התורה והמצוה ויקרא יד מג-מד
ספרא | מלבי"ם על פרשת מצורע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קג עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ז:
[א] (ויקרא יד מג): "ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים" -- משל: "חזר איש פלוני למקומו"-- כשיחזור הנגע לאותן האבנים. אין לי אלא מקומו, מנין לרבות את כל הבית? ת"ל "בבית".
יכול כגריס? נאמר כאן "נגע" ונאמר להלן "נגע". מה נגע האמור להלן כב' גריסין - אף נגע האמור כאן כב' גריסין. [ב] נמצאת אומר: הפשיון הסמוך - כל שהוא, הרחוק - כגריס, והחוזר בבתים - כשני גריסין.
ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים: לשון "שיבה" מורה תמיד ששב אל המקום או הענין שהיה בו תחלה, ופה יש לומר ששב הנגע בבחינת הבית ויש לומר ששב בבחינת המקום הפרטי שהיה שם תחלה. וממ"ש "אחר חלץ את האבנים" משמע שמדבר בבחינה הפרטית, שהגם שחלצו את האבנים ושמו אחרים תחתיהם שב למקום שהיה שם על האבנים החדשים. ולזה כוון בעל הטעמים ששם האתנחתא על מלת "האבנים". וז"ש כשיחזור הנגע לאותן האבנים. ובכל זאת ממ"ש "ופרח בבית" מדבר גם בבחינת המקום הכללי שהיה תחלה בבית ושב לשם וז"ש מנין לרבות את כל הבית ת"ל בבית.
וממ"ש "ואם ישוב הנגע" בה"א הידיעה מוסב על הנגע שהזכיר תחלה-- "והנה הנגע בקירות הבית"-- שלמדנו (בסימן פז) שהוא כשני גריסין.
סימן קד עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ז:
[ג] אין לי אלא במראיה. שלא במראיה מנין? ת"ל "ופרח" -- במראיה ושלא במראיה. [ד] או אינו אומר "ופרח" שלא יהיה טמא עד שיחזור ויפשה?... ודין הוא: טימא בגדים וטימא בבתים. מה בבגדים טימא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף בבתים יטמא את החוזר אף על פי שאינו פושה. [ה] הין, אם החמיר בבגדים - שהעומד בהם בסוף ב' שבועות שורף, נחמיר בבתים - שהעומד בסוף ב' שבועות אינו נותץ?! ת"ל "צרעת ממארת" לגזירה שוה -- מה (ויקרא יג נא): "צרעת ממארת" האמור בבגדים טימא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף (ויקרא יד מד): "צרעת ממארת" האמור בבתים יטמא החוזר אף על פי שאינו פושה.
ואם ישוב הנגע ופרח בבית: כבר בארתי (תזריע סימן קג) שלשון "פריחה" לא יבא על הויית העצם רק על גדולו והפרותו. ולכן בכל מקום שבא לשון פריחה בנגעים פירשו חז"ל על הפשיון שהנגע פורחת ומתרבית ועושה פרי. אולם במקום שאי אפשר לפרשו על הפשיון פירשוהו מענין הוראה ההשאלית שיש לשם "פרח" על מיני הגוונים השונים כמו "ציצים ופרחים" וכמ"ש בספרא תזריע (פרק טז משנה ז) "פורחת"-- כמראה ושלא כמראה, וכמו שכתבנו שם (סימן קעז). וכן פירשו פה שפעל "פרח" בא על חילוף מיני הגוונים שהיה ירקרק ועתה בא במראה אדמדם או להפך.
ואמר (במשנה ד) שהלא יש לפרש מ"ש "ופרח בבית" הוא מענין פשיון כהוראתו הפשוטה וכמ"ש (פסוק מד) "ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית" שמורה שבנגע החוזר צריך שיפשה דוקא, וזה שכתוב "ואם ישוב הנגע" היינו שיחזור וגם "ופרח בבית", היינו שיפשה על שיעור שהיה תחלה. על זה השיבו שקבלו גזירה שוה מ"ש "צרעת ממארת הוא" שהוא הלשון עצמו שתפס בצרעת הבגד להורות שדיניהם שוה שהחוזר מטמא אפילו בלא פשיון. וכבר בארנו (תזריע סימן קעב וסימן קעה) שמה שנשתנה דין צרעת הבגד מדין צרעת הבשר (שבכולם אם עמד בעיניו ולא פשה עד סוף ימי הסגרם טהור ובבגד טמא) מפני שבבגד הגם שאינו פושה על שטחו הוא פושה בעומק הבגד כמו שכתוב שם "פחתת הוא בקרחתו" שפירושו שפוחת ומעמיק בעמקו. ופי' בספרא (שם פרק טו מ"ח) פחתת מענין שקיעה בעומק. וכן בנגע הבית אמר "שקערורות" שהוא מענין שקיעה בעומק (כמ"ש למעלה סי' פט), ואם כן גם פה שייך הדין של צרעת הבגד שאף שלא פשה בסוף-- טמא. ושלכן אמר בשניהם "צרעת ממארת" מענין ארירה ומענין סילון ממאיר שנוקב ומעמיק.
(וחוץ מזה הסברה מורה דבנגעי בשר שטהור אם לא פשה עד סוף ימי ההסגר, לא פשה בשום פעם, אבל פה שתפס הכתוב שפשה בראשון, אם נאמר שאחר חליצה וקוצה אם שב בלא פשיון טהור אינו דומה לשום אחד מהנגעים).
ובכל זאת צריך הגזירה שוה דאי אפשר ללמדו מן הדין מצרעת הבגד דשם החמיר שישרף בהסגר ב' שבועות. ועל זה אמר (במשנה ד וה') ודין הוא וכולי הין אם החמיר וכולי.
סימן קה עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ז:
[ו] אם סופנו לרבות את החוזר מה ת"ל "ובא הכהן וראה והנה פשה"? הנח לו...
שומע אני: אם ישוב הנגע ופרח בבית וחזר הנגע בו ביום יהא טמא... ת"ל (ויקרא יד לט): "ושב הכהן"... (ויקרא יד מג): "ואם ישוב הנגע" -- מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע, אף כאן בסוף שבוע.
[ז] ומנין אם עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע? ת"ל (ויקרא יד מד): "ובא הכהן וראה והנה פשה" - במה הוא מדבר? אם בפשה בראשון - הרי אמור; הא אינו אומר "ובא הכהן וראה והנה פשה" אלא שבא בסוף שבוע ראשון ומצא עומד, ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה, מה נעשה לו? הרי אני דן: מה מצינו בפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע - אף בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע... הין אם היקל בפושה בראשון -- שהרי היקל בעומד בו! נקל בפושה בשני שהרי החמיר בעומד בו! ויהיה הפושה כעומד ת"ל "ושב הכהן.. ובא הכהן" -- זו היא שיבה זו היא ביאה. מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
[ח] מנין אם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע? ת"ל "ובא", (ויקרא יד מח): "ואם בא יבא" -- הרי כאן ב' ביאות. במי הוא מדבר? אם בפושה בא', הרי אמור. ואם בפושה בשני, הרי אמור. הא אינו אומר "ואם בא יבא" אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני, "וראה והנה לא פשה" -- זה העומד, מה יעשה לו? "וטהר הכהן את הבית". יכול יפטר וילך לו? ת"ל "כי נרפא הנגע" - לא טהרתי אלא הרפוי. [ט] מה יעשה לו? הרי אני דן מה מצינו: בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף העומד בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. [י] הין אם נחמיר בפושה בשני -- שהרי החמיר בפושה בראשון, נחמיר בעומד בשני -- שהרי החמיר בעומד בראשון?! ויהא עומד כפושה בשני?! ת"ל "ובא", "ואם בא יבא" - הרי כאן ב' ביאות: ביאה האמורה למעלה וביאה האמורה למטה. מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה האמורה למטה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
[יא] משום ר' ישמעאל אמרו, נאמר "צרעת ממארת" בבגדים ונאמר "צרעת ממארת" בבתים. מה "צרעת ממארת" האמור בבגדים עשה העומד בשני כפושה בשני, אף "צרעת ממארת" האמורה בבתים נעשה העומד בשני כפושה בשני.
(ויקרא יד מג): "ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח" - מה ת"ל? שיכול שאין לי חוזר ונותץ אלא אחר פושה בראשון. מנין לרבות את החוזר אחר פושה בשני ואחר העומד בשני? ת"ל "אחר חלץ את האבנים", שאין ת"ל "ואחרי הקצות... ואחרי הטוח", וכי יש חליצה שאין עמה קציעה וטיחה?! אם כן למה נאמר "ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח" - אלא לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני.
[יב] מנין לכהה בשני והולך לו-- קולפו והוא טעון צפרים? ת"ל (ויקרא יד מט): "ולקח לחטא את הבית" -- הרי כאן בית אחר.
מכאן אמרו עשרה בתים הן: 1) הכהה בראשון 2) והולך לו-- קולפו והוא טהור. 3) הכהה בשני 4) והולך לו-- קולפו והוא טעון צפרים. והפושה בראשון-- חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע 5) חזר-- נותץ, 6) לא חזר-- טעון צפרים. עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע 7) חזר-- נותץ, 8) לא חזר-- טעון צפרים. עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע 9) חזר-- נותץ, 10) לא חזר-- טעון צפרים.
ואם ישוב הנגע ופרח בבית וכולי ובא הכהן וראה והנה פשה: הנה בארנו בסימן הקודם שבנגע החוזר אין צריך שיפשה על שיעור הקודם ומה שכתוב "וראה והנה פשה" היינו שחזר הנגע וזה נקרא "פשיון" שנתוסף על מה שהיה תחלה על האבנים שחלצו ועתה בא גם על האבנים שהושמו תחתיהם. אולם למה תפס לשון "פשיון", שיש בו מקום לטעות, יתבאר אחרי זה. וזה שנאמר בספרא (משנה ו) אם סופנו לרבות את החוזר מה ת"ל "ובא הכהן וראה והנה פשה"-- הנח לו ר"ל שזה ידרוש אחר כך (במשנה ז).
והנה לא בארה התורה בפירוש שאחר החליצה וקוצה וטיחה יסגיר שבעת ימים ויש לומר שמ"ש "ואם ישוב ופרח הנגע בבית" הוא אפילו אם חזר בו ביום, אך הלא במה שכתב אחר כך "ואם בוא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה וטהר את הבית" בודאי יש זמן מתי יבא ובודאי זמנו ז' ימים כמו בכל הנגעים. והוא הדין בצד הראשון שפשה היינו אחר ז' ימי הסגר וחז"ל סמכוהו עמ"ש "ואם ישוב הנגע" שלשון "שיבה" דומה למ"ש "ואם ישוב הכהן" שהוא בסוף ז' (זה פירוש משנה ו).
(פירוש משנה ז) והנה הכתוב לא באר רק אם פשה בסוף ימי ההסגר שאז חולץ וקוצה וטח ולא באר איך הדין בלא פשה, שאין לומר שבזה טהור דהא אמר בפסוק "ואם בוא יבא הכהן והנה לא פשה אחרי הטוח את הבית וטהר" מבואר שקודם טיחה אין מטהר על ידי שלא פשה. וכן אין לומר שגם בזה חולץ וקוצה וטח דהא אמר "וראה והנה פשה וחלצו את האבנים". ועל כרחנו שבזה יסגיר שנית, ודינו כמו בצרעת הבגד שאם לא פשה בראשון מסגיר שנית. אמנם למה סתמה התורה? והלא מלבד שהיה ראוי לפרש זאת הלא יש לומר גם כן שאם עמד בראשון ופשה בשני יתוץ הבית כיון ששבוע שני חמור שאם עומד בשני חולץ וקוצה וטח כמו שיתבאר (במשנה ח) אם כן יש לומר שבפשה נותץ! והשיבו שהתורה רמזה דין זה במ"ש "ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחרי חלץ...ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית" שכבר התבאר שבנגע החוזר אין צריך שיפשה, וכבר שאל (במשנה ו) אם סופנו לרבות את החוזר מה ת"ל "ובא הכהן וראה והנה פשה", ועל כן פירשו חז"ל שמה שכתב "ובא הכהן וראה והנה פשה", וא"ו של "ובא" ושל "וראה" אינו וי"ו המהפכת העבר לעתיד, רק הוא וי"ו החיבור, ופירושו אחרי חלץ ואחר הטוח ואחר שבא הכהן וראה כבר קודם החליצה והטיחה שפשה, אם אחר כל זה ישוב הנגע ופרח בבית-- ונתץ. אולם לענין מה אמר זה? אם מדבר בפושה בראשון, הלא זה מבואר בכתוב שהחליצה הוא אחר שבא הכהן וראה והנה פשה, ועל כרחנו שבא לרבות אם עמד בראשון ופשה בשני וכיון שאמר סתם "ובא הכהן וראה והנה פשה" דהיינו בין פושה בראשון ובין בשני, ידעינן שפושה בשני דינו כפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח, כי הלשון "ובא הכהן וראה והנה פשה" דומה ללשון "ושב הכהן וראה והנה פשה" ומזה ידעינן שמ"ש "ובא הכהן וראה והנה פשה" הוא עבר שכבר נשלם ר"ל שקודם החליצה והטיחה בא כבר "וראה והנה פשה" שאז נותץ (כמו "כי פקד ה' את עמו" (רות א) שהיא עבר שכבר נשלם לפני השמיעה).
(ביאור משנה ח ט י) ועדיין לא ידענו מה דין אם עמד בראשון ובשני, שיש לומר שכמו שאם עמד בראשון מקילינן להסגיר עוד שבוע, כן אם עמד גם בשני נטהר לגמרי. והוכיחו דין זה ממ"ש בפסוק מח "ואם בוא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע" ויוכיח זה בשתי פנים: ( א ) לפי הפשט דהא אמר שרק אחרי הטוח את הבית מועיל אם לא פשה ובאר הטעם מצד שנרפא הנגע שרפואה לא יצדק רק אחר הטיחה שלא שב הנגע, מה שאין כן אם עמד בעיניו ולא פשה קודם הטיחה-- לא נרפא הנגע [כי בנגעי בשר שמטהר בלא פשה בסוף ימי ההסגר אינו מטעם רפואה, רק מטעם שעל ידי שלא פשה נודע שאינו צרעת כמ"ש (תזריע יג ו) "ולא פשה הנגע וטהרו הכהן מספחת הוא", ושם כג' וכח'-- "צרבת השחין הוא", "שאת המכוה הוא"] ( ב ) וממ"ש "ואם בא יבא הכהן" במקור לפני הפעל מורה שבא ב' פעמים והוא אם עמד בראשון שנותן לו שבוע שני, שזה רמז בלשון "ביאה" כמו שלמדו ממ"ש "ובא הכהן וראה והנה פשה" ובזה אמר שאם "בא יבא" בכפל, אז אין מועיל "לא-פשה", רק אחרי הטוח, לא אם "לא-פשה" בסוף שבוע שני שלא נרפא הנגע. וז"ש (במשנה ח) ת"ל ובא ואם בא יבא הרי כאן ב' ביאות וכולי אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני (ובזה אומר) "וראה והנה לא פשה...כי נרפא הנגע" לא טהרתי אלא הרפוי.
ועדיין לא ידעתי מה יעשה לו דיש לומר כיון שהעומד קיל מפושה יסגיר פעם שלישית (וז"ש במשנה ט ובמשנה ח מה יעשה לו וכולי הין אם החמיר בפושה בשני וכולי) ולמדו זה בדרך הדרוש ממ"ש "ואם בא יבא וראה והנה לא פשה" שמ"ש "וראה והנה לא פשה" הוא לשון בלתי מדויק דהא בנגע החוזר אין צריך פשיון כנ"ל והיה לו לומר "וראה והנה לא שב הנגע בבית" ופי' שבא ללמד שאם בא יבא כהן ביאה אחר ביאה וראה שלא פשה, והיינו אם עמד בראשון ובשני, אז אחרי הטוח את הבית יטהר את הבית-- מבואר שגם בביאה השני בסוף שבוע ב' צריך טיחה. וז"ש (במשנה י) ת"ל ובא ואם בא יבא הרי כאן ב' ביאות וכולי.
(ביאור משנה יא) ור' ישמעאל לא סבירא ליה דרשות אלה כי מ"ש "ובא הכהן וראה והנה פשה" הוא לדעתו על נגע החוזר וכמ"ש הרמב"ן ז"ל שמלת "פשה" לשון תוספות נאמר על דבר נוסף על אחר כמו "ונוסף גם הוא על שונאינו", "ונוספה נחלתן", ונאמר על דבר החוזר כמו "יוסיף ה' ידו שנית ויתנבאו ולא יספו" שפירושו לא חזרו עוד להנבא, וכן כאן נאמר על החזרה. או כמ"ש המבארים שכל שיבת הנגע הוא פשיון שהרי חלצו האבנים שהיה בהם הנגע ושמו אבנים אחרים תחתיהם והרי הנגע החדשה שבאה עתה על האבנים הוא עודפות על הנגע הראשון, ולפי זה אין לדרוש מלשון זה דבר, רק ר' ישמעאל למד כל זה מצרעת הבגד, אחר שפה כתוב לשון "צרעת ממארת" כלשון שכתבו בצרעת הבגד ידעינין שדין שניהם שוה. ומזה ידעינן שמה ששם בפושה בראשון שורף הבגד ופה חולץ האבנים הוא ענין אחד דחליצת האבנים שבם הנגע עומד במקום שריפת הבגד. ושם מבואר שאם לא פשה בראשון מסגיר, ובשני --בין פשה ובין לא פשה-- שורף הבגד, וכן בצרעת הבית אם לא פשה בראשון מסגיר ובסוף שבוע שני --בין פשה בין לא פשה-- חולץ האבנים, שזה במקום שריפת הבגד.
אולם בנגע החוזר שהדין הוא שיתוץ הבית אי אפשר ללמוד מדין בגד ששם בנגע החוזר שורף הבגד ובבית הרי חליצת האבנים עומד במקום שריפת הבגד, ולפי זה יש לומר שמה שבארה תורה שבבית בנגע החוזר נותץ, הוא רק בדין המבואר בכתוב שהוא אם חזר אחר שפשה בראשון, לא בדין אם חזר אחר שבוע שני (שאין מבואר בכתוב ורק נלמד מבגד), יש לומר שבזה בנגע החוזר חולץ האבנים כמו שבבגד שורף הבגד. ולמדו ר' ישמעאל ממ"ש "אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח" שמה שכתוב "אחרי הקצות ואחרי הטוח" הוא למותר ובא ללמד שתמיד כשחזר הנגע אחר חליצה וקוצה וטיחה נותץ בכל ענין, שבין שהיה החליצה וקוצה וטיחה אחר פשה בראשון, בין שהיה אחר פושה בשני ואחר העומד בשני, דאם הדין הוא דוקא אם היה החליצה אחר פשה בראשון לבד היה לה להתורה לבאר זה בפירוש אחר שהאריך לבאר כל הפרטים-- "אחר חלץ ואחר הקצות ואחר הטוח" היה לו לפרש גם כן "ואחר שפשה בראשון" כיון שירד לבאר כל הפרטים שקדמו להחזרה. מדוע עזב מלבאר פרט זה אחר שפשה בראשון? ועל כרחנו שרק החליצה וקוצה וטיחה הוא תנאי מוכרח, לא זולת זה, שכל שחלץ וקצה וטח וחזר הנגע שנית צריך נתיצה.
(ביאור משנה יב) וכבר בארנו (באה"ש פרק טו) שאין מדרך הלשון להחזיר את השם בכל פעם וכשמחזיר את השם ידרשהו פעמים רבות שרומז על דבר שזולת השם הראשון וכן במ"ש "ולקח לחטא את הבית" ולא אמר "לחטא אותו" דרשו שמלמד שבכל מקום שיצטרך חיטוי (אף שלא בענין שדבר עד הנה מנגע החוזר, רק אם כהה או הלך בשני, גם כן יחטא בצפרים.
ומ"ש מכאן אמרו עשרה בתים הם הוא משנה (ריש פרק יג דנגעים) והם (א) כהה בראשון, (ב) הלך בראשון, (ג) כהה בשני, (ד) הלך בשני, (ה) פשה בראשון וחזר אחר חליצה וטיחה, (ו) לא חזר, (ז) פשה בשני וחזר, (ח) לא חזר, (ט) עמד בזה ובזה וחזר, (י) לא חזר. וכולהו למדין מקראי כנ"ל לבד קליפה דכהה בראשון לא נמצא בקרא וכתב הר"ש סוף פרק י"ב דנגעים שמא מדכתיב "כי נרפא הנגע" דמשמע דאין טהרת הבית אלא בריפוי עיי"ש.
סימן קו עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ז:
[יג] (ויקרא יד מד): "טמא" - מה ת"ל? לפי שמצינו בבית המוסגר שאינו מטמא אלא מתוכו. יכול אף המוחלט כן?... ת"ל כי "טמא הוא" -- הוסיף לו טומאה שיטמא בין מתוכו בין מאחוריו.
בבית טמא הוא: עד עתה היה רק האבנים שבהם הנגע טמאים, לכן היו צריכים חליצה והשלכה אל מקום טמא. והבית לא היה מטמא בימי ההסגר רק את הנכנס לתוכו. ועתה כל הבית טמא מכל סביביו-- מתוכו ומאחוריו. וז"ש טמא הוא ר"ל הבית בכללו כי עד עתה לא היה טמא רק מצד הנגע ורק מתוכו.