התורה והמצוה ויקרא יד מה-נו

ספרא | מלבי"ם על פרשת מצורע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קז עריכה

ויקרא יד מה:
וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ה:

[א] "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית"-- מלמד שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר.

[ב] וכמה אבנים יהיו בתוכו? ר' ישמעאל אומר ארבעה. ר' עקיבא אומר שמונה. שר' ישמעאל אומר עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים או על אבן אחד. ר' עקיבא אומר עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים ולא על אבן אחד. ר' אלעזר בר' שמעון אומר עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בזויות, אורכו כשתי גריסין ורחבו כגריס.


ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית: מ"ש את אבניו ואת עציו וכולי בא לפרט שלא כל החומריים שבבית צריכים נתיצה רק אבנים ועצים ועפר לבד. אולם למה אמר "ונתץ את הבית"? היה לו לומר "ונתץ את אבניו ואת עציו". ועל כרחנו מלמדני שצריך שהבית יהיה מורכב מג' מינים אלה: אבנים, עצים, ועפר. ואם אינו מג' מינים אלה אינו צריך נתיצה. וכן בזה ידעינן שמ"ש בתחלת הענין "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" היינו רק בבית המורכב מג' מינים אלה ואם קיר אחד משיש או מלבנים אינו מטמא בנגעים כמ"ש (פרק יב דנגעים משנה ב). וזה שקרא בברייתא די"ג מדות דבר הלמד מסופו. ועי' בתוי"ט שם האריך בזה.

ופלוגתת ר' ישמעאל ורבי עקיבא ור' אלעזר בר' שמעון במשנה ב' תלוי בפלוגתתן למעלה (פרשה ו מ"ד) עיי"ש ומובא בנגעים (שם משנה ג)

סימן קח עריכה

ויקרא יד מה:
וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ה:

[ג] "אבניו"-- שלו ועפר שלו. מלמד שהוא גורר ומוציא. "אבניו"-- ולא אבני העליה, "עציו"-- ולא עצי העליה, "עפר"-- ולא עפר העלייה. מכאן אמרו נראה נגע בבית-- נותן את הקורות לעליה, נראה בעליה-- נותן את הקורות לבית.

"את אבניו"--אבנים שנבנו עמו ולא אבנים שהכניס לו משנבנה. "עציו"-- ולא עצים שהכניס לו משנבנה. "עפר הבית"-- ולא עפר המתכיות שלו.    אם נאמר בחליצה למה נאמר בנתיצה? לפי שיש בחליצה מה שאין בנתיצה ובנתיצה מה שאין בחליצה. בחליצה-- האבן שבזוית בזמן שהוא חולץ, חולץ את כולה ובזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח של חבירו. ובנתיצה-- נותץ את האבנים שיש בהם נגע ושאין בהם נגע ובחליצה אינו חולץ אלא האבנים שיש בהם נגע. הא לפי שיש בחליצה מה שאין בנתיצה ובנתיצה מה שאין בחליצה צריך לומר בחליצה וצריך לומר בנתיצה.


את אבניו ואת עציו וכולי: ממ"ש "אבניו" "עציו" בכינוי היינו רק אבנים ועצים המיוחדים לבית זה ומוציא ( א ) אבנים השייכים לבית שבצידו. וז"ש מלמד שהוא גורר ומוציא ר"ל כמ"ש במשנה (ב פרק יג דנגעים) האבן שבזויות בזמן שהוא נותץ נותץ שלו ומניח של חבירו, וגורר מן האבן רק חלק השייך לבית זה. ( ב ) מוציא עצים השייכים לעליה שעל גביו ולכן הקורות שבין בית ועליה אינו נותץ שאינם מיוחדים לבית אחד לבדו שיקראו "אבניו" ו"עציו" וכמש"ש (במשנה ג) ( ג ) שלא נקרא אבניו ועציו רק אותם שמהם נבנה, לא אותם שהכניס לו אחר כך שאינם אבני הבית (ומ"ש תחלה "את אבניו"-- כל אבנים שנבנו עמו, מקומו אחרי זה וכצ"ל את אבניו אבנים שנבנו עמו ולא אבנים שהכניס לו משנבנה).

ומ"ש "ואת כל עפר הבית" והיה די לומר "את כל עפרו", בא ללמד דוקא עפר הבית עצמו, לא הנתך והנושר בעת הבנין. והגם שכבר לימד זה בחליצה כמ"ש (פרק ד משנה ו) יכול אף הנושר ת"ל "אשר הקצו", אי אפשר ללמד נתיצה מחליצה שיש בה חומרא שהאבן שבזויות חולץ את כולה כדדרשינן "וחלצו" ששניהם חולצים. ולא חליצה מנתיצה שיש בו חומרא שנותץ את כל הבית.

סימן קט עריכה

ויקרא יד מו:
וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ה:

[ד] "והבא אל הבית"-- כשיכנס ראשו ורובו.


והבא אל הבית: לשון "ביאה" לא יצדק רק אם בא כולו, לא אם בא אבר ממנו. ובזה יש חילוק: שבציווי-- צריך שיבא כולו כמ"ש בזבחים (דף כז) על מ"ש "והביאום לה'" ועל "בבואם אל אהל מועד", דאם רגל בחוץ ואם ציצתו בחוץ-- אינו ביאה. ובאזהרה-- רובו ככולו כמ"ש כאן. וכן בנזיר (דף מג) במ"ש בכהן גדול "על כל נפשות מת לא יבא", ובנזיר "על נפש מת לא יבא" וכן קיי"ל דביאה במקצת לאו שמיה ביאה כמ"ש (בפ"ג מהל' ביאת המקדש) ולא כהשגות הראב"ד שם.

סימן קי עריכה

ויקרא יד מו:
וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ה:

"...ימי הסגיר אותו"-- לא ימים שקלף את נגעו. יכול שאני מוציא את המוחלט שקלף נגעו? ת"ל "כל ימי..."


כל ימי הסגיר אותו: דוקא בימי ההסגר, לא אחר שחלץ וקצה וטח, אם נכנס אדם לשם קודם הסגרו אינו טמא.

אבל בנגע החוזר שהבית צריך נתיצה-- טמא, דהא כל הבית טמא, ומרבה לה ממלת "כל".

סימן קיא עריכה

ויקרא יד מו:
וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
ויקרא יד מז:
וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ה:

[ה] "וטמא עד הערב"-- מלמד שאין מטמא בגדים. יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס? ת"ל "והאוכל בבית יכבס".  [ו] אין לי אלא אוכל, שוכב מנין? ת"ל "השוכב בבית יכבס".   [ז] אין לי אלא אוכל ושוכב. אוכל ולא שוכב, שוכב ולא אוכל, לא אוכל ולא שוכב מנין? ת"ל יכבס בגדיו ריבה.    [ח] אם סופנו לרבות את הכל מה ת"ל האוכל והשוכב? אלא כדי ליתן שיעור לשוכב-- כדי שיאכל. וכמה הוא שיעור אכילה? כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלו בליפתן.


יטמא עד הערב: אבל אינו טעון כיבוס בגדים, והשוכב והאוכל טעונים כיבוס בגדים. וחז"ל קבלו דאפילו לא שכב ולא אכל רק שהה כשיעור אכילת פרס שמ"ש "שוכב" ו"אוכל" הוא לדוגמא, שדרך השוכב לנוח והאוכל לשהות מדת זמן (ועי' באילת השחר כלל יא).

ודרך למודם כן הוא: אמר במשנה ו' שאם יכתב אוכל בבית לבד נאמר שר"ל כדרך אכילת בני אדם שמסב ואוכל ונאמר אין לי אלא אוכל דהיינו אוכל בהסבה שהוא שוכב ואוכל, ולא נדע שוכב לבד. לכן אמר "השוכב". וכבר התבאר אצלינו שדבר שיש בו רבותא כתוב תמיד מאוחר ואם כן היה ראוי שיקדים "אוכל" ל"שוכב" שאף השוכב לבד מטמא בגדים. ועל כרחנו שמ"ש "האוכל" אינו דוקא בדרך הסבה, רק אף אוכל בלא שכיבה, וז"ש (במנשה ז) אין לי אלא אוכל ושוכב (ר"ל זה הייתי יודע אם היה כתוב "אוכל" לבד), שוכב ולא אוכל (זה הייתי יודע אם היה כתוב "האוכל" ו"שוכב"), אוכל ולא שוכב (זה נדע ממ"ש ברישא "השוכב" ואחר כך "האוכל") ועדיין לא ידענו לא אוכל ולא שוכב.

ולמד זה ממ"ש ב' פעמים "יכבס בגדיו" שהיה לו לומר "והשוכב בבית והאוכל בבית יכבס בגדיו" ועל כרחנו שמאמר השוכב בבית" הוא מאמר נשלם שפירושו השוהה בבית, ומה שכתב "האוכל בבית" הוא בכלל "השוכב" כי גם האוכל שוהה שם, ובא לפרש שיעור השהייה שהיא כדי שכיבה ואכילה ר"ל כדי אכילת קבע שאוכלה בהסבה, ולא מצד השכיבה והאכילה טמא שאם כן היה דיד לכתוב "האוכל" לבד שהאוכל בדרך אכילה שוכב ואוכל, רק מצד השהייה. ומ"ש במשנה ה' יכול אפילו שהה בכדי אכילת פרס ת"ל והאוכל הוא ציון התחלת הדרוש ומסיק לימוד הזה במשנה ו' ז' ח'.   ועי' ברא"ם וקרבן אהרן שהאריכו בזה.

סימן קיב עריכה

ויקרא יד מז:
וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ה:

[ט] כל כיבוס בגדים האמור בתורה להחמיר וזה להקל. אפילו לבוש עשרה סבריקים ועטוף עשרה פוליינות כולם טהורים עד שישהא כדי אכילת פרס.


יכבס את בגדיו: בכל מקום שכתוב כיבוס בגדים בתורה כתוב בלא מלת "את", לבד פה וכן במצורע (פרק יד פסוק ח) כתוב "וכבס המטהר את בגדיו". ואחר העיון במקרא, בכל מקום שהפעול נודע על ידי אחד מאופני ההודעה כגון בה' הידיעה או בכינוי או שהפעול שם העצם כתוב לרוב מלת "את". ובמקום שאין הפעול נודע לא יבא מלת "את" לרוב כמו שכתבנו במקום אחר. ובמקומות שבא הפעול בכינוי ולא בא מלת "את" יש בו איזה טעם מדרכי הדרוש כמו בכיבוס בגדים שלפי האמת אינו מכבס דוקא בגדיו שלובש רק בגדים סתם שנוגע בהם (כנ"ל) לכן כתוב בלא מלת "את" כי עיקרו כאילו כתוב "יכבס בגדים", אבל פה שפי' דוקא בגדיו שלובש בהם, שהם לא יטמאו רק עד שישהא כדי אכילת פרס אבל בגדים שעליו ?? מטמאים מיד כמ"ש (בפרק יג דנגעים משנה ט), לכן אמר "את בגדיו". וכן במצורע שם עיקרו מדבר שיכבס בגדיו לטהרה כמ"ש (בסימן ל') והיינו בגדים שלובש כתוב "את בגדיו". ולפי זה כיבוס בגדים דפה להקל שבגדיו אינם מטמאים עד שישהה.

סימן קיג עריכה

ויקרא יד מז:
וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ה:

[י] יכול הבהמה והעכו"ם יהיו מצילים בגדים בבית המנוגע? ת"ל יכבס בגדים ריבה-- המטמא בגדים מציל בגדים בבית המנוגע. יצאו הבהמה והעכו"ם שאין מטמאים בגדים, אין מצילים בגדים בבית המנוגע.

[יא] מכאן אמרו היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידו. אם שהה כדי אכילת פרס-- טמא.   היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידו, ר' יהודה מטמא מיד וחכמים אומר עד שישהא כדי אכילת פרס

[יב] אמרו לו לר' יהודה ומה אם בזמן שכל גופו טמא לא טימא מה שעליו עד שישהא כדי אכילת פרס, בזמן שאין כל גופו טמא אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהא כדי אכילת פרס?!    [יג] אמר להם ר' יהודה מצינו שיפה כח הטמא להציל יתר מן הטהור-- ישראל מקבלים טומאה ומצילים בגדים בבית המנוגע, הבהמה והעכו"ם שאין מקבלים טומאה אין מצילים בגדים בבית המנוגע.


יכבס בגדיו: בכל מקום שנזכר "כיבוס בגדים" נזכר אחריו טומאה או טהרה כמו "יכבס בגדיו וטמא עד הערב", "וכבס בגדיו וטהר" דהיינו טהרת הגוף. ופה שאמר סתם "יכבס בגדיו" על כרחנו מוסב על מ"ש ד"הבא אל הבית (בלא שהה) וטמא עד הערב" אבל השוכב, דהיינו השוהה שם, מוסיף טומאה ש"יכבס בגדיו". וממילא מי שלא טמא בעצמו לא שייך ביה "יכבס בגדיו" ואינו מציל בגדים בבית המנוגע. וז"ש ת"ל יכבס בגדיו ריבה ר"ל שבזה מרבה על טומאה שנזכר בבא אל הבית ומי שלא נטמא בבא אל הבית לא שייך ביה יכבס בגדיו.

ומ"ש (במשנה יא) מכאן אמרו, הוא בנגעים (פרק יג מ"י).

ומ"ש וטבעותיו בידו היינו דרך מלבוש ואם עומד בחוץ והכניס ידו לפנים סבירא להו לחכמים שהוא כל שכן מאם-כולו-בפנים --שכל גופו טמא-- צריך שישהא, כל שכן בעומד בחוץ --שאין כל גופו טמא-- (רק ידיו לבד לשיטת הרמב"ם) שצריך שישהא. ור' יהודה סבירא ליה שמצינו שהטמא יפה כחו להציל יותר מן הטהור שישראל מצילין ולא בהמה ועכו"ם, וכן הוא בתוספתא דנגעים.

סימן קיד עריכה

ויקרא יד נא:
וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ה:

[יד] "והזה אל הבית"-- על השקוף ויש אומרים על כולו.

"ושלח את הצפור החיה"-- ר' יוסי הגלילי אומר, צפור שחיה חוץ לעיר. ואיזה? זה דרור.


והזה אל הבית: דעת הת"ק לדמותו למ"ש בפסח מצרים ששם היה נותן הדם על המשקוף ודעת היש אומרים דפה כתוב "אל הבית" ולא "על הבית", משמע על פני כולו.

ובמ"ש את הצפור החיה אל מחוץ לעיר שמ"ש "החיה" וכן מ"ש "אל מחוץ לעיר" מיותר, דרש רבי יוסי הגלילי שהוא תואר להצפור שחיה מחוץ לעיר והוא צפור דרוד שאינו מקבל מרות. ועיין במשנה למלך (פרק יא מהל' טומאת צרעת) האריך בזה.

סימן קטו עריכה

ויקרא יד נג:
וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ה:

[טו] "וכפר על הבית וטהר"-- אם נאמר במצורע למה נאמר בבתים? ואם נאמר בבתים למה נאמר במצורע? לפי שיש בבתים מה שאין במצורע ובמצורע מה שאין בבתים. מצורע טעון קרבן והבית אינו טעון קרבן, מצורע יש לו טהרה מטומאתו והבית אין לו טהרה מטומאתו-- הא לפי שיש במצורע מה שאין בבתים ובבתים מה שאין במצורע צריך לומר במצורע וצריך לומר בבתים.


וכפר על הבית: מה שהאריך הכתוב וכפל בפרטות טהרה על ידי צפרים ודיניהם במצורע ובבית, ולא כתב אצל אחד ויכתב "וכן יעשה לטהרת הבית", השיבו חז"ל שלא היה אפשר מפני שדיניהם משונה שמצורע טעון קרבן ואם יכתב שם וכאן יכתב "וכן יעשה לחטא את הבית" נטעה שגם בטהרת הבית יביא קרבנות. ובית אין לו טהרה מטומאתו אחר שהוחלט. ואם יכבת הדינים בבית ויסיים "וכן יעשה לטהר המצורע" נאמר שאין טהרה זו מועלת למצורע מוחלט, רק למוסגר, ולכן הוכרח לכפול בכל אחד.

סימן קטז עריכה

ויקרא יד נד:
זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק.
ויקרא יד נה:
וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת.
ויקרא יד נו:
וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ה:

[טז] "זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק... ולשאת ולספחת ולבהרת"-- מנין אתה אומר כהן שבקי בנגעים אבל לא בנתקים, בנתקים אבל לא בקרחת, באדם אבל לא בבגדים, בבגדים אבל לא בבתים לא יראה את הנגעים עד שיהא בקי בהם ובשמותיהם? ת"ל "זאת התורה לכל נגע הצרעת וכו'..."


זאת התורה לכל נגע הצרעת: לא סדר את הנגעים כמו שהם כתובים בפרשה כי בא ללמד שכהן העוסק בראיית הנגעים צריך שידע תורתם בכל הבדליהם: ( א ) ההבדל בין כל נגע הצרעת שכולל הקרחת והגבחת ובין הנתק ששניהם שוים בניתוק השערות וצריך שידע להבדיל מתי הוא נתק ומתי הוא קרחת כמ"ש תזריע ס'. ( ב ) יבדיל בין צרעת הבגד והבית. ( ג ) בין צרעת בגד ובית ובין שאת וספחת ובהרת שזה מטמא בלובן ופתוך וזה בירקרק ואדמדם. וכן יכיר בין שאת וספחת ובהרת וכמ"ש (תזריע ס') מראות הנגעים שבעים ושנים וכמש"ש.

סימן קיז עריכה

ויקרא יד נז:
לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק ה:

רבי אומר למה בא "ולהורות ביום"? מלמד שביום הוא מטמא וביום הוא מטהר. חנינא בן חכינאי אומר למה בא "להורות"? מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו רבו.


ולהורות ביום הטמא: רבי דייק מלת "ביום" שההובאה לטומאה וטהרה לא יהיה רק ביום וכמ"ש בפ' צו (סימן מ) שכל מקום שנזכר "ביום" מוציא את הלילה. וכן מוציא פה שלא יורה לטומאה או לטהרה בלילה.

ור' חנינא דייק ממלת "להורות" שיש הבדל בין ההוראה ובין הלימוד. המלמד מרגיל את תלמידו, אם בהנהגה אם באיזה חכמה, והמורה מראה לו הדבר פעם אחד. הלימוד יהיה לפעמים בדברים היוצאים מתבונת לב המלמד ודעתו, והמורה היא רק בדבר נמצא במציאות כמו "ויורהו ה' עץ" או בדבר שקבל מרבותיו או מה', לא בדברים היוצאים משיקול הדעת. ועל כן פעל "הורה" בא רק בהפעיל ולא נמצא בפיעל ובקל וגם על הלמד ומתרגל מעצמו. ולכן ממ"ש "להורות" דייק שצריך שיורהו רבו כי פעל זה אינו נופל על הדברים שמוציאים משיקול הדעת.