או עד שתתמעט מכרגיס שאז הי' טהור בכל אופן