התורה והמצוה ויקרא יג א-ב
ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן לו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק א:
[א] "וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו"-- מה ת"ל? לפי שנאמר "ואיש או אשה כי יהי׳ בעור בשרם בֶהָרות בֶהָרות לבנות" אין צריך לומר בהרות שאין בהם מראות נגעים ושלא באו לכלל אלא בהרות שבהם מראות נגעים שהיו בעכו״ם ונתגייר, בקטן ונולד, בקמט ונגלה, בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקדח המורדין [חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת].
נשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר ר' אלעזר בן עזריה מטהר. ר' אליעזר בן חסמא אומר, להקל-- טהור, להחמיר-- תראה כתחילה. רבי עקיבא אומר, בין להקל בין להחמיר-- תראה כתחלה, לכך נאמר "אדם כי יהיה".
[ב] "כי יהיה"-- מן הדיבור ואילך. והלא דין הוא! טימא בזבים וטימא בנגעים: מה זבים פטר בהן לפני הדיבור, אף נגעים פטר בהם לפני הדיבור. [ג] קל וחומר! ומה אם זבים --שטומאתם וטהרתם בכל אדם-- פטר בהן לפני הדיבור, נגעים שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן אינו דין שיפטר בהם לפני הדיבור?! לא! אם אמרת בזבים שלא טימא בהם אנוסים, תאמר בנגעים שטימא בהם אנוסים?! הואיל וטימא בהם אנוסים יטמא בהם לפני הדיבור... ת״ל כי "יהיה"-- מן הדיבור ואילך.
אדם כי יהיה: כבר בארתי למעלה (ס׳ ב׳) שבכל מקום שתולדת התנאי חוזר לגוף הנושא ישמש תמיד במלת אשר לא במלת כי ובארתי שבפרשיות אלה בא זרות בלשון, במה שבא מלת "כי" תחת מלת "אשר", כי כפי חוקי הלשון היל״ל "אדם אשר יהיה בעור בשרו והובא", ושחז״ל למדו בכל אלה שבטומאת יולדת ונגעים וזבים אינו מטמא רק מן הדבור ואילך אבל טומאה שהי׳ בו לפני הדבור וקודם מ״ת אינה מטמאה וזה ההבדל בין כי" ובין "אשר" שמלת "אשר" מורה קנין הנמצא בעצם אף מכבר ומלת "כי" מציין רק כי יהי׳ מעתה וזה שורש לכל הלימודים שלמד פה שהוא הדין בכל נגע שנולדה בעת שלא היו מטמאים כמו בקטן או בעכו"ם או במקום או בענין שאין מטמאים דומה כנגע לפני הדבור. וז״ש "אדם כי יהיה מה תלמוד לומר" רצונו לומר שהיה לו לומר "אשר יהיה" ומשיב לפי שנאמר ואיש או אשה כי יהי׳ בעור בשרם בהרת ומלמד אף בהרות שבהם מראות נגעים ג״כ טהורים אם נולדו בזמן שאין מטמאים כמו בקטן ובעכו״ם, אף שעתה נולד הקטן ונתגייר העכו״ם, או במקום שאין מטמאין כמו בקמט ובראש ובזקן, או בענין שאין מטמאים כמו בשחין ובמכוה ובקדח המורדין [והיא לרע״ב ור״ש (פ״י משנה ח) שחין הבא מחמת דבר אחר) ומכוה שלא מחמת האש דאתי מרבויא (לקמן פ״ו מ״ו ופ״ז מ"ד) ולרמב"ם בפירוש המשנה שם שחין היא הכאה בכל מה שיוכה ומכוה היא הכאה בדבר שנתחמם באש. וקדח היא הנגע ההוה מליחה נשרפת נלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ונקרוהו מלשון "כי אש קדחה באפי" ומ"ש המורדים פי' שלא נתרפאו יפה ולא העלו קרום כקליפת השום שאינו מטמא משום נגע (כמ"ש לקמן פ"ו מ"ה ופ"ז מ"ג) וי"ג המוררים שנ?? מהם ריר וליחה. וצריך להוסיף חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת כמ"ש בנגעים פ"ז מ"א] הנה בכל אלה אף שעתה ראוים לטומאה-- אין מטמאין, כיון שחלו בשעת פטור ודומים לנגע לפני הדבור.
ומ"ש בין להקל וכו' מובא בנגעים (שם מ"ב) ומפרש להקל שהיתה כשלג ונעשה כסיד או שנשתנה מצמר לבן לקרום ביצה להר"ש והרע"ב שאין מצטרפין רק שני אבות ואב ותולדה דידיה. ולדעת הרמב"ם (פ"א מה' ט"צ) דכולהו מצטרפי הוא הדין הנשתנה משלג לכל המראות ולהחמיר הוא בהפך שנשתנה ממראה כהה למראה עזה לכל אחד כדאית ליה.
ומ"ש לא אם אמרת בזבין שלא טמא בהם אנוסין כמ"ש זבין (פרשה ה משנה ז) ומ"ש מצורע טמא אנוסין (מצורע פרשה ה משנה ד) והק"א חלק מאמר זה לשני לימודים ועפ"ז נדפס התחלת משנה ב' כי יהיה מן הדבור וכו' וזה אינו וכן משמע מן המשנה שם אלו בהרות טהורות שיה בו קודם מ"ת בנכרי ונתגייר, וכו' וכן משמע מהר"ש והרע"ב שהכל לימוד אחד וכמ"ש.
סימן לז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק א:
[ד] "בעור בשרו" מה ת״ל? לפי שנאמר "ושער בנגע הפך לבן" שיכול אין לי אלא מקום שהוא ראוי לגדל שער לבן, מקום שאינו ראוי לגדל שער לבן מנין? ת״ל "בעור בשרו"-- ריבה
אדם כי יהיה בעור בשרו-- בפרשה זאת תופס לפעמים לשון עור בשר ולפעמים לשון עור לבד ולפעמים לשון כי יהיה בו, ולמדו רבותינו כי בנגעי הבשר שאחד מסימני טומאה שלו היא שער לבן יש מקום לטעות שאם בא הנגע במקום שאין מגדל שער כגון תוך ידו אינו מטמא (כי חסר א' מסימני טומאה) לכן תפס לשון "עור בשרו" שכולל גם מקום הבלתי מגדל שער, כי המקום המיוחד לגדל שער כמו הראש והזקן נקרא בשם "עור ראשו" ־ שכן בנתק וקרחת וגבחת לא בא לשון בשר ־ ובהפך אמר שם "כמראה צרעת עור בשר" הרי שעור בשר מגביל נגד עור ראש. ולכן בפסוקים אבג"ד בפרשה זו שמדבר מסימן של שער לבן תפס לשון "עור בשר" ללמד שאעפ"כ גם עור בשר שאין מגדל שער מטמא. ובפסוקים הוז"ח שמדבר מדין פשיון תפס לשון "עור" לבד. וכן בפרשה השניה שמדבר מדין מחיה, כי שם אין צורך לומר זה, רק בפסוק י״א אמר "צרעת נושנת היא בעור בשרו" ללמד שמחיה לבד מטמא בלא שער לבן כמשי״ת שם ־ ורמז ע״ז בעור בשרו. ובשחין ובמכוה שהתחיל "ובשר כי יהיה בעורו" לא הוצרך לכפול אח״כ בעור בשרו ובמ"ש גבי בוהק "בעור בשרם" היא להגביל טהרת עור הבשר מצרעת נגד טהרת הראש מנתקים שיאמר שם אחריו ־ וז״ש בספרא מקום שאין ראוי לגדל שער לבן מנין ת״ל בעור בשרו ריבה ־ (וזולת זה כתב כמה פעמים "בעור בשרו" למעט המקומות שאין מטמאים בנגעים שחושב (פ״ו דנגעים מ״ח) תוך העין, תוך האזן. ועמש״ש בתוספתא דאודם השפתים אין מטמא כתב הכ"מ בשם הרי"ק דאע״ג דגבי הזאה וטבילה חשבינן להו כגלוי הכא ממעט להו מדכתיב כ״פ "בעור בשרו" ומטעם זה ממעטינן עור כף הרגל (זה אינו דעור כף הרגל ממעט לקמן מן עד רגלו )
סימן לח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק א:
"שאת"-- זו שאת. "בהרת"-- זו בהרת. "ספחת"-- זו שני לבהרת . "ומראה הנגע עמוק" שני לשאת . מה לשון שאת? מוגבהת כמראה הצל שהם גבוהים ממראה החמה. מה לשון עמוק? עמוקה כמראה חמה שהם עמוקים מן הצל. מה לשון ספחת? טפילה שנאמר "ספחיני נא אל אחת הכהונות".
בהרת היא-- המראה המבריק ביותר מלשון "בהיר היא בשחקים" והמראה הבלתי מבריק כל כך קורא בערכה בשם "שאת" ־ מלשון "ירום ונשא וגבה מאד" כי המראה הכהה נראית נגבהת נגד הבהירה ממנה וז"ש שאת זו מוגבהת (כצ"ל וכ"ה בר"ש ובסמ"ג ולא כמ"ש בספרים מובהקת) וספחת היא דבר הטפל כמו ונספחו על בית יעקב.
וממ"ש שאת או ספחת משמע שמדבר בדבר הטפל לשאת וכן אמר בשבועות (דף ו' עמוד ב) אין ספחת אלא טפילה אשכחן טפילה לשאת, טפילה לבהרת מנא לן? אר"ז נאמר לבנה בשאת ונאמר לבנה בבהרת. מה לבנה האמור בשאת יש לו טפילה אף לבנה האמור בבהרת יש לו טפילה. במתניתא תנא הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהר׳ ל״ל כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת מבואר שעיקר ספחת נאמר על שאת. ולפ״ז מ״ש בספרא ספחת זו שני לבהרת הוא הפך הפשוט והפך מדברי הגמ׳! וגם יפלא שבגמ׳ לא הזכירו ברייתא דפה ולא הדרוש של ומראהו עמוק והר״ש נדחק שברייתא דפה אתיא כר״מ (ריש נגעים ולקמן פרשה ב' מ"ד) ולא ידעתי מה הועיל בזה דגם לר״מ עיקר שם ספחת אשאת קאי:
ומצאתי בירושלמי (פ״ק דשבועות) שם הביא ברייתא דפה ככתבה וכלשונה ומסיים עליו אר״א זו דברי ר״י ור״ע אבל דברי חכמים שאת ובהרת אחת. ספחת שניה לזה ולזה מתניתא אמרה כן נעשית כספחת שאת ספחת עזה ולהבין סתום בסתום ולשום חקרי לב לפלגות דברי הרמב״ם שפסק ( בפ׳׳א מה׳ ט״צ) שכל הד׳ מראות מצטרפות זו עם זו שהתפלא עליהם הכסף משנה שהם נגד דברי הגמ׳ ולהבין גם דברי הגמ׳ אשר הק׳ בה התוס׳ והמפ׳ כמה קושיות ונמצא לה פתרון אחר כפי שטת הרמב״ם ז׳׳ל אומר בזה, שלדעת חכמים אשר שנו במשנה "בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שני׳ לה כקרום ביצה" אין כאן ד׳ מדרגות בענין כמות הלובן -זה למטה מזה- רק שני איכיות שבכ״א יש שני כמויות. רצוני שלדעת חכמים בהרת ושאת הם שני מינים מפורדים: לובן מזהיר ולובן בלתי מזהיר. הבהרת היא המראה היותר לבן במין הלובן המזהיר ונקרא בהרת ע״ש זהירתו וצהירתו כמו בהיר היא בשחקים והאור מזהיר ומתנוצץ והוא כשלג שמזהיר. ותולדתו היא סיד ההיכל שמזהיר ג״כ שאינו חזק כשלג. והשאת היא מין לובן אחר, הבלתי מזהיר, והיותר חזק במין זה היא צמר לבן, ונקרא שאת שנראה מנושא נגד הבהרת המזהיר, כצל נגד החמה. ותולדתו היא קרום ביצה שהיא מדרגה השני׳ בלובן הבלתי מזהיר. אמנם בין בהרת ושאת אין שם מדרגות בענין הכמות-- כי שניהם שוים בכמות הלובן, כי הם שני מיני לובן מפורדים שלא יצדק לשום ערך ביניהם לאמר שהשלג הוא יותר לבן מן הצמר כמו שא״א לשים ערך בין הלובן ובין הירוק. וכן א״א לשים ערך בין סיד וקרום ביצה בהיותם מינים מפורדים.
אבל דעת ר"ע שארבעה אלה הם ד' מדרגות בכמות, שבהרת חזק מצמר, וצמר מסיד, וסיד מקרום ביצה. ולפ"ז מה ששואל בגמ' "אשכחן טפילה לשאת. טפילה לבהרת מנ"ל?" יצדק לשיטת חכמים ששאת ובהרת הם שני מינים שוים במעלה כמש"ש אר"ח משל דרבנן למהד"ד לתרי מלכי ותרי אפרכי מלכו של זה למעלה ממלכו של זה וכו' ופריך האי זה למעלה מזה וכו' אלא מלכו של זה למעלה מאפרכיא דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאפרכיא דנפשיה-- ר״ל, אבל שני המלכים הם במעלה אחת, וכן שני האיפרכיות.
ובזה יש מקום לומר שספחת השאת טמא ולא ספחת הבהרת והוצרך ללמד ממה שהטיל ספחת באמצע. לא כן לר״ע, שלדעתו הולכים המדרגות ארבעה לפי הכמות. אם נאמר דספחת קאי על שאת לבד ממילא יהיה זה סיד ההיכל שהוא אחר השאת בכמות. ואף שסיד היא תולדות הבהרת באיכות, הלא לר״ע לא אזלינין בתר האיכות רק אחר הכמות. וז״ש בספרא (דסתמא הוא אליבא דר"ע ) ספחת זה שני לבהרת ר״ל אם יכתב רק ספחת לבד, נאמר שספחת השאת היא סיד ההיכל, שהיא לפי האמת שני לבהרת באיכות כי הוא אחר השאת בכמות (לא אחר הבהרת שרחוק ממנו ב׳ מדרגות) וקרום ביצה לא נדע כלל. כי אי אפשר לומר שספחת השאת קרום ביצה, שרחוק ממנו ב׳ מדרגות ויהי׳ מדרגה ד׳ טמא ומדרגה ג׳ טהור, כלפי לייא! לכן כתב "ומראה הנגע עמוק" שמזה מרבינין מראה כסיד ההיכל (כמו שית׳ בס׳ נב) וממילא מיותר ספחת על קרום ביצה שהיא שני לשאת. וית׳ זה היטב לקמן סימן נ״ב.
ולפ״ז לר״ע שני לבהרת ושני לשאת שניהם הם ספחת השאת ר״ל ששני אבות הם-- בהרת ושאת, ואחר השאת עוד ב' מדרגות למטה שטמאים מריבוי הכתוב. וז"ש בירושלמי על ברייתא זו "זו דברי ר"ע ור' ישמעאל" רצונו לומר שס"ל זה למעלה מזה, "אבל לדברי חכמים שאת ובהרת אחת"-- ר"ל שניהם שוים במדרגה, וספחת היא שניה לבהרת ושניה לשאת שג"כ שוים במדרגה והי מינייהו מפקת. ועז"א מתניתא אמר כן (כיון על הברייתא שהובא בגמ' "הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר כשם שיש תולדה לשאת כך יש תולדה לבהרת) וז"ש נעשית ספחת שאת ספחת עזה ר"ל מן ברייתא זו מבואר שספחת עזה היא מדרגה שוה עם ספחת שאת עד ששניהם נכללים בשם ספחת אשר לא יתכן לומר כן לר"ע
ובזה יתבאר לך סוגית הגמ׳ דשבועות "אר"ח מאן תנא מראות נגעים דלא כר״ע, דאי כר״ע דאמר מראות נגעים זה למעלה מזה א״כ טהרת סיד ההיכל מלצרף. בהדי מאן לצרפי׳. לצרפי׳ בהדי בהרת, איכא שאת דעדיף מיניה. לצרפיה בהדי שאת, לאו תולדה דידי׳ היא."-- ר״ל שבאמת לר״ע דאמר זה למעלה מזה לית לי׳ הבדל האיכות כלל רק הבדל הכמות וסובר דכולם מין אחד הם ואין צמר משונה משלג במה שזה מזהיר וזה אינו מזהיר רק שמה ששלג מזהיר היא מדרגה כמותי חזק בלובן נגד לובן כמוהו הבלתי מזהיר, ולדידיה סיד וקרום ביצה שניהם תולדות השאת, ומרבינן להם מן ספחת ומראה עמוק כמ״ש בספרא אבל אם נאמר דמתניתין כר״ע, ור״ע ס״ל גם הבדל האיכות, א״כ טיהרת סיד ההיכל מלצרף ר״ל אין לו אב שיצא ממנו ויצורף אליו לענין טומאה (ואין פירושו שיצרף כשיעור, שבאמת כל הד׳ מראות מצטרפים כדעת הרמב״ם רק פי׳ שיצורף אליו להיות ספחת וטפילה שלו וכפי' הרמב״ן בפרושיו) שאם תרצה לצרפו בהדי בהרת, ר״ל ללמדו מן בהרת-- איכא שאת דעדיפא מיני׳ וא״א שתהיה ספחת הבהרת אחר שהטפל לבהרת יהי׳ שאת שהיא אחריו וראוי שהטפל לבהרת יהיה לובן הדומה לשאת במדרגה. וכן א״א לצרפו שיהי׳ טפילו של שאת אחר שהיא מין אחר. ומקשה א״ה קרום ביצה נמי בהדי מאן לצרפי׳ ר״ל דהי״ל להקשות גם על קרום. ומשיב, שעל קרום ל"ק אחר שרבתה תורה ספחת לשאת ואי אפשר לומר שהיא סיד היכל, שהיא מין אחר על כרחך היא קרום ביצה שהוא אחריו, אבל על סיד קשה דהא ספחת הבהרת אין מפורש במקרא ולר״ע צ״ל שהיא ספחת השאת כנ״ל ובאמת אינו בר מיני׳
ולפ״ז מ״ש הרמב״ם שכולם מצטרפין אין סתירה לדבריו ממה שמק׳ בגמ׳ בהדי מאן לצרפי׳ שאינו לענין צירוף חצי שיעור רק לענין צירוף שתהיה טפילה שלו (וכשתעיין תראה שדעת הראב״ד בהשגה א׳ פ״א מה' ט״צ דלרבנן סיד ההיכל וצמר כי אהדדי נינהו בכמות רק שנוטים זה מזה באיכות והכי אי׳ בשבועות ר״ל כי הוא היה גורס כגי׳ המאור במשל דר״ח למהד"ד... מלכו של זה למעלה ממלכו של זה ומאפרכי׳ דנפשי׳ ואפרכי דנפשי׳ כמלכי׳ דאידך ולדעת המאור שההבדל במשמושן היא ג״כ קרוב לזה. והרמב"ן השיג עליהם ולדעתו הם גדולים זה מזה בכמות וזה ג״כ דעת הרמב״ם ובכ״ז ס״ל שהם שני סוגי איכיות מפורדים וע״ז סובבים המשלים שבגמ׳ ועפ״ז יל״פ סוגיות הירושלמי רק שאכמ״ל יותר
סימן לט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק א:
"והיה"-- מלמד שהם מצטרפין זה עם זה לפטור ולהחליט ולהסגיר.
כבר בארנו (פ׳ שמיני ס׳ קמ״ה) שכ״מ שיזכיר פעל אחד על שנים ושלשה דברים ידבר לרוב בלשון רבים ואם ידבר בלשון יחיד ירמוז איזה צירוף שיש להדברים בצד מה וכמ"ש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור שמצטרפין זע״ז וכן במ״ש והיה בלשון יחיד למדו שמתאחדים ע״י צירוף (והיינו שני האבות או אב ותולדה דידיה מצטרפים לשיעור להר״ש והרע״ב ולהרמב״ם כולהו מצטרפים). וכן בספרא (פי"ד מ"ב) והיה הנגע ירקרק או אדמדם שמצטרפים ומ"ש לפטור ולהחליט מפורש באורך פ"א דנגעים מ"ג
סימן מ
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק א:
"בעור בשרו"-- בעור בשר של נראה. מכאן אמרו בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. [ה] ר׳ ישמעאל אומר בית ישראל הריני כפרתן הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים . רבי עקיבא אומר יש לציירים סממנים , שהם צרים צורות שחורות לבנות ובינונות. מביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ ותראה כבינוני. ר׳ יוסי אומר כתוב אחד אומר "בעור בשרו" וכתוב אחד אומר "בעור הבשר", מצאנו שמראות נגעים להקל אבל לא להחמיר-- רואה הגרמני בבשרו להקל, נמצא מקיים "בעור בשרו". והכושי כבינוני להקל, נמצא מקיים "בעור הבשר". וחכמים אומרים זה וזה בכבינוני.
והיה בעור בשרו-- ואח״כ אמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר בלא כינוי. ודעת הת״ק דכיון שבכל הפרשה כתוב בעור בשרו בכינוי אזלינין בתר עור בשרו של נראה ( וגרמוני שהוא לבן ביותר פוטרין אותו גם בבהרת עזה ואת הכושי מסגירין גם בנגע כהה) ומ״ש בעור הבשר היא לדרוש שית' (פרק ב׳ מ״א.
ודעת ר׳ ישמעאל ור״ע וחכמים שמ״ש בעור בשרו הוא דרך הלשון ולא נלמד ממנו דבר רק ממ״ש פעם א׳ בעור הבשר מורה שאזלינין בתר כל אדם . ולהראב״ד הביאו התוי״ט יש חילוק ביניהם דלר׳ ישמעאל לא יצויר טומאה בגרמוני וכושי ולר״ע וחכמים יכולים לעמוד עליהם והוא לר״ע ע״י סמנים ולחכמים א״צ להקיף סמנים רק לשער כאדם בינוני כי ר״ע ס״ל שאחר שכתוב וראה הכהן את הנגע דצריך שיהי' עיניו בה בשעת ראיה וא״א לראות ולשער רק ע״י סממנים וחכמים ס״ל דיוכל לראות ולשער כבינוני. ועיין לקמן (סימן מד). ור' יוסי (ובמשנה גרס ר' יהודה) ס"ל שיתקיימו שני הכתובים ושניהם להקל דספק נגעים להקל (כמ"ש פרק ב משנה ב) ודברים אלה כולם מובאים בנגעים (פרק ב משנה א
סימן מא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק א:
[ו] "והיה בעור בשרו...[נגע]"-- מלמד שהוא מצטער ממנו. ומנין שאף אחרים רואים אותו שהוא מצטער ממנו? ת"ל "לנגע".
השאת והבהרת הם שמות מציינים שינוי המראה שנתחדשה בעור ושם ננע מציין המכה והמכאב. "עוד נגע אחד אביא על פרעה". "נגוע מוכה אלקים ומעונה" (ישעי׳ נג) ויען יצויר שיתחדש שינוי בעור שלא ע״י מכה ומכאב אמר שיהיה נגע וז״ש מלמד שהוא מצטער ממנו. ובמ"ש לנגע בלמ"ד היינו שהיה נגע ניכר לכל עד שהכל רואים שהוא מצטער מזה ששימוש הלמ"ד אחר מלת "והיה" (במקום שלא יורה התהפכות דבר לדבר) יורה שהוקבע לדבר כך, כמו והיית לאב המון גוים, והיה ה' לי לאלקים. וז"ש ומנין שאף אחרים וכו' ת"ל לנגע
סימן מב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק א:
"צרעת"-- כגריס. הלא דין הוא! טימא כאן וטימא במחיה, מה מחיה כגריס אף כאן בגריס. [ז] לא! אם אמרת במחיה שהיא צריכה כעדשה, תאמר בשיער לבן שאין מקום שיער לבן צריך כלום?! ת"ל "צרעת"-- כגריס.
לנגע צרעת: כתב מהר״ע ספורני הנה אמר לפעמים "נגע צרעת הוא", ופעמים "צרעת היא", ופעמים "צרעת נושנת היא", ופעמים "נגע הוא", כי אמנם יש לצרעת כמו לשאר החולאים עתות התחלה ותוספות ותכלית אם ירפא החולי תהי׳ לו ירידה. ג״כ ויקרא להתחלה נגע בלבד. ולתוספות נגע צרעת וכאשר תתישן תקרא צרעת נושנת וכאשר תהי׳ בירידה יאמר נרפא הנגע נרפא הנתק עכ״ד ואמת שבטהרה אמר תמיד וטהר את הנגע ובכ״ז מצאנו ג"כ "והנה נרפא נגע הצרעת" וכן בימי ההסגר ובטומאה לפעמים קורא אותו נגע ופעמים צרעת ופעמים נגע צרעת. אולם חכמינו האמתיים היה להם בזה חוקים אמיתיים נאמנים ששם נגע יציין לרוב את השער לבן ושם צרעת יציין לרוב טומאת המחיה שכן תראה שבכל פרשת המחי׳ השתמש בשם צרעת-- "נגע צרעת כי תהיה", "צרעת נושנת היא", "ואם פרוח תפרח הצרעת וכסתה הצרעת", וכן כולם אבל בפ׳ שער לבן קראו לרוב בשם נגע וכן אמר בספרא (מצורע פרשה א׳ משנה ו׳) "והנה נרפא הנגע" זה שער לבן. "הצרעת" זה המחיה. וכן בספרי (פר׳ תצא) "השמר בנגע" זו שער לבן, "הצרעת" זו מחיה. וכן דרש לקמן סימן נ״ג ובכ״מ כמ״ש באילת השחר (כלל תעח) וכששינה והזכיר שם צרעת ע״כ בא ללמוד איזה דבר מדין המחיה ודרשוהו לרוב על שיעור כגריס כמו שלמד גם לקמן פ"ג מ"א, פ״ז מ״ט , פי"א מ"ח, פי״ד מ"ד משם צרעת שהיא כגריס. כי שיעור כגריס מפורש במחיה כמו שלמד בספרא (פרשה ג מ"י ומי״א) ממ״ש "ומחית בשר חי בשאת" שתהיה המחיה שהיא כעדשה באמצע השאת וכשני שערות מקיפים על עדשה מכל צד היא שיעיר גריס. ושואל ל״ל קרא הלא נלמד מבנין אב משם. ומשיב דשם א״א בענין אחר כיון דשיעור המחיה כעדשה וכשני שערות הנגע סביבו בהכחר היא כגריס אבל השער לבן אין לו שיעור, ונאמר שדי בנגע כ"ש. ומה שק' עמ"ש בספרא (פ"ג מ"א) בנין אב לכל הצרעת שיהיה כגריס יתבאר שם סימן עה
סימן מג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק א:
[ח] "והובא אל אהרן הכהן"-- אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר? ת"ל "הכהן". מנין לרבות בעל מום? ת"ל "מבניו". או יכול שאני מרבה חללים?... ת"ל "הכהנים"-- יצאו חללים. ומנין לרבות כל ישראל? ת"ל "או אל אחד". [ט] אם סופינו לרבות כל ישראל מה תלמוד לומר "או אל אחד מבניו הכהנים"? אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אעפ"י שוטה-- "אמור טמא", והוא אומר טמא. "אמור טהור", והוא אומר טהור.
דבר אחר מה תלמוד לומר "או אל אחד מבניו הכהנים"? לפי שנאמר "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע"-- הקיש ריבים לנגעים-- מה נגעים במום אף ריבים במום, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים. אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה? ק"ו אם ממונו בשלשה אינו דין שיהיה גופו בשלשה?! ת"ל "או אל אחד מבניו הכהנים"-- מלמד שכהן אחד רואה את הנגעים.
והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים כתב הראב״ע טעם אהרן הוא הכהן המשוח תחתיו. וטעם אחד מבניו הכהנים ההדיוטות שנמצאו חוץ למקדש. וטעם הכהנים שלא יהיו הפסולים וחז״ל דקדקו כפי האמת עכ״ד . אולם הם העמיקו יותר ודבריהם בנוים על שלשה כללים
כלל א-- בכ״מ שיזכיר דין הנוהג לדורות ויאמר שיהי׳ המעשה ע״י אהרן יכוין על הכ״ג העומד במקום אהרן. כמו בכל מעשה עבודת יוהכ׳׳פ שהזכיר העשי׳ באהרן ופי' הכ״ג . ובכ"מ שיזכיר אהרן ובניו . פי׳ הכ״ג שעומד במקום אהרן והכהנים ההדיוטות שעומדים במקום בניו, כמו "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", "זה קרבן אהרן ובניו" כמ"ש (בפ' צו סימן לט באורך) ודרך הכתוב להזכיר שם אהרן סתם תמיד (זולת במקום שמיחס את בניו אליו כמו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן) ובמקום שיזכירנו בשם אהרן הכהן לא ידבר בו מצד שהוא כהן גדול שהיא מיוחד לשם אהרן, רק מצד שהוא כהן לבד . כמו "ונתתם ממנו תרומת ה׳ לאהרן הכהן" שהיא לכל כהן. "הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו" ששירות הלוי לא הי׳ מיוחד אל הכ״ג (ומ׳׳ש את בגדי הקדש לאהרן הכהן (שמות לה ושם ?? ?? ) ללמד שהבגדים הם תנאי לכהונה בזמן שאין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם) (וזה עפ״י הכלל שיסדתי [שמיני ס׳ מא ובכמה מקומות] שבכ"מ שכתכ תואר א' מיותר בא לתת איזה גדר ופי' ותואר הכהן, שבא שלא לצורך אחר שבכ"מ יודיענו בשם אהרן לבד, היא לדייק שמדבר רק מצד הכהונה לבד) וז"ש בספרא אין לי אלא אהרן עצמו (פי' הכ"ג שעומד במקום אהרן) מנין לרבות כהן אחר ת"ל הכהן. שממה שהוסיף שם הכהן ידעינן שר"ל כל כהן אף הדיוט, וכמו שבכל הפרשה אמר וראה הכהן.
כלל ב-- הנה בארנו (ויקרא ס׳ לח) שיש הבדל בין שם בני אהרן ובין שם הכהנים . ששם בני אהרן כולל כל מי שהוא מבניו אף החלל ובע״מ, ושם כהן לא יבא על החלל בשום מקום. והבעל מום לפעמים יתואר בשם כהן ולפעמים לא. ועפ"ז בארנו שיש הבדל בין אם אומר "בני אהרן הכהנים" ובין אם יאמר "הכהנים בני אהרן" שאם יאמר תחלה שם בני אהרן שכולל הכל, בא שם הכהנים אחריו למעט שם בני אהרן (כי שם השני מפרש את הראשון תמיד) -- לא כל בני אהרן רק הכהנים הכשרים וממעט חללים ובע"מ. אבל כשאומר "הכהנים בני אהרן" שבא שם בני אהרן לרבות לאו דוקא כהנים רק הוא הדין כל בני אהרן, מרבה בע"מ כיון שהם בני אהרן עיי"ש בפרטות. אולם פה ששני השמות "מבניו" "הכהנים" שניהם באו להוסיף על שם "אהרן הכהן" וכיון שבמ"ש "אהרן הכהן" נכללו אף כהנים הדיוטות א"כ מה שהוסיף "מבניו" הוא לרבות אף כהנים פסולים לעבודה. ושם כהנים בא לפרש רק "כהנים-פסולים-שהם-כהנים" והוא הבע"מ לא אותם שאינם כהנים שהם החללים. [וזה עפ"י הגדר אשר שמנו (באילת השחר סימן רל"ז) בענין אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ויסודו בחכמת ההגיון דרשהו משם ותבין] וז"ש בספרא מנין לרבות בע"מ ת"ל מבניו. או יכול שאני מרבה חללים ת"ל הכהנים
כלל ג-- אולם על זה יקשה שלא היה לו לאמר "אל אהרן הכהן" כלל. רק "והובא אל אחד הכהנים בני אהרן" וכל מקום שהקדים שם הכהנים לשם בני אהרן מרבה בע״מ וממעט חללים כמו במ"ש "אמור אל הכהנים בני אהרן", וכמ"ש (ויקרא ס' הנ"ל) על זה משיב ומנין לרבות כל ישראל ת"ל או אל אחד. וזה מוסד על כלל שלישי כי מצאנו שם המספר אחד בסמוך ובנפרד-- אחד [בפת"ח] אחד [בסגו"ל קמ"ץ] וכשבא בסמוך יבא אחריו לפעמים מ"ם השימוש -- אשים את נפשך כנפש אחד [בפת"ח] מהם (מ"א יט) ולפעמים ה' הידיעה-- אחד ההרים, אחד העם או בלא הא-- מאחד שבטיך [בפת"ח] וכבר העירותי על זה במאמר מיוחד ונתתי הבדלים ביניהם. ושורש הדברים עפמ"ש המדקדקים כי אחד [בפת"ח] ואחד [בסגו"ל קמ"ץ] הם שני משקלים: אחד [בסגו"ל קמ"ץ] היא ממשקל הכבדים כמו סבל, שבת [פת"ח קמ"ץ] רק שנשנתה לסגו"ל בעבור קמצות החי"ת כמו גחל [סגו"ל קמ"ץ], פחם [סגו"ל קמ"ץ]. והשני ממשקלים הקלים כמו נחש שחת .ולפעמים יבא שם אחד [בפת"ח] משם אחד [בסגו"ל קמץ] עיין בדבריהם באורך
ולפ"ז שם "אחד" [סגו"ל קמ"ץ] בא להוציא השניות-- אחד ולא שנים, כי הוא שם המספר. ושם "אחד" [בפת"ח], כשבא בסמיכות, משם אחד [בסגו"ל קמ"ץ] יבוא על האחד הנודע (כמו שגדרתי גדר זה למעלה- סימן יד כלל ג-- בשם "שלשת" "ארבעת") כמ"ש אחד ההרים הר המוריה. "אחד העם" זה המלך. אבל כשבא אחריו מ"ם שאז אינו סמוך ובא ממשקל הקל, מורה "כל אחד שיהיה"-- "יהי נא דברך כדבר אחד מהם" (מלכים א כב) "גם אתה כאחד מהם" (עובדיה ) "ולא הרעותי את אחד מהם" (במדבר) פי' כל מי שיהיה וז"ש בספרי (תצא פסקא רפח) ויבמות (דף מד) כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם, מנין אפי' הם מרובים ת"ל ומת אחד מהם, שאם היה הכוונה אחד ולא שנים היל"ל אחד [בסגו"ל קמ"ץ] מהם, אבל אחד מהם פי' כל שיהיה ושם הארכתי בזה. וכן פה אמר אחד מבניו [בפת"ח] פי' כל מי שיהיה שאם היה אומר אחד הכהנים מבניו הייתי מפרש אחד המיוחד דהיינו כהן מורה הוראה. כהן חכם. אבל כשכתוב אחריו מ"ם, שאינו סמוך, פירושו כל כהן שיהיה אף כהן עם הארץ, אף שוטה רואה את הנגעים ומורה עפ"י דבר החכם. וז"ש ומנין לרבות כל ישראל ת"ל או אל אחד מבניו שלכן כתוב אחד במשקל הקל (שזה נודע מן המ"ם מבניו שמעיד שאינו סמוך) ללמד אפילו כהן שוטה ובזה מרבה כל ישראל ר"ל לענין ההוראה, שהישראל יורה הדין לכהן וזה מוכח ממ"ש אל אחד מבניו שאפילו כהן שוטה. ויען שנוכל לטעות שפירושו שמרבה כל ישראל לראות הנגע מקשה "אם סופינו לרבות כל ישראל מה ת"ל אל אחד מבניו" , ומשיב שזה לענין שתצא הטומאה והטהרה מפי כהן, רק כיון שדי אפילו כהן שוטה ממילא עיקר המורה הוא החכם שבישראל שהוא רואה ואומר לכהן:
ואגב ידעינין ג"כ שדי בכהן אחד משום שנוכל לטעות מהיקש נגעים לריבים . ומ״ש מה ריבים שלא בקרובים הוא דעת ר״מ וחכמים פליגי עליו כמ״ש בסנהדרין (דף לד) ובנדה (דף נון)